אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה נז

תשובה נו

הריב"ש סי' רפ"ח העלה דטעימ' באסורים מגמע ופולט אין בו איסור מדאוריית' אפילו איסור בעלמ' דח"ש לית בי' רק מדרבנן אסרוה ונראה פשוט דכוונתו מגמע ופולט היינו שלא הגיע עד סמוך לבית בליעתו דאז אסור וחייב מדאוריית' דקיי"ל כר"י ס"פ גה"נ דעל הנאת גרונו חייב ועיין רש"י שם ד"ה מבפנים לאחר שבא סמוך לבית בליעתו ובד"ה בשל בין השניים שאין אדם טועם עד שיה' סמוך לבית בליעתו והיינו של בין השניים האמור שם וכיון דס"ל לר"י דעל הנאת גרונו חייב פשוט דוודאי אפילו לא בלע כלום רק אחר שבא עד סמוך לבית בליעתו ואפי' חוזר ומקיאו משם חייב ולכן בין החניכיים מצטרף ולא בין השניים וכן חזר והקיאו מגרונו ואכל ח"ז אחר או מזה עצמו חייב מפני שחייב על הנאת גרונו לחוד וא"צ שיכנס למעיו כלל כ"ז נרא' פשוט כיון שעל הנאת גרונו חייב מה לי כולו של זית או מקצתו וכיון מה שנשאר בין, החניכיים מצטרף למה שבלע ה"ה לא בלע כלום עד מעיו:

אלא דצ"ל למה פליגו אם בין החניכיים מצטרף למה שבלע הא בלא בלע כלום ולא הכניס רק עד סמוך לבית הבליעה וחזר והקיאו חייב לר"י צ"ל או דקמ"ל רבות' לר"ל אפי' אכל והכניס למעיו רובו ונשאר דבוק בין החניכיים מעט כדרך האוכלים ס"ל דפטור דאפילו לצרופי מעט דמעט דנשאר דבוק בין חכיכ' רוב שנכנס למעיו לא חזי ועוד י"ל דאי הוי פליגי אם לא אכל רק עד סמוך לבית הבליעה ה"א כיון דהוא נהנה ואחשבי' לאכילתו בכך בהא ס"ל לר"י דחייב אבל כשבלע ה"א מה שנשאר בין החניכיי' לא מצטרף כיון דלא אחשבי' ע"י אכילה זו רק ע"י בליעה כדרך אכילת ב"א קמ"ל דמ"מ חייב כן י"ל והא דאמר ר' אסי אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל ח"ז והקיאו אפשר דהקיאו ממקום הסמוך לבית הבליעה או לפי די"ל דווקא ח"ז אחר משום דמעוכל ח"ז שבלע וזה דווקא בבלעו למעיו והקיאו אבל אם הקיאו ממקום הסמוך לבית הבליעה בוודאי לא הוי עיכול ולמסקנא גם במעיו ליכא עיכול ועיין רמב"ם פ' י"ד ממ"א הלכה ג' שהעתיק סוגי' ש"ס ואין מדבריו הוכחה יותר וכמו שכתבנו בכוונת הסוגי' כן יפורשו דברי הרמב"ם וממה שסיים וז"ל שאין חיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור נראה כי החיוב על הנאת גרון בכזית כולו שהוא בגרון עליו החיוב ולא בעי לתוך מעיו כלל וכלל:

ולפ"ז מ"ש הריב"ש דטעימ' אסורה מדרבנן היינו טעימ' פה עד בין השניים ובזה אפי' איסור כאיסו' ח"ש ליכא אלא מדרבנן אבל כל שהגיע לגרונו עד סמוך לבית בליעה דאורייתא היא ולוקין אפי' חזר והקיאו ופולט כולו לחוץ וכן מוכח ממה שחקר הריב"ש דיש לדחות ראי' השואל דטעימ' אסורה מיהא דבעי ר"י להטעי' קפילא ארמאי דווקא ש"מ דלישראל אסור והריב"ש דחה דאפשר דווקא ע"י אכילה מרגיש ולכן בעי קפילא ארמאי והא וודאי לא יחלק אדם כי מרגישים הטעם שפיר בהנאת גרונו וקרא אמר חיך אוכל יטעם ואם גם קפילא אינו מרגיש בטעימ' בעלמ' אבל יותר מאכילה עד בית הבליעה וחוזר מקיא ופולט לא צריך ושם כל אדם מרגיש ואין להנאת מעיו תועלת בזה שהוא רק מילוי מעיו ואי ס"ל לריב"ש דהנאת גרונו כשפולט כולו לחוץ מותר מן התורה ור"י לא ס"ל רק דמצטרף מם שבין החניכיי' הדר תקשה למה בעי קפילא ארמאי גם לישראל מותר כה"ג שיכניס עד בית הבליעה ויחזור ויפלוט וע"כ דלישראל כה"ג אסור מדאוריית' וחייב ועיין:

וכ"ז היה נ"ל פשוט מאוד מעודי יותר מביע' בכותחא ולא עלה ספק בלבי שכן הוא וכעת יצאתי לברר דבר זה באורך מפני שראיתי אחרי רואי מ"ש בפמ"ג יו"ד סי' צ"ח במשבצות אות ב' ד"ה ובעיקר דין טעימה במ"א וכו' נרא' מדבריו דס"ל דלא כמו שהיה נ"ל פשוט ולזה עוררני בני מחמדי הרבני החריף מלא עתיק כש"ת מו"ה שמחה בונם ני' מדברי פמ"ג הנ"ל ולפע"ד ברור כשמש ופרוש כשמלה כמ"ש מן השכל ומן הראיות שהבאתי:

והנה הטעם שאסרו רבנן כ' הריב"ש שגזרו שמא יבוא לאכול מעט ויש מקום לומר דווקא לר"י ולפי דקיי"ל הנאת גרונו חייב ומן בין השניים עד סמוך לבית הבליעה ריווח מעט חששו וגזרו כי קרוב הוא שיכשל ישכח ויבלע עד מקום שחייב בו אבל לר"ל דס"ל הנאת מעיו לחוש שמא ישכח ויבלע עד מעיו כולי האי אפשר ל"ח ולדידי' אפי' להכניס עד גרונו מותר ועוד י"ל לפמ"ש ריב"ש שמא יבלע מעט נראה דחיישינן שיבלע כ"ש ולר"ל דח"ש מותר גם אם יבלע מעט יעבור רק בדרבנן משו"ה לא גזרו ור"י דאמר קפילא ארמאי דווקא לשיטתו דמחייב על הנאת גרונו ויש פנים לזה מ"ש רש"י חולין צ"ח כל איסורים שבתורה בס' דטעמנו' או מב"מ ושביק או דליכא קפילא כמ"ש רבא ב' אופנים או מב"מ או דליכא קפילא ולמ"ש י"ל דמשו"ה שביק רש"י דליכא קפילא משום דלר"ל טעימת ישראל באיסורים מותר ויוכל ישראל לטועמו ולכן שביק הך אופן דתלי' בפלוגת' דר"י ור"ל אלא לרש"י דס"ל דבעי דווקא קפילא דמרגיש ורגיל בטעימ' א"כ הי' יוכל לומר דליכא קפילא ישראל ולפמ"ש במק"א דס"ל לרש"י דבטעימ' בלי קפילא שמרגיש בטעימ' בעלמא ואינו קפילא באכילה היינו עד הגרון לפ"ז א"ש ועיין:

ומבואר בריב"ש שם דווקא באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה אסור מדאוריית' שהרי נהנה דכך כתב שם כד מייתי ראיה דטעימ' אסורה מהא דבת תיה' לפי' ר"ח דשואף בפיו חזינ' דטעימ' אסור ודחה ראיה זו דשאני התם שאסור בהנאה ונהנה מגוף האיסור והיה זה בהעלם מן הפלתי סי' צ"ח ביישובו על הקושי' איך נסמוך בדאורייתא בנכרי מסל"ת וכ' דכשירגיש ישראל טעם בו יפלוט ומשום טעימ' ליכא רק איסו' דרבנן סומכים על מסל"ת עיין בו וכבר תפסו עליו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס בחלק א"ע ח"ר סי' צ"ד בבב"ח דאסור בהנאה טעימ' מדאוריית' אסור והוא מדנפשי' פשיטא לי' כן ואני מצאתי כן מפורש בריב"ש ויש לקיים דברי הפלתי עפמ"ש הר"ן חולין סוגי' דריח' מלתא דכיון שאין מכוין להנאתו רק לבדוק היין הוי דבר שא"מ ומשום פ"ר ליכא בהנאה ומותר ולזה י"ל בטועם כדי להבחין אם יש בו טעם אסור או לא אינו מכווין להנות ומותר ואינו אסור רק משום איסור אכילה דטעימ' אסורה מדרבנן ועפ"ז א"ש דברי הפלתי אלא דמ"ש הר"ן דמשום פ"ר ליכא בהנאה כבר תפס עליו בטורי אבן ר"ה כ"ח משם מוכח דלא כוותי':

ומדי דברי הרמב"ן פסחים כ' דהא דב"ת הוא שלכדה"נ ועוד דהוא דשא"מ, לכאורה נראה דס"ל ג"כ כר"ן הנ"ל דפ"ר ליכא בהנאה וקשה עליו כהנ"ל, ונלפע"ד בכוונתו דתרתי קאמר משום שלכדה"נ ומשום דשא"מ וצריכי להדדי דמשום שלכדה"נ עכ"פ מדרבנן אסור, ונ"ל הטעם משום דהוא אחשבי' להנאה הגם מהתורה בטלה דעתו רבנן אסרו' כיון דאחשבי', וכ"ז כשמכווין אבל כשאין מכווין הגם דפ"ר הוא ובע"כ בא לו הנאה זו ואסור בכ"מ, מ"מ כיון דשלא כדה"נ הוא ורבנן אסרו' משום דאחשבי' וכיון דהוא אינו מתכווין ולא אחשבי' גם איסור דרבנן לית בי' כנ"ל נכון מאוד בכוונת רמב"ן:

ולשיטת רמב"ן לא א"ש דברי הפלתי דגם אם נאמר דמגמע ופולט כי האי שלכדה"נ הוא של המאכל דאין דרך אכילה והנאה בכך שלא להכניס אפי' סמוך לבית הבליעה הא בב"ח גם שלכדה"נ אסור:

נחזור לדברי הריב"ש דבאיסור הנאה טעימ' מדאוריית' אסור, ובאיסור אכילה מדרבנן משום שמא יבוא לבלוע מעט, ונ"ל מסברא די"ל דלא גזרו ואסרו רק לאכול איסורים ע"י מגמע ופולט שמא יבוא לבלוע מעט שמא ישכח שהוא איסור ויבלע כדרך האוכלים, אבל מי שבא לטעום התבשיל אם הוא אסור אם יש בו טעם איסור הרי נכנס לבית ספק זה וזכור הוא איסורו ולהכי מעיקרא בא לטעום טעם, רחוק לחוש שמא ישכח בתוך כך ויבלע ממנו כנ"ל מסברא:

אלא דלמעיין בריב"ש יראה דס"ל דמה"ט אמר ר"י לטעמי' קפילא ארמאי דקפילא ישראל אסור משום דטעימ' אסור ומזה הביא השואל ראי' דטעימ' אסור, ותחלה דחה הריב"ש ראי' זו דאפשר דקפילא צריך דווקא לאכול ולבלוע בלא"ה אינו מרגיש ושוב כ' דשנוי' דחיק' לא משנינן דהא דאמר ר"י לטעמי' משמע טעימ' בעלמ' והאמת דטעימ' באיסורים אסור ומסיק ובא דמדרבנן אסור נראה דמשו"ה אסור לישראל למטעמי' בספק איסור אם יש בו טעם וצ"ל או דגזרו גם בכה"ג שמא ישכח ויבלע מעט או כיון שהטילו איסו' על טעימת איסורים שוב לא חלקו להתיר בכה"ג:

והנה ביש"ש פ' כהב"ש ומובא בב"ח סי' צ"ו ס"ק ג' מוסיף איסור דאפי' ללחך ולטעום בלשון אסור וכ' הב"ח וכבר פ' הריב"ש דאסור לטעום דבר איסור אף שאינו אוכלו נראה דמדמה הב"ח לחיכה בלשון לטעימה בפיו ופולט ובאמת אין דומה זה לזה דלחיכה בלשון עדיפ' מטעימ' בפה וכ"ש לפי טעמ' דנתן הריב"ש דאסרו משום שמא יבוא לאוכלו זה ל"ש כ"כ בטעימ' בלשון כמו בנוטל בתוך פיו דחשש קרוב הרבה יותר שיבוא לבלוע וכ"ש לפמ"ש דחששו שיכניס עד סמוך לבית הבליעה שאסור מדאוריית' משא"כ בטעימ' בלשון רחוק חשש זה וגם הוא מעט דמעט מה שנדבק על הלשון בלחיכה בעלמ' ומדברי הריב"ש לא שמענו רק טעימ' בפה דומ' דטעימ' לענין תענית וברכה דמיני' מייתי ראי' דאסור וטעימ' בלשון לא שמענו לענין ברכה ותענית:

והנה המהרש"ל הוציא דינו מחולין קי"א ע"א בקערה שמלח בה בשר דא"א למטעמי' וכ' רש"י משום דאסור' הוא וכ' מהרש"ל מזה יש ללמוד דבאין ידוע אם הבשר מלוח אסור לטעום בו בלשונו ועיין ט"ז ריש ס' צ"ח שמביא בשם דרישה הך דינא ומביא ראיה מדאסור לישראל לטעום התבשיל אם יש בו טעם איסור ודחה הט"ז דלטעום התבשיל בעי אכילה אבל לטעימ' בלשון מנ"ל דאסור עיי"ש והנה מ"ש הט"ז דבעי דווקא אכילה להרגיש טעם שנתערב משמע קצת דבעי אכילה ממש וכן כ' בריב"ש הנ"ל דיש מקום לומר כן אבל לאמת אינו כן והארכתי בזה לדינא בתשובה ומ"מ נדחה ראי' הדרישה דאסור לטעום בלשונו דוודאי טעימ' ולחיכה בעלמ' בלשון ל"מ להבחין הטעם בתערובות וטעימ' דאסור היינו בפה אבל בלשון מנ"ל ועיין פר"ח סי' מ"ו שדחה ג"כ ראי' מהרש"ל מחולין קי"א דשם בעי שיאכל ממנו ובלשון אינו מרגיש ולכך א"א למטעמי' אבל לטעום בלשון אם הוא מלוח דנרגש שפיר וכן טעימ' בכבד בלשון ליכא איסור והנה מ"ש לחלק בין טעימ' להבחין אם יש בו טעם ובין לחיכה בלשון נכון אשר דבר הגם שגם להבחין בטעמ' לא בעי אכילה ממש רק מגמע ופולט כמ"ש מ"מ אינו דומה ללחיכה בלשון כמ"ש, אבל מ"ש עוד שם להבחין בטעמא צריך אכילה הרבה לא נראה נכון דהא אמר ר"י לטעמי' קפילא ולשון טעימ' לא משמע אכילה הרבה רק דבר מועט וגם ריב"ש כשכ' דאפשר דווקא ע"י אכילה ממש מרגיש הטעם כ' הא דאמר ר"י לטעמי' משום דאכילה מועטת טעימ' קרו לי' ולאמת גם זה דחוק לו לפרש לטעמי' אכילה ממש למעיו אלא מגמע ופולט:

שוב ראיתי בתב"ש סי' מ"ב שכ' ליישב ראיית מהרש"ל דבוודאי בקערה שמלח בה נרגיש יותר בתבשיל שנתבשל בה טעם מלח מטעם דם, ומלח בוודאי נרגש בלשון יותר משנרגש טעם דעלמ' בתערובת ע"י אכילת פה ויפה הוכיח מהרש"ל מדלא אפשר למטעמי' לרותח ע"כ דטעימ' בלחיכת הלשון אסור ודברי התב"ש נכונים ומוכרחים בדעת מהרש"ל דאלת"ה למה מביא ראיה מש"ס קי"א ולא הביא מן המוקדם מפרק גה"נ דאמר ר"י לטעמי' קפילא ארמאי דווקא ולא לישראל ש"מ דאסור וע"כ דמשם אין ראיה רק דלטעום ולהכניס בפיו אסור ובלשון א"א להרגיש בטעם המעורב ולכן מביא ראיה מקערה שמלח בה דוודאי מרגיש בלשון טעם מלח מוכח דגם לחיכה בלשון אסור ודן מיני' שאסור לטעום בלשון בשר שלא נמלח ומשוה"נ לא מביא ראיה מהא דאמר רבא דהיתיר' בטעמא דאיסור' בקפילא וכ' רש"י דאיסור' דא"א לב"י למטעמי' הרי מוכח דינו ומה לו להביא מדרבא לקמן קי"א וע"כ דמכ"ז ליכא ראיה רק דטעימ' אסור אבל לחיכה בלשון לא מוכח רק מקי"א, ודברי תב"ש בכוונת מהרש"ל מוכרחים דכך דעתו ועיין:

ובכל זאת לולי שמביא מהרש"ל ראיה מזה לאסור לטעום בלשון בשר חי ספק אם נמלח היה נ"ל דיש לחלק דווקא בדבר מבושל אסרו טעימ' בפה משום חשש שמא יבלע כדרך האוכלים ואסרו גם דטעימ' בלשון הגם דרחוק לחוש שמא יבלע כמ"ש מ"מ לא נכנסו לחלק ואסרו הכל משום סחור סחור וכו' אבל בבשר חי שאין דרך לאכול והוא בא לטעום אם נמלח או לאו מנ"ל דאסרו כ"כ ואפשר אפילו ליטול בפיו ולגמע מותר וכ"ש לחיכה בלשון שחשש רחוק הוא שיבלע ועוד דחי שלכדה"נ הוא וגם כשיבלע לא יהי' רק דרבנן שלכדה"נ ובש"ס קי"א אחר שנתבש' אסור:

והנה הש"ך סי' מ"ב ס"ק ד' הקשה איך טועם בלשונו לפמ"ש המהרש"ל וב"ח אסור למטעם ספק איסור ותי' דע"פ הרוב טועם בו טעם מרירות משו"ה לא אסרו ובתב"ש הקשה כיון דעכ"פ איכא בטעימ' זו דררא דחשש איסור למה התירו תרי טעימו' שיטעמנו חי ואם י ירגיש יצלה ויטעמנו אח"כ דהול"ל שיצלנו מיד ויטעמנו עיין בו ולפע"ד י"ל דכל שאפשר לטעום חי עדיף דבחי אין חשש כ"כ שיבלע משא"כ אחר הצלי' חשש קרוב יותר כמ"ש בסמוך ונ"ל להוסיף דברים ולהמתיק יותר דנ"ל מ"ש הש"ך דרוב טעם מרירות אית בהו נ"ל דווקא כ"ז שלא טעמו חי איכא רוב אבל כל שטעמו חי ולא הרגיש בו מרירות שוב ליכא רוב דאחר צלי' נמצא טעם מרירות דכבר יצא מן הרוב דרוב שנבלע המרה בתוך הכבד נרגש חי כנ"ל מסברא ישרה:

ולפ"ז אחר שבדק בעוד הכבד חי לתי' הש"ך דמשו"ה מותר לטעום דרוב נרגש בהם טעם מרירות אם בדק חי ולא הרגיש יהי' אסור למטעם אחר צלי' דהרי ליכא תו רוב שירגיש טעם מר אחר צלי' יותר מכשהי' חי אלא דנגד זה י"ל ע"פ מה שהערותי לעיל היכא שעומד לבדוק אם יש בו טעם איסור אין לחוש כ"כ שישכח ויבלע דהא כל עיקרו בא לבדוק אם אסור או מותר הוא ואיך ישכח ויבלע כיון שעוסק ובא בדבר הזה וצ"ל דכיון דספק הוא לו לא מסיח דעת מיני' דשקול גבי' צד היתר כצד איסור ועפ"ז מובנים דברי תב"ש שכ' לתרץ משו"ה מותר לטעום דאם נבלע המרה ויש בו טעם מרירות לא יבוא לאכול והוא תמוה לכאורה הלא אנו חוששי' שמא לא ירגיש טעם מרירות והוא אסור ויבוא לבלוע ולמ"ש י"ל דבריו דכיון דבין אם ירגיש בו טעם מרירו' ובין לא ירגיש מסיח דעתו לבלוע דלצד ש שירגיש טעם מרירות נזהר מלבלוע מפני מרירותו ואם לא ירגיש יזהר משום איסור שבו ומסיח דעתו לגמרי מלבלוע לכן לא חיישינן משא"כ בקערה וכדומה שיש צד שמותר לו לא מזדהר בספק כ"כ והבן:

וי"ל משו"ה מותר לטעום אחר שכבר בדק כשעודו חי ולא הרגיש הגם שאח"כ ליכא רוב אדרבא רוב הוא שאם לא נרגש מרירות כשהוא חי לא ירגיש גם אחר צלי' היא הנותנת כיון שקרוב יותר צד האיסור מצד ההית' יהי' נזהר מבלוע ולפ"ז י"ל מטעם שכ' הש"ך דרוב לא היו מתירי' לטעום אלא בצירוף שכל שהוא חי אין חשש כ"כ שיבלע ולכן טוב לטעום קודם צלי' מלטעום אחר צלי' אבל אחר שבדק וקרוב הדבר שאין בו טעם מרירו' מותר לבדוק שנית הגם שכבר נצלה וראוי' לאכילה נגד זה כיון שקרוב צד האיסור יותר ולבדוק בא ל"ח שישכח ויבלע ולפ"ז כשלא בדק כשעודה חי' אסור לבדוק אחר צלי' כיון דרוב להיתיר' חיישי' יותר כן י"ל ועיין ויותר נראה דברי התב"ש וע"פ שהסברתים נכון:

והנה בתשובת צ"צ סי' נ"ז כ' דבאיסור דרבנן לא אסרו טעימ' מגמע ופולט כיון דכל טעם האיסור שמא יבוא לאכול בדרבנן ל"ג כולי האי והפר"ח ובנו של הצ"צ בהגהותיו בסוף הספר השיגו עליו מש"ס חולין קי"א ע"ב בקערה שמלח בה בשר משום דא"א למטעמי' וכ' הרמב"ם דאסור לעולם ומשמע אפי' כלי דאב"י דנטלפ"ג ג"כ אסור ועיין נב"י תנינא חלק יו"ד סי' נ"ג הסכים עם השואל דראיה זו דחויה מעיקרא דהא האי א"א למטעמי' קאי על הבשר ואם הכלי אב"י בלא"ה הבשר מותר והנב"י כ' דראי' זו דחוי' אבל מ"מ איכא ראיה משם דהא דם שמלחו ושבשלו דרבנן מוכח דאפי' באיסור דרבנן טעימה אסורה ולשיטת רש"י ורי"ף ורמב"ם דס"ל דם שבשלו דאוריית' אין ראיה משם אבל נ"ל ראיה אחרת מדאמר ר"י לטעמי' קפילא ארמאי דווקא ארמאי אבל לישראל לא ומשום דטעימ' אסורה לו ולרש"י ודעימי' דטע"כ לאו דאוריית' וכן ס"ל לר"י ורבא כמ"ש רש"י חולין סוגי' דזרוע בשלה והא לטעום התבשיל במגמע ופולט סגי כמשמעות לשון לטעמי' וכמ"ש ריב"ש סי' רפ"ח ומוכח אפי' איסור דרבנן טעימה אסורה ויש לדחות דבאמת גם לישראל והא דהורה ר"י לטעמי' קפילא ארמאי להורות דאפי' על קפילא ארמאי סומכין או משום מסל"ת כמ"ש רש"י:

ומובן בזה לשון רש"י שם קמ"ל ר"י דמותר לסמוך עליו וצ"ל הא ר"י הורה הלכה למעשה שבא לפניו מה זה שכ' רש"י ואשמועינן הא הורה למעשה ולמ"ש י"ל דקשה לרש"י למה הורה לטעמי' לארמאי גם לישראל מותר ולזה כ' רש"י דאשמעינן בהוראה זו דגם על ארמאי נוכל לסמוך וא"ש ועיין:

והא"ש בזה מ"ש רש"י אח"כ שם דאסור' דאין ב"י יוכל לטעום כגון בב"ח וצ"ל למה פרט בב"ח כמה איסורים איכא ולמ"ש א"ש דבשאר איסורים דטע"כ דרבנן אפי' ב"י יוכל למטעם לכן נקט בב"ח דטע"כ לכ"ע דאורייתא כן י"ל לכאורה:

אלא מדאמר רבא דהתיר' בטעמ' דאיסור' בקפילא וכ' רש"י דהיתיר' כגון תרומה מדאמר דהיתיר' נראה דווקא דהיתיר' בטעמ' דטעים ישראל אבל מה שאינו היתר דווקא בקפילא נכרי אבל ישראל אסור הגם דרבא ס"ל לשיטת רש"י טע"כ לאו דאוריית' ומ"ש רש"י כגון בב"ח נ"ל דלרבות' נקיט הגם בב"ח דטעכ"ד מ"מ סמכינן על קפילא במסל"ת ועיין פלתי סי' צ"ח שהקשה לשיטת רש"י איך יליף רבא דמהני קפילא בבב"ח מדר"י דאמר סמכינן אקפילא הא בב"ח טעכ"ד משא"כ דר"י בטעם דרבנן ותי' דבכלים גם בב"ח דרבנן ורבא דאמר דאיסור' בקפילא בוודאי א"א להעמיס דקאי בטעם כלי וכ' רש"י כגון בב"ח דטעכ"ד מ"מ מהני קפילא וקשה מנ"ל לרבא הא מדר"י כקושי' הפלתי ואני הכינותי יישוב אחר לקושי' הפלתי א"ש גם זה ואכ"מ:

ולשיטת רוב הפוסקים דס"ל דטעכ"ד ג"כ איכא ראי' דרבא דאפי' בדרבנן טעימ' אסורה דהא אמר דהיתי' בטעמ' אבל כל דליכא היתירא בקפילא ואפי' איסור' דרבנן בכלל דיצא מכלל דהיתיר' דאמרו בטעמא ש"מ דאפי' איסור' דרבנן אסור לישראל למטעמי' ומכ"ש לפי גרסת הרי"ף מב"מ כגון שמנוני' דגה"נ וכו' אי נמי מבשא"מ דליכא קפילא הרי איירי רבא באיסור' בשמנוני' דגיד ואמר מב"מ דליכא למיקם א"נ דליכא קפילא בס' אבל בטעמ' לא מוכח אפי' בדרבנן כל דליכא קפילא א"א למטעמי' ובעי ס' וזו ראיה ברורה לפענ"ד נגד הצ"צ אם לא שנאמר דטעימ' להבחין בטעמ' בתערובת היינו אכילה ממש ובזה נדחה הראי' מלקמן קי"א ג"כ ועיין פמ"ג סי' צ"ה במשבצות שדחה כן אלא כבר כתבנו לעיל והארכנו במק"א דהעיקר דלא בעי קפילא רק טעימא בעלמא ובזה א"ש גרסת הרי"ף כגון שומן הגיד למה פרט רבא שומן הגיד להורות לנו דגם בדרבנן בשא"מ אסור לישראל לטעום אפי' הוא קפילא ומבחין ומגרסא זו ראיה דסגי בטעימ' ולא בעי אכילה והבן ועכ"פ קמה וגם נצבה ראיה שלי לכל השיטות ועיין:

ומ"מ נלפע"ד דהוראה זו של הצ"צ בקדושה היא לענין טעימ' הבורי' ולא מטעמי' אלא מטעמ' דידי דבורית זו הנעשה מסיד ומי אסר כירה וחלב ומלח זה דבר שאין ראוי' לאכילת שום אדם והוא מידי דקץ. בי' בכה"ג ובכיוצא בה בוודאי אין לחוש שישכח איסורו ויבלע דמזהר זהיר בי' טובא דמידי דקץ ומאיס עליו הוא לבלוע דברים כאלו וזה כעין מ"ש התב"ש בטעימת הכבד משום מרירו' נזהר בי' כ"ש וקו"ח בטעימת בורית ואפי' באיסור דאוריית' כה"ג דלאו מידי דאכלי אינשי יש להתיר כ"ש במידי דרבנן כנלפע"ד נכון וברור לדינא הכ"ד ג' כ"ח שבט תרכ"ו לפ"ק פה פ"ב יע"א:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה