כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה נג
שלום תנינא, משוכן מעונה, בכל עת ועונה, לה"ה בני חביב נפשי הרבני החרוץ ותיק מלא עתיק המופלג בתורה ויראה טהורה הקצין כש"ת מו"ה יעקב עקיבא סופר ני':
שמחתני בני בלוחות שניות מדברי סופרים עט סופר מהיר להשיב על דברינו בתשובה אליך כתיבנא, לרב דס"ל דאינו חייב על ח"ז בשר וח"ז חלב רק כשבא מיורה גדולה מוכח ממתני' וברייתא דאמרינן חנ"נ בדרבנן דטפה בוודאי אינה רק ח"ש, והקשית לשאול איך ס"ל לר"י דחיישינן שמא לא ניער יפה יפה, מ"ש מנשפך דמתירין מספק במב"מ כ"ש דלא לחוש כ"כ בדרבנן שמא לא ניער יפה יפה אלו דבריך, והטבת לראות, אבל ראי' ודמיון שלך לנשפך אינה עולה יפה כי שם לא אתחזק בתערובת אדרבא איכ' חזקת היתר של דבר שנתערב בו האיסור, ועיין פלתי סי' צ"ח שכ' דיש חזקת איסור לאיסור שנפל ויש חזקה מול חזקה והולכי' בדרבנן להקל, אבל כאן מיד כשנפלה הטפה על החתיכה שיש בה בנ"ט בלי ניער יפה החתיכה בחזקת איסור כשתעמוד כך בלי שיעשה בה מעשה ניער לערבה בין שארי החתיכו', וע"י ניעור צריך להוציא מחזקתה לכן חייש ר"י לשמא לא ניער יפה ואוקמי' אחזקת' ואפי' בדרבנן ל"א ספיק' להקל לכמה פוסקים היכא דאתחזק איסור, ורבי לא חייש לשמא לא ניער יפה דס"ל דאין זה חשש כלל:
וי"ל דלא נראין דברי ר"י לחוש לשמא לא ניער רק הגם דאתחזקה החתיכה מיד כשנפלה הטפה דנגד זה איכא חזקת היתר דשארי חתיכות דלא אתרעו כלל קודם שניער, הגם דחזק' שאר חתיכו' ל"מ לחתיכה זו שנולד בה הספק עיי' מהרי"ל סימן קס"ג, מ"מ כאן לענין חשש ניער מצרף רבי חזק' שאר חתיכו' דאם נימ' שלא ניער יפה יאסרו גם שארי חתיכות, והא"ש הא דקאמר ש"ס דנראין דברי חכמים לרבי בשניער מתחלה ועד סוף ונתקשו בו למה בעי ניעור לבסוף הא בניער תחלה סגי, ולמ"ש א"ש דווקא בשניער גם לבסוף שיש לנו לדון בכל חתיכות אם אסורות דאם לא ניער יפה מיד נאסרו כולם בזה ס"ל לרבי דל"ח לשמא לא ניער יפה, אבל כשלא ניער לבסוף רק תחלה ואין נפקות' רק אות' חתיכה אם חוזר' להתיר' דשארי חתיכו' ממ"נ מותרות לדס"ל דאין הנאסר יוכל לאסור ועיין לח"מ, וכיון שאין לצרף חזקת שארי חתיכות חתיכ' זו ל"ל חזקת היתר גם רבי ס"ל דחיישי' שמא לא ניער יפה, הגם דאין מוכח מרבי דהכי ס"ל ואפשר בניער רק לכתחילה לא חש כיון דר"י ס"ל גם בניער לבסוף דחיישי' דלכ"ע איירי בניער לבסוף מדאוסר כולם, מה להון לעשות פלוגת' רחוקה דרבי לא חייש אפי' בניער רק לכתחילה ולכן קאמר ש"ס דרבי מתיר רק בניער מתחלה עד סוף וא"ש:
ומצאנו בדברינו מקום יישוב למ"ש הרמב"ם דאם ניער מתחלה ועד סוף דאותה חתיכ' חוזרת להתירה והקשה הטור למה בעי ניער לבסוף והקשו על הטור הא הרמב"ם הש"ס נקיט, ונ"ל דבלשון ש"ס י"ל כמ"ש הלח"מ דנקוט ניער לבסוף לר"י דמשו"ה כל החתיכו' אסורות ולרבי ג"כ נקוט הכי אשגורי לישנ' לר"י, אבל להרמב"ם א"א לומר כן דהא הרמב"ם בהיתיר' עסק ובא דחתיכה זו חוזרת להיתר ולמה בעי ניער לבסוף, ולמ"ש א"ש דאם לא ניער לבסוף שאין לדון רק על חתיכה זו גם רבי חייש לשמא לא ניער יפה וא"ש נכון:
וא"ש נמי מ"ש הרמב"ם אח"כ וכן כשנפל וכו' וא"י לאיזהו נפל ואם כוונתו שניער מתחלה מאי וכן שכ' ועיין ט"ז וש"ך סימן צ"ב ולמ"ש י"ל דרבות' קמ"ל דה"א כיון דלא ידעינן לאיז' מן החתיכות נפל כולם נכנסו בגדר הספק איתרע לחזקת כולהון וחיישי' לשמא לא ניער יפה קמ"ל כיון דסוף כל סוף ידעי' דלא נפלה רק לא' מהן מוקמי' אותו בחזקתי' ומועיל גם לחתיכה דאיתר' חזקתה ועיי':
עוד י"ל מ"ש הרמב"ם וכן איירי דלא ניער מתחלה ועד סוף וכן משמע מדלא התנה שניער מתחלה ועד סוף אלא איירי שניער תחלה הגם דבעי מתחלה ועד סוף מטעם שכתבנו דאל"ה אותה חתיכה באיסורה קיימא, וי"ל דווקא כשידוע על איזה חתיכה נפל אבל כשאינו יודע יש בכל חתיכה ס"ס שמא לא זו היא ואת"ל זו היא שמא ניער יפה, ול"צ לצרף חזקת היתר של חתיכות אחרות ומהני ניער תחלה והיינו וכן שכ' דדין אחר יש לו, ומ"ש דניער יפה היינו לאפוקי כשיודע או קרוב לו שלא ניער יפה והוא מלתא דלא רמי' עלי' בוודאי חיישי', אלא לפ"ז אסור לאכול כולם יחד עכ"פ, וי"ל עוד עמ"ש הפר"ח דרמב"ם איירי דיש ספק אם נפלה על חתיכה שחוץ לרוטב, או בתוך הרוטב ואין מחזיקין איסור ועיין פלתי, ולמ"ש א"ש ביותר דאיכא ס"ס שמא נפלה על חתיכה שברוטב ושמא ניער יפה ומותר לאכול כל התערובת יחד ומיושבים כל דברי הרמב"ם וסרו כל התלונות:
ומה שנתקשתי בתי' הכ"מ דלכן בעי ניער לבסוף דבניער תחלה חיישי' שמא לא ניער יפה וכשניער לבסוף לא חיישי', מלבד מה שהקשה הט"ז קשה מה מועיל מה שניער לבסוף ג"כ אי חיישי' בתחלה לא ניער יפה הרי כבר נ"נ ומה מועיל ניער שלבסוף, יש לדחוק דאם ניער כ"כ בכח מסתמא ניער מיד יפה והוא דוחק, אבל יש לנו דרך מרווח, עפמ"ש תוס' לעיל ק' דבסופו להתפשט ל"א חנ"נ אפי' בבב"ח והיינו כשסופו להתפשט מאליו שלא ע"י מעשה, ולכן ניער לבסוף אסור והי' מחוסר מעשה דניער, ונ"נ קודם שניער, וי"ל כשעומד ומנער מתחלה ועד סוף גם שלא ניער תחלה יפה מ"מ הרי עומד ועושה הניעור ודעתו לנער עד סוף לאו מחוסר הוא והוי כסופו להתפשט דל"א נ"נ כן י"ל בכוונת הכ"מ:
ויש להבין בדברינו אלו פלוגת' דר"י ורבי אי חיישי' לשמא לא ניער יפה ואנחנו לא ידענו במה פליגו, גם להבין דברי רבי נראין דברי ר"י וכו' ונראי' דברי חכמים, הא פלוגת' דר"י וחכמים לאו בחשש דשמא לא ניער יפה היא, ולא שייך ע"ז נראין ואין נראין ואפשר דגם חכמים ס"ל דחוששי' לשמא לא ניער יפה אי הוי ס"ל דחנ"נ ועיין ראש יוסף שנתקשה בזה והוא דקדוק עצום, ולמ"ש י"ל דפלוגת' דר"י ורבי בחשש שמא לא ניער יפה הוא דר"י ס"ל חנ"נ אפי' בסופה להתפשט מאליו או עכ"פ ע"י מעשה הגם שעומד ועושה וכבר התחיל, לכן ס"ל דחוששי' שמא לא ניער תחלה יפה הגם שניער לבסוף אסור, ורבי הגם דס"ל חנ"נ כר"י אבל בסופה להתפשט ס"ל דלא נ"ה, והא"ש דאמר רבי נראין דברי ר"י דס"ל נ"נ בשלא ניער מתחלה ועד סוף, אבל כשניער מתחלה ועד סוף לא ס"ל כותי' לחוש שמא לא ניער יפה דס"ל בסופו להתפשט דל"א נ"נ, והיינו ונראין דברי רבנן בשניער מתחלה וע"כ דל"א נ"נ בסופו להתפשט ממילא אין כאן בית מיחוש ועשה רבי פשר דבר בענין חנ"נ בין ר"י לרבנן ושייך שפיר נראים ואין נרא' שהוא באותו דבר דפליגו ר"י ורבנן וא"ש נכון ויש פנים לתי' הכ"מ מן הסוגי':
ודע דמ"ש תוס' דבסופו להתפשט אפי' בבב"ח מותר צלע"ג מאז מדמקשה ש"ס על רב חלב אמאי מותר ח"נ היא, הא סופה להפשט ל"א חנ"נ, ולפי דברינו הניתני' בסמוך י"ל קצת דלפמ"ש דפליגו ר"י ורבי, והיינו כד מייתי פלוגת' זו ומפרש' דנראין וא"נ, נראי' דברי ר"י בשלא ניער ודברי רבנן בניער פליגו בזה תנאי' י"ל רב כרבי ס"ל, אבל עד דלא ידע כ"ז ס"ל לש"ס בפשיטות דסופו להתפשט עכ"פ בבב"ח דנ"נ מדאוריית' גם סופה להתפשט אסור כן י"ל לחומר הקושיא:
ונחזור למקום שיצאנו משם דא"ש הא דחושש ר"י כ"כ באיסור דרבנן הא חשש זה ע"כ חשש רחוק הוא, דהא רבי לא חש לי', למ"ש אפשר דשמא לא ניער יפה חשש קרוב הוא לכ"ע אלא דרבי ס"ל סופו להתפשט מותר ממילא אין כאן חשש ור"י ס"ל סופה להתפשט אסור ולא במציאות או אם יש לחוש כ"כ פליגו וא"ש עיין:
ומ"מ יש לעיין לדינא, לפמ"ש הכ"מ דבעי דווקא שינער' גם לבסוף מטעמ' דידי' או לפמ"ש אני בטעמ' דבעי דווקא ניער גם לבסוף, דאל"ה חיישי' שמא לא ניער תחלה יפה, ולרב דס"ל בט"ח ליכא רק איסור דרבנן מוכח דאם לא ניער תחלה חיישי' שמא לא ניער יפה גם בדרבנן, אבל להלכ' דקיי"ל כלוי מתני' בבב"ח דאוריית', י"ל בדרבנן גם ר"י לא חייש לשמא לא ניער, ולרבי לא בעי ניער לבסוף דל"ח אפי' בניער רק מתחלה רק מדאוריית', אבל לא בדרבנן, ולשיטת רשב"א דגם בדרבנן חנ"נ ועכ"פ בבב"ח דרבנן כמו שבארנו בתשובתינו הראשונה, לכ"ע סגי' בניער תחלה דכ"כ האי שמא לא ניער יפה ל"ח בדרבנן כנ"ל, ומני ומינך תסתיים שמעתת' הלז, וע"י התעוררת שלך באתי אל העיון בדין זה ובארנוהו בעזה"י ועליך נאמר תלמיד מחכים רבותיו וברא מזכה אבא, וכל דילד' כוותיך תלד:
והנני להשיבך בקצירת אומר ודברים ע"ד קושי' הפלתי סימן צ"ב על הר"ת דטעכ"ד ונהפך היתר להיות איסור וחייב ע"כ כזית מן התערובת לא מקשה ש"ס מידי על רב דגדי אסרה תורה ולא חלב מדס"ל ח"ז בשר וכו' לוקי' על אכילתו, י"ל באופן שקבלה חלב טעם בשר שנאסר ע"י טעם חלב ונהפך היתר חלב ונעשה איסור מכח טעם שקבלה מן הבשר והיא קושיא עצומה, והנה מ"ש הפלתי ולא בריר' לי' דבח"ז ג"כ אמרי' טע"כ ונהפך כן מבואר מתוך רש"י פסחים סוגי' דטע"כ עיי"ש, ובחידושי לסוגי' העלתי יישוב נכון, ע"פ מה שראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל שהעיר דמשמע על חצי זית חלב וח"ז בשר חייב דהחלב ח"ז משקה וכ"כ רש"י כיצד משערין דמלשון רב משמע הכי, והא ח"ז משקה אינו ח"ז כשנקרש, הוא מותיב ומפרק לה כיון דכתיב ל"ת גדי בחלב אמו ולא כתיב וחלב אמו נראה דעיקר הגדי ולכן ס"ד דרב ס"ל גדי אסרה תורה ולא חלב משום דמשמע דאיסור משום גדי הוא, וגם למסקנא דגם חלב אסרה תורה מ"מ עיקר הגדי ומשערי' החלב בשיעור הגדי ח"ז מכ"א כשיעור הגדי אלו דבריו הקדושים זצ"ל וש"י:
ואומר אני בנו תלמידו להוסיף על מילי דאבוה הא תינח לאמת דגדי וחלב אסרה תורה, אבל אי גדי ולא חלב, גם אם החלב בלעה טעם בשר שנאסר משום בב"ח כיון דחלב עצמה אינה גורמת איסור דבב"ח רק ממה שקבלו טעם מבב"ח והו"ל כמים בולעים טעם מנבילה דפשיטא דבעי ח"ז או שיעור שלם כשיקרש יעמוד על שיעורו הראוי' כי כן איך אמר רב ח"ז חלב וח"ז בשר משמע דחלב כמות שהיא ח"ש וזה א"א אם לא שהחלב בעצמותה יש בה איסור בב"ח ומיושב קושי' הפלתי יישוב המיישב דעת בעזרת החונן דעת:
ומדי דברי בדברת קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל באתי לידי יישוב קושי' מהר"ם שי"ף לשיטת רשב"ם בשקדם וסלק לא פלט כלל למה נקיט רב כזית בשר לתוך יורה גדולה גם במעט חלב החלב מותר דלא פלט כלל, ואמרתי ליישב דרב טובא קמ"ל אפי' ביורה גדולה הבשר אסור דיש לחקור כיון דכתיב לא תבשל דרך בישול דווקא אסרה וכתיב ל"ת גדי בחלב אמו, אולי לא הקפידה עד שיתבשלו שניהם החלב והבשר דרך בישול שיתן בשר טעם בחלב וחלב בבשר, אבל כשחלב כדי נתינת טעם בבשר ואין הבשר בנ"ט בחלב מנ"ל דאסרה תורה דלמא בעי דרך בישול גדי וחלב וצ"ע, ונתיישב לי ע"פ הנ"ל כיון דכתיב גדי בחלב העיקר הגדי וכיון שהגדי דרך בישול נאסר הגם שאין החלב מקבל טעם, וכיון דהבשר לא נאסר רק בנ"ט כ"ש החלב, אבל כל שיש בבשר נ"ט נאסר הבשר הגם דהחלב לא נאסרה כצ"ל, והא"ש דקמ"ל רב טובא אפי' ביורה גדולה דא"א ליתן הבשר טעם בחלב ואפי' לא היה קדם וסילק במקרה מ"מ הבשר אסור והבן:
ויצא לנו מדברינו חידוש דין דאם בישל הרבה בשר עם מעט חלב דיש בבשר בנ"ט בחלב ואין בחלב שתתן טעם בבשר, גם החלב מותרת דעיקר הגדי ולא נתבשל כדרך בישול בכדי נ"ט וצ"ע לדינא כי לא מצאתי לי חבר בא' מחוברי חבר:
ומה שכתבת איך אפשר דבב"ח אפל"ס מותר למ"ד דנפקא לן איסורו מל"ת כל תועבה, ושוב הונח לך דליכא משום ל"ת כל תועבה רק כשקבל טעם הנרגש וניכר וכתבת דאפשר שזה כוונת תוס', מלתא דמספקא לך פשוט לנו כי כן כוונת תוס', ואפשר יש להעמיס ברש"י שם ג"כ כוונה זו, אבל מ"ש דהונח לך בזה הא דאפל"ס מותר כיון שנסתלק הטעם נסתלק איסור דל"ת כ"ת גם אני עמדתי על חקירה זו בלמדנו הסוגי' בישיבה ולא הונח לי כיון דנאסר פעם משום דנעשה בו תועבה איך יחזור להיתיר' אחר דמפק' החלב מן הבשר סוף כ"ס נעשה בו דבר תועבה הניכר' לשעתה והארכתי בזה ביישוב הרי"ף דשביק להא דאמר רב כיון שנתנ' טעם וכו' דטרח הר"ן ליישבו, ואמרתי ליישב עפ"ז די"ל דס"ל לרי"ף דאפשר דרב ס"ל אפל"ס אסור הוא משום דס"ל דאיסור בב"ח מל"ת כ"ת לכן ס"ל דנשאר באיסורו, הגם דרבי ס"ל דאפל"ס ונ"נ בבב"ח והוא יליף מלא תאכלנו כדאית' לקמן קט"ו, מ"מ הוי ס"ל כרבנן לולי דרב פסק כר"י ורבי, וי"ל דרב לא הוי ס"ל כרבי לולי דס"ל דנפקא מלא תאכל כ"ת ואפשר משו"ה ל"א הלכה כרבי, דהוא ס"ל כרבי ולא מטעמי' דרבי דאלו הוי ס"ל כרבי בדרשא דאיסור בב"ח לא הוי ס"ל כוותי', ור' יוחנן דס"ל אפל"ס אסור הגם דס"ל כרבי מלא תאכלנו כדאמר לקמן כעורה זו ששנה רבי, הא ר"י במקום שמואל לא מכריע להלכת' אלא נגד ר"ל, ועיקר דפסקו נ"נ משום דרב הכי ס"ל ומרב ליכא הכרח דהכי ס"ל, אפשר משום דס"ל מל"ת כ"ת נפקא ולהלכת' ס"ל לרי"ף מלא תאכלנו או מג"פ ל"ת נפקא כדפסק הרמב"ם, נקיט להלכת' כשמואל ויתר אמוראים דס"ל אפל"ס מותר בכל איסורי' ואפי' בבב"ח דלא אמרו חוץ מבב"ח כן י"ל ועיין:
ובמ"ש במ"ש תוס' ע"ז פ' השוכר דבב"ח שאני דדרך בישול אסרה תורה, ועל מ"ש הרא"ש ה' כלאים דלא מתחיל האיסו' רק אחר נתינת טעם ולא מצד ביטול, והוקשה לך כ"ז א"ש לרבא ולאביי בס"ד קשה, עיין תוי"ט ריש שקלים ובח"ס יו"ד סימן ולמלאות מאויי נפשך במלואו כי אהבה דוחקת, להשקותך ולרות צמאונך מדברינו אשר אליך מתוקות צויתי להעתיק לך דברים ככתבם הכתובים אצלי בזה בסוגי' דטע"כ זה שנים קדמוניות:
ד' יאיר עינינו בתורתו ויאריך שנותינו בטוב ובנעימת התורה כאות נפש אביך מנשקך ומברכך מרחוק מקרב הלב, כה לחי אתה שלום וביתך וכל אשר לך שלום וכ"ט:
העתק מחידושי לסוגי' דטע"כ
יליף מבב"ח וכו' ורבנן בב"ח חידוש הוא וכו' הקשה תוס' לאביי בחולין ק"ח דס"ל בב"ח לאו חידוש מה יענה לרבנן למה הוצרכו למילף מנזיר ולא מבב"ח, ונלפע"ד ליישב, בשנבין דאביי מסופק אי בב"ח חידוש הוא או לא והוכיח ממתני' דע"כ לאו חידוש הוא במה תלי' ספיקתו אי חידוש הוא או לא, וגם הא באמת חידוש הוא דאי תרו לי' וכו' ונלפענ"ד לבאר, הנה ש"ס קאמר הכי אי תרו לי' שרי ואי בשיל אסור, צ"ל הול"ל דמותר לשרות ואסור לבשל, ורש"י הרגיש קצת ופירש מותר לשרות ואסו' לבשל, ונלפע"ד דאין לומר שחידושו דמותר לשרות ואסור לבשל דאין דומה זה לזה בישול ע"י אור וזה ע"י כבישה ומצינו גם בשבת מותר בישול בחמה ואסור באש וכיוצא בו וכך אסורו דבשל בב"ח ע"י אור ולא ע"י כבישה ומכ"ש לפי דס"ל לפוסקים דכבוש כמבושל לענין בלוע שבולע ומפליט כמו מבושל אבל אינו מבשל א"כ אין לעשות חידוש מדשרי מלאכת כבישה ואסור הבישול באור, ולכן קאמר אי תרו לי' שרי ואי בשיל לי' אסור היינו אחר שנתערב ונבלע זה בזה ע"י כבישה כמו ע"י בישול וענין אכילה א' הוא ולאכול כך יחד ע"י כבישה שרי וע"י בישול אסור, ושרי לן מה דאסר לן אותו דבר בעצמו זה חידושו כנ"ל:
ואומר מעתה למאן דיליף איסור אכילה בב"ח מלא תאכל כ"ת אין כאן חידוש כלל דשרי לן אי תרו כיון דאיסור אכילה רק משום שעשו בו תועבה ע"י בישול ועבר על מימרא דרחמנא וכיון דבשרה לא עבר על מימר' דרחמנא אינו מתועב לכן מותר לאכלה והא דשרי' בנשר' ליכא חידוש כמ"ש ממילא גם היתר אכילה ע"י שריי' אינו חידוש דתלי' אכילה זה בזה, אבל אי נפקא אכילה מג"פ לא תבשל או מלא תאכלנו ויתר דרשות שם ואיסור אכילה איסור בפ"ע ולא משום תועבה שפיר איכא חידוש' דשרי' לן בשריי' שנתערב כמו ע"י בישול ואסר לנו ע"י בישול כנ"ל ועיין:
ואחר היצעה זו א"ש ספיקת אביי במתני' שם אי ס"ל בב"ח חידוש או לא דהא פליגו תנאי ואמוראי טוב' מהי' נפקא לן איסו' אכילה דבב"ח, ושקיל וטרי אביי אי מתני' דשם ס"ל דחידוש הוא והיינו דס"ל כמאן דמוציא איסור בב"ח מג"פ לא תבשל או לא תאכלנו, או ס"ל דלאו חידוש דנפקא למתני' איסור אכילה מל"ת כל תועבה ולאו חידוש הוא, והוכיח מדאסרה מתני' בנ"ט דווקא, ואי חידוש אע"ג דליכא נ"ט נמי וע"כ דלאו חידוש הוא היינו דמתני' ס"ל לאו חידוש הוא דנפק' למתני' איסור אכילה מלא תאכל כ"ת כנ"ל, והרי נתבאר לנו היטיב ספיקת אביי, וממילא מיושב קושי' תוס' הא רבנן דר"ע ס"ל ע"כ דחידוש הוא, הם נפקא להו איסו' אכילת בב"ח מג"פ לא תבשל כתנא דבי ר"י ושפיר חידוש הוא, ובאמת לרבנן בב"ח אע"ג דליכא נ"ט, ואביי לא הוכיח רק מתני' דט"ח דס"ל בב"ח בנ"ט ס"ל לאו חידוש הוא דנפק' לה מל"ת כ"ת כנ"ל, וזה יישוב נכון מאוד לפע"ד:
אלא דלכאורה קשי' מה דקאמר ור"ע וודאי בב"ח חידוש הוא, י"ל ר"ע לאו חידוש הוא דס"ל דנפק' מלא תאכל כ"ת, ויישבתי זה ע"ד פלפול התלמידים, אבל הפשיט הוא כיון דאזיל כאן לר"י דס"ל כר"ע, ור"י ס"ל בחולין כרבי דנפקא מלא תאכלנו וא"כ אליב' דר"י תקשה איך סובר כר"ע הא מבב"ח א"א למילף וטע"כ מנ"ל וא"ש ועיין:
ובדברינו אלו מצאנו מזור ותרופה למה דקשו בה טובא קמאי דקמאי בענין ביטול טעם בבב"ח, תוס' בע"ז פ' השוכר הקשה כיון דהיתר בהיתר אינו בטל א"כ איך שייך ביטול בבב"ח הא התערובת גורם האיסור וכמו בגד שאבד בו כלאים דלא בטל כן בזה, ותי' תוס' שאני בב"ח דדרך בישול אסרה תורה, והתוי"ט ריש מסכת שקלים הקשה נילף מבב"ח דבטל, ותירץ דבב"ח חידוש הוא ורבים מקשים א"כ אביי דהוכיח דלאו חידוש הוא איך הבין מתני' בנ"ט הא היתר בהיתר בכ"מ לא בטל, והרא"ש הלכ' כלאים תירץ דבב"ח לאו מטעם ביטול אתינן עלה אלא דרך בישול אסרה תורה ולא התחיל האיסור עד שיהי' כ"כ בו עד שיתן טעם ופחות מזה אין כאן התחלת איסור וכך גזרה חכמת התורה ואין זה משום ביטול, ולכן אין למילף ביטול היתר בהיתר מבב"ח והדברים נכונים והסברא עמוקה, אבל עדיין קשה לאביי דלא ידע מדרך בישול אסר' תורה עד שחידש לו רבא קשה איך הבין מתני' בב"ח בנ"ט וכ"ז צ"ע וקשו בה קמאי ולא בארו כ"כ:
ולפמ"ש א"ש הכל בשאומר למאן דיליף איסור אכילת בב"ח מלא תאכל כ"ת יש ליישב בפשוט הא דאיכא ביטול בבב"ח עפמ"ש תוס' חולין קט"ו ע"א ד"ה חורש דבב"ח התועבה ניכר יותר ממבשל בשבת, נ"ל להסביר דהתועבה ניכר ע"י טעם שנרגש בו משא"כ במבשל בשבת ועיי"ש ברש"י דיש להעמיס דברי תוס' גם ברש"י אלא שקיצר, ולפ"ז לא קשה למה בב"ח בנ"ט הא היתר בהיתר לא בטל י"ל כ"ז שאין בו טעם לא ניכר התועבה ואין בו איסור דל"ת כל תועבה ול"ק קושי' תוס' ורא"ש על ביטול בב"ח רק למאן דנפק' איסורו מג"פ ל"ת או לא תאכלנו וכיוצא דרשא שם, וע"ז תירצו שאני בב"ח דרך בישול ומבאר הרא"ש דלא התחיל איסו' רק כשיתן טעם וכמ"ש, ומעתה א"ש הכל דאמר אביי אי חידוש הוא היינו דנפקא למתני' מלא תבשל ג"פ או לא תאכלנו כי ליכא נ"ט נמי לאו משום חדושו נוסף על החידוש אלא הא לא שייך ביטול כיון דהיתר בהיתר הוא, וע"כ לאו חידוש הוא והיינו משום דנפק' לי' מלא תאכלנו כ"ת וא"כ א"ש דבנ"ט דווקא דאי ליכא נ"ט לא ניכר התועבה ורבא אמר לעולם חידוש הוא ודרך בישול אסרה תורה ולא התחיל האיסור עד שיתן טעם ולא מטעם ביטול אתינן עלה וכמ"ש הרא"ש ומיושבים כל הקושי' והדקדוקי' ע"ד נכון בעזה"י:
ומיושב בזה הא דרמב"ם כ' דרש דג"פ לא תבשל, ולא מל"ת כל תועבה, ועיין אריכת פלתי ריש הלכ' בב"ח, ולמ"ש א"ש כיון דמסקנת רבא בחולין דבב"ח חידוש הוא וכן סתם סוגי' כאן ובנזיר ס"ל חידוש ע"כ ס"ל מג"פ לא תבשל, ולא מל"ת כל תועבה וא"ש וק"ל:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: