כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כא
מהשהעלתהמצודתיבביאורוסדורדיניוושט
ותורבץהוושטנקובתוודרוסתוודאיוספקובדיקתו, כידה'הטובהעלינו. א) הלכה רווחת דנקובת הוושט נבילה, מקור דין זה נובע ממתני' חולין ל"ב ומסוגי' ש"ס שם, דאפי' שחט שלא במקום פסוקה ושלא במקום נקב, ואפי' בעוף דסגי בשחט סימן אחד מ"מ ב' סימנים צריכי' שיהיו ראוים לשחיטה, ולא נמצא חולק על זה לחלק בין נקובת הוושט לפסוקת הגרגרת דברובא, דיש מקום לומר דווקא פסוקת הגרגר' כיון שנפסק רובא כנטול דמי ואינו דמי', וה"ה וושט שנפסק רובו, אבל נקובת הוושט מנ"ל דל"מ בי' שחיטה, ובמתני' לא קתני רק בגרגרת, וכן משקלי' וטרי' דש"ס לא מוכח רק בפסוקת הגרגרת, די"ל דקושי' ש"ס ממתני' דא"ט רק מפה"ג, מ"מ לא נראה לרמב"ם ויתר ראשונים לחלק בהכי ועיין חידושי רשב"א ר"פ א"ט במתני' דפשיט' לי' ג"כ דנקה"וו נבילה:
ומצאתי ראיתי בפמ"ג סימן ל"ג דעומד בתמיה' קיימת מנ"ל בפשיטות לדמות נקובת הוושט במיעוטו לפסה"ג דברוב' ולא מצא מקום וגילוי דעת לדין זה משום מקום, ונלפע"ד דמוכח כן ממתני' לפי דמתרץ רבא מתני' אלו אסורות קתני, יש מהן טריפות ויש מהן נבילות, ואי נקובת הוושט טריפה לא א"ש סידור' דמתני' דתחילה נקט נקובת הוושט דהוא טריפה ואח"כ פסוק' גרגרת שהוא נבילה, ואח"כ חושב כמה מיני טריפו', והו"ל למנקט תחילה פסה"ג שהוא נבילה ואח"כ נקובת הוושט עם שארי טריפות ש"מ דנקובת הוושט ג"כ נבילה, ועוד מדקתני נקובת הוושט ופסוה"ג בוי"ו הקישור, וכתב בת"ח משום דשנים אלו סימני שחיטה דחיות' תלוי' בהם ואי חלוקים בדינם שזה נבילה וזה טריפה לא היה למתני' לקשרם יחד דחלוקי' בדינם, וע"כ דשוים דשניה' או נבילה או טריפה רק שזה במשהו וזה ברוב', ועוד נ"ל דמוכח מלשון רבא דאמר אלו אסורות וכו' יש מהן נבילות ויש מהן טריפות מדאמר יש מהן נבילות לשון רבים ואי נקובת הוושט טריפה לא נשאר במתני' רק חדא דנבילה והוא פה"ג, וכולן אינך טריפה, מאי יש מהן נבילות לשון רבים דנקט, וע"כ שניהם נקובת הוושט ופה"ג נבילה וכל אלו ראיות מוצקות לפשיטות של ראשונים דנקובת הוושט נבילה:
ועוד נ"ל להביא ראיה לשיטתם דהנה הפלתי סימן ל"ג נתקשה בקושי' ש"ס ממתני' דא"ט י"ל פסוקת הגרגרת היינו למעלה ממקום שחיטה ובמקום שחיטה כבר אמור דינו במתני' דהשוחט דהודה ר"ע דנבילה היא ונקוב' הוושט קאי אלמעלה ממקום שחיטה שהוא התורבץ, והרגיש בעצמו דקשה להעמיד סתם וושט היינו תורבץ, דלא נקרא סתם וושט אלא תורבץ הוושט כסתמ' דש"ס לקמן תורבץ הוושט רב אמר במשהו וכו' כ' דבלשון מתני' משמ' דתורבץ סתם וושט איקרי מדקתני וושט נתנו בו חכמים שיעור, וראיה זו איני מכיר דהכי אמרו וושט שהוא מקום שחיטה ונקרא וושט נתנו בו שיעור עד כמה נקרא וושט למטה ולמעלה מהיכן פוסק הוושט וכן מ"ש מרשב"א, למעיין ברשב"א יראה שאין שום משמעות ברשב"א, ולק"מ די"ל דקושית ש"ס מנקוב' הוושט, ומזה עצמו הוכיחו הפוסקים דפשיטא דש"ס ס"ל דנקוב' הוושט במקום שחיטה נבילה והוא כמו גרגרת במקום שחיטה כנ"ל:
והנה מתחילה היה נ"ל ראיה ברורה דתוס' ס"ל דנקוה"וו וו לאו נבילה מן מה דציין תוס' ל"ב קושי' ש"ס מא"ט על פסה"ג ולא על נקובת הוושט דמוקדם במתני' נראה בעין דס"ל לתוס' דמנקוב' הוושט ל"ק דטריפה הוא באמת ול"ד לפה"ג ולכן ציין קושי'
ש"ס על פה"ג וזו ראיה מוכרחת לכאורה:
ושלא להשוות תוספות יחידא' בדבר זה נגד שיטת כל ראשוני' וגם דלא תקשה על תוס' מכח ראיות שכתבנו דמוכח דנקוב' הוושט ג"כ נבילה י"ל דגם תוס' הכי ס"ל והא דציין קושי' ש"ס על פה"ג הוא דקשי' לי' לתוס' קושי' פלתי דלמא נקה"וו היינו תורבץ הוושט הגם שכתבנו דרחוק להעמיד במתני' סתם וושט דקתני היינו תורבץ, מ"מ קושי' חזקה ליכא ממתני' דאפשר לומר כן, ולכן ציין תוס' הקושי' מפה"ג דס"ל פה"ג שלא במקום שחיטה ג"כ נבילה כיון דנפסק רובו דלא כתב"ש ופר"ח אלא כפלתי שדעתו בסימן ל"ג ובסימן כ"ו דנבילה הוא ומקשה ש"ס בחוזק מפה"ג עד דהוצרכו לדחוק בתירוצים אלו אסורו' או משנה קודם חזרה, אבל נקה"וו במקום שחיטה מודה תוס' דנבילה הוא, הגם דראי' אחרונה שכתבנו לית' לתוספות דהא ס"ל דעיקר קושי' ש"ס מפה"ג מ"מ אלו הראיות מסידור מתני' ומלשון רבא דאמר יש מהן נבילות לשון רבים יתנו עידיה' דנקה"וו במקום שחיטה נבילה כנ"ל ועיי':
אלא נהי דסלקנו ראיתינו מן תוספות חולין ל"ב אבל יש ראי' מוכרח' דתוס' ס"ל דנקוב' הוושט טריפ' מתוס' בכורות כ' ע"ב מכח קושי' מהרש"א שם מדלא קשי' לתוס' מדלא מקשה בחולין היכי אכלינן בשרא נימא סמוך מיעוט, ע"ז כתב המהרש"א דל"ש בזה אוקמי' בחזקת שא"ז, דלאח"ש אינו נבילה רק טריפה, ובאמת דברי מהרש"א תמוהים דנראה דפשי' ליה למהרש"א דנקוב' הוושט רק טריפה ואין כן דעת הפוסקים, וכבר תמה עלי' בפמ"ג סימן ל"ג ומ"מ מכח קושיתו מוכח דתוס' חולק בזה על הפוסקים וס"ל דלאו נבילה הוא:
והנה הפרמ"ג תמה עוד על המהרש"א דלא מצא תי' אחר על קושיתו על תוספות מה יענה לשיט' הרמב"ם דמבואר מפ"ב דיבום דס"ל סמוך מיעוט' לחזקה הלכה היא, גם לפי דקיי"ל כרבנן וקשה עליו מדמקשה ש"ס ר"מ היכי אכיל בשרא, ולא היכי אכלינן בשרא, וגם להלכתא למה לא ניחוש לנקה"ו במקום שחיטה, ועכ"פ מצריך בדיקה לאח"ש כל דאפשר, והרי הרמב"ם ס"ל נקה"וו נבילה אלו דברי פרמ"ג במח"כ היה נעלם ממנו לפי שעה מ"ש הרשב"א במשה"ב ריש ספרו ז' ע"א דפוס וויען, דהוקשה לו לדסוברים דסמ"ל הלכת' היא מדלא מקשה ש"ס היכי אכלינן בשרא, ומכח קושיא זו ועוד קושי' אחרות כ' דווקא בהאי דיבמות דמיעוט יוצא מן הרוב עצמו מגרע הרוב ומצטרף לחזקה אבל ברוב מצויין אצל שחיטה וברוב בהמות כשרות ל"א סמוך מיעוט עיין בו בפנים מלתא בטעמ', וכי כן לרמב"ם לק"מ נהי דפוסק בהלכות יבום דסמ"ל דווקא התם אבל בספק דנקה"וו ור"מ אצל שחיטה לא אמר סמ"ל כסברת הרשב"א, אבל לתוספות דהקשה מרוב מצויין אצל שחיטה ונדחק דכל מצויין, הקשה מהרש"א שפיר דתקשי מדלא מקשה היכי אכלינן בשרא כנ"ל פשוט וברור:
היוצא לנו דעכ"פ מוכרח מתוס' בכורות דס"ל נקה"וו רק טריפה, ולשיטתו דל"ל סבר' רשב"א דמשמר' מוכח כן ורמב"ן ורשב"א ודכוותי' דס"ל דנבילה הוא ס"ל כשיט' רשב"א במשמר' או דס"ל דל"א לדידן ס"מ לחזקה:
ב) שבתי וראיתי דגם מתוס' בכורות אין ראי' לשווי' יחידא' בדבר זה נגד פשיטותן של ראשונים ופוסקים דנקה"וו נבילה, וגם דלא תקשה על תוס' הראיות שהבאנו דנבילה הוא, די"ל דתוס' ס"ל דכל ספק נקובה בוושט או ספק פסה"ג לא דמי' לספק בשחיטה היינו במעשה השחיטה, דנהי דאתחזק בחזקה שא"ז שלא נעשה בה מעשה זביחה המכשרת, אבל לא נתחזק שלא תהא ראוי' לזבוח כשיעשה בה מעשה המכשיר, אדרבה הרי עומדת בחזק' ראוי לזבוח משום רוב בהמות כשירות ועיין בשב שמעתת' שמעת' ה' פ"ו שהעלה כן, והאריך בהמתקת הדבר דלא כפלתי סי' ל"ג, ועיין נב"י קמא חי"ד סימן ח' ועיין ח"ס חי"ד סימן כ"ד וכ"ה, שכוונו ג"כ למ"ש הש"ש, אלא שקצרו, ולפ"ז א"ש תוספות בכורות דלק"מ קושי' מהרש"א דס"ל לתוס' דספק ניקב הוושט ופה"ג לא דמי' לספק במעשה השחיטה, והדרינן דשיטת תוס' דנקה"וו נבילה כשיטת כל הפוסקים ועיין בכ"ז:
ועלה בדעתי להביא ראי' דתוס' הכי ס"ל דנקה"וו נבילה עפמ"ש פלתי סימן ל"ג הא דהקשה תוס' בחולין פא"ט וביבמו' ל' ע"ב מס"ד דחיישינן, מ"ש מבא זאב דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ולא הקשה מקוץ דחיישינן, משום דבספק ניקב נבילה והוה ספק בשחיטה משא"כ בספק דרוסה מקשה שפיר דדמי' לבא זאב וכו' עיין בו, וכ"ז אי נקובת הוושט נבילה ומוכח דס"ל לתוס' דנבילה הוא:
אלא לפי דברת הפלתי מוכח דס"ל לתוס' דספק נקובה בוושט הוא כמו ספק במעשה השחיטה דאיכא חזקת א"ז הדר' קושי' מהרש"א בבכורות, וצריך לתי' מהרש"א דנקה"וו לאו נבילה וקשו ממ"נ דברי תוס' אהדדי וצ"ע:
אלא דבאמת דברי פלתי תמוהי' דהיה בהעלמת עין ממנו במחכ"ת מ"ש תוס' ביבמות, בתר דתירצו דדרוסה שכיח כ' דקוץ ג"כ שכיח עיי"ש
, הרי דקשי' לתוס' ג"כ מקוץ עד דהוצרך לחדש דקוץ ג"כ שכיח, אלא דבאמת קשה למה לא הקשו תוס' בחולין וביבמות רק מס"ד וביבמות בתר דתי' מס"ד כתבו דכן צ"ל בקוץ דשכיח כמו ס"ד ובמהרמ"ל חולין נדחק:
וליישב נ"ל דלכאורא צ"ע מה דמדמה תוס' ס"ד להא דבא זאב דמוקמי', י"ל דבא זאב דא"א לברר סמכי' אחזקה משא"כ בדרוסה דאפשר לבדוק, כל מה דאיכ' לברורי מבררינן, וכן לק"מ מיבמות דמוקמי בחזקת היתר לשוק דא"א לברר וצ"ע:
ועיין בפר"ח סימן כ"ט שהרגיש בקושי' זו, וכ' דמוכח דס"ל דבלא שכיח א"צ לברר, ולא פעל כלום עדיין מנ"ל לתוס' להקשות מהא דבא זאב דשאני ושאני בס"ד כיון דאפשר לברורי מבררינן ול"ד כלל לבא זאב ולחזקת היתר לשוק וצ"ע:
ולכן צ"ל דתוס' אזיל לשיטתי' דדרוסה ל"ל בדיקה אח"ש, ובהמה ס"ד ל"ל תקנת' דא"א לבדוק ולברר והוקש' לתוס' שפיר דשמאל דחייש לס"ד ואפי' בבהמה דא"א לבדוק בסימני' ולברר, מ"מ חייש ומ"ש מבא זאב ודיבמות דמוקמינן אחזקה כל דליכ' תקנת' לברר כנ"ל. והא"ש דלא מקשה מקוץ, דתוס' לשיטתו דס"ל דנקב יש לו בדיקה מבחוץ, וי"ל דס"ל ג"כ לנתרפא ל"ח כשיטת הרא"ש, והא דעולא דל"ח שמא הברי' היינו דא"צ בדיקה, ואנן דחיישינן לס"ד וחוששין שמא הבריא דצריך בדיקה וכ"כ הרא"ש שם ולק"מ מ"ש מבא זאב כיון שאפשר לבדוק ולברר, ולכן הקשה רק מס"ד וא"ש עיין בו:
והא דכתבו תוס' ביבמות כשחידש דדרוסה שכיח דה"ה קוץ שכיח כמו ס"ד, י"ל דתוס' אחר שחידש דדרוס' שכיח מוכרח לחדש דקוץ שכיח, דהיה רחוק לתוס' לעשות פלוגת' רחוקה כ"כ, דרב ס"ל ל"ח לס"ד הגם דשכיח ואפי' נגד החלל דאפשר למבדק ל"ח, ושמואל ס"ל דחיישינן בס"ד דשכיח, ואפי' בסימני' דליכ' תקנת' בבהמה ואנן נימא ואפי' בקוץ דל"ש דצריך בדיקה, ורב ס"ל אפי' ס"ד בשכיח א"צ בדיקה, לכן הוצרך לחדש דקוץ ג"כ שכיח דניקב לחוץ, ולפ"ז מוכח דס"ל לתוס' דכל דל"ש אפי' בדיקה ל"צ ודלא כמהר"י אלפנדרי שבפ"ח סימן כ"ט ועיין:
ויש לדחות דתוס' ס"ל דבדיקה עכ"פ בעי כל דאפשר לברר אפי' ל"ש, והא דהוצרך תוס' לחדש דקוץ שכיח, הגם דקושי' תוס' מעיקר' לא הוי מקוץ, משום דקשי לתוס' איך מקשה ש"ס חולין על עולא מ"ש מס"ד שני ושני דרוסה שכיח וקוץ ל"ש שינקוב לחוץ, ולכן אחר שהוצרכו תוס' לחדש מכח קושי' דדרוסה שכיח הוצרכו להוכיח דקוץ ג"כ שכיח, מדמדמה ש"ס שמא הבריא לס"ד, וי"ל דבלא שכיח ג"כ בעי בדיקה לכתחילה אם כי ראיה ליכא מ"מ מסברא י"ל כל דאיכ' לברורי מבררינן ועי':
ובמאי דכתיבנא נתיישב לנו מה דקשי' לנו לפי דלא הקשו תוס' חולין רק מס"ד יהי' מאיזה טעם שיהי' למה העמידו תוס' קושי' זו בחולין בסוגי' זו דישב לו קוץ בוושט, היה להו להקשו' לתוס' קושי' זו לעיל ט' גבי בא זאב או בסוגי' דדרוסה, ואין כאן מקומה הראויה, וזהו דקדוק עצום, ולדברינו א"ש, דכל עיקר קושי' מס"ד משום דס"ל דבבהמה ליכא תקנת' בבדיקת סימני', ודמי' לבא זאב, אלא הא גופא דליכ' בדיקה בבהמה אח"ש בדרוסה, רש"י חולק, ותוס' הוכיחו נגדו מהא דלעיל כ"ח, ורש"י ס"ל שם דקאי בס' נקוב, ותוס' שם הוכיח דניקב יש לו בדיקה מבחוץ, דאל"כ איך אמר רבא ניקב זה בל"ז כשר והיינו הא דחיישינן להבריא כמו דחיישינן להלכת' לס"ד, וכן ביאר הרשב"א הקושי' בפרק א"ט דמסתמא רבא כהלכת' ס"ל, ומן כ"ז מוכח דלעיל כ"ח דספק דרוסה קאי ודרוסה ל"ל בדיקה לאח"ש, והא"ש דהקשה תוס' קושי' זו מס"ד בתר דהקדים לפי דחיישינן לס"ד חיישינן ג"כ לשמא הבריא, כי כן מוכח ממילא דנקב יש לו בדיקה מבחוץ, וע"כ הא דלעיל כ"ח בספק דרוסה ואין לו בדיקה דלא כרש"י וכמ"ש תוס' בדיבו' שקוד' לזה דלפמ"ש לעיל כ"ח מוכח דלא כרש"י, והקשה א"כ בספק דרוסה אין לו בדיקה בבהמה בוושט מ"ש ס"ד מבא זאב, ולכן לא הקשו תוס' לעיל ט' ולא לקמן בסוגי' דדרוסה רק בסוגי' דישב לו קוץ כנלע"ד פלפלא טבא:
המורם מכל הנהו מילי דכתבנו לפי ביאורנו בתוס' דאין ראיה דס"ל לתוס' דספק בנקובת הסימני' הוה כמו ספק במעשה השחיטה והדרן למ"ש ביישוב קושי' מהרש"א בכורו', דלק"מ דס"ל לתו' דל"ש בזה בחזקת א"ז עומדת ולעולם ס"ל נקובת הוושט נבילה:
ולא די שאין ראיה מתוס' חולין נגד זה אחר שסלקנו קושי' הפלתי אלא דאיכא ראי' איפכ' דתוס' ס"ל דאין ספק נקובה ודרוסה נכנס בסוג ספק במעשה השחיטה ולא נדון בחזקת שא"ז, דלפמ"ש דקוש' תוס' מס"ד בבהמה דליכ' תקנת' בבדיק' הוושט ומ"מ חיישינן ומ"ש מבא זאב ואי ס"ל דספק דרוסה ונקובה איכא חזקת שא"ז לא הקשה מידי דשני ושני בס"ד דאיכ' חזקת שא"ז, וע"כ דאין בזה חזקת אינו זבוח ועיי':
ואין לדחות מנ"ל לומר כן, דלמא לעולם ס"ל דכל ספק בסימני' דלא מועיל שחיטה, הוא כמו ספק במעשה שחיטה, אלא דס"ל לתוס' דנקובת וושט טריפה, ולכן הקשה מס"ד, אבל בנפסק רוב הוושט, וכן בפה"ג דברובא ס"ל לתוס' דהוי כספק בשחיטה כיון דנבילה הוא, הא ליתא, דהא בדרוסה יש לחוש דשלטה הדרוסה בכל או ברוב הוושט לרחבו והוי כנפסק רובו והוא נבילה, ולכן חיישינן לס"ד דא"א למבדק דלמא במקום נקב קשחיט, ושולטת הדרוסה ברוב רחבו, ועוד לפי דס"ל לרא"ש דדרוסה סופו להתפשט בכולו, כמו האדים הבשר נגד החלל ליכא חילוק בדרוסה בין מקצת לרובו, ולא הקשו תוס' מידי דהוה ספק בשחיטה וע"כ דס"ל דגם בנפסק רוב הוושט או הקנה ל"ש בחזקת שא"ז עומדת כנ"ל ועיין:
שבתי וראיתי דיש לדחות ראיה דידי די"ל דווקא בס"ד ס"ל לתוס' דליכ' חזק' שא"ז משום דאיכ' נגד זה חזקה שלא נדרסה, והיא חזקה מבוררת דנולדה אינה דרוסה ועיין בתב"ש סימן כ"ט שכ"כ דבספק דרוסה איכא חזקת הגוף מבורר מה"ט ואיכא נמי רוב, לכן ס"ל לתוס' דליכ' חזקת שא"ז משום דרוסה אבל בספק ניקב ע"י דליכא חזקת הגוף דלמא נולדה ספק נקובת הוושט וליכא רק רוב אפשר דס"ל לתוס' דאיכא חזקת שא"ז כדעת הפלתי ומהרש"א בכורו', וכן בישב לו קוץ י"ל ליכא חזקת הגוף הגם דוודאי נולדה בלא קוץ, מ"מ הרי אנו אין דנין על הקוץ, דהרי הקוץ לפנינו אלא אנו דנין אם ניקב לחוץ, ולזה ליכא חזקת הגוף, האמת שבתב"ש סימן כ"ט כ' גם לגבי קוץ איכא חזקת הגוף דנולד' בלא קוץ, אבל כבר השיגו החו"ד בליקוטי' שבסוף ספרו על הלכו' טריפות סימן נ' והנכון אתו. ולזה א"ש ג"כ הא דלא הוקשה לתוס' מקוץ, גם אי נימ' דס"ל לתוס' דחיישינן שמא הבריא ונתרפא, וכן משמ' לתב"ש סימן ל"ג ופלתי דתוס' הכי ס"ל וכן נראה מתוס' שבת פ' במה מדליקין, מ"מ א"ש דלא הקשה מקוץ, דבקוץ דליכ' חזקת הגוף רק רוב לא קשי' לתוס' די"ל משום דאיכ' חזקת שא"ז, משא"כ בס"ד דאיכא חזקת הגוף, ובאמת דגם בפלתי סימן נZ' ס"ל דגם בדרוסה ליכא חזקת הגוף, דא"א דנים אלא על הנקובה, לדידי' איכא ראיה דס"ל לתוספות דאפילו ברוב לחוד ליכא חזקת שא"ז, ופלתי מדוויל ידי' משתלם לי' דאיכא ראיה מתוס' דמביא הוא ראיה דס"ל דבספק ניקב איכא משום חזקת שא"ז משם איכא ראיה איפכ' ועיין, אלא דהאמת הוא ומסתבר כמ"ש בתב"ש והסכים עמו בחו"ד דבס"ד איכא חזקת הגוף, וא"כ אין ראיה דס"ל לתוס' כל היכא דאיכא רוב לחוד, דליכא משום בחזקת שא"ז עומדת ועיין והבן בכ"ז:
אלא דמן תוספות בכורות מכח קושי' מהרש"א איכא ראיה דס"ל אפילו בספק נקובת הוושט ליכא משום חזקת שא"ז, דלא נצטרך למימר דתוס' חולקי' על כל ראשונים ופוסקים דנקובת הוושט נבילה, וגם דלא תקשי על תוס' ראיות מוצקות שהוכחנו דנקובת הוושט נבילה כנלפע"ד:
אמנם מרשב"א במשמרת הבית שהבאנו לעיל מוכח דס"ל כמהרש"א בכורות, וכפלתי סימן ל"ג, וכן נראה דעת הפמ"ג סי' א' דכל ספק נקובת הוושט איכא משום חזקת שא"ז עומדת, דהרי הרשב"א הקשה מדלא מקשה ש"ס היכי אכלינן בשרא דסמוך מיעוטא לחזקה, הרי ס"ל דבספק ניקב הוושט בחזקת שאינו זבוח עומדת כדפשיט למהרש"א בבכורות:
אלא באמת טעמא בעי, הא איכא רוב כשרות, ובחזקת שתהיה ראויה לזבוח עומדת, נ"ל דרשב"א לטעמי' אזיל במ"ש בחידושיו ליבמות ל' ע"ב, הא דמחזיקין מאיסור לאיסור בספק בשחיטה ול"א מאיסור ביבמה בספק גירושין דצרה משום דבבהמה כמו שהיא אסורה עכשיו סופה שתהי' אסורה מחמת נבילה, ובחזקה זו באיסו' שתהי' נבילה עומדת, לולי שיחודש בה מעשה זביחה המכשרת, וכל שנולד ספק בחזקת איסור עומדת שתהי' אסור' משום נבילה, משא"כ ביבמה הרי היא מחוקת בחיי בעלה כשימות תהי' מותרת לשוק אם לא שיחודש בה מעשה גירושין דצרה עיי"ש, וצ"ל הא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ואפילו נולד הספק מחיים משום דלא היתה מוחזקת שתהי' אסור' כשתמות משום טריפה, רק משום שם איסור נבילה משא"כ בספק שחיטה שהיא משום נבילה ועומדת לאיסור זה כשתמות מאליה, וי"ל דסבירא לי' לרשב"א, כל ספק ניקב גם כשידענו שעשה בה מעשה הכשר זביחה כדינא, מ"מ כל שיש ספק ניקב שיש בו משום נבילה אח"ש באיסור זה דנבילה מוחזקת כשתמות, הגם שיש רוב כשירות מ"מ מוחזקת מחיי' באיסור זה דנבילה אח"מ לא דמי' לרוב בהמות כשרות ולאו טריפה דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת כנלפע"ד להטעים טעם דרשב"א:
אכן תוס' בכורות לפמ"ש והוכחנו דס"ל דבספק נקובת הוושט ליכא משום חזקת שא"ז, ס"ל כל דאיכא רוב כשירות לא דמי' לספק במעשה השחיטה, דבספק שחיטה לא משום שעומדת שתהיה נבילה לכשתמות בעצמותה כמ"ש הרש"בא אלא משום דמוחזקת שלא נעשה בה מעשה זביחה, אבל כל שידענו שנעשה בה מעשה זביחה מוקמינן בחזקת כשרות דרוב כשירות, ולא מיטרפא, ולא נתנבלה ע"י נקובת הוושט או פה"ג כנ"ל ועיין:
המורם מכל הני מילי מעליותא דכתבנו עד כה:
א) דליכא מאן דס"ל נקובת הוושט טריפה ולא נבילה והכל מודים בזה דלא כמהר"שא בבכורות:
ב) בספק ניקב הוושט או פה"ג אי נדון בו משום בחזקת שא"ז עומדת תלי' בפלוגת' דתוס' בכורות ורש"בא במשמרת הבית, דלתוס' לית בי' משום חזקת שא"ז, ולרש"בא איכא משום חזקת שא"ז, ודעת המהר"שא ופלתי סי' ל"ג ופ"מ ח"א סי' א' כדעת הרש"בא הנ"ל, ושב שמעתתא ונב"י וח"ס נוטים לשיטת תוס' בכורות:
ג) העליתי דבספק דרוסה בסימנים י"ל גם לדס"ל דבספק ניקב הוושט ופסוקת הגרגרת איכא חזקת שא"ז, ואפי' בספק ע"י קוץ, מ"מ בס"ד דאיכא נמי חזקת הגוף י"ל כ"ע מודים אפי' הרש"בא דליכא חזקת שא"ז דע"כ לא מוכח רק בספק ניקב דס"ל דאיכא חזקת שא"ז וכן מן מהרש"א בכורות ליכא הוכחה דס"ל בדרוסה כן, זהו מה שרצוננו לבאר בכלל זה, ובארנו יפה בעזרת החו"ד:
ג) שיטת תוספ' חולין ל"ב וכן שיטת הרש"בא במתני' דא"ט דנקובת הוושט ופסה"ג מחיים טריפה, ולא"חמ יש בו משום טריפה ונבילה, אלא דמרשב"א נראה דמיד אח"ש ב' סימני' הוה כמתה ומטמאה, ומתוס' נראה דוקא אח"מ ממש:
ולשיטה זו מוסבר היטב תירוצא דר"י מתני' קודם חזרה נשני' ולא זזה ממקומה, ונדחק רש"י למה לא זזה, ולשיטה זו י"ל כיון שבאמת הוא טריפה לאח"מ ג"כ, וקושי' ש"ס דהול"ל עיקר איסורי נבילה כמ"ש תוס' וא"ש תי' ר"י דקודם חזרה נשני', ולא זזה אח"כ ממקומה כיון דהדין אמת שהוא טריפה בין מחיים בין לאח"מ וא"ש:
ויש להסביר הא דמתרץ לרבא נבילה דמטמאה מחיים לא קתני, וצריך הסבר מ"ש נבילה מחיים מ"ש נבילה לאח"מ, ולשיטה זו י"ל, דרבא מתרץ אלו אסורות יש מהן נבילות ויש מהן טריפות, ומ"מ לא קחשיב רק אלו נבילות שיש בהן טריפות ג"כ, דמישך שייכי ג"כ לעניני טריפה אותם שאינם רק טריפה, אבל אלו דנבילה הם מחיים דלית בהו איסור טריפה כלל לא חשיב בהדי טריפות כנ"ל נכון:
ויש לומר עוד לפ"ז הא דאמר רבא אלו אסורות קתני, וזה דוחק גדול דמשבש המתני' וגורס אלו אסורות, וי"ל כוונתו עפמ"ש שהקשה תוס' הא באמת טריפה הוא מחיים ולאח"מ, ותי' הו"ל לומר עיקר האיסו', והיינו דאיסו' נבילה מוסיף הוא לחומר' דמטמ' ג"כ כן קושי' ש"ס, ומתרץ רבא אלו אסורות קתני, לא דגרס כן במתני' אלא כוונתו דמתני' דא"ט עסיק ובא באיסור אכילה ולא עסיק בטומאה, וכיון דמחיים ולאח"מ טריפה הוא חשבינן בא"ט, הגם שיש בו נמי משום נבילה, והיינו אלו אסורות קתני ולא איירי מטומאה, ויש מהן משום נבילות ג"כ, ויש מהן רק טריפות, ותנא לא עסיק ובא רק באיסור אכילה ולכן חשבינהו בטריפות דמטומאה לא קא מיירי, הגם שיש ג"כ נפקות' לענין איסור, דאי נבלה פטור מלכסות וליכא משום או"ב, אלו קולות ותנא מחומרא ואיסורא איירי, ואלו קולות המה, ולא קמיירי מטומאה חומרא דנבילה הוא ולא קעסיק ובא מטומאה רק מאיסור כנ"ל ועיין:
והא דהקשה לרבא לחשיב נמי דחזקי' וכו' לפמ"ש דלא גרס אלו אסורות לק"מ כמובן, ונ"ל דהמקשן לא הבין כוונת רבא כך, דס"ד דנקובת הוושט ופה"ג נבילה מחיים כשיטת הרמב"ם, ורבא מתרץ אלו אסורות דמשבש מתני' דאלו אסורות ממש קתני, והקשו לו לחשיב נמי דחזקי' וכדמתרץ דמטמאה מחיים לא קתני, ופשיטות הכוונה דנקובת סימני' אינ' נבילה מחיים כשיטתם של תוס', וזה חידש התרצן מה דלא ידע המקשן, לזה מתפרש כוונת רבא דלא משבש מתני' כלל, וכוונתו כמ"ש דמתני' רק מאיסור איירי ולא מטומאה וא"ש ועיי':
ועד"פ יש להוסיף עוד דברים, דלכאורה קשי' למה נאיד ר"י מתי' רבא, דלפי הפשוט דחיק לי' לר"י לשבש מתני' אבל לפי פירושנו תירוץ רבא מרווח ותי' ר"י דחוק דמשנה קודם חזרה, ועל ר"ל ל"ק דהוא מתרץ האמת לדעתו, ולא צריך לשום תי' דרווחא טפי תירוצו, אבל לר"י קשי' ונ"ל דלפמ"ש הת"ח דנתנבלה בשחיטה אסור מפרכסת לב"נ, דל"ש מי איכא מידי כיון דלישראל לא מתיר מידי ולא פעלה כלום, א"כ איכא חומרא באכילה דנבילה יותר מטריפה דאסור לישראל להושיט לב"נ משא"כ בטריפה, ולא היה למתני' לומר א"ט הגם דרק מאיסור אכילה איירי ולא מטומאה הלא באיסור נבילה כלול יותר שלא להאכיל לב"נ וקשי' לרבא, וי"ל דרבא ס"ל כראב"י ל"ג דל"ל מי איכא מידי א"כ גם בטריפה אסור מפרכסת, אבל לפ' דקיי"ל מי איכא מידי איכא בנבילה חומרא יותר
כנ"ל, וי"ל ר"י ס"ל מי איכא מידי ולכן נאדי מתירוצא דרבא, ועי' תו ל"ג שכ' דר"ל ל"ל מי איכא מידי ואינו מוכרח, עיי' ראש יוסף, ואפי לתוס' מ"מ לר"ל בלא"ה ל"ק דתי' מרווח יותר מרבא כמ"ש כנ"ל עד"פ ועיי':
ד) ויש לי מקום עיון לשיטה זו דמחיים ואח"מ איכא איסור טריפה איך יחול אח"מ איסור נבילה על איסור טריפה ועיין לקמן פגה"נ ק"ג ע"א, אי אתי איסור טריפה וחייל על אמ"ה כמו דחל על חלב, או דוקא איסור חלב כיון דהותר מכללו, ול"מ למאן דס"ל דלא חל על אמ"ה, ה"ה נבילה דלא חל על טריפה, אפילו למ"ד דטריפה חל על אמ"ה וה"ה על כל איסורים, והיינו כיון דגלתה התורה חומרא דטריפה דחל על חלב, ה"ה על כל איסורים, אבל נבילה דג"כ חל על חלב ושקול כמו טריפה, ועיין זבחים דעשה צריכותא דבעי תרתי חלב נבילה וחלב טריפה, וסוף כ"ס שקולים הם, בוודאי אין ראיה שיחול נבילה על טריפה, ועיין נב"י קמא חאו"ח סימן ל"ו, ובתנינא ח' או"ח סימן קכ"א דדעתו מאן דס"ל דחל איסור טריפה על אמ"ה דווקא במקום דחל ג"כ על איסור חלב, ומגו דחל על חלב חל ג"כ על אמ"ה, ולא זולת זה עיי"ש. וא"כ כאן דכבר חל איסור טריפה מחיים, ולאח"מ איסור טריפה על חלב שבו, שוב גם אם נאמר דכמו דחל טריפה על אמ"ה, כן חל איסור נבילה על טריפה, אם לא היה בחלב איסור טריפה, י"ל מכיון שחל על חלב שבו ה"ה דחל על טריפה, אבל כיון דיש בחלב איסור טריפה אין לומר עוד מגו דחל על חלב שבבהמה חל נמי על טריפה, הא על טריפה עצמו אין מקום לחול דאיסור טריפה שיש על חלב מעכבו, ומלבד זה נ"ל פשוט דנבילה על טריפה לא יכול לחול דשניהם שקולים.
ועל מתני' דפלוגתא דר"ע ור"י ל"ק, די"ל באמת לא חל איסור נבילה רק פליגי, אי יש איסור נבילה בפה"ג או לא ונ"מ טובא, שיהיה מטמא כנבילה וגם לענין דליכא או"ב דשחיטה שאינה ראויה ולענין כיסוי אבל איסור מלקות לית ביה דאינו חל על טריפה, אבל הא קשיא מדמקשה ממתני' דא"ט, וכ' תוס' הגם דהוא טריפה ג"כ, מ"מ הו"ל למתני נבילה דכולל יותר, ואי ליכא מלקות משום נבילה רק משום טריפה בוודאי כדין נקט' מתני' אלו טריפות דאיכא איסורא משום טריפות, דמשום נבילה ליכא מלקות, גם אם נימא דאיסור יש בו לקוברו בין רשעים, אבל חומר איסורא למלקות רק משום טריפה, ודוחק דקושי' ש"ס למ"ד בהמה בחייה לאברים עומדת, ולמ"ד דטריפה אינ' חל על אמ"ה, וכי כן אח"מ בא איסור טריפה ונבילה בב"א, זה דוחק דכל שקלא וטריא שלא כהלכתה דלאו לאברים עומדת, וגם הא ר"י מתרץ מתני' קודם חזרה, ולדידי' איכא לשנא אי ס"ל לאברים עומדת או לא, וגם אי ס"ל דטריפה חל על אמ"ה עיין בפגה"נ שם, ולקושיתנו היה מוכרח דס"ל לר"י לאברים עומדת ואיסור טריפה אינו חל על אמה"ח וצ"ע:
ותלמיד א' השיב די"ל דנבילה חל על טריפה דנאסר מפרכסת לנכרי כמ"ש לעיל משם ת"ח דבנתנבל' בשחיטה ליכא משום מי איכא מידי, והטיבו הדברים בעיני תחילה, שוב נחמתי דאטו לנכרי נאסר משום נבילה, אלא דעומד כ"ז שמפרכסת באיסו' אמ"ה כיון דאין השחיטה מטהר מיד נבילה, ול"ש לומר מגו דחייל איסור נבילה כדי לאסור לנכרי חל נמי על טריפה דהא איסור נבילה לא חל כלל לשום דבר ולא לשום אדם וקושיתי צלע"ג:
ולא מצאתי לה פתר, אלא לומר מגו דחל לענין טומאה חל נמי לענין איסור אכילה ועיין נב"י קמא חלק או"ח סימן ל"ג שכתב דלא נראה לו דזהו כולל, ועיין נב"י תנינא בהגה' בן המחבר סימן ק"כ ובחי"ד סימן י"ג, ומהתימה על אותו ואת בנו הגאונים זצ"ל בנב"י שלא זכרו מתני' זה חולין ל"ב ולא התעוררו בכל מ"ש וצריכ' עיונ' רבא:
ולחומר הקושי' צריכי' אנו לדחוקי נפשי' דקושי' ש"ס כיון דמ"מ איסור נבילה כולל יותר גם לענין טומאה ויש בו גם איסור מפרכסת לב"נ לא הו"ל למתני' למתני אלו טריפות לחוד הגם דאיסור חמור שבו שמלקין הוא משום טריפות מ"מ הו"ל למתני' להשמיענו שיש בו משום טריפות ומשום נבילה ג"כ ורבא מתרץ באמת אלו אסורו' וכולל הכל טריפות ואיסור נבילה שבו, או דלא מיירי מתני' רק מאיסו' אכילה ולא מטומאה כאשר בארנו באות ג' כן צ"ל ועדיין צ"ע:
והרווחנו בזה ליישב מ"ש הטור סימן ל"ג, דנקובת הוושט טריפה וכ' ב"י דלענין טומאה אין נפקותה בזה"ז, וכבר הקשו הא יש נפקות' לענין כיסוי הדם ואו"ב, ומשום מפרכסת, ולכאורה היה מקום לומר דס"ל נקובת הוושט טריפה כשיטת מהרש"א בכורו' כ' שהבאנו אות א' אלא דגם בסימן ל"ד גבי פסה"ג כ' ג"כ שהוא טריפה וזה וודאי נבילה וצ"ע, ולדברינו י"ל דהטור ס"ל נהי דנבילה הוא מ"מ לא חל על טריפ' דמחיים וס"ל כשיטת תוס' דמחיים טריפה דלא כרמב"ם ועיקר חומר איסו' אכילה משום טריפה לכן כ' שהוא טריפה בסימן ל"ג ובסימן ל"ד כנלפע"ד נכון ועיין היטיב בכל מ"ש בזה:
ה) שיטת הרמב"ם דנקובת הוושט ופסה"ג נבילה מחיים, והש"ך הקשה עליו מתי' רבא אלו אסורו', ומטמא מחי' לא קתני
, אלמא דאינו נבילה מחיים, ושני נביאי' מתנבאים בסגנון א', הפלתי ותב"ש דנהי דס"ל לרמב"ם דהוא נבילה מחיים אבל מטמא אינו אלא לאח"מ דטומאה במיתה תלי' דכתיב וכי ימות מן הבהמה, ופלתי המתיק יותר בדברים והיינו דמתרץ ש"ס דמטמא מחיים לא קתני אבל נקובת הוושט לא מטמא מחיים אלו דבריו זצ"ל, וכבר נתקבל תי' זה כי אמת ונכון הוא:
אלא דיש כאן מן הקושי' למה לא קחשיב מתני' דמטמא מחיים וקחשיב דלא מטמא מחיים, מה לי הפרש בין מטמא מחיים או לא למחשבינהו עם טריפו', ולשיטת תוס' ורשב"א א"ש כמ"ש אות ג' אבל לרמב"ם אין לו מובן והסבר כלל, ומצאתי מקום יישוב ע"ז עד"פ ע"פ קושי' פלתי דלמא מתני' נקובת הוושט היינו תורבץ הוושט ופה"ג למעלה ממקום שחיטה, ולפמ"ש הפר"ח די"ל דתורבץ וגרגרת למעלה ממקום שחיטה לאח"מ נבילה ואין חילוק בין מקום שחיטה למעלה רק לענין נבילה מחיים א"ש קושי' ש"ס, דגם אם נפרש וושט תורבץ ופה"ג למעלה ממק"ש מ"מ קשה ע"ד שמפרש תוס' הקושי' לפי שיטתו דמחיים טריפה ולאח"מ נבילה, והא"ש דמתרץ רבא אלו אסורות קתני ולא קחשיב דמטמא מחיים היינו דנתנבלה מחיים כמו לשיטת תוס' במק"ש כן יתפרש תי' רבא שלא במק"ש, אבל דמטמא מחיים היינו נבילה מחיים לא קתני וכן נקובת הוושט ופה"ג במקום שחיטה ל"ק דכבר נאמרה בפלוגת' דר"ע ור"י והדר בי' ר"ע וא"ש:
אלא לפ"ז אין ראיה לרמב"ם לשיטתו דכתבו דמשום דמתרץ ש"ס דמטמא ולא מטמא ולא מתרץ כי קתני נבילה דאינה מחיים ש"מ דהיא נבילה מחיים רק דאינה מטמא, ולפמ"ש דגם לרמב"ם תי' הש"ס דאינו מטמא היינו דאינו נבילה כמו לתוס' א"כ מנ"ל לרמב"ם דינו דנבילה מחיים:
ועד"פ י"ל לפמ"ש אות ג' בשיטת התוס' דתי' רבא אינו משבש מתני' וכוונתו דמתני' לא איירי רק מאיסור ולא מטומאה, כי כן קשי' למה נאיד ר"י מתי' רבא ודחיק נפשי' ביישוב מתני, ולשיטת הרמב"ם דתי' רבא דמתני' קאי שלא במקום שחיטה וושט היינו תורבץ, וכ"ז אי נקובת תורבץ במשהו, אבל לשמואל דברובא א"א לפרש מתני' רק בוושט במקום שחיטה, וי"ל ר"י כשמואל ס"ל ולכן הוכרח לתרץ תי' דחוק דמשנה קודם חזרה כנ"ל. והא"ש דהוכיח הרמב"ם דנקובת הוושט ופה"ג נבילה מחיים דאי דוקא אח"מ הדר תקשי למה לא מתרץ ר"י כרבא והכל במק"ש, וע"כ דתי' רבא לא א"ש רק כשנפרש וושט דמתני תורבץ, ותורבץ ג"כ במשהו, ור"י ס"ל תורבץ ברובא לכן נאיד מתי' רבא, וזו ראיה לשיטת הרמב"ם דבמקו' שחיטה נבילה מחיים הוא כנ"ל עד"פ התלמידי' בלמוד הישיבה:
ויותר נ"ל דראי' הרמב"ם דקשי' לי' מה שהקשיתי באות ד' על שיטת תוס' הא אין נבילה חל על אמ"ה וע"כ דנבילה מחיים הוא, אלא לפ"ז שלא במקום שחיטה גם אם נאמר כפר"ח דלאח"מ נבילה, מ"מ לא מקשה ש"ס מידי דהא אח"מ א"א שיחול איסור נבילה למלקות ועיקר איסורו טרפה, אלא דקושי' פלתי כבר כתבנו דבלא"ה לק"מ דרחוק להעמיס בסתם וושט תורבץ הוושט, מ"מ נשארנו בדוחק גדול בתי' רבא דלמה מטמא' מחיים לא קחשיב וצריך יישוב לרמב"ם, אבל ראיה זו דנבילה מחיים הוא מכח מה שהקשינו לתוס' ראיה ברורה היא ועי':
ועוד אביא ראיה לשיטת הרמב"ם מן מה דאיתא במכילתא פ' משפטים, ומובא בכנה"ג דילי' דטרפה מותר בהנאה מקרא דלכלב תשליכון או אינה אלא לכלב הפקר מה נבילה דמטמאה מותרת בהנאה כ"ש טריפה, והקשה בספר באר יעקב סי' כ"ח הא בש"ס זבחים ע' ע"א עשה צריכות' דטריפה מנבילה לא ילפינן דשאני נבילה דמטמאה, ונבילה מטריפה לא ילפינן דטריפה מחיים, ואיך יליף במכילת' טריפה מנבילה להתי' בהנאה מקו"ח הא בטריפה איכא צד חומרא דמחיים, והנ"ל ביישוב הקושי' ע"פ שיטת הרמב"ם דצ"ע עליו מש"ס זבחים הנ"ל דקאמר ס"ד דטריפה דמחיים, הא לרמב"ם איכא ג"כ בנבילה דמחיים נקובת הוושט ופה"ג, בשלמא הא ל"ק הא איכ' דחזקי' ודזעיר' דהא לאו מחיים אלא כמחיים הם ומטמאו הגם דכתיב כי ימות וכו' דכמתה נחשבה אבל לרמב"ם, ולפי דהעלו דאינה כמתה רק איסור נבילה יש צ"ע כהנ"ל, וכמדומה לי התב"ש הרגיש בקושי' זו, אבל לק"מ דהא קרא דנבילה בכל נבילה איירי אפי' דאינה מחיים כגון מתה מאליה ונתנבלה בשחיטה וכה"ג לא ידענו מטריפה, קמ"ל קרא בנבילה אפי' אינה מחיים כנ"ל ומיושב ממילא קושי' באר יעקב הנ"ל דמכילת' עשה קו"ח מנבילה דמותרת בהנאה, וקרא בכל נבילות איירי, לגר תתננה או מכור לנכרי, אפילו זו דמתחלת איסור נבילה מחיים, ואית בה תרתי לחומרא דמתחלת מחיים וגם מטמא לאח"מ, קו"ח טריפה שאין בה רק חומרא א' שמתחלת מחיים דמותר בהנאה, ומיושב קושי' ב"י ע"כ, ומכל זה ראיה לרמב"ם דנקה"וו ופה"ג נבילה מחיים אבל לא מטמא מחיים וכ"ז ממכילת' הנ"ל ומש"ס זבחים מוכח דאינה מטמא מחיי' ועיי' בכ"ז:
ו) קי"ל תורבץ הוושט שניקב כ"ש טריפה דהלכת' כרב באיסורי, והש"ך בסי' ל"ג תמה על המחבר דכת' דניקב תורבץ דנבילה, ולא מצינו כן בש"ס בשום מקום, וכ' דמהרמב"ם פ"ג מה' שחיטה דכ' במקום שחיטה נבילה נראה דתורבץ לאו נבילה, וכן מנה תורבץ בע' טריפות, ולא מנה וושט ש"מ דתורבץ טריפה דלא ככ"מ דס"ל בשיטת הרמב"ם דנבילה הוא ועיי' פר"ח ואחרונים, ואני תמה מאד שהעלימו עין במח"כ מן מה שכ' הרמב"ם מפורש פ"ז מה"ש הלכה ב' דניקב התורבץ במשהו טריפה, ואין לך מפורש יותר מזה וצל"ע:
ונ"ל ראיה מהימנא דתורבץ רק טריפה מש"ס פא"ט דמסיק כולהו כרב עבד וכו' דס"ל דתורבץ לאו מקום שחיטה, וצ"ע הלא י"ל כולהו כשמואל עבד ועד כאן ל"א שמואל ברובא שאינו נבילה רק ברוב' כמו פה"ג דברובא וושט דחיות' תלי' בו בכ"ש דווקא במקום שחיטה, אבל בתורבץ דינו כגרגרת ברובא אבל מודה דטריפה מיהו בכ"ש, ורב ס"ל גם תורבץ נבילה בכ"ש, ורבא דטריפנא גם כשמואל אתי' דמודה דטריפה מיהו הוי בכ"ש, וע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דגם לרב אינו נבילה בכ"ש בתורבץ וע"כ שמואל דאמר ברובא דמטריף ברובא, ובכ"ש אפילו טריפה לא הוי וע"כ רבא כרב עבד, ועוד ראיה בקצרה מדרבא מטריף לי' משמע דטריפה הוא דהוי ולא נבילה וכרב ס"ל ש"מ דתורבץ רק טריפה ולא נבילה כנ"ל:
ומינה דאפילו לאח"מ רק טריפה דלא כפר"ח דמצדד די"ל ברמב"ם תורבץ מחיים טריפה ולאח"מ נבילה דא"כ עדיין קשה כל הנ"ל, דאפשר דרבא כשמואל ומודה בכ"ש דטריפה, והא דמצריך רובא כדי שיהי' נבילה לאח"מ, ורב ס"ל בכ"ש נבילה לאח"מ, וע"כ דאפילו לאח"מ פשיט' לש"ס דרק טריפה הוא כן מוכח מרבא דאמר טריפ' להו וקאי לאח"ש ומ"מ אינו רק טריפה ועיין:
והנה הכ"מ ופר"ח ס"ל דפה"ג רק טריפה למעלה ממקום שחיטה, ופלתי צידד דברובא כמאן דנטול דמי עיין פלתי סי' כ"ח וסימן ל"ג, ולדעתו ה"ה וכ"ש בנפסק תורבץ הוושט ברובא ולפע"ד להוכיח דאפילו ברובא לאו נבילה כל שהיא למעלה ממקום שחיטה ואפילו בתורבץ, ומנא לי הא מלתא מס"ד דש"ס חולין מ"ג ע"ב דרבא לא כרב ולא כשמואל עביד דלשמואל ברובא, והא לס"ד דרב ס"ל תורבץ מקום שחיטה, א"כ פשיטא דנקובתו במשהו נבילה לרב, וי"ל דשמואל דס"ל לאו מקום שחיטה ואמר ברובא היינו נגד רב דס"ל מקום שחיטה ובמשהו נבילה, אמר שמואל ברובא דווקא נבילה הוא דהוה, אבל מודה לו דבמשהו טריפה הגם דלאו מקו"ש היא, כדסבירא לי' לרב במסקנא, וא"כ רבא דטריפנא לי', ואמר כחומרת שניה' גם לשמואל לחוד טריפה הוא, וגם ש"ס דשקיל וטרי דהוה תרי חומרי דסתרי אהדדי, ומיישב דינו של רבא במסקנא כרב, היה יכול לומר דבה"א דינו כשמואל א"ש דברובו נבילה, ובמקצתו טריפה מיהו הוי, אלא ע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דכל שלא במקום שחיטה, אפילו ברובא א"א שיהי' נבילה רק טריפה ושמואל דאמר דברובא לס"ד ג"כ ע"כ דבמקצתו אפילו טריפה לא הוי וברובא טריפה, ורבא דלא כמאן, ותרי חומרי דסתרי הוא, וזו ראיה ברורה ומוכרחת לפע"ד
וכן כ"ל מן מה דכתב רש"י מע"ד ע"א דאמר רב במשהו דומי' דקנה דשווים, בין במקום שחיטה בין שלא במק"ש וכיון דהוכחנו דשלא במק"ש בניקב במשהו אינו רק טריפה, ואי ברובא הוי נבילה, א"כ ל"ד וושט לגרגר' דבגרגרת שוה דבין במק"ש ושלא במק"ש ברובו נבילה, ובוושט במק"ש במשהו נבילה, ושלא במק"ש דווקא ברובו נבילה וע"כ דכל שלא במק"ש אפי' ברובא רק טריפה בין בוושט בין בקנה, ודומה וושט לקנה, דלעולם שעורו שוה רק במק"ש נבילה, ושלא במק"ש טריפה, וכן בקנה שיעורו שוה, ובמק"ש נבילה ושלא במק"ש טריפה וא"ש עיין:
ועוד לי ראיה דלמעלה ממק"ש אפי' ברובו רק טריפה, מדשקיל וטרי וטרח ש"ס ר"פ א"ט ליישב תנא דבי ר"י דלא מנה רק י"ח, והלא נקובת הוושט ופה"ג נבילה, ותנא דבי ר"י י"ח טריפות אמר, וראיתי שכן הקשה הראש יוסף במקומו, ונ"ל שלתוס' לק"מ דס"ל דמחיים טריפה וכן לאח"מ רק דנתוסף נבילה אח"מ שפיר איכא הנך תרתי בכלל י"ח טריפות, וראוי' להמנות, אבל לרמ"בם קשי', וי"ל כיון דלמעלה ממק"ש הוי טריפה שפיר מקשה ש"ס כמובן, ומוכח תרתי דלמעלה ממק"ש הוא טריפה, ואפי' פה"ג דברובא:
והשתא א"ש מה דהקשה רשב"א מ"ג מדלא הקשה ש"ס לשמואל וליחשב נמי תורבץ ברובא ונדחק עיי"ש. ולשיטת הרמ"בם א"ש דבאמת וושט במק"ש אינו בכלל י"ח טריפות דנבילה הוא רק למעלה בתורבץ ולק"מ לשמואל, ומוכח דלמעלה אפי' ברובא רק טריפה, וגם ראי' מזה לשיטת הרמ"בם דבמ"קש נקובתו במשהו נבילה מחיים, דאל"כ אכתי קשה דלחשוב תרתי לשמואל במקב"ש שהוא טריפה מחיי' ולא"חמ ג"כ ולמעלה ברובא, וע"כ דבמיקש קש נבילה מחיים, ואינו נמנה בכלל טריפות כלל רק למעלה שלא במק"ש ועיין בכ"ז:
ז) בתשובת פ"מ ח"א סי' א' העלה דתורבץ שניקב במקום הדבוק לבשר ל"מ סתימה זו דגמדה ופעה ונתרחקה מן הבשר, ובנ"בי קמא חי"ד סי' ט' כתב ג"כ והוסיף כמו דחיישינן בניקב ז בל"ז דאכלה בי' גמדה, וזימנין דמזדמני להדדי והעורות להדדי דבוקים עד שכ"פ קשה להפרידם מ"מ חיישינן לי' דעל דאכלה בי' זמנין דמזדמני' כ"ש בתורבץ הדבוק בבשר דאפשר דרווח לי' וגמד' ולא נשאר דבוק בבשר:
ויש לעיין לפמ"ש הפלתי סי' ל"ג לחלק בין ספק הנולד בתורבץ לנולד בוושט עצמו, דבמ"קש יש לחוש יותר ולהחמיר משום דספק בשחיטה הוא ומוקמי בחזקת שא"ז משא"כ בתורבץ דאינו רק טריפה ולפ"ז י"ל וודאי ל"ש שיתפרדו העורות זה מזה, ומ"מ חיישינן בניקב זה בל"ז דלמא מתרמי להדדי משום דספק בשחיטה הוא, אבל בתורבץ הדבוק בבשר הלחי לחוש שמא נתרחק פעם מן הבשר שהוא דבוק בו ואנו רואים שדבוק לחוש שמא פעם נתפרד והדר נתקרב כולי האי ל"ח בתורבץ דאינו רק ספק טריפה ולפמ"ש באות ב' דגם בוושט עצמו ליכא חזקת שא"ז יפה כ' הנב"י ופ"מ אבל לשיטת הרשב"א שהבאנו שם דבמק"ש איכא חזקת שא"ז י"ל כמ"ש ועיין פ"מ סוף התשובה שיעור תורבץ הוושט מהיכן מתחיל:
ח) ניקב זה שלא כנגד זה מבואר דטריפה בוושט משום דאפשר דמתרמי אהדדי ועיין פמ"ג סימן ל"ג במשבצות אות ד' כ' דאינו רק ספק נבילה וכן משמע לו מלשון המחבר דכ' דאפשר דמתרמי להדדי וכ' לפ"ז אם יש עוד ספק יש לצרפו לס"ס עיין בו, ולולי דעתו הרחבה היה נ"ל מסתימת הרמב"ם דכ' סתם ניקב זה שלא כנגד זה נבילה משמ' וודאי נבילה דהיה לו לפרש דספק הוא כמ"ש בכ"מ דאינו רק ספק נבילה דספק הוא, וגם היה לו להביא טעמ' דש"ס זמני' דמתרמי דנדע דרק מספק אוסרים שמא אתרמי אהדדי וע"כ דס"ל דנבילה וודאי כיון דשכיח ע"י דאכלה וגמדה רחב' לי' ומזדמני הוה כסופו לינקב וסופו לפסוק דאסור כנ"ל:
ונ"ל ראיה דוודאי נבילה הוא, לבד ממה שכתבתי ממשמעות הרמב"ם עוד נ"ל ראי' ממה שהקשו תוס' ורשב"א חולין י"א מילפותא דפ"א דלמא משום דאיכא חזקת כשרות מדחי' יב"ח ואי ניקב זבל"ז רק ספק נבילה לא הקשו תוס' ורשב"א מידי, דיש לחוש דלמא ניקב זה שלא כנגד זה ולא איתרמי תחילה ובתוך יב"ח אתרמי אהדדי ואין לומר בזה נוקמי' בחזקת כשרות דנולדה כשירה דהא חזקה זו עשויה להשתנות תדיר דשכיחי דאתרמו אהדדי ע"י דאכלה בי' וע"כ דכל שניקב זבל"ז אסורה מיד גם בלא אתרמי' ויותר נ"ל להביא ראיה מתוס' זבחים דהקשה בקושי' ש"ס דלמא כח גופי' טריפה הוי הא חי זמן הרבה דלמא הוה ניקב זבל"ז ולא אתרמי וע"כ דמיד נעשה טריפה כנ"ל ועיין:
ולפמ"ש דכל ניקב זשלכ"ז כיון דאפשר שיתרמו מיד נעשה נבילה דחויה ראיה ודמיון נב"י שהבאנו אות ז' כמו דאפשר שיתפרדו העורות ומזדמני אהדדי כן יש לחוש שנפרד התורבץ מן בשר שנדבק בו ולמ"ש י"ל וודאי כשאנו רואים שהעורות דבוקים בדבק טוב ל"ח שמא היו נפרדות פעם וחזרו ונדבקו זב"ז דבק טוב, אלא כיון דאפשר שיתפרדו ע"י גמדא ופעה ושכיח בכך נעשה מיד נבילה, משא"כ בתורבץ הדבוק לחוש שמא נתפרד ושוב נדבק מנ"ל דחיישינן ומשום דשכיח שיתפרד מנ"ל לדמות מלתא למלתא דשכיח כמו העורות שנדון בי' כמו קרום שעלה דסופו להתפרק או סופו לפסק ולנקוב ועיי':
ועיין בתשובת פ"מ ח"א ס"א חקר בניקב זה שלא כנגד זה ועלה קרום בא' מהם אי מהני דאפשר כיון דיש כאן סתימת השני וגם קרום שעלה מחמת מכה מהני אפי' אחר דאתרמי אהדדי, ובפמ"ג מביאו וכ' דפשיטא דל"מ דא"כ מצינו טריפות חוזר לכשרות ונראה לי ראי' דל"מ מן מה דאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט ל"מ וצ"ל למה פרט בוושט דווקא הא גם בריאה מפורש בש"ס יבמות דל"מ, ולרוב פוסקים חוץ לרא"ה בבדק הבית בכל אברים דמטרפי ל"מ קרום ובת"ח הרגיש בזה ונדחק ונ"ל דבא להשמיענו דבוושט ל"מ קרום אפי' בזה שלא כנגד זה דבוושט אסור ה"א בכה"ג מהני קרום כספיקתו של הפ"מ קמ"ל דל"מ קרום לעולם בוושט אפי' זה שלא כנגד זה:
ט) הנה בפמ"ג כתב כשעלה קרום בא' עד שלא ניקב השני מועיל הסתימה כיון שעדיין לא נטרף ואינו קרום שעלה מחמת מכה ולא משום שאינו חוזר לכשרות דהא לא נטרף עדיין כשעלה בו קרום וכ' דבזה שלא כנגד זה הוי ס"ס דלמ' עלה בו קרום קודם שניקב או קודם שהזדמנו אהדדי או ספק אם אתרמי אהדדי, ולפמ"ש דמיד שניקב זה שלא כנגד זה עד דלא אתרמי טריפה אין לעשות ס"ס בכה"ג אלא מ"מ יש מקום להכשיר בעלה בו קרום ביש עוד ספק ממק"א יש לצרפו לס"ס דלמא עלה הקרום קודם שניקב השני ואפי' בזה כ"ז:
אלא י"ל דאפי' קודם שניקב השני ל"מ קרום בוושט וחילא דילי לפמ"ש לעיל בסמוך מדאמר רבה בוושט אינו קרום מוכח דלא מהני קרום בניקב זה שלא כ"ז והא קמ"ל רבה בוושט ועדיין קשה לדסוברים בריאה ג"כ זה שלא כ"ז אסור למה פרט בוושט דווקא ועיין ש"ך בסימן מ"ח בהמסס ג"כ אסור זה שלא כנ"ז וקשיא כהנ"ל ועוד קשה למר זוטרא דרצה לומר בקורקבן אסור ובוושט כשר ור"א דחהו מסברתו ולא מייתי ראיה מרבה עצמו דאמר קרום בוושט אינו קרום ולהורות בא אפי' זה שלא כנ"ז ל"מ קרום ומוכח דס"ל זה שלא כנ"ז בוושט אסור, מכ"ז נ"ל דרבה אמר בוושט אינו קרום דאפי' עלה קרום קודם שניקב השני מ"מ ל"מ וליכא ספק שמא עלה קודם שניקב השני ולעשות מזה ס"ס קמ"ל דלא מהני מידי ואפי' ספק ליכא ודווקא בוושט שאוכלים ומשקים עוברים שם תדיר אין הקרום מתקיים ואפי' עלה קודם שנטרף וקודם שניקב השני מ"מ אינו קרום משא"כ בריאה ובהמסס מהני קרום שעלה קודם שניקב עור השני ולכן פרט וושט דווקא לאורוי' בוושט ל"מ קרום בשום אופן וא"ש ג"כ למר זוטרא דזה שלא כנ"ז כשר קמ"ל רבה טובא בוושט דווקא ומוכח דלא כפמ"ג ועיין:
ומצאנו בזה מקום יישוב לראב"ן שהביא הת"ח דכ' דקרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום משום דאוכלים ומשקי' עוברים שם, והקשה בת"ח הא גם בריאה ל"מ ושם ליכא האי טעמא וצע"ג ולדברינו א"ש דהי' קשה לראב"ן למה פרט בוושט אינו קרום וע"כ דוושט יש בו חומרא יותר מריאה וכל אברים דמטרפו בנקב והיינו דאפי' עלה קרום קודם שניקב השני ל"מ קרום וטעמא בעי ומ"ש וושט ולכן נתן הראב"ן טעם לשבח משום דאוכלי' ומשקים עוברים שם וא"ש על נכון בעזה"י:
ועיין לשון רמב"ם פ"ג משחיטה הלכה כ"א ניקב הוושט ועלה בו קרום אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהי' וצ"ל אריכת לשון הרמב"ם במה דסיים וה"ה נקוב כשהיה מה רצה בהוספה זו ונ"ל דהיה ס"ד לומר נהי דאינו קרום דאין טריפות חוזר לכשרות וקרום שעלה מחמ' מכה בריאה ל"מ כבש"ס יבמות וכן בוושט היינו אחר שנטרפה אינ' חוזר לכשרותו אבל לענין נבילה שיש בנקובת הוושט ה"א דמהני קרום דחוזר שלא יהי נבילה מחיים דנתחזק העור ע"י קרום שעלה בו וממילא דמהני בי' שחיטה אח"כ לשיטת הרמב"ם קמ"ל הרמב"ם דהרי הוא נקוב כשהיה דאין הקרום מועיל כלום וה"ה כשהי' קודם שעלה בו קרום ונבילה נמי הוי, ואפשר דנ"ל לרמב"ם מדאמר רבה בוושט אינו קרום ופרט וושט מפני דנקובת הוושט נבילה קמ"ל בוושט דאינו קרום ול"מ מידי ונשארה נבילה ונקוב כשהיה קודם שעלה בו והן דברי הרמב"ם כנ"ל ועיין:
ועיין פמ"ג סימן ל"ג במשבצות שהתעורר ונסתפק בעלה קרום מ"מ אפשר דחי יותר מיב"ח ומ"מ טריפה בוודאי הוי' דלא תלויה בחיות כמ"ש הרשב"א בתשובה ולפע"ד נראה ראיה דאינה חי יותר מן מה דהקשה תוס' ורשב"א בסוגי' דרוב מהוכחת ש"ס דאזלינן בתר רובא מפ"א דלמא משום חזקה דחי יב"ח ואי בעלה קרום אפשר שתחי' יותר מיב"ח ליכא חזקת כשרות דלמא ניקב הוושט ועלה בו קרום וע"כ דפשיטא לתוס' ולרשב"א דגם בעלה קרום אינו חי יב"ח ועוד ראיה מדמקשה תוס' זבחים בקושי' ש"ס דלמא נח טריפה הוי הא האריך ימים אח"כ ואי בעלה קרום חי יותר מיב"ח דלמא בנח עלה בו קרום וחי הרבה ולא צריך תוס' שם לומר דסוגי' אזיל למ"ד טריפה חי' וע"כ דס"ל דקרום ל"מ אפי' לדבר זה שיחי' יותר מיב"ח ועיי':
ויש להעמיס זה בכוונת הרמב"ם הנ"ל שכ' והרי הוא נקוב כשהיה להורות דל"מ הקרום מידי אף שיחי' יותר מיב"ח ל"מ ונ"מ בספק ניקב אם משהה יב"ח ונמצא שעלה בו קרום מ"מ מהני שיהוי זה כנ"ל נכון בכוונת הרמב"ם יותר ממ"ש לעיל ועיין בכ"ז:
י) אמר רבה ב' עורות יש לו לוושט חיצון אדום וכו' מה נ"מ דאי חליף טריפה, יש בפירוש חילוף ד' שיטות:
א) שיטת רש"י כ' דחילוף דוושט משום דכ"א נטול ממקומו ואין לך נקוב גדול מזה, נראה דס"ל דווקא בשנחלפו לגמרי "ז וזב"ז והוי כנטול כל אחד ממקומו וכנקוב דמי' ועיין נב"י תנינא חי"ד סימן ט"ו שכ' בכוונת רש"י ע"כ דשינוי מראה לא לקותא היא דהרי כ' דהוי כ"א כנטול ממקומו הא נטול לגמרי, וע"כ דכוונת רש"י שנתחלפו דהלבן במקום אדום והאדום במקום לבן וניטל כ"א ממקומו הראויה ועומד במק"א:
ב) שיטת בעל העיטור שברא"ש ג"כ כרש"י דווקא בנחלפו שניהם אבל אחד לא, דא' מהם לקה וחבירו מגין עליו, מדכתב דא' מהן לקה גילה דעתו דשינוי מראה פוסל בו, וכל דלקוי ע"י ש"מ הוי כנקוב ובנחלפו שניה' הוה כניקבו שניהם:
ג) שיטת הרא"ש דאפי' שניהם לבנים או אדומים טריפה דכיון דנלקה א' כולו א"א לחבירו להגן עליו, ובדרישה הקשה מ"ש מריאה דאגלוד כאהיני סומקא דכשירה בעור אחד והעלה הט"ז ג' תירוצי' ובתי' א' כתב לחלק בין לקוי לחסר דע"י שלקוי א' סופה שתלקה גם השני' ולהי' זה בחסר עור א' לגמרי כשר כמו בריאה ויש חומרא דבלקוי עור א' בריאה טריפה ועיין פמ"ג. ונ"ל דכן משמ' מדאמר רבה ב' עורות יש לו לוושט חיצון אדום וכו' ודקדק הגמ' למנ"מ היינו למה לו למימר חיצון אדום הרי נראה וניכר הוא ומה נ"מ לדינא אם לא דאם חלוף טריפה, וצ"ל למה לא דייק ג"כ ש"ס מדאמר ב' עורות יש לו דבעי דוקא ב' עורות לאפוקי א' דטריפה הוא ש"מ דאין קפיד' שיהי' ב' עורות והא דאמר ב' עורות משום דהוצרך לומר חיצון אדום וכו' כנ"ל וזה ראיה מוכרחת לפע"ד:
ועוד נ"ל ראי' דכן מוכח מקושי' חזקה שהקש' ראש יוסף על הרא"ש לקמן כדמקשה מה מועיל בדיקת פנים לענין דרוסה דלמא שלטה דרוסה בחיצון, וכ' דאין לומר דסימני' קשי' אצל דרוסה ולא מהפשט לפני' והוכיח דהא לית' והקשה ר"י הא הרא"ש ס"ל א' נלקה כולה אין חבירו מגין וא"כ בפשוט היה לו להקשות כיון דנלקה א' ע"כ דרוסה כולה ואין הפנימי יוכל להגין ונדחק מאוד, ואין דחוקו מובן ונ"ל עפמ"ש הט"ז לחלק בין נלקה א' לחסר א' וצריך להוסיף דלכאורה מדברי הרא"ש ל"מ כן דהא כ' בשא' כולו נלקה אין יוכל להתקיים ע"י השני, משמע משום דעור א' א"א לו להתקיים, וצ"ל דכוונתו דאין א' יכולה להגין על א' שנלקה כולה ולא תחזור לבריאותה עד שתלקה השני ג"כ אבל אי היה תוכל להגין היתה מתרפאת ושניה' יתקיימו ולפ"ז י"ל דלא הקשה הרא"ש בפשיטות לשיטתו כיון שנדרסה הא' א"א להתקיים ע"י אחד גם שלא תשלוט הדרוסה בשניהם דהא טעמ' בנלקה א' דלא נתקיים בא' משום שסופה של א' שתלקה גם מזו שנלקה י"ל דווקא בשנלקה על ידי חולי שינוי מראה אבל נלקה ע"י דרוסה שסימני' קשים אצל דרוסה אפשר לא תלקה הפנימי ע"י חיצונה וליכא רק דחסר עור זו חיצוני ששלט בה דרוסה והוי כחסר עור א' וזה כשר, ולכן הוצרך להקשות דדרוסה מתפשט בפנימי' ומיושב קושי' הראש יוסף על נכון ומינה דמוכח דחסר עור א' כשר ודווקא נלקה א' טריפ' וכתי' זה של הט"ז כנלפע"ד ועיין:
והעלו הב"ח והש"ך והט"ז, דווקא נלקה כולה, או רוב ככל אבל מקצתה לא, והתב"ש כ' דבשניה' לקויי' במקצתם שפנימי אדום קצת, וחיצון לבן קצת ואפי' זה שלא כנ"ז טריפה, דהוי כניקבו שניהם, וכן הסכי' עמו בנב"י תנינא סימן ט"ו. והפמ"ג כ' דאינו מוכרח די"ל דשינוי מראה במקצתו אינו ליקוי כלל דאפשר דמשתנה שלא ע"י חולי במקצתו, ולפע"ד נראה להוכיח כתב"ש, דלשיטת הרא"ש קשה לשון חילוף דמשמע דנחלפו שניהם, ועיין ת"ח בחילוף דריאה, דחילוף היינו מהיפוך להיפוך כמו המחליף פרה בחמור ובאמת מדאמר רבה חיצון אדום ופנימי לבן, ואי שניהם אדומים או לבנים טריפה, הול"ל רק א' לבן וא' אדום, לאפוקי שניהם אדומים או לבנים טריפה, מזה נ"ל דרא"ש לא מפרש חלוף שניהם שניהם לבנים או אדומים, אלא חלוף היינו מהיפוך להיפוך, והיינו שנתחלפו במראי' במקצתו, ונשתנה במקצתו לבן לאודם ואודם ללבן וכה"ג במקצתו בא' כשר דהוי כניקב במקצתו, ואי חליף טריפה דשניהם נקובים במקצתן, והרא"ש דן מעצמו לחלק על בעל העיטור דס"ל ה"ה בנשתנה כולו או רובו של א' כשר, ע"ז חולק הרא"ש דלקה כולו אין חבירו מגין, אבל חליף דקאמר גם הרא"ש מפרש כמו המחליף פרה בחמור ובמקצתו ודברי תב"ש מוכרחים לפע"ד:
ד) שיטה של הא"ז שבהג"ה דשניהם לבנים כשירה ושניהם אדומים טריפה ולא נתבאר טעמ' מ"ש שניהם לבנים או שניהם אדומים, וכ' ביש"ש דס"ל דשינוי מראה בוושט אין לקותא, ובשניהם אדומים משום חשש דרוסה נוגע בה, ובקושי' הט"ז דלמה נחוש לדרוסה כשאין כאן דורס ולא תלי' בחולי וכדומה ויפה כ' התב"ש דקים להו דדרוסה שכיח יותר מחולי בוושט חולי שמהפכת לאודם עיין בו, וכ' התב"ש דלשיטה זו גם כשנתהפכו שניהם במקצתם פנימי אדום קצת וחיצון לבן קצת כשר דשינוי מראה אינו ליקוי בוושט:
ולשיטה זו וודאי קשה לשון חליף דקאמר דהא שני' לבנים כשרה, ואפילו שנדחוק דחליף קאי על הוושט בכללו נגד וושט אחר הו"ל חלוף, מ"מ הרי שניהם לבנים כשירה הגם שנתחלף מוושט אחר, ואיך קאמר סתם חליף טריפה, וגם מה דאמר רבה חיצון אדום משמ' דווקא חיצון אדום אבל שניהם לבנים או אדומים כשר, ולכן לולי דעת היש"ש בשיטה זו היה נ"ל לפרש דס"ל לא"ז כבעל העיטור דעור א' נלקה כולה חבירו מגין ולכן שני' לבנים כשירה הגם שנלקה ע"י שינוי מראה, אבל שניהם אדומים טריפה דחיישינן לדרוסה, ול"מ הגנת האחרת דסוף שתשלוט הדרוסה בשני' ג"כ, ועוד כיון ששלט הדרוסה בפנים א"א שלא שלטה בחוץ דנכנס מחוץ לפנים, לפ"ז בנלקו שניהם במקצת, פנימי מקצת לאודם וחיצון ללבן ג"כ טריפה דלפמ"ש ס"ל לשיטה זו ג"כ דשינוי מראה פוסל בוושט רק דא' מגין, ולכן ב' לבנים כשר, ובנלקו שניהם במקצת טריפה, וא"ש חליף דקאמר ש"ס היינו בשניהם לקויי' במקצת', ושניהם אדומים ענין אחר הוא לא משום שינוי מראה אלא משום חשש דרוסה, וא"ש, ומה לנו לעשות פלוגת' בין ראשוני' בהא מלתא דשינוי מראה פוסל בוושט דס"ל לרא"ש ובהע"ט שני' דלקות' הוא ולא פליגי רק אי א' מגין על כולו, ולפמ"ש בהא מלה' דשינוי מרא' פוסל כולם שווים, וגם הסוגי' מתפרשה היטיב ועיי':
וכשאני לעצמי היה נ"ל לפרש שיטה זו הא דב' אדומים טריפה לאו משום חשש דרוסה דזה לא נזכר כלל בהג"ה והו"ל לפרש, אלא דס"ל דעיקר טריפות וחי' הוושט בעור הפנימי ולא בחיצון כמו בקרומי המוח דעיקר התחתון ועליון מגין עליו, ולכן בשני' אדומים שנלקה פנימי טריפה דחיצון לא יוכל להגין על כולו כשיטת הרא"ש, אבל ניקב הפנימי כשר דחיצון מגין עליו, אבל שניהם לבנים דהחיצון לקוי הגם שאין השני מגין עליו מ"מ כשר דחיצון א"צ הגנה דלא תלי' בו טריפות כנלפע"ד נכון, וא"ש לשון חליף דקאמר ש"ס היינו שניהם לקוים במקצתה והוי כניקבו שניהם דטריפה ועיין היטיב. אלא מלשנא הג"א שכ' ויש פי' שכ' בהם ועוד פי' אחר וכו' נשמע דמפרשים חלוף שניהם אדומים ולא כמ"ש דמפרשים חילוף במקצת כ"א, ושניה' אדומים דאסו' לדינא קאמר, אלא שמפרשים חילוף ב' אדומים, מ"מ בעיקר סברתו נ"ל די"ל כמ"ש נכון, אלא דאין מיושב לשון חילוף וזה קשה לכל הפירושי' בהג"א עיין:
והנה ר"ן כתב בשם רש"י דשניהם אדומים טריפה מחשש דרוסה, וברש"י שלפנינו לעיל גבי הנך תרתי דאפק' כ' דשני' נטולים ממקומם נראה דווקא שניהם נתחלפו וכ"כ הרש"בא בתהב"הא בשם רש"י, ועיין ט"ז שנתקשה דרש"י סתר עצמו. ונלפע"ד ליישב דמה שכתב ר"ן בשם רש"י שניהם אדומים טריפה לאו דמפרש חליף כך, אלא דינ' קאמר דחיישינן לדרוסה דדרוסה שכיח טפי מלתלות שמחמת חולי נתאדם, וכמ"ש הרש"בא בהוריקו ב"מ דתולין יותר שנפלה לאור מלתלות בחולי ירקון, ולזה י"ל בנתחלפו שניהם וחיצון לבן ופנימי אדום, אין תולין בדרוסה חדא מדחיצון לבן, הגם שי"ל דנתחלחל דם הדרוסה לפנים מ"מ היה נראה רושם בחיצון כיון שהוא לבן היה ניכר אדמומי' ורושם עכ"פ, ועוד כיון שע"כ נתהווה דבר שעי"ז נשתנה החיצון ונתהפך ללבן, כן לנו לתלות אדמומי' הפנימי מחמ' חולי שאותו חולי גורם שינוי גם בפנימי, ובאמת שהפלתי כ' שרחוק בטבע שיהיה חולי מהפכ' האדום ללבן והלבן לאדום עיין בו, ואינו מוכרח ומי הגיד לו זה, ולפ"ז יש מקום יותר להכשיר בנתחלפו שניהם, משניהם אדומים, דבשניהם אדומים חוששין לדרוסה, משא"כ בחיצון לבן ופנימי אדום, אלא דנחלפו שניהם טריפה, משום דנלקו שניהם בשינוי מראה ואין כאן מגין ובשניהם לבנים א' מגין על חבירו כבעה"עט, או דנחלפו שניהם משום דכל א' כנטול ממקומו, וחסרים שניהם כ"א ממקומו כדמשמ' לשון רש"י, וכמ"ש הנב"י, והא"ש דלא סתרו דברי רש"י אהדדי דס"ל שניהם אדומים טריפה משום חשש דרוסה והא דקאמר ש"ס חליף טריפה, וכן דקאמר רבה חיצון ופנימי משמ' דאי חליף מהיפך טריפה דווקא, אבל שניהם אדומים כשר, י"ל דרבותא קמ"ל ל"מ שניהם אדומים טריפה לא משום ליקוי או נטול אלא משום דרוסה, אבל נתחלפו שניהם ה"א דכשר דליכא משום דרוסה, ומשום לקוי ה"א דאינו פוסל בוושט שינוי מראה דלא מזיק מה שכ"א נטול ממקומו כיון דאיכא ב' עורות קמ"ל דטריפה, או משום שינוי מראה או משום שכ"א נטול ממקומו, כנ"ל בשיטת רש"י נכון מאוד ועיין:
יא) המורם מדברינו אלו בדין דחליף:
א) לפי דפסק המחבר כשיט' הרא"ש דאפי' שני' לבני' טריפה אם נתחלפו בשינוי מראה מאודם ללובן, ומלובן לאודם כ"א במקצתו ואפי' זה שלא כנ"ז טריפה כמ"ש התב"ש והני"י והוכחנו דכן הוא לרא"ם:
ב) שניהם לבני' דווקא טריפה אבל בניטל עור א' כשר, דהוכחנו דתי' זה של הט"ז עיקר:
ג) היש"ש כ' בשיטת הג"א דשניהם לבנים כשר ומשמ' דהסכים עמו הט"ז ועיין פמ"ג, ולפמ"ש התב"ש לדעה זו בנתחלפו שניהם במקצת כשר דאין שינוי מראה פוסל, ולפמ"ש אין מוכרח ויש לנו יותר לומר דאין מחלוקת בין הראשוני' בהא מלתא דש"מ לקותא הוא בוושט, אלא דס"ל כבעה"עט עט דאם ניקב שני מגין, וא"כ בנתחלפו שניהם במקצת' לשיטה זו טריפה, וכן משמ' לשון הרמב"ם בספ"ז שכ' וכן בהמה שנמצא עור חיצון שלו לבן ופנימי אדום וכו' הרי הוא כאלו אינו וטריפ', לשון כאלו אינו משמ' דנלקה כל עור בשינוי מראה, ושניהם לקוי' כאלו אינו לוושט וחסר לגמרי וטריפה, אבל לרש"י דלאו משום לקותא טריפה רק משום שחסר כ"א במקומו כמו שדייק הנב"י, ולזה נתחלפו במקצת' כשר, ורש"י יחידא' הוא בדבר זה לפע"ד וזהו שרצונינו לבאר והרחיב ד' לנו:
יב) אמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, מנ"מ לס"ד, והקשה הרא"ש מה מהני בדיקת פנים כיון שאין ניכר מבחוץ, וסופו לחלחל לפנים, והעלה בתי' א' כיון שא"א מקילין בס"ד, ובתי' ב' ס"ל דמהני בדיקת פנים וחוץ דאי לא נכנס לפנים עדיין ניכרים גללי דמיא, וטור פסק כתי' קמא דבודק בפני' לחוד, וכ' הב"ח דלשיט' הרא"ש דפסקו הטור דנקב יש לו בדיקה מבחוץ, ולעיל כ"ח במסמס קועי בס"ד קתני ומהפכה ובודקה מפורש דא"צ בדיקה מבחוץ, ותי' שני של הרא"ש כשיט' רש"י דאין לו בדיקה מנקב בחוץ אלו דבריו ז"ל וקלסם התב"ש. ולפע"דנ עוד הא דס"ל לטור דעיקר כתי' א', דלתי' ב' צריך הרא"ש לדחוקי אנפשי' במה דאמר אביי והא אמר מר דהיה נראה לו שאינו רוצה לבדוק רק החיצון, וזהו דוחק קצת דהו"ל לש"ס להזכי' ולפרש זה, ולתי' קמא א"ש טפי, ועוד יש לדייק מלשון רבה כתי' קמא דאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, ואין דבריו נכונים בזה דאי ס"ד דאין לו בדיקה כלל, הול"ל וושט אין לו בדיקה, ומדאמר אין לו בדיקה מבחוץ נדע דבפני' יש לו, לכן צ"ל יותר דאשמעינן רבה במה דסיים אלא בפנים דלא נטעה דאין לו בדיקה מבחוץ לחוד, אלא צריך שניהם בחוץ ובפנים כתי' ב' של הרא"ש, קמ"ל אלא בפנים דא"צ בדיקה רק בפנים לחוד כנ"ל:
ובזה מובן מה דצ"ל דאמר אביי לרבה והא אמר מר וושט אין לו בדיקה אלא בפנים, הול"ל האמר מר אין לו בדיקה מבחוץ והא בדק מבחוץ וגם צ"ל ורבה לחדודי לאביי אין בזה חידוד אלא שזכר מה ששמע מרבו ונ"ל דממה שאמר וושט אין לו בדיקה ל"ק לרבה דאולי תרתי בעי בחוץ ובפנים ולכן הקשה לו העיקר ממה דאמר אלא בפנים וזה אריכות שלא לצורך ש"מ דכוונתו דא"צ בדיקה רק בפנים ולכן הקשה לו והאמר מר אין לו בדיקה אלא בפנים ובחוץ ל"צ בדיקה כלל, וזהו חדודו דאביי דדייק בלשון רבו טובא שהיה מאריך בדברים במקום שהיה יכול לקצר, ולעולם ילמוד אדם לתלמידיו בדרך קצרה ורצה רבה לנסותו אם מדייק בדבריו וזהו חדודו כנ"ל:
מכ"ז נראה כתי' קמא של הרא"ש דמשום ס"ד הקילו טובא וסמכו על בדיקת פנים לבד ויפה עשה הטור דנקיט כתי' קמא לקולא אלא דצ"ע לכאורה דרא"ש כ' לתי' קמא משום ס"ד סמכינן על בדיקת פנים וטור כ' סתם דרוסה בודקים מבפנים משמ' אפי' וודאי דרוסה וצ"ל דס"ל לטור כל שיש ספק אם שלטה דרוסה מקרי ס"ד כמ"ש הרשב"א בלשון ש"ס מנ"מ לס"ד היינו אפי' וודאי דרס כל שצריך בדיקה אי שלטה דרוסה מקרי ס"ד ומפרש הטור כן לשון הרא"ש דבס"ד סמכינן היינו כיון שצריך בדיקה הוי ספק וצ"ל כיון דסימני' קשי' אצל דרוסה הקילו בבדיקת פנים לחוד כנ"ל, ונ"ל דטור הוכיח ד"ז מלעיל כ"ח דאיירי בספק דרוסה וכ' הרא"ש שם דאיירי שחתול רץ אחריו ואין לתלות רק בחתול וא"כ וודאי דרוסה כמו שראינו שדרסו ומ"מ אפכה ובדק ש"מ גם בוודאי דרוסה רק ספק שלט בו דרוסה סמכינן אבדיקת פנים כנ"ל נכון ומהתימא שלא התעורר אדם בזה ואדרבה משמ' באחרונים בפרט בראש יוסף דבס"ד כמו איהו שתק וכו' קאי הרא"ש ולא הרגישו דטור נקט הך דינא בוודאי דרוס' והנלפע"ד כתבתי:
אלא אי קשי' הא קשי' לי למה לא נצריך בדיקה בחוץ אולי יהיה נראה הדריסה בחוץ ונהי דלהקל ע"כ אין לנו לסמוך על בדיקת חוץ כשאין נראה בחוץ, מ"מ כל דאפשר לברורי אולי יהי' נראה דם או יהי' ניכר אדמומת הדריס' בחוץ ולהחמי' היה לנו לבדוק בחוץ, וטור כ' דאינו בודק רק בפנים, וכן מוכח מלעיל כ"ח דלא בדק רק בפנים, וצ"ע למה, ונ"ל ע"פ מה דכייל לנו הנב"י דהא דאמרינן כל דאיכ' לברורי צריכי' לברר דווקא אם לאחר הבדיקה ובירור נדע שיש כאן וודאי איסו', אבל אם גם לאחר הבדיקה ישאר לנו בספק אלא שצריכי' להחמי' מספק, א"א אחראין לבדוק שיהי' ספק לנו, ולהחמי' מספק אלו דבריו ז"ל, ועשינו לו סמוכים ממק"א, וי"ל דגם אי ס"ל לרא"ש דאי שלטה הדרוסה בעור החיצון אנו חוששי' שיתחלחל לבסוף בפנים מ"מ אינו וודאי רק ספק וקרוב שיתחלחל בפנים א"צ לבדוק בחוץ משום איכ' לברורי דגם אם נראה בחוץ אינו וודאי אסור רק מספק וכל כי האי א"צ לברר, כן נ"ל ועדיין צ"ע:
יג) שיטת רש"י ובעה"ט שבטור דגם בבהמה איכא תקנת' לבדוק אח"ש דל"א בדרוסה דלמ' במקום נקב קשחיט, ונ"ל לפי תי' ב' של הרא"ש דצריך לבדוק דאם לא נכנס לפני' ניכרי' גללי דמא מבחוץ, ולמ"ש הב"ח דתי' ב' לשיטת רש"י דנקב אין לו בדיקה בחוץ נ"ל לשיטה זו ולפי תי' ב' צריך לבדוק הוושט תחילה מבחוץ קודם שחיטה, דאח"ש ל"מ בדיקת חוץ דאולי הי' טיפת דם מבחוץ ונסתלק ע"י סכין השחיטה ורושם אדמומי' אין ניכר לכן צריך לבדוק קודם שחיטה מבחוץ ולאח"ש בפנים כנ"ל:
בזה נתיישב לי הא דכ' רש"י במעשה דס"ד דאתי' לקמי' דרבה דאי עוף היה שחט הקנה ואח"כ בדק, וכ' עוד ובבהמה נמי איכא תקנת' מה רצה במה דכ' תחילה אם בעוף וכו' דשוחט הקנה תחילה, ונ"ל ע"פ הנ"ל דאם רצה לשחוט גם הוושט, ובבהמה דא"א בלא"ה צריך לבדוק הוושט מבחוץ קודם שחיטה, וא"א לומר דמעשה דרבה הכי הוא דשחט ב' סימנים ובדק קודם שחיטה בחוץ למה הוי בדק בחוץ כלל שנית הגם לחדודי דאביי בעי דל"מ בדיקת חוץ לבד כמ"ש הרא"ש בתי' ב' שלו הא כבר בדק בחוץ ומה לו לבדוק עוד בחוץ בין אי סגי בבדיקת חוץ לחוד, ובין אי תרתי צריך, והרי כבר בדק בחוץ, וע"כ דלא בדק קודם שחיטה כלל בחוץ וע"כ צ"ל דעוף היה ולא שחט רק הקנה במקרה וא"ש דמפרש רש"י אי עוף אפשר דשחט הקנה לחוד, ובודק הוושט בין בחוץ בין בפנים אח"כ כנ"ל ועיין:
אלא דצל"ע לפמ"ש הש"ך סימן ל"ג הא דבעוף שוחט הקנה לבד הגם דלכתחילה בעי ב' סימנים בעוף כיון שא"א בלא"ה מקרי דיעבד עיי"ש, וכ"ז לשיטת המחבר דל"מ בדיקה אח"ש בדרוסה הוי כדיעבד, אבל לרש"י דאפשר אפי' בבהמה לבדוק אח"ש, א"כ איך נתיר לו לכתחילה לשחוט בעוף רק הקנה, ורש"י כ' אם עוף היה בודק רק הקנה תחילה וכו' דלכתחילה עושה כן ולמה נתיר לו לכתחילה וצל"ע:
ונ"ל עפמ"ש הטור דקשה לבדוק אח"ש משום דם שחיטה, וב"י כ' דאפשר בהדחה ודם דרוסה לא נשאר, ועיין ד"מ ש' אם קבלה נקבל, ועיי' נב"י תנינא ונ"ל דרש"י ג"כ ס"ל דקשה לסמוך על בדיקה דלאח"ש מה"ט דיש דם שחיטה וצריך הדחה להבחין בין דם שחיטה לדרוסה, מ"מ בבהמה דליכא תקנת' סמכינן אבל בעוף דאפשר לשחוט רק הקנה הגם דלכתחילה צריך ב' סימני' מ"מ כה"ג מקרי דיעבד דטוב יותר לשחוט סי' אחד מלהכניס עצמנו בבדיקה כזו במקום שיש ספק וחשש איסו' דאוריית' והוה כדיעבד, כנ"ל נכון. והא"ש דכ' תרתי אי עוף אי בהמה להורות לנו דבעוף אין לנו לסמוך על בדיקה כל דאפשר לשחוט רק הקנה, כנלפע"ד ועיין, ועיין תשובת ח"ס חי"ד סימן כ"ז, שנכנס לחלק בין דרוסה בבהמה דרחב מקומ' ובין דרוסה בעוף, ותוס' לא ס"ל כן דהם דחו שיטת רש"י כאן מסוגי' כ"ח ושם בעוף הוי מ"מ לרש"י וטור אפשר לומר כן ועי':
יד) שיטת רש"י דוושט אין לו בדיקה מבחוץ גם לענין נקב ממילא בבהמה ליכא תקנתא בנראה שנכנס קוץ מחוץ לפני' או ממסמס קועי', ותוס' לעיל כ"ח חולק עליו מדקאמר נ"מ לספק דרוסה ולא לספק ניקב, ועוד מדאמר רבה ניקב זה בל"ז כשר, וכ' ודוחק שניכר ע"י חולי ולא שלט בחוץ, וצ"ל טובא חדא דמקשה תוס' תחילה מדקאמר סתמא דש"ס נ"מ לס"ד ול"א לספק ניקב ואח"כ מקשה עוד מרבה עצמו, תחילה היה לו להקשות מרבה עצמו, וגם הא מוקדם בסוגי' ש"ס, וגם צ"ל מ"ש ודוחק דניכר שע"י חולי ניקב משמ' שאם נימא כן א"ש הכל, עדיין קשה מדלא אמר נ"מ לספק ניקב ואינו ניכר שבא ע"י חולי. ולבאר סדורו של תוס' נ"ל דעל קושי' מרבה דאמר ניקב זה בל"ז כשר נ"ל בפשוט דרבה כעולא ס"ל דל"ח שמא הבריא, ורשב"א כד מקשה כאן הקושי' על רש"י כ' ודוחק דרבה ס"ל דלא כהלכת' דל"ח לס"ד, וה"ה להבריא, ואין זה קושי' כ"כ אולי כעולא ס"ל, ועל קושי' מדלא אמר נ"מ לספק ניקב נדחק הרשב"א, דש"ס אגב קמ"ל דחוששין לס"ד וזה דוחק, מ"מ אפשר לומר כן, ואומר מעתה דלא הקשה תוס' תחילה מרבה עצמו דאמר ניקב זה בל"ז כשר, די"ל פשוט דכעולא ס"ל דא"ח לס"ד ולהבריא, ולכן הקשה טפי מדלא אמר נ"מ לספק ניקב, וכ' ועוד גם אם נרצה לכנוס בדוחק ולומר דאגב רצה ש"ס לומר דחוששים לס"ד א"כ ע"כ דאפשר לומר דרבה ס"ל חוששים לס"ד, דאל"כ איך יאמר נ"מ לרבה דלא ס"ל ע"כ דאפשר ס"ל חוששין לס"ד ואם נסבול דוחק זה מ"מ קשה הרי רבה אמר ניקב זה בל"ז כשר, ואם ס"ל חוששי' לס"ד ולהבריא ואיך אפשר זה בל"ז, וע"כ דס"ל א"ח לס"ד ולהבריא, א"כ תקשי קושי' ראשונה דל"א נ"מ לספק ניקב דאין מקום אפי' לסבול דוחק בקושי' זו דרצה להשמיענו דחוששי' לס"ד דרבה ע"כ ס"ל דא"ח לס"ד ולהבריא ואיירי בניקב ע"י חולי, ויש לדחוק דל"א נ"מ לספק ניקב דקמ"ל אגב חוששי' לס"ד כנ"ל באור כוונת וסדור של תוס' ועיי':
והרווחנו בדברינו עוד ליישב קושי' ת"ח שהקשה מה קמ"ל ש"ס בהך מעשה דס"ד דאתאי לקמי' דרבה ולתי' ב' של הרא"ש דבעי בדיקה בב' צדדים בוודאי קשה דלא קמ"ל מידי, ולתי' קמא י"ל דקמ"ל דל"צ בדיקה רק בפנים עיין בו, ונ"ל דהא דקאמר ש"ס בפשיטות נ"מ לספק דרוסה ולא לספק ניקב דהוכיח מרבה עצמו דאמר ניקב זבל"ז כשר ול"ח לניקב לחוץ, ש"מ דיש לו בדיקה מניקב בחוץ אלא די"ל דלמא ל"ח להבריא לחוץ כעולא, וס"ל נמי דא"ח לס"ד, ונהי דמ"מ י"ל דנ"מ לספק דרוסה בידענו שדרס ולא ידענו אם שלטה הדרוסה כמ"ש הרשב"א, מ"מ אולי גם לענין נקב יש נ"מ דס"ל ניקב אין לו בדיקה בחוץ, וניקב זבל"ז משכחת דס"ל כעולא, ולכן מייתי ש"ס לברורי הא מלתא דספק דרוסה דאתאי לקמי' דרבא וידע דספק דרוסה ממש היה איהו שתק וכו' וכיון דס"ל חוששי' לס"ד ע"כ הא דאמר ניקב זבל"ז כשר משום דניקב יש לו בדיקה מבחוץ ואין נ"מ מה דאמר אין לו בדיקה מבחוץ רק לס"ד ומיושב הסוגי' ע"ד נכון ופשוט, ויש מכ"ז סייעת' לשיט' תוס' ודעימי' דנקב יש לו בדיק' בחוץ ועיי':
ועוד עלינו לבאר קושי' תוס' מניקב זבל"ז דלמא כוונת רבה שניקב מחוץ לפני' דאפשר בבדיקת פנים ואין בזה דוחק כלל, מזה נרא' דס"ל לתוס' כאו"ה דמייתי הב"ח וט"ז דס"ל דניקב מחוץ לפנים ל"מ בדיקה דתלי' או דיצא מפני' לחוץ וניקבו שניה' וע"כ נתרפא או שבא מחוץ וניקבו א' מפנימי', וב"ח כ' דאולי נכנס מצואר לעור חיצון, ויפה כ' הפלתי כיון שאין ניכר שום רושם בעור הצואר רחוק שיכנס ד"ז, ומ"מ אפשר כגון שראינו בפנינו נתחב בצואר או שניכר רושם בצוא' מ"מ זה רחוק לתוס' למוקמי' בהכי כנ"ל ויש ראי' דתוס' ס"ל כאו"ה:
והנה הרי"ף גרס ניקב זבל"ז וזבל"ז, וצ"ל תרתי למ"ל, ונ"ל דאלו אמר זבל"ז ה"א דקאי דניקב החיצון ויש לו בדיקה, אבל ניקב הפנימי ה"א דאין לו בדיקה משום נקב החיצון לכן כפל ואמר זבל"ז וזבל"ז להורות נתן דכל א' מעורות או חיצון או פנימי זבל"ז כשר דיש לנקב בדיקה מבחוץ כנ"ל, ולגרסת הרי"ף מוכח דיש לנקב בדיקה מבחוץ, דאין לדחוק כשניכר ע"י חולי דא"כ מה קמ"ל רבה דזבל"ז וזבל"ז דגם ניקב הפנימי כשר דיש לו בדיקה פשיטא כיון שניכר שע"י חולי הוא דמהני בדיקה ומוכח נמי דלא כאו"ה דאי כאו"ה דניקב החיצון ל"מ בלא"ה בדיקה דחיישינן לא' מאברים הפנימי' א"כ כשיאמר רק ניקב זה בל"ז כשר נדע דמפנים לחוץ קאמר, דמחוץ בלא"ה ל"מ בדיקה וע"כ דלא כאו"ה, ויש לדחות דה"א מחוץ קאמר וכשניכר רושם בצואר או שניקב לפניו קוץ מבחוץ, אבל דיש בדיקה לניקב בחוץ מוכח לגירסת הרי"ף ואין עליו תשובה:
ובלימוד הישיבה הקשיתי לפמ"ש תוס' מדאמר ניקב זה בל"ז מוכח דיש לנקב בדיקה מבחוץ, י"ל הא דאמר רבה חיצון אדום ופנימי לבן לא לאשמועינן דבעי דווקא כה"ג ואי חליף טריפה אלא רצה להשמיענו דיש לנקב בדיקה מבחוץ, ואי הוה אמר סתם ב' עורות יש לוושט ניקב זבל"ז כשר ה"א דאפשר דינו באופן ששניהם לבנים או נתחלפה דיש בדיק' לנקב בחוץ בעור הלבן, אבל בוושט שהוא כדרכו בחיצון אדום לא, לכן הקדי' חיצון אדום פנימי לבן וכן הוא בטבעו, ובכה"ג ניקב זבל"ז כשר דנקב יש לו בדיקה בחוץ גם שהוא אדום ואיסור חליף מנ"ל לש"ס לדייק מרבה וצ"ע:
טו) והנה הרמ"א סימן ל"ג כ' ניקב זבל"ז דווקא שניכר שבא ע"י חולי ואין ניכר בחוץ דוושט אין לו בדיקה בחוץ, ודיוקו מדכ' שניכר עי"ח דבספק חיישינן לקוץ, ונ"ל דדייק כן מתוס' שכ' ודוחק שניקב עי"ח, ולמה זה דוחק, וצ"ל דקשה להכיר איזה ע"י קוץ או ע"י חולי, ולכן דחוק לתוס' לאוקמי הכי, ואי ס"ל לתוס' דלא בעי היכר שע"י חולי ומספק תולין עי"ח אין כאן דוחק וע"כ דבספק תולין בקוץ:
והנה הט"ז סימן מ"ט הקשה מ"ש מקיבה דבספק עי"ח או ע"י קוץ מקילין מכח ס"ס, ולמה לא נקיל בוושט מס"ס שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב לחוץ, ובנקודת הכסף שם כ' דשכיח שינקב הקוץ לחוץ כמו שכ' תוס' יבמו' ל' ע"ב וליכא ס"ס, ובפלתי כ' דשכיח יותר ע"י קוץ דאכלו קוצים והוא כ' משמי' דנקה"כ, ונקה"כ לא כ' כן רק דשכיח שינקב לחוץ ותי' זה דקוצים שכיחי' מדילי' הוא:
ולפי שהעלתי במק"א באורך דמ"ש תוס' כתובות ט' דספק שאינו שקול היינו שהוא נגד הרוב לא מצטרף לס"ס, והקשה בפ"י למה, כיון שספק א' שקול שוב ע"י ספק קצת הוי רובא, והעלתי דטעמ' דמלת' כיון דצריך יוכל להתהפך, וכשנתחיל בספק שהוא נגד הרוב מיד נתבטל הספק דהולכי' בתר הרוב, וכי כן היכי דלא צריך להפך כמ"ש הש"ך סי' ק"י ובנקה"כ סי' מ"ט כמו בס"ס שמא ע"י קוץ או חולי צריכי' אנו להתחיל בספק זה א"צ שיהי' יוכל להתהפך, א"כ הוי שפיר ס"ס בוושט דגם בספק השני אינו שקול, מ"מ הלא ספק הראשון שאנו צריכי' להתחיל בו הוא ספק שקול שוב ספק שני מצטרף הגם דאינו שקול והיינו לפי תי' נקה"כ דספק את"ל שמא ע"י קוץ שמא לא לחוץ אינו שקול דשכיח טובא שיצא מב' צדדים, אבל תי' של הפלתי דשכיח יותר ע"י קוץ מעי"ח דאכלו קוצים א"ש דמיד ספק הראשון אינו שקול ועיין:
אלא דבין תי' של נקה"כ ובין תי' של הפלתי רחוק מאוד לפמ"ש תוס' כתובו' ט' דספק אונס מצטרף לס"ס דאין רוב רצון רוב גמור, רק רוב מדרבנן, ולזה צ"ל לתי' נקה"כ דקוץ ניקב מב' צדדי' הוא רוב דאוריית' יותר מרוב רצון זה רחוק, ומתוס' יבמות דכת' דקוץ שכיח כמו דרוסה אין ראיה דשכיח רק יותר להטרף מלהכשר, אבל לא שיהי' רוב גמור לאסור ולהתיר, וגם משמ' דשכיח כמו דרוסה, ולא יותר והלא בספק נדרס מהני ס"ס, ול"א מפני דדרוסה שכיח אפילו לס"ס לא מצטרף, וגם תי' הפלתי דשכיח שע"י קוץ בא דאכלו קוצים ג"כ רחוק לומר שזה רוב גמור נגד שבא עי"ח עד שלא יצטרף עי"ח לס"ס, לכן נלפע"ד לצרף ב' התירוצי' של נקה"כ ופלתי יחד, דשניהם נכונים דל"ש שלא ינקוב לחוץ כמ"ש תוס' יבמות, וגם שכיח יותר שע"י קוץ בא מעי"ח, וכיון דב' ספיקות אינם שקולים גם שכ"א אינו נגד הרוב ולא עדיפ' מרוב רצון דכ' תוס' דמצטרף לס"ס היינו כיון שעכ"פ ספק א' שקול, אבל כל שב' הספיקות אינם שקולי' ממש א"א לעשות ס"ס משני ספיקות כאלו כנלפע"ד נכון וברור ועיין:
טז) ויש נפקות' לדינא לדברינו דפלתי כ' לפי תירוצו דשכיח יותר ע"י קוץ משום דאכלה קוצים א"כ מחוץ לפנים דל"ש דבר זה שוב איכא ס"ס וזה כוונת הרמ"א ע"פ דמפרשו הש"ך, דווקא מחוץ אין לו בדיקה, והיינו אבל מחוץ לפנים ל"ח דאיכא ס"ס, וכ"ז לתי' הפלתי, אבל לפי תי' נקה"כ דלכן לא הוי ס"ס דשכיח שינקב מעבר אל עבר וזה שייך נמי מחוץ לפנים, הן באמת בפמ"ג כ' בפשיטו' לתי' נקה"כ מחוץ לפני' איכ' ס"ס דהא דשכיח דינקוב לחוץ משום דאוכלים ומשקים דוחקים לחוץ, אבל מחוץ לפנים לא, ואין נ"ל מסברא, דיש סברא ממש להיפך מחוץ לפנים ע"כ ע"י דוחק כותל נתחכך או סיבה אחרת שכיח יותר שניקב מעל"ע, וכן ראיתי שכ' ב"ח דמה שכ' רש"י בעולא תחב לו קוץ דאכלה קוצים משום כשישב קוץ בחוץ גם עולא מודה דניקב ב' עורות דע"כ ע"י דוחק נתחב בחוץ עיין בו, וזה דלא כסברת פמ"ג ולפ"ז לפי תי' נקה"כ והוא אמת כי שכיח יותר שינקוב לחוץ כמ"ש תוס', וכ"ש מחוץ לפנים דשכיח יותר שינקוב נקב מפולש דליכ' ס"ס הגם שגם תי' פלתי נכון דשכיח יותר ע"י קוץ דאכלה קוצי' דזה לא שייך מחוץ לפנים, מ"מ הא גם תי' נקה"כ נכון, וכן הוא דשכיח טובא שינקוב מפולש, וכ"ש מחוץ לפני' א"כ גם מחוץ לפני' ליכא ס"ס, אלא לפמ"ש והעלתי בענין דשכיח יותר שינקוב מפולש משני צדדי' מ"מ מצטרף לס"ס דאינו כרוב עכ"פ, אלא בצירוף ב' תרוצי' של נקהכ"ס ושל פלתי ליכא ס"ס דב' ספיקות אינם שקולים כי כן בניקב מחוץ לפנים דספק א' שמא עי"ח שקול דלא שכיח יותר בחוץ ע"י קוץ מעי"ח, אלא דספק שמא לא ניקב עור הפנימי הוא אינו שקול דשכיח שינקוב ב' עורות, מ"מ ראויה להצטרף לס"ס כיון שספק א' שקול וכ"ש לפמ"ש במק"א דכל שספק הראשון שקול ואנו צריכי' להתחיל בספק זה כשהוא שקול גם אם ספק השני אינו שקול מצטרף לס"ס א"כ גם אם נימא דניקב מחוץ לפני' דהוי כרוב דניקב לפנים וע"פ סברת הב"ח דבישב בחוץ גם עולא מודה דחיישינן שמא הבריא מ"מ איכא ס"ס שספק א' שאנו מתחילי' בו שמא ע"י חולי שקול, דבחוץ ל"ש יותר לתלות בקוצי' מע"י חולי וא"ש הרמ"א כ"ז נ"ל נכון לפע"ד לדינא בשיטת הרמ"א ובכיוצא בו:
והנה הרב הגאון מו"ה וואלף טרצס זצ"ל אב"ד דק"ק ט"ש הקשה לי היכא דליכא קורט דם דליכא הוכחה דקודם שחיטה ניקב הגם בוושט גם בלא ק"ד אסור כמ"ש רשב"א ור"ן דאוכלים ומשקי' שטפוהו וכן פסק המחבר סעי' ט' עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ הו"ל ס"ס ספק דלמ' לא יצא לחוץ ואת"ל יצא דלמא לאחה"ש ניקב והאריך למעניתו בקושי' זו בונה וסותר והדר מקיים, ואני אומר לפמ"ש הש"ך בנקה"כ סימן מ"ט ביישוב קושי' הט"ז גם קושיתא לק"מ דשכיח יותר שמא יצא לחוץ לא מצטרף הך ספק לספק שמא לאחה"ש נעשה ופשוט, אבל לפי ששדיתי בי' נרג' בתי' הש"ך והעלתי דב' ספיקות בענין שאינם שקולים ובספק ע"י חולי או לא יצא לחוץ שניהם אין שקולים לפ"ז תהדר קושיתו הא איכא ס' א' שקול דלמ' לאחה"ש וצ"ע לכאורה:
ויש מקום אתי ליישב בשנאמר דהיכא דליכא קורט דם וניקב הפנימי כולו שא"א לבדוק החיצון איכא ס"ס שמא לא יצא לחוץ, הגם דשכיח יותר שיצא חזי לצרופי לספק שמא לאחה"ש דספק שקול הוא, אבל היכא דלא ניקב רק חצי של פנימי דאיכא בדיקה אלא דחוששין לנתרפא דשכיח יותר מלא יצא לחוץ ואין הספק שקול ממילא גם ספק זה שמא יצא ולאחה"ש ניקב ג"כ אין שקול דלאחה"ש א"א לומר נתרפא ואם יצא לחוץ היה ניכר בחיצון שבפנימי ועכצ"ל אם לאחה"ש דלא יצא לחוץ וזה לא שכיח וליכא ס"ס דשני ספיקו' אינם שקולים, והא דכ' המחבר אפילו ליכא ק"ד חיישינן לניקב ונתרפא היינו דווקא בניקב רק פנימי שבפנימי כמ"ש הש"ך דהמחבר בהכי איירי משו"ה הוצרך לחשש נתרפא, וי"ל דווקא כה"ג אסור' אפילו ליכא ק"ד, אבל ניקב פנימי כולו דל"צ לנתרפא, רק משום שאינו ניכר מותר מכח ס"ס הנ"ל, וזה חידוש דין אשר לא שמענו ולא ראינו שיהי' ניקב פנימי שבפנימי לחוד גרע מניקב כל הפנימי, וגם מסתימת המחבר לא משמע דאיירי דווקא בלא ניקב כל עור הפנימי, אלא דבהכי נמי איירי, לכן נקט חשש נתרפא שכולל הכל, ומרגלא בפומי' דאבא מאוה"ג זצ"ל החדש אסור מה"ת בכל מקום:
ולכן נ"ל דספק זה שמא ניקב לאחה"ש אינו שקול דיותר מצוי' שניקב הקוץ בחיי' ע"י אוכלים ומשקים ונענועים שמתנענע תמיד, אבל לאח"מ אין מה שיכנוס וידחוק הקוץ לתוכו, ועוד כיון שאנו אומרים כיון שנדחק וניקב לא שכיח שלא יצא לחוץ דמי כוונו לקוץ עד פה תבוא ואמרי' דניקב לחוץ ואוכלי' ומשקים החזירוהו כ"ז מבואר ומפורש, וכ"ז י"ל אם ניקב קודם שחיטה אבל אחה"ש אם יצא לחוץ מי ומה החזירוהו לקוץ לאחוריו מה תאמר באמת לא יצא לחוץ מעולם זה ל"ש אם היה נדחק עד שניקב אחה"ש היה יוצא לחוץ והיה נראה וקרוב יותר דקודם השחיטה ניקב ויצא לחוץ ואוכלים ומשקים החזירוהו וספק אחר השחיטה אינו שקול כיון דל"ש שלא יצא לחוץ וב' ספיקות אין שקולים מה"ט דל"ש שלא יצא לחוץ וא"ש ועיין: