כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה מה
אל עוזר בעזרו יציץ עליו נזרו ה"ה ידי"נ מחותני תלמידי הרב המאוה"ג הוותיק מלא עתיק חרוץ ובקי כש"ת מהו' אליעזר פאשקוס ני' אבד"קק גאלאנטא יע"א:
הנה עתה באתי לערוך מערכה לחוות למעלתך ני' מה אתי ע"ד דג שטירל שבנוב"י תנינא חיו"ד סי' כ"ח. הנה שיטת הרמב"ן בתורה ומובא בהה"מ וב"י ופסקו הרמ"א סימן פ"ג דכל שאינו נקלף ביד או בכלי לאו קשקשים נינהו וכן נ"ל מפי' רש"י במתני' חולין נ"ט ואלו הן קשקשים הקבועים בו וכ' וז"ל הקבועים בו יותר מסנפירין שאין זזין מאיליה אלא בידים וכו' נראה דס"ל דווקא הזזים בידים אבל הקבועים בו שא"א להזיזם וא"א להפרידם מן העור יצאו מכלל קשקשים ומשמע יותר דאפי' בכלי לאו קשקשים מקרי ומחמיר יותר מרמב"ן ואינו מוכרח כל כך דחדא נקט עכ"פ ס"ל דכל שא"א להזיזם מן העור יצאו מכלל קשקשים:
ולפע"ד לעשות סמוכין לרמב"ן לשיטתו דמפרש לתוספתא דבליכא אלא א' צריך קביעות מקום בא' מג' מקומות ונתן הרמב"ן טעם דחיישינן שמא נדבק לו ממק"א והר"ן כתב דרחוק שיהיה נדבק כ"כ לכן מתני' לא חש לזה ותוספתא חש שנדבק דבק חזק ואי קשקשי' שא"א להפרידם מן העור ג"כ בכלל קשקשי' שבתורה איך נקיט התוספתא מלתא דפסיקא דבעי מקום מיוחד בא' מג' מקומות הא באופן שא"א להפריד' מן העור בוודאי א"א לחוש שנדבקו כ"כ עד שא"א להפרידם מן העור זה אינו במציאות כלל בעולם ולזה לא יצטרך מקום מיוחד וע"כ דכל דא"א להפרידם מן העור יצאו מכלל קשקשי' דלא נקרא קשקשת אלא כל שהוא כלבוש שאפשר להפריד וזו ראיה ברורה לפע"ד:
והנה הנב"י כ' מסברא דנפשי' דה"ה כשאינו נקלף בכלי רק ע"י מים רותחין או לוי"ג ג"כ בכלל קשקשים דקרא ולפמ"ש יש ראיה דלא כוותי' דוודאי רחוק שיהי' נדבק כ"כ ממק"א עד שלא יהי' נקלף בכלי רק ע"י פעולת רותחים או לוי"ג והדרא קושיתו מתוספתא הנ"ל וע"כ דגם זה אינו נקרא קשקשת:
אבל מה אעשה דבפר"ח סס"ק כ"ו כתב בשם אוהל מועד בשם הרמב"ן שהתיר דג ע"י שרי' ברותחין ונשתייר' קשקשים וצריכי' אנו לדחוקי דלא יקשה עליו מהאי תוספתא דגם בשאי אפשר להפרידם רק ע"י רותחי' חוששים שנדבקו ממק"א וכנב"י:
ומ"מ נ"ל בשנדייק בלשון אוהל מועד ונשתיירו קשקשי' ול"א שאח"כ נקלפו הקשקשי' ביד או בכלי נראה שאחר שהיה הדג שרוי ברותחין נשרו הקשקשי' מאליהם במים רותחין ואנו אין לנו מהוראת הרמב"ן רק כשנשרו מאליהם ונשתיירו במים ולא הוצרכו לקלפם ביד או בכלי אבל כשצריכי' לקלפו אחר ששרו כ"כ ברותחין ביד או בכלי עדיין אין לנו דקשקשים מקרי:
והנה הנוב"י הקשה על הרמב"ן מקרא דעור ובשר תלבישני ובנו הגאון מהר"ש זצ"ל כ' מכח קושי' זו ראיה דאפילו נקלפו ע"י רותחי' מהני דגם עור ע"י רותחין נקלפה מן הבשר וקילס עצמו בזה ודבריו תמוהים במחכ"ת דעור גם ע"י סכין נקלפת ומעשים בכל יום שמפשיטים עור מבשר בהמה וגם מבע"ח אפשר לקלוף ע"י סכין דחליש פומי' וקושי' אביו זצ"ל היה מבשר דכתיב בקרא ונקרא מלבוש אלא דגם קושיא זו איני מכיר דהא אמר איוב עור ובשר גידים ועצמות תסוככני דבשר לבוש לגידי' ועצמות ועור לבשר ואפשר להפריד הבשר מגידי' ועצמות בסכין וכולן יחד הם לבוש לנפש רוח נשמה ועיין רמב"ם ה' תשובה:
עוד הקשה הנוב"י ז"ל מש"ס ע"ז ל"ט דבדק ר' אשי דנקטינן להדי' יומא וחזי דהוי ב"י צמחי ושרי' ולא חש שמא דבוקים ביותר ואין נקלפים מן העור ובקושי' זו הרגיש הב"ח סי' פ"ג בהקשותו על טוש"ע שהעתיקו ב' בדיקות של ש"ס שם בלא נראו בו קשקשי' מדקותם ולא הביא בדיקות ר"א להדי יומא וכ' מרוב פשיטות לא העתיקו עוד כ' די"ל בהיפוך דר"א אחר שראה להדי יומא בדק אם נקלפים וע"י בדיקה פשיטא דשרי אלו דבריו ז"ל:
והנה הרגיש הב"ח דלרמב"ן יש לחוש לכל דג שנראים בו קשקשים שמא אין נקלפים ותחילה ס"ל דא"צ בדיקה ואח"כ כתב דצריך באמת בדיקה וכבר נתקשה בדבריו הגאון מהר"ש לנדא זצ"ל בספרו שיבת ציון לפי' קמא של הב"ח תקשה הו"ל לפוסקי' להשמיענו חידוש זה דא"צ בדיקה אם נקלפים דרוב נקלפים וא"צ בדיקה וגם קשה למה באמת ל"צ בדיקה הא אפשר לברורי וצריך לברר ולתי' שני תקשה דעיקר חסר דמשמ' דכד חזי להדי יומא דהוי לי' צמחי שרי':
והנה בקושי' הב"ח על הפוסקי' דהשמיטו בדיקתו של ר"א נ"ל בשנאמר מלתא בטעמא דרמב"ם השמיט כל בדיקות של ש"ס בע"ז שם וכ' הה"מ מרוב פשיטותא וטור הביא תרי מנייהו או כרבא או בשיכלא דמיא ואם הרמב"ם לא מצא רבותא מה מצא הטור חידוש דין שהעתיקם ונ"ל בשנפרש מ"ש הטור בידוע שיש לו קשקשי' והקשה הב"י מה רצה הטור בזה הלא עיניו רואות כי יש לו ותירוץ ט"ז דחוק כמובן וגם מ"ש ש"ך לא א"ש במרווח ונ"ל עפמ"ש הה"מ דמוכח מסוגי' דע"ז ל"ט מהנהו עובדא דביש לו קשקשי' הרבה לא חיישינן שנדבקו ממק"א דאל"ה מה הועילו מה שמצאו במים או בסל דלמא לאו במקום המיוחד הוה וע"כ ביש הרבה קשקשי' ל"ח ונ"ל להוסיף עוד דבנמצא במין אחד בהרבה דגים קשקשים שלא במקום מיוחד של התוספתא ל"ח שמא דבוקי' ממק"א דזה וודאי חשש רחוק שאקרי מקרה לכל א' ממין הזה שנדבקו מדגים אחרים ותוספתא איירי שמביאים לפנינו דג אחד אין להכשירו ע"י קשקשת אחת אלא במקום המיוחד וכן דייק לשון התוספתא וכמה קשקשים היו לו וכו' קאי על דג א' המובא לפנינו אבל כשראינו כמה דגים מאותו מין שיש לכ"א קשקשת א' אפי' אין המקומות שווים בכל א' ל"ח לדבוקים ממק"א כנ"ל והא"ש מה דמקשה רשב"א ור"ן מסתימת מתני' ובדגים כל שיש לו קשקשת א' ולא ייחד לו מקום משמ' דלא כתוספתא ולמ"ש מתני' איירי בראינו דגים הרבה מאותו המין שיש לו קשקשת א' בכ"מ שהוא סומכין עליו ומדויק לשון מתני' ובדג' כל שיש לו לכ"א קשקשת א' כנ"ל נכון:
והא"ש מ"ש הטור בידוע שיש לו לפי דס"ל דבעי מקום מיוחד כאביו הרא"ש ז"ל דחוששי' דדבוקים ממק"א וא"כ היה לנו לחוש בבדיקות שהביא שמא לא היה במקום מיוחד והוא איירי בהביאו לפנינו רק דג א' שלא נראו בו קשקשי' מדקותם כעובדא בש"ס שם שהביא לפנינו דג א' ולכן כ' כיון שנראו בו הרבה בידוע שיש לו קשקשי' היינו שיש לו שהם קשקשים שלו ולא ממק"א באו לו כי בהרבה ל"ח כנ"ל ברור בכוונת הטור ופשוט:
ולפ"ז טובא קמ"ל הטור בהנהו עובדא דמוכח מנייהו דבהרבה קשקשי' ל"ח שנדבקו ממק"א וכ"ז לשיטתו דס"ל דבקשקשת א' צריך להיות מקום מיוחד קמ"ל בהרבה ל"ח ומביא ומעתיק בדיקות אלו שמהם מוצא דין וחילוק זה אבל הרמב"ם דסתם לן דקשקשת א' מהני ולא חש לתוספתא הנ"ל שוב אין רבותא בבדיקות אלו ומרוב פשיטותא לא הביא להו וא"ש:
והא"ש דהשמיט הטור בדיקות של ר"א דמשם לא מוכח לחלק בין קשקשת א' להרבה דהא חזי בהדי יומא בעודם על הדג אולי ראה שיש לו במקום מיוחד שראויה להיות והכשיר ובאמת דמוכח מאידך ב' בדיקות דבהרבה ל"ח שנדבקו ממק"א גם אם לא ראה ר"א במקום מיוחד הכשיר אבל אין מוכח מתוכו דכן הוא ול"מ מיני' מידי ובדיקה עצמה פשיטא דמהני לכן השמיטו הטור כנ"ל נכון מאוד ועיין:
אלא דכ"ז לא יועיל לנו ביישוב המחבר דמביא ב' בדיקות דמביא הטור והוא נקיט להלכתא כרי"ף ורמב"ם דל"ח כלל שנדבקו ממק"א מ"מ העתיק ב' בדיקות אלו למה השמיט בדיקת ר"א ומה פשיטותא בהך בדיקה יותר מאינך ב' בדיקות ונ"ל דהמחבר מצא חידוש בהנך דינים דר"ן כ' דמתני' ל"ח שמא נדבקו דרחוק שיהיו נדבקים כ"כ ויש מקום לומר בשנשרו מאליהם בלי כלי וביד כמו בהנהו עובדא ע"י שכרכו או במיא נראה שלא היו דבוקים הרבה ה"א דיש לחוש שנדבקו ממק"א קמ"ל דל"ח או דל"ש כלל שידבקו ממק"א או דבהרבה גם כה"ג ל"ח ולכן העתיק המחבר ב' בדיקות הללו אבל מבדיקת ר"א לא מוכח כל זה כמ"ש ולכן השמיטו כנ"ל ועיין:
וביישוב הקושי' על הרמב"ן מבדיקת ר"א דל"ח שמא אין נקלפים וגם אם נימא דמיעוטא הוא שיש להם קשקשים ואין נקלפים בכלי מ"מ הו"ל לברר כל דאפשר ונ"ל בהקדם דנ"ל מדיוק לשון מתני' דנדה כל שיש לו קשקשת וכו' ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת נראה דיש שיש לו סנפיר ואין להם קשקשת אבל אין מצוי כ"כ שיהי' לו סנפיר ואין לו קשקשי' אלא שאינ' סי' כ"ר שיש לסמוך עליו שיש לו בוודאי קשקשי' כמו סי' דקשקשת שיש לו בוודאי סנפיר ולכן אמר ויש שהוא במציאות ומצוי' מ"מ סימנא הוא אלא שאינו סימן גמור כנ"ל:
ובזה מצאנו מקום יישוב לקושי' תוס' ע"ז מ' ע"א על פי' רש"י דקושי' ש"ס מתרווייהו קאי מר"ה ור"נ לא א"ש תי' אביי דעדיין תקשה מסימן דשדרה לר"נ ומתחילה היה נ"ל ביישוב קושי' תוס' עפמ"ש הרא"ש כמו דדמי' טהורים לטמאים בראש כן יש דדמו בשדרה אלא שזה דוחק למה לא אמר אביי כן מפורש כיון דצריך זה לתירוצו לר"נ ונ"ל דאביי ס"ל כר"י משמי' דעולא דלא פליג רק בציר אבל בגופן לכ"ע בעי ראש ושדרה ורש"י דכ' דהקשה לשניהם משום דמקשה סתם משמע דקושי' לתרוייהו ואביי דתירץ לו רק דסי' ראש אינו דס"ל דבגופא כ"ע מודו דבעי תרתי והיה סגי לי' בהא ומאן דס"ל דגם בגופא פליגי צ"ל כמו דאיכא דמי' לטמא בראש כן בשדרה וא"ש אלא דא"א לומר כן דא"כ מוכח דאביי ס"ל דבגופא כ"ע מודי' דבעי תרתי ואיך קאמר ש"ס לעיל ל"ט לאביי או משום דרדיפי מיא וטמא חוט השדרה ל"ל וכ' הר"ן דש"ס קאמר אי ס"ל כר"נ דסגי בחדא ולמ"ש הא ע"כ אביי ס"ל דגם ר"נ בגופא בעי תרתי:
לכן נ"ל עפמ"ש דסנפיר ג"כ הוא סי' גרוע ונ"ל דלר"ה דבעי תרתי ראש ושדרה מ"מ בוודאי לא יחלוק על ר"נ דראש או שדרה ליכא סימן כלל דלא יחלוק כ"כ עם ר"נ במציאות אלא דר"נ ס"ל דבסימן א' סגי והוא ר"ה ס"ל דאינו סימן כ"כ לסמוך עליו בדאוריית' ולכן למאן דס"ל דפליגי בגופא אבל בציר ס"ל גם לר"ה דסמכינן על א' משום דהוא סימן רק אינו כ"כ לסמוך בדאורייתא ולעולא דפליגי בציר מחמיר ר"ה גם בדרבנן משום גזירה שיאכל גופו אבל סי' וודאי הוא רק אינו מובהק לסמוך עליו בדאורייתא ולפי דנקטו גדול' המורים ויצא מתשוב' משאת בנימין בעגונא דב' סימני' אמצעים חזי לצרופי לסימן מובהק ולפמ"ש דסנפיר סימן הוא אלא שאינו מובהק לסמוך עליו חזי לצרופי לסימן ראש או שדרה לר"ה לפ"ז נ"ל דגם רש"י ס"ל דמסי' גואי לק"מ כמ"ש תוס' ומ"מ כתב דלתרווייהו מקשה למה לא קחשיב מתני' חולין סי' ראש וחזי לצרופי עם סימן סנפיר ולר"נ אי פליגי בגופן קשה מראש לחוד דהוא סימן ואי בגופא מודה מ"מ קשה לתני סנפיר וראש ומתרץ אביי דאיכא דדמי' בראש לטמא ושוב לק"מ דסי' גוואי לא קחשיב ומיושב קושי' תוס' על רש"י:
ובמאי דכתיבנא א"ש הא דקאמר בפשיטו' לאביי אי משום דרדיפי מיא וטמא אין לו חוט היינו אליבא דר"נ ופר"ח גמגם בזה דהוא שלא כהלכת' ופלתי הוסיף דלהלכתא גם ר"נ בגופא ס"ל תרתי בעי ולמ"ש א"ש דדג זה יש לו סנפיר ע"כ דאי לית לי' ל"מ כל הסימני' דקשקשת בעי ואי אין לו סנפיר בוודאי לא היה לו קשקשת ואי היו לו ונפלו סנפירים זה א"א כמ"ש הט"ז סי' פ"ג והחזיק ע"י הפמ"ג עיי"ש וע"כ דהיו לו סנפירים או דידע ש"ס דיש לו שפיר קאמר דסמך על סימן חוט השדרה בצירוף סנפיר כמ"ש וא"ש:
ובזה הבנתי מ"ש הרא"ש בהקשותו על ר"ת שהתיר ברבווא משום סימן עוברי דגים ולא משום חוט השדרה וצ"ע הלא קיי"ל דבעי ראש ושדרה ואולי היה לו ראש כטמא כמו שתי' אביי ועל חוט השדרה לא סמך וצל"ע ולמ"ש א"ש כיון שיש לו סנפיר היה לו לסמוך להתיר ע"י חוט השדרה בצירוף סנפיר כדקאמר ש"ס לאביי כמ"ש וא"ש:
ובני הב' החתן החריף מהו' שמחה בונם ני' אמר לי דאפשר דכוונת הרא"ש למה סמך על עוברי' לחוד מכח הברייתא דסי' עוברים דאוריית' היה לו לסמוך על חוט השדרה בצירוף סי' עוברי' וגם אי סי' עובר' לאו דאוריית' דאינו מובהק כ"כ מ"מ בצירוף חוט השדרה הוי סי' מובהק כדרך שאמרתי והוא נכון ואם חכם בני וכו':
אלא לפ"ז לא הועיל הרא"ש מידי במה שהוכיח מכח זה דיש טהור דמי' לטמא דל"ל חוט השדרה ולכן הוצרך ר"ת לסמוך על סימני עוברי' לחוד שלו ויש לברבוא חוט השדרה עדיין קשה היה לו לסמוך על סי' עוברי' בצירוף סנפיר ומה לו לסמוך על עוברים לחוד וצ"ע:
ונחזור ליישוב הקושי' שעל הרמב"ן מדהכשיר ר"א כד חזי להדי יומא ול"ח למיעוט שאין נקלפים נ"ל דהיה לו סנפיר הגם שאין סימן דיש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת מ"מ סמך ע"ז במקום חומרא דאיכא לברורי שמא מן המיעוט הוא דכה"ג הוי מיעוט דמיעוט כנ"ל ועיין:
עוד נ"ל כיון דבכל דג הבא לפנינו בלא קשקשים ספק שמא היו לו ונשרו ושמא עתיד לגדל הגם דל"ש כ"כ כמ"ש הפוסקים מ"מ מספיקא לא נפקא ונ"ל לשיטת הרמב"ן דאין נקלפים לאו קשקשים נינהו מ"מ בוודאי כשיש לו אין נקלפים ונקלפים מותר ע"י אלו הנקלפים וכי כן כשהיה בודק ר"א ומצא שאלו אין נקלפים מ"מ לאו איסורו ברור ככל דג שמא היה לו גם נקלפים ואין נקלפים שהכל במציאות ותשאר בספק וכה"ג א"צ לברר וכדכייל לנו הנוב"י הגם שהוא כ' כשישאר ספק המקיל א"צ לברר ספק א' ולהחמיר מס"א והכא רוב לא משירים קשקשים מ"מ יש להוסיף א"צ לברר ועוד דאיכא כעין ס"ס שמא נשרו ושמא יגדלו אח"כ:
ותי' מרווח יותר נלפע"ד בשנדקדק בש"ס ע"ז ל"ט כד מייתי לבדיקת דקולי' נקיט חזי בי' קלפי וכן בבדיקת משיכלא חיוורא, ובבדיקת ר"א נקט חזא בי' צמחא ולא חזא בי' קלפי כמו באינך, לכן נ"ל כי עיניו רואות לאחר קליפת הקשקשי' נשאר תלתולי עור שהיו הקשקשי' דבוקים בו ונאחזים ביד ונרא' לעין רואה, וזהו דחזי ר"א צמחי שנשארו אחר שנשרו הקשקשים והובא לפניו דג מן הים או במים והכשירו שאין בו חשש שאין נקלפים שהרי נשרו מאליהם וא"ש:
אבל מה אעשה שרש"י פי' שם צמחי קלפי, וכבר כתבתי תחילת דברינו דרש"י ג"כ ס"ל כרמב"ן וניהי לרמב"ן נ"ל דמפרש צמחי כמ"ש ומוכח מתוכו מדשינה ש"ס ונקט צמחי, אבל לרש"י דמפרש צמחי קלפי הדר' קושי' ונ"ל דגם לרש"י א"ש בשנדקדק דבתרי בדיקות קתני חזי בי' קלפי ובבדיקת ר"א אמר חזו דהוי בי' צמחי וזה דקדוק עצום, ונ"ל דחזי ע"י תלתולים עור או שהכיר מקום מושב הקשקשים דהי' בי' צמחי קלפי ולכן נקיט דהוי בי' היינו דהוי בי' מכבר קלפי שהכיר ע"י ציצי' של עור או שהכיר מקום מושב הקשקשים שניכר לעין וזה מנוסה ולכן הכשירו ונ"ל לכן פי' רש"י צמחי קלפי ולא כ' מפורש צמחי ציצי' עור שנשארו כמ"ש דא"כ לא שייך דהוי בי' דהא איתניי' קמן ולכן מפרש צמחי קלפי דהוי בי' מעיקרא ומיושב קושיא זו גם לרש"י וכ"ז נ"ל נכון וברור ומקום הניחו לי בעזה"י:
אבל אי קשי' הא קשי' לי על הרמב"ן דכ' דווקא בנקלפים דאל"ה לאו לבוש מקרי מקרא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש משם קשקשת הוא לבוש וזה אין אנו יודעין מן התורה רק מקרא וקבלה שכך הוא הלשון א"כ תקשי קושי' ש"ס סנפיר למה לי הלא ידענו מקרא וקבלה כמ"ש תוס' נדה מהו קשקשת ומסיק יגדיל תורה ויאדיר והא עדיין לא ידענו מהו קשקשת אם נקלפים דווקא או אפילו אין נקלפי' וצריכין אנו ע"כ לקרא וקבלת חוץ דלשון קשקשת הוא לבוש ועדיין לא פירשה לנו התורה כל הצורך אם שנדע ע"פ קרא וקבלה מהו קשקשת ועיין מהר"ם שי"ף חולין שכ' דצ"ל דסנפיר ידענו ככל פירושי מצות אבל קשקשת לא ידענו ועכשיו דכתיב סנפיר ידענו מהו קשקשת או באמת אין אנו יודעין בירור מה סנפיר ומהו קשקשת מה"ת ואין בו נפקותא לידע הבירור מה"ת אבל לרמב"ן קשה שעדיין אין אנו יודעין איזהו קשקשים או נקלפים או אפי' אין נקלפים ויש בו נפקותא לדינא ואפשר לומר דרוב שיש להם קשקשים נקלפים וסמכה תורה על הרוב ועדיין צל"ע:
ומצאתי יישוב לקושיתי בהקדם מה דקשי' לי לשיטת הרמב"ן להלכה דחיישינן שנדבקו ממק"א וצריך מקום מיוחד ובוודאי גם במקום מיוחד יש במציאות שיהי' נדבק אלא דל"ש ול"ח בסתמא וכ"ש לשיטת רי"ף ורמב"ם דל"ח כלל שנדבקו אבל בוודאי אפשר שנדבקו ממק"א ומסתמא ל"ח א"כ מה מקשה לא לכתוב סנפיר הא צריך כשנראו קשקשים לרמב"ן במקום מיוחד ולרי"ף ורמב"ם אפילו שלא במקום מיוחד א"ח שמא נדבקו אבל כשאין לו סנפיר מוכח דאין לו קשקשת ובאו לו ממק"א שנדבקו בו לכן כתבה תורה תרתי דבעי סנפיר ג"כ ולהחמיר בכה"ג ואין לומר דכיון דל"ח שנדבקו דל"ש כשבא לפנינו בלא סנפיר תולין שנפלו סנפיריו דזה אינו במציאות שנפלו סנפיריו כמ"ש הע"ז ופמ"ג וכ"ש דל"ש כלל ואם לתלות שעתידה לגדל נראה לי ג"כ ל"ש רק בקשקשת לפמ"ש רמב"ן בתורה בטעמא דמלתא דאסרה תורה שאין לו סנפיר וקשקשת דע"י סנפיריו שט למעלה באויר וגדלים קשקשים עיי"ש ולזה א"א שיהיו קשקשים קודם לסנפירין וכשבא לפנינו דג בלא סנפירין ע"כ קשקשים אלו ממק"א נדבקו בו דאם עתידין סנפיריו לגדל אח"ז מניין לו קשקש' עכשיו וצל"ע:
ואנו אין לנו אלא דקושי' ש"ס כיון דהלכה למ"מ דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ממילא לא נתיר ע"י קשקשים כשאין לו סנפיר וסנפיר בקרא ל"ל כנ"ל ובזה א"ש מה שהקשה תוס' נדה בקושי' ש"ס סנפיר ל"ל דלמא או הא או הא וצ"ע א"כ הלמ"מ ל"ל ותורת חיים חולין מתרץ בזה קושי' תוס' והיא באמת קושי' על תוס' שצ"ע ליישב ולמ"ש א"ש דהלמ"מ בעי דלא נתיר קשקשת בלא סנפיר היינו שנתלה שנדבקו ממק"א אשר כשיש לו סנפיר א"א חוששי' שנדבקו וא"ש:
אלא לפ"ז ליתא מ"ש מהרש"א נדה דקושי' תוס' דלמא או הא והא דקתני בקשקשת כשיבוא לפנינו חתיכה בלא סנפיר וצ"ל דס"ל למהרש"א דלא סמכה תורה על הלמ"מ דכל שיש לו קשקשת וכו' ולמ"ש מוכח מכח קושי' ש"ס סנפיר ל"ל והיינו דסמכה התורה על הלמ"מ וכ"כ תוס' בסוגי' דנשר דסמכה תורה על הלמ"מ דכ' דאי הלמ"מ דכל הדורס טמא הול"ל ותי' קמא של מהרש"א דה"א סנפיר הוא קשקשת ג"כ אינו נכון לפמ"ש תוס' לעיל כ"ב דה"א קשקשת כל דבר המסוכסך ובכללו סנפיר שג"כ היד נפגע בו ונ"ל שמוכרח הדבר מדצריכה התורה כל אשר אין לו במים שנשרו במים מותר כמ"ש רש"י בחומש ואי קשקשת היינו סנפיר והא דבר זה א"א בסנפיר ואיך היו טועים דקשקשת היינו סנפיר וצ"ע לכאורה וע"כ צ"ל דוודאי לא היו טועים דקשקשת הוא סנפיר לחוד אלא כל דבר המסכסך קשקשת וסנפיר וצריך לכל אשר אין לו במים לקשקשת שהשאירו במים וא"כ ליתא לתי' קמא של מהרש"א ואפשר יש לקיים תי' ב' של מהרש"א דקושי' תוס' למסקנא דיגדיל תורה ויאדיר ולא סמכה תורה על קבלה מהו קשקשת ה"ה דלא אמרינן כאן סמכה תורה על הלמ"מ כל שיש לו קשקשת וכו' וקשה דלמא לאמת או הא או הא וצריך לכתוב קשקשת כשבא לפנינו חתיכה בלא סנפיר וצ"ע:
ואחר הוצעה זו דקושי' ש"ס סנפיר ל"ל דמכח הלמ"מ נדע כשאין לו סנפיר שנחוש לקשקשת שדבוקי' ממק"א כיון שאין לו סנפיר נ"ל דמסקנת ש"ס יגדיל תורה ויאדיר לא קאי דלא סמכה תורה על ידיעת חוץ בלשון ב"א מהו קשקשת דע"ז סמכה תורה כמו שסמכה בכמה דברים על שם ולשון ב"א שנדע מה הוא אלא כוונת ש"ס משום יגדיל תורה לא רצה לסמוך על הלמ"מ שנדע מכח הלמ"מ דניחוש שנבדקו וא"ש:
ולפ"ז מיושב קושיתי על הרמב"ן ורש"י דאין נקלפי' יצאו מכלל קשקשים שהוא לבוש וידענו זה מקרא ולשון קשקשים כן הוא ואיך סמכה תורה בזה על ידיעת חוץ ולמ"ש א"ש דעל כה"ג סמכה תורה ותי' ש"ס יגדיל תורה רק לענין הלמ"מ דדינא הוא דפרשה תורה למי שיש לו חסרון ידיעת הלמ"מ זו כנ"ל וא"ש נכון ועיין:
נבוא לדינא בדג שטיר"ל שהתירו הנוב"י מסברא דילי' דגם אם נקלף ע"י רותחי' או ע"י לוי"ג מקרי קשקשת נראה מתוך דבריו משום דקשי' לי' עיקר יסודו של רמב"ן דלא נקרא לבוש מקרא דעור ובשר וגם קשי' לי' מש"ס ע"ז ומ"מ לא מלאו לבו לחלק על רמב"ן, אבל סמוך לבו להוסיף על רמב"ן נקלף ע"י כלי ה"ה ע"י פעולה אחרת כיון שאינו מפורש ברמ"בן לאסור בכה"ג, אבל אנו אחר שסלקנו קושיותיו והבאנו ראיה מהימנא לרמ"בן מתוספת' וגם רש"י ס"ל כוותי' דרמ"בן, ומשמ' יותר דאפי' בחוזק יד ע"י כלי לא, מאן ספון להוסיף מדנפשי' אפי' ע"י פעולה אחרת יותר חזקה מע"י כלי, אלא שבאוהל מועד שבפר"ח בשם רמב"ן ור"ת שהתירו ע"י שריי' רותחין ויש לדחות כמ"ש דמשמ' שנשארו מעצמן במים אבל אי צריכי' אח"כ לקולפם ביד וכ"ש בכלי מניין להו ועוד י"ל דהיה ידוע לרמב"ן כי זה ל"ש כלל שיהי' לדג קשקשי' דבוקים עד שאין נקלפי' אלא ע"י רותחין ולא יהי' לו לדג ג"כ קשקשי' שנקלפי' זה ל"ש כלל ולכן כשבא לפנינו דג זה שלא היו לו קשקשי' שורהו במים ונשתיירו קשקשי' מזה שפט שמסתמא היו לו קשקשי' ונשרו או אפשר שהיה בו קשקשי' נקלפי' אבל לא במקום מיוחד ואותם שהיו במקום מיוחד לא היו נקלפי' רק ע"י רותחין וכיון שרחוק שיהי' לדג רק אינם נקלפי' לכן תלה אלו האחרי' שבאי' מדג עצמו ול"ח עוד שנדבקו ממק"א וזה שכיח טובא בדג א' כמה קשקשי' נקלפי' בקל ויש שאין נקלפי' רק בכח וחוזק וגם אחר בישול נמצא לפעמי' דבוקים ולכן בדג שאנו דנין בו שלא נמצאו בכולן רק אלו ואין נקלפין רק ע"י רותחין וביד או בכלי מנ"ל להתיר ובאיסור תורה המוציא קולא עליו להביא ראיה ברורה וחזקה שאין עליו תשובה כדי להתיר וישראל קדושי' כבר נהגו בו איסור בכל מדינה ומדינה אשר דבר הגדולי' האוסרי' הגיע אליהם ויקבלו שכר על הפרישה ויזכו לסעודת לויתן הנלפע"ד כתבתי יעיין יבחר ויקרב. הכ"ד אוה"נ חותם בברכ' אהבה מחותנו פ"ב נגהי ליום ב' כ"ה טבת תרכ"ה לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: