אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ו

תשובה ה

שמחת יום טוב, ביום טובה היה בטוב, וגמר חתימה טובה לבני תלמידי מחמדי כלי יקר שפתי דעת הרבני המופלג בתורה חריף ובקי בע"פ אוצר בלום ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה שמחה בונם סופר ני' בשבת תחכמוני בע"מ וויען יע"א:

בלילה ההוא ליל עי"כ קבלתי לשמחת לבבי מע"י אצבעותיך אמירה נעימה בתורת ד' תמימה, ומובן מאליו כי לא היה עוד שעת הכושר להשיב לך קודם יוה"כ, ולהיות כי מוכני' טרדות רבות כיום ע"ד ויהי ממחרת וישב משה לשפוט ואמרו מחרת של יוה"כ היה, ורגיל אני לפרש להיות כי ביוה"כ חזרו בתשובה והסכימו בלבם מחר לבקר משפט בין איש לרעהו, והשיב ע"פ הדין למי אשר בכפו מחבירו לכן ישב משה לשפוט העם מערב עד בוקר, וכן אנחנו היום להוצי' לאור משפט צדק בדברים העומדים ברומו של עולם אשר הוכחתי עליהם בדרושותי מן כל דין נדדתי שינה מעיני וקדמו עיני אשמורות חצי שעה אחר חצות לילה לעסוק בענינים ממק"א אשר לפני ותחלת עסקי בד"ת גם על זה פקחתי עיני לשום עין על דבריך החביבים עלי ואשיבך בקיצור אומר לפי מסת הפנאי:

והנה עשית לנו מעשה חדודים עד"פ מה שכתבת ביישוב קושי' תוס' על רש"י חולין מ' ע"א שכ' דר"ה רבותא קמ"ל ל"מ הגביה דקני' בהגבהה מדמקשה ש"ס על ר"נ ממנסך הא מנסך מכי אגבהה קני', ונראה לך להעמיס בכוונת רש"י במה דקשי' לך לכאורה למה ס"ל לר"נ דאמרינן לצעורי ואינו נאמן דלאו לצעורי קמכוון נאמר מתוך שחייב לשלם נאמן שלא כיוון לצעורי כהא דאיתא פ' הנזקין מתוך שנאמן להפסיד שכרו, וצ"ל דחזקת כשרות דלא עבד ע"ז אלימא, וי"ל דר"ה קמ"ל רבותא ל"מ הגביה דכבר קנאה בהגבהה ומחויב לשלם דל"א לצעורי דנאמן מתוך שמחייב עצמו לשלם אפילו לא הגביה דא"מ לשלם משום קלבד"מ מ"מ לית לי' לצעורי קמכוון ומיושב קושי' תוס' מדמקשה לקמן הא קנאה בהגבהה לפי דבריך בכוונת רש"י לא קנאה בהגבהה שיהי' כשלו ממש אלא שעל ידי הגבהה חייב לשלם יותר יש להאמינו דל"מ לצעורי, והרגשת בעצמך מדמקשה אח"כ ממנסך נימא לצעורי י"ל דקושי' ש"ס משוגג עפמ"ש הפלתי סי' י"ד דגם בשוגג שייך לצעורי דלא כפ"י גיטין סוגי' דהיזק שא"נ, אלו דבריך. ולהיות כי חביבים עלי דבריך העתקתים אמנם יש לדחות כי מ"ש כי יש להעמיס בכוונת רש"י דקני' בהגבהה דחייב לשלם לא נראה כן מלבד כי רחוק להעמיס כן בכוונת רש"י, גם לשונו לא דייק כן שכ' דכשהגביה' והרביצה קנאה והיינו שיהיה חייב בתשלומין, מאי האי דכ' עוד ונעשים שלו לדבריך לא צריך שנעשים שלו אלא שמתחייב בתשלומין שקנאה לדבר הזה ואיכא רבותא, מזה נראה שכוונת רש"י שנעשית שלו כולו עיין חי' הר"ן דהוא כאוסר דבר שלו, ומ"ש דקושי' שני' דש"ס ממנסך הוא משוגג וע"פ דברי פלתי שכ' גם בשוגג אמור יאמר לו שאינו מאמינו, דברי פלתי רחוקים בעצמותם, וגם לדבריו לא א"ש קושי' ש"ס י"ל מתני' בידוע שהוא שוגג שלא ידע שהוא של חבירו, או שידוע לנו שסבו' היה דאינו נאסר בכך דלא קנאה בהגבהה, וא"ש קושי' ש"ס משוגג דפטור אבל אסור, ע"ד שכתבתי לפי דבריך, וי"ל בזה מה דמקשינן בסוגי' דגיטין דמתרץ לחזקי' השתא לאזוקי קמכוון אודוע לא אודע לי' הא במנסך אפשר להנאתו קמכוון, ועיין תב"ש סי' ד' שנשמר מזה, עיי"ש ס"ק ט"ז, ולמ"ש י"ל ע"פ שהרגיש חי' הר"ן שם מזיד נמי הא יוכל לומר שוגג אני, וכ' דמ"מ מקשה דהיה לנו לפטרו גם בזה דלמא יירא שיתוודע והוא דוחק, ונ"ל דקושי' ש"ס כיון שכבר פטרו בשוגג כדי שיודיע שלא כדת של תורה גם במזיד לא היה להו להניח על הדין כיון דאפשר שלא יודיעו ולכן מקשה מזיד נמי אחר שכבר פטרוהו בשוגג ומעיקר הדין אין חילוק בין שוגג למזיד, והא"ש ממנסך לא קשה כלל מזיד נמי דבשוגג שאינו של חבירו או שנאסר פטור מן הדין משום קלבד"מ דלא מתכוין לגזול ולאסור, ולא מקשה רק על מטמא ומדמע מזיד נמי דנמנו לפוטרו בשוגג מזיד נמי לא יאמרו בו חוץ, ומתרץ שפיר השת' לאזוקי קמכוין. ויש להאריך בזה עד"פ ותן לחכם. וגוף קושית חי' הר"ן יישבתי ע"ד נכון לעצמי:

וכשאני לעצמי יישבתי מאז קושי' תוס' על רש"י במה שצל"ע במ"ש רש"י דקמ"ל רבות' דה"א בהגבה' דקני' ושלו היא והיינו כשמגביה לאסור הא ע"ז אנו דנין אי יוכל לאסור ואם אין בכחו לאסור בשחיטתו לע"ז ולא קנאה שיתחייב באונסין דפשיטא משום שסבור הוא דאסרה הגם שא"אא אינו מתחייב באונסין ואפשר דרש"י ס"ל כשיטת הרא"ה שבר"ן שבאכילה נאסרה מיהת, ועוד ויותר נ"ל דסתימת ר"ה כיון ששחט בה ס"א אסרה משמע דאסורה מדאורייתא ככל תקרובת ע"ז דס"ל א"א מדאורייתא, ונ"ל אי הוה נקט הגביה ה"א דס"ל בלא הגבה' אא"א מדרבנן, וכיון שאסורה מדרבנן ממילא כשהגביה קנאה דהא רוצה ויוכל לאוסרה מדרבנן, וכיון שקנאה יוכל לאוסרה מדאורייתא וה"א משו"ה אמר דאוסרה מדאורייתא אבל בלא הגבהה רק מדרבנן אוסרה לכן נקט רבוצה דמ"מ אסורה מדאורייתא ומיושב קושיתי. ממילא לק"מ קושי' תוס' דהא אמר ר"נ, אא"א וכו' מסתימת דבריו וכן נקטינן אפילו מדרבנן אינו אוסר ומקשה שפיר ממנסך דאין לומר דקנאה בהגבהה כיון דאינו אוסר אפילו מדרבנן לא קני' בהגבהה כקושיתי וא"ש:

והא"ש בזה מה דנתקשה תוס' כדמתרץ באית לי' שותפות היינו מערב, ונ"ל דתי' תוס' דקמ"ל דלא קלב"דמ אינו פשוט עד דהוצרך תוס' להקשות ולתרץ לפמ"ש תוס' גיטין דל"א שחייבוהו שלא יהי' כ"א הולך וכו' דלא קנסו יותר מבניכר, וכ"ז במנסך של חבירו אבל באית לי' שותפות שהוא בכלל מערב יי"נ שלו בשל חבירו לא ס"ד דיהי' פטור במערב עד"ז דאית לי' שותפות בו כיון דשייך שלא יהי' כ"א וא' הולך והוא בכלל מערב דהכל בכלל ולכן נתקשה תוס' בזה ותי' דמ"מ איכא רבותא, ולמ"ש ביישוב רש"י א"ש דמתרץ באית לי' שותפות ומגביה לאסור של חבירו דנאסר ע"י תערובת וקני' בהגבהה ומנסך ממילא גם של חבירו ולאו בכלל מערב אלא בכלל מנסך הוא מעיקרא אחר שהגביה וא"ש. והארכתי עוד ליישב קושי' ש"ך סי' ד' על הסמ"ע מדלא משני לי' במנסך באית לי' שותפות דנ"ל מאן דס"ל בשותפות ג"כ שייך לצעורי הגם דסברא דאין דרך לעבוד בשל אחרים דכ' התב"ש לא שייך בשותפות דעובד בשלו היינו דבשלו עובד ואינו חושש לחלק של חבירו משלו, אבל בוודאי אין כוונתו לעבוד רק בשלו ודווקא במנסך אמרינן דהו"ל לחלק אם כל כוונתו לצעורי וע"כ דבשלו רוצה לעבוד באמת ושל חבירו לא אכפת לי' אבל בשוחט אמרי' שגם בשלו אינו רוצה לעבוד משום ח"כ וכל עיקרו רק לצעורי אבל גם ביין דאפשר לחלק אמרינן דבשלו ע"כ רוצה לעבוד אבל בשל חבירו נשאר הסברא דאין עובד בשל אחר כנ"ל והא"ש דלא מתרץ שני' בשותפות דקשה היינו מערב והבן:

והנני חוזר על דבריך מן המאוחר אל המוקדם בהקדמת דבריך שהקדמת דקשה לך נימ' מתוך שנאמן לחייב עצמו בתשלומין וניחא לך דחזקת כשרות אלימא כ"כ דגם משום מתוך א"י, עי' טו"ז יו"ד סי' קכ"ז, שהעלה דבר זה דנגד חזקה ל"א מתוך, אלא דבריו צ"ע דהא המחבר שם כ' ביי"נ דנאמן אם מפסיד כל שכרו והא איכא ח"כ דיין, ומה דס"ל לט"ז דס"ת אינו בחזקת כשרות האמת שכן נראה ממקצת ראשונים ועיין תוס' ב"ב ל"ג ע"א שכ' דשאני ס"ת דהוא בח"כ אחר שיצא מיד הסופר משמע דקודם שיצא מידו ליכא ח"כ ועיין רשב"א דלא משמע כן, אלא גם לפי משמעות תוס' מוכח מסוגי' דגיטין אפי' אחר שכבר יצא מתח"י נאמן משום מתוך, ואפשר דס"ל לט"ז כיון שע"י הסופר נתחזק נאמן משום מתוך משא"כ בקדושין שם וכדומה אלא דהמחבר ס"ל גם ביי"נ כן וצ"ע. אבל קושיתו מעיקרא ליתא דשאני בקדושין בדבר שבערוה גזה"כ דבעי ב' עדים ופשוט:

בכל זאת י"ל חזקת כשרות דישראל שלא יעבוד ישראל ע"ז אלימא בצירוף סברת התב"ש דאין דרך לעבוד בשל אחרים בוודאי א"ש ובלא"ה יש לחלק:

ובשורש ד"ז דנאמן ע"א משום מתוך אמרתי מאז זה לי יותר מעשרים שנה כשלמדנו סוגי' זו בישיבה דל"א מתוך שמפסיד לעצמו נאמן דאפשר שמזיק לעצמו, ויפסי' נפשו עם חבירו ולא אלימא סברא זו אלא כשיש לו לחוש שיפסיד לעצמו ולא יפסיד לאחר שרוצה לצער ולהפסיד ויאכל הלה וחדי, והיינו סופר שאמר בס"ת גוילין שבה לא עבדתי לשמה אם לא יאמין לו יהי' לו ס"ת לקרות בה כס"ת כשר, והוא שאמר שלא עמל ולא טרח בו לעבד לשמה או אזכרות שבו לפי דבריו לא עמל בו ולא עשה את אשר עליו לעשות והלה יש לו ס"ת כשר אין צריך להאמין ויפסיד הוא ולא יפסיד חבירו ומשום ספק אולי יאמן לו ויתן מקום לדבריו משום ספיק' לא מחית נפשי' להפסיד שלו בהפסד מרובה ולא נמצא דבר זה רק בכה"ג שהאמינוהו, הגם שעכשיו מאמיני' מ"מ עדיין הוא בספק בכל פעם שמא יכחישו או יאמר שאינו מאמין לו עיין "ך סי' קכ"ז כנ"ל:

ומיושב קושי' תוס' ב"ב הנ"ל למה לא צריך לשלם לפי דבריו ג' שנים שיאכל דשם יאמר ממ"נ אם אשלם משום שאכלתי שלי הוא שאכלתי ש"ח, ואם איכי כאמן למה אשלם ואם ישלם לקתה מדה"ד אבל כאן לפי דבריו שלא כ' ולא עיבד לשמה אין לו שכר ולא יוכל לומר למה אתה קורא בו אם אין אתה מאמין לי' דאין לסופר הפסד אם יהי' ביד הבעלים כחומש או כס"ת ומן הדין אינו נאמן לולי משום חזקה שלא יפסיד לעצמו כ"כ וא"ש ונכון. ומובן בזה לשון הש"ס מתוך שנאמן להפסיד שכרו הול"ל מתוך שמפסיד שכרו, והא הנאמ' לפסול הס"ת הוא, ולמ"ש א"ש כל שנאמן בוודאי להפסיד לעצמו לא מחית נפשי' לספיקא אם לא האמת אתו, הקצרתי, ומיושבים כמה קושיות בסוגי' שם דקשי' מכה"ג יאומן מתוך שמופסד גם הוא, ולפ"מש לק"מ ועיי' כ"כ נלפע"ד נכון מאוד בעז"הי:

והא"ש דאינו נאמן דלאו לצעורי קמכוון משום שמחייב את עצמו לשלם אולי רוצה בכך כדי לצערו ולא מחית נפשי' לספיקא, דממ"נ אם לא יאומן דלאו לצעורי קמכוון לא הפסידו מידי ולא יתחייב לשלם, והיה זה שלום לך כי כבר הגיע זמן תפלה:

שים עיניך הבדולחים על דברינו הנאמרים במרוצה ויהיה ערב לנו, הכ"ד אביך מנשקך מרחוק פ"ב כאור בוקר מחרת יוה"כ תר"ל לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה