כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה ח
שוכן שמים, ישפיע עד בלי דיים, לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון הגדול סני ועוקר הרים חריף ובקי צדיק ונשגב שמו כקש"ת מו"ה אברהם אוללמאנן אב"ד דק"ק לק"ב יע"א:
מכ"ק קבלתי ובמאי דבדק לן מר ועשה לנו מטעמים, בקושי' אחת שהקשה לא עיינתי בדברי קדשו עוד היום, והיום באתי אל העיון והיום יצאתי להשיב מפני כבודו כי רב, ונקיטנ' בקצרה מה שהעלתה מצודתי בחפזי על קושיתו, למ"ד חולין ח' ע"ב דבה"ש רותח כל סכין ששוחט בו קדשים בעי הגעלה, דהרי בלע ככל כלי מקודש דבעי הגעלה, ולמה במתני' דזבחים צ"ו ע"א השפוד והאסכלה מגעילן בחמין לא קתני וקחשיב ג"כ סכין של שחיטה דבעי הגעלה, ובתר דמותב הדר מפרק לי' לנפשי' דלמ"ד שלהי ע"ז מגעילן היינו מריקה ושטיפה א"ש, די"ל דמרוש"ט גזה"כ דוקא בשבלע ע"י בשול וצלי אש אבל הבולע ע"י חום ביה"ש לא בעי מרוש"ט, ומ"ד התם הגעלה בחמין להפליט הבלוע י"ל ס"ל בה"ש צונן, אלו דברי הד"ג נ"י:
ודבריו לא נראי' לי במחכ"ת מלבד כי הוא דוחק גדול לומר מאן דס"ל בה"ש רותח ס"ל דהגעלה היינו מרוש"ט בצונן דהא אביי דחה שפיר דברי רבא וגם רבא בעצמו חזר בו ומישב מתני' משום דכ"י נעשה גיעול לחברו, ואיך נעמיס דמאן דס"ל בה"ש רותח דס"ל כס"ד דרבא שאין לו קיום, מלבד זה עדיין לא הועיל בתירוצו לפמ"ש הרשב"א חולין במקומו דמאן דס"ל בה"ש צונן מ"מ מודה דהסכין בולע אלא שאין בכח חום בה"ש להפליט הבלוע בסכין וכ"ז בבלוע איסורים אבל בקדשים דצריך להפליט הבלוע בכלי לכ"ע צריך סכין של שחיטה הגעלה בחמין וקושיתו קמה וגם נצבה לכ"ע וצ"ע:
ויש אתי מקום לקיים דבריו במקצתו דבזה יפה כתב למ"ד הגעלה היינו מוש"ט לק"מ דסכין שבלע ע"י חום בה"ש לא הצריכה התורה מוש"ט ולק"מ על רבא דס"ד לומר הגעלה מוש"ט, ולאמת הגעלה דמתני' הגעלה ממש ולכולהו אמוראי דמתרצו הא דל"ב ליבון או משום דכ"י נעשה גיעול, או משום דהאי קריר, או משום דהיתרא בלע איכא חידוש דין במתני' דלא שמענו דלא בעי שפוד ואסכלה ליבון, ולכן פרט מתני' השפוד והאסכלה הגם דבלעי ע"י אש, מ"מ סגי בהגעלה, אבל בסכין דבלע ע"י חום בה"ש ליכא רבותא פשיטא דל"ב ליבון כנלפענ"ד:
והנה מה דפשיטא לי' להדר"ג י"נ נ"י למ"ד בה"ש רותח בעי כל סכין של שחיטת קדשים הגעלה ולמ"ש ע"פ רשב"א הנ"ל גם למ"ד בה"ש צונן מ"מ הסכין בולע ובעי הגעלה, דבר זה לאו מלתא דפשיטות הוא, לפמ"ש רשב"א חולין ח' ע"א לפי דמתרץ ש"ס אליבא דר"ז דבה"ש מרווח רווח, הא דסכין של איסור והשוחט בה טריפה איירי בשהטה או לא נזהר שיטה הסכין, דאם נזהר בה"ש מרווח רווח ולא בלע עיי"ש. לפ"ז סכין ששחט בה קדשים ל"צ הגעלה רק בשלא נזהר והטה, ונ"ל דבקדשים וודאי צריך להיות נזהר מלהטות ולא יבלע הסכין כל דאפשר שלא להביא מן הקדשים לפסול ולאיבוד, וצריך להיות מן זריזים ונזהרים שלא להטות הסכין כדי שלא יבלע, ויצטרך אח"כ הגעלה ואיבוד בלוע שבתוכו כנ"ל. ולזה י"ל עוד משו"ה לא קחשיב מתני' סכין בהדי שפוד ואסכלא דהגעלת הסכין ל"ש כלל, רק בשלא היה נזהר והטה וא"ש:
ויש לי לפ"ז מקום עיון וקושי' בש"ס זבחים ל"ב ע"א דמקשה על מתני' דקתני שחיטתו דיעב' אין לכתחילה לא, ומתרץ משום דבעי למתני טמאים דלכתחילה לא שמא יגע נקט לכולהו לשון דיעבד, ולדברינו היה יכול לתרץ במרווח, הגם דשחיטה בזר כשירה נקט לשון דיעבד מפני שצריך זריזות וזהירות שלא יטה הסכין שלא יבלע ויביא קדשים לבית הפסול לכן לכתחילה דווקא כהנים דזריזים הם, ולכהפ"ח ח הוה יוכל לתרץ משום נשים ועבדים דלאו זריזים נקט לשון דיעבד וצל"ע:
ומצאנו בזה מקום יישוב לקושי' מהרש"א מהדורא בתרא ריש חולין דנתקשה להך לישנא דהכא עיקר ובזבחים איידי, איך אפשר דהתם איידי, איך נקט בכולהון דיעבד משום טמא במוקדשים, דטמא במוקדשים עצמו איידי הוא, ולמ"ש י"ל דלהך לישנא דהתם איידי הא דנקט מתני' בזבחים דיעבד לא משום טמא במוקדשים אלא דזר או לכל הפחות נשים לא ישחטו לכתחילה שמא יטה ויגע הסכין בבשר ולכן הזריז מוקדם לשחוט לכתחילה, ויהי' נזהר מלהטות ולא יבלע דבה"ש מרווח רווח, ונ"ז לר"ז, אבל מאן דל"ל כר"ז ול"ל בה"ש מרווח רווח כמ"ש הראשונים דר"א דמצריך בדיקה אתלת רוחתא ל"ל בה"ש מרווח רווח, ל"מ זהירות שלא יטה דמ"מ בולע, וי"ל דסוגי' דזבחים דלא משני דנקט דיעבד משום דזר לא ישחוט שמא יטה ויגע דאזיל לר"ז דס"ל בה"ש מרווח רווח ומיושב קושי' מהרש"א על דרך חידוד נכון:
והרווחנו עוד די"ל היינו טעמא דרי"ף ורמב"ם דלא פסקו כר"ז דהוכיחו מסתמא דש"ס זבחים דלא מצי לתרץ מתני' רק משום איידי דטמא במוקדשים. ואי הלכתא כר"ז היה יוכל לתרץ במרווח יותר, וע"כ דסתמא דש"ס ל"ל דר"ז וא"ש. ולראשונים ופוסקים דס"ל הלכתא כר"ז ולית דפליג עליו, ונכנסו לחלק בין בדיקת סכין לסכין מלובן קשה מסוגי' דזבחי' וצל"ע:
מ"ש הדר"ג נ"י בדבריו נתיישב לו מה דקשי' לי' בש"ס פסחים ס"ו ע"א למחר מי שפסחו טלה וכו' מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ואיכא בזה משום שבות ולמה לכ"א וא' סכינו ולא שאלו זה מזה. ואתי' לי' שפיר דהא הסכין בולע ואסור לחבירו
לשחוט בו פסחו דחוזר ופולט בשלו והוי שלא למנויו ולמ"ד בה"ש צונן י"ל לפמ"ש תוס' בבולע כ"פ ל"מ הדחה לכ"ע, אלו דבריו, ומ"ש למ"ד בה"ש
צונן ג"כ א"ש מפני שבלוע כ"פ לא נ"ל דתוס' כ' כשבלע כ"פ ולא הד"ח בנתיי' נכנס ונתקשה בתוך הסכין, אבל בשחיטת פסחי' הרבה היה אפשר להדיח בין כל שחיטה ושחיטה, ולדידי בלא"ה לק"מ איך ימתינו זה על זה, הזמן קצר והמלאכה מרובה ועת לעשות לה' ולא היה אפשר להשאיל זה מזה, ועוד אולי יפגם הסכין בשחיטה ואם אפשר לתלות בעצם המפרקת ולהכשיר הפסח, אבל לחבירו לא יהי' סכין לשחוט בו, וא"א להביא שוב מביתו אחר שהביא פסחו. ופה תהי' שביתת קולמסי כעת, וכעת יאמר יתענג פר"מ נ"י על רב שלום, שמחה וכ"ט בגבולו כאות נפשו ונפש אוה"נ. פ"ב ד' ט"ו שבט תר"ו לפ"ק:
הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: