אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ב

תשובה א

שובע שמחות ורב ברכות לראש תלמידי חביבי הרב הואו"הג מעוז ומגדול חרוץ ובקי מלא עתיק צדיק נשגב בן אחותי כש"ת מו"ה שמואל ע"פ ני' אב"ד ק"ק סיקס יע"א:

גי"ה קבלתי בעידנא דטרידנא מכל צד כידוע לך, ולהיות כי אהבה דוחקת הבשר פניתי מעט מהמון הטרדות בין הפרקים ושמתי עין עיוני על שאלתך בנדון אשר בא לפניך בע"א המעיד שלא שחט השוחט בהמה זו ואח"כ באו ב' עדים והכחישוהו, והוא גם הוא חזר מדבריו הראשונים והודה כי שקר ענה מתחלה, ופשוט לך אם לא היה חוזר מדבריו לדידי' היה אסור דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כבש"ע ססי' א' סעי' י"ב, אבל בנדון שלפניך שחזר מדבריו הראשונים נסתפק לך אם אסור לדידיה, ונכנסת לבית הספק באשר ראית ב' ראיות א' במל"מ פ"ט מהלכ' אישות הלכ' ט"ו שעשה פשר דבר היכא דעומד בדבריו לדידי' אסור והיכא דחוזר מותר גם לדידי', וראי' ב' ראית במל"מ בפ"ג מהלכ' יבום וחליצה הלכה י"ג דחה חילוק זה בשתי ידים וכבר הרגיש בהגהת מל"מ שם כי סתר דברי עצמו ומספקא לך לדינא למעשה אם נסמוך על חלוקו של המל"מ בהלכ' אישות או לא, להיות כי הוא בעצמו חזר מדבריו הראשונים בהלכ' יבום וחליצה ופלפלת כדרכך ואענה אני את חלקי אשר חנני הי"ת בענין זה, ואבאר באר רחובות קצת ומשם בארה לנדון שלפנינו:

טרם אענה על שאלתך אני אומר מה דפשיטא לך היכא דאינו חוזר מדבריו לדידיה אסור כבסעיף י"ב, הה"נ בנדון שלפניך, לפע"ד יש לעיין בו טובא, הנה דין זה דסעיף י"ב לקוח מתשובת רשב"א שבב"י שם, והרש"בא מסכים עם חכמי ההר דמותר לאחרים הגם דיש לו מגו דהיה מתרץ דבריו דשחט אבל לא שחט שפיר דמגו במקום עדים לאו כלום הוא, אבל כשמתרץ דבריו כי תחלה היה כוונתו שלא שחט שפיר נאמן לאסור לכ"ע, והמחבר לא כ' שאם מתרץ דבריו דנאמן לאסור, ויש כאן שינוי בלשון המחבר הרש"בא כ' שאמר השוחט שלא שחט ובאו עדים והכחישוהו ששחט, והמחבר כ' מי ששחט לעכו"ם בפני ב' עדים וכשרצה ישראל לקנות אמר שלא שחט משמע דידעו עדים קודם שבא הטבח, ונ"ל לרבות רבותא בדינו של הרשב"א בא המחבר ושינה סדורו, הגם שבאו העדים תחלה ואמרו ששחט לפניהם והיה ידועי' לכל ולשוחט, ואח"כ אמר השוחט שלא שחט ואיכא מגו דהיה אומר מיד שלא שחט שפיר כדי שלא להכחיש העדים, מ"מ לאחרים שרי דמגו ל"מ נגד עדים ואיכא רבותא יותר מבעובדא של רשב"א דבאו עדים אחר שכבר אמר שלא שחט, וליכא מגו אלימא כ"כ אולי סובר הוא דלא יאומן לתרץ דבריו הראשונים דכוונתו היה שלא שחט שפיר לכן התחכם המחבר וכתב ששחט לפני עדים ואח"כ אמר הוא שלא שחט הגם דיש מגו אלימ' דהיה אומר מיד שלא שחט שפיר מ"מ אסור לכ"ע דמגו ל"מ במקום עדים הגם שיש כאן חזקת שאינו זבוח ומגו אלימא כזו לא מכרעת נגד נאמנות העדים ואפי' להחמיר, ועיין תוס' ב"ב ל"א ע"ב ד"ה זו בא בפ"ע ומעידה וכו' דמשמע מתירוץ שני של תוס' דמגו מכריע נגד עדים אלא מגו דב"ת ל"א, וצ"ע הלא ש"ס ערוך הוא ב"ב ל"א ע"א דמגו במקום עדים ל"א ועיין ש"ך ח"מ סי' פ"ב בכללי מגו, נ"ל דתוס' בתי' שני ס"ל דב' כתי עדים מכחישים זה א"ז הוו כמחצה והמגו מכרעת להאמין לאותה כת שיש לה מגו והא דמגו במקום עדים ל"א דווקא היכא דליכא רק א' דמכחיש העדים, ובתי' ראשון ס"ל דגם בב' כתי עדים אין המגו מכרעת דתרי כמאה, ואפי' מאה נגד ב' אין מאה מכריעים שנים כן מגו אינ' מכרעת, ובתר ב' ס"ל שאני עדים נגד עדים כיון דמצד עדות אתינן עלה גזה"כ הוא דלא אזלינן בתר רוב דעות אפי' במשה דנאמן כמאה אינו מועיל עדותו אפי' כתרי, אבל הכרעה ע"י אומדנא וחזקה וכדומה דלאו מתורת עדות הוא מכריע בתרי נגד תרי, ועיין תוס' כתובות כ"ב ע"ב ובר"ן שם, ובמק"א הארכתי בזה ואכ"מ, וכ"ז בתרי נגד תרי אבל בטבח זה שהוא א' נגד שנים גם לתי' ב' של תוס' ב"ב ל"מ מגו, הגם דאיכא ג"כ חזקה מסייע למגו, וכן פשיט' לרשב"א דטבח אינו נאמן לאסור לאחרים, וי"ל דנהי דלאסור לאחרים, ל"מ מגו וחזקה, אבל לדידי' אסור ונאמן נגד העדים כיון דמגו וחזקה מסייעו לאסור על נפשו, וי"ל גם התה"ד דמביא המל"מ שם מודה לרשב"א ובעובדא דתה"ד ליכא מגו דמסייע לי' אדרבא חזקת פנויה מנגדת, גם הרשב"א ס"ל דאפי' בדידי' שרי, וכן בנדון שלפנינו גם לדידיה מותר, אפי' היה עומד בדיבורו:

שבתי וראיתי כי לא יתכנו דברינו אלו בתשובת הרשב"א, דהרי בחלק ג' סי' רב"י ומובא בב"י א"ע סי' מ"ח שהוא אומר שמסר לה לשם קידושין מיד ועדים מכחישים אותו שתחלתו לפקדון נתנה דאסור בקרובותיה דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסור' עיי"ש, והרי שם ליכא מגו וחזקת פנויה מנגדת אותו מ"מ אסור בקרובותיה, ובתשובת הרשב"א בהאי טבח י"ל כמ"ש, אבל בתשובתו בח"ג שבב"י א"ע מוכח דס"ל דגם כה"ג מהימן, ותה"ד נהי די"ל דמודה לו לרשב"א במעשה דטבח משום דאיכא מגו אבל על תשובות רשב"א בחלק ג' ע"כ חולק, ונ"ל משו"ה כ' רשב"א בח"ג דאסור בקרובותיה דשווי אנפשי' חד"א דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים, ולא כ' כן גבי טבח דנאמן משו"ה לעצמו דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים, משום דבטבח איכא מגו וחזקה פשיטא דנאמן על עצמו, גם אם אינו נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, כיון דמגו וחזקה מסייעתו, אבל בח"ג דליכא מגו וחזקה מנגדתו הוצרך לפרש טעמו ונמוקו דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים ועיי':

ובמ"ש מצאתי לי מקום יישוב במה דתמוה לי טובא על המחבר בא"ע שלא העלה על שולחנו הך דתשובת הרשב"א ח"ג שמביאו בב"י שם כמו שהביאו ביו"ד, ולמ"ש י"ל כי מצא כי התה"ד חולק על הרשב"א ומסתבר לי' כוותי' לכן השמיט דינו של רשב"א להלכה בא"ע אבל ביו"ד בנדון דטבח לא מצא מי שחולק על הרשב"א, דאפשר דתה"ד מודה לו היכא דאיכא מגו וחזקה, אלא דהמל"מ מצא לו חבר לרשב"א הריא"ז שבש"ג פ"ב דכתובו' ושם ליכא מגו והרי התה"ד חד לגבי תרי רשב"א וריא"ז:

לכן אני מוסיף אומר ודברים דרבו החולקים על הרשב"א וריא"ז הנה בתשובת משפטי צדק הוכיח דרשב"א ס"ל בטעמא דשווי' אנפשי' חד"א משום נדר הוא, מדכ' דלטבח אסור הגם דאיכא הכחשת עדים ש"מ דמה"ט כיון שאסר איסור על נפשו כנודר נדר תו לא מועיל הכחשת עדים, ומביא בשעה"מ פ"ט מהלכ' אישות הלכה ט"ו, ואם כנים דבריו בטעמ' דרשב"א עוד שנים אני יודע החולקי' על רשב"א מלבד תה"ד הנ"ל, והוא תוס' רי"ד בקדושין דף י"ב גבי אמר' לי אם וכו' שכתבו תוס' רי"ד דאיירי שהיא הבת אומרת ג"כ שקדשה אביה, אלא כיון דאגיד' בבעלה אין בכחה לאסור נפשה על בעלה, והקשה מהרי"ט בח"א סי' צ"ב מ"ש באומרת קונם תשמישך עלי דאסורה לו דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ובשעה"מ פ"ט מהלכ' אישות הלכה ט"ו תמה על מהרי"ט הא דשווי' חד"א משום דאדם נאמן על עצמו וכיון שמשועבדת לבעל אינה נאמנת לחוב לבעלה, וכ' דצ"ל דפשיטא לי' למהרי"ט דהא דשווי' נפשי' משום נדר הוא, ובב' ידים סתר שיטתו שבחלק א' הנ"ל וצל"ע:

והנה מכח קושי' מהרי"ט על תוס' רי"ד מוכח דס"ל לתוס' רי"ד דשוויא אנפשיה משום נאמנות הוא ולאו משום נדר, וכן נ"ל להוכיח כי היא ג"כ שיטת הר"ן שלהי נדרים דכ' בשם י"א ומסכי' עמהם דמעיקר הדין לא תוכל לשווי' אנפשי' חד"א כיון דמשועבדת לבעלה, אלמא דס"ל דלאו משום נדר אלא משום נאמנות אתינן עלה, לכן אינה נאמנת לחוב לבעלה, וכיון דס"ל לתוס' רי"ד ור"ן דטעמ' דשווי' אנפשי' משום כאמנות ממילא דחולקים על רשב"א דבאיכא עדים דמכחשו לי' גם לדידי' שרי', ונראה ג"כ שזהו טעמו של תה"ד דחולק על הרשב"א, ועוד א' אני יודע דחולק על הרשב"א בטעמא דשווי' אנפשי' חד"א, והוא בש"מ נדרים מביא שיטה ומובא בשעה"מ פ"ט הלכה י"ו דלולי דהיא בע"כ נבעלת לבעל הי' גבי דידה משום לפ"ע וכו' וכ' שם בשעה"מ לפי תשובת משפטי צדק דשווי' אנפשי' חד"א משום נדר הוא פשיטא דליכא משום לפ"ע עי"ש. ומינה דשיטה זו שבש"מ ע"כ ס"ל משום המנותא הוא, וממילא דחולק על תשובת הרשב"א כמובן, ועיין:

ותבנא לדינא כיון דרבו החולקים על הרשב"א ה"ה תוס' רי"ד ור"ן ותה"ד ושיטה שבש"מ, ועיין הה"מ פ"ט מהלכ' אישות סוף הלכה ל"א דכ' כיון דליכא עדים דנראה דחולק על תשובת הרשב"א, וכ"כ בשעה"מ שם, ולא נמצא לו חבר לרשב"א אלא הריא"ז שבש"ג פ"ב דכתובות ומביאו המל"מ ורבו כמו רבו חבל דלא ס"ל כתשובת הרשב"א להלכה ראויה לנו למיזל בתר רוב דעות, וכ"ז בדינו של הרשב"א בתשובה שבב"י א"ע, אבל אפשר מודו כ"ע להך דינא של תשובת רשב"א בנדון דטבח ולא מטעמי' דרשב"א אלא משום דע"י דאיכא מגו וחזקה מסייע ליה אלים נאמנותו על עצמו נגד עדים וא"ש דפסק הש"ע ביו"ד כוותי' דרשב"א ובא"ע השמיטו, משום דבנדון דהתם רבו החולקים, ואם המחבר לא כיון לכ"ז, מ"מ דברינו נכונים לעצמותן להעמיד הדין על מכונו בעזרת החונן דעת:

כ"ז כתבתי ע"פ דברי משפטי צדק וספר זה אין לי לעיין בו ואותיות מחכימות ודבריו לא נראים לי כי לחדש חדשות בטעמ' דשווי' אנפשי' חד"א משום נדר, ואלו ראה במ"ש הש"ג בשם הריא"ז כתובות פ"ב לא כ' מ"ש דהריא"ז כ' דאדם האוסר ע"ע נאמן ע"ע יותר ממאה עדים הרי מפורש גילה טעמו דל"מ הכחשת עדים משום נאמנות הוא ולא משום נדר, וכ"כ הרשב"א בעצמו בתשובה שבחלק ג' דנאמן ע"ע יותר ממאה עדים ולא משום נדר, וכבר כתבנו לעיל דבעובדא דטבח לא גילה לנו הרשב"א טעמו דנאמן ע"ע כק' עדים דשם ל"צ לזה דאיכא מגו וחזקה מסייעו והי' כ"ז בהעלם עין מן בעל תשובת משפטי צדק ושעה"מ ויתר תשובת ספרדיים ועיין כנה"ג יו"ד סי' א' ובהגה' מל"מ הלכ' אישות:

המורם מהאמור כי כולם שווים בטעמ' דשווי' אנפשי' וכו' משום נאמנות הוא וגם הרשב"א וריא"ז הכי ס"ל וס"ל משום דנאמן ע"ע יותר ממאה עדים לכן אפי' עדים מכחישי' לדידיה אסור, א"כ אין לנו הכרח דתוס' רי"ד ור"ן ושיטה שבש"מ חולקי' על תשובת הרשב"א וריא"ז לבד התה"ד והה"מ דמפורש חולקים עליהם, ואיכא תרי הרשב"א וריא"ז נגד תרי התה"ד והה"מ, וצ"ל דמחבר מדעתו וסברתו הכריע כתה"ד והה"מ לכן לא פסק הך דינא דרשב"א בא"ע להלכה, וביו"ד קבע להלכה הא דרשב"א בטבח דאפשר דכ"ע מודים לו משום דאיכ' מגו וחזקה כאשר כתבנו לעיל:

וממילא נשמע דהמחבר ל"ל לחלק בין חזר מדבריו ובין עומד בדיבורו, דאם ס"ל לחלק ליכא פלוגתא כלל, בין הרשב"א וריא"ז, ובין התה"ד והה"מ כמ"ש המל"מ דתה"ד איירי בחזר מדבריו, ורשב"א בנדון דטבח כ' דעומד בדבורו, וכן משמע מסתימת רשב"א בחלק ג' דאיירי שעומד בדיבורו, ובכה"ג משמע דאיירי הריא"ז אבל בנדון של התה"ד גם הרשב"א וריא"ז מודים וכן הה"מ י"ל דאיירי כשחזרת בה, והמחבר דהכריע להלכה כתה"ד והה"מ מדלית לי' לחלק בין חזר לעומד בדיבורו וכדס"ל למל"מ בהלכ' יבום וחליצה:

ואיכא בדברינו קולא וחומרא קולא כל היכא דליכא מגו וחזקה מסייע לי' אפי' לדידי' מותר ואפי' עומד בדיבורו, והיכא דאיכא מגו וחזקה אסור לדידי' אפי' חוזר אח"כ מדבריו הראשונים מ"מ למעשה לא נ"ל להקל נגד הרשב"א וריא"ז דאין לנו הכרע לדברינו רק מדהשמיט המחבר הך דינא של רשב"א חלק ג' שבב"י שם, מזה הוכחנו דהכריע להלכה כתה"ד והה"מ וצ"ל שהיה נעלם ממנו כל זה בשעה שכ' הב"י וראה וידע מהם בשעה שכ' הש"ע וזה דוחק, ועוד כי מלתא דמל"מ בהלכ' אישות מלתא דמסתברא הוא, ונכון מאוד מסברא דכשעומד בדבריו נאמן על עצמו כל שעה יותר ממאה עדים אבל כשחוזר מדבריו הגם היכא דליכא עדים אינו נאמן לחזור מדבריו, אבל כשיש עדים מכחישי' דבריו הראשונים ומסייעי' לדבריו האחרוני' למה לא יאומן כי שקר אמר תחלה כיון דאיכא ב' עדים המסייעי' לדבריו האחרוני', והמל"מ ביבום וחליצה דדחה חילוק זה אפשר דס"ל דטעם דשווי' אנפשי' חד"א הוא משום נדר, ופשיטא לטעם זה ליכא חילוק בין חזר לעומד בדיבורו כיון שכבר קיבל על עצמו בנדר א"א לחזור בו בכל נדר ושבוע' איסור וגרע דגם שאלה לא מהני, אבל לפי דהוכחנו ובררנו דטעם זה פגום הוא, ורשב"א וריא"ז עצמם לא ס"ל האי טעמא, אלא משום דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים מסתברא דווקא כשעומד בדיבורו, אבל כשחוזר מדבריו מעצמו, אין טעם וסברא שלא יהי' נאמן, כיון דעדים מסייעים לדבריו האחרונים, וראוי' לחלק כן מעצמינו בשיטת הריא"ז ורשב"א כ"ש כדי להשוות השיטות שלא לעשות פלוגת' בין ראשונים בסברא בעלמא, דיש לנו לחלק כהנ"ל ואמת נכון הדבר כמ"ש במל"מ הלכ' אישות, והא דלא העתיק המחבר בא"ע הך דינא של הרשב"א שם לענין קידושין, צריכין אנו לדחוקי אנפשאי, דסמך על מ"ש ביו"ד סס"י א' הגם שאין דרכו של המחבר בכך כ"ש בב' ענינים נפרדים:

וראיתי אחרי רואי בפרמ"ג בשפתי כהן אות ל"ט ד"ה אמר המחבר וכו' שכ' בחלק ב' על חילוקו של המל"מ באישות שהוא חידוש גדול בעיניו, ומסתימת המחבר לא משמע כן עכ"ל, והנה מ"ש שהוא חידוש גדול בעיניו, לא ידעתי חידוש בזה מלתא דפשיטא ומסתברא הוא, ומ"ש ומסתימת המחבר לא משמע כן, לדידי' דחידוש גדול הוא מדסתם המחבר ולא השמיענו חידוש גדול כזה משמע דל"ל לחלק, אבל לפמ"ש דמלתא דפשיטא הוא סמך המחבר דנבין מסתמא כפירושו דווקא בשעומד בדבריו ופשוט:

עוד שם בפרמ"ג חלק ג' בנסמוך על עדים שאמר פו"פ אמרו לי חתיכה זו חלב ובאו אותם עדים והכחישוה אפ"ה שווי' אנפשי' חד"א נלמד מתשובת רשב"א חלק ג' סי' רב"י מובא בב"י סי' מ"ח דאמר שנתנו לשם קידושין ועדים אומרים לשם פקדון משמע שאין שם עדים אחרים ועלייהו סמך אלו דבריו ז"ל, הנה מ"ש מרשב"א נלמוד כן אינו מוכרח, אבל מצאתי פלוגתא בזה בין מהריב"ל לתשב"ץ, דמהריב"ל ח"ב סי' פ"ה כ' היכא דאמר' נתקדשה בפני פו"פ והכחישוה אפשר דמותרת כעין אשה שאמרה פלוני אמר לה שמת בעלה והראשון מכחישה דראשון נאמן, או נימא דמ"מ שווי' אנפשי' חד"א והעלה דאסורה ומדמה מלתא דא, למלתא דאמר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע חייב לשלם, דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הגם דעדים אומרים שפרע נאמן ע"ע ה"ה בזה, נראה מדבריו כי פשיטא לי' דאפי' בעדים מכחישי' איכא משום דשוויא אנפשיה חד"א ולא עלה ספק בלבו אלא היכא דאמרה בפני פו"פ דנסמכה עליהם אולי דומה לעד מפי עד והראשון מכחיש והדר דמבעי' לי' פשיט לי' מאומר לא לויתי וכו', ותמה אני על מל"מ שכ' על מהריב"ל דפשיט לי' מהא דתשובת רשב"א גבי טבח וממ"ש רשב"א חלק ג', ומביא דמהר"ם די בוטין תמה על מהריב"ל שהעלי' עין מתשובת רשב"א שבב"י יו"ד סי' א', ודבריהם נפלאו הלא מוכח מתוך מהריב"ל דפשיטא לי' הך דינא דרשב"א וספקתו בנדון שלו שאמרה שנתקדשה בפני פו"פ אבל בעדים אחרי' פשיטא לי' דלא מהני הכחשה דידהו ולכן הוצרך להביא ממרחק לחמו שפשט מאומר לא לויתי ואפשר דמשמע להו מתשובת רשב"א חלק ג' דלא היו עדים אחרים כדמשמע לי' לפמ"ג מ"מ משו"ה אין להרעיש על מהריב"ל כי משמעות דורשין איכא בינייהו, ואולי לי' לא משמע לי' מרשב"א כן, ועכ"פ מקום יש להסתפק בדין זה, והנה התשב"ץ ח"ב סי' רע"ט ומובא ג"כ בשעה"מ פ"ט מאישות הלכ' י"ו כשאמרה נתקדשה בפני פלוני ופלוני והעדים מכחישי' אותה דמותרת בקרובי' דלא שווי' אנפשה חד"א אלא באותן עדים, משמע כשבאו עדים אחרים והכחישוה ס"ל כרשב"א דאסורה, וכן דייק השעה"מ שם, וכ' בזה מיושב תמיהת המל"מ על מהריב"ל, כוונתו דמהריב"ל מסופק דווקא בכה"ג, ונראה דלא ראה השעה"מ בפנים במהריב"ל, ואלו עיי' בפנים היה מתמיה על המל"מ דנראה לעין רואה כי פשיטא לי' כרשב"א, וחולק על התשב"ץ דמהריב"ל מוסיף על רשב"א אפי' אמרה בפני פו"פ והכחישוה אסורה:

וצ"ל על התשב"ץ ראי' מהריב"ל מאומר לא לויתי דמחויב לשלם הגם דעדים הכחישוהו ושם לא נתחייב רק ע"פ עדים שאומרים לוה והם אומרים פרע מ"מ חייב לשלם דפלגינן דיבורייהו שלוה ונאמן ע"ע שלא פרע כ"ש וקו"ח כשאמרה שקדשה בפני פו"פ שאסורה מכח דברי' שנאמנת נגד העדים הגם שנסמכה עלייהו וצ"ע על התשב"ץ, ונ"ל דס"ל לחלק דווקא בעניני ממון נתחייב ע"פ דבורו שאומר לא לוה כאלו אומר לא פרע הגם שאנו מאמיני' לעדים שפרע דהוא עצמו מחייב נפשו לפרוע, אבל באמרה נתקדשתי בפני פו"פ והם הכחישוה כיון שנסמכה עלייהו ולא שווי' אנפשה חד"א כ"א ע"פ העדים והם הכחישוה ואנו יודעים ע"פ עדי' אלו כי שקר הוא הוה כעד מפי עד דראשון נאמן, וכיון דנתברר דשקר בימינה ממילא מותרת דלא תוכל לעשות מהיתר איסור, ועוד יש לחלק גבי אומר לא לויתי דעיקר החיוב אפשר בלא עדים ע"פ עצמו לכן כיון שבהצטרפות עדים ואמרי פיו מתחייב הגם דעדים מכחישי' נאמן ע"ע יותר מעדים כיון דאין צורך לעדים כלל כשהיה מודה שלוה ולא פרע, אבל בקדושין דא"א בלא עדים דבר שבערוה וכו' ואינה נאסרה אלא ע"פ עדים ואותם עדים שאסרה עצמה על ידם הכחישו אותה לכן מותרת בקרוביו גם זה חילוק נכון, וכן נראה דס"ל לשעה"מ בהמתקתו דברי תשב"ץ דוק ותשכח.

ויש נפקותא בין ב' חלוקים שכתבנו לחלוק הראשון היכא דנסמך בדבר איסור על עדי' כגון שאמר ב' עדים אמרו שחתיכה זו חלב ומכחישי' אותה גם לדידי' שרי' לשיטתו של התשב"ץ, ולחלוק השני דווקא בדבר שבערוה דבעי שנים וע"י מהני מעשה הקדושין ונסמך עליה' והם מכחישים בהא ס"ל לתשב"ץ דמותרת גם היא, אבל בכל מלתא דאיסורא כגון חלב חתיכה זו או א' בשם שוחט שאמרו שלא שחט השוחט בהמה זו ובאו העדים ומכחישים אותו שלא אמרו דבר או שראו ששחט לדידי' אסור כיון דלא היה צריך לעדים כלל ולאו בעדים תלי' ענין השחיטה ועיין כעין זה בח"מ סי' קט"ו ס"ק ד' ובספר תפארת ישראל מהגאון מהר"י על הלכ' נדה סי' קפ"ו אות ג' בשינוי קצת ממ"ש הח"מ עיי"ש:

וזאת תורת העולה מדברינו היא העולה לדינא א) מאן דשווי' אנפשי' חד"א אפילו באו עדים ומכחישי' אותו לדידי' אסור ולאחרים שרי הגם דאיכא מגו וחזקה מסייעים לו, וליכא מאן דפליג בזה,

ב) היכא דליכא מגו וחזקה מסייעו לו כ"ש דבאיכא חזקה מנגדת יש לצדד להקל כשיש עוד צדדים להקל,

ג) כ"ז כשעומד בדיבורו אבל כשחוזר מדבריו הראשונים גם לדידי' שרי אפי' איכא מגו דמסייע לדבריו הראשונים, וכ"ש היכא דליכא מגו דיש לסמוך כשאינו עומד בדיבורו להתיר לדידי' כיון אפי' בעומד בדיבורו יש מקום להקל, וכתבנו כשיש עוד צד להקל יש לסמוך ולהקל וכשחוזר מדבורו ד' לצרף שניהם יחד דליכא מגו וחוזר מדבריו ועי', ד) היכא דנסמך על ב' עדים שאמרו לו או שיודעים שכך הוא ומכחישים אותו שבארנו דפליגו מהריב"ל ותשב"ץ לענין איסור דעלמא דלא צריך עדים אין להקל לסמוך על התשב"ץ, די"ל גם התשב"ץ מודה למהריב"ל כיון דאינו צריך לעדים ולא בדידהו תליא מלתא כמ"ש, אבל במלתא דקדושין וכדומה דצריך לעדים בוודאי פליגו תשב"ץ ומהריב"ל ואיכא חד נגד חד ובשעה"מ מביא הרשב"א חפשתי בו ולא מצאתי וטעות הדפוס הוא, "ר" תחת "ת" והוא בתשב"ץ ח"ב סי' רע"ט, כמו שמציין השעה"מ, והראיה שמביא תשב"ץ דחוי' היא מעיקרא כמו שדחאה השעה"מ דהוצרך ש"ס לומר והלכו למדה"י משום דעשה צריכותא ואי בשעדים מכחישים פשיטא דהיא מותר בקרובותיה עיי"ש, והיה יוכל לדחות ביותר דמרישא עצמה דקתני והיא מותרת בקרוביו פשיטא כיון דעדים מכחישין וע"כ דליכא הכחשה, והפרמ"ג כ' דמשמע לי' מתשובת הרשב"א חלק ג' דאיירי דליכא עדים אחרים לכן אין להקל אפי' בדבר שבערוה ונקטי' כחומרת מהריב"ל, וה"מ כשעומדת בדבורה, אבל כשחוזרת בה גם מי שלבו מהסס להקל ולסמוך על חילוקו של המל"מ, מ"מ כה"ג בנסמך ע"פ עדים ומכחישים וחוזר בעצמו סמוך לבי לא ירא להקל ולהתיר, הנלפע"ד כתבתי, ד' יצילנו משגיאות, ויעשה עמנו לטובה אות. הכ"ד דודך אוה"נ חותם באהבה רבה פ"ב כאור הבוקר ליום ד' י"ב מרחשון תרכ"ט לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה