כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ט
שפעת ברכות, ורב שמחות להרב המופלג בהפלגת חכמים חריף ובקי בעל פיפיות מה"ו שמעון ני' בק"ק נאדאש יע"א:
מכתבו הגיעני בשבוע העבר, ונפשו בשאלתו ע"ד פרה א' שילדה תאומים ואופן לידת התאומים שולדה הראשון נולד קודם הלילה, ואח"כ שהתה הפרה עד הלילה וילדה השני, וא"כ יום ח' לראשון, הוא יום ז' לשני וצוה בעל הפרה למשרתו ביום ח' לראשון שיקחהו לשחטו וטעה ולקח השני, ואח"כ הכיר בעל הפרה הטעות ובא לשאול מה דינו, אם מותר לאכול הבשר של עגל ב"ז או לא. והנה מעלתו ני' האריך והרחיב הדיבור בזה ובנה היתרו עפ"י ש"ע יו"ד סי' שע"ד סעי"ט דבתאומים שאחד מת בתוך למ"ד והאחר חי ומת אין צריכין להתאבל עליו, ודעת הלבוש דפטור להתאבל על השני, דכיון דהראשון מת, גם השני הוי נפל דבתאומים שניהם שוים, לפ"ז בנידון דידן יש לומר להיפך מדא' חי ביום ח' אמרינן גם זה שנשחט הוא ב"ק, והא דש"ע כשא' מת איכא ריעותא דא' מת אמרינן מדזה נפל גם זה נפל, משא"כ בנידון דידן אמרינן איפכא, ושוב כתב דלפי שדחו הש"ך וט"ז דברי הלבוש דאין אחד מברר על חבירו י"ל דווקא שם דחזי' ריעותא לפנינו שאחד מת משא"כ בנידון דידן י"ל שפיר שזה מברר על זה, ואין ריעותא שמוכיח איפכא אלו דבריו, ידידי ני' אם היה רואה דברי הלבוש בפנים לא היה כותב כן, כי הלבוש בעצמו עשה ביאור לדבריו באורך, וכ' כי שמע רבים מפרשים אפכא דברי הש"ע דאשמעינ' רבותא דלא נאמר כמו שזה חי כן זה חי וצווח על זה, איך יהיה ה"א שבעולם להקל בתאומים יותר בתוך ח' מבולד אחד שנאמר זה מוכיח על זה, והתאומים מצד שהם תאומים הם חלושי הטבע יותר מן הנולדים יחידים ואין צורך להשמיענו בזה, ולכן ע"כ פרושו נכון והיינו באופן שגם זה שנשאר חי, היה קרוב למות בעת שמת הראשון רק שחי עד אחר למ"ד ואח"כ מת, אמרינן שכמו שזה לא היה ב"ק כן זה כיון דראינו ריעותא שהיה חולה חולי א' עם זה שמת תוך למ"ד, הגם ביחידי שהיה חולי וחי לאחר למ"ד לא אמרינן כן מ"מ בתאומים אמרינן שזה מוכיח על זה, הואיל והם חלושים בטבע ואבילות דרבנן כנ"ל ועוד האריך בראיות בזה, והב"ח ראה כל זה כמבואר בדבריו בקיצור, ומ"מ דחה אותו בשתי ידים, כי אין סברא כלל לדון מזה על זה וכן הסכים עמו הט"ז והש"ך, וא"כ לדברי הלבוש עצמו אין לסמוך כלל בנידון דידן דאדרבה הוא מרחיק הסברא לגמרי לומר אפילו לשום ה"א, ורבותא כמו שזה חי כן זה חי, וההיפוך כמו שזה מת כן זה, היינו כיון שחלו שניהם בב"א בחולי אחת ולב"ח ולט"ז וש"ך מוכח שאין מודים גם בזה, ע"כ צריכין לומר דעכ"פ רבותא איכא להשמיענו דלא אמרינן כמו שזה חי כן זה אינו נפל, אבל כולם מודים, דאין בזה כדי לסמוך בשום דבר ולא באו עלה מכח ריעותא דמיתה אלא שאין סברא כלל לדון מזה על זה כנ"ל:
ומעלתו ני' בעצמו, לא רצה לסמוך על זה, אבל רצה לומר כי עכ"פ לא שייך לומר שמיעוט המצוי הוא לפמ"ש תוס' כדה וביבמות ל"ו דמשו"ה מחמירין בבהמה תוך ז' משום דהוי מיעוט המצוי וחוששי' לו, ועפ"ז פשיטא לי' לומר דבתאומים היכי דראינו שא' חי לא הוי מיעוט המצוי שאח' יהי' נפל לפמ"ש דברי הלבוש, אין בזה הסברא ממש כי אדרבה בתאומי' י"ל ביותר כי אחד אין ב"ק ואיפכא י"ל הרוב שהם ב"ק היינו שנולד יחידי והוא חזק, אבל בתאומי' הרוב אינן מולדות תאומי', ויש לחוש כי לא היה בכח הבהמה להוליד שתיהם בזמנם וא' שלא בזמנו יצא:
והנה מעלתו ני' תולה היתרו בשני תירוצי תוס' דלפמ"ש תוס' חולין י"ב ע"א דטעם דהחמירו בבהמה משום אדם א"כ אסור לעולם גם במיעוט שאינו מצוי, ושוב בסוף דבריו כת' דלפמ"ש התב"ש והביאו הדג"מ סי' ט"ו דטעמא דאנו מחמירין בבהמה בדיעבד ובאשת כהן מקילין, היינו בבהמה ליכא הפסד כ"כ מבאשת כהן וי"ל דבנידון דידן ממ"נ מותר, אם כתירו' תוס' יבמות משום מיעוט המצוי א"כ כאן מותר אפי' לכתחילה דלא הוי מיעוט המצוי, ולתי' תוס' בחולין, לא נאסר בדיעבד דלא עדיף מבאדם דגזרינן עבורו בבהמה דמותר בדיעבד אלו דבריו, הן כבר כתבתי, כי אין לבדות סברא מלבינו דבנידון דידן לא הוי מיעוט המצוי, אדרבה י"ל דהוי מצוי יותר, וא"כ לתי' זה בוודאי אסור ולתי' תוס' בחולין ג"כ נ"ל דבדיעבד אסור דהא טעמא דתב"ש דחכמים גזרו באדם, במקום דליכא פסידא, וכן גזרו בבהמה בליכא פסידא, ולא אנו דנין על דיעבד ולכתחילה רק באיכא פסידא וליכא פסידא וכיון דבבהמה ליכא פסידא בכלל גזירה דאדם הוא שלא להקל בו בלי פסידא משום שיקילו באדם בקל במקום דליכא פסידא כחליצה כנ"ל פשוט:
ומלבד כל זה לא ידעתי למה מעלתו ני' העלים עין מתי' אחרון שבתוס' חולין שם שהוא היותר נכון לדעתי דגזרינ' בבהמה שלא יבא להתירו בחולי שקרוב לפיהק ומת, ובאמת תי' ראשון של תוס' דוחק לגזור בבהמה אטו אדם, ובאדם שיוציאו לעז שהוא פיהק ומת, ותירו' אחרון נכון הוא, ונלע"ד ליישב עפ"י תי' תוס' זה קושי' החמורה של התב"ש והדג"מ, למה בבהמה החמירו יותר מבאדם ותי' התב"ש דוחק מאד כמובן ותירוצי הדג"מ מפוקפק', ומה שהקשה מעלתו ני' עליו צ"ע ויעיי' בתשובת חתם סופר חי"ד סי' ט"ז וי"ז שבקיצור דבריו הקדושים נתן מקום לדחות סברת הדג"מ לגמרי ומהתימא שמעלתו לא שת לבו בספר רבו הקדוש זצ"ל והנלפע"ד בשנדקדק בתוס' חולין וכ"כ בבכורות דבאדם חיישינן ללעז שיאמרו פיהק ומת ובבהמה כת' שחיישינן שלא יבא להתירה בחולי קרוב לפיהק ומת, ולא כ' כן באדם שיבואו להתיר בקרוב לפיהק ומת והנראה כי סובר תוס' דלא חיישינן לאחלופי פיהק ומת אלו מת מעצמו או אכלו ארי לכל שיטה כדאית לי' ובאדם ידעו קרובי הולד, אם היה חולה או לא, ואם היה חולה וקרוב לפיהק ומת יבחנו וידעו משא"כ בבהמה שאין מבחינים עליהם ופעם תהי' חולה עד שתהי' קרובה לפיהק ומת ואין מי יבחן בה וישחטנה ושפיר חיישינן ומעתה באדם דליכא חשש דקרוב לפיהק ומת, רק דחיישינן ללעז שיאמרו ברוב הימים שהי' כן לכן בכהן מקילין, משא"כ בבהמה דאנו חוששין שבאמת יהי' ויבוא לאיסור דאורייתא שפיר גם בדיעבד אסור כנ"ל נכון:
וזה לי איזה שנים אמרתי ע"ד פלפול לישב קושי' הנ"ל ושם הארכתי וכאן אקצר ואומר דהא באמת כרשב"ג פסקי' כדאמר שמואל, רק באשת כהן סמכינן ארבנן דפליג' עליו, והיינו כיון שגם רשב"ג רק מדרבנן מחמיר לכן באשת כהן סמכינן ארבנן, וי"ל הלא רשב"ג באמת מביא קרא ופדויו מבן חודש תפדה, ותוס' כת' בכ"מ שאינו אלא אסמכתא י"ל דידוע הקושיא והביאה ג"כ אדאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחתם סופר איך נילף מפדיון י"ל הא אין הולכין בממון אחר הרוב, ונ"ל כי באמת משו"ה אנו מחמירין רק מדרבנן כי מקרא ליכא ילפותא כ"כ, רק דאנו מוכיחים מקרא עכ"פ דרוב גרועי ולענין איסור חיישי' ועכ"פ רק אסמכתא הוא על הקרא, ובאשת כהן סמכינן על הרוב באדם דאינו נפל, אבל בבהמה דנפיק לן משבעת ימים שפיר ילפינן מקרא הלז ילפותא גמורה, ולכן מחמירים אפילו דיעבד ואולי גם חכמים מודים לו בבהמה וש"ס בשבת בה"א רצה להוכיח מהא דעגל שנולד ביו"ט דכרבנן אתי' וע"כ דרבנן גם בבהמה פליגי, ולמסקנא י"ל גם חכמים מודים בבהמה, ושמואל דאמר הלכה כרשב"ג מכלל דפליגי היינו באדם וא"ש דפסקינן בבהמה אפי' דיעבד כן י"ל ע"ד פלפול וא"ש דמייתי הדג"מ ראיי' מש"ס ר"ה דף ז' ע"א דמדאורייתא אסור עד ז' ימים, ולהנ"ל בבהמה א"ש דדאורייתא הוא. שוב ראיתי בטורי אבן בר"ה ז' שהרגיש בקושי' זו וחידש מזה דבכור בעל מום שאינו נאכל אלא תוך שנתו רק דרבנן והם אמרו אמרו ונכון הוא:
ומ"ש מעלתו ני' לדחות ראיי' הדג"מ עפ"י הריב"ש בתשובה סי' תמ"ו דבולד הנולד בלא סימנים גם לחכמים חיישינן לנפל, דולד זה ע"כ הוא מהמיעוט, דרוב ולדות יש להם גמר סימנים, ועפ"ז י"ל גם בנולד במום חזי' שהוא מהמיעוט דרוב
אין בהם מום, תמהתי עליו שאמר דברי' כאלו הריב"ש כתב שפיר בסימנים שהם מראי' עפ"י הרוב שהוא ב"ק, ואין סומכין לגמרי עליהם ושפיר כתב כי אם אין לו סימנים הללו ריעותא הוא הגם דיוכל להיות שהוא ב"ק אבל יצא מהרוב דב"ק יש להם סימנים אבל בנולד במום אין לו שייכות לרוב ומיעוט דב"ק כלל, הכי נאמר מכיון שהוא מהמיעוט דיש להם מום הוא גם מהמיעוט נפל', ישתקע הדבר:
והנה הא דבבהמה גם בדיעבד אסור, הוציאו ממשמעות הפוסקים כי מהא דשבת מר"פ ור"ה ברדר"י שלא אכלו מעגלא תלתא דדיעבד הוא אין ראיי' וכבר כתב בת"ש די"ל דהחמירו על עצמן היו כדמצינו בדוכתא טובא והא דמקשה ש"ס מאביי דמחלק בין פיהק ומת, ובין נפל מגג, מהא דר"פ ור"ה ברדר"י, היינו אם לא יהי' איסור בכפל ומת וכ"ע מודים להקל מהיכי תיתי יחמירו על עצמם, אבל למסקנא דאיכא איסור גם בזה רק בדיעבד מקילין י"ל שפיר הם החמירו גם בדיעבד כ"ז כ' בתב"ש ומעלתו כי' לא ראה בתב"ש בפעם וכוון לדעתו ואמת נכון הדבר:
ולפ"ז אין ראיי' לפוסקי' להחמיר בבהמה יותר וובאדם ולפע"ד להביא ראיי', דצ"ע לכאורה מה מקשה ש"ס מרשב"ג מימהל היכי מהלי' והיינו לפמ"ש תוס' בכ"מ דרשב"ג רק מדרבנן מחמיר, קושי' הש"ס הי' לרבנן להחמיר ולדחות המילה בשבת מחשש דזהו ספק כפל, מכא לן להקשות דלמא רשב"ג לא מחמיר רק במקום דאין לנו פסידא טוב להחמיר ומסמיך אקרא אבל מכא לן כי מחמיר כל כך בדבר עד שנדחה מצות מילה החמורה שיש בה כרת, וכמו דאנן מכריעין להלכתא לכתחלה כרשב"ג ובכהן כרבנן מנ"ל דרשב"ג בעצמו מחמיר כ"כ דגם הוא סובר בכל מקום שהולכים אחר הרוב, וכ"ל מזה כיון דכייל כל ששהה שלושים יום באדם אינו כפל וח' ימים בבהמה סובר הש"ס מה כן זה כמו דבבהמה בוודאי אפי' דיעבד מאיזה טעם שיהי' או כמ"ש הדג"מ, או כמו שכת' אני בעני' דבבהמה אפשר כ"ע מודים כן באדם אפי' דיעבד ומקשה שפיר, א"כ מימהל היכי מהלי' וא"ש בזה מה דצ"ע על רש"י דמפרש בקושי' הש"ס הא לא שהה ספיקא הוי פי' שלושים יום באדם וח' ימים בבהמה, וצ"ע מה ראה על ככה לפרש הא לא שהה בבהמה כיון שקושי' הש"ס על אדם קאי, ולהנ"ל א"ש דקושי' הש"ס מדיוק הא לא שהה כ' והיינו דבבהמה איכא דיוק דלא שהה דיעבד וכן באדם כמ"ש וק"ל:
המורם מכל האמור כי קשה למצוא היתר בנידון דידן לפע"ד ולהיות כי מסתמא אין נפקותא עוד לדינא בזה דהבשר או שכבר כאכל עפ"י הוראתו דמעלתו כי' או קרוב לוודאי שכבר מכר הבשר לגוי כדינא ואפי' במקום דלוקחין בשר מן העכו"ם כבש"ס חולין פג"ה סוגי' דמכריזין ולפי המבואר דאסור למכור אפי' איסור דרבנן לגוי, שמא יחזור וימכרנו כמבואר ביו"ד סי' קי"ב ובסי' קל"ד מ"מ בשר כזה מותר למכור דאיכא ס"ס שמא וקרוב לודאי ב"ק הוא, ויעיין מ"א ריש סי' תמ"ז, אבל ולד בחיותו אין להתיר למכור מטעם הנ"ל דדשיל"מ הוא לפי דברי ס"ז ולש"ך בנקה"כ אין כאן דשיל"מ עי', לכן לא מהרתי מלאכת תשובתי עד היום, כי עד בא מכתבי מהכא להתם לא היו מכיחין הבשר וא"א שלא יסרח, ובאופן שנאכל הבשר מישראלי', ובשלו בכלים שלהם, לפע"ד אין להחמיר בכלים כ"כ, כיון שבאמת אין מפורש לאסור רק משמעות הפוסק, א"כ יש להקל בטעמים ובתערובת, והי' זה שלום לו. אוה"נ פה פ"ב יום ד' פ' פקודי כ"ט אדר א' תר"ג לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: