אור ברסלב

כתב סופר יורה דעה· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה א

שפעת שלומים, משוכן מרומים, לי"נ הרב המאוה"ג הותיק מלא עתיק, ובקי חרוץ בעל פיפיות עומד לתלפיות כש"ת מוה' אהרן פריעד ני' אב"ד דק"ק בוסערמין יע"א

יקרתו קבלתי שבוע זו בעידנ' דשאול אני ביותר לתלמידי' בלימוד הלו"ת מלבד טרדות רבות דעדו עלי מכל צד, בכ"ז להיות ענינו נחוץ לשעה למגדר מלתא פניתי מעט כיומא חדא לשום עין עיוני לאשר בקשה נפשו היפה בצירוף ב"ד ואקרו"ט בקהלתו, להסכים ולחוות דעתי בקיומו של הכרוז והתקנה אשר גזרו שלא ישחט אלא מי שהורשה מפר"מ ני' ואסרו איסור על השוחט ועל בשר הנשחט כי בקעה מצאו וגדרו גדר ויש מעוררי' ומפקפקי' על תוקפה של התקנה:

הנה להלכה ולמעשה בנדון שלפנינו א"צ לפנים, כי הדבר מפורש לכל באי שערי הוראה, כי יש כח ביד הקהל וכ"ש מרא דאתר' בצירופא לאסור המותר והוא מתשו' הרא"ש כלל ז' סי' א' ונפסק להלכ' בי"ד סי' א' סעי' י"א, אלא שבעל פר"ח לחלק יצא, דאם אסרו על השוחט שלא ישחוט, או גזרו בחרם, אין שחיטתו פסולה בדיעבד מעיקר הדין רק מחשדא וקנס', וכן משמעות דברי הרא"ש בסופו, אבל כשפרשו וגזרו שתהי' השחיטה אסור' אסור לכל לאכול משחיטה זו, וכ"כ בתב"ש סי' ב' בשמ"ח סעי' מ"ב והעתיקו בפרמ"ג סי' א', ולכן בנדון שלפנינו שמפורש אסרו איסו' על השוחט, ועל בשר הנשחט לית דין צריך בשש שהאיסור רובץ על השוחט ועל האוכלים משחיטת העובר ואיסור גמור הוא וכל זה פשוט ומבואר לעין כל רואה:

והלום ראיתי כי פר"מ ני' פלפל בחכמה בדין זה אם לא הטילו הקהל איסו' רק על השוחט, אם שחיטתו פסולה או לא, הגם שא"צ למעשה בנידון שלפנינו כמ"ש מ"מ הואיל ואתי' לידן אימא בי' מלתא בטעמ' אשר כתוב לפני בחידושי ואוסיף כעת תוספות מרובה לדינא כיד ה' הטובה עלי בעיון מעט מזעיר:

הנה הפר"ח יו"ד בק"א סי' א' הוסיף לבאר דבריו מש"כ שאין השחיט' פסולה בדיעבד רק משום קנס' דמשום כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ אין לאסור דכבר כ' תוס' בתמורה דבאיסו' שבדה מלבו לכ"ע לא אמרי' א"ע ל"מ וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ז' סי' ד' כיון דאפש' לבטלו ל"א ל"מ וכ"פ רמ"א בח"מ סי' ר"ח ודלא כסמ"ע שם ורמ"א ביו"ד סי' ר"ל עכ"ד. והנה הפר"ח נר' לו עיקר כפסקו של רמ"א ח"מ סי' ר"ח וכן דעת ט"ז שם ועיי' ט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ד, ובחו"ד כ' דיש לתת טעם לאסור השחיטה משום א"ע ל"מ, והראה מקום ביו"ד סי' ר"ל כוונתו לפי הסמ"ע דנר' לו עיקר כרמ"א ביו"ד סי' ר"ל, יש פנים לאסור השחיטה, ולש"ך בח"מ סי' ר"ח נשאר הדבר בספק לדינא א"כ גם הא מלתא בספק עומד וס"ד להחמיר, ובח"ס יו"ד סי' וי"ו דחה דברי החו"ד דהא הרא"ש כלל ז' סעי' ד' ס"ל דא"ע מהני, ולדעתי החו"ד ל"א כן בכוונת הרא"ש בתשוב', אלא דכ' אפשר דמשום א"ע לא מהני נפסל השחיטה להחולקים על תוס' תמור' ותשוב' הרא"ש והוא הגה"מ דפסקו רמ"א ביו"ד סי' ר"ל ועיי' ש"ך יו"ד ס' רכ"ח ס"ק צ"ו לפי ישובו סתירת הרא"ש ס"ל לרא"ש דא"ע ל"מ ובכלל ז' כוונתו שאחר שנשאל והתירו הראשון מהני למפרע מה שעשו קודם שהתירו, ולדבריו א"ש מש"כ הרא"ש שם סי' א' בתחלה

שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל וכו' הגם שלא אסרו רק על השוחט מ"מ ממילא שחיטתו פסולה משו' א"ע ל"מ, אלא מן מה דכ' וכ"ש זה שעבר על החרם דומה למומ' לאותו דבר וראוי לקונסו, משמע דאין שחיטתו פסולה משום דלא מהני מעשה שחיטתו רק משו' דחשוד הוא וראוי לקונסו, ובפר"ח סי' א' תמה דלא סיפ' רישא, עכ"פ נר' דס"ל דמשום א"ע ל"מ לא נפסל ויש לפר' דברי הרא"ש דתחלה כ' דאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל, כוונתו דכיון דאסרו עליו לשחוט ממילא א"ע ל"מ, אבל לא אסור משום דא"ע ל"מ, רק בשוחט במקומו שאסרו הקהל שחיטתו אבל כששוחט אח"כ לאחרים במק"א לא נפסול, ולכן הוסיף וכ"ש זה שעבר על החרם כששוחט במקו' האסור לו דומה למומ' לאותו דבר וראו' לקונסו היינו אפי' מה ששחט לאחרי' ראוי' לאסור, ומוסבר ביותר דדומה לחשוד לאותו דבר, כיון שעובר חרם ושחיטתו נבילה חשוד להאכיל נבילות כנ"ל עפמ"ש הש"ך בכוונת הרא"ש ועיי', אלא דבאמת יישובו של הש"ך סי' רכ"ח רחוק בכוונת הרא"ש, דאם כוונתו דמהני אחר שביטל תקנה ראשונה פשיט' דלא דמי לדרבא כלל ול"צ הרא"ש להאריך לחלק בין אית ליה ביטול או התרת חכם, וגם הש"ך הרגיש בעצמו הא חרמי ציבור לא ניתר למפרע וכ' דצ"ל שהותר ע"י חכם, וכל הרואה יראה כי תחלה כ' הרא"ש כיון דאפשר לבטלם והוסיף עוד דחכם עוקר נדר מעיקרו ובתחלה לאו בהכי מיירי, ולכן העיקר דהרא"ש בכלל ז' ס"ל דכל שיש לו היתר וביטול ל"א א"ע ל"מ וט"ז לא מצא ישוב לסתירת הרא"ש מן מה דכ' בכלל ה' דאם מכרו שלא מדע' ל"מ, והנכון מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' ו' בסופ' ודבריו בזה דברי אלקים חיי' המה וש"י:

וראיתי לפר"מ ני' קרא תמה על מ"ש בח"ס לדחות דברי החו"ד מן מה דכ' הרא"ש בתשוב' דבחרמי ציבור ל"א א"ע ל"מ דאפשר לבטלה, והראה פר"מ ני' מקום להמבואר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח דאם היתה ההסכמה גדר לרבים או סיג לתורה ולדבר מצוה אין יכולי' לבטלו, והרי מבואר בתשוב' הרא"ש שהי' משום גדר וסיג שלא ישחוט כל מי שירצה בלא רשות והנה גם על מש"כ פר"ח בק"א תמיהתו דהא מיית' לתשוב' הרא"ש הנ"ל דל"א א"ע ל"מ אהך דינא, ואני תיובתא לא קחזינא דאין זה מעיקר הדין רק חומרא ועיי' ס' רכ"ח סעי' ט"ו דאין מתירים נדר של דבר איסור, ואם התירו יש אוסרים ויש מתירים ואפי' להאוסרי' בדיעבד אינו רק מחומר' ומדרבנן, ומעיקר הדין מותר להתירו מכ"ש דבדיעבד מותר, ולפמ"ש בח"ס דטעם של הרא"ש כיון דאיתי' בשאלה קילא ולא דמי' לדרבא, וכיון שיש היתר לאיסו' זה מדינא האיסו' בעצמו קיל ועוד אפי' יהי' זה מעיקר הדין ומדאוריית', ויש פנים לומר שהוא דאוריי' לפמ"ש הריב"ש קע"ח שאין לומר כיון שעל דעתם נשבעו שהם יתירו ברצונם אפי' על דבר איסו', שאין דעת הקהל שיתקבצו למשרי איסורא שתהי' ממש בהסכמתם וכ"ש אם נדרו ע"ד המקום שאינו מסכים להיתר בדבר מצוה להתיר האסור ע"כ, ויש להוציא מזה, שאין לו היתר מדאוריי', וכ"ש אם נדרו ע"ד המקו', מ"מ באופן שכבר עבר בוודאי בדעתם בתחלה שיהי' היתר לאיסו' להציל העובר, ועיי' זה סי' רכ"ח סעי' ט"ו ואם יש מכשול בנדר וכו' ועיי' ש"ך שם דיש חולקי' מ"מ בשכבר עבר בוודאי מצוה להתיר כדי להצילו מאיסור, ועוד הרי יכולי' הציבור לשאול ולחזור ולאסור למגדר מלתא להבא, וכיון שיש בידם להתיר תו לא אמרינן דאי עביד לא מהני כן נר' לי פשוט וברור:

והנה לדינא אם שחיט' של השוחט באיסו' דאסר על נפשו לשחוט או שאסרוהו הקהל אם מהני או לא לא אתברר לן, דתלי' באשלי רברבי לדעת הסמ"ע דעיקר כפסק הרמ"א ביו"ד ס' ר"ל דבנשבע ועבר על שבועתו אמרי' א"ע ל"מ כן בזה, ולט"ז דעיקר כפסק הש"ע ורמ"א שם שהוא במקומו שחיטתו כשירה ואין חילוק בין נשבע מעצמו או מפי הקהל, ואפי' למגדר מלתא דאיסו' כמ"ש, ולש"ך בח"מ הדבר בספק ונר' דבהמה בחזק' שאינו זבוח עומדת כיון דהספק בשחיטה עצמה כנ"ל:

ומתורתו של משה אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס למדנו ד"ח דהעלה ע"פ יישובו סתירת הרמ"א דהעיקר דבדבר שבדה מלבו ל"א א"ע ל"מ כתוס' ורא"ש אלא דבמקח שנעשה באיסור יש עוד סבר' שכ' הגהות מרדכי משום שאיבד זכותו בזה ס"ל לרמ"א ביו"ד דל"מ ודווקא בחפץ פלוני, ובח"מ קאי שאסר ע"ע שלא למכור כלל ולפ"ז בנשבע שלא לשחוט או איסו' שאסרו הקהל א"ע מהני עיי' בו:

ואני בנו בעניי, לא זכיתי להבין דבריו הקדושי' במ"ש לחלק דבנשבע שלא למכור חפץ פלוני איבד זכותו שא"א לשאול עליו אחר שעבר משא"כ בנשבע שלא למכור סתם, ולא אבין, הרי כל זמן שלא עבר בידו לשאול, ולא איבד בעצמו זכותו ע"י שנשבע כיון שבידו לשאול ולמה לא יועיל מכירתו, הלא בשעה שנאבד זכותו אחר שעבר על שבועתו בלא"ה מכור הוא לאחר ואין לו עוד בו, ובשעה שמוכר, ברשותו הוא לשאול, והא דמדמה המרדכי נשבע להא דאמרו לא ליזבן, הגם שבידו לשאול ולא איבד זכות' י"ל כיון דתלי' בדעת אחרי' הגם דל"א מי יימר דמזדקק לי' מ"מ לאו בידו הוא ותולה בדעת המתירי' והוא איבד כחו וזכותו ע"י שבועתו כנ"ל, עיי' שבת מ"ו ע"ב ורשב"א יבמו' פ"ח ע"א סד"ה הא דאמרינן, ותוס' גיטי' פ"ד ד"ה הכי בדיד' קיימ' לאגרוש' עיי"ש היטב:

ואני בעניי הכינותי יישוב לסתירת הרמ"א על פי דרכו של אבא מאוה"ג זצ"ל, ואני הולך בדרכו ונקיטנא במקצתו ולא מטעמא וקודם שנבוא למטר' כוונתינו נרחיב הדיבור בביאור שט' תוס' ורא"ש בתשובה והגהות מרדכי ושלטי גבורי' פ' משילין:

ופתח דברינו יאירו, לפרש כוונת תוס' תמור' במ"ש וז"ל כיון שאין איסור זה כמו לא יוכל לשלחה, אלא שהוא בדה האיס' ל"א ל"מ וטרחו חכמי לב למצוא טעם לחלק בין איסו' תורה לאיסו' שבדה מלבו ומדברי פר"ח בק"א יו"ד סי' א' נראה דהבין דכוונת תוס' כיון שיש לו היתר דאחר שהביא תוס' תמור' כ' וכ"כ הרא"ש בתשוב', כיון שאפשר לבטל לו נר' מדבריו דס"ל דמ"ש תוס' ומ"ש הרא"ש הכל מטעם א', ובאמת אין זה במשמעות לשון תוס' דהול"ל בקיצור כיון דאית לי' היתר וביטול, ולמה תלה משום דבדה מלבו, ובח"ס כ' דכוונת תוס' דאיס' שבא ע"י עצמו קיל, ואין לך בו אלא חידוש', וציין על ש"ס שבועות כ"ד דס"ל לר"ל דאיס' הבא ע"י עצמו קיל מאיס' הבא מאליו, הנה מה דפשיט לאבא זצ"ל דטעמא דר"ל דלא אמרינן כולל באיסו' הבא ע"י עצמו משו' דקיל, כן מוכח מן מה דכ' תוס' שם ד"ה דבדבר שאוסר לכ"ע מודה ר"ל כדמוכח מיש אוכל אכילה אחת וע"כ דטעמא דר"ל משו' דקיל, והיינו באיסו' שאוסר ע"ע אינו דומה לאיסו' תורה שאסור לכ"ע, אבל הקדש וכדומה שאסור לכ"ע כמו איסורי' שאסרה תורה חמור כמוהם, ומ"ש באבני מילואים בתשוב' שבסוף הספר סי' י"ב לחלק בין האיסורי', דבאיסורי תורה גם דאין איסור חל על איסו' מ"מ איסור' אית בי' משא"כ באיסור הבא ע"י עצמו דבריו תמוהים א"כ מאי שנא מוקדשי' דמודה ר"ל וע"כ כמ"ש משום דקיל דאינו אסור לכ"ע, אלא דלפ"ז ל"א שפיר מה דקמ"ל רבא שם בשבועה על שבועה דמהני כולל, דה"א באיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל, לפמ"ש משום דקיל והוי כקל על חמור, בשבועה על שבועה דשניהם שווים איך ס"ד דל"א כולל גם ר"ל מודה בכה"ג לזה אנו צריכי' לדברי הא"מ דוודאי טעמ' דר"ל לאו משו"ה הוא כמ"ש, אבל רבא קמ"ל דס"ד דשבועה על שבועה לא אמרינן כולל כיון דבלאו כולל אין כאן איסו' כלל קמ"ל ורבותא איכא עכ"פ כנ"ל:

היוצא לנו כי יפה נסתייע אבא זצ"ל מש"ס דשבועות דאיסור שבא מעצמו קיל מאיסו' שאסר' תורה, הגם דלא קיי"ל כנ"ל בהא דאפי' באיסור הבא ע"י עצמו אית לן כולל כר"י מ"מ בגוף הסבר' דקיל איסור הבא ע"י עצמו לא פליג ר"י וי"ל ה"ט דל"א א"ע ל"מ באיסור הבא על ידי עצמו על עצמו:

ובתחלת הרעיון היה נר' לי להעמיס בכוונת תוס' סבר' הט"ז ח"מ סי' ר"ח דשאני שבת ושבועות שאין המכירה בעצמ' האיסור רק דבר אחר גרם האיסור עיי"ש, וי"ל שזה כוונת תוס' שאין איסור זה, כמו לא יוכל לשלחה שהוא עצמו בדה האיסור כלומר דבלא יוכל לשלחה הגירושין האיסור משא"כ בשבועה אין המעשה בעצמו האיסור רק מצד השבועה שהוא אסר ע"ע דן זה, והיה זה פשוט ונכון בעיני בכוונת תוס', אלא דאחר עיון קצת ראיתי דא"א לומר כן דלכאור' קשה למה מקשה תוס' מנשבע שלא לגרש הו"ל להקשות דיאמר א"ב במוכר בשבת כבש"ס ב"ק פ' מרובה, וגם קשה מרבא עצמו בב"ק כמו שהקשה בש"ג ביצה. ואי ס"ל לתוס' דשאני מקח וקנין כש"כ הש"ג דצרי' לומר כן, אלא שלא ידע טעם לחלק, הי' לתוס' להקשות דיאמר א"ב בכותב גט בשבת ויו"ט דלרבא ל"מ דהגט פסול, ועיי' רמב"ם פ"ג מגירושין הל' י"ט, ובמל"מ פ' ח' ממלוה הל' א' וע"כ צריך לומר דתוס' פשיט לי' דמכ"ז לק"מ משום שאפשר לעשות המעשה בהיתר כסבר' סמ"ע וש"ך, אבל משבועות קשי' לתוס' שפיר דלא אפשר בהיתר אחר שנשבע כמ"ש הש"ך, והשתא אם כוונת תוס' דאיסור שבדה מלבו שאני משו' סבר' הטו"ז, וע"כ בקושי' לא אסיק לי', הו"ל להקשות מכל מה שכתבתי ולתרץ כהנ"ל, וע"כ דתוס' ל"ל כטו"ז אלא כש"ך, וא"כ כוונת תוס' בחלוקו כמ"ש ועיי', וכן יותר נ"ל להוכיח דאין הכוונה כמ"ש, מן מש"כ הש"ג בביצה שהקשה מפר' מרובה והניח בצ"ע, ושוב מייתי למש"כ תוס' בתמור', ואי ס"ל בכוונת תוס' כסבר' הט"ז, א"כ מאי קשי' לי' מפר' מרובה וע"כ דאין זה כוונת תוס', והצ"ע דש"ג דאחז בשיטת תוס', ותוס' חידש זה מכח קושי' דל"א א"ב בנשבע שלא לגרש, הרי עדיין קשה יאמר א"ב דכותב גט בשבת, ולתוס' א"ש כמ"ש דס"ל כסבר' הש"ך, אבל ש"ג דקשי' לי' מפ' מרובה ול"ל הך חילוק של הש"ך עדיין קשי' כהנ"ל וצל"ע:

ומאז אמרתי להעמיס בכוונת תוס' סבר' מהרי"ט בסי' ס"ט דנחית לחלק דהא דאמר רבא א"ע ל"מ, דוקא אם מתקן ע"י זה שלא יהי' נגד דעת תורה כמו בלא יחלפנו ולא יגאל שאם המעשה בטל תקננו המעוות, אבל במוכר בשבת וכדומה שלא נתקן מה שעשה ע"י שהמעשה בטל וכן במעלה בערכאות בנידון שלו מה שעבר עבר, וא"א להשיב בכה"ג ל"א א"ע ל"מ, ובשעה"מ פ"ג מהלכו' גירושי' מביא סבר' זו ג"כ בשם מהרי"טץ והוא הוסיף לישב מה שמקשי' מהשוחט בשבת דשחיטתו כשירה נימא א"ע ל"מ ולהנ"ל ניחא, דמ"מ תיקון להוציא מידי אמה"ח עיי"ש, ונ"ל לפי הך סבר' דכתב בשבת כתב ע"ג כתב דכת' תוס' גיטי' י"ט ע"א ד"ה דיו, דלר"י דהוי כ' דווקא בכותב גט או ס"ת והשני לשמה מתקן הוא וחייב, ולרא"בי אפי' לרבנן, אבל בלא"ה לא, ונר' לי דכותב גט וס"ת בשבת כה"ג הגט וס"ת פסולין משו' דא"ע ל"מ, דמרויחן האיסור דהא אינו אסור רק משו' דמתקן הוא בכתב שני לגבי הכשר גט וס"ת, ואי נימא דל"מ לא תיקן כלום, ורמב' פ' ג' מהלכו' גירושי' דאינו פוסל גט משום דא"ע ל"מ, משום דגם אי ל"מ, מ"מ עשה מלאכה משא"כ בכה"ג כתב ע"ג כתב כנ"ל, ונר' לי עוד דאינו חייב הגם דאמר רבא דלקי משום דעבר אמימר' דרחמנא, דאמרה תורה שלא יעשה דבר זה, והוא הלך ועשה, הגם דל"מ, מ"מ לקי על המעשה עצמו, אבל במלאכת שבת אטו לא תשחוט כתיב, או לא יכתב, רק שלא יעשה מלאכה ואנו למדין ממלאכת המשכן וכל שמתקן חייב, ואי אמרינ' דא"ע ל"מ לגבי כתיבה ע"ד שכתבנו לאו מתקן הוא ממילא לא עבר על מימרא דרחמנא ואינו חייב כנ"ל והבן. ואם כנים דברינו הרווחנו דא"צ לדוחק שנדחק תוס' בגיטין י"ט שכ' דר"ח אמר בפר' הבונה מתניתי' דלא כר"י דמשמע לי' דמתניתי' אפילו בכותב גט לשמה, ולרא"בי צ"ל דמתניתי' לאו בכל גוונא אייר' עיי"ש והוא דוחק במאי פליגי ר"ח ורא"בי, ולפ"מש יש לומר דרא"בי ג"כ מוקי לי' מתניתי' בכל גוונא, והא דפטור משום דס"ל א"ע ל"מ ור"ח דאמ' מתניתי' דלא כר"י ס"ל א"ע מהני וא"ש כנ"ל ועיי', ולכאו' מוכח מדלא כ' תוס' כמ"ש דל"ל סבר' מהרי"ט, ואינו מוכרח די"ל דסביר' לי' כמהרי"ט אלא דס"ל ג"כ כסבר' הש"ך או הט"ז דשאני שבת דיומא קא גרים, ומ"מ ס"ל לתוס' ג"כ סבר' מהרי"ט דנכונה היא:

ולפע"ד להוכיח ע"כ כאחד מן החלוקים של הש"ך או של ט"ז דבסבר' מהרי"ט לא נתישבו כל הקושיו', דקושי' ממתניתי' דחולין בשוחט בשבת לא נתישבה, דלפמ"ש תוס' בשבת קושי' בשם ר"ת דלר"י צרי' שיהי' התיקון מיד, והשחיטה בא מיד שמפרכסת מותר לב"נ ותקנו לב"נ, ולפי דהעלה בת"ח חולי' דבנתנבלה בשחיט' מפרכס' אסור לב"נ דל"ש מי איכא מיד' א"כ לר"י בשוחט בשבת נימא א"ע ל"מ ושחיטתו נבילה ולא תיקן מיד' אף לב"נ, והא בש"ס חולין נסבי' חבריי' למימר הא מני ר"י היא, ודוחק לומר דכל שקל' וטריא אזיל למ"ד אע"מ, וגם לא לשתמט אדם לר"י לדקי"ל א"ע ל"מ דשוחט בשבת שחיטתו נבילה ולפמ"ש גם חיובא ליכא וצ"ע:

וע"כ צריכ' אנו לא' מן החלוקי' של הט"ז או של הש"ך, וגם בסבר' מהרי"ט נאחז ולא נרפינה, כי נכונה היא ומלתא בטעמ' לסאת, ויש להעמיס סבר' זו בכוונ' תוס' תמור' דסבר' מהרי"ט צריכה הסבר קצת הא לקי דעבר על מימר' דרחמנ' הרי כבר עבר ולקי ומעוות לא יוכל לתקן הוא, וצ"ל דניהי דעשה עבירה וחייב מלקות מ"מ אם המעשה קיים וישנו בעולם דבר מתועב נגד רצון התורה שדבר זה לא תקום ולא תהי' ולכן לנו לומר דלא מהני, אבל במלאכת שבת וכדומה, אין אנו מרוויחין מידי, וי"ל לפ"ז כן גם בנשבע על דבר שלא לגרש או למכור ועובר על שבועתו מה שעבר עבר ולקי ומעוות שאין יכול לתקן הוא, והרי מעשה גירושי' ומקח, אינו נגד רצונו ית"ש ואינו מתועב רק איסו' שבועה יש עליו וכבר עבר, וזהו שכ' תוס' דאיסו' שבדה מעצמו שאני, שאין המעשה מתועב רק ע"י שנשבע וכיון שעבר אין אנו מרוויחין מידי כשנאמר דלא מהני ומפ' מרובה ומכות' גט בשבת לא הי' קשה לתוס' דס"ל כסבר' הש"ך כיון שאפשר בהיתר אבל משבועה קשה והוצר' לחדש דבדה מלבו שאני כנלפע"ד:

והיתה לבאר מש"כ דכיון שעבר על שבועתו גם אם נימא דל"מ מ"מ כבר עבר ולקי, ונ"ל דתלי' ברברבת', עיין במל"מ פ' ג' מזכי' הלכה ויו, במתנה ע"מ שלא ימכור ומכר אי המתנה בטילה כיון שעשה מעשה המכירה או לא שתלי' בפלוגתת תוס' ור"ן ורמב"ן בגיטין ר"פ המגרש במתנה ע"מ שלא תנשאי לפלוני עיי"ש, והמורם מדבריו דלתוס' שם משמעות לשונו שלא יהי' קיום לדבר זה שהתנה עליו, וכיון שע"י תנאי נתבטל הגם שעשה פעולת המעשה משו"ה לא נתבטל הגט והמתנה, ולרמב"ן ודעימי' כיון שהתנה שלא תנשא ולא ימכר רצונו שבעשי' המעשה יתבטל הענין עיי"ש, ולזה י"ל לשיטת הרמב"ן בנשבע שלא לגרש או שלא למכור מיד כשעושה מעשה גירושין ומכירה עבר על שבועתו גם כשנימא דלא מהני, מ"מ כבר עבר ממילא מה לנו לומר דלא מהני דאין מרויחים באיסור שבועה כמ"ש, אבל לשיטת תוס' בגיטין אי אמרינן דלא מהני ממילא לא עבר על שבועתו כיון דאין במשמעות לשונו רק שלא יגרש גירושין המועילים, ולא ימכור מכירה קיימת כנ"ל:

ולפמ"ש בכוונת תוס' תמורה, צ"ל דתוס' תמורה חולק על תוס' גיטין, ואין זה מן הקושי' דנמצא כן כ"פ בש"ס גם יש לחלק בין הענינים כמובן:

ומצאנו מקום להגה"מ דחולק על תוס' הנ"ל י"ל דס"ל כשיטת תוס' גיטין ולא עבר שבועתו כלל כשנימא דלא מהני, ולכן אמרינן דלא מהני לתקן מה שעיוות, וכנ' מש"ג פ' משילין בתר דחולק על הגה"מ סיים ויתירו לו שבועתו או יבטל הקנין כדי שלא יעבור על שבועתו, נר' דס"ל דאם נתבטל המעשה, דאמרי' א"ע ל"מ א"צ להתיר לו שבועתו כיון דל"מ וממילא לא עבר כנ"ל, אלא לפי שבארנו דש"ג ס"ל דאם נימא דל"מ לא עבר על שבועתו וס"ל ג"כ כתוס' תמור' דל"א בבדה מלבו דל"מ, וצרי' להבין כיון דס"ל אם ל"מ לא עבר על שבועתו שוב הי' לנו לומר דל"מ, וע"כ דש"ג ל"ל בטעמ' דתוס' כמ"ש, ובש"ג אנו אין לנו אלא כמ"ש בח"ס משום דקיל ועיי"ש:

ועל פי מה דכתיבנ' בטעמ' של הגה"מ דס"ל דלכן אמרינ' דל"מ דאם ל"מ לא עבר על שבועתו כלל דמשמעות לשונו שלא תהי' הדבר הזה, נתיישב מה דהקשה על הגה"מ איך אפשר לחלק על תוס' הלא מוכח כתוס' מכח קושי' שהקשה יאמר א"ב בנשבע ועיי' סמ"ע, ולמ"ש יש לומר דבכה"ג גם אביי מודה דא"ע ל"מ, עיי' בט"א ר"ה כ"ח דלמ"ד מצות ליהנות נתנו הטעם דלא יצא דאי נימ' לא יצא, לא נהנה ולא עשה איסור, וכ' אפי' אביי מודה בכה"ג דאמרינ' ל"מ, דע"כ לא פליג אביי אלא בלא יחליפנו ולא יגאל, וכדומ' שעשה מעשה בפועל נגד התורה לכן לקי ומהני, כיון דסוף כ"ס עבר, אבל התוקע באיסו' הנאה הרי המעשה ליכ' עבירה, רק מפני שנהנה ואם לא יצא לא נהנה מודה אביי דאמרינן ל"מ כדי שלא יעבור וגוף הסבר' בטעמא דלא יצא אמורה בראשונים. והט"א הוסיף להסביר לאביי ועיין. ואומר לפ"ז בנשבע שלא לעשות לפמ"ש דלא עבר רק כשיהי' קיום למה שעושה ואם לא מהני לא עשה איסור כלל במה שעשה שאינו נאסר רק מחמת השבועה שכוונתו הי' שלא יהי' כה"ג, גם אביי מודה דלא מהני כדי שלא יעבור, והא"ש דל"א ש"ס א"ב בנשבע ועיי':

ונבוא לבאר שיטתו של הרא"ש בתשובה כלל ז' סי' ד' שכ' דכל דאפשר לבטלו או ע"י התרת חכם בכה"ג ל"א א"ע ל"מ,

ולא גילה לנו טעמו ונימוקו לחלק בין אית לי' היתר או לא, ובח"ס כ' משום דקיל משום דאיתא בשאלה, ולולי דבריו הקדושים, הי' נ"ל להסבר ע"פ סברת הט"ז כל שאין המעשה בעצמו איסור רק מצד אחר בא האיסור כמו בשבת או בנשבע ל"א ל"מ, ונ"ל דהר"אש ס"ל דגם בשבועה ראוי' לומר א"ע ל"מ דסוף כ"ס עכשיו שנשבע שלא יעשה דבר זה כשעושהו עובר על מימרא דרחמנא והמעשה הוא נגד רצונו ית"ש, ורצונו שיתבטל המעשה כדי שלא יעבור זה על שבועתו, ואם כי המעשה בעצמו לולי השבועה אינו מתועב, מ"מ עכשיו שנשבע, המעשה עצמו מתועב והו' נגד רצונו, כי א"א שלא יעבור רק בביטול המעשה, ולכן כ' הרא"ש כיון שאפשר לבטלו ולשאול עליו, וכיון שיש מקום לבטל איסור השבועה בלי ביטול המעשה, שוב לא תלי' העבירה בביטול המעשה בביטול השבועה שאפשר ע"י שאלה גם אם לא נשאל ל"א א"ע ל"מ כיון שאין מעשה עצמו נגד רצונו ית"ש, אלא השבועה שאפשר לבטלו ממק"א בלי ביטול המעשה. כנ"ל בכוונת הרא"ש נכון וישר והבן:

וצריך אני להוסיף דברים לבאר דברי הרא"ש דכ' אבל התקנה שאפשר לשנותה ולבטלה וגם אפשר לבטל החרם, ועוד חכם עוקר נדר מעיקרא, וכשיתירו החרם כאלו לא הי' מעולם וכו' עכ"ל. והנה מה שיכולים לבטל לעצמם בלי התרת חכם הוא מכאן ולהבא דווקא כמבואר בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ו, א"כ לא יתכנו דברינו במה דאפשר לבטל להבא לא יועיל להפקיע האיסור למפרע, ונ"ל דהרא"ש מחדא ועוד קאמר שיכולים לבטל לעצמם וגם אפשר ע"י שאלה דעוקר הנדר מעיקרו, וכיון שאפש' לבטלו ע"י חכם מעיקר' דמהני למפרע כמ"ש הרא"ש מפורש ועיי' ש"ך רכ"ח סעי"ק צ"ו ל"א א"ע ל"מ כנ"ל ולפ"ז במי שנשבע ע"ד רבים או נדרי' וחרמים שהטילו הקהל ע"ד רבי באופן המבואר מש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ה אמרינ' א"ע ל"מ, כיון דאין לו שאלה, וא"א לאפקועי איסו' רק ע"י דאמרי' דל"מ:

והיתה לבאר הגם דרא"ש בתשוב' דמיית' מל"מ הל' זכי' ס"ל במתנה ע"מ שלא למכור כוונתו שלא יעשה מעשה מכירה וא"כ הכי נמי בשבועה גם דל"מ מעשיו עבר על שבועתו כדכתיבנ' לעיל, נר' לי דווקא במתנה עם חבירו ומתנה שלא ימכור מפרשים כוונתו שלא יעשה מעשה מכירה, ורצונו לבטל מתנתו בכ"ד, ויש קפידא בדבר שיהי' צרי' להוציא בדיינא ודינ' ממי שמכר לו ע"פ הדין דל"מ, אבל בנשבע על דבר שלא לעשותו או ציבור שמטילים חרם וכדומה על העובר תקנתם, ס"ל לרא"ש דאין במשמעות השבועה רק שלא יהי' קיום לדבר ולא על המעשה ועוד י"ל דבשבועה שנשבע לעצמו ע"ד רבים מסתמא כוונתו שלא יהי' איסו' השבועה רק אם המעשה קיים והוא ליצרו נשבע שלא יהי' יוכל לעשות דבר זה, ואם יעבור אמרי' דא"ע ל"מ המעשה וממילא לא עשה איסור, ופעל בשבועתו שא"א לו לעשות מעשה זה שיהי' לו קיום וניצול מאיסו' ונתקיים מחשבתו שמשו' הכי נשבע ועיי', וכן ציבור שהטילו חרם רצונם שלא ילכד איש ברשתות החרם, ובלבד שלא תקום ולא תהי' הדבר הזה, וע"י ל"מ מה שעשו וגם איסור' לא עשה ויש להאריך עוד והקצרתי:

ועל פי דברים האלו מצאנו מקום יישוב לסתי' הרמ"א ע"פ דיוקו של אבא מאוה"ג זצ"ל, דביו"ד כ' רמ"א כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ובח"מ כ' סתם נשבע שלא למכור, ואני מוסיף לדייק בלשו' רמ"א ביו"ד שכ' נשבע שלא לעשות דבר כגון שלא למכור חפץ פלו', צ"ל מאי כגון דכ' הלא כמה ענינים איכ' שאפש' שנשבע שלא לעשותו, נר' לעין כבא לו' דווקא בנשבע על חפץ פלו' א"ע ל"מ בח"פ אחר שעבר א"א לשאול עליו כמ"ש בח"ס באורך, ולדברינו חילוק רב יש בין א"ל שאלה אחר שעבר, לדלית לי' שאלה לפמ"ש הא דל"א א"ע ל"מ בשבוע דאין חפץ ל"ד שיתבטל המעשה, דהרי אפשר שינצל מן האיסור ע"י שאלה ולא תלי' דווקא בביטול המעשה כיון דאפשר למתשל אחר שעבר וכ"ז בנשבע סתם, אבל בנשבע על חפץ פלו' דא"א למתשל אח"כ, וא"א להצילו מן השבועה רק ע"י ביטול מעשה בהא אמרי' א"ע לא מהני, ומיושב סתירת הרמ"א על דרך סלול וברור בעה"י:

וזאת תורת העולה מדברינ' לדינא היא העולה לפי פסקו של המחבר, ורמ"א בח"מ סי' ר"ח, וביו"ד סי' ר"ל דבנשבע על דבר וה"ה חרמי ציבור כל דאית' בשאלה אחר שעבר ל"א א"ע ל"מ, וכל דלית' בשאלה אפי' אית' בשאלה רק אחר שעבר לית' בשאלה כגון בחפץ פלו' וכדומ' א"ע ל"מ, וממיל' דלא עבר על שבועתו למפרע, אבל אסור לו למכור שנית חפץ פלו' ממילא יוכל לשאול מעתה על שבועתו כיון דאית' לשבועה עליו, וכיון דמכירה ראשונה נתבטל אסור לו למכור מחדש, ואם ימכור לא יועיל מהני השאלה כדי שיהא יוכל למכור ומכירה קיים ועיי' היטב:

ויש לי עוד הרהורי דברי' בענין זה ולאפס מפנאי א"א לי להאריך יותר, רק דבר א' אומר בקיצור, דעלה במחשבה לפני בחרמי ציבור וכדומה יש עוד סבר' דל"א א"ע ל"מ, לפמ"ש הרא"ש בתשוב' כלל ה' סי' ד' שאין הקהל מתכוונים לחרם ולשבועה רק מנדים ומחרימין למי שיעבור על גזרתם כחרם של עכן ועזרא, ואפילו הזכירו לשון שבועה, ולכן מתירים ומבטלים בעצמם בלי ג' וחכם, ועיי' ש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ה, ולזה י"ל דכיון דהאיסור ושבועה אינו על המעשה עצמו כנשבע על הדבר שלא לעשותו, אלא אחר שעבר על גזרתם הוא מוחרם ומנודה ול"ש בזה דמעשה ל"מ בשביל שהוא באלה וחרם, אחר שעבר, ואפשר להעמיס זה בכוונת הרא"ש כלל ז' סי' ד' שכתב כיון שבידם לבטל, הקצרתי במקום שיש להאריך, הנלפע"ד כתבתי לפום רהיטא, ולא שמתי הדברים בכור הבחינה כי בעל מלאכות הרבה אני. הכ"ד טורד מאוד אוה"נ דש"ת חפץ בשלותו חותם בברכה מרובה. פ"ב ט"ו מרחשון תדר"ך לפ"ק:

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה