כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יט
שלום וכל טוב, להרב המופלא ומופלג החריף מושלם במעלות עדני העצני כש"ת מה"ו יששכר דוב ני' בק"ק לבוב יע"א:
זה איזה שבועות אשר הגיעני יקרתו ולהיות כי מעוטה אני במעטה הטרדות כידוע וגם אין הדבר נוגע לדינא, הנחתי מכתבו עד עתה ופניתי מעט זמן, ועברתי על דבריו ולהצדיק הצדיק מעיקרא כבוד אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל מחצי מעלתו ני' אשר ירה לפי דעתו על דבריו הקדושים באתי בשורותי' אלו בתוך המון טרדותי בקצירת אומר:
ראשון לציון העמיד דבריו על פסק אאמ"ו זצ"ל בספר חתם סופר סימן ב' דמדאורייתא אוקמי' השוחט על חזקתו רק מדרבנן אסור דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומעלתו ני' הביא על זה סברת הר"ן כתובות בסוגי' דשלושה שישבו לקיים השטר דגם דתרי ותרי מדאוריתא מוקמי' אחזקה, היינו אם אין אנו מוציאין עי"ז דבר אחד מחזקתו, אבל להוציא דבר מחזקתו כגון אם נישאת להוציא מבעלה או להוציא ממון לא מוקמי' אחזקה וא"כ כן נמי בנדון זה אין מוציאים השחוט' מחזקה שאינו זבוח, ולא ניזל בתר חזקת השוחט עכ"ד, אומר אני אינו רואה תמוה בזה דרוב ראשונים בסוגי' שם מתרצים באופן אחר ולא רצו בסברת הר"ן יעיי' הרז"ה ומלחמות שם ויעיין רא"ש שם, וכן נראה מתוס' יבמות דמני' מייתי הר"ן עיקר ראייתו שתירץ באופן אחר, וכן נראה מתוס' כתובות כ"ו, ויעיין רמב"ן קדושין גבי ינאי דמביא סברת הר"ן ויעיי' תוס' רי"ד, מהנראה כי רובם לא ס"ל כהר"ן ומה תפיסה על אבא בזה אם דבריו אזלו לרוב ראשונים, אבל באמת גם להר"ן ניחא, כי המעיין בצדו יראה ויבין כי כוונת הר"ן דבתרי ותרי דאמרינן אוקמינן אחזקה דהיינו יען דספק הוא אנו מניחין הדבר כמו שהי' עד עתה אחזקתו, ונגד זה סובר הר"ן אם נצטרך עתה לעשות מעשה מחדש כגון להוציא אשה מבעלה או ללקות הבן כשבא על בת ישראל, או להוציא ממון איפכא אנו אומרין כיון ששנים אומרים כך ושנים אומרים כך אנו מסופקים בדבר לא ניקום לעשות מעשה נגד שנים האחרים המסייעי' לאשר הוא עתה ולא מוציאין האשה מבעלה וגם לא מלקין הבן וכן אין מוציאין ממון, וכל זה שלא נעשה מעשה מחדש משא"כ בשוחט ששחט בהמות וכל שוחט בחזקת שיודע ושוחט שפיר, ועתה ששנים אומרים שהי' סכינו פגום ושנים מכחישין אוקמינ' הדבר כמו שהי' בסתם, אם לא באו עדים כלל והיתה הבהמה כשירה מחזקת השוחט, וכן אוקמינן עתה ולא נעשה מעשה לפסול השוחט ולאסור הבהמות השחוטות, והוא פשוט:
וצריך עיון לפי הנראה מהר"ן כתובות גבי שנים אומרים מת וכו' דהקשה קושי' תוס' על דמקשה הש"ס הבא עליה בא"ת ולא הקשה בחטאת ותי' דרצה להקשות גם לסוברים דתרי ותרי ספיק' דארייתא וצ"ל מאי יענה בתירוץ הש"ס באומר ברי לי קשה להלכתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן א"כ בחטאת קאי, כיון דל"ל ע"כ סברת תוס' דדייקא, וע"כ צ"ל דהר"ן סובר דל"ק למסקנא דברי דידה מהני נגד החזקה ולא קשה רק בה"א דלא ידע דטוענת ברי וכ"כ הפ"י בכתובות שם, וא"כ האיך הוכיח מיבמות צ"ג דלא אזלינן בתר חזקה להפקיע מבעלה הלא שם אומרת ברי וכתירו' תוס' באמת שם, וי"ל עפ"י שהקשה בספר בית מאיר סימן קנ"ב דתי' תוס' לא מהני להא דמקשה הש"ס ספק ממזר הברי שלהם לא תהני רק להם ולא לבנים יע"ש וי"ל כי זה היה קשה להר"ן אבל לא משמע כן מלשונו:
והן דעת אבא מאוה"ג זצ"ל לאסור בפשיטות מדרבנן עכ"פ ולפע"ד יש לעיין אם נאסר בכזה עפ"י תשובת פ"מ סימן ק"ח דחידש סברא די"ל דהא דמחמרינן בתרי ותרי מדרבנן, היינו כיון שאנו צריכין להוציא כת אחת מחזקתייהו לכן מחמיר' עכ"פ מדרבנן משא"כ היכי דלא מוציאי' שום אחד מחזקתו שפיר אמרינן אוקי הדבר על חזקתו שהי' קודם, וא"כ בנדון דידן דיש לקיים שניהם די"ל אוקי השוחט על חזקתו דשפיר בדק ומרגיש ולא היה פגימה בסכין, והאומרים שהי' פגימה אולי טעו בדמיונם הכוזבת להם ושכיח בבדיקת סכין כי יתדמה שיש בו פגימה ואינו, ואין אנו צריכים להחזיק אותם לפסולים וכי כן גם מדרבנן יש להקל, אלא דראיתי אחרי רואי בתומי' סימן ל"ד ס"ק כ"ז הקשה על תפ"מ הנ"ל דהא הר"ן והתוס' מתרצי' הא דהקשה הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא היינו כיון דתרי ותרי עכ"פ ספיקא דרבנן, ולמ"ש הר"ן הא דמשני הש"ס עד א' אומר נתקדשה היינו שמודים שניהם שנתקדשה רק פליגי בספק קרוב לו דעבידי לטעות, א"כ לא שייך שמוציאי' העדים מחזקתן ולמה תצא מדרבנן יעיי' בו, ולפע"ד אין כאן תמיה לדחות סברת הפ"מ הנכונה די"ל דש"ס מקשה בפשיטות לפי הגירס' שנים אומרים נתקדש' היינו בכל גוונא אפילו מכחישין זא"ז בגוף הקדושין ור"ן לא כת' רק כשמתרץ בע"א אומר נתקדשה כל הענין לא שייך רק בספק קרוב לו, אבל לפי הגירס' דבשנים אומרים נתקדשה אופן הכחשה זו שייך גם בהכחשה בגוף מעשה הקדושין אם הי' או לא וקתני סתמא מקשה הש"ס שפיר דאפי' באופן זה לא תצא ועכ"פ מדרבנן היה לנו להחמיר וגם לא ידעתי מנא להתומי' כי הר"ן מתרץ כתוס' דקושי' הש"ס דעכ"פ מדרבנן תצא, ואדרבה מהר"ן בסוג' דשלושה שישבו וכו' נראה כי ל"ל תי' זה, רק דקושי' הש"ס למה בסיפא תצא, דלא שייך מטעם חזקת א"א, לא נוציא מחזקת שכבר נישאת, אבל צריך עיון דבש"ס יבמות ל"א דשני כיתי עדי' אחת אומרת קרוב לו וכו' דמקשה הש"ס ועוד בשני כיתי עדים ספק דרבנן הוא אלמא גם באופן דלא מפסל חד מינייהו מ"מ מדרבנן עכ"פ חיישינן, ועדיין י"ל דש"ס אומר שם כי תרי ותרי ספיקא דרבנן היינו דדאוריית' בשום אופן ליכא אבל דרבנן איכא גם בהכחשה דקרוב לו, ומה דכת אחת אומרת קרוב לו ממש וכת אחת אומרת קרוב לה ממש דכולי האי לא טעו, והר"ן כת' שפיר כי יש אופן ע"א אומר קרוב לו וע"א אומר לה דהיינו שמכחישין זא"ז בדבר מועט בד"א שזה אומר קרוב לה בד"א יותר מדידי' וזה אומר איפכא ובזה קרוב לטעות וש"ס יבמות לא הקשה רק דדאוריית' וודאי לא הוי ודרבנן איכא אופן וכמ"ש באופן שיש לקיים דברי הפ"מ הנ"ל ולפ"ז יש לדון להקל אפילו מדרבנן בנידון שוחט שדן עליו אבא מאוה"ג זצ"ל:
ואזכיר כאן מה שצל"ע ביו"ד סי' שצ"ו שנים אומרי' מת ושנים אומרי' לא מת א"צ להתאבל וצל"ע הגם כי מדאוריית' אוקמי' אחזקת חי, עכ"פ מדרבנן לחומרא צריך להתאבל הגם שכת' תוס' כתובו' כ"ו ע"ב דבתרומה דרבנן הקילו ואפי' איסור דרבנן אינו, אבל עכ"פ לשיטות דביום ראשון דאוריי' וא"כ בגווני דשנים אומרים היום מת ונקבר צריך להתאבל מדרבנן הגם דשנים מכחישין, ואם התחיל להתאבל יום ראשון אולי שוב אינו פוסק כל זי"ן כיון שהתחיל הספק בדאוריי' כדמצינו כזה בדוכתא טובא והגם שהביא בש"ע בסי' שלאחריו שני שיטות אם שום אבילות דאוריי' מ"מ צ"ע
איך סתם בסי' שלפניו דבתרי ותרי א"צ להתאבל ולא חילק בין הפרקים וכהנ"ל, ואולי י"ל ע"פ תשובת הרי"ף, מובא בב"י ובש"ך ס' שע"ה סק"ז דבנטבע במים שאין להם סוף לא יחמירו באבילות דיבא לטעות ולהקל באשה ועיי' ב"ח סי' הנ"ל בע"א שאמר מת בעלה, מתאבלים כיון דמתירי' לאשה עליו, וכ' כי אין לחלק בין היכי דנוגע עדות ע"א לאשה או לא כי לא פליג' בדבר יעיי' בו וי"ל כן בזה, דאם נחמור בתרי ותרי להתאבל א"כ יתירו האשה ג"כ, במקו' דנוגע לאשה, והא אשה אסורה להנשא דתרי ותרי נינהו, וכיון שבאופן זה לא אפשר להחמיר שוב לא פליג גם היכי דתרי ותרי מכחישין ואין נפקותא לאשה לא החמירו כי"ל ועוד צ"ע:
מה שתמה על מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בתשוב' סי' שי"ג וז"ל ואנן מה נענה בתרי' הרשב"א בש"מ שם פליג על הראב"ד ומתרץ בדרך אחר, ומעלתו ני' הראה לנו ב' מקומות ברשב"א גיטין דסובר סברא זו דהיכי דדעת אחרת מקנה לא צריך דעת קונה, ח"ו לא נעלמו מרבן של ישראל מקומות אלו אשר נודע לכל רק כוונתו שם כי אין לסמוך על ראיי' מרב ענן כי הרשב"א חולק על ראיי' זו ומתר' תירו' אחר ומ"ש כי על זה תמך בניינו עליהם, לא הי' כי אין זה אפילו סניף מעט והנכון ופשוט ממ"ש מ"ש אח"כ שם ולא דחה רק השואל כי אין ראייתו פשוטה מש"ס שם גם לפי הבנתו לדמות מקח למתנה כי יש תירו' אחר:
ומה שהתלונן על סבר' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' כי אין זה זכות דלפעמי' יגרע חוב ללוקח אם נסתכנה הבהמה אח"כ אחריותו עליו והראה מעלתו ני' סבר' הר"ן גיטין סוג' דפרוזבול דאמרי' דצריך שיהי' ללוה קרקע ואם אין לו מזכהו ע"י אחר, וכ' הר"ן דמכאן נראה לו דמאי דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אעפ"י שנמשך ממנו חוב, זכה וקנה, וא"כ בזה נמי להמעיי' שפיר יבין כי אין הענינים דומי' דכוונת הר"ן דבמקום דהדבר בעצמו כולו זכות, וחוב בא ממקום אחר, שאין לו שייכות להמתנה כגון התם נתינת הקרקע זכות הוא, וחוב בא דאם יהי' לו קרקע מצד שמיטה, אבל המתנה בעצמה לולי זה כולו זכות, אבל במקח וקנין הדבר בעצמותו חוב הוא כיון שבקנין הדבר אחריותו עליו וההפסד לו והזכות והחוב יחד מצומדים ונאחדים ואין מן הצורך להארי' בדבר פשוט, ולהיות כי הזמן יקר, לכן אקצר באמרים ואומר יסלח מעלתו נ"י אם מיעטתי בתוארים ושבחים הראוי' לו כי לא ידעתיו אכנהו וכבר אמרו במאן דלא קפיד לא קפדין בהדי' והי' זה שלום לו כנפשו ונפש ידידו, פה פ"ב נגהי ליום ד' פ' וישב תר"ב לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: