אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ז

תשובה ו

ארי שבחבורה, בקי בחדרי תורה, קולע אל השערה, לוחם מלחמות ה' שערה, ה"ה ידיד ה' וי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם מופת הדור מרביץ תורה בישראל צדיק יסו"ע כקש"ת מו"ה בנימין

וואלף האמבורג ני' זקן ויושב בישיבה בק"ק פיורדא יע"א בעה"מח תשובת שמלת בנימין:

מאוד התענג נפשי, כאשר הגיע לידי מנחה למזכרת אהבה ספרו הנחמד ב' חלקי' ש"ב ושמחתי מאוד בראותי כי ברית כרותה מאבות לבנים וכמים פא"פ אני בעני' קשור בעבותות אהבה אל הדר"ג רב חביבי ני' והנני במנחת מרחשת רחושי רחשון שפתינו ברב תודה, כי הלבישני בגדי ישע שמלתו אשר פרש על פני תבל יתענג על רב טוב עוד ינוב בשיבה טובה דשן ורענן יהיה על ספר התורה והעבודה עבה"ג:

ושלא לעבור על בל תאחר, בהודע' כי קבלתי ספרו ולמלאות רצון הדרת גאונו חפצתי ע"כ חשתי ולא התמהמתי ופניתי לשום עין בא' מתשובותיו, ובפתחי ספרו לראות באשר יקר' ה' לפני סימנא מלתא היא כי היה ראשית עיוני במש"כ הדר"ג ני' בחיו"ד סי' ב' בענין חדודו קודם ללבונו, ובמח"כת לא נתלבנו אצלי דברי קדשו לפענ"ד, אמרתי להציע לפניו מה שהעלתה מצודתי לגרע ולהוסיף:

הנה הדר"ג ני' הקשה שם קושי' עצומה על הפר"ח סי' ט' דכ' בפשיטות אם תופס הקנה בעוף ושחטה בסכין מלובן כשר דהוי כחצי קנה פגום, והוקשה להדר"ג ני' לדברי' לק"מ קושית ש"ס חולין ח' ע"א על ר"ז והאיכ' צדדי' דלמא בעוף קאי ובשחט הקנה לחוד ובתר דמקשה הדר מפרק מדאמ' ר"ז ושחט בה דיעבד וכתב' ראשונים לכתחלה לא שמא יטה הסכין ואי בעוף לכתחלה נמי אלו דברי קדשו. ואני לא אבין די"ל דנקט דיעבד דלכתחלה צרי' לשחוט ב' סימנים בעוף, שוב ראיתי שהרגיש בזה, וכ' מזה ראי' לשיטת הרי"ף דהלכתא כל"ב רק א' כולו. ולדעתי עדי' לא הועיל כלום דעכ"פ סי' א' כולו צריך לכתחלה וסכי' מלובן שורף רובו, עד שלא נשחט כלו עד גמיר' ועד שגמר הסי' כבר נשרף רובו ולכן נקט דיעבד דסגי ברוב סי' שחוט כדינו ועוד יש לומר דנקיט בדיוק דיעבד, ע"פ ש"ס לקמן למ"ד שחט בסכ' טריפה בעי הגעלה הא דהיתירא לא בולע אמה"ח דאימת קא חיימא לכי גמרה שחיטה וכו' ועיי' ט"ז סי' כ"ו דמשום בעין אין לחוש שיבלע בסוף שחיטה דאלת"ה תקשה על כל שחיטה תאסר הבהמה, ופשוט דהא דקאמר גמר' אימ' חיימ' לכ' גמרה שחיטה היינו בסתם סכין אבל בסכי' מלובן בוודאי מפליט ובולע מיד בתחלת שחיטה ואוסר הנשחט משום אמה"ח נבעי קליפה אם לא שהי' נשמר שלא יטה הסכי' לצדדים, ועיי' רשב"א שכ' הא דסכין טריפה שהטה, או שלא היה נשמר שלא להטותו לצדדי' דהא בה"ש מרווח רווח, ולפ"ז א"ש דאמר ר"ז דווקא דיעבד דלכתחלה אסור לשחוט אף שמא יטה ויבלע מאמה"ח שבסכי' נבעי קליפה וכל דבעי קליפ' אסור לכתחלה משום משתלי כמ"ש הרא"ש ולכתחלה חייש שמא יטה ולכן לכתחלה לא ועיי':

והנראה לפע"ד ביישוב קושיתו דיש לדקדק בלשון ר"ז, ליבן סכי' ושחט בה, למה אמר בהאי לישנא ליבן סכי' מי ששחט ליבן סכי' והול"ל שחט בסכי' מלובן מה לנו מי ליבן הסכי', ונ"ל עפמש"כ הראשונים דווקא כשיודע שהסכי' מלובן ונזהר שלא יטה אבל אם לא ידע ואמר ברי לי שלא הטה הוי מלתא דלא רמי' עלי', ונ"ל משו"ה בדיוק נקט ליבן סכי' ושחט בה שידע שהוא מלובן שהוא ליבנו ושחט בה, ונזהר שלא יטה דהוי מלתא דרמי' עלי' אז כשר בדיעב' ובלא"ה אפי' בדיעבד אסור, ואי הוי אמר ששחט בסכי' מלובן ה"א אפי' לא ידע שהוא מלובן עד אחר שחיט' מותר בדיעבד כנ"ל נכון. והא"ש דל"ק דלמא ר"ז בעוף קאמר והא דאמר דיעבד דווקא משו' דבעי סי' א' כולו, או משום דבעי קליפה אח"כ, למה אמר בהאי לישנא ליבן סכי', כיון דבדיעבד בעוף מותר, ואפ' לא ידע ולא נשמר שלא יטה דהא ר"ז שחיטתו כשיר' קאמר ושחיטה כשירה דיעבד אפי' לא ידע שהוא מלובן, אלא דבעי קליפה משום שבלע אמה"ח, ומזה לא מיירי רק משחיטה ובדיעבד שחיטה כשיר' גם כשלא ידע שהוא מלובן, ויש לדחות דמשו"ה נקיט ליבן דלא נטעה דווקא בלא ידע שהוא מלובן דיעבד אין לכתחלה לא, אבל כשיודע ונזהר אפי' לכתח' קמ"ל ליבן סכי' ויודע מ"מ דווקא דיעבד, אלא דבלא"ה א"ש אי אין בה"ש רווח ובעוף קאי ליכא חילוק בין ידע שהוא מלובן ונזהר כיון דאינו רווח לא מהני זהירתו, דא"א שאינו שורף, ומ"מ דווקא דיעבד משום לכתחלה בעי שנים או א' כולו, או משום דבולע אמ"ח, אבל ידיעה וזהירות שלא ליגע, לא מעלה מידי ולמה נקיט ליבן סכי' ע"כ דלא בעוף קאי ומשום דבה"ש רווח והבן, ע"כ דבבהמה קאי ולולי שידע קודם השחיטה שהוא מלובן היה שחיט' פסול' אפי' בדיעבד:

וביישוב הא דרי"ף פסק כל"ב סי' א' בעוף נ"ל דרש"י כת' בר"פ השוחט לל"ק דעל א' בעוף קאי דצריך ב' סימני' משום גזירה שמא לא ישחוט, אפי' רוב א' ולל"ב צ"ל דכולי האי לא חיישי' אלא דבעי א' כולו שמא לא ישחוט רובו, אבל לגזור דבעי ב' שמא לא ישחוט אפי' רוב א' רחוק לגזור, וצ"ל לל"ק מ"ט גזרו כ"כ ובאמת פליגי ב' לישנא. ונ"ל לולי פי' רש"י י"ל דל"ק ס"ל כמ"ד דווקא וושט ולא קנה וכיון דבבהמה וושט וקנה הם סימני שחיטה, דתלו בהו חיותא ובעוף סגי בא' חששו לשמא לא ישחוט רק הקנה, שהוא סי' שחיטה בבהמה ויטעה גם בקנה לחוד סגי כסבר' מ"ד או וושט או קנה ולכן גזרו אומר, דלכתחלה בעי תרתי, ולישנא בתרא ס"ל או וושט או קנה וליכא מקום למגזר דבעי תרתי, רק דבעי סי' א' כולו שמא לא ישחוט רובו כנ"ל. והא"ש להלכתא דפסקי' או קנה או וושט פסק הרי"ף דסגי בא' לכתחלה דאין מקום לגזור כלל להצרי' ב' דווקא אלא א' כולו כנ"ל והוא יישוב נכון:

והנני חוזר לדינו של הפר"ח, ומלתא דמסתבר קאמר ונר' פשוט, אלא דפלתי הקשה עליו מדהשמיט הרי"ף הא דר"ז וכת' ראשונים דדחה הא דר"ז משום דקיימ"ל כר"א דבעי בדיק' אתלת הוחתא ופליג ע"כ על ר"ז ול"ל בה"ש מרווח רווח, עדיין קשה למה לא הבי' דר"ז דחדודו קודם ללבונו אם שחט עוף ושחט הקנה וע"כ דלא כפר"ח. ולפענ"ד לקיים דינו של הפר"ח, דלכאור' קשה על הפר"ח, לפי שיטת הסוברים דבעי רוב הניכר לעין ולא רוב מצומ' ואפילו דיעבד, ונטרפה ברוב מצומ' א"כ גם בשוחט קנה בעוף אסור כיון דנשרף רוב מצומ' נטרפה, ושחיטה לא הוי עד שהוא רוב הנר', והוא קושי' תלמידו על הפר"ח דמביא בסי' כ"א דבעי רוב הניכר, ואני אבאר למ"ש התב"ש סימן כ"א בטעמא דפוסקי' דבעי לענין שחיטה רוב הניכר או סגי ברוב המשוער הי' מספק, ולכן לענין טריפות נקטי' להחמיר מספק ברוב משוער, ולענין שחיטה מחמרינן מספק דבעי רוב הנר' ולפ"ז א"ש דינו של הפר"ח בשוחט בסכי' מלובן קנה בעוף מותר ממ"נ אי נטרפה ברוב משוער כבר נגמרה השחיטה ג"כ, ואי בעי רוב הנראה לענין שחוטה, היא כטרפה ג"כ בעינן רוב הנראה לעין, אלא דפר"ח מדויל ידי' משתלם, דהוא כ' בסי' כ"א דהעיקר מדאוריית' רוב המשוער בין לענין טריפו' בין לענין שחיטה, ומדרבנן צרי' רוב הנראה, שמא לא ישחוט רק מחצה כמו לס"ד מ"ד דמחצה כרוב מדרבנן צרי' רוב שמא לא ישחוט פלגא כן למסקנא בעי רוב הנראה שמא לא ישחוט רק מחצה, ולשיטתו לא א"ש מ"ש בסי' ט' דמדרבנן עכ"פ אסור, וי"ל דהאי טעמא דרי"ף דלא כ' הא דר"ז דחדודו קודם ללבונו לענין עוף דמדרבנן אסור, ומ"מ יש מקום לדינא של הפר"ח כיון דיש ב' דיעות אי קיי"ל כר"ז דבהש"ח מרווח רווח, וגם יש ב' דיעות אי בעי רוב הנראה ואם ננקוט להלכתא לחומרא דבעי רוב הנראה וגם ננקוט להחמיר בלבון סכי' דלא כר"ז, אבל בעוף דליכא רק דרבנן כולי האי לא מחמרינן לגבב חומרא במלתא דרבנן, וכעין זה כת' הדר"ג ני', ובאמת לשון הפר"ח אינו מתוקן שכתב בסימן ט' דבשוחט קנה כשרה לכ"ע, ולמ"ש לאו כולי עלמא הוא דלשיטת הרי"ף דל"ל דר"ז וס"ל ג"כ דבעי רוב הנראה כמ"ש הט"ז סימן כ"א משם רי"ו שזו שיטת הרי"ף ושחיטה זו אסורה מ"מ לדינא השתא לדידן יש להקל בעוף מטעמא דכתיבנא:

ואיכא ראי' מהימנא לדינא של הפר"ח ממ"ש רש"י ח' בד"ה הא איכא

צדדי' דוושט נקובתו במשהו, מדנקט וושט וכו' דנקובתו במשהו ש"מ דמקנה לא קשה דפסולו ברובו ואפילו לס"ד דלא ידע מבה"ש מרווח ל"ק אלא מוושט, וכן נראה לכאורה דתוס' ס"ל הכי שכ' בד"ה הא איכא צדדי' מכאן משמע שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט וכו' נקיט וושט ולא קנה נראה דס"ל דקושי' ש"ס רק מוושט. ויש לדחות דלכן נקיט תוס' וושט, דהא קנה לא מיטרף אלא ברוב' והא דן תוס' מכאן לטרי' אחר שאם ניקב וושט בשעת שחיטה כנגד מה ששחט טריפה, וזה ל"ש בקנה דפסוקתו ברובו, ואחר שכבר שחט רובו של קנה קודם ששחט הוושט לא מיטרף במיעוט בתרא של קנה שכבר שחט כמ"ש היש"ש ומביאו הט"ז וש"ך סימן כ"ו ולכן נקיט תוס' וושט שניקב מה שכבר שחט עד שלא שחט רובו, אבל בשוחט בסכי' מלובן אפשר דס"ל לתוס' דגם משום הקנה מיטרף כמ"ש הפלתי דמיד כשחתד שורף מן הצד מה שנשחט וחתיכ' וכויה באו כא', אבל ממ"ש רש"י דוושט נקובתו במשהו נראה לעין דס"ל דמשום קנה לא קשה וכפר"ח, אלא דקשה לי לפי שכ' הט"ז סימן כ"א, והוא העיקר בכוונת ושיטת רש"י דס"ל דבעי רוב הנר' דווקא והסכימו עמו כל הבאים אחריו, א"כ קשה הא מקנה ג"כ קשה והאיכא צדדין דעד דלא שחט רוב הנראה כבר נטרפה ברוב משוער ואסור מדרבנן וצ"ע:

ונראה משיטה זו כשיטת התב"ש סי' כ"א בטעמא דפוסקים דס"ל דבעי רוב הנראה מספיקא אי הדר בי' רבא וס"ל דרוב הנראה בעינן, בין לענין שחיטה בין לענין טריפות, או איפכא דס"ל בשני' סגי ברוב מצומ' אעפ"ז לא קשה מידי על רש"י כמובן ולשיטת פר"ח צריך עיון:

ולשיטת התב"ש מוכח מדלא הביא הרי"ף הא דר"ז לענין עוף ע"כ דס"ל דגם בעוף אסור מטעם שכ' הפלתי, דרוחב החוד שורף, ולעצמינו נוכל לומר דרי"ף ס"ל דבעי רוב הנראה מדרבנן ומיטרף ברוב המצומ' ורש"י ס"ל דספק הוא ומותר ממה נפשך ועיין:

ולאשר הדר"ג נ' האריך ביישוב השמטת הרי"ף הא דר"ז ואציע לפני הדר"ג ני' מה שהעלתי בעני' בחידושי לחולין יישוב על הרי"ף דלא פסק כר"ז, והנה תוס' ורא"ש כתבו דמכאן מוכח שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט כנגד מה ששחט טריפה, נר' דיש מקום לומר דאם ניקב מה שכבר שחט כשר הגם דלא שחט רובו ולקמן ל"ג בשחט כל או רוב סימן א' פליגי אי יש טריפות לחצי חיות ודוקא בנשחט כולו או רובו, אבל במקצת לא משום שהטריפות באבר אחר, אבל באותו אבר במקו' שכבר נשחט י"ל דלא מיטרף, כן היה מקום לומר, אלא דמכאן לא משמע הכי מדמקשה והאיכא צדדין ועיין ט"ז סימן כ"ו סברא כזו בין אותו אבר לאבר אחר, וי"ל הא דפשיט' לש"ס דמיטרף באותו מקום שכבר שחט דוקא למאן דס"ל יש טריפות לחצי חיות אפי' נשחט כל האבר כולו, ס"ל לש"ס ה"ה באותו אבר במקום שכבר שחט ועדיין לא נשחט רובו דמי' להדדי, אבל למאן דס"ל אין טריפות לחצי חיות ה"ה דלא נטרף במקום שכבר שחט מקצתו, ולפ"ז הא דמקשה כאן לר"ז והאיכא צדדין מקשה למאן דס"ל לקמן ל"ג לר"ז יש טריפות לחצי חיות, אבל למאן דס"ל לר"ז אין טריפות לח"ח לק"מ, והא"ש כיון דאיכא פלוגתא אליבא דר"ז כמאן ס"ל ולמאן דס"ל לר"ז אית ליה אין טריפות לח"ח לא מוכח דס"ל בהש"ח מרווח רווח וש"ס מקשה ומפרק למאן דס"ל דר"ז אית לי' יש טריפות לח"ח, וכיון דלאמת לא אתברר ר"ז כמאן ס"ל אין לנו להוכיח דס"ל בה"ש מרווח רווח, וכיון דקיי"ל לרי"ף דיש טריפות לח"ח והשמיט משו"ה הא דר"ל לקמן שחט הקנה ונטרפה הריאה, לכן השמיט הא דר"ז, כיון דאנו אין לנו ראי' מוכחת דס"ל לר"ז בה"ש מרווח רווח, כנ"ל:

וצריך אני להוסיף דברים לפמ"ש הר"ן לקמן דלכן לא מביא הרי"ף הא דר"ל משום דר"ז חולק עליו וכ"כ הרא"ש שם, וא"כ היה לו לרי"ף להביא הא דר"ז ליבן סכ' ממ"נ אי ס"ל לר"ז יש טריפות לח"ח מוכח דס"ל בה"ש רווח ואי ס"ל אין טריפות לח"ח הרי כן קיי"ל אין טריפות לח"ח ודר"ז הלכתא הוא ממ"נ ואם משום דמספקא לן אי הדר ר"ז או לא, נקטינן להחמיר בנשחט הקנה ונקובה הריאה, אבל בהאי דליבון סכי' מותר ממ"נ, וי"ל דרי"ף לא משום שמא ס"ל לר"ז דיש טריפות לח"ח לא פסק כר"ל דהא רבא מפרש דר"ל אלא גם אם ר"ז ס"ל אין טריפות לח"ח, מ"מ לא פסק דר"ל משום דר"ל עצמו לא ברירא האיך ס"ל דסתר דבריו כמ"ש הרא"ש לקמן, לכן ספקא הוא ועיין פלתי ותב"ש סימן כ"ז דנקטו לעיקר מש"כ הרא"ש משום דר"ל סתר דבריו, ולולי כן גם אם ר"ז פליג על ר"ל הוי פסקינ' כר"ל ולכן ספיק' דדינא הוא משום דמספקא לן הא דר"ל עיקר עיי"ש, וכיון דמר"ז אין מוכח דס"ל בה"ש רווח וספיק' דדינא אם יש טריפות לח"ח לכן השמיט הרי"ף הא דר"ז דליבון סכי' כנלפענ"ד:

ומלתא דתמוה לי אדבר פה על מ"ש הרא"ש דר"ז דיעבד אבל לכתחלה לא דלמא יטה הגם שמכוון שלא להטות ולכן בעי בדיקה אתלת רוחתא ומביא ראיה ודמיון כהא דאמרינן לעיל ובמוקדש' לא ישחוט שמא יגע בבשר וראיה זו איני מכיר, התם חיישינן שמא יגע הגם שמכוון שלא יגע חיישינן דלמא יארע לו דבר ונדחה ידו ויגע, לא חיישינן דלאו אדעת' דנגע, אלא שיקר' לו מקרה בנגיעה, ולכן לא ישחוט שלא לטמאות קדשים, ומה יועיל לנו ידיעתו שנגע הוא מעוות שאינו יוכל לתקן, ועבירה היא בידו שטימא קדשי', משא"כ בשחיטת חולין כל שמכוון שלא יגע, ואם בכל זה יקרה לו מקרה ע"י אונסו שיטה ידוע לו ויטרוף שחיטתו, מנ"ל דחיישינן שיטה ולא ידע שהיטה, ואין הנידון דומה וצל"ע:

ומדי דברי בענין זה עוד רגע אחת אדבר, אשיחה וירוח לי דקשי' לי על מה שכ' תוס' בנדה ה' ע"ב ד"ה ואם א"א בסופ' הא דאמר רבה בחולין באומר ברי לי לאו דווקא, דס"ט ברה"ר טהור, ולא הבנתי מה יענה תוספת להא דאמר בסיפ' באחרי' רואין בליתי' קמן דנשיילי' למה צריך אחרים רואין דספק טומאה טהור, וע"ז ל"ש לאו דווקא ועכצ"ל כתירוץ תוספת בחולין דמשו' דע"פ הרוב נוגע וצ"ע, והי' נר' לי בכוונת תוס' נדה דס"ל ג"כ כמ"ש בחולין דעל פי הרוב נוגע והיינו בליתי' קמן חיישינן לשמא נגע ולא הוי ספק השקול דעל פי הרוב נוגע, וכל זה בליתי' קמן חיישינן שמא נגע ויודע שנגע והלך לו, אבל אם הוא לפנינו ואומר שאינו יודע אם נגע או לא, כה"ג ליכא רק ספק השקול אולי נגע ולאו אדעת' או לא, ואין לומר דרוב נוגע, דנגד זה איכא אלו נגע הוי ידוע ולחוש שנגע ולאו אדעת' אין זה רוב, ולכן הוצרך לחדש ברי דאמר רבה לאו דווקא כנ"ל, ועפ"ז יש לומר הא דלא העמיד תוס' בחולין קושיתו על דאמר רבה באומר ברי לי כמו שהקשה בנדה ולתרץ כמו שתירץ דעל פי הרוב נוגע, ולמה שכתבתי א"ש דעל דאמר רבה באומר ברי ל"ק לתוספת דיש לומר ברי לאו דווקא, ולכן הקשה על דלית' קמן, ומה שתי' על זה דע"פ הרוב נוגע שהוא תיר' מרווח יותר מלדחוק ברי לאו דווקא תי' זה לא יועיל למה דאמר רבה באומר ברי לי כמ"ש וע"כ לדחוק דברי לאו דווקא כמ"ש בנדה וא"ש:

והנה תירוץ תוספת נדה דחוק מאוד, דברי לאו דווקא, ובריש חולין בלימוד הישיבה גדולה לאלקים ד' יחיים העלתי יישוב נכון לקושית תוספת נדה, בהקדים דאוקימת' דרבה ואם שחטו שחיטתן כשירה צריך הסבר הא השחיטה וודאי כשירה מה לי אם השוחט טמא או טהור ואין אנו דני' אלא לענין הכשר הקרבן אם טמא או טהור ואין זה ענין לדיני השחיטה ורש"י כ' דהכא עיקר דכוליה פרקין בתורת שחיטה איירי ואינו מובן שאין זה בדיני שחיטה רק לענין טומאה וטהרה דקדשים וגם לשון מתניתין שחיטתו כשירה קשיא גם כן דשחיטה פשיט' דכשיר' וכ"ז צריך יישוב, ונ"ל דיש רבותא לענין הכשר שחיטה עצמה דכשירה דס"ד כיון שצריך שיתן דעתו עינו ולבו שלא יגע ויטמא הבשר, ס"ד דחיישינן דעל ידי זה הסיח דעתו בשעת שחיטה שלא יקלקל שחיטתו, ושהה או דרס ולאו אדעתא, ור"ן כ' הא דל"ח במומחה שמא שהה או דרס דמכוון בשחיטתו שלא יבוא קלקול ע"י, וזה שמכוון דעתו שלא יגע, ס"ד דחיישינן שמא על ידי זה לא כוון יפה בשחיטה, וזכר לדבר מהא דקיי"ל דאסור להתפלל וספר תור' בידו שס"ת צריך שמירה שלא יפול מידו ולא יתכוון הטיב בתפילה, קמ"ל מתניתין דשחיטתו כשירה, ולא דמי להא דתפילה וספר תורה בידו שם ב' ענינים נפרדי' הם, משא"כ כאן הכל בענין ומעשה שחיטה, וגם כאן דיעבד ושם לכתחלה, והא"ש לשון מתניתין ושחיטתו כשירה ויש לו שייכו' לדיני שחיטה, וא"ש מש"כ רש"י דכולהו פרקי' בתורת שחיט' אייר' והא דרבה דיוכל לומר לכתחלה לא שמא יקלקל בשחיט' ע"י שדעתו שלא יגע, ואפשר ה"נ קאמר שמא נגע וצרי' למיהב דעתו שלא יגע ויש לחוש לקלקו' בשחיטה:

ועפ"י הוצעה זו מיושב קושית תוספת בנדה, דבאמת א"צ לומר ברי לי שלא נגעתי דס"ט ברה"ר טהור, אלא רבה הוצר' לומר באומר ברי לי שלא נגע, כי התכוון שלא יגע עד שיודע בבירור שלא נגע וקמ"ל מתני' שחיטתו כשירה ול"ח לקלקול שחיטה, אבל כשהוא לפנינו ואינו יודע אם נגע כי לא שם לבו ומחשבתו על זה פשיט' דשחיט כשירה ומאי קמ"ל מתני' לענין הכשר שחיטה וע"כ מתנית' באומר ברי לי ומיושב קושית תוספות נדה על נכון בעה"י:

אלא דכ"ז א"ש בקושית תוספות נדה, אבל קושית תוס' חולין בדלית' קמן קשה למאי מצרי' אחרי' רואים כיון דליתא קמן ואיכא ספק אם נוגע אם לאו ס"ט הוא, וע"כ אנו צריכים לתירוץ תוספות דע"פ הרוב נוגע ולישנא דסיפא דכולן ששחטו שחיטתן כשירה ל"ק כמו שהקשתי על רישא דלענין הכשר פשיט' דהא בסיפא כולל חשו"ק וטמא, לכן נקט שחיטתן כשירה ועל הרישא אתי שפיר כמ"ש ועיי':

ובדברינו אלו יש מקום ליישב הרמב"ם פ"א מהלכות פסולי מוקדשים הל' א"ב שפסק דטעמא דמוקדשים לכתחלה לא ישחוט ואם שחט הזבח כשר ולא כ' דווקא באומר ברי לי, ולמ"ש דבאמת לא צרי' שיאמר ברי לי דס"ט ברה"ר טהור ורבה דאמר באומר ברי לי לאו דינא קאמר דווקא, באומר ברי לי, רק דמוקי מתני' בהכי דאל"ה מה זה לענין שחיט' ולשון מתני' קשיא לי' כמ"ש, והא"ש דלא כ' הרמב"ם דבעי שיאמר ברי לי, דבאמת ל"צ שיאמר ברי לי וכ' הזבח כשר, ורמב"ם לא אית' שם רק מהכשר הזבח במה שנוגע לקדש', ורבותא דשחיטתן כשירה מזה לא אסיק ובא שם, וגם רבה לא אמר כן רק לפי אוקימתא דידי':

אלא דקשה הא בלית' קמן קשה ג"כ קושי' תוס' וצ"ל דבעינן ידיעה בוודאי דלא נוגע דע"פ הרוב נוגע כמ"ש תוס' ממילא באיתא קמן ג"כ בעי ברי וקשיא על הרמב"ם, ונ"ל עפמ"ש לעיל דמה שכ' תוספות דע"פ הרוב נוגע וליכא ספק השקול זה דווקא בלית' קמן, ובאית' קמן לית' לתי' תוס' אלא באית' קמן ל"ק על דאמר רבה באומר ברי לאו דבעי ברי אלא רבותא אפי' בברי שחיטה כשירה, ולפ"ז באיתא קמן באמת אצ"ל ברי דליכא רוב דנוגע ויפה עשה הרמב"ם דל"כ דצרי' שיאמר ברי לי, והא דלא כ' רמב"ם דבלית' קמן צרי' אחרי' רואי', דרמב"ם לא העתיק רק מתני' דזבחים וסתמא באיתא קמן, והך דלית' קמן לא נזכר בסוג' שם רק רבה לפי אוקימת' דילי' מפרש סיפא דמתניתין דחולין דבהכי אייר' ואוקימתא דרבה נדחה, וא"ש שיטת הרמב"ם כנלפענ"ד:

ומה שכ' בתשו' נב"י קמא חי"ד סימן ד' בסופו בכוונת תוס' חולין דלא הקשה מרישא באומר ברי לי משום כל דאפשר לברורי עיי"ש דבריו תמוהי' אנו צריכים לברר שמא יאמר ברי שנגע, אבל אם אינו יודע, ספיקו להקל, וקשה למה אמר רבה באומר ברי לי באומר א"י סגי, וגם היה נעלם ממנו לפי שעה במח"כ קדושתו דתוס' בנדה הקשה באמת מהא דרבה דאמר ברי לי ולדבריו צ"ל דתוס' בנדה ס"ל דאין צרי' לברר במקום דליכא חזקת איסור:

ובדברינו אלו מצאתי יישוב לקושיא ת"ח דלא מקשה ש"ס בזבחים ל"ב האי טמא דאטמא במאי כדמקשה בחולין, ולמ"ש י"ל לפמש"כ תוס' בד"ה ובמוקדשים דחיישינן שמא יגע אחר פרכוס לק"מ קושי' ש"ס דאטמא במאי כמובן וזה צריך עיון באמת על תירוץ תוס' ולתי' שני דמפרכסת מקבל טומאה מקשה ש"ס שפיר, וי"ל דש"ס בחולין הוכיח לפי אוקימת דרבה דמפרכסת מקבל טומאה, דאי החשש שיגע אחר פרכוס וצריך שיהי' דעתו שלא יגע אחר הפרכוס וכבר כלה מעשה שחיטה הדר תקשי מה ענין זה לכאן וגם קשה לשון מתני', פשיט' דשחיטתו כשירה וע"כ צ"ל דבשעת שחיטה צריך שיהא דעתו שלא יגע ומקשה שפיר דאטמא במאי אבל בזבחים לא מקשה דלא מיית' לדרבה וי"ל דאינו מקבל טומאה רק אחר הפרכוס ול"ק דאטמא במאי, ועיי' ת"ח שכ' ג"כ דיש לומר דפליג' הסוגי' בזה והוא הולך לדרכו, ואנן לפי דרכינו, והוא על דרך פלפול בלימוד הישיבה וקב"ה חדי בפלפולא, הוא יפתח לבנו בתורתו, וישמח לבבנו בישועתו, הכ"ד אוה"נ חותם באהבה רבה:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה