אור ברסלב

כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ל

תשובה כט

יל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ועש"ק י"א טבת תרכ"ט לפ"ק. שואל ומפרק כהלכה, אשריו שלו ככה, מאלהיו ישא ברכה, ה"ה מע"כ תלמידי כבני בן אחותי הרבני הותיק חרוץ בע"פ מלא עתיק עדני העצני כש"ת מהו' שאול ע"פ נ"י בשבת תחכמוני בק"ק אוהעלי יע"א. (כעת הגאב"ד דק"ק סיקס יע"א: ) זה שבועות קבלתי מכתבך ע"י אמך אחותי הצדקת תחי' לא"י ולהיות כי רבו טרדותי מכל צד עול הקהלה והישיבה גדולה לאלהים ועמוס עלי כמה תשובות הנחוצים לדינא, הנחתי מכתבך מן הצד עד עת מצוא זמן לשום עין על דבריך, ובחפשי בתחלת הלילה בין המכתבים הגיע לידי מכתבך וראיתי מעשי ידי אצבעותיך ונזכרתי להשיבך והצצתי בין בתרי דבריך כאור בוקר, ושלא להשהות עוד תשובתי אליך לבל תחשוב מחשבות כי הקלו דבריך בעיני, ובתחלת השבוע שאול אני לתלמידים לכן לא אשיב רק על מקצת מדבריך, מ"ש בישוב קושית מג"א סי' רמ"ו על הג"א ונכנסת לחלק בין איסור שביתת בהמתו כיון שמושכרת אצלו למלאכה באותו דבר היינו בענין שימוש ומלאכת עבודה שלו היא לכן יש בו משום שביתת בהמתו, וכן להביא ע"ז לביתו שמושכר הבית לו לתשמיש להביא ולהוציא כרצונו לענין זה מקרי ביתו, אבל לענין להאכיל לבהמת כהן המושכרת לו כרשיני תרומה אין ענין האכילה למה שמושכרת לו למלאכה וכיון שהיא של כהן מותר להאכילה כרשיני תרומה, אלו דבריך וכתבת שפשוטים הם. יפה כתבת שיש מקום לומר כן אלא דתיקשי לפ"ז מש"ס ע"ז דמקשה על מ"ד שכירת קני' מהא דכהן ששכר פרה שאסור להאכילה כרשיני תרומה, י"ל לענין שבת ס"ל שכרה קני' כיון דלענין תשמיש קני' ליכא משום שביתות בהמתו כיון דהשכירה למלאכה לאחרים, משא"כ לענין תרומה תלי' במי שהגוף שלו, מלבד זה שבלשון הג"א שכתב דשכירות קני' קצת לא משמע כדבריך דהול"ל לענין שימוש שלו הוא ומדכתב דקנה במקצת נראה לעין כדס"ל להמג"א בכוונתו כיון דמקצתו שלו הוא יש בו משום שביתת בהמתו במקצת שיש לו בה וכן לענין ע"ז: ולפע"ד לפום רהיטא נראה פשוט דלענין אכילת תרומה כיון שהעיקר של כהן ושכירות ל"ק רק במקצת מקרי וחשוב קנין כספו של כהן, ומה שיש לישראל ג"כ קנין במקצת משו"ה ליכא איסור להאכילה כרשיני תרומה דמ"מ קנין כספו של כהן מקרי דהעיקר שלו. ועיין תוס' גיטין פ' השולח מ"ב ע"ב ד"ה מעוכב ג"ש ובמהרש"ל ומהרש"א ופ"י שהקשו כיון שיש בו צד חירות איך יהי' מותר בתרומה. ועיין דבר נכון ע"ז באבני מלואים בתשובה שבסוף ספרו סי' י"ז ודברי אלהים חיים המה וקלורים לעינים, דהוי כמו קנין שקנה קנין, ונ"ל לומר להאכיל לבהמה כרשיני תרומה דאסור משום דהו' הנאה של כילוי ועיין תוס' יבמות ס"ו ע"ב ד"ה לא יאכיל וכו'. עוד נ"ל כשבהמה של כהן וישראל בשותפת ג"כ מותר להאכילה תרומה דאין זה הנאה של כילוי כיון שחלק הכהן משביח הגם שיש גם לישראל הנאה כיון דא"א למפלג' וא"א זה שיהנה הכהן בלי שיהנה גם ישראל והנאת חלק ישראל ממילא אתיא לא מקרי הנאה של כילוי כנ"ל. ובחצי' עבד שפיר הקשו על תוס' דצד חירות שבו אוכל בתרומה ואוכל תרומה באיסור דלא שרי רק כספו של כהן וצד חירות שבו לאו כספו של כהן הוא וחצי בן חורין אוכל איסור משא"כ בבהמה דליכא איסור רק שלא מהנה ישראל הנאה של כילוי וכיון דבהמה של שותפים היא ליכא הנאה של כילוי דגם כהן נהנה שרי וכ"ש כשגוף הבהמה של כהן כנ"ל לפום רהיטא: ולמ"ש תוס' יבמות ס"ו ע"א דלענין תרומה תליא במי שהגוף שלו, בלא"ה א"ש דלק"מ קושית מג"א כיון דהגוף של כהן מותר להאכילה, והא דהקשה ש"ס מדאסור לכהן להאכילה וע"כ דשכירות לא קניא היינו למאן דאמר שכירות קניא וליכא משום שביתת בהמתו בשבת כשמשכיר בהמתו ע"כ צ"ל דס"ל דליכא עוד שום קנין הגוף בזמן שהשכיר למשכיר דאל"ה הי' בי' משום שביתת חלקו ושפיר מקשה: אלא דדברי תוס' צריכים הסבר מ"ש לענין תרומה לשאר דברים, ואנו אין לנו רק כמו שמסביר באבני מלואים ריש סי' הנ"ל דבעבד יש ב' קנינים והוי כקנין שקנה קנין, קנין כספו של איסור קנה קנין ממון עיי"ש וזה לא שייך בבהמה המושכרת והבן: מ"ש לחלק בין אכילת תרומה דכ' תוס' דתליא במי שהגוף שלו לק"פ כקה"ג לענין בכורים לר"י מביא וקורא כיון שהגוף לפירות יוכל לומר מפרי האדמה אשר נתת לי כיון דעל הפירות קאי וקורא עליהם. לדבריך קשה ממה שמדמה ש"ס מלתא למלתא דר"י דק"פ כקהג"ד למלתא דמכירת אשה בנ"מ ובאב שכתב נכסיו לבנו וכן בס"פ השולח לענין האב שמכר לענין ראוי' וכדומה טובא: ודברי פ"י ס"פ השולח תחלת הסוגיא שכתב לחלק בין ארצך להאדמה שנתת לי מדבריו מצאת כדבריך, אין דברי פ"י ענין כלל לדבריך שהוא כ' לר"ל לחלק בין מארצך ובין האדמה שנתת לי, והי' בהעלם מפ"י במח"כ כי כדבריו כתב רשב"ם בב"ב קל"ו ע"ב ותוס' הקשה עליו מ"ש מארצך מ"ש מהאדמה אשר נתת לי עיי"ש. ובחידושי רמב"ן שהקשה ג"כ כן. ורא"ש כתב דמספקא לר"ל אי מקרי האדמה וארצך עיי"ש: ונתאחר המכתב ולא הובא עב"ד קודם השבת עיינתי עוד קצת במש"ק ומ"ש על מ"ש המג"א על שם הריב"ש לחלק בין הא דסי' ר"ס בח"מ בחצר המושכר קונה לשוכר לכל הנאות שלו אבל הגוף אינו שלו הסברת דבר זה עיין בקצה"ח סי' שי"ג שהעלה מדנפשי' דלענין קנין תליא במי שהרשות שלו היינו שיוכל לשמש בו עיי"ש כי דבריו נכונים. ומ"ש שם דהא דסי' שי"ג משום שאין עומד לכך ולכן אם יהי' בכלל הי' קונה לו הן הן דברי ת"ח באורך והש"ך הביאו בקיצור, ובקצה"ח ממתיק ומסביר בטוב למה יהי' קונה לשוכר הגם דקיי"ל שכירות לאו ממכר הוא, וזה ג"כ כוונת מג"א וקצר כדרכו, אלא מה שהוציא כן המג"א מריב"ש וש"ך סימן י"ג מביא הריב"ש הנ"ל וסבירא לי' איפכא בכוונת הריב"ש דווקא לענין הנאה הוי מכירה ולענין קנין לא ועיינתי בריב"ש ולא מצאתי שם שום משמעות ממ"ש המג"א על שמו נהפוך דנראה די"ל דאינו ממכר לשים דבר רק לענין אונאה כמ"ש תוס' בע"ז וב"מ והיינו כמ"ש תוס' דמרבי' מכי תמכרו ממכר מריבוי דממכר והריב"ש לא כתב טעמא למה אונאה שאני, ואפשר דס"ל ניהו דגוף אינו שלו מ"מ לענין הנאה שימוש שמשכיר לו מכיר' הוי כמוכר פירות וכיון שמשכיר לו הקרקע לשימוש הו"ל לזה כמכר ומ"מ של המשכיר או אפשר ס"ל לריב"ש כהג"א בשם ר"א דשכירות קונה מקצתו ועיקר של המשכיר דגוף שלו, ולכן הנאה אית בי' דקניא במקצתו מיהא, אבל לקנות כיון שהגוף של המשכיר קונה למשכיר, וכן י"ל מתוס' ב"מ נ"ו ע"ב ד"ה והאי ביומא וכ' שהקשה מישראל ששכר פרה מכהן, ובע"ז כ' דישראל ששכר מיירי במזונו' על הכהן, וע"כ תוס' בב"מ ס"ל דמיירי במזונו' על ישראל, או שס"ל גם מזונו' על הכהן מ"ש אי שכירות קניא הול"ל של ישראל ועיין מהרש"א בע"ז, מ"מ קשה למה לא מביא תוס' יותר מכהן ששכר פרה מישראל דמזה הוכיח ש"ס בע"ז דשכירות אינה קונה, ונ"ל דתוס' בב"מ ס"ל דלאמת י"ל דמכהן ששכר מישראל י"ל מ"מ קונה במקצת, ול"ק מדאמר אביי שכירות ליומא ממכר הוא כיון שקנה מקצתו יש בו אונאה כמכר מה לי קני' כולו או מכירה במקצתו, ולכן מביא תוס' מרישא דישראל ששכר פרה דאי הוי קני' במקצתו הי' אסור להאכילה לפי דס"ל לתוס' שם דאיירי שמזונותי' על ישראל או גם שמזונות על הכהן אי שכירות קני' אסור להאכילה וע"כ דאפילו מקצתה ל"ק כקושית מג"א על הג"א מרישא כנ"ל. וכן י"ל ס"ל לריב"ש באמת כהג"א, ולא כתב בפשיטות שאני לענין אונאה, אבל לענין קנין כיון דגוף של המשכיר קונה למשכיר, אלא הראי' שמביא הריב"ש דשכירות לא קני' מדאמר בע"ז דשכירות לא קני' וקרינין בי' במשכיר ל"ת תועבה וכו' צל"ע דהא בס"ד דשכירות קנין לגמרי דחי ש"ס דע"ז שאני דכ' ל"ת וכו' וצ"ל שזה כענין דאמרי' במקום אחר דהנאה דמותר במק"א אסור כע"ז משום דכתיב לא ידבק בך מאומה כן י"ל שמקרי קצת ביתיך אסור ומצאתי ראיתי שכך כתב בריטב"א בע"ז שם משום דכתיב לא ידבק עיי"ש. עכ"פ ש"ס דקאמר הכי התם דע"ז שאני ואיך מביא ריב"ש ראי' מלא תביא וכו' דשכירות לא קני' הו"ל להביא מכרשיני תרומה. וכן תמיהני על הלח"מ פ"ב משכירות דכתב דרמב"ם פסק שכירות ל"ק ומ"מ ביתו מקרי ואסור להכניס בו ע"ז וכו' עיי"ש: ועיי' ש"ך סי' שי"ג שכתב בישוב קושית הראב"ד על הרמב"ם מיחד לו וכן קשה ממעשה דר"ג וזקני' דשאני התם שרצה בו המשכיר ובקצה"ח תמה מה מהני רצונו כיון שאין שכירות קונה והוא כאומר תקני לך חצירי בשלו דלא מהני. ולפע"ד נראה דס"ל לרמב"ם דעיקר של המשכיר שהגוף שלו ולבסוף חוזר לו ולכן הגם שיש לשוכר אחיזה בפירות של החצר מ"מ העיקר של המשכיר וכל שהמשכיר רוצה לקנות לו קונה ולא לשוכר, אבל כשמסלק המשכיר זכותו ממילא קנה לשוכר, ואם נאמר דס"ל לרמב"ם כהג"א דשכירות קונה במקצתו והעיקר של המשכיר, מוסברים יותר דברי הש"ך כנ"ל פשוט:

ותירץ קמא של הש"ך דעת אחר' מקנה שאני, צע"ק הא כולהו אמוראי עד דבא ר"פ לא ס"ל דעת אחר' מקנה עדיף, וש"ס בקדושין ל"ל כן וגם הש"ך אליבא דרמב"ם כ"כ ול"ל כן להלכתא עיין סי' ר' וצ"ל דלענין שיקנה השוכר עדיף ולכ"ע מהני אפילו בלא ר"פ, ונ"ל להסביר לאו משום ד"א מקנה עדיף אלא כיון שאחר מקנה לשוכר ואין המשכיר יוכל לקנות ממילא קנוי' לו לשוכר כעין תי' שני של הש"ך ובתי' שני ס"ל דווקא בשהוא ברצון משכיר ועיין: ודע דנ"ל לפום רהיטא דמ"ש הה"מ וב"י דרש"י לא ס"ל כרמב"ם מדכ' בחצר של משכיר דלא אגיר לי' וכ' סמ"ע דכן משמע מרא"ש וטור דלא כתבו אפילו אגי' לי' וטעמם דס"ל דשכירות ממכר הוא כמ"ש הב"י, וקשה מסוגי' ש"ס ע"ז דמסיק דלאו ממכר הוא כמו שכתב הלח"מ וש"ך. ונראה לי דיש לומר בכוונת רש"י על פי קושית תוס' בבא מציעא י"א ע"ב הא לא משתמר לדעת המשכיר, ומה שכ' תוס' דגם משכיר הי' ביתו פתוח לאותו חצר לא משמע הכי דמתני' סתמא קתני, לכן כתב רש"י דלא השכיר החצר אבל אם השכיר לא הי' קונה למשכיר, וגם לא לשוכר למשכיר לא דאינו משתמר לדעתו ולשוכר לא דלאו חצירו הוא וכן י"ל דעת רא"ש וטור שכתבו הדין בלא השכיר החצר, או אפשר היכא דהי' מושכר החצר ומשתמר לדעתו של השוכר ולא למשכיר כיון שאין קונה לשוכר, ממילא קונה לשוכר כיון שאין כח המשכיר מעכב כיון דלדידי' א"א לקנות שאין משתמר לדעתו כיון גם לשוכר יש לו בו כמ"ש לעיל בהסבר' תי' הש"ך כשהוא עצמו כותן לו רשות לקנות בו כיון שמסלק עצמו, וה"ה נמי כשאין משתמר לדעתו ממילא קנה השוכר וי"ל עוד מיד כשמשכיר ואין משתמר תו לדעתו הוי כמפרש לו שיקנה לו החצר כיון שאין הוא יוכל לזכות, אבל כשמשכיר לו והחצר משתמר גם לדעתו באופן שכ' תוס' ב"מ שיש לו בית פתוח לחצר כ"ע מודים דל"ק לשוכר וקונה למשכיר, ומיושב ג"כ רא"ש שהביא הה"מ מדלא התנה ש"ס בחצר של משכיר ולא אגרי' ועיין ל"מ שביאר ברוחב ראיות הה"מ לרמב"ם ל"א בהשכיר דבכל גווני איירי, אבל לרש"י הו"ל להתנות ולמ"ש משו"ה סתם התרצן ולא דווקא בלא אגרי' דגם באגרי' יש אופן דקני המשכיר כשיש לו פתח פתוח לחצר והבן: מ"ש בקצה"ח ראי' מרמב"ם הלכות גירושין לתי' א' של הש"ך ליכא ראי' דע"א מקנה שאני וכפי שהסברתי לעיל, ומ"ש ראי' מריש פרק הזורק שפירות שלו קניא אין ראי' דאלמוה רבנן לשעבוד הבעל ואפילו הגוף ל"ת למכור דשווי' כלוקח, ואפשר לשיטת רמב"ם דמחיי' מהני מכירת הגוף ראי' שלו א"ש. והא דהקשה על מתני' מה שקנתה וכו' דלאמת גם בזמן המשנה הי' תקנת אושא וש"ס ריש פרק האשה וכן בב"ק לימא תנינא לתק"א כתבו ראשונים דלא יהי' מוכח תק"א אבל באמת איתא לתק"א בזמן המתני' ועיין: וש"ך כתב דלא משמע מרמב"ם דאיירי ביש לו בית פתוח וכן מהמחבר ושאר פוסקים האמת כן הוא אלא מ"ש הש"ך דמ"מ מקרי משתמר לדעת המשכיר כיון שהוא משומר והוא חצירו, הוא מלתא בלא טעמא נגד תוס'. וי"ל דרמב"ם ס"ל כתוס' גיטין ע"ט ע"ב ד"ה פנימי' שהשוכר שלוחו של המשכיר לשמר והוי כמשוער לדעתו של המשכיר, ולמ"ש טור ושאר פוסקים דלא כתבו כמ"ש תוס' בב"מ ס"ל באמת דאינו משומר לדעת המשכיר וכמ"ש לשיטת רש"י ולכן ס"ל דווקא בלא השכיר לו חצירו ואל"ה לא הי' קונה למשכיר ואפשר לשוכר כדכתיבנא: זהו הנלפע"ד לפום רהיטא בלי ששמתי הדברים בכור הבחינה ובאישון לילה כתבתי כ"ז שים עיניך על דברינו ואם יש לך להשיב אל תמנע ותודיע לי אם לקרב או לרחק כי בעל נפש אתה בין תבין אשר לפניך, הכ"ד דודך רבך אוה"נ שש בהצלחתך הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה