כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כח
אברהם עודנו עומד לפני ד' חי על התורה והעבודה ה"ה תלמידי כבני הרב המופלג בתורה ויראה חריף ובקי גן הדסים כש"ת מו"ה אברהם שטארק ני' בק"ק באנפי הוניאד יע"א:
מע"י אצבעותיך שפרו לי בשאלת חכם שואל ומשיב כהלכה בהלכה למעשה איש א' יש לו מאה וארבעי' צאן בעדר ועוד שם שמונה שהם של רועה נכרי והנכרי הרועה אומר ששמע בלילה שכלבו נבח מאוד ויצא לראות על מה ולמה מנבח כ"כ בלי פסיק וראה כי זאב א' רוצה לעלות על הגדר ולא הניחו ושיס' בו כלבו ורדף אחריו ואחר שחזר הרועה למקומו כשעה מועטת אח"כ שמא קול רעש גדול בין הצאן והלך בזריזות לראות ולא המתין עד שיגיע אל הדלת והפיל כל הגדר ומצא א' מהצאן נפצע בראשו ונתלש עורו ובהנשארים לא נמצא שום רושם וגם הפצוע עדיין חי הוא והרועה אומר שיוכל לחיות אלו דברי הנכרי וזולת דבריו אנחנו לא נדע כלום רק דבר הנרא' לעין א' מהצאן פצוע ועורו נתלש ומע"כ תלמידי יגע למצוא כחא דהיתי' כי הוא הפסד מרובה ועיניו שוטטו בכל המקומות השייכים לנדון שלנו ובספרן של צדיקים גדולי אחרונים זצ"ל ואחר העיון לפי מסת הפנאי אחווה דעתי גם אני כיד ד' הטובה עלי ובתוך דברינו ימצא לפעמים תשובה על דבריו:
פתח דברינו יאירו לבאר דינו של צאן שנמצא פצועה בשנסתלק דברי הרועה הנה בש"ס חולין נ"ג בחמשה דברים דלא חיישינן לכ"ע לדרוסה א' מהם ספק כלבא ספ' שונרא תולין בכלבא ומינה יליף ר"א בההיא בר אווז' דעל לבי קני' דתולין להקל בס' שונר' ס' קני' ורשב"א בתה"ב העלה מכח ראיה דווק' בשני' לפנינו כלבא ושונרא או קני' ושונר' תלי' להקל אבל בששני' אינם לפנינו תולי' במצוי יותר בין להקל בין להחמיר ונ"ל פשוט הא דתולין בקני' ושונר' בקני' דווקא כשלא שמענו מקרקרן ונמצא ריעות' תלינן בקנים אבל שמענו מקרקרן והוא ספק דחוששין לדרוסה אפי' לא נמצא ריעות' כלל הה"נ אם יש כאן קני' חוששין דהא מקרקרן וע"כ מחמ' בעתות' דדורס וא"א לתלות בקני' וכ"ש כשנמצא רעות' אבל בשונר' וכלב' דיש לתלות הא דמקרקרן משום בעתות' דכלב תלינן בכלב ואפי' נמצא רעות' דנפצע כנ"ל פשוט:
ונ"ל עוד לפי שיטת הר"ן אפילו אם ספק אם מקרקרן חיישינן דרוב דורסי' כשיטת רש"י ודווקא בידענו דשתקו תלינן להקל ובדאיכ' לפנינו כלב ושונר' או ארי ולא ידענו אם מקרקרן חיישינן לדרוס' שונר' וארי דהא חוששין לדריסתו בלי הוכחה דשמענו דמקרקרין משום דרוב' דורסין וע"י שיש כאן כלב לא יצא הארי מחזקתו שדורס ואין מקום בקולא זו לתלות בכלב רק כשידוע ששותקים אלא שנמצא פצוע דע"כ שנעשה מעשה וכיון ששתקו תלינן מעשה בכלב להקל כנ"ל:
והנה המחבר בסעי' יג כ' וז"ל הא דחוששין דווקא כשידענו שיש שם ארי אבל ספק אם היה שם או ספק כלבא ס' קני' וארי וכו' ודווק' כשיש לפנינו כלב או ארי וקני' וכו' והנה מ"ש הא דחוששין דווקא כשידענו שיש שם ארי היינו דאז חוששין באיהו שתק ואינהו מקרקרן כ"כ שם בסעיף הקודם וצ"ל ספק היה שם או ספק כלב' ס' קני' וארי ג"כ כה"ג באינהו מקרקר' תולין להקל וקשה כיון דמקרקרן איך נתלה בקני' הא מקרקרי ע"י הארי ולא ע"י הקני' וצל"ע:
עוד קשה לי על הרמ"א דחושש לשיטת הר"ן אפי' לא שמענו מקרקרן חיישי' שמא דרס דרוב אריו' דורסי' ולשיטה זו הלא כבר כתבנו היכ' דאיכ' ספק דלמ' מקרקרו היכ' דאיכ' כלב וארי אין תולין בכלב דהא רוב אריו' דורסי' והו"ל לרמ"א להגיה על המחבר דפסק בכלב וארי דתולין בכלב דלפי שיטת הר"ן אין תולין רק בידענו דשתקו וראינו ריעות' תולין בכלבא כדכתיבנא וצל"ע:
והנה הרא"ה בבדה"ב חולק על הרשב"א דס"ל דאזלינן בתר המצוי יותר להחמיר והרא"ה כ' דאם ניזל בתר המצוי יותר בכלבא ושונרא או קניא ושונרא הוי לן למיזל בתר הדורס בטבעו יותר ושונרא שכיח יותר שידרוס מכלבא וכן ל"ש כ"כ ע"י קנים כמו בשונרא וע"כ דבענין דרוסה כל שיש לתלות בדבר אחר תלינן אע"פ שאינו מצוי והה"נ כשאין לפנינו לא כלב ולא שונרא דתולין להקל אפילו האוסר מצוי יותר, וכ' הפר"ח באות ב' דרשב"א בוודאי ס"ל דאזלינן ג"כ בתר טבע של הדורס, אבל ס"ל דחתולים שלנו וכן בזמן הש"ס לא שכיח דריסה גבייה' יותר מן כלב וקנים וכן נ"ל ממ"ש הרשב"א בחידושיו כשכ' קיצו' דיני דרוסה כ' ספק שונרא או קניא או כלבא אין חוששין מדנקט ספק כלבא ושונרא וקניא ולא נקט כלבא וארי וקניא וארי כמ"ש בספק על ספק כלב ספק ארי דג"כ לא נזכר בש"ס ש"מ דס"ל בספק ארי דשכיח דרוסתו יותר מכלב לא תלינן בכלב וה"ה בקנים ולטעמי' אזיל דס"ל דתולין במצוי' להחמיר ה"ה דתולין במצוי בטבע לדרוס:
וקשה לי טובא על הטור דמביא שיטת הרשב"א דדווקא בשני' קניא ושונרא או כלבא לפנינו תולין להקל א"כ מ"ש תחילה בספק כלבא ספק ארי תולין להקל הוא דוקא כששני' לפנינו דאל"ה תולין במצוי יותר באותו מקום, ואם שניהם לפנינו בוודאי יש לתלות יותר בארי שמצוי' דריסתו יותר משל כלב וגם הרשב"א לא אמר רק בכלבא ושונרא כמ"ש, וכן קשה על המחבר דפסק דתולין להקל רק בשניהם לפנינו ובסעיף י"ג כ' ספק כלב' ס' ארי תולין בכלבא וקשה כהנ"ל וצלע"ג:
ובתחלה היה נ"ל ליישב קושיתינו על הטור די"ל דמ"ש ספק כלב וארי היינו כשלא ראינו רעות' אלא דמקרקרן וספיקא שמא האי דעל הוא ארי או כלב תולין בכלב להקל הגם דדרוסת ארי שכיח יותר הא לא ראינו דעבד מעשה אלא דמקרקרן משום בעתות' יש לתלותו דמבעתות' מפני הכלב כמו מפני ארי אבל כשאנו רואים מעשה שנפצע תולין יותר בארי, והא"ש מ"ש בטור אח"כ עוד דין זה בחתול וכלב ונתקשה הב"י הא כבר כ' דין זה לעיל בספק ארי וכלב ונדחק ולמ"ש א"ש דבארי וכלב דווקא כשלא ראינו מעשה פצוע' וכיוצא בו אבל בחתול וכלב אפילו ראינו שנפצע תולין בכלב וא"ש, אלא מה שכ' בספק ארי וכלב או בקנה נגף הרי דס"ל דתולין בקנה ולא בארי הגם שנראה מעשה וה"ה בארי וכלב כה"ג דתולין בו והמחבר דכייל להדדי ספק כלבא וארי וספק קנים וודאי צ"ע:
ולא ידעתי פתר אלא לומר דס"ל להמחבר לחלק בין רוב המצוי דאזלינן בין להקל בין להחמיר בתר רוב אבל בתר טבע הדורסי' לא אזלינן בתר רוב דלא כרא"ה דדימה להדדי ב' רובות אלו כצ"ל אלא דטעמ' לא ידענ' והרי בארנו דגם הרשב"א הכי ס"ל כרא"ה בסבר' אלא דס"ל דחתול ל"ש יותר מכלבא וקניא ואתמה' מאוד לנפשי שלא הרגיש בכ"ז אחד מגדולי אחרוני' זצ"ל וד' יאיר עיני:
ובנדון שלפנינו שנמצא פצוע ואין ידוע אם מן כלב או מן זאב לפי שיטת הטור והמחבר תולין בכלב הגם דזאב מצוי' יותר דריסתו מכלב וכ"ש הוא מדס"ל לטוש"ע דאפילו ארי וכלב או קניא תולין להקל הגם דארי וודאי שכיח יותר והרי רש"י ס"ל רוב אריות דורסי' ואפילו לר"ת דמפרש רוב ראוי' לדרוס מ"מ לא יחלוק דשכיח דדורסי' יותר מן הכלב או לתלו' בקני', מ"מ ס"ל לטוש"ע דתולין בכלבא כ"ש בזאב וכלב דזאב נ"ל גם לרש"י ליכא רוב דדורסי' דלא מצינו שכ' רש"י רק ברוב אריו' דדורסי' ולא בשארי דורסי' דרש"י כ"כ על דאמר רב בארי שנכנס וכו' ובזה מיושב קושי' מהרמ"ל שהקש' על קושי' תוס' על רש"י אם רוב אריות דורסין גם שארי שוורים נכנסו בספק וכן קשה מאביי ולא הקשה מדאמר רב אין חוששין לס"ד הא רוב דורסי' ולפמ"ש א"ש ולק"מ דדווקא רוב אריות דורסי' ולא שארי בהמות וחיות וי"ל הא דאמר א"ח לס"ד חוץ מאריות ולכן הקשה תוס' יותר מדרב בארי שנכנס ומאביי דקאי על רב בארי שנכנס וא"ש ומ"מ נ"ל דשכיח יותר דריסת הזאב מדריסת כלב דכ"כ הרא"ה דשכיח יותר דריס' חתול מדריסת כלב וקניא ורשב"א ס"ל דחתולים בני תרבות קצת ול"ש כ"כ אבל בזאב מודה, וטוש"ע דס"ל דלא אזלינן בתר רוב טבע הדורסין אפילו בארי וכלב כ"ש וקו"ח בזאב וכלב אבל לא סמוך לבי להקל אחר שלא מצאתי לו חבר להמחבר ובטור יש לדחוק וגם במחבר עצמו אינו מפורש רק דדייקינ' כן מדבריו לכן לבי בל עמי להקל בנדון שלנו לתלות בכלבא יותר מזאב:
ויש לעיין לפי שבארנו דשיט' רשב"א דאזלינן בתר רוב המצוי' הה"נ דאזלינן בתר רוב טבע הדורסי' והיכ' דאיכא כלב וארי או זאב לפנינו תולין להחמיר בתר טבע דשכיח יותר שדורס ויש לחקור היכ' דליתניהו לפנינו ואיכא רובא דעלמ' דשכיחי כלבא יותר מזאב וארי נגד זה מצוי' יותר הדריסה בארי וכלב אם אזלינן יותר בתר רוב כלבים או בתר רוב דורסי' או שני רובו' שקולים הם אוקי רוב נגד רוב וספק השקול הוא ובינותי בספרי' ומצאתי ראיתי כי כבר בא אל העיון זה כבוד קדושת אבא מאוה"ג זצוק"ל בח"ס חיו"ד סי' ס"ג ומביא שם מתני' דמסכת מכשירין בתינוק שנמצא בעיר שגוים וישראלים דרים שם רבנן אזלו בתר רוב גברא ור"י אזיל בתר רוב משליכים וקיי"ל כת"ק דאזלינן בתר רוב גברא וכ' עוד הא דר"ג אזיל בתר אשה מזנה בודקת ומזנה נגד רוב פסולים שאני התם דאיכא ברי דידה דאלי' לר"ג ברי מצטרף דאשה מזנה וכו' אבל בכ"מ הלכה כת"ק דאזלינן בתר רוב גברא והה"נ כאן אזלינן בתר רוב כלבא ולא בתר רוב הדורסי' אלו דבריו הקדושי' זצ"ל עיי"ש היטב:
והנה מ"ש לחלק בין הא דר"ג ובין ת"ק במתני' דמכשירי' נ"ל בלא"ה יש לחלק, התם אין חזקה דמזנה מנגד' לרוב פסולי' דהא איכא מיעוט וכי לא אפשר לברר המיעוט מן הרוב ומשום חזקה דבודקת ומברר' הכשר אנו מאמינין לה שבדקה ומצא' כשר לה שוב אין הרוב פסולים מנגד לה, ועיי' פ"י בקידושין דמעשי' בכ"י דע"א נאמן בשר זה כשר לברר המיעוט מן הרוב דאין ע"א מנגד לרוב אלא שאומר שיודע ומכיר המיעוט ובמק"א הארכתי בכלל זה, ואין כאן מקומו, ור"י ג"כ מודה דאין כאן רוב המנגד, אלא דל"ל אשה מזנה בודקת ומזנה וכן מפורש בירושלמי ועיי' פ"י בסוגי' שם:
והנה בדין דמתני' דמכשירין קיי"ל כת"ק וכן הוא בטוש"ע סימן ד' וצל"ע מדקיי"ל הא דרבא קידושין ע"ג ע"א דאמר ד"ת אסופי כשר דא"א תולה בבעלה ואזל בתר רוב משליכי' ולא בתר רוב נשי העיר היולדות וזה דלא כת"ק במתני' דמכשירין, וקשה על רבא דפסק כיחידא', ויותר קשה דקיי"ל כרבא וסתרו פסקי הש"ע אהדדי, ונצטערתי הרבה בקושי' זו עד שמצאתי שכבר ישב על מדוכה זו הפלא"ה בקידושין שם, אבל לא מצאתי בו יישוב המישב דעתי שנדחק דמתני' דמכשירין דלא השליך למיתה ליכ' רוב משליכי' ורבא בהושלך למיתה דאיכא רוב ומ"ש עוד שם ג"כ לא קרוב הוא:
ואשר אני בעניי אחזה ביישוב קושי' עצומה זו בשנבין מאי טעמא דת"ק דאזיל בתר רוב גברא ולא חש לרוב משליכי' כלל ולכה"פ יהי' מחצה על מחצה וביותר קשה במחצה ישראל ובמחצה נכרי' למה לא אזיל בתר רוב משליכי' דהא איכ' מחצה נכרים והמשליכי' רובם נכרים וצריך להטעים טעם הת"ק:
ונלפע"ד להבין ולהסביר יסוד דבר זה דת"ק ס"ל דתלי' הכל בדבר שהבאנו לידי ספק לדון על דבר זה מה ואיזה היא ואפרש שיחתי במתני' דמכשירי' שנמצא תינוק מושלך גם כשלא היה נמצא מושלך אלא שהיה א' נושא אותו על כתפו ואינו יודע מה הוא זה התינוק אם ישראל או נכרי ואין לו ידיעה מעיקר' או אלם שא"י לדבר יש מקום ספק אם ישראל או נכרי ובספק זה שאנו דנין עליו כיון דאיכא רוב ישראל אזלינן בתר רוב גברא ישראל ואין משגיחי' על רוב משליכי' כיון דרוב זה דמשליכי' מקרה הוא שנמצא מושלך ואין דבר זה שנמצא מושלך מביאו לבית הספק מי הוא, ותחלת הספק לא היה מי שהשליך אותו אלא מבטן מי יצא ואזלינן בתר רוב היולד' אי נכרי אי ישראל וה"ה במחצה על מחצה אין משגיחין ברוב משליכין מה"ט ור"י חולק דאזלינן בתר רוב משליכין וקיי"ל כת"ק דרבים נינהו וגם מסתברא טעמ' דת"ק והא"ש הא דרבא בקידושין באסופי בעיר שכולם ישראלים ואם היה נמצא ביד א' לא היה מקום ספק כלל דישראל וכשר הוא ומה שמביאו לספק בכשרותו הוא משום שנמצא מושלך ואין דרך להשליך רק הפסול וכיון דתחילת הספק משום גריעות' דנמצא מושלך אזלינן בתר רוב משליכ' דא"א תולה מבעלה וע"כ מפנויה הוא הגם דרוב נשי העיר דמתעברו' ויולדות א"א אין משגיחי' ברוב זה כיון שנכנסו לבית הספק רק משום ריעות' דנמצא מושלך מי המשליך אזלינן בתר רוב משליכין כמו דאזיל ת"ק בתר רוב העיר היכ' שהתחלנו לדון בספק מאיזהו מתושבי העיר הוא וס"ל לרבא הלכה כת"ק זה הנלפע"ד נכון מסבר' ביסוד ד"ז בעזה"י:
ואם כנים אנחנו בדברינו אלו מינה היכ' דאין כאן לא כלב ולא זאב ורובם כלבים אזלינן טפי בתר רוב הדורסי' בטבע דהא מיד כשנמצא פצוע אנו מתחילי' לדון ממי נפצע וכיון דאנו דנין על מעשה זה שלפנינו מי עשהו ורוב פוצעי' ודורסי' זאב או ארי וכלבים מיעוט נינהו במעשה זה אזלינן בתר רוב דורסי' בטבע, ולא בתר רוב כלב' ואין משגיחי' כלל ברוב גופי' ולכה"פ מידי ספיקא לא נפקא כנ"ל ולפמ"ש הפלא"ה דבמתני' דמכשירי' ס"ל לת"ק דליכ' רוב משליכים והיכ' דאיכ' גם ת"ק מודה לדבריו פשיטא דאזלינן הכא בתר רוב דורסי':
ואפשר היכ' דכלב' שכיחי וגם הם קרובים למקום ההוא וזאבים מועטים ורחוקים הו"ל כלבים רוב וקרוב אפשר בצירוף רוב וקרוב יחד לא אזלינן בתר רוב טבע הדורסי' וצ"ע לדינא, ובנדון שלפנינו אם הרועה בפעם הראשון ראה זאב ורדפו הרי הזאב קרוב ג"כ וליכ' רק רוב כלבא לתלות בו בפעם שני הדרי' אזלינן בתר רוב טבע הדורסי' אלא דכ"ז אם הנכרי נאמן לו בלבו צריך להחמיר ע"פ דבריו עיי' תשובת הרשב"א סי' קכ"ח ובמל"מ פכ"ד מאישות הלכה י"ו ואם אין מאמין לו אין דברי הרועה כלום אפי' להחמי' כמבואר אלא מלבד כי לא בריר לי הא מלת' דהיכ' דרוב וקרוב דלא אזלינן בתר רוב דורסי' נ"ל דבנדון שלנו יש לתלות יותר בזאב מבכולם דהא בידוע שיש לרועה כלב המלומד ורגיל לרדוף אחר המשחיתי' להציל הצאן מידם וכשנמצא שנפצע ביותר לתלות כי גבר כח הזאב על כלב השומר מלתלות בכלב אחר שלא יוכל כלב הרועה לעמוד בפניו וכלבים בגדלם ובתוקפם כמו כלב השומר לא שכיחי כ"כ ומצוי' יותר לתלות בזאב:
ונשית פנינו אם יש להקל מפני שהדיר של צאן הוא רחב הנה הטור בשם רשב"א והוא בתה"ב וכ"כ בחידושיו דווקא בכלוב מלא עופות או בדיר של בהמה שהוא להם מקום צר ואין יכולים לברוח חיישינן אבל ארי שנכנס במקום שרועות אפי' שמענו צווחי והוא שותק אין חוששין שאנו אומרים שברחו מפניו ובב"י מביא שכן שיטת סמ"ג וסה"מ וקשי' לי למה לא קחשיב רבא כשנכנס ארי לעדר בהדי הנך דקחשיב דהולכי' להקל ודוחק לומר דהוא בכלל ספק על דהא לא דמי' בדיני' להדדי דבספק על אפי' נמצא רעותא שנפצע א' חוששין לכולהו כיון דמוכח דעל אבל כשיש מקום רחב אפי' כשנמצא א' פצוע אמרינן דאחרינא ברחו להם ומבואר כ"ז בפוסקים א"כ א"א לומר דנכלול מקום רחב בספק לא על וצ"ע, שוב ראיתי במ"ב סימן פ"ז שכתב דלישנא דרבא ארי שנכנס וספק על דייק כרשב"א דנכנס ועל לא שייך רק בדיר ולא במקום מרעה ולפי דיוקו ל"ק מה שהקשיתי כמובן:
והנה הב"י כ' דמן הסמ"ג והסה"מ משמע אפי' במקום מוקף מחיצות כשהוא רחב ואפשר לברוח תולין להקל ולדידהו קשה מה שהקשיתי דבר זה לא ממועט בלשון נכנס ועל כיון דדיר מיוחד הוא וצ"ל דס"ל דליכ' חילוק כלל מסבר' בין עדר לחצר ועדר רחב הרבה וכיון דדייק רבא נכנס ועל לאפוקי עדר ממילא נשמ' מקום רחב גם שמוקף מחיצות כן צ"ל:
והב"י דייק מרשב"א מדכ' אבל בהמו' רועו' משמ' דווקא רועות בשדה אבל במוקף מחיצות ליכא חילוק בין הוא רחב או לא ובתשובת מהרמ"ל כ' אדדייק הב"י מסיפא דייק מרישא דכ' דווקא בדיר שלהם משמ' דווקא דיר שהוא מקום צר ודיוק זה של מהרמ"ל מרישא בקל יש לדחות מה לי דיר מה לי חצר גם דיר יש אופן שהוא רחב שאין עומדי' שם הרב' והמקום רחב להם כדי שיוכלו להמלט ולברוח ומ"ש שהוא להם מקום צר כוונתו דלא רוויח' להו עלמ' כי המה בין המצרים ויוכל לרדוף אחריהם עד שישיגם ביותר היה לו לדייק מדכ' הרשב"א דווקא כלוב מלא עופו' משמ' דווקא מלא ולא חסר שנשאר מקום לברוח ולמ"ש הב"ח לחלק בין עוף המעופף אין לדייק מדכ' כלוב מלא כמובן:
אבל נלפע"ד להוכיח כדס"ל לב"י בשיט' הרשב"א בשאומר לכאורה דין זה של הרשב"א היכא דאיכא מקום רחב לא חיישינן במחלוקת שנוי' דתוס' ע"כ חולק ע"ז ומנא אמינא לה מדהקשה על פי' רש"י דרוב אריות דורסי' מדלא חושש לשארי בהמות שלא נמצא בהם צפורן ואי ס"ל לתוס' דבמקום רחב אין חוששין י"ל דרב קאי כה"ג ולולי שנמצא צפורן בוודאי אין חוששין הגם דרוב אריות דורסין ולכן דן על זה שנמצא בו צפורן דאיכ' רוב דורסין היה לנו לתלות בארי אלא דאיכ' נמי רוב אין צפורן נשמט וכן לק"מ מאביי וע"כ דתוס' ל"ל כרשב"א הנ"ל ויש לדחות בשתי דחיות חדא לפמ"ש המ"ב דלשון נכנס דייק דווקא בדיר שלהם הקשה תוס' שפיר דהא רב לא איירי במקום מרעה ועוד יש לדחות כיון דתולה בכותל נראה דלא נכנס ארי בשדה שרועות מהיכן שם כותל ובוודאי אין תולין בכותל רק כשיש כותל דהא הארי לפנינו אבל עכ"פ מוכח דתוס' לא ס"ל אפילו בדיר וחצר שמוקף מחיצות והוא רחב דלא חיישינן דא"כ תהדר הקושי' דלמא רב כה"ג איירי וא"ש לשון נכנס וא"ש ג"כ דתולין בכותל מוכח עכ"פ דתוס' לא ס"ל כסמ"ג וסה"מ אבל לדינא של הרשב"א במרעה אפשר דמודה והנה הרשב"א הקשה ג"כ כקושי' תוס' על רש"י ע"כ צ"ל דס"ל בחצר ודיר רחב חוששין וב"י הגם דלא הוכיח ממ"ש רק מכח דיוק מ"מ כיון האמת בשיטת רשב"א דמוכח הוא מתוכו של רשב"א כמ"ש:
אבל נגד זה הרווחנו שמצאנו חבר לסמ"ג וסה"מ דרש"י ס"ל כוותי' דקושי' תוספות חמור' על רש"י ולא נמצא לה יישוב לא' מן המחברים ואם ס"ל כשיטת סמ"ג וסה"ם לק"מ די"ל דרב איירי במקום רחב מוקף מחיצות וא"ש לשון נכנס ומה שס"ל שתולים בכותל ולשאר שוורים לא חיישינן דתולין שברחו למו יעמדו על נפשם:
והנה הב"י כ' דאפשר דרשב"א אורח' דמלתא נקיט ובש"ע מעתיק לשון רשב"א ובפשטות שטיחות לשון רשב"א משמע דווקא מרעה אבל חצר לא, ומדהעתיק לשון רשב"א דמשמע לחומרא ולא כ' מבואר אפי' בחצר וכדומה כמ"ש סמ"ג וסה"מ נראה לי להלכה כדיוקו של רשב"א דחולק על הסמ"ג וסה"מ או אפשר דעלה במחשבה לפניו כאשר חבר הש"ע דא"ל דסמ"ג וסה"מ בעופ' אמר' למלתא כאשר העתיק הב"ח ולכן העתיק לשון רשב"א ולהיות שאין בסמ"ג וסה"מ הכרח כ"כ דס"ל אפילו בבהמה כן ולפי מה שהוכחנו ע"כ רשב"א ותוס' ס"ל דבמקום מחיצו' אפילו במקום רחב חיישינן וכייל לנו מהרי"ק ומובא בסמ"ע סימן כ"ה ומג"א סימן תמ"ז דבכ"מ הלכה כתוספות אפילו נגד הרי"ף וכאן דתוס' ס"ל להחמיר בבהמה רק בעוף דאפשר גם תוספות ורשב"א מודה בטעמו של הב"ח דמעופף וכן יש להוכיח ממ"ש בעוף בכלוב מלא עופות ומשמע דווקא מלא ולא חסר ובבהמה הרי הוכחנו דע"כ דס"ל כל דאיכא מחיצות חוששין וע"כ צריכין לבוא לחלוקו של הב"ח כנלפע"ד בהך דינא וכן הסכימו הט"ז והש"ך והפר"ח ורובן של גדולי אחרונים ז"ל:
וכתבו בהסכמה דווקא לאכול אין לסמוך היכ' דאיכ' היקף מחיצות אבל למוכרו לנכרי כיון דאיכ' דמתירין יש לסמוך להקל למכור לנכרי והנה לא גבלו לנו ראשונים שיעור מקום רחב ובתשובת מהרמ"ל כ' שהוא לפי ראות עיני המורים ובתשוב' מ"ב למד שיעור הצלה מצידה בשבת כל שאינו יוכל לתפוס בשחי' אחת ויוכל לברוח קצת מפניו וצריך טורח להושיבו תולין שברח והציל עצמו והרגיש בעצמו כי אין הדמיון עולה יפה דיש לחלק בקל לכן הוסיף דברים דהאי ספק דרוסה אינו רק מדרבנן ורב ל"ח לס"ד אנן דחוששין אין להחמיר כ"כ והנה מה דפשיט' לי' דס"ד מדרבנן הוא, כבר השיגו פרמ"ג במשבצות סימן נ"ז דרשב"א וטור ס"ל דאוריית' הוא שכ"כ בנתערב ס"ד דליכ' ס"ס דספק ראשון דאוריי' הוא ואני הבאתי עוד ראיה ממה שהקשה רשב"א בקושי' ש"ס לחנקינהו ולזבנינהו לנכרי' מ"ש מירך דאסור לתתם לנכרי שמא ימכרנה בפני ישראל ואי ס"ל ס"ד דרבנן לא מקשה מידי וע"כ דס"ל דאוריי' הוא:
והנה המ"ב לא סמך עצמו אלא משום שסובר שספק דרוסה רק מדרבנן אזלינן להחמיר ולפי שבארנו שהוא מדאוריית' אין לסמוך על דבריו שגם הוא לא היה סומך בדאורייתא ואנן נקטי' בלא"ה דלא להתיר באכילה במקום רחב כשיש היקף מחיצות ואין לנו לדון בשיעור רוחב כזה רק למכור לנכרי והנה איסור מכירה לנכרי עיין תוספות חולין צ"ה ע"א ד"ה ובנמצא כ' בסופו דתקנת' בעלמ' הוא כמו בגד שאבד בו כלאים דמן הדין לא היה לנו למיחש דאזלינן בתר רובא עיי"ש ובר"ן שם משמע דמן הדין הוא ובמנחת יעקב כלל מ"ו כ' דהוא משום מבטל איסור לכתחלה וכ"כ בספר מקור חיים סי' תמ"ז ולדעתי מתוספות חולין הנ"ל משמע דליכא משום מבטל איסור כיון דאין מכוון לבטל כדי שיאכלנה ישראל או יהנה מן הבגד מי יודע שיגיע ליד ישראל ולכן כ' כי רק תקנת' הוא ובדברי הר"ן אפשר לכוון דבריה' וצל"ע מש"ס חולין קט"ו לא אמרה תורה שלח לתקלה משמע דמדאוריית' אסו' ושעה"מ הקשה משם לשיטות הסוברים דאין מבטלין איסו' לכתחלה מדרבנן ובנב"י תנינא חיו"ד סימן מ"ה העלה ביבש לכ"ע מדאוריי' אסור לבטל וצ"ע על תוס' והר"ן הנ"ל ובמק"א הארכתי ואנו אין לנו אלא כשיטת תוספות ור"ן ופשיטות של גדולי אחרונים דאין איסור במכירה לנכרי רק מדרבנן ואפשר יש לסמוך מדרבנן עמ"ש הג"ב בשיעור הרוחב:
עוד יש לצדר להקל לפמ"ש מע"כ תלמידי נ"י לפי דברי הנכרי היה זמן מועט משעה שהבריח הזאב ובוודאי לא דרס כי אם המועט בזמן קצר כזה וכ"כ במהרמ"ל ובח"ס דבזמן מועט כזה ל"ח שדרס כ"כ ומיעוט שדרס מעורב ברוב וליכא רק איסור דרבנן דאמרו דבע"ח לא בטילים ומ"ש תלמידי דאיכא ס"ס לא נ"ל, וגם להקל ולומר בדרבנן ל"ח לשמא ימכור עיין נב"י תנינא חי"ד סי' קפ"ו והוא בעצמו מביא מ"ש הטור דאוסר למכור ביצת נבילה דרבנן והתימ' דלא מביא מש"ע יו"ד סימן ק"יב סעיף י"א בפת של נכרי דחיישינן שמא יחזור וימכרנה לישראל ומה שתמ' הנב"י על הטו' דמנ"ל דהחמיר' בדרבנן נ"ל דיש לו ראיה מש"ס ע"ז גבי יי"נ שנפל ע"ג חיטין וכ' הריטב"א שם דאיירי בסתם יינם דביין נסך הא אסור בהנאה והרי מוכח משם דאפי' בדרבנן אסור למכור לנכרי וצ"ל הא דמקשה בפשיטות מבריית' דבגד שאבד בו כלאים דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני אפילו בכלאים דרבנן ולפי הטעם שכ' המנ"י ומק"ח דהוה כמבטל איסו' לכתחילה פשיטא דגם בדרבנן אסור כמו שאין מבטלין איסו' דרבנן לכתחילה ולכן בנדון שלנו אין להתיר למכור לנכרי משום שכבר נתבטל מדאורייתא:
אבל יש למצוא קולא ע"י שנתערב ובטל מדאורייתא להשהותם יב"ח ולברר הספק דליכא רק משום חשש תקלה כבש"ס פרק אלו טריפות בשרקפא ס"ד ויש לעיין אם גם באיסו' דרבנן חיישינן לתקלה ולפום ריהטא היה נ"ל ראיה דרמב"ם ס"ל ל"ח לתקלה בדרבנן והוא ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות יו"ט הלכ' י"ט שכ' שאין מטבילין ביו"ט מפני חשש תקלה ובוולד הטומאה ל"ח לתקלה ועיין הה"מ שם משום דאינו רק בדרבנן ל"ח לתקלה כולי האי הרי מבואר דל"ח לתקלה מדרבנן אמנם יש לי ראי' דרשב"א ס"ל אפילו בדרבנן חיישינן והוא מן מה שכ' הרשב"א בתשובה תקע"ה דיישון יב"ח ל"מ רק בכלי יי"נ וכ' דאין ראיה מוחלטת מפיננ' דר"א דלא שיה' יב"ח י"ל משום חשש שמא ישתמש תוך יב"ח הרי דס"ל דגם בדרבנן חיישינן דהא נטלפ"ג הוא וגם דם שבשלו ומלחו הוא מדרבנן ומ"מ כתב דס"ל דר"א חייש לתקלה וי"ל דהרשב"א לשיטתו אזיל דהקשה על הרמב"ם הלכ' י"ט שכ' דבוולד הטומאה ל"ח לתקלה משום דדרבנן הוא ובש"ס מתרץ משום דכהנים זריזים הם והה"מ כ' דרמב"ם הוכיח דלר' ביבי יש תי' אחר משום בדרבנן ל"ח שמא ישהה וא"ש רשב"א לשיטתו דס"ל משום כהנים זריזים הם גם לר' ביבי אית' לא מוכח משם דמדרבנן לא חיישינן לתקלה וא"ש:
וראיתי בח"ס סימן נ"ז דמביא בשם השואל ב' ראיות א' מדפסקינ' בסימן ס"ט דאסור להשהות בשר ג"י בלא מליחה כדי לצלות דחיישינן לתקלה דלמא יבשל והא דם שבשלו אינו אלא מדרבנן וחיישינן לתקלה ראיה זו נ"ל דחויה מעיקר' התם שאני כיון דמותר לו לצלות ואינו נזהר ממנו כלל חשש קרוב לבוא שיאכלנו ע"י בישול כמו כל בשר אי בעי אוכל צלי אי בעי אוכל מבושל אבל באיסור שאסור לו לגמרי עד שיתברר לו ע"י שיהוי מנ"ל דחששו כ"כ אפילו בדרבנן וראיה שני' ממותר שמן שבנ"ח שבטוש"ע סימן תרע"ז דחיישינן לתקלה נ"ל דיש לדחות ג"כ דבשמן וכיוצא בו מידי דאוכל ומשקה דבקל לו לאכול ולשתות בלי טורח כלל חיישינן טפי שיבוא לידי תקלה וכחילוק זה כ' תוס' ריש ביצה לענין חשש שמא יעלה ויתלוש וכסבר' זו מצינו לענין חשש תקלה גופי' בש"ס פסחים כ"ב עד דאתא לבית' מדכר:
אלא ממ"ש הרמב"ם דבוולד הטומאה ל"ח כיון דדרבנן הוא והא שימש בכלי קל הוא שיכשל בו כמו שמן שא"צ תיקון והכנה וכ"ש דהא משמש בו חולין ודומה להא דסימן ס"ט ומ"מ ס"ל לרמב"ם דל"ח ולכן נ"ל דמן הרמב"ם ע"פ ש"ס דביצה אין ראיה כלל דל"ח בדרבנן לתקלה די"ל התם צריכי' לחוש לב' דברים שמא ישהה ואם ישהה שמא יבוא לידי תקלה כולי האי ל"ח בדרבנן אבל אם רוצה להשהות חיישינן גם בדרבנן לתקלה והה"נ בכל איסורים דרבנן אסור להשהות באפשר וי"ל דל"ח ג"כ לתקלה לחוד רק היכ' דבקל יבוא לידי תקלה כמו בסי' ס"ט ובשמן של נ"ח וגם מתשובת הרשב"א שהבאנו אין ראיה דחיישינן בדרבנן רק בשימוש כלי דיש לחוש דא"צ טורח והכנה אבל במקום אחר דלא דמי לזה כגון בנדון שלנו דצריך תחילה שחיטה והכנה דרבה אין קרוב כ"כ חשש תקלה אדהכי אפשר דמדכר דכר אפשר בדרבנן לא חששו כ"כ:
ויש לי ראיה מהימנ' בדרבנן חששו לתקלה והיינו כל שנתערב ומדאורייתא בטל ברובא ומדרבנן לא בטל חוששין לתקלה והוא מן מה שהעלתי יישוב עצומה שנתקשה בה מהר"מ שיף חולין נ"ג ופלתי סימן נ"ז במתנ' זבחים ר"פ התעורבת בטריפ' שנתערב ירעו עד שיסתאבו ולר"ש ולר"ל דמוקי בספק טריפה למה ירעו עד שיסתאבו ישהינהו יב"ח ויתברר הספק ולמה ירעו כ"כ עד שיסתאבו ופלתי דחק מאוד ביישוב קושי' זו ואני הכינותי בעניי יישוב ע"פ סוגי' ש"ס יומא ס"ו ע"א דמקשה אי תקלה דהקרבה כל הרעיות נמי ומשני הנך דלאו להקרבה לא טריד בהו הנך דבת הקרבה טריד בהו פי' רש"י לא טריד בהו אינו מהרהר ומסיח דעתו אבל אלו שבני הקרבה אחר שנה מהרהר בהו ולא מסיח דעת עיי"ש ועפ"ז אומר אני בספק טריפה שנתערב אם נתיר להשהות יב"ח איכא חשש תקלה כיון דלא מסיח דעת מהקרבה כי יש תקוה שיתברר ספקו ויהי' ראוי' להקרבה חיישינן לתקלה תוך יב"ח לכן גזרו אומר ירעו עד שיסתאבו ואח"כ יופדה לחולי' וכיון שאין תקוה עוד שיהי' ראוי' להקרבה גם אחר יב"ח מסיח דעת לגמרי מן הקרבה וליכ' למיחש לתקלת הקרב' תוך יב"ח וליכא למיחש לתקלה שישחוט ויאכל ממנו קודם שיסתאב כיון שיש לו תקוה אחר שיסתאב ויפול בו מום דהא קדשי' בדילי' מיניה ול"ח לתקלה שישכח ששל קדשי' הם ויאכל בלא מום ובלא פדי' ואין לחוש רק לתקלה דיקריב ממנו לקרבן וכיון דאפס תקוה שיהי' ראוי' להקרבה ליכא למיחש כלל ומיושב קושי' הנ"ל ע"ד אמת וצדק לפע"ד.
ומינה ראיה דחששו כה"ג לתקלה הגם שנתערב ואין בו רק מדרבנן דלא בטל והה"נ בנדון שלנו וכיוצא בו ואפשר י"ל דווקא באיסו' שנתערב ורבנן אמרו דל"ב חמו' איסורו דחששו לתקלה כמו אם היה ספק טריפה בפני עצמו דאסור להשהות משום תקלה אסו' גם בתערוב', אבל באיסו' עלמ' דעצמו מדרבנן לא חששו לתקלה כל שאינו דומה לתשמיש כלי ומותר שמן של נ"ח, ולשהות בשר ג"י דחשש תקלה קרוב הוא עכ"פ בנדון כשלנו מוכח דחששו לתקלה ועיין:
וכ"ז כתבנו להתלמד ממנו במק"א, אבל בנדון שלנו בלא"ה אין להקל ולשהות משום דבדרבנן ל"ח לתקלה כיון דאנחנו לא נדע כי היה זמן מיעוט משרדף הזאב כדי לשער דלא דרס הרוב בזמן מיעוט כזה ואמיר' הנכרי לא מעלה לנו להקל, ואפי' מאמין לו בלבו להחמיר הוא דמהני אבל לא להקל, ומ"ש מע"כ תלמידי י"נ נ"י דיש רגלים להאמינו מחזקה דלא מעל בשמירתו, ועוד דיש לנכרי ג"כ צאן בעדר זה בוודאי היה זריז לצאת לשמוע מה קול הצאן הזה באזניו, ע"ז לא נ"ל לסמוך, אולי ישן היה ואנוס הוא ועוד אולי דמיונו כוזב לו דזמן קצר היה שהיה ישן בנתיי', ועוד הוא אומ' כי היה זריז לצאת לשבח עצמו כי הוא עומד על משמרתו ורועה נאמן הוא לבעליו לכן אין לנו להקל כלל ע"פ דבריו:
ולהיות כי ההפסד מרובה מאד שמתי עצות בנפשי ויגעתי ומצאתי לפתוח פתח להתיר ואמינא מלת' חדת' אשר לא שערום בעלי תשובו' שקדמוני, והוא ע"פ ש"ס יומא הנ"ל דמחלק בין שאסור לו לגמרי ואין לו תקוה שיהי' מותר לו לדבר זה ל"ח לתקלה ובין שיש לו תקוה דחיישינן לתקלה עפ"ז יש לנו להתיר ע"ד זה לאסו' עליו שלא יאכל מעדר זה עולמי' גם אחר יב"ח וגם שלא למכו' מהם לישראל אחר יב"ח, ולא שרי לי' למכו' אחר יב"ח אלא לנכרי, שוב אין לחוש לתקלה תוך יב"ח שמא יאכל ממנו דהא מסיח דעת ממנו לעולם דלא לשתרי לי', והה"נ דל"ח שמא ימכ' לישראל אחר תוך יב"ח דהא מסיח דעתו ממכיר' לישראל לעולם מה תאמר שמא ישכח וימכו' תוך יב"ח לנכרי, ושמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל תוך יב"ח כולי האי ל"ח לתקלה, שמא ימכרנה ושמא יחזו' הנכרי וימכרנו לישראל, דאם ימכרנה לנכרי ליכ' איסור רק מדרבנן כמ"ש, ומשום איסו' דרבנן לחוד אפשר ל"ח לתקלה כלל, ואנחנו הבאנו ראיה היכ' דאמרו דאינו בטל חששו לתקלה, אבל אינו ראיה באיסור עצמו דרבנן, וה"נ איסו' מכיר' לנכרי דרבנן, אפשר דל"ח לתקלה שמא ימכו' לנכרי ויעבור באיסו' דרבנן, ועוד הרי הבאנו לעיל דהרמב"ם הלכו' י"ט ס"ל דבוולד הטומאה ל"ח שמא ישהה, וכתבנו הגם דבשימוש כלי חשש קרוב הוא מ"מ ל"ח לשני דברים שמא ישהה ושמא ישתמש הה"נ כאן ל"ח לב' דברים שמא ישכח וימכו' לנכרי תוך יב"ח ושמא יחזו' וימכו' לישראל, וכ"ש הוא דכאן לא קרוב החשש שמא ישכח וימכור כמו בכלי שמא ישתמש ועוד כיון דאין מתירי' לו אלא למכור לנכרי זכור הוא ועיין ביצה סוגי' דטבילת כלים, כיון שאין מתירין לו אלא ע"י דלי זכור הוא:
ולא תקשי עלינו מש"ס חולין בסרקפה דס"ד דלא נתן שמואל עצה זו דלשהנהו עד יב"ח, ומשום חשש תקלה לא נתיר לו אח"כ רק למכור לנכרי כהנ"ל, כמה תשובו' בדבר, חדא, עוף מעופף גרע שמא ימצאנו אחר דלא ידע מכ"ז, משא"כ בבהמה, ועוד י"ל דלא רצה להטריח כ"כ לשהות והדר לזבוני בזול לנכרי כמ"ש רש"י משו"ה לא ציוה לבודקם דטורח הוא נראה דלא היה הפ"מ ואינו כדאי להטריח, ועוד למעיין בסגנון וסדור קושי' ש"ס דמקשה תחילה למה לא שהה דקל יותר מלמוכרם והדר מקשה למכרינהו ואח"כ מקשה ולתנקנהו ולזבניכהו לנכרי, דקל עכ"פ יותר מלהשהותם והדר לזבן לנכרי דווקא וכיון דמתרץ דלפרסומי עשה כן שוב לא הקשה עוד דישהה והדר למכו' לנכרי דלפרסומי עשה כן:
ולהיות כי עצתי נכונה היא ע"פ עומקה של הלכה ובצירוף כל הצדדי' שצדדנו לעיל, ובמקום הפ"מ נלפע"ד להורו' למעשה ולההי' להשהותם יב"ח ולמכרם אח"כ לנכרי, והמציל עמו מיד שוסיהם, וכרועה עדרו ינהלם, יורנו דרך האמת ויראנו נפלאות מתורתו, הכ"ד אוה"נ חותם באהבה רבה:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: