כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה עד
אברהם עודנו עומד לפני ה', בתורה וביראה קדומה נפלאה ה"ה מע"כ תלמידי הרב החרוץ הוותיק מלא עתיק בעל פיפיות יפ"ת קרא ד' שמו כש"ת מו"ה אברהם גאלאנדויער ני':
מכתבו היקר לי קבלתי בשמחה בראותי מתוכו וכו' והנה מע"כ תלמידי ני' מצא תיוה' בבית חמיו ובבית שארי ב"ב הדרים שם כי מבשלים בשר למכור לנכרים הבאים לשתות בבית משתה שלהם ועי"ז שותים אצלם בחנותם, ולפעמים כשלא ימצאו לקנות בשר כשר במקולי' קונים בשר טריפה הנמכר לנכרי ועיניו כן ראו גם תמהו שעושים איסור דאסור לעשות סחורה בטרפות ולבו עליו דוי אם אמור יאמר או לא מוטב שיהי' שוגגין וכו' כי קרוב לו שלא ישמעו ולא יאזינו כי כבר הורגלו בכך ויש במניע' פסידא כי כ"פ שלא נמצא בשר כשר כי המקום מצער ופלפל בחכמה בדין זה עפמ"ש דבנזדמן מותר למכור לישראל אחר כדי למכור להשתכר בו ונפשו איותה לשמוע דעתי בזה:
תחילה נעמוד על איסור זה דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים אם הוא מדאוריית' או דרבנן, הנה הט"ז מביא מתה"ד מגליון תוס' שהוא מדרבנן, וקרא אסמכת', אבל מביא כי תוס' בפסחים וב"ק ס"ל דדאוריית' הוא, ובאמת כן נראה מפשטות סוגי' דפסחים כי דאוריית' הוא, וצ"ע מנ"ל לגליון תוס' לומר דקרא אסמכת' בעלמא הוא, ומרשב"א שכ' הטעם שמא יבוא לאוכלה נראה ג"כ כי דרבנן הוא, והט"ז טרח ליישב דהכתוב מסרו לחכמים כמו חה"מ, ולפענ"ד ממתני' דשביעית דמשם מקור דין זה נראה דליכא רק איסור דרבנן, והוא ע"פ תשובת חו"י סי' קמ"ג שכ' די"ל גם דדרשא זו דאוריית' דווקא בשקצים ורמשים ובהמה טמאה דכתיב' קרא טמאים יהי' לכם דרשי' מיהי' דאסור לעשות סחורה ומלכם דמותר בנזדמן וכן בשרצים ושקצים שקץ יהי' לכם אבל בנבילות וטריפות דלא כתיבי קראי לא ילפינן מאלו דלא היה להם שעת הכושר, וכ' מ"מ אין לסמוך ע"ז, והנה מ"ש דיש לחלק בין הי' לו שעת הכושר כן מצינו בדוכת' טובא בש"ס, ועיין מל"מ ה' חמץ בשם מהרל"ח דלכן בעי הרמב"ם בחמץ דרשא לח"ש דלא ילפינן מחלב דחמץ הי' לו שעת (הכושר עיי"ש, ונ"ל עפמ"ש הרשב"א בטעמ' דאיסור זה משום דאתי למיכל לפי טעם זה אין לחלק בין הי' לו שעת הכושר או לא כיון שגם בלא הי' לו שעת הכושר איכא חשש זה, וכ"ש בנבילות וטריפות דאיכא קו"ח מה שקור"מ דמאיסי חששה תורה לשמא יבוא לאכול כ"ש נבילות וטריפו' דלא מאיסי, הגם דנבילה ג"כ מאוס עיין חולין פ' כל הבשר סוגי' דקיבה מ"מ לא מאיס כמו שקצים כ"ש נבילה ע"י נקובת הוושט ושפיר ילפינן מיני', כנ"ל:
אלא לפ"ז יש להוכיח ממתני' כי גם בשקצים ורמשים רק מדרבנן וקרא אסמכת' מדקתני' במתניתי' דשביעי' ולא בנבילו' ולא בטריפו' ולא בשקצים ורמשים, ואי מדאוריית' אסור הו' לי' להקדים שקרו"מ דקרא כתיב ואנן ילפינן ה"ה נבילות וטריפות והוי זו ואצ"ל זו לומר משום דמסתבר יותר לאסור בנבילות וטריפות משום שמא יבוא לאכול זהו מסברתינו וטעמינו בקרא אבל עיקר הילפות' בשקורמ"ש כתיב וע"כ דעיקר איסור רק מדרבנן הוא משום שמא יבוא לאכול הוא ואסמכוהו אקרא והוי לא זו אף זו נבילות וטריפות דלא מאיסי אפי' שקורמ"ש דמאיסי חששו לשמא יבוא לאכול מזה ראיה למ"ש תה"ד בשם גליון תוס':
וליישב שיטת תוס' פסחים וב"ק ורא"ש שם דס"ל דדאוריית' הוא י"ל דס"ל כמ"ש החו"י דמדאוריית' לא אסור רק בהמה טמאה ושקצים ורמשים דכתיבי קראי ונבילות וטריפות לא ילפי' מינייה' אבל אסרו רבנן שמא יבוא לאוכלם ובתוס' ב"ק הקשה רק מ"ש מכל דברים טמאים ולא כ' מ"ש מכל איסורים דשארי איסורים רק מדרבנן וי"ל לפ"ז הא דאקדי' מתני' נבילות וטריפו' דמסמך לי' למאי דקתני תחלה ולא בבכורה ולא בתרומה ועיין ר"ש שם דזה רק מדרבנן שמא יבוא לאוכלם ומסמך מתני' ולא את הנבילות ולא את הטריפות דדמי' להו דאיסור' מדרבנן משום שמא יבוא לאכול ושוב קתני ולא את השקצים ולא את הרמשים שהם מדאוריית' כן י"ל אלא מתוס' סוכה ל"ט ע"א ד"ה וליתיב לי' וכו' דמביא ראיה מדבהדי' שרי רחמנא בנבילה או מכור לנכרי ש"מ דס"ל דגם נבילה אסור מדאוריית' ולמ"ש הט"ז בכוונת התוס' כיון דמפורש בקרא א"א לחכמים לאסור א"ש והיינו דתוס' בסוכה י"ל ס"ל כגליון תוס' דקרא אסמכת' בעלמ' הוא ותוס' פסחים ס"ל דדאורייתא הוא אמנם דווקא בבהמה טמאה ושקורמ"ש אבל בנבילה וטריפה לא ועיין:
היוצא לנו דמוכח ממתני' או דקרא אסמכת' הוא או עכ"פ בנבילו' וטריפות דרבנן הוא אבל מן ר"ש דשביעית נ"ל דס"ל אפי' בנבילות וטריפות מדאוריית' הוא והוא מן מה דכ' ולא את הבכור' ולא את התרומ' שזה מדרבנן שמא יבוא לידי תקלה ולא את הנבילות וכו' ולא שקור"מ ולא כ' שהיא מדרבנן מהאי טעמ' ומביא דרשא מטמאים יהי' לכם ולא כ' דקרא אסמכת' הוא נראה דס"ל דכל אלו אפילו נבילות וטריפות מדאוריית' הוא דאסו' וממ"ש אח"כ דקתני במתני' ולא נבילה וקרא כתיב או מכור לנכרי ג"כ נראה דס"ל דאוריית' ולזה י"ל כמ"ש הט"ז בכוונת תוס' סוכה דאין כח ביד חכמים לאסור המפורש אבל מתחלת דבריו איכא ראיה דנ"ל דמדאוריית' גם נבילה אסור וצ"ל לדידי' מתני' זו ואצ"ל זו קתני ועיין רפ"ב גיטין וצ"ע ועיין בסמוך:
ועיין תשובת חו"י סי' הנ"ל שכ' שאין להקל ע"פ שאנו אומרים טעמ' דקרא שלא יבוא לאכול היכא דלא שייך חשש זה דאין לנו למדרש טעמ' דקרא ולהקל ועיין ח"ס חיו"ד סי' ק"ד ק"ה וק"ו שהחזיק על ידו שאין לסמוך רק לחומר' דנפקא מטעם זה ולפענ"ד נראה בנבילות וטריפות יש להקל מטעם זה ואקדים מ"ש הר"ן שבועו' פ' ש"ש בתרא לענין נשבע אי אסור בח"ש וכ' הא דאמר לר"י משום חזי לצרופי דאל"ה לא הוי ילפינן בשארי איסורי' דווקא חלב דגלי קרא ומשום טעמ' דחזי לצרופי ילפינן מיניה בכ"מ ולטעם זה ה"ה בנשבע שאסור בח"ש ובארתי דבריו וודאי איסורי כרת ולא היה להם שעת הכושר הוי ילפינן במה מצינו אלא איסורי' דקיל לא הוי ילפינן לולי סברא דחזי לצרופי:
ומדי דברי מאז אמרתי ליישב בזה קושי' הר"ש בטבול יום על הסוברים דח"ש בתערובת מותר לר"י מהא דחולין פ' גה"נ האי פלגא דזית' דתרבא וכו' דאמר ר"א ועוד הא ח"ש אסור מה"ת ושם בתערובת הוא ואמרתי ע"פ מ"ש האחרונים דטעמ' דח"ש בתערובת מותר דלא שייך דחזי לצרופי משום דאין דרך לאכול ח"ש וקרוב דיצטרף עוד עמו ח"ש בכדא"פ אבל בתערובת הוא אוכל כשיעור אלא שאין מן האיסור רק ח"ש לא שייך חזי לצרופי אלו דבריהם ז"ל ואומר אני איך ניקול בתערובת מפני טעמינו שהוא משום חזי לצרופי ולפמ"ש הר"ן דלולי טעמא דחזי לצרופי לא הוי ילפינן מחלב לכל איסורים וממ"נ אנו מתירין אם הטעם משום חזי לצרופי וה"ה בכל איסורים א"כ בתערובת מותר מה תאמ' שמא אין זה טעמ' דקרא א"כ לא ילפינן ח"ש בכל איסורים ואפילו בעין מותר וכ"ז בכל איסורים אבל בחלב דמפורש קרא כל חלב אין לנו להקל בתערובת וא"ש סוגי' דחולין בפלגא זית' דתרבא ודוק ברש"י שם שכ' דיליף ר"י מכל חלב וצ"ע לכאורה מה רצה רש"י בזה יליף מהיכ' יליף עכ"פ ס"ל לר"י דח"ש אסור מה"ת ולמ"ש א"ש דכוונתו דבחלב מפורש הקרא דמיני' יליף ר"י ואין לחלק בין בעין לתערובת וא"ש עד"פ נכון כן אמרתי מאז:
ועכשיו אני אומר כדברינו אלו לענין איסור סחורה בנבילות וטריפות דיפה כ' החו"י דאין למדין מקראי דכתיבי בבהמה טמאה ובשקורמ"ש דלא הי' להו שעת הכושר אלא לפי דמסבירי' טעמ' דקרא משום שלא יבוא לאכול ילפינן מיני' לכל האיסורים כמ"ש הר"ן לענין ח"ש וכי כן נוכל לסמוך בנבילות וטריפות להקל על טעם זה הגם דלא סמכינן על טעמינו וסברתינו להקל דווקא בטמאה ושקורמ"ש דמפורש קרא לאסור אבל בנבילות וטריפות וכדומה ממ"נ אי טעמ' דקרא משו"ה וה"ה בכל איסורים היכא דליכא חשש שמא יבוא לאכול שרי ואם תאמר שמא אין זה טעמ' דקרא מותר לעולם דלא ילפינן שארי איסורים רק משום דמסתבר טעמ' דקרא כנ"ל נכון בטעמ' בעזהי"ת:
ובדברינו אלו מצאנו מקום יישוב לשיטת הר"ש שכתבנו דס"ל אפילו בנבילות וטריפות אסור מדאוריית' לעשות בו סחורה הא דהקדים מתני' נבילות וטריפות י"ל כעין שכתבנו לשיטת תוס' דאסמכוהו ללא ובבכורו' ותרומות דהטעם משום שמא יבוא לאוכלו והיכ' דלא שייך טעם זה מותר ומסמך לי' ולא בנבילות ולא בטריפו' הגם דאסורים מדאוריית' אבל ג"כ רק מטעם זה שמא יבוא לאכול והיכא דליכ' למיחש מותר דא"א למילפינהו מקרא רק מטעם זה והיכא דשייך ולא בשקצים ורמשים דלא דמי' להא דלא בבכורות ולא בתרומות דקרא דרשינן ואין לנו להקל מטעמינו ולעולם אסור אפי' היכא דליכא חשש תקלה וכן י"ל בשיטת תוס' פסחים ולא צריכים למ"ש הט"ז בכוונת תוס' סוכה וא"ש ועיין:
והנה במל"מ פ"ח מה' מ"א הלכה י"ח כ' דדעת תה"ד יחידאי הוא ומביא בשם תשובת פני משה דמביא ראי' דרמב"ם ס"ל דאיסור דאוריית' הוא מדכ' בהלכה זה כלל כל שאיסורו מדאוריית' אסור לעשות בו סחורה בין בספיקו בין בוודאי ואי ס"ל דאיסור סחורה מדרבנן למה בספיקו בדאוריית' אסור למכור והא איסור דרבנן מותר למכור וע"כ דאיסור דאוריית' הוא והמל"מ דחה ראיה זו לפמ"ש הוא תחלה דמ"ש הרמב"ם בין בספיקו וכו' קאי על איסורי דרבנן לא מוכח דס"ל בספק דאוריית' דאסור ולי נראה דהנכון עם הפ"מ דאי קאי הרמב"ם על איסורי דרבנן כמ"ש המל"מ וקמ"ל אפי' באיסורי' שלא עשו משום ספק אלא משום גדר ג"כ הקילו מה לו לרמב"ם לכתוב זה הכלל כל שאיסורו מד"ת הא כבר כתב נבילות וטריפות ושקור"מ אסור ומותר בגבינה ובחלב עכו"ם ואם לא בא לומר בזה הכלל רק כל איסורי דרבנן בכלל הול"ל זה כלל כל איסורי דרבנן בין ספק בין וודאי מותר וע"כ דקאי נמי על איסור דאוריית' וקמ"ל אפי' ספק איסורי דאוריית' אסור אלא מדכ' בין בספיקו בין בוודאי ואי כוונתו לומר דבדאוריית' אפי' ספק אסור הול"ל בין וודאי בין ספק נראה כמל"מ דקמ"ל דבדרבנן אפי' בוודאי מותר ומדנקט זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו' ש"מ דרצה להודיענו תרתי בדאוריית' גם ספק אסור ובדרבנן גם וודאי שאסרו משום סיג ג"כ מותר ותרתי נשמע מדבריו כנ"ל:
ולאחר שהחזקנו דברי הפ"מ דרמב"ם קמ"ל דספק בדאוריי' אסור לעשות סחורה נ"ל איפכ' ממ"ש הוא דיש ראיה דרמב"ם ס"ל דאיסורו מה"ת דאל"כ למה יהי' אסור כיון דספק דאוריית' רק מדרבנן להחמיר לרמב"ם לשיטתו ראיה זו אינה מוכרחת די"ל כיון דעיקרו מה"ת ואמרו ספק דאוריית' להחמיר החמירו שלא לעשות בו סחורה כמו איסור תורה ולא הקילו רק באיסורי דבריהם שעשו מעצמם וכ"כ המל"מ תחלה אבל נ"ל דמוכח דס"ל לרמב"ם דאיסורו רק מדרבנן דאי דאוריית' פשיטא דבספק דאוריית' אסור למכור כמו שאסור לאכלו מספיקא מדרבנן כן אסור למכור דשני' אסורים מדאוריית' אכילה ומכירה מהיכ' תיתי להקל בספק מכיר' ולאסור באכילה ודוחק דאיסור סחורה אתי' מדרשי' ה"א דלא החמירו בספיקו וע"כ דס"ל לרמב"ם דאין איסורו רק מדרבנן וה"א כיון דאיסורי דרבנן מותר למכור גם בספק דאוריית' דאסור רק מדרבנן שרי קמ"ל והטעם כמ"ש המל"מ לחלק כיון שאיסור מדרבנן זה עיקרו מדרבנן ועוד י"ל כיון לרמב"ם היכא דאקבע איסור כגון חתיכה א' של טריפה מב' חתיכות מן התורה להחמיר ואסור' למכור מדרבנן שוב לא פליגי אפי' לא אקבע איסור' כגון חתיכה א' דאמרי' ספיק' להחמיר משום לא פלוג דאקבע כן אסרו לעשות בו סחורה דל"א לחלק בין ספק היכא דאקבע להיכא דלא אקבע וא"ש עיין:
וראי' שהביא המל"מ מדכ' הרמב"ם חוץ בחלב מדכ' בו יעשה לכל מלאכה ואי איסור סחורה רק מדרבנן אין ראי' מקרא וע"כ דס"ל דאיסורו מדאוריית' ראיה זו כבר דחאה בנב"י תנינא חיו"ד סי' ס"ד עפמ"ש ט"ז בכוונ' תוס' סוכה כיון דמפורש בקרא להתיר אין כח ביד חכמים לאסור, ועוד נ"ל אפי' ראי' המל"מ חזקה ובאמת רחוק להעמיס כ"כ בכוונת הרמב"ם שהתכווין למ"ש הט"ז י"ל דווקא בשקור"מ דכתיב קרא הוא דאוריית' אבל בנבילות וטריפו' דרבנן הוא דלא ילפינן מינייהו דקילא דהי' להם שעת הכושר ואינו רק מדרבנן אבל חלב דחמיר' שיש בו כרת הוי ילפינן מקראי לולי דכתיב מפורש יעשה לכל מלאכה ועד"ז א"ש ראיה שלי דס"ל לרמב"ם שאיסורו מדרבנן היינו בנבילות וטריפות וקמ"ל בזה הכלל כל שאסורו מה"ת אסור אפי' בספיקו גם באלו שאין איסור סחור' רק מדרבנן כמו נבילות וטריפות מ"מ אסור בספיקן והוצרך נמי לומר בחלב משום דכתיב לא יעשה מלאכה וא"ש הכל בעזה"י:
המורם מדברינו אלו כי בררנו א) דשיטת הר"ש בשביעית דדרשא דיהי' לכם דרשא גמור' היא וילפינן מינייהו בנבילות וטריפות וכדומה ב) שיטת תוס' ב"ק ופסחים וכן רא"ש בב"ק ס"ל דדרשא גמורה היא אלא בתוס' ורא"ש נ"ל דווקא בהמה טמאה וטריפה ושקור"מ אבל נבילה מדרבנן היא ותוס' ורא"ש מייתי שם מתני' דשביעי' נבילות וטריפות שקור"מ ומה מייתי אח"כ דרשא דיהי' לכם דדאוריית' היינו שלא תימ' דבהמה טמאה ג"כ דרבנן לכן מייתי הדרשא אבל נבילות אפשר דס"ל דלאו דאוריית' הוא וכן נראה מדהקשה תוס' ב"ק מ"ש דאסור לעשות בכל דברים טמאים, מדכ' בכ"ז טמאים ולא כ' בכל דברים אסורים נרא' דס"ל דווקא דברי' טמאי' אסורים מדאוריית' מקרא, ולכן הקשה מדברים טמאים שאסורי' מדאוריית' יעיין נב"י תנינ' סי' ס"ב דדייק מדלא הקשה תוס' בב"ק הא חזיר מדאוריית' כמו שהקשה בפסחים מזה הוכיח דס"ל לתוס' לאמת אינו אסור רק מדרבנן, והקשה הא בכל דברים טמאים מדרבנן, ולמ"ש דייק איפכ' מדלא הקשה מכל דברים האיסורי' ודייק וכ' כל דברי' טמאים ש"מ משום שרוצה להקשות אפי' מדאוריית' אסור והוכיח מזה דבנזדמן לו אפי' היכ' דאסור מדאוריית' מותר, והנב"י כ' דליכ' מאן דאוסר מדאוריית' ובמח"כ העלים עין מן רא"ש בב"ק דמפורש כ' דמדאוריית' אסור, אין מקום לדבריו מ"ש בכוונ' תוס' והרא"ש מביא בשם תוס' כן הרי לנו תוס' ורא"ש דהסכים עם תוס' דס"ל דמדאורייתא אסור, וגם הראנו לדעת כי כן שיטת הר"ש, אלא דר"ש ס"ל אפי' בנבילות וטריפות דאוריית' הוא, ותוס' ס"ל דווקא בדברים טמאי', ומסתמא גם רא"ש דכ' בשם תוס' ג"כ כוונתו דווקא בדברי' טמאים הגם שאין הכרח מלשונו, ג) שיטת הרמב"ם נ"ל דס"ל לכל היותר דאיסור דאוריית' הוא בבהמה טמאה ושקור"מ אבל בנבילה וטריפה לא, ואפשר לומר דס"ל אסמכת' הוא כמ"ש הנב"י ע"פ הט"ז ע"פ ראי' שלנו, ד) העלתי כי בנבילות וטריפות ל"מ לפמ"ש דשיטת תוס' ורמב"ם דדרבנן הוא והטעם משום שלא יבוא לאכלו היכ' דלית' חשש זה מותר, אפי' לשיטת הר"ש דגם בנבילות וטריפו' דאוריית' הוא מ"מ היכא דליכא למיחש שמא יבוא לאכלו דכל עצמינו דילפינן בשארי איסורי' מטמאי' ושרצי' משום דמטעמי' טעמ' דקרא שמא יבוא לאכול והיכ' דלית' לטעם זה ממ"נ מותר, ודווקא בנבילות וטריפו' וכדומה דהי' לי' שעת הכושר אבל בשקור"מ וכיוצא בו דלא הי' שעת הכושר אין לנו להקל בשביל דדרשינן טעמ' דקרא אלא להחמיר כנלפע"ד וזהו מה שרצינו לבאר ובארנו בעזרת החונן דעת:
ונבוא לדינו של הט"ז ההוא כ' דישראל שנזדמן לו נבילות וטריפות מותר לישראל אחר לקנות ממנו בזול כדי להרוויח בו, ונסתייע מלשון הקרא או מכור לנכרי מדלא כתיב או תמכרנו לנכרי ש"מ אפילו ע"י ישראל אחר שקונה ממנו להרוויח בו, ועיין פירושו בח"ס חיו"ד סי' ק"ח דאין לומר דקרא מכור ע"י שלוחו פשיטא שלוחו ש"א כמותו וע"כ ע"י אחר שקונה ממנו להרוויח בו, ולפענ"ד יש לדחות דבאמת לולי קרא היה נראה כי אסור ע"י שלוחו דגם דשלוחו ש"א כמותו בכ"מ זיל בתר טעמ' דאסור לעשות סחורה שמא יבוא לאוכלו, ובנזדמן לי' שרי' רחמנ' משום פסיד' דילי' התי' התורה ולא לשלוחו ישראל דאין לו פסיד' ומה לו להכניס להיות שלוחו שמא יכשל ויאכל לכן הוצרך קרא להתיר ע"י שלוחו, או דבאמת אין זהו טעמ' דקרא רק דה"א דהטעם משום שמא יבוא לאכול, או כיון שאינו שלו ליכא חשש שיאכל של חבירו דמזהר זהיר בי' כמו שני' שאוכלי' על שולחן א' ומקפידי' זע"ז שאוכלים זה בשר וזה חלב כדומה, וכ"ז בשלוחו אבל הקונה לעצמו ממי שנזדמן לו דיש לחוש שמא יאכל דשלו הוא, וגם אם לא נדרש טעמא דקרא אפי' להחמיר אין זה סברא לומר דמותר לו דהוא כעין שליחות, ועוד נ"ל די"ל הא דהתירה תורה בנזדמן לו לפמ"ש רשב"א לאסבורי קרא שמא יבוא לאכול זהו דווקא יש לחוש אם הי' מותר לסחור באיסורים תמיד יש לחוש שמא ברוב המסחר ישגה וישכח ויאכל, אבל אם לא שרי לי' רק בהזדמן לו לעתים לימים יזכור ולא ישכח ובדיל מאיסור' כ"כ בהרחקה יתיר' שלא לסחור בו, אבל אם במקרה בא לו ויסחר בו ליכא חשש תקלה, וכ"ז למי שנזדמן לו בעצמו, אבל הקונה מי שנזדמן לו אם יהי' לו מותר לקנות מכ"א שנזדמן לו יהי' מצוי' לו תמיד לקנות כי בכל יום ובכ"מ בין הרבה אנשים שכיח שיזדמן לו לא' מהם ויותר איסורים במקר' ויקנה מכ"א להרוויח שוב הדר לי' חשש תקלה והבן:
ועיין ח"ס סי' ק"ח שכ' לולי דמשמע מתוס' דלא כט"ז היה נראה להתיר כיון שדבר זה מותר למכור מלבד שלא זכיתי להבין בטוב טעם סברתו דלא תלי' בחפץ אלא בגבר' שנזזדמן לו וגם איכ' סברא להיפוך כמ"ש כנ"ל:
והנה הב"ח אוסר כה"ג וש"ך הסכים עמו, והפר"ח כ' דהט"ז דוחה דברי הב"ח במילי בעלמא, ונ"ל גם הט"ז לא היה סמוך לבו לחלוק על הב"ח בלי ראיה מוכרחת אלא דאזיל לשיטתו מ"ש דדעתו נוטה כתה"ד בשם גליון תוס' דעיקר איסור זה רק מדרבנן ולכן חוכך להקל בדרבנן הגם כי ראי' ודיוקו מלשון הקרא או מכור אינו דיוק רק אי דאוריית' הו', מ"מ כיון שיש לו סמך וראי' קצת מקרא למאן דס"ל דדאורייתא הוא והעיקר נרא' לו כי דרבנן הוא לכן הקיל כ"כ, וכן במה שחולק על המ"ב בדחי' בעלמ' ובסבר' קצת הולך בשיטתו, אבל אי הוי ס"ל במוחלט כי איסור דאורייתא לא היה סמוך לבו להקל כ"כ מדעתו וסברתו, ועיין נב"י הנ"ל שהעלה דליכא מאן דס"ל דדאורייתא הוא ועיין ח"ס סימנים הנ"ל דמביא מכמה גדולי האחרונים שהסכימו כי איסור זה דאוריית' הוא ולפמ"ש ובארנו כי שיטת תוס' ורא"ש ורמב"ם בנביל' וטריפה וכדומה ליכא רק איסור דרבנן באפשר יש לסמוך על הט"ז ובפרט היכ' דיש עוד צדדים להתיר:
ונבוא לנדון שלפנינו לפמ"ש דאיסו' מכיר' נבילו' וטריפות מדרבנן יש לסמוך על הט"ז ויש לצרף ג"כ שיטת הרמב"ם דס"ל ספק דאוריי' מה"ת לקולא וליכא רק איסור דרבנן ואיסורי דרבנן מותר למכור ולפמ"ש המל"מ דמה שכתב הרמב"ם זה הכלל לא קאי על ספק דאוריי' אלא דהוא מכח הוכחתו ס"ל דשיטת הרמב"ם דאיסור דאוריית' הוא אבל לפי שדחה הנוב"י ראיה זו ולפי שכתבתי די"ל דרמב"ם ס"ל רק בשקור"מ שהוא דאוריית' ולא בנבילות וטריפות בצירוף מ"ש המל"מ דזה הכלל לא קאי על ספק דאוריית' יצא לנו בספק דאוריית' מותר למכור דהו"ל ככל איסורי' דרבנן וכיון דרוב טריפות במקולין לאו וודאי טריפות נינהו מותר לעשות בו סחורה לשיטת הרמב"ם עפמ"ש ועוד אפי' למה שהוכחתי דרמב"ם קאי על ספיקא דאוריית' דאסור למכור מדרבנן ואפילו לפי דנקטינן דספיק' דאוריית' מה"ת לחומרא מ"מ הא רוב טריפות במקולין הוא ע"י ריעות' דריאה שיש בה כמה שאסורים רק מדרבנן וכמה וכמה חומרת הגאונים שהחמירו טובא ופסול בשחיטה ג"כ על הרוב מחומרא וספיקא טובא בצירוף כ"ז המקיל במקום פסידא לקנות ממקולין ישראל שנזדמן לו טריפות וסומך על הט"ז לא הפסיד ובנדון שלנו שיש חשש קרוב שלא ישמעו ויאזינו הנח להם מוטב שיהי' שוגגי' וכו' אבל אם ירא' כי קונים ממקולי' נכרים אם ספק לו שמא ישמעו צריך למחות להם וממילא צריך שיאמר להם כי גם ממקולי' ישראל אינו נכון דא"א שיאמר מנכרי אסור ומישראל שרי הרי התיר להם מישראל ואנן לא באנו להחליט להקל מפני שאנו מדמי' לא נעשה מעשה רק כה"ג משום מוטב שיהי' שוגגי' דיש לי מקום עיון אם מי שנזדמן לו טרפה חי אם מותר לבשל כדי למכור בקל או ביוקר דבשר מבושל יש חשש יותר לתקלה מבחי וכ"ש לקנות ממי שנזדמן לו והוא מוכר חי והקונה ממנו מבשל אותו ודבר זה צל"ע עדיין ואם אפשר שיקח הבשר ממקולי' בשליחו' המוכר ואינו קונה בקנין רק שימכור עבורו ובשכר בישולו וטרחתו יהי' לו הרווח נגד בשר החי מה טוב יצאנו מידי כל חששות דשלוחו ממש הוא של נזדמן לו הנלפע"ד כתבתי הכ"ד רבו אוה"נ פ"ב כאור בוקר א' לסדר כי תשא את ראש תרי"ג לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: