אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה יח

תשובה יז

ה' ישפות שלום תלמידי חביבי הרב הוותיק מלא עתיק חרוץ בעל פיפיות קולע אל השערה לוחם במלחמתה של תורה כש"ת מה"ו בנימין שאכטער ני' אב"ד בק"ק פעזינג יע"א:

מכתבו קבלתי בלילה זו, ולאהבתי למע"כ תלמידי ני' שמתי קצת עיוני על השגתו על מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' ע' דלר"מ דס"ל איסור אמה"ח אינו בחיה ועוף משום דכתיב בקרך וצאנך ממעט חיה ועוף דווקא לענין אמה"ח, אבל בשר מה"ח דנפקא מן ובשר בשדה וכו' כל שישנו בטריפה גם בשמ"הח איכא, ומצאת בתוס' חולין ל"ג ע"א שכ' לר"מ עכ"פ איכא איסור משום שחיטה והיינו משום עשה דוזבחת, ולא כ' דאיכא משום בשמ"הח ש"מ ש"מ דס"ל לר"מ גם משום בשמ"הח ליכא אלו דבריו. גם אני עמדתי ע"ז בחידושי לחולין ק"ב ע"א והנחתי בצ"ע על התוס' הא דברי אבא מאוה"ג זצ"ל דברי אלקים חיים הנה פשוטים וברורים. וכעת לפום רהיטא נראה די"ל דרצה תוס' לתרץ אפי' מאן דס"ל כר"ל ק"ב ע"ב דבשמ"הח נפקא מאותו קרא דנפיק אמה"ח ולר"מ אמה"ה ובשמ"הח ליכא בעוף וחיה, והגם דלר"ל בלא"ה מסקנת התוס' דל"ש מי איכא מידי משום דס"ל ח"ש מותר מה"ת, מ"מ רצה לומר לרווחא מאן דס"ל כר"ל בדרשא דבמ"הח דנפקא מל"ת הנפש וכו' וס"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת כן י"ל, וביותר א"ש לפי מ"ש הראש יוסף דמ"ש תוספ' דלר"ל ח"ש מותר היינו בטמא שכ' תוס' תחילה, אבל מאיסור עשה דוזבחת לר"מ ל"ק לר"ל וגם לר"י לא צ"ל משום איסור דח"ש, אלא דעשה וזבחת לכ"ע גם בח"ש הוא כמו בשיעור שלם דאכילה דכתי' בלשון רשות נאמרה, ולזה א"ש ביותר דהך תי' דאיכא לר"מ משום איסור זביחה א"ש גם לר"ל דס"ל בכ"מ ח"ש מותר ונקיט תוס' איסור דשחיטה כדי לתרץ גם לר"ל ודס"ל כוותי' וא"ש:

ומתוס' מוכח דס"ל דבשמ"הח איכא לר"מ דהא תוס' בשבועות פ' שבועות שתי' מביא שיטת ריצ"בא דל"ל עשה דוזבחת ותיקשי קושי' תוס' לר"מ וע"כ דאיכא איסור דבשמ"הח, וע"כ דתוס' לרווחא דמילתא כתב משום איסור דזביחה דא"ש גם לר"ל כמ"ש, ולריצ"בא ל"ק דהא לר"ל ע"כ בלא"ה צ"ל דל"ל מי איכא מידי כמ"ש תוס' לבסוף:

והנה מ"ש הראש יוסף דבאיסור עשה דוזבחת ח"ש כמו ש"ש נכון בטעמו וכ"כ בפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בשורש הב', וכ' לפ"ז אין שבועה חל על ח"ש דנבילה דעל עשה לא חל שבועה, והדר הקשה מדס"ל לרמ"בם דשבועה חל על ח"ש נבילה והוא ס"ל דאיכא עשה דוזבחת מדכ' מצות עשה לשחוט, ולא מצא יישוב נכון לזה ולפע"ד נראה מה דפשיטא לפמ"ג דבעשה דוזבחת דלא כתיב אכילה לאסור' ליכא חילוק בין ח"ש לש"ש תליא בפלוגתא לשיטת מהרא"ם שבמ"ל הלכות חמץ דאכילה דכתיב בקרא ח"ש רק דאתי' הלכה דווקא כזית בעי למלקות א"כ מה לי עשה דוזבחת או כל איסורים הא בכ"מ אכילה בכ"ש רק דאתי' הלכה לענין מלקות וליכא בכל איסור רק איסור קל דח"ש, כן באיסור עשה דוזבחת ליכא איסור עשה רק בשיעור שלם, ובח"ש רק איסור בעלמא, ולפ"ז איכא חומרא לר"ל דס"ל אכילה בכזית כמבואר בש"ס יומא ר"פ יה"כ, וכ' המל"מ דלהרא"מ ר"י ור"ל פליגי במשמעות אכילה לר"י בכ"ש ולר"ל בכזית ולר"ל לאו משום הלמ"מ כ"ש מותר רק ממשמעות לשון אכילה בכזית שפיר י"ל בעשה דוזבחת דאין להוציא מאכילה דרשות דכתיבא בי' דווקא כזית גם ח"ש בעשה דוזבחת כמו שיעור שלם כנ"ל, והנ"ל די"ל דרמב"ם ס"ל כהרא"ם ושפיר פסק דשבועה חל על ח"ש נבילה כיון דהלכתא כר"י דח"ש אסור ואכילה בכ"מ בכ"ש, והלכה דווקא בכזית וה"ה בעשה דוזבחת כמ"ש ועיין:

ולפמ"ש המל"מ שם בשם מהרלנ"ח יישוב דצריך הרמב"ם קרא בחמץ משמע דל"ל לרמב"ם כשיטת הרא"מ הנ"ל ואינו מוכרח, ובלא"ה שערי תירוצים על הרמב"ם דמצריך קרא יתירה בחמץ לח"ש לא ננעלו וגם אתנו יישוב נכון ואכ"מ:

אלא דאי קשי' לי מש"ס שבועות דמוקי ר"ל מתני' במפרש וע"כ אליבא דרבנן וכו', הא במתני' קתני ואכל נבילות וטריפות ולפי פמ"ג על ח"ש נבילה לא חל דאיכא איסור עשה, וגם לשיטת הרא"מ עכ"פ לר"ל כן הוא כמ"ש וקשה כהנ"ל, ומהתימא על הפמ"ג שהקשה על הרמב"ם ולא הקשה לנפשי' מסוגי' דשם, ונ"ל דר"ל לטעמי' דס"ל דאין שחיטה לעוף מה"ת מתני' בנבילת עוף גם דנחירה בסימנים בעי לכ"ע, אבל עשה דוזבחת בוודאי ליכא בנבילת עוף וא"ש, אלא דקשה מדמקשה ש"ס ר"י מ"ט ל"א כר"ל נימא משום דס"ל ישנו לשחיטה לעוף מה"ת, ולמ"ש ע"פ שיטת הרא"מ דלר"י ליכא חילוק בין עשה דוזבחת לכל איסור א"ש דמקשה לר"י, אבל לפי שיטת רוב ראשונים והוא הפשוט דלר"י אכילה בכזית רק דמרבה מכל לאיסור ח"ש לא מקשה ש"ס לר"י מידי, ויש מזה סיוע לשיטת הרא"מ:

ומיושב בזה דקדוק של רשב"א דמקשה ור"י מ"ט ל"א כר"ל והניח רב ושמואל דאמרו כר"י ולא הקשה מ"ט ל"א כר"ל ונדחק

, ולמ"ש ע"פ שיטת הרא"מ א"ש די"ל רב ושמואל ס"ל כר"ל, ובאיסור עשה דוזבחת ח"ש כשיעור שלם, וס"ל ישנו לשחיטה לעוף מה"ת, לכן א"א להו למוקמי כנ"ל אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת מקשה שפיר ועיין:

ולשיטת רוב ראשונים דל"ס כרא"מ צ"ל דבעוף ליכא איסור דוזבחת ועיין פמ"ג בפתיחה להלכו' שחיטה שנכנס לבית הספק אם בעוף איכא עשה דוזבחת אפילו לדקיי"ל ישנו לשחיטה לעוף מה"ת ולא מצא רק רשב"א דס"ל גם בעוף איכא עשה, ואני מצאתי עוד בתוס' חולין ל"ג שתי' ולר"מ דאיכא עכ"פ איסור דשחיטה והיינו עשה דוזבחת והא קאי בין בעוף בין בחיה דס"ל לר"מ דליכא איסור אמה"ח מוכח דס"ל לתוס' גם בעוף איכא עשה דוזבחת, וכן מוכח מתוס' חולין ק"כ ע"א ד"ה מה להנך עיי"ש:

ולקושיתי ממה דהקשה ש"ס שבועות ר"י ל"א כר"ל, י"ל דמקשה יאמר כר"ל, ומתני' כהאי תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת דהא איכא תנאי דס"ל הכי, ומיושב בזה במה דמתרץ דמוקי לה ככ"ע, והקשה תוס' נוקמי במפרש ואתי' ככ"ע, ולמ"ש י"ל דמוקי ככ"ע, ולא רצה למוקמי מתני' דווקא כהאי תנא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ועיין:

ונ"ל להביא ראיה מהימנא דאיכא עשה דוזבחת גם בעוף, וגם ראיה לדינא של פמ"ג דבעשה דוזבחת ליכא חילוק בין ח"ש לש"ש מש"ס נזיר כ"ט דמקשה לר"ל, הא קא אכלי כהנים מליקה, ונתקשתי מאז לפמ"ש תוס' ישינים יומא דמצות אכילת קדשים מתקיימ' בין הכהנים ואפילו לא אכל כ"א רק ח"ש ומגיעו כפול מ"מ נתקיימה המצוה וכך היא המצוה שיהי' הקדשים נאכלים בין הכהנים, לפ"ז מה מקשה לר"ל הא ס"ל ח"ש מותר מה"ת ואפשר שיאכלו הכהנים כ"א ח"ש וצ"ע:

ומוכרחים אנו לחידושו של הפמ"ג דבעשה דוזבחת ל"ש ח"ש ל"ש ש"ש ואפילו לר"ל ומקשה שפיר, ולפמ"ש לשיטת הרא"מ דלר"י ליתא לזה וכתבנו כי כן שיטת הרמב"ם, מ"מ לר"ל דח"ש מותר מקשה ש"ס שפיר כמ"ש דלר"ל גם להרא"ם כן הוא, ומוכח נמי דבעוף איכא איסור עשה דוזבחת כמובן כנלפע"ד ראיה ברורה:

והרווחנו בזה דמיושב בזה קושי' תוס' נזיר כד מתרץ דס"ל לר"ל אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ טריפה הוא ותי' תוס' דחוק דהו"ל לש"ס לומר עוד וס"ל אף מחזיר, ולפמ"ש א"ש דקושי' מעיקרא לא הוי רק משום דבנבילה איכא עשה דוזבחת וע"ז מתרץ דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הגם דבעי נחירה בסימנים אבל עשה ליכא, ומשום טריפה ל"ק דאכלי כ"א מכהנים ח"ש וכקושיתי, והארכתי עוד בזה במק"א:

אלא דיש לי מקום עיון לפ"ז גם שלכדה"נ יהיה אסור בנבילה משום עשה דוזבחת דאין למעט שלכדה"נ מדכתיב אכילה כמ"ש הפמ"ג לענין ח"ש דלא ממועט משום דאכילה דכתיב' בוזבחת רשות הוא והה"נ לענין שלכדה"נ, ועיין רמב"ם הלכ' יסודי התורה פ"ה הלכה ח' שכ' כגון שמאכילין החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח וכו' כדה"נ וכו' מדפרט שקלים ורמשים ולא כ' נבילה משמע דנבילה אסור שלכדה"נ אלא מדכ' אח"כ חוץ מבב"ח וכ"כ דאסורים שלכדה"נ ולא מנה ג"כ נבילה נראה דחוץ מב' אלו שלכדה"נ מותר, ויש לדחות דלא כ' הרמב"ם רק מה שהוזכר בגמרא לאסור בב"ח וכ"כ, והא דל"א אביי הכל מודים באיסור עשה דוזבחת, דאביי ל"א רק דהכל מודים בכ"כ דלוקין ולא איירי ממה שאסור ואין בו מלקות ועיין תוס' שם ד"ה הכל מודים דל"א ה"מ בב"ח משום דאין מזהירין וכו' ועיין:

אלא ממ"ש תוספות שם הא דל"א הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה דאכילה כתיב' בי' דנפקא ליה מוזבחת ואכלת עיי"ש, מוכח דס"ל לתוס' דמואכלת ממועט שלכדה"נ הגם דלרשות נאמר מ"מ דרשינן מה שאתה זובח ברחוק מקום מותר לך לאכול ובקרוב מקום לא תאכל ודווקא כדה"נ במשמעות לשון אכילה וא"כ הה"נ לענין איסור עשה דוזבחת ג"כ שלכדה"נ מותר, לפ"ז גם ח"ש ממועט מואכלת כמו בכ"מ דאכילה דווקא בכזית מ"ש שלכדה"נ ומ"ש ח"ש דשניהם ממועטים בכ"מ מלשון אכילה דכתיב וצל"ע לפום רהיטא:

ומדי דברי בענין שלכדה"נ הנה במל"מ הלכות יסודי התורה נסתפק אם אכל מצה וכדומה שלכדה"נ אי יוצא י"ח או לא כמו דמותר שלכדה"נ ומסתבר לי' דלא יצא, וכ' שלא מצא בשום מקום, ונ"ל ראיה מש"ס נזיר כ"ט דמקשה לר"ל דאכלו מליקה ואי יוצאים ידי מצוה בשלא כדה"נ אפשר שאכלו הכהנים שלכדה"נ ש"מ דאין יוצאין בכה"ג, ולפמ"ש בסמוך דלפמ"ש הפמ"ג דבוזבחת גם ח"ש אסור וכתבתי דלדבריו ה"ה שלכדה"ב א"כ אין ראיה משם דא"י שלכדה"נ כמובן, ולפ"ז י"ל ג"כ קושי' תוספות שהבאנו לעיל דמ"מ טריפה אכלו, ולהנ"ל א"ש כיון דנבילה ליכא י"ל שאכלו שלכדה"כ והבן:

אלא דכבר הראנו לדעת מתוספות פסחים דס"ל דואכלת דכתיב בוזבחת ממעט שלכדה"נ ונתחזקה ראיה שלי לדינו של

המל"מ דא"י בשלכדה"נ וכן נ"ל מש"ס מנחות מ"ח ע"א דל"א חטא

בשביל שיזכה למחר והקשה תוס' הא אפשר לאכול חי כדלקמן צ"ט ע"ב אנשי אלכסנדרי' וכו' ותי' דאין זה זכות שיאכל חי עיי"ש, וצריך תבלין למה אין זה זכות לאכול חי כיון דמקיים מצות אכילה, מזה נראה ומוכח דאין יוצאים ידי אכילת קדשים בשלנדה"נ ואנשי אלכסנדרי' שהיה אפשר להם לאכול חי יאכלו חי כדי שלא יעשו נותר אבל ידי מצות אכילה לא יצאו ושפיר כ' תוס' דאין זה זכות דמצוה לא יצאו, ומשום שלא יעשה נותר בלילה זה בכלל שא"א חטא היום בשביל שיזכה למחר והבן כי נכון הוא:

שבתי וראיתי דאפשר לדחות ראיות אלו, דווקא באכילת קדשים מתנות כהונה דכהנים דבעי דווקא למיכל כדה"נ דכתיב למשחה בהם כדרך שגדולים אוכלים כבש"ס חולין קל"ג ע"ב ועיין תוספות שם דבמתני' דזבחים דקתני שיוכלו לאכול מבושל ושלוק היינו כשהוא נהנה יותר ממבושל ושלוק, וי"ל כ"מ מבושל ושלוק וצלי עדיף, אבל חי שלכדה"נ לא משום דכתיב למשחה שעכ"פ לא יאכל כדרך שאין דרך ב"א אוכלים, ולכן לא קתני במתני' שמותר לאכול חי, אבל בשארי מצות מצה ופסח אפשר יוצא שלכדה"נ, ועיין תוספות זבחים ע"ה ע"ב ד"ה בכור וכו' עיין מל"מ פ"י ממעשה קרבנות הלכה יו"ד, אלא דרחוק בעיני מיהו דבר זה דלמשחה לגדולה יעכב אלא שמצוה לאכול ע"ד שרגילין לאכול ולהדר לאכול כדרך שמלכים אוכלים אותה ונתחזקו הראיות שהבאנו ועיי' בכ"ז:

שים עיונך על דברינו, אם גם כי בחפזון יצאתי, וד' ימהר לחזקך על התורה ועבודת הקודש כאות נפש רבך אוה"נ פ"ב כאור בוקר ליום ח' שבט תרכ"ח לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה