כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כט
בעזה"י. מה שחנני הי"ת בביאור סוגיות ראשונים ופוסקים. ודעת קמאי גדולי האחרונים. בדין תקנת, אושא עם כל המסתעף, שלמדנו בישיבה גדולה לאלהים תחלת זמן חורף שנת תרל"א לפ"ק: א'. מקור דין זה פתוח עלי ים התלמוד בדוכתא טובא בש"ס ומתרבה פארותיו במס' ב"ק פ"ח ע"ב ופ"ט ע"א. אמר ריב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולא גילה לנו ריב"ח טעם לתקנה זו מה ראו על ככה לתקנה, ובב"ק כ' רש"י שתקנו כך משום איבה ועיין ש"מ כתובות כי הי' שכיח שהיו מוכרות ונותנות לבני משפחתן כדי שלא תסוב נחלה ושבח בית אביה ממשפחתה למשפחת בעלה והפקיעו ירושת הבעל ונתהוה איבה עי"כ לכן גזרו אומר שאם מכרה ונתנה בטל. אבל ראה זה מצאתי ראיתי בירושלמי כתובות ר"פ הכותב נתן טעם אחר לתקנת אושא וז"ל ר"א בשם ר' יוחנן בדין הי' שאם מכרה ונתנה שיהי' מכרה קיים שבסוף הוא זוכה בהם ולא אמרו בטל אלא שלא תהי' אשה מוכרת נכסים משל בעלה ואומרת שלי הן, ומפרש הפני משה דקאי על אשה דעלמא שראוי' שמכרה קיים שלבסוף הוא זוכה שיורשה והו"ל כמוריש שמוכר נכסיו בחייו דמכרו קיים למה אמרו בטל כדי שלא תמכור משל בעלה. הנה מבואר בירושלמי דלאו משום איבה אמרו דמכרה בטל אלא מחשש שמא תגנוב משל בעלה ויפסיד את שלו דלא כפי' רש"י וש"מ משום איבה. ובאמת טעמא של רש"י נראה פשוט יותר ומסתבר טפי מטע' של ירושלמי ולקמן נכתוב מלתא בטעמא דאמר הירושלמי הך טעם דאית לי' ג"כ דעיקר משום איבה אלא דמוסיף והולך גם משום שמא תמכור משל בעלה שיש בו נ"מ לדינא. ולפי דאמר ריב"ח כתב רש"י שפיר משום איבה לחוד ויבואר כ"ז לקמן אי"ה בישוב עוד מה דצ"ל בלשון ירושלמי: ב'. וענין תקנת אושא מה היא ע"י מה אלים כחו של בעל והחלישו כח של אשה דלא תוכל למכור שלה, כ' רש"י בב"ק בד"ה באושא התקינו וז"ל אע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמוהו רבנן לשיעבודי' משום איבה והוי כלוקח ראשון. והנה ממ"ש רש"י הגם בעלמא לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמוהו רבנן נראה דאלמוהו לקנין פירות דבעל כ"כ שיהי' כקנין הגוף וכמו לר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי דמבטל קנין פירות מכירה של בעל הגוף דא"י למכור כן קנין פירות דבעל מבטל המכר בתר דאלמוהו לשעבודי' וכ"כ רש"י לקמן פ"ט ע"ב ועיין קצה"ח סימן ק"ג שהבין כן דברי רש"י. אלא דלכאורה צ"ע סוגית ש"ס ב"ב ס"פ יש נוחלין דהוכיח רבא דבעל לוקח הוי מתק"א דמכרה בטל ולפירוש רש"י מנ"ל דלוקח הוא ועמד על זה בקצה"ח, והי' יוכל להקשות מסוגיא דב"ק דאמרו תנינא לתק"א ממתני' דפגיעתן רעה, מה יענו לסיפא דקתני נתגרשה האשה וכו' הא מתה האשה לא ואי הא דמכרה בטל משום דאלים כח פירות דילי' עד דמבטל המכר למה לא יגבה הנחבל אחר שמתה מגוף הקרקע, גם קשה מש"ס ב"מ לענין שומא דל"מ ול"מ דהא לאח"מ דין יורש יש לו בכ"מ עוד קשה לי ממ"ש רש"י תחלה כד מייתי לדשמואל וז"ל הבעל יורש את אשתו והוא הי' לוקח ראשון כתב רשי דהוא לוקח ראשון משמע דשויוהו רבנן כלוקח ולא משום דאלמוהו לשיעבודא דפירות וגם בד"ה באושא התקינו מסיים והו"ל כלוקח ראשון וסתר דבריו מיני' ובי'. גם יש להבין בסידור פירוש רש"י דכ' דאלמוהו רבנן לשיעבוד דבעל והיינו שיעבוד פירות שיש לו וכתב הטעם משום איבה והוי כלוקח ראשון, מפסיק בטעמא דמלתא משום איבה בין מה שכתב דאלמוהו לבין מה דמסיים והוי כלוקח ראשון, הכי הול"ל דאלמוהו והוי כלוקח ראשון משום איבה: וליישב כל זה אומר אני עפמ"ש הש"מ דראו דשכיח דהיתה נותנת ומוכרת נכסים למשפחתה והי' שכיח איבה על ידי זה ראו כי נכון לתקן שיהי' מכרה ומתנתה בטלים. וי"ל עוד כי קרוב לדין ויושר הוא שיאמרו כן דהוי כלוקח דאדעתא דהכי בעל נושא אשה בשביל זכות שיש לו בחייה וירשנה לאחר מותה בכל מה שיש לה לשעתה או שיפלו לה והו"ל כלוקח ויושר וצדק הוא שלא תהי' מתנה ומכירה שלה קיימת ולא צ"ל משום איבה. אלא דקודם תקנה שהי' מכרה קיים והי' שכיח שמכרה ונתנה כמ"ש הש"מ, מעיקרא לא נשאה אדעתא דהכי ולא סמך דעתו שירשנה דהא שכיח ושכיח הי' שמכרה ונתנה למשפחתה ואין מן הדין ולא מן היושר שנחשבהו כלוקח אם לא דתקנה תיקנו משום איבה ויש כח בידם לתקן כפי ראות עיניהם אלא משום איבה הי' די שיאלימו כח פירות שיש לו לבעל ממילא בטלה המכירה ונתינה כמו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אבל שלא יהי' נחבל וכדומה גובה לאחר מיתה משום איבה לא הי' צריכים לשוי' לוקח דלא שכיח כ"כ ואם יהי' במקרה ליכא משום איבה, אלא מאחר שתקנו שאם מכרה ונתנה בטל משום דהאלימו כח פירות דידי' ממילא אדעתא דהכי נשאה שבטוח לבו שירשנה דלפ"ח וחבלה וכדומה לאו אדעתי' וסמכה דעתו שירשנה שוב בדין וביושר הוא דנחשבי' ללוקח ראשון והן הן דברי רש"י שכתב הגם בכ"מ קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי האלימו שעבודי' דבעל היינו כח פירות ממילא לא תוכל למכור וליתן וראו לתקן כן משום איבה דשכיח הי' שמכרה ונתנה וסגי במה שהאלימו כח פירות שלו ולא שיהי' לוקח אלא מכיון שהאלימו כח פירות שלו ומכרה ומתנתה בטלים ממילא הוי כלוקח ראשון ואין גובין ממנו בין בחי' בין לאח"מ דכלוקח ראשון הוא באמת. והא"ש מ"ש רש"י שנית דאלמוהו וגם דהוי כלוקח ראשון. וגם בדיוק ובסדור נכון כתב טעם משום איבה באמצע. וא"ש ג"כ מ"ש רש"י כד מייתי ש"ס דאמר שמואל דהוא הי' לוקח ראשון היינו שלאמת הוא לוקח ראשון משום שיורשה וסמך דעתו שירשנה ונושא אותה אדעתא דהכי, ולקמן פ"ט ע"ב כד מפרש ש"ס פלוגתא דתנאי בתק"א כתב רש"י דאלמוהו רבנן דזה עיקר התקנה ומסתעף ממנו דהוא כלוקח ראשון ושם לענין שאין יוצא לאשה לא צריך יותר רק שיהי' קנין פירות שלו אלים כמו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי כתב רש"י רק עיקר ותחלת התקנה דהאלימו לשיעבוד פירות שלו דיהי' כקנין הגוף ואינו יוצא בשן ועין ומדוקדקים ומיושבים כל דברי רש"י בעזה"י: ועדיין פש גבן ליישב מה ראה רש"י על ככה לומר דהאלימו כח הבעל ולא פירש כפשוטו דשויוהו כלוקח דסוף כל סוף על ידי שהאלימו כלוקח הוא וגם בשום מקום דמייתי ש"ס תקנת אושא לא כתב רש"י דהאלימו וכאן נאמר חוץ והלא דבר הוא ונ"ל דהוכרח רש"י לזה כאן לפי דאמר רב יהודה אלא אמר אינו דומה למשנתינו משום תקנת אושא ולפי הפשוט דכלוקח שוויהו רבנן אינו מענין דק"פ ולבן שמכר בחיי האב כלל דבעל כלוקח ראשון בגוף שווי' ולא שייך לומר אינו דומה על דבר שאין מענינו כלל ולא הול"ל רק דטעמא דשמואל לאו משום קנין פירות אלא משום תקנת אושא דכלוקח שווי' רבנן, משום קושיא זו הוכרח רש"י לפרש דקאמר על קנין פירות הגם דבכ"מ לאו כקנין הגוף דמי לא דמי דהכי קנין פירות דבעל כקהג"ד משום דהאלימו לשעבוד ק"פ שלו שיהי' כקה"ג וממילא נעשה כלוקח ראשון כדכתיבנא: אלא דהא גופא קשיא מה להו להאלים קנין פירות דבעל ועל ידי זה נעשה כלוקח הול"ל מיד דיהי' דינו כלוקח לכל דבר ומה תועלת יש בתקנה מה שהאלימו לשעבוד פירות שלו ומנ"ל לר' יהודה דכן תקנו וצ"ע. ונ"ל ע"פ המבואר בב"ב ס"פ יש נוחלין דטבא לי' עבדו לי' לענין יובל כיורש שוי' דיוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים לדעתו. ויש לחקור אם מכרה בחיי בעלה ומתה דמוציא מיד לקוחות והגיע יובל יהי' צריך להחזיר ליורשים מה יאמר שהוא יורש אם הוא יורש קיימה המכירה שמכרה האשה בחייה ויחזור ליורשים ואם הוא לוקח ובטלה המכירה א"כ יחזיר הוא ליורשים כלוקח שמחזיר ביובל ובזמן שהיובל נוהג לא הועילו בתק"א דעדיין תמכור ותתן ליורשיה ותפקיע ירושת בעלה כשיגיע יובל ואפשר באמת בזמן שהיובל נוהג לא תיקנו אלא דמסוגית ש"ס ב"ב דאמר ר"א דטבא לי' וכו' לענין יובל כיורש שווי' הלא בזמן שהיובל נוהג ליתא לתק"א והוא כיורש לכל מילי וצ"ע: ונ"ל משום הכי ס"ל לר' יהודה דתקנה כך הי' שהאלימו לשיעבוד הבעל שיהי' כקה"ג ובטלה המכירה מאליה וממילא נעשה כלוקח משום דסמכה דעתו שירשנה כמ"ש. והא"ש גם בזמן שיובל נוהג ומכרה דאינו מחזיר ביובל דיאמר אני רוצה להיות יורש דמשום דסמכה דעתו לירש אינו לוקח מה"ד אלא דראוי' דנחשבי' כלוקח ראשון משום דנשאה אדעתא דהכי ובידו לומר דיורש הוא אחר שמתה, אבל על מה שהאלימו קנין פירות שלו ע"ז אינו מוותר והמכירה ומתנה ממילא בטלים הגם שלאח"מ מצד יורש בא וא"ש נכון ועיין: ג'. והנה לשיטת רש"י ליכא תק"א רק בדאית לו לבעל פירות האלימו שיעבוד פירות דלי' אבל בדלית לי' כגון שסילק עצמו ליתא לתק"א. אמנם כן תוס' ב"ק וכתובות נ' ע"א כתב דלר"י ג"כ איתא לתק"א כשסילק עצמו מן הפירות הרי ס"ל גם בדלית לבעל פירות איתא לתק"א וע"כ דלא ס"ל דהאלימו לשעבוד פירות דבעל אלא דשוי' מיד כלוקח בין אית לי' ובין ל"ל פירות וכן כתב הרא"ה כתובות נו"ן דבל"ל פירות ג"כ איתא לתק"א. לפי זה קשה איך אמר אינו דומה למשנתינו מה ענין תק"א למלתא דק"פ דפליגו בי' ר"י ור"ל ואפשר דתוס' לא חידש כן אלא לר"י צ"ל דתק"א גם דלית לי' פירות אבל לר"ל דוקא באית לי' וא"ש דר' יודא הא קאי על שמואל דס"ל כר"ל ומשום תק"א אמר שפיר אינו דומה כן נ"ל ודוחק: ומן הסברא איפכא מסתברא לי לר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי וע"פ הרוב אינו מסלק מן הפירות ל"ל לתק"א ומשום לא שכיח כשסילק עצמו לא היו יושבים לתקן תקנה אבל לר"ל דהוצרכו לתקן גם באית לי' פירא גם בל"ל לא אמרו בו חוץ. ועוד ויותר י"ל לר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי ומכירה בטל וכשמסלק עצמו הוא אפסיד אדנפשי' בסילוק זה גם מן הירושה אין אנו אחראין לתקן מה שעיוות בעצמו, וגם ליכא למיחש משום איבה דעל ידי סלוקו בא לו ולהכי נכנס ידע שעי"ז יהי' אפשר לה למכור ולהפקיע הירושה ממנו אבל לר"ע גם אם לא יסלק תוכל למכור לולי תנא גם בשסילק עצמו תיקנו כנ"ל: לפ"ז אני אומר ביבמות ל"ו ע"ב ובב"ב קל"ו ע"ב תי' תוס' דלר"י צריך תק"א דקליש קנין פירות דבעל משמע דבתרי אלו ס"ל לתוס' דכל שסילק עצמו לא תיקנו. ולמ"ש י"ל דווקא לר' יוחנן ס"ל לתוס' בתרוצים אחרים דלא תקנו תקנה כדי שמכרה בטל כשסילק עצמו מטעמים שכתבנו, אבל לר"ל דתקנו כשלא סילק א"ע הה"נ כשסילק מפרי תקנו. והרא"ה בכתובות דכ' דלכן אמר ריב"ח ומתה מוציא משום כשסילק עצמו ל"ל מחיים לא כתב כן רק לר"ל ולהלכת' אבל לר"י ס"ל דל"א לתק"א כשאית לי' פירות ומשום כשמסלק א"ע לא תקנו כנ"ל אמנם כן מרשב"א בחדושיו בב"ק נראה דס"ל גם להלכתא דליתא לתקנת אושא רק כשיש לו פירות מדכתב דבעל שנתן מתנה לאשתו דל"ל לפירות ליתא לתק"א וגם משטיחות לשונו משמע דפשיטא לי' כל שסילק עצמו מזכותו מחיים כ"ש זכותו של אח"מ דמחמת תק"א בא לו: ולפע"ד דלר"י דלא היו צריכים לתק"א כשיש לו פירות לא תקנו בל"ל ולר"ל דהוצרכו לתקן היכא דיש לו גם בל"ל כגון שסילק עצמו ג"כ תקנו מצאנו ישוב לקושית תוס' גיטין פ' השולח על ר"ל דמקשה לר"י מברייתא מתה הבעל מביא וקורא לא מתה לא. והקשה תוס' גם לר"ל קשה דהא כתיב ולביתיך ונדחק ולמ"ש י"ל לר"ל ל"ק י"ל ברייתא זו דמתה לאחר תקנת אושא ואיירי בשסילק עצמו מפירות לכן בחיים לא דהא ל"ל פירות להביא לעצמו, ולאח"מ קורא הגם דבחיים לא הי' לו פירות אינו דומה לקונה קרקע אחר שנתלשו הפירות והדר קנה הפירות דהו"ל כקונה פירות מן השוק דהא הי' לבעל הגוף בעודה בחיים קודם שנתלשו הפירות לשיטת הרא"ש דבעל בגוף כלוקח מחיים וגם כשסילק עצמו מן הפירות מן הגוף לא סילק נפשי' בחייה, ואח"מ שזוכה בפירות לא דמיא לקונה גוף ופירות אחר שנתלשו ולק"מ מברייתא דמתה לר"ל, אבל לר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ליתא לתק"א כלל וכשסילק עצמו לא תקנו כמ"ש. ואם הברייתא כשסילק עצמו הו"ל לאח"מ כקונה פירות מן השוק וע"כ בדלא סילק עצמו גם מחיים הו"ל לקרות ומיושב קושית תוס' ע"ד נכון ועיין:
ובתוס' יבמות ל"ו ע"ב תי' תוס' עוד שאני קנין פירות דאשה שעל ידה זכה בו, ולפי הפשוט אין לו מובן מה לי אם זכתה לו האשה או אב ואחר שיש לו ק"פ. ויובן עפמ"ש בש"מ דלר"י הוצרכו לתק"א דלא ס"ל לר"י דאלים כ"כ קנין פירות לבטל המכר רק באב שנתן לבן הגוף מחיים ושייר פירות לעצמו דכבר הי' לו הגוף וגם עכשיו שייר הפירות אלים ק"פ דידי' דלא יצא הגוף עדיין מרשותו אבל פירות דבעל מאשה שלא הי' מעולם הגוף שלו ק"פ כזה לא אלים לבטל המכר וצריך לתק"א ועיין כסברא זו דאלים ק"פ למי שהי' לו הגוף בתוס' ב"ב נו"ן בשם רבינו ברוך ובתוס' פ"ק דפסחים גבי בהמת ארנונא שמחלק בכעין זה בענין דהתם. ונ"ל שלזה כיון תוס' ביבמות שאני קנין פירות דבעל שהיא זכתה לו הפירות בלא גוף וה"ה למוכר פירות וכדומה ושאני אב דהי' לו הגוף מתחלה וצ"ל בס"ד דטעמא דשמואל משום דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ס"ל דבכ"מ ק"פ מבטל המכר ובתר דמסיק דטעמא דשמואל משום תקנת אושא י"ל דגם לר"י אין המכר בטל מכח קנין פירות רק ק"פ כמו דשל אב לגבי ברי' וכן מוכרח מכח קושי' לר"י ל"ל תק"א: וע"פ תי' ש"מ וכתבנו כי זה ג"כ כוונת תוס' יבמות דלא אלים ק"פ לבטל המכר רק קנין פירות כמו דאב דהי' לו הגוף תחלה לא יצא הגוף עדיין מרשותו מובן היטב צריכותא דש"ס ב"ב דה"א אב לגבי ברי' אחולי אחיל ותוס' אחז בזה בחד תי' בגיטין דוקא באב לגבי ברי' קיי"ל כר"ל משום דאב לגבי ברי' אחולי. ולכאורה הא דאב לגבי ברי' אחולי אחיל קשה להסביר כיון שמשייר לעצמו פירות וכל השייך לפירות איך נאמר אחולי אחיל ק"פ שלו הרי יש לו ונהנה וכי יש בכחו לומר שמשייר לעצמו ק"פ אבל לא יהי' כקה"ג וש"ס עשה זה לצריכותא דהי' מקום לומר כן לכן השמיענו ר"י בזה, אבל תוס' אחז זה לאמת וודאי רחוק מן הדעת ולמ"ש יש להסביר בטוב דבאמת בכ"מ לא אלים לר"י ק"פ לבטל המכר של הגוף הגם דכקהג"ד, אבל נאמר חוץ באב וכיוצא בו שהי' לו הגוף תחלה ומשייר עכשיו הפירות לעצמו לא יצא עדיין הגוף מרשותו לגמרי ולזה י"ל דאב לגבי ברי' אחולי אחיל כח יתרון שיש לו בגוף לבטל המקח יותר ממי שקונה פירות ולא הי' הגוף שלו מעולם מוחל האב על זה ונותן הגוף לגמרי לבנו ולא משייר לעצמו רק קנין פירות כמו למי שלא הי' הגוף שלו מעולם כנ"ל להסביר בטוב טעם ודעת:
וע"פ הדברים האלו הוגענו למקום יישוב קושיא חמורה של הפ"י בב"ק על תוס' גיטין דכ' ליישב הא שמואל דס"ל כר"ל בהכותב נכסיו לבנו וכו' והא ס"ל אין ברירה ומתרץ בחד תי' דאב לגבי ברי' שאני דאחולי אחיל א"כ בפשוט הי' ר"י יוכל לומר אינה דומה למשנתינו משום דאב לגבי ברי' אחולי אחיל וע"כ דלא ס"ל לאמת להאי סברא וקשה על תוס' דנקיט כך לאמת. ומ"ש פ"י דמשום הכי באמת לא תי' תוס' כן בב"ק תמוה וכי בגיטין לא צריך תוס' ליישב לפי סוגיא דהכא, וגם הרי מוכח מסוגיא דכאן דאין חילוק זה נכון וצ"ע. ולפמ"ש מיושב הכל על מכונו דוודאי סברא זו דאב לגבי ברי' אחולי אחיל רחוקה היא כמ"ש אבל קרובה היא בשנאמר דאין ק"פ מבטל המכר רק היכא דהי' לו הגוף ג"כ מעיקרא י"ל אב לגבי ברי' מוחל על יתרון כח זה כמ"ש והא"ש בס"ד דטעמא דשמואל דמכרה בטל משום קנין פירות כקנין הגוף דמי וס"ל ע"כ דק"פ דבעל ג"כ מבטל המכר וכל מי שיש לו ק"פ א"א לבעל הגוף למכור הגוף כי כן א"א לומר לאמת דשאני אב לגבי ברי' אחולי אחיל דהרי משייר לעצמו הפירות וא"א לאחוז החבל בב' ראשים מה שאינו במציאות לפי הדין. [והא דאמר ר' יוסף משום דראוי לירשו הוא מלבד שבלאו הכי דבריו נדחים בב' ידים, גם לפי דבריו הוא משום דמוכח מתוך מעשיו שרוצה שימכור הבן מוכרחים לומר דלא שייר לעצמו קנין פירות לכל דבר לתשמיש רק ק"פ כקונה פירות או מקבל פירות במתנה.] אבל כדמסיק דטעמא דשמואל משום תק"א י"ל שפיר דכל ק"פ לא מבטל המכר ומשו"ה הוצרכו לתקן תק"א גם לר"י. וכ' תוס' שפיר חילוק זה לאמת בכ"מ ק"פ כקהג"ד אבל אינו מבטל המכר כמ"ש ביבמות וי"ל אב לגבי ברי' מוחל יתרון כח שיש לו ותירץ תוס' שם עוד תי' אחר, לפי תי' אחרי' שתי' תוס' בב"ק דלר"י ל"צ תק"א רק בשמסלק עצמו לתי' זה ס"ל דלר"י בכ"מ ק"פ מבטל המכר הוצרך תוס' בגיטין תי' אחר שתי' שם. וא"ש דכאן לא תי' כמ"ש בגיטין דאב לגבי ברי' וכו' דהא כאן לא תי' רק דלר"י צריך לתק"א בשסילק ולא נחית כאן לתרץ עוד כדמתרץ ביבמות דלא אלים קנין פירות דבעל כק"פ דאב לכן לא יוכל לתרץ כאן רק תי' שני שבגיטין וא"ש הכל על נכון בעזרת החונן דעת: והיתה לבאר לפי סברת ש"מ ותוס' יבמות בלאו הכי ל"ק שמואל אדשמואל והלכתא אהלכתא די"ל נהי דקיי"ל כר"ל באב הכותב וכו' הגם דקיי"ל ק"פ כקהג"ד משום דלא אלים כ"כ לבטל המכר אבל לענין שארי דברים קיי"ל כר"י דק"פ כקהג"ד ומביא שפיר בכורים הא ליתא מנ"ל לעשות פשר דבר מקצת כר"י דק"פ כקהג"ד ומקצת כר"ל דלא מבטל מכר דלא כר"י, וגם אם ק"פ כקהג"ד פשיטא דאלים כח ק"פ דאב שיבטל המכר, לכן מוכרחים אנו לומר בש"ס ב"ב דעשה צריכותא ולא עשה צריכותא דה"א דבכורים ק"פ כקהג"ד אבל אינו מבטל המכר קמ"ל ר"י וה"ה איפכא דה"א ס"ל דאין מבטל המכר ש"מ דס"ל למאן דס"ל ק"פ כקהג"ד גם המכר בטל, ולמ"ש הש"מ דבאמת בכ"מ אין ק"פ מבטל המכר אבל באב דהי' לו הגוף אם בכ"מ כקהג"ד פשיטא דק"פ כדאב מבטל המכר ותליא זה בזה ולכן לא עשה צריכותא בזה רק משום דאב לגבי ברי' אחולי אחיל וע"ד שהסברנו. וא"ש דבלאו מ"ש תוס' דאב אחיל לא יוכל לתרץ דקיי"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי אבל אינו מבטל המכר אפילו כק"פ דאב אם לא משום דאחולי אחיל וכמ"ש ועיין כי הקצרתי במובן: והנה ביבמות תי' תוס' עוד דק"פ דבעל דחכמים תקנו לו קיל מק"פ דעלמא. וקשה לי טובא מסוגית ש"ס לקמן בפלוגתא דשו"ע דמוקמי בחד אוקימתא דפליגו בק"פ כקהג"ד. משמע למאן דס"ל בעלמא ק"פ כקהג"ד גם קנין פירות דבעל כקהג"ד וכן קשה מסוגיא דגיטין דאותיב ר"ל לר"י מברייתא דמתה וכ' תוס' דברייתא לאחר התקנה הי' והוכיח כן ולמ"ש תוס' ביבמות דק"פ דבעל קיל מכל ק"פ לא הקשה ר"ל על ר"י מידי וכן קשה מש"ס ב"מ צ"ו. ונ"ל דבתוס' זה כוונת תוס' דגם ק"פ דבעל כקהג"ד אבל לא אלים כ"כ לבטל המכר כעין תי' ראשון אלא בתירוץ ראשון ס"ל כל שאינו דומה לק"פ דאב שהי' הגוף שלו תחלה לא מבטל המכר ולתירוץ ב' דווקא בק"פ דבעל דאתי מתק"ח לא אלים לבטל המכר כנ"ל, אלא בב"ב קל"ו ממרוצת לשונו לא משמע הכי אלא דק"פ דבעל קליש ולא כקהג"ד וקשה מכל מקומות הנ"ל וצל"ע: עוד כ' תוס' כתובות נו"ן ויבמות ל"ו לר"י באמת לא הי' תק"א מלבד שהוא דוחק קשה לי טובא מירושלמי שהבאנו אות א' בכתובות ר"פ הכותב דאמר ר' יוחנן בדין הי' שאם מכרה ונתנה קיים ולמה אמרו מכרה בטל הרי ס"ל לר"י לתק"א וצריכא לדידי' ועכצ"ל כחד מן התרוצים במקום שסילק עצמו או דק"פ אין מבטל רק כק"פ דאב או דקליש ק"פ דבעל אבל לומר דלא הי' תק"א לר' יוחנן אי אפשר. ורשב"א לא מצא מענה רק דלר"י לא תקנו וצלע"ג: תמצית היוצא מדברינו דתוס' ס"ל לכל התרוצים לדידן דקיי"ל כר"ל בוודאי תק"א גם היכא דסילק נפשו וגם בתירוצים אחרים שתירץ היינו לר' יוחנן אפשר דלא תקנו בל"ל פירות אם לא היו צריכים לתקן משום דק"פ לא מבטל המכר או משום דקליש וכיון שהוצרכו לתקן גם בל"ל פירות תקנו כמו לר"ל אבל אי ליתא לתק"א לר' יוחנן היכא דאית לי' משום דסילק לא תקנו לג' תרוצים אחרים ולחד תי' דליתא לר"י לתק"א אבל להלכתא בוודאי איתא לתק"א גם בל"ל וכן ס"ל להרא"ה ורשב"א יחידאי הוא: ד'. מדאמר ריב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בח"ב ומתה הבעל מוציא משמע דוקא אחר שמתה מוציא דשוי' אז כלוקח מעיקרא ולא כיורש, אבל בחיים אינו מוציא וזו שיטת הרמב"ם, ורא"ש כתובות נו"ן כתב דה"ה מחיים המכר בטל ומוציא מיד הלקוחות והא דאמר ר"י ומתה לאו דוקא ור"ן כתב משום דכל זמן שהיא בחיים מתלי תלי מי ימות תחלה לכן נקיט ומתה אז מוחלט לבעל, וכ"ז דוחק. ומצאתי דבר היותר נכון ברא"ה כתובות דכ' דנקיט ומתה כגון שסילק עצמו מפירות שאין לו בקרקע כלום בחייה ואני מוסיף על דבריו דנקיט הכי להשמיענו ע"ד אגב דגם בשסילק עצמו מפירות ג"כ איתא לתק"א אלא גופן של דברי הרא"ה צריכים תבלין גם אם סילק עצמו מפירות בחייה מ"מ מגוף לא סילק נפשי' ואם כלוקח שוי' בחיים למה אינו מוציא הגוף מחיים ויש לו בו תועלת שכתבו נ"מ אם הוא לוקח מחיים או לאח"מ עיין פרישה ב"ש וח"מ. ונ"ל הרי הרשב"א ס"ל שסילק עצמו מפירות אבד זכותו דתק"א מגוף לאח"מ. והרא"ה לא ס"ל כותי' ודוקא שלא יהי' יוכל להוציא מלקוחות לאח"מ ע"ז לא ויתר בכלל סילק פירות אבל במה שיש לו זכות בגוף מחיים ע"י תק"א כיון שויתר על הפירות דמעולם הי' לו קודם תק"א בכלל זה שסילק עצמו ומוותר נגדה זכותו שבגוף מחיים ע"י תק"א ונכונים דברי הרא"ה. ורא"ש ויתר ראשונים דנדחקו ולא כתבו כמ"ש הרא"ה או דס"ל כל שסילק עצמו מפירות ליתא לתק"א או דס"ל דאיתא ואפילו מחיים עומד בזכותו לגוף הגם שסילק עצמו מפירות שיש לו בחיים מגוף לא סילק נפשו שיש לו בחיים ע"י תק"א. ולדינא שכתבנו באות ג' דנקטי' כתוס' ורא"ה דגם בשסילק עצמו מפירות איתא לתק"א, כ"ז לאח"מ אבל להוציא הגוף מחיים גם אם נקטינן כרא"ש כמ"ש רמ"א סי' צ"א מ"מ היכא דסילק נפשי' אינו מוציא כרא"ה דלא מצינו מי שחולק עליו, והא איכא רמב"ם דס"ל דבכ"מ מחיים אינו מוציא כשסילק נפשי' בוודאי אין לעשות מעשה להוציא מחיים כנ"ל: ה'. והנה כל התרוצים שנאמרו בזה בראשונים על דאמר ומתה יש בהם מן הדוחק וצ"ע מה ראו על ככה דפשיטא להו דהוא לוקח מחיים ומה הגיע אליהם לדחוק דמתה לאו דוקא או כמ"ש הר"ן והרא"ה בכ"ז לא יצאנו מן הדוחק קצת, והיותר קשה דהו"ל להשמיענו דבחיים מוציא דאפשר למטעי דוקא לאח"מ ומ"ש הש"ך ח"מ סי' ק"ג דמסתבר דמחיים לוקח הוא אינו מוכרח ואפילו לסברתו עכ"פ לא פשוט כ"כ וכל כי האי הו"ל לריב"ח להשמיענו: ויגעתי מצאתי ראי' לשיטה זו והוא מירושלמי ר"פ הכותב שהבאנו באות א' וג' שאמר ר"י בדין שיהי' מכרה קיים שלבסוף הוא זוכה ולמה אמרו מכרה בטל כדי שלא תמכור משל בעלה ותאמר שלה הם. וכבר תמהנו לעיל למה נאיד ירושלמי מטעם הפשוט משום דהיתה מוכרת משלה ומפקעת ירושת בעלה ועי"ז הי' איבה וכמ"ש רש"י וש"מ, וכאן אני מוסיף לדייק בירושלמי דאמר בדין מכרה קיים שלבסוף הוא זוכה זה שפת יתר פשיטא דכן הוא דמכר קיים דאינו אלא כמו כל מוריש שאם מכר בחייו המכר קיים כיון שבסוף לאח"מ המוריש הוא דזוכה בירושתו וכבר נמכר וגם טעם שמא תמכור משל בעלה הוא חשש רחוק לתקן תקנה משום זה וכ"ז בעי ישוב: והוגענו למקום יישוב בשנאמר דגם ר' יוחנן ידע טעם תק"א משום איבה שלא תפקיע ירושת הבעל והי' שכיח שעשו כן שלא תסוב נחלה, אלא משו"ה הי' סגי שיהי' המכר קיים כ"י חייה דלא מפסיד מזכותו דהרי מחיים אין לו גוף רק פירות ולא תקנו רק שלא יהי' מפסיד ירושתו שלאח"מ ור' יוחנן ס"ל דאמרו שהמכר בטל היינו שאין לו קיום כלל גם בחיים וע"ז אמר בדין שיהי' מכרה קיים היינו גם לאחר תק"א שיהי' קיים כל ימי חייה, ולמה אמרו בטל היינו שנתבטל לגמרי מיד למה משום איבה ליכא דהא לא מפסדה אותו ממה שיש לו מן הדין שירשנה אח"מ וזהו דקאמר שהרי לבסוף הוא זוכה היינו שאין לו זכות בקרקע רק לבסוף כשתמות ולמה אמרו המכר בטל מיד סגי כשיתבטל לאח"מ תחת שהי' יורש הוא לוקח, ואמר מלתא בטעמא כדי שלא תמכור משל בעלה ולחשש זה לא סגי שיוציא מיד הלקוחות אח"מ דהרי מפסיד שלו ממש כל זמן חייה ולכן גזרו אומר שיהי' בטל לגמרי מיד ובוודאי משום חשש זה לא היו נמנים לתקן תקנה לשוי' כלוקח אלא מאחר שנמנו לתקן משום איבה דשכיח שיהי' מכרה בטל לאח"מ אמרו שיהי' בטל מיד משום חשש שתמכור משל בעלה כדי שיהי' מתוקן הכל. ונ"ל עוד ע"י שגדרו גדר בעדה שלא תוכל להפקיע ירושת הבעל והיתה מוכרת משל בעלה ואמרה שלה הם וקיים כ"י חיי בעלה ואם ימות הוא, כדי להרוויח מה שמפסדה בנכסי' כשתמות היא ויצא לפעמים ע"י תק"א תקלה, ולכן מצאו נכון לתקן שיהי' מכרה בטל מיד בעודה מחיים כנ"ל פי' סלול פרוש כשמלה על הירושלמי: ומינה דמוכח מירושלמי דתק"א הי' שיהי' הבעל לוקח מחיים הגם דמדברי ריב"ח שאמר בזה הלשון ומתה הבעל מוציא משמע דוקא אח"מ כדי שלא לעשות פלוגתא בין ר"י לריב"ח בעיקר התקנה טוב לנו לדחוקי אנפשאי להשות דברי ריב"ח לדברי ר' יוחנן שבירושלמי הגם דבש"ס דילן לא נמצאו מדברי ר' יוחנן שבירושלמי מידי ועיין: ו'. שיטת הרמב"ם דמחיים. אינו מוציא כפשטות דברי ריב"ח, ולפמ"ש ראי' מירושלמי דלוקח מחיים הוא בודאי יש לנו לדחוקי כל האפשר בדריב"ח דג"כ הכי ס"ל כמ"ש. ונ"ל דיש ראי' לרמב"ם מש"ס דילן דס"ל דדברי ריב"ח דווקא הם דלאח"מ מוציא ולא מחיים, הנה בר"פ האשה שנפלו קמקשה לימא תנינא לתק"א. והנה מה דאמרו בב"ק אף אנן נמי תנינא ור"פ ור"ה דאמרו תנינא לתק"א היינו שרוצים להביא ראי' לתקנת אושא מברייתא ומתניתין, אבל בכתובות מקשה לימא תנינא לתק"א כתב הרא"ה דמקשה מדאמר ריב"ח באושא התקינו מה חידש לנו הרי מבואר במתניתין עיין בו. ודבריו לא מעלים ארוכה דריב"ח השמיענו היכן ובאיזה זמן נתקנה תקנה זו כמ"ש רש"י בב"מ ל"ה ע"א. והנ"ל דקושית ש"ס על ריב"ח דאמר ומתה הבעל מוציא הא כ"ז שהיא חי המכר קיים ע"ז מקשה לימא תנינא לתק"א במתני' דקתני מכרה בטל ובס"ד דמתניתין בין מפירי בין מגוף איירי וכמו אם מכרה הפירות מכרה בטל היינו מיד בחייה כן כשמכרה הגוף בטל מיד ולשון בטל ג"כ משמע מיד וזה דלא כריב"ח דאמר דתק"א היתה דוקא ומתה אבל מחיים לא בטל ומקשה לימא תנינא לתק"א במתניתין ומוכח דלא כוותי' ודחי מתניתין לפירי ומחיים ומתניתין לא איירי כלל מן מכירת הגוף בין מחיים בין לאחר מיתה ותק"א לגוף ולאח"מ היינו דוקא לאח"מ אבל מחיים ליכא תקנה כלל על הגוף כריב"ח ממש כנ"ל ועיין: והא"ש דפסק הרמב"ם כריב"ח דדוקא אמר ומתה כדס"ל לסתמא דש"ס דכתובות דדוקא אמר לאח"מ ומקשה ומתרץ ומסיק תק"א לגוף ולאח"מ הגם דר' יוחנן בירושלמי ס"ל גם מחיים איתא לתק"א נקיט להלכה כש"ס דילן דלא נמצא חולק על ריב"ח וא"ש נכון: ז'. וכשאני לעצמי נ"ל לומר מלתא בטעמא בפלוגתא דר"י בירושלמי וריב"ח בש"ס דילן דר"י לשיטתו הוכיח דתק"א גם מחיים והוצרך למצוא טעם למה תקנו גם מחיים, וריב"ח לשיטתו ליכא הוכחה לכן אמר ומתה דמחיים א"צ לתקנה זו דמשום שמא תמכור משל בעלה רחוק, ור"י לולא שלשיטתו הוכרח דגם מחיים תקנו לא הי' ס"ל דתקנו מחיים משום חשש שמא תמכור משל בעלה, ואפרש שיחתי וירוח לי: הנה הר"ן ר"פ האשה שנפלו כתב הא דאמר ר"ש בנכסים שאינם ידועים תחלה לא תמכור הגם דבוודאי אין לו פירות מנכסים שא"י שהרי א"י בהם מ"מ לא תמכור הגוף משום ירושה, ומזה למדו הבית מאיר ואבני מלואים בסי' צ"א דדעת הר"ן דגם קודם תק"א לכתחלה לא תמכור כדי להפקיע הירושה, לפ"ז אי אפשר לפרש מתני' קודם תק"א דהא אמר ר"ש נכסים ידועים מכרה בטל וא"י מכרה קיים ומכירה בטל בידועים אינו רק בפירות קודם תק"א א"י קאי ע"כ גם על הגוף וזה רחוק במתניתין לר"ש ומוכח דמתני' אחר תק"א וקאי בין בגוף בין בפירי בין מחיים בין לאח"מ ועל שניהם קתני בטל דמשמע מיד וכמו כשמכרה פירות בטל מיד מחיים כן הגוף וע"כ דתנינא לתק"א וקשה לריב"ח דאמר דווקא ומתה מוציא כקושי' ש"ס וצ"ע. ונ"ל לריב"ח לשיטתו א"ש דהוא ס"ל שם נכסים ידועים היינו מקרקע ואינם ידועים מטלטלים אפילו ידועים לו דל"ס דעתי' עיי"ש, לפ"ז א"ש מתני' קודם תק"א דאין ידועים דס"ל לא תמכור לכתחלה היינו מטלטלי הגם דידועים לנו מ"מ לא סמכה דעתי' ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא תמכור דכ"ז שלא מכרה אוכל הפירות כיון שידועים לו, ולא צ"ל מתניתין מגוף איירי רק מפירי ומחיים, וכ"ז לריב"ח לשיטתו אבל לפי דס"ל לר' יוחנן שם ידועים וא"י בין מקרקע בין מטלטלי וא"י היינו שלא נתודע לו קודם שמכרה קשה קושית הר"ן למה לא תמכור כיון שלא נתודע לו ואין לו פירות וצ"ל ע"כ כמ"ש ר"ן דל"ת היינו קרקע שיש לו אח"מ וע"כ צ"ל דכל מתני' מפירי וגוף בין מחיים בין לאח"מ איירי ואחר תקנת אושא ומינה דתק"א היא דבעל כלוקח מחיים לגוף ג"כ דלא כריב"ח דאמר אח"מ דווקא. והא"ש לריב"ח לשיטתו לא מוכח דתק"א מחיים לגוף לכן אמר לפי הפשוט ומתה וכו' דמשום איבה סגי כשיהי' לוקח לאחר מיתה ולר"י לשיטתו מוכח דתק"א לגוף מחיים וקשיא לי' למה אמרו המכר בטל והיכן אמרינן במתני' בר"פ האשה שנפלו דאמרו המכר בטל משמע לגמרי כמו פירות דבטל מיד לגמרי, והוצרך לחדש טעם משום שמא תמכור משל בעלה ותאמר שלה היא, הגם דחשש רחוק הוא מאחר שהוצרכו למנות לתקן שיהי' לוקח אח"מ תקנו שיהי' גם לוקח מחיים כדי לתקן הכל במלואו זהו הנלפע"ד בביאור ומלתא בטעמא בפלוגתא דר"י וריב"ח והוא פרפרת נאה ומשובח אשר ישבחוהו רבנן: ולחיות כן לדינא דקיי"ל כר"י לענין ידועים ואין ידועים מוכח ממילא דתק"א גם מחיים והוא כשיטת הרא"ש הגם דבגמרא דילן ריב"ח לא ס"ל הכי דלשיטתו אזיל וכיון דהלכה כר"י שבתלמוד דילן לענין ידועים וא"י ממילא הלכה כר"י בירושלמי. ורמב"ם דפסק כריב"ח י"ל דס"ל כרמב"ן שבש"מ כתובות דגם בנכסים שא"י אית לי' לבעל פירות ולכן לא תמכור דלא כר"ן דפשיטא לי' דל"ל פירות בנכסים שא"י ולא קשה קושית הר"ן ולא מוכח ממתניתין דאיירי מגוף ומתקנת אושא ולא מוכח דתקנת אושא גם מחיים ור"י בירושלמי לא מכח הוכחה אמר כן רק מסברא דילי' או הי' מקובל שכך הי' תקנת אושא גם מחיים, וכיון דבש"ס דילן לא מייתי לדר"י רק דריב"ח ומוכח דס"ל לסתמא דש"ס דריב"ח דוקא אמר לאח"מ מדמקשה לימא תנינא לתק"א כמ"ש לכן פסק כותי' דריב"ח וכן משמע ברמב"ם דס"ל גם בנכסים שא"י אית לי' פירי עיין בו, ולהלכה דפסקינן בש"ע דל"ל פירי מנכסים שא"י כשיטת הר"ן יצא לנו להלכה עיקר כשיטת הרא"ש, וזהו מה שרצינו לבאר והרחיב ד' לנו ובארנוהו באר רחובות בעזה"י: ח'. לענין החזרת דמים אם הבעל צריך להחזיר הדמים ללוקח יש כאן ג' שיטות. א). י"א ס"ל דצריך להחזיר הדמים כשמוציא מיד הלקוחות אח"מ וכתב הטור דהו"ל כהכיר בה שאינה שלו. וכתב בפרישה הגם דקיי"ל דגזלן צריך להחזיר והבעל הנגזל הוא משום דבא מכחה דאשה צריך להחזיר הדמים, והרא"ה כתובות נו"ן הקשה על שיטה זו מדאמר ר' יהודה אף אנו נמי תנינא לתק"א מברייתא דזוממין גם אם איתא לתק"א מי ליכא אוהבים שיקנו ממנה כיון שאפשר שישאר להם כשתתאלמן ותתגרש ואם תמות אין להם הפסד שיהי' צריך להחזיר הדמים. קושיא זו נ"ל ליישב עד"פ קצת ע"פ קושית האבני מלואים למ"ש הר"ן ר"פ האשה שנפלו דנכסים שאין ידועים לא תמכור לכתחלה משום דמפקעת ירושת הבעל, נראה דגם קודם תק"א הי' אסור לכתחלה למכור בנכסים ולפי שיטת תוס' פ"ק דחולין גבי חמצן של ע"ע דכל שאסור למכור לאו דמים הוא א"כ לא מוכח תק"א כיון דאסורה למכור לאו דמים הוא דישלמו עדים זוממים ולשיטת רש"י חולין שם דיוכל לומר שהי' עובר באיסור ויש פסידא א"ש. ובזה יישבתי קושית תוס' דלא מביא ממתניתין דמכות י"ל דמהכא מוכח שפיר דעומדת לפנינו תוכל לומר שהיתה מוכרת באיסור והפסידו לה אבל ממתני' דמכות ליכא ראי' דאם תוכל למכור מי יקנה ממנה בט"ה שמא תמכור כיון שיש איסור במכירה אחזיקו אינשי ברשיעי לא מחזקי' וסומכים הלוקחים שלא תעבור למכור באיסור כמו שכ' תוס' דמזבנה בט"ה כשתשבע יסמכו דעת הקונים שלא תעבור על שבועתה הגם דס"ל לתוס' בתמורה כשנשבע שלא למכור ועבר דמהני מ"מ הלקוחות יסמכו שלא תעבור על השבועה כן י"ל הגם דיש לחלק דאיסור זה רק לכתחלה ומדרבנן מ"מ עדיפא לי' להביא מברייתא דחזקה ראי' דידי' יותר וא"ש:
וליישב שיטת הר"ן הנ"ל לשיטת תוס' חולין נ"ל עפמ"ש התוי"ט ומל"מ דנראה מדברי רש"י היכא דאמרו לא תמכור לכתחלה לא הטילו איסור על האשה אלא על הלוקח מדכתב רש"י אם בא למלוך משמע על הלוקח איכא איסור דיוכל לקנות במק"א והוליד מחה דמותר לקבל מתנה ממנה דל"ש שיקבל מאחר עיי"ש. לפ"ז לק"מ קושיא א"מ דלגבי דידה ליכא איסור רק לגבי לוקח ופשיטא שיש לה פסידא מי לא משכחת בעולם שעוברים ועושים איסור החמור מזה, ותוס' חולין חולק על רש"י משום דלגבי דידי' איכא איסור לא שוי' מידי דלא יוכל לומר שהית' עובר' איסור, אבל כאן כיון דלגבי דידה ליכא איסור בוודאי ימצאו עושי עולה דלא יחושו לאיסור זה, ומשום לפני עור לגבי דידה ליכא הגם דס"ל לתוס' ספ"ק דע"ז דגם באיסור דרבנן איכא לפ"ע באיסור קל כזה לכתחלה ומשום דאפשר לו לקנות במק"א אפשר ליכא לפ"ע. ועוד דל"צ לכ"ז דהא אפשר שתמכור לנכרי וא"ש. לפ"ז מיושב קושית הרא"ה דאי תנינא לתק"א שאמרו בעל לוקח הוא בוודאי יש איסור עליה כשמוכרת כמי שמוכר שאינו שלו ואפילו ל"צ להחזיר הדמים וכ"ש כשצריך להחזיר הדמים, וכיון שיש איסור עלה לא מפסדו לה מידי כקושית האבני מלואים וא"ש ועיין: עוד הקשה בנמ"י ובש"מ מדר"פ ור' הונא דאמרו תניכא לתק"א ממתניתין דפגיעתן רעה גם אם איתא יש ויש שיקנו ממנה כיון גם להך צד שתמות היא לא יפסידו ולפעמים לא יהי' לו דמים להחזיר ישאר בידו. ולישב קושיא זו צריך אני להקדים מה שהעלה פ"י חידוש דין ע"פ קושיא שהקשה על ר"פ ור"ה דאמרו תנינא לתקנת אושא מה מועיל המכירה אם תמכור לאחרים צריכה לקנות מדמי' קרקע כדי שיאכל הבעל פירות מזה חידש ומוסיף על מ"ש מהרש"א דדמי ט"ה ל"ל לבעל פירות משום דלא מפסיד מידי דאתי לה מעלמא מרצונה, מכח קושיתו גם במקום שיש לו פסידא דירושה אח"מ א"צ לקנות פירות עבור הדמים דהא כאן יפסיד הירושה אלו דבריו ז"ל. ובמח"כ אין כאן ראי' של כלום וקושי' מעיקרא ליתא דאם ליתא לתק"א אם תמות היא יקח הנחבל מדמי זבינו אלו כדין יורש ולא נפסד כלום אח"מ ממילא א"צ לקנות עבור דמי זבינו כדי שיאכל פירות וכ"ז כשחבלה ועומד בחובו אבל במק"א דליכא מי שחייבה לשלם אח"מ לא מוכח דא"צ לקנות פירות מן דמי זבינו מנכסים ועיין: ואחר הוצעה זו מצאנו יישוב לקושית הנמ"י על שיטת י"א דלאחר תק"א גם אם המצא ימצא מי שירצה לקנות ויסמוך דבעל יחזור לו הדמים א"א למכור כיון שיש לבעל אח"מ פסידא ע"י מכירה זו שיהי' צריך להחזיר הדמים צריכ' לקנות קרקע מדמי זביני ולא יהי' לנחבל כלום, מה תאמר דליכא פסידא דיגבה הנחבל אח"מ כיון דאיתא לתק"א לא יוכל לגבות ממנו אח"מ דתורת לוקח עליו וא"ש נכון ועיין: ועוד פש גבן ליישב קושיא א' שהקשה והיא קושיא חמורה ביותר מש"ס ב"ב ס"פ יש נוחלין דמקשה והא איכא פסידא ללקוחות כיון שצריך הבעל להחזיר ללקוחות הדמים ליכא פסידא. ולא ידעתי פתר לקושיא זו רק כשנאמר דמה שצריך להחזיר הדמים הוא לרב דס"ל מעות פקדון, אבל לשמואל דס"ל מעות מתנה וא"צ הגזלן עצמו להחזיר ה"ה וכ"ש הבעל, וש"ס פ' י"נ מקשה ומתרץ האמת דאינהו דאפסידו שיהי' א"ש גם לשמואל ועיין זה בב"מ ט"ו ע"ב: וע"פ דברינו אלו מיושב גם קושיא ראשונה של הרא"ה דרב יהודה על שמואל דאמר אינו דומה משום תק"א קאי אף אנן נמי תנינא לתק"א מברייתא דלשמואל לשיטתו א"ש ברייתא כדאיתא לתק"א דלדידי' אין צריך להחזיר הדמים ואיכא פסידא ללקוחות: ויש להוסיף דברים ליישב הא דאמר רב יהודה משום דשמואל דאמר האשה שמכרה וכו' כיון דידע מתק"א הול"ל מיד דמתקנה בטל משום תק"א ומה לו להביא מדשמואל, וגם צ"ל וכי לא ידעו כל הנהו אמוראי דאוקמי בידו דבן מתק"א. ונ"ל ע"פ קושית תוס' ב"ב ס"פ י"נ מאחריך הא במקום פסידא לא שוי' לוקח ומתרץ דמתנה ליכא פסידא כ"כ, דייק וכ' כ"כ דבאמת גם במתנה איכא פסידא דקיי"ל מתנה כמכר דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה ועיין מגילה פ' בני העיר וב"מ ולכן כתב תוס' דליכא פסידא כ"כ כמו דאלמנה ולקוחות שהקשה ש"ס, וי"ל אם הבעל צריך להחזיר הדמים ללקוחות דליכא פסידא ללקוחות יש מקום לומר דמתנה פסידא יותר מלקוחות שאין מפסידים כלום משא"כ מתנה, וזהו הי' דס"ל לכולהו דאוקמי לברה בנכסי דס"ל תק"א לא הי' רק אם מכרה דליכא פסידא ללקוחות אבל בנתינה לא תקנו וריב"ח לא אמר אלא אם מכרה עד דבא ר' יהודה ואמר משמי' דשמואל האשה שמכרה בנ"מ וכו' מכרה בטל והא לשמואל מפסידים הלקוחות דא"צ להחזיר כלל וי"ל דמכרה בטל כ"ש מתנה דבטילה דליכא פסידא כ"כ הגם במכר י"ל אינהו דאפסדו מ"מ שקל זה במשקולת עם מתנה דליכא פסידא כ"כ כלקוחות ולכן מביא מדשמואל ומפרש טעמא דשמואל משום תק"א ומתק"א לחוד לא סגי די"ל שאני מכר, ולכן מביא משמואל לשיטתו. וא"ש ביותר דאמר אף אנן נמי תנינא לתק"א הגם דמופסדים עי"כ מברייתא דע"כ צ"ל משום תק"א והיינו לשמואל לשיטתו א"ש הברייתא לפי תק"א דאין מי שיקנה כיון שיופסד לבסוף. ויש להבין ג"כ בזה מה דאמר אביי אם אמרו בכ"מ וכו' והקשה בש"מ איפכא הול"ל אם אמרו בנכסי צאן ברזל וכו' וכ' דאביי ל"ל באמת תק"א ולכן אמרו בנ"מ דמכרה קיים דאמת כן הוא ולא דחי' בעלמא והוא דוחק ורחוק דאביי ס"ל דלא תיקנו באושא. ולמ"ש א"ש דאביי ס"ל דהיכא דאיכא פסידא לא תיקנו והא דאמרו מכרה בטל דצריך להחזיר הדמים באמת או כרב בכ"מ או דלא רצו לתקן להפסיד ללקוחות ולכן אמרו דצריך להחזיר הדמים הגם בכ"מ אין הגזלן צריך להחזיר והא דמייתי ר"י ראי' מברייתא דאל"כ אלא להחזיר הדמים עדיין קשה תמכור ויש קונים כיון דלא יפסידו וע"כ דא"צ להחזיר ותקנו אפילו במקום פסידא דלקוחות אם אמרו בנ"מ דצריך להחזיר הדמים יאמרו בנצ"ב שצריך להחזיר דבנצ"ב יש לו זכות יותר מבנ"מ וס"ל לאביי ג"כ תק"א רק בהא פליג על שמואל ור' יהודה דס"ל דתקנו כ"כ שא"צ להחזיר הדמים ולא חשו לפסידא דלקוחות זה לא ס"ל ודחה הראי' מברייתא ולכן אמר אם אמרו בנ"מ דצריך להחזיר הדמים דס"ל לאמת כן. ומדייק נמי מה שאמר אם אמרו ופי' רש"י אם אמרו בנ"מ דמכרה קיים, וצ"ל הא זה ל"צ להאמר דמאז ומעיקר דין כן הוא ובאושא אמרו דבר חדש דמכרה בטל, ולמ"ש א"ש דאם אמרו בנ"מ דמכרה בטל וצריך להחזיר הדמים, יאמרו בנצ"ב שצריך להחזיר וא"ש ועיין בכ"ז:
ב). שיטת רוב ראשונים דא"צ להחזיר הדמים רק כשהמעות בעין דפקדון הוא בידה אבל כשאינו בעין הו"ל חוב שא"צ הבעל לשלם ומשום הכיר בה שאינו שלו הבעל כנגזל יחשב. והקושיות שהקשה הרא"ה והנמ"י יתנו עדיהן כי א"צ להחזיר הדמים, ונ"ל לעשות עוד סמוכים לשיטה זו מדדייק כ"כ ר"ה ור"פ כי אתו מבי רב אמרו תנינא לתק"א במתני' כדי להוכיח דתק"א הי' דא"צ להחזיר הדמים וזה לא מוכח מדאמר ריב"ח באושא התקינו וכו' אפשר שצריך להחזיר הדמים כמו כל הכיר בה שאינו שלו דס"ל לרב דגזלן מחזיר הדמים וכשיטת י"א דס"ל הכי ולכן כד אתי מבי רב דס"ל דגזלן מחזיר הדמים אמרו תנינא לתק"א ממתני' ומוכח דא"צ להחזיר הדמים דאי צריך להחזיר עדיין יש מי שיקנה כקושית הנמ"י וע"כ דמופסדי' לגמרי. ג). שיטת הרבינו אפרים אפילו המעות בעין אין צריך להחזיר. שיטת ר"א ודאי צ"ע כיון שהמעות בעין ופקדון הוא בידה למה לא יחזיר וכ' א"צ הבעל להחזיר פקדונות שבידה, ובב"ח כתב כמו במקדש אחותו דאמרינן מעות מתנה הם כן בזה, וכבר תפס עליו הבית מאיר הלא פסקינן דיש לו ללוקח דמים מגזלן דמעות פקדון כמבואר בש"ס ב"מ ט"ו ע"ב ובקדושין קיי"ל כשמואל דלשם מתנה דלאחותו נותן במתנה והיא הכרעה להלכתא אבל לוקח מגזלן קיי"ל כרב. והנלפע"ד ע"פ המבואר בב"מ שם דס"ל לרב מעות פקדון והא דלא אמר לו לשם פקדון דלמא לא מקבל מיני' וס"ל לר"א באשה המוכרת נ"מ שלה דאם נתאלמנה ונתגרשה מכרה קיים כמבואר בירושלמי ופסקו הפוסקים כן, לפ"ז לא שייך לומר הא דלא אמר לפקדון דלמא לא מקבלה מיני' לפקדון הא צריכה לקבל מיני' שהרי הוא נותן לה לדמי זביני כשתתאלמן ותתגרש ומדלא אמר לה לשם פקדון ש"מ לשם מתנה נתן והא דל"א לשם מתנה ע"כ משום דלמא מיכפסה מיני' וא"ש נכון. לפ"ז היכא דמכרה רק אם תמות שלא ירשנה בעלה ואם תתאלמן ותתגרש יהי' שלה אם המעות בעין צריך להחזיר דאמרינן מעות פקדון כדס"ל לרב בכ"מ והא דל"א לפקדון דלמא לא תקבל מיני' דהא ליכא אופן שיהי' המכר קיים ולא תקבל לפקדון כנ"ל: ונ"ל הא דפשיטא לר"א לומר כן משום דס"ל כי"א דראוי' שיחזיר הדמים גם כשאינו בעין כדין גזלן משום דהכל בא מכחה וזה א"א מכח קושיות שהקשו הראשונים על י"א והוקשה למה לא יחזיר מזה הוכיח דכאן המעות מתנה דא"א לומר לשם פקדון כמ"ש ממילא גם כשהוא בעין א"צ להחזיר דמעות מתנה הם בידה. והא"ש ג"כ הא דדייק ש"ס כי אתו מבי רב אמרו תנינא לתק"א דא"צ להחזיר הדמים דאלת"ה גם לתק"א לא א"ש דיש שיקנו וע"כ דא"צ להחזיר והטעם דמעות מתנה וממילא אפילו המעות בעין א"צ להחזיר, הגם שכתבנו היכא דמוכרת רק על צד כשתמות צריך להחזיר, מ"מ ל"ק תזבון כשתמות דאין מי שיקנה על צד זה דהא ודאי המכר בטל הגם שיוחזרו לו הדמים מה לו בקנין זה שהוא לבטלה ואין לו קיום בשום צד וא"ש: ומיושב בדברינו קושית פ"י מנ"ל דתנינא לתק"א דלמא מתני' כר"מ דק"פ כקהג"ד ולא מוכח מרישא כלום, ולפמ"ש לק"מ דאי משום קנין פירות יהי' הבעל צריך להחזיר הדמים ואפילו אינו בעין ויקרה מי שקונה כקושית הנמ"י על דסוברים דצריך להחזיר הדמים וע"כ דא"צ להחזיר וכו' דא"י למכור משום תקנת אושא, אבל אם המכר בטל משום ק"פ בודאי צריך להחזיר הדמים הדר קשה כהנ"ל וע"כ תנינא לתקנת אושא: ועיי' רמב"ן ב"ב קל"ו שכתב דלר"י צריך לתק"א שלא יהי' צריך להחזיר הדמים דמשום ק"פ הי' צריך להחזיר הדמים ולכאורה מוכח מדטרח תוס' בכמה דוכתא ליישב הא דהוצרך לתק"א לר"י והא צריך וצריך לענין חזרת דמים יש למשמע דס"ל דגם לתק"א צריך להחזיר וכן מוכח מרשב"א ויתר ראשונים דטרחו בקושיא זו. ואחר התבוננת מעט נראה דראי' זו דחוי מעיקרא, חדא דהא אמר ריב"ח דהתקינו האשה שמכרה בנ"מ ומתה הבעל מוציא משמע שהתקנה הי' שמכרה בטל ומוציא ולולי התקנה הי' קיים וקשה למ"ר ק"פ כקהג"ד בלא"ה בטל ואין בביטול המכירה תקנה רק לענין חזרת מעות, ועוד זיל בתר טעמא דתק"א, כתב הש"מ והבאנוהו באות א' שהי' שכיח שמכרה ונתנה לבני משפחתה כדי להפקיע ירושת הבעל שלא תסוב נחלה, ולא מכרה משום הרוחת דמי זבינו אלא משום שלא תסוב נחלה ואם ק"פ כקהג"ד ומכירה ומתנה בטלה ויורש רק שמחזיר הדמים וכיון דסוף כל סוף תסוב נחלה לבעל לא היתה מוכרת ונותנת, ועוד דל"ש מי שיקנה ממנה כיון שבטלה המכירה ונתינה ועיין: ט'. כתבו הראשונים דאם נתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים והקשה הח"מ לשיטת הרא"ש שהוא לוקח מחיים גם כשתתאלמן יהי' מכרה בטל דעכשיו לאו שלה הוא, והב"ש כ' דמירושלמי אין ראי' די"ל דס"ל דבעל לוקח לאח"מ. ובנצ"ב כ' רמ"א י"א שמכרה קיים לכשתתאלמן וכתב הב"ש בנכסי צאן ברזל רחוק יותר שיהי' מכרה קיים דהנכסים בחזקתו וברשותו מחיים וכתב הא דמוכרת בט"ה ט"ה שאני ואין לו מובן מ"ש מוכרת בט"ה או מוכרת לגמרי וכתב הבית מאיר דאין לחלק וכיון דמוכח מקושית הש"ס ולטעמיך תזבן בט"ה ש"מ דאפשר למכור בט"ה הה"נ דמהני מכירה שמוכרת לכל צד לכשתתאלמן, והנה מקושית ש"ס אין ראי' רק דתוכל למכור נ"מ בט"ה דהא מקשה ותמכור נ"מ בט"ה אבל נצ"ב י"ל עדיין דא"י למכור כסברת ב"ש דהם בחזקתו יותר. ונ"ל ראי' לב"ש לענין נצ"ב מכח דקדוק עצום בלשון ש"ס אלא דל"ל ה"נ דל"ל, מאי ה"נ דקאמר היא היא דלית לה נ"מ למכור וכי שני ענינים הם לומר כמו דע"כ למוקמי מתני' באופן דל"ל זה כן י"ל דל"ל גם זה והוא דקדוק דבעי ישוב, וי"ל בשנאמר דבנצ"ב לא תוכל למכור בט"ה רק בנ"מ, ומקשה ש"ס ולטעמיך תזבן נ"מ בט"ה אלא ע"כ דלית לה נ"מ, אבל יש לה נצ"ב דא"א למכור בט"ה ונ"מ לא שכיח כ"כ כמו נצ"ב עיין תוס' כתובות פ"ג ע"ב ד"ה וקסבר, ומוכח עכ"פ תק"א בנצ"ב ונקיט מיהא פלגא דאיתא לתק"א במתניתין בנצ"ב וש"ס רצה לדחות דממתניתין לא תנינא לתק"א אפילו בנצ"ב דכמו דע"כ צ"ל דל"ל נ"מ י"ל ג"כ דל"ל צאן ברזל הגם דלא שכיח דלית לאשה צ"ב, והיינו דקאמר ותזבן נ"מ בט"ה, אלא דלית לה וצריך לאוקמי מתני' באוקימתא דל"ל ה"נ דלית לה היינו י"ל דמתני' איירי דל"ל צ"ב ולא מוכח מידי וא"ש: אלא דב"מ מביא ראי' דגם צ"ב תוכל למכור בט"ה מדאמר אביי אם אמרו בכ"מ יאמרו בנצ"ב והא קתני בברייתא דנותנים לה כמה אדם רוצה ליתן בט"ה כתובתה ומפרש אביי כתובתה נכסי צאן ברזל הרי גם נצ"ב תוכל למכור בט"ה, ראי' זו יש לדחות לכאורה דלמא ברייתא זו ר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא אם מוקי לה כר"מ ודלא כהלכתא בלא"ה ליכא ראי' דהא ס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ואי אפשר שתמכור, וצ"ל דלא דחי הכי דלא רצה לאוקמי ברייתא כר"מ שלא כהלכתא שקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכ"כ פ"י לקמן בהקשותו תנינא לתק"א ממתניתין דלא רצה לתרץ מתניתין שלא כהלכתא, וקמה ראיית הבית מאיר. וא"ש נמי דברינו שכתבנו דש"ס מקשה ולטעמיך מנכסי מלוג ומנכסי צאן ברזל ל"ק דנכסי צאן ברזל לא מזדבן בט"ה ול"ק מברייתא דזוממין דקאי בנכסי צאן ברזל ומוכרת בט"ה די"ל ברייתא ר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור' יהודה דאמר אף אנן נמי תנינא לא רצה לאוקמי שלא כהלכתא ואביי דחי לי' לפי דבריו יאמרו בנכסי צאן ברזל וס"ל גם נכסי צאן ברזל תוכל למכור בט"ה, ואמת כן הוא אלא רש"י ל"א ולטעמיך תזבין בין נ"מ בין נצ"ב אפשר דס"ל דנצ"ב לא נמכר בט"ה וברייתא דזוממין כר"מ או דכתובתה היינו נכסי מלוג או מנה ומאתים דשטר הוא ודאי נמכר בט"ה ולכן אמר בחוזק ולטעמיך תזבן נכסי מלוג בט"ה דודאי נמכר בטובת הנאה לכולי עלמא וא"ש ועיין. והנה הטעם דתוכל למכור בט"ה ושיהי' מכרה קיים כשתתאלמן עיין באבני מלואים אות י"ג דמדמה למכר הבן בחיי האב דהקשה תוס' יבמות ל"ו ע"ב ורמב"ן ב"ב קל"ו ע"ב למה מהני הא אין מקנה דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו שלו ותרצו דמתלי תלי וקאי כיון דגוף גם לבן ה' ואם מת האב בחיי הבן למפרע שלו הי'. והאבני מלואים מדמה מלתא דא למלתי' ע"פ מ"ש דאלמוהו לקנין פירות דבעל מחיים עיין בו. ועיין ח"מ שכתב דמשום הכי אפילו בנכסי צאן ברזל מכרה קיים ותוכל למכור בט"ה כיון דמ"מ הגוף אינו שלו ממש שאינו יוכל למכור עיין בו סימן צ' ס"ק ל"ט. והנה במכר הבן בחיי אב שכתב תוס' ורמב"ן דלמפרע שלו הי' קשה להסביר לפי פשוטו. וכשאני לעצמי נ"ל לומר בזה דבר נכון ואפשר יש להעמיס דברינו לתוס' מרובה בכונת תוס' יבמות. והוא ע"פ המבואר בש"ס ב"ב דיש סברא לומר אב לגבי ברי' אחולי אחיל ור"י ס"ל מ"מ קנין פירות כקנין הגוף דמי דנפשי' עדיפא לי'. וכתב תוס' שם הגם דבני הבן יורשים דלא כרשב"ם שם מ"מ עדיפא לי' שישאר ביד בני הבן משיהיו נכסיו ביד לקוחות עיי"ש. ונ"ל כ"ז כשמת הבן בחיי האב לא מחיל לגבי ברי' שיעשה כרצונו דנפשי' עדיפא לי' שירשו בני בנו, אבל כשמת אב בחיי בנו אם המכר בטל יהי' ביד בנו וכיון שהוא חפץ ורוצה במכירה זו לא יבטלה ויקיים המקח ולכמה שיטות כשחוזר בו עובר במי שפרע עיין ח"מ סי' מה לו לאב שאין מוותר כגדו דנפשו עדיפא לי' שלא תסוב נחלתו הרי עדיין יעשה הבן כרצונו הדרי' דאב לגבי ברי' אחולי אחיל דכדי שיהי' המכר קיים כרצונו והא"ש דמת הבן בחיי האב לא מחיל לגבי דנפשי' עדיפא לי' אבל אחולי אחיל גבי בתנאי שאם ימות הוא בחיי הבן אגלאי למפרע דאחולי אחיל לגבי' כנ"ל והוא נכון מאוד ואפשר להעמיס בכוונת תוס' ורמב"ן והבן: לפ"ז אין דומה התק"א כלל להא דאב הכותב לבנו, אמנם כן י"ל כיון דתקנתא הוא הם אמרו דהמכר בטל כשמתה היא והם אמרו דקיים אם תתאלמן ותתגרש דאגלאי מלתא למפרע דשלה הי' מעיקרא ויש להסביר כיון דבאמת איכא פסידא ללקוחות ובמקום פסידא לא שוי' לוקח אלא משום דלקוחות אינהו דאפסדו אנפשייהו דנכנסו לגבולו ועיין רשב"ם ס"פ י"נ דכתב דהערימו לקנות שלו, וכ"ז להך צד דמתה היא אבל לצד שנתאלמנה ונתגרשה הרי לא הפסידוהו והלוקח נפסד ולצד זה ליכא צד הערמה לא רצו שיהי' המכר בטל לכן אמרו שהמכר קיים למפרע וכן שתוכל למכור בטובת הנאה דטובה היא לבעל משום רווח ביתא. עוד י"ל כיון דבמקום פסידא לא שוי' כלוקח ואלמנה וכדומה לה גובין בין מחיים בין לאח"מ מן הגוף לכהפ"ח הלא יש לה זכות בגוף לפעמים ואינו שלו ממש לכמה דברים אינו בכלל דבר שאינו שלו שא"י למכור כשיקנה ויהי' לו כנ"ל נכון יותר ועיין: יוד. הרי"ף ורמב"ם העתיקו מתני' אשה ועבד פגיעתן רעה ולא כתבו כשאין לה דאם יש לה צריכה למכור בט"ה כאוקימתת הש"ס, וש"ג כתב דס"ל דנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל יכולה למחול כמו כתוב' מנה ומאתים דתוכל למחול ותמה על הרא"ש דכתב דווקא בלית לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. ונ"ל דתוס' ג"כ כש"ג ס"ל מדהקשה תוס' איך קתני בברייתא דזוממין כמה א"ר ליתן בט"ה מי יקנה ממנה כיון שתוכל למחול ואי ס"ל דנצ"ב אין יכולה למחול לק"מ דהא אמר אביי דכתובה היינו נכסי צאן ברזל וע"כ דס"ל דיכולה למחול, וא"ש לשיטת הרא"ש הא דמביא ראי' לתק"א ולא רצה לומר דאיירי במנה ומאתים ותוס' נדחק דהו"ל להרבות בתשלומין, ולשיטת הרא"ש א"ש טפי דאי במנה ומאתים מי יקנה ממנה הא ודאי מחלה לגבי בעלה. וי"ל עוד דמשו"ה לא מביא ראי' ממתני' דמכות דהי' מקום לומר דליתא לתקנת אושא והא דלא חיישי לקוחות דבעל שמא תמכור מי יקנה ממנה דלגבי בעלה ודאי מחלה וגם נכסי צאן ברזל תוכל למחול כדס"ל לש"מ הגם לאמת אינו כן מ"מ י"ל כן ולכן מביא מברייתא ואין לומר משו"ה אין משלמין לה דמי כולה דאין מי שיקנה ממנה שמא תמחול א"כ גם בט"ה ליכא מי שיקנה ממנה שמא תמחול וע"כ דנכסי צ"ב לא תוכל למחול וע"כ תנינא לתק"א: ויש להביא ראי' לשיטת שה"ג מדר"פ ור"ה בדר"י דאמרו תנינא לתק"א וש"ס מקשה ולטעמיך אלא בדל"ל, וצ"ל וכי ר"ה ור"פ לא ידעו דאפשר שתמכור בט"ה וע"כ דלית לה. ונראה דלאמת כשמקשה ותזבן כתובתה בט"ה דע"כ דאית לה דאסור לשהות בלא כתובה ועוד אי לית לה כלל פשיטא שפגיעתן רעה וכל חובל של"ל פגיעתו רעה שאין לו לנחבל ממה לגבות ומשנה שאצ"ל הוא וע"כ צ"ל דאית לה לכה"פ כתובה מנה ומאתים וקמ"ל דפגיעתן רעה וא"א לגבות מכתובתה ומקשה ותזבן בט"ה ומתרץ דמחלה ואטרוחי ב"ד בכדי ל"מ כל זה אינו פשוט דיש בו להקשות ולפרק והא קמ"ל מתניתין, וכד אסיק משום דלגבי בעלה וודאי מחלה ל"ק ותזבן נ"מ וצ"ב בט"ה דאטרוחי ב"ד לא מטרחינן דודאי מחלה, והא דאמרו תנינא לתק"א תזבן נ"מ הלא עדיין קשה ותזבן בט"ה וצ"ל משום דמחלה ה"ה שלא תמכור נ"מ לגמרי דמחלה, י"ל או דמחלה כולה לא חיישינן אלא ט"ה דדבר מועט הוא ועוד הרי היא צריכה לשלם מדינא דגרמי וכ' תוס' כיון שאין לה עכשיו מה שצריכה לשלם אח"כ לא אכפת לה י"ל דווקא ט"ה שהוא דבר מועט לא אכפת לה אבל אם תמכור לגמרי לכל צד דמי זבינא הרבה איכפת לה. ויותר נ"ל דהא דתוכל למחול נ"מ ונצ"ב בתר תק"א שמוחזק ביד הבעל וא"א לה למכור הו"ל כחוב וככתובה מנה ומאתים לדעת ש"ג, אבל קודם תק"א דגוף שלה הוא ותוכל למכור וליתן ולשלם חובותי' בודאי אין סברא דדמי' לכתובת מנה ומאתים. והא"ש דאמרו תנינא לתק"א ומשום ט"ה ל"ק דודאי מחלה אבל אי ליתא לתק"א קשה תמכור נ"מ שלה לגמרי ואי דודאי מחלה ליתא לתקנת אושא אין יכולה למחול וע"כ דאיתא לתק"א וגם בט"ה אינה מוכרת דוודאי מחלה וש"ס קאמר ולטעמיך אלא דל"ל וכו' דרך שקלא וטריא הוא ומקשה והולך ותזבן לכתובתה בט"ה ומתרץ דלגבי בעל ודאי מחלה, ממילא מיושב ג"כ ותזבן נ"מ בט"ה ול"צ לדחוקי דל"ל. וא"ש מה שצ"ל והרגיש הפ"י דקושי' ותזבן כתובתה בט"ה קשה בלא"ה ואין לה מקום שם ולפמ"ש לפרש דר"פ ור"ה בא דל"ק להו ותזבן נ"מ בט"ה ולא צ"ל דל"ל דהא כתובה ודאי אית לה ועכצ"ל דלגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא וכו' הה"נ י"ל בט"ה דנ"מ ונצ"ב וא"ש דר"פ ור"ה כנ"ל ומכל זה ראי' לשיטת ש"ג ועיין: והנה בש"ג ובהג"א בשם א"ז דרש"י ס"ל דתוכל למחול והוא ממ"ש רש"י במתני' דמשועבד לבעל לפירות וירושה והיינו בדאית לה וע"כ דס"ל לאמת לא צ"ל דלית לה ול"ק תזבן בט"ה דלגבי בעלה מחלה ונ"ל ליישב בזה מה שצ"ל דברישא דמתניתין לא כתב רש"י למה פגיעתן רעה משום דמשועבד לבעל לפירות ולירושה, ובסיפא דקתני נתגרשה וכו' כתב רש"י טעמא דמלתא וכבר הרגיש היש"ש בזה ונדחק מאוד. ואם רש"י ס"ל כש"ג א"ש דמרישא לא צ"ל משום תק"א אלא משום דלגבי בעלה ודאי מחלה לפי המסקנא, אלא מסיפא קשה למה קתני נתגרשה גם כשמתה גובה הנחבל כמכל יורש ש"מ איתא לתק"א מסיפא ולכן הוצרך רש"י בסיפא משום תק"א ולא צריך לדחוק למסקנא בדלית לה וא"ש. אלא לפמ"ש בסמוך דהא דתוכל למחול בנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל אחר תקנת אושא אבל קודם תק"א לא דמיא לכתובה א"כ מרישא מוכח לתק"א דאל"ה לא תוכל למחול: ונלפע"ד ליישב הא דלא כתב רש"י ברישא כלום רק בסיפא ע"פ קושית פ"י לקמן דאמרו תנינא לתק"א דה"מ לדחות דלמא מתני' ר"מ ומשום קנין פירות כקנין הגוף דמי א"א למכור, וכתב דלא רצה לאוקמי מתניתין דלא כהלכתא. ולדידי לק"מ דעל ר"ה ור"פ ל"ק דלמא מתניתין ר"מ זהו אוקימת' הוא, הא מני ר"מ וגם לא מבואר דר"מ ס"ל ק"פ כזה כקהג"ד עיין תוס' ב"מ צ"ו די"ל דוקא ק"פ כזה כקנין הגוף דמי דהי' לו הגוף מעיקרא ושייר לנפשי' הפירות ול"ק רק דהו"ל לדחות ראי' ממתני' די"ל מתניתין כר"מ וסתם מתניתין כר"מ וס"ל ה"ה קנין פירות כזה דשל בעל דכקנין הגוף דמי, זה לק"מ דרצה לומר ולטעמיך דלא מוקמי' כר"מ ג"כ א"א לומר משום תק"א דתזבן בט"ה, ועוד נהי דנדחה הראי' מרישא דמתני' די"ל משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא תוכל למכור עדיין יש ראי' מסיפא למה דוקא נתגרשה גובה ולא כשמתה היא ש"מ איתא לתק"א וכלוקח שוי' ורצה הדוחה לדחות דליכא ראי' כלל מכולה מתני' ולכן אמר ולטעמיך וכו' וע"כ דל"ל וא"ש פשוט: ולפ"ז י"ל דברישא כתב רש"י דפגיעתן רעה משום תק"א דאין מוכרח די"ל מתני' ר"מ ומשום ק"פ, אבל מסיפא מוכח משום תק"א ותק"א בודאי כבר הי' במתני' וקודם לה כ"כ הרא"ה בכתובות ואמרו תנינא לתק"א דכבר קתני במתני' או ברייתא תק"א ודחי דרך שקלא וטריא אבל בודאי תק"א כבר הי' קודם מתניתין וברייתא וכ' רש"י שפיר משום תק"א ומשום תזבן בט"ה י"ל משום דלגבי בעל בודאי מחלה בתר תק"א תוכל למחול גם נ"מ ונצ"ב: ויש מקום אתי לומר לפ"ז דרש"י ס"ל כרא"ש ונצ"ב ונ"מ לא תוכל למחול ומ"מ ניחא לרש"י דלצ"ל בלית לה. והוא עפמ"ש לעיל בישוב תוס' יבמות ל"ו ע"ב גם כשמת האב בחיי הבן למה מועיל מכירה הוא מוכר דבר שאינו שלו עכשיו ואמרנו דאב לגבי ברי' בהאי צד דמת האב תחלה אחולי אחיל. לפי זה באשה עם בעלה דלא שייך זה למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אם מכרה גם אם נתאלמנה לא מהני המכירה דלא שלה הי', והא דמהני מכירה שלה כשתתאלמן ותוכל למכור בט"ה הגם שאין לה עכשיו והיא קושית ב"ש, ופ"י הקשה כן על דמקשה ותזבן טה"נ הא הו"ל דבר שלא בא לעולם, כבר כתבנו דתקנת חכמים כך הוא דמהני מכירתה להך צד כשתתאלמן ותתגרש וכן שתהי' מוכרת בט"ה וכ"ז בתקנתא דחכמים, אבל אם מדינא המכר בטל משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי, גם אחר שתתאלמן לא מהני המכירה וגם בט"ה אינה יכולה למכור. ונ"ל גם לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו שלו כשיקנה היינו בשכיח ובעבידא דאתי, אבל כאן הך צד שימות הוא בחייה לא שכיח דמיתה דאשה שכיח טפי כמ"ש תוס' כתובות ר"פ הכותב בשם ירושלמי וגם גרושין לא שכיח וגם לר"מ לא מהני המכירה לכשתתאלמן ותתגרש וגם בט"ה אינה יכולה למכור. והא"ש פי' רש"י בסיפא לפמ"ש דברישא דמתני' לא כ' כלום דס"ל דמתני' ר"מ ומשום קנין פירות כקנין הגוף אי אפשר לה למכור, ובסיפא הוצרך לומר משום תק"א ובאית ול"ק ותמכור בט"ה דכר"מ אתיא ובטל המכר מדינא משום קנין פירות דבעל וגם בט"ה א"א לה למכור מחיים, וסיפא א"ש דאינה גובה לאחר מיתתו משום תק"א וע"פ שניהם דאתי' כר"מ ומשום תק"א א"ש רישא וסיפא ול"צ לדחוק בלית לה, וש"ס מקשה על ר"פ ור"ה תזבן בט"ה היינו ולטעמיך דמביאים ראי' מרישא דמתני' וע"כ דלא רצו לאוקמי מתני' כר"מ שפיר מקשה ותזבן בט"ה דמשום תקנת אושא כך תקנו שתוכל למכור בט"ה מסברא שכתבנו, ולאמת י"ל מתניתין ר"מ ובאית לה וא"ש כל דברי רש"י וחסרונו ברישא דמתניתין עיין כי הוא דרך נכון ע"פ פלפולא טבא: ע"פ דברים הדברים האלו מצאנו מקום ישוב לקושית תוס' דאמר ר' יהודה אף אנן נמי תנינא לתק"א מברייתא ולא ממתניתין דמכות י"ל דלכאורה ליכא ראי' מברייתא דלמא ברייתא ר"מ ומשום ק"פ. ולפמ"ש לק"מ אי ר"מ הא גם בט"ה לא תוכל למכור נצ"ב משום דק"פ מבטל המכר לגמרי ואפילו בט"ה לא תוכל למכור ואיך קתני בברייתא כמה א"ר ליתן בט"ה. והא"ש דממתניתין דמביא ליכא ראי' י"ל דמתניתין ר"מ והוא יוכל למכור בט"ה הגם שאינו שלו בחיים לגמרי, לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו שלו יוכל למכור דהא שכיח הוא שתמות בחייו ובכה"ג ס"ל לר"מ אדם מקנה וי"ל דשמין בשלו, אבל בברייתא דהיא מוכרת בט"ה דלא שכיח מיתה וגרושין א"א ברייתא כר"מ ומשום ק"פ גם בס"ה לא תוכל למכור וא"ש ועיין: יא. וליישב הא דלא כתבו הרי"ף והרמב"ם דוקא בל"ל נ"מ לולי מ"ש הש"ג העליתי ישוב בדרך ארוך. בהקדמת מילין לפרק איזה קושיות ודקדוקים בדר"פ ור"ה בדר"י ושקלא וטריא דש"ס. טרם אענה אני אומר מה דקשיא לי טובא עד דאמרו דאיתא לתק"א ממתני' הא לפי המתני' ר"פ האשה שנפלו לה עד שלא נשאת ונשא' מכרה קיים משנשאת מכרה בטל ולפי דאמרו דתק"א במתניתין תנינא מתני' דכתובות הנ"ל ג"כ איירי מגוף ופירי ובלא"ה בודאי מתני' לאמת מתק"א ג"כ איירי כמ"ש הרא"ה בכתובות. ומוכח דתק"א לגוף ולאח"מ כמו בפירי דמחיים דעד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים בין לגוף בין לפירי וכן מסתבר דלא תקנו לגוף יותר לאח"מ מפירי בחיים ואיך אמרו תנינא לתק"א תינח נכסים שנפלו משנשא' אבל נכסים שהיו לה קודם שנשא' מכרה קיים ועדיין קשיא מתני' למה פגיעתן רעה תינח נכסים שנפלו לה משנשאה אבל קודם שנשאה תמכור ושכיחי יותר שיש לה מקודם שנשאה מאחר שנשאה דרוב נשים יש להן צאן ברזל בשעת נשואין כמ"ש תוס' כתובות ר"פ הכותב וצ"ע: וליישב נ"ל ע"פ קושיא א' שהקשה הבית מאיר לפי דס"ל לר"ן דגם קודם תק"א הי' איסור למכור נכסים משום דמפקעת ירושה לאח"מ אפילו נכסים שאין ידועים דל"ל פירות מנ"ל דתנינא לתק"א דלמא משום שיש איסור למכור אין הב"ד מזדקקים למכור ומביא ראי' מאחריך עיין בו. והנה כבר כתבנו באותיות הקודמים דרמב"ן ל"ל כר"ן וגם הר"ן עצמו לא אמרו אלא אחר תק"א גם נכסים שא"י לכתחלה לא תמכור משום דמפקעת ירושת בעלה בא"י בדיעבד מכרה בטל ובא"י לכתחלה אבל קודם תק"א לא תקנו מידי בגוף משום ירושה ולאמת מתני' מתק"א איירי, וריב"ח דאמר באושא התקינו משמע דממתני' לא מוכח תק"א ומשום הכי הקשה לימא תנינא לתק"א כמ"ש הרא"ה לריב"ח לשיטתו לא מוכח תק"א, והא דר"ש בא"י לא תמכור לכתחלה משום דלריב"ח א"י היינו מטלטלי' הגם שידועים לו שפיר י"ל דפירות לא תמכור דאית לי' ממטלטלי' ושם בארה. נקטינן דקודם תק"א גם לכתחלה הי' מוכרת הגוף אפילו בידועים, והא"ש דאמרו תנינא לתק"א דאי לאו תק"א ליכא איסור כלל ולק"מ קושית ב"מ. ומיושב נמי קושיא דידי דאמרו תנינא ואיכא איסור בנכסים שהיו קודם שנשאת ונשאת בגוף ולאח"מ כמו פירות מקודם שנשאת וכיון שיש איסור לכתחלה ב"ד לא מזדקקי למכור וא"ש: ומיושב קושית פ"י דלמא מתניתין כר"מ ומשום קנין פירות תינח נכסים שנפלו לה אחר שנשאת אבל נכסים שנפלו קודם שנשאת דאם מכרה קיים בודאי קנין פירות כזה שתוכל למכור כל שעה גם שיש איסור למכור אפילו קודם שנתארסה ונשאת כשיטת רש"י שם מ"מ כיון שאפשר ובכחה למכור קנין פירות כזה לאו כקנין הגוף דמי וע"כ משום תקנת אושא וכיון שיש איסור למכור אפילו בנכסים שנפלו קודם שנשאת אין הב"ד מזדקקים למכור: וי"ל הא דמקשה ותמכור נ"מ בט"ה והקשה פ"י איך תוכל למכור הא אינו שלה וכן הקשה ב"ש אלא שכתב דבט"ה שאני וכבר כתבנו שאין לו מובן והארכנו באותיות שלפנינו. ולמ"ש י"ל בודאי נכסים שנפלו לה אחר שנשא' דמכרה בטל א"א לה למכור בט"ה אבל נכסים שנפלו לה קודם שנשאת דליכא רק איסור לכתחלה ומכרה קיים בודאי תוכל למכור בט"ה דהא שלה הן ואיסור למכור בט"ה ליכא ועיין: ומובן בזה לשון ש"ס אלא דלית לה ה"נ דלית לה, וכבר דקדקנו לעיל ונתקשינו בה טובא על לשון ה"נ דלית לה הא חד מלתא היא דל"ל נמי למכור לגמרי או בט"ה אלא כיון שע"כ צריך למוקמי מתניתין באוקימתא דל"ל נכסים מקודם שנשאת י"ל ה"נ דלית לה נכסים מאחר שנשאה ותק"א מנ"ל והיינו אלא דל"ל מקודם שנשאת ה"נ דל"ל אחר שנשאת ולשון ש"ס מדוקדק היטב הדק: ואחר הוצעת דברים אלו נבוא למטרת כונתינו דהיגענו למקום ישוב דלא כתבו הרי"ף ורמב"ם דוקא בלית לה דבאית לה תזבן בט"ה, לפמ"ש דהיכא דאם מכרה בטל גם בט"ה לא תוכל למכור וקושית ש"ס בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת וכל זה לפי דין דמשנה אבל הא אמר שמואל ר"פ האשה שנפלו רבותינו נמנו וגמרו בין נכסים שנפלו לה וכו' אם מכרה בטל וכמו דהדין בפירות כן הדין לענין הגוף, הגם דבשעה שהתקינו באושא לגוף ולאח"מ לא היו נמנו ואמרו לענין פירי שנפלו קודם שנשאה מ"מ בתר דנמנו רבותינו דבפירי גם בנכסים שנפלו לה קודם דבטל מסתמא גם לענין גוף אמרו דמכרה בטל אפילו נכסים שנפלו קודם דמה שיש בחיים יש בגוף לאח"מ ממילא גם בנכסים שנפלו קודם שנשאה א"א למכור בט"ה ויפה עשו שהשמיטו אוקימתא דש"ס בלית לה דגם באית לה בין נכסים שהיו לה קודם נשואין בין אחר נשואין ל"ת למכור בט"ה. וברייתא דזוממין דמוכרת בט"ה או דאיירי משטר דמוכרת ככל מכירת שטרות עיין אבני מלואים סי' צ' סעיף י"ג אות ב' ד"ה ואמנם וכו' או דאיירי מנכסים שנפלו לה קודם שנשאת לי' דין המשנה ומיושב הרי"ף ורמב"ם לפני שיטת הש"ך דרמב"ם ג"כ ס"ל דהבעל לוקח מחיים. כנלפע"ד והוא ישוב ע"ד פלפולא טבא דמחלי' לשבח המגיע לכתבים וראוי' לאומרו בעזה"י: ודע מ"ש דלבתר דנמנו רבותנו וגמרו דלענין פירות אפילו נפלו לה קודם שנשאת מכרה בטל הגם שבזמן תקנת אושא לא היה הדין כן לענין פרות ממילא גם לענין הגוף לא תקנו רק בנכסים שנפלו אח"כ מ"מ בתר דנמנו לענין פירות גם תק"א לענין גוף הוא אפילו כשנפלו לה קודם מלבד דמסתבר כן. וכן נראה ומוכח מסתימת ראשונים ופוסקים גם יש לי ראיה מהימנא לזה מדאמר רב אדא דאמר שמואל האשה שמכרה וכו' ולבסוף מפרש טעמא דשמואל משום תק"א, הו"ל להביא מיד דמתנתה בטלה משום תק"א גם יש להבין על שמואל מה חידש לנו במ"ש מכרה בטל הלא תקרא היא ומה חידש מדיליה ואי דקמ"ל דאית ליה תק"א הול"ל באושא התקינו וזה דקדוק עצום דבעי ישוב. ונ"ל מן מה דאמר ריב"ח באושא התקינו י"ל דבזמן התקנה הלא לא תקנו רק בנכסים שנפלו אחר שנשאת כמו פירי מחיים, אבל לנכסים מקודם שנשאת לא תקנו. ומנ"ל דאיכא לתק"א עכשיו בנכסים שנפלו קודם שנשאת הגם דלענין פירי שוי' אבל לענין גוף מנ"ל די"ל בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת כמו שהי' לה כח בהם ביותר קודם שנמנו כן עתה לענין הגוף מיהת. וזה דחידש לנו שמואל ואמר האשה שמכרה בנ"מ וכו' ול"א חוץ משנפלו קודם שנשאת מכרה קיים. ובאושא לא היו צריכים לומר חוץ דסתמא כן הוא ואצ"ל דהא לענין פירי מכרה קיים כ"ש לגוף לאח"מ אבל רב ושמואל הלא אמרו רבותינו נמנו לענין אפי' בנכסים שנפלו קודם שנשאת אי ס"ל דלגוף מהני לאח"מ הו"ל לפרש וע"כ דס"ל באמת דאחר שנמנו לענין פירות מחיים ה"ה לגוף לאח"מ ליכא חילוק בין נכסים לנכסים וא"ש מה שחידש שמואל יותר מריב"ח. ונ"ל דמעשה שהי' שכתבה נכסי' לבנה היו נכסים שהיו לה קודם נשואין. ולא יוכל ר' יודא להביא מתק"א דיש להשיב נכסים שנפלו לה קודם שנשאת שאני. ונ"ל כל הנהו דאוקמי בנכסיה וכי לא ידעו מתק"א, אלא דס"ל דתק"א ליכא רק בנכסים שנפלו אחר נשואין עד דאתי ר' יודא ומביא דאמר שמואל וכו' מוכח דאפי' בנכסים שנפלו קודם נשואין כמ"ש ומפרש טעמא דשמואל משום תק"א, ושמואל מוסיף אפי' נכסים שהיו לה קודם ג"כ איכא תק"א וא"ש ועיין: ויש להוסיף דברים בישוב קושי' ש"מ על דאמר אביי אם אמרו בנ"מ דהול"ל איפכא דהא לאמת אית' לתק"א וכ' דאביי באמת חולק ול"ל תק"א כלל. ולמ"ש י"ל דהא דאמר רב אדא אף אנן נמי תנינא לתק"א לא לסייע לריב"ח אמר דאיתא לתק"א פשיטא דנאמן ריב"ח דבאושא התקינו, וגם נודע מכבר לכל, אלא דרצה להביא סייעתא דאית' לתק"א גם לנכסים שנפלו לה קודם שנשאת כמו פירי אחר שנמנו וגמרו וכו' ומביא מבריית' דאיירי גם שיש לה נכסים קודם שנשאת חדא דמוכרת כתובתה משמע שהי' לה כשנשאת אז כותב לה בכתובה ועוד אם בנכסים שנפלו קודם תוכל למכור למה לא מרבה בתשלומין דזוממי' בנכסים שנפלו לה קודם כמ"ש תוס' וע"כ דגם בנכסים שנפלו לה קודם איכא לתק"א ובריית' זו בתר דנמנו וגמרו לענין פירות דליכא חילוק ה"ה לתק"א. וע"ז דחי אביי דליכא ראי' אם אמרו בנ"מ בנכסים דקודם נשואין מכרה קיים יאמרו בנצ"ב דאית לי' זכות יותר וגם קודם שנמנו וגמרו הי' מכרה בטל לענין זכותו דמחיים ותקנו אושא מיד בנצ"ב גם בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת כמו זכותו דמחיים בנצ"ב שמכרה בטל אבל בנ"מ שבשעת תק"א הי' לענין פירות דקודם נשואין מכרה קיים אין ראי' דשוב כשנמנו אמרו כן לענין הגוף ולאח"מ יאמר אביי אם אמרו בנ"מ דמכרה קיים דס"ל באמת כן בנכסים שנפלו לה קודם כדס"ל לאלו אמוראי דמוקמי בידי דברא ולא ס"ל דשמואל וא"ש הכל: ומיושב ג"כ קוש' תוס' דלא מביא ממתני' דמכות כיון דעיקר ראי' דילי' דאפילו בנכסים שנפלו קודם שנשאת ולמתני' בודאי בנכסים שנפלו לה קודם מכרה קיים כמו פירות לדין דמתני'. וע"כ צ"ל דמוכר בט"ה נכסים שנפלו אח"כ ולא מוכח דינו דשמואל אבל מבריית' יש ראי' דקתני כתובתה וגם דהו"ל לרבות בתשלומין כמ"ש תוס'. ומכל זה ראי' מהימנא למ"ש דגם בנכסים שהיו לה קודם נשואין איתא לתק"א ועיין: יב. עוד לנו דרך קצרה בישוב הרי"ף ורש"י במתני' הנה הב"ש סי' פ"ה ס"ק ט"ז הוכיח מסוגי' דאם מכרה בט"ה אין לו פירות ואינו יורש דמי ט"ה מדמקשה ש"ס ותמכור נ"מ בט"ה איך תתן לנחבל להפסיד ירושתו לאחר תק"א וע"כ דאין יורש דמי ט"ה ועיין בית מאיר דתמה ע"ד זה למה לא ירש הבעל כל מה שיש לה וכ' באבני מלואים אם ירושת הבעל דרבנן והוא משום קבורתה י"ל כיון דדמי ט"ה בשביל כשתתאלמן ותתגרש אין לבעל זכות בהם כיון שלא נתנה לו רק משום קבורתה אבל אי ירושת הבעל דאריית' קשה ונכנס שם בדברים להסביר גם אם ירושת הבעל דאוריית' ובכל דבריו אין מובן היטב. ואני אוחז בדבריו אשר כראוי' נאמרים דאם ירושת הבעל דרבנן א"ש דלא יירש דמי ט"ה. וש"ס דהקשה ולטעמך תזבן בט"ה הוא לר"ה ור"פ דאתי מבי רב דס"ל ירושת הבעל דרבנן שפיר מקשה לדדהו ותזבן בט"ה, והי' יוכל לתרץ דמתני' ר"מ דס"ל ירושת הבעל דאוריית' אלא דא"כ לא מוכח תק"א דלר"מ ק"פ כקהג"ד ולא מוכח מרישא וע"כ דלא רוצי' למוקמי מתני' כר"מ דלא כהלכתא א"כ גם בהא שלא כהלכת' דהא רב ס"ל ירושת הבעל ל"ד. והא דמקשה אח"כ ותזבן כתובתה בט"ה ומתרץ כר"מ דאסור לשהות ודחי לפמ"ש אם נוקמי מתניתין כר"מ בלא"ה ל"ק ותזבן כתובתה בט"ה דהא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ודמי טה"נ ג"כ א"י ליתן לנחבל אחר תק"א, אלא כי כן הי' מוכח ממתניתין תק"א מט"ה כתובתה והי' רצה לדחות דממתני' לא מוכח תק"א וכיון דדחי ממה דמוקי כר"מ משום דאסור לשהות לא חזר לתרץ דאתיא כר"מ דירושת הבעל דאורייתא דלא יהי' מוכח תק"א ממתניתין ויש להאריך עוד עד"פ. והא"ש רש"י במתניתין ורי"ף להלכתא ס"ל ירושת הבעל דאורייתא י"ל מתני' באית לה ומשום ט"ה בתר תק"א גם מדמי ט"ה אין לנחבל כלום וא"ש נכון לשיטת רי"ף אבל הרמב"ם הרי פסק ירושת הבעל דרבנן ליתא לישוב זה ועיין: יג. מסקנת ש"ס ס"פ י"נ אמר ר"א בעל שוי' רבנן יורש ושוי' כלוקח וכו' גבי דרבין שוי' כיורש משום פסידא דאלמנה. ומקשה והא גבי דריב"ח דאיכא פסידא ללקוחות ושוי' רבנן כלוקח התם אינהו דאפסדו אנפשייהו כיון דאיכא בעל לא בעי להו למזבן וכתב רשב"ם בשם ר"ח ולענין שאלת' לות' ואכלה ועמד' ונשאת מסתברא דכיורש הוי משום פסידא דמלוה וכו' דכל דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשי' שוי' רבנן כיורש. הנה פשיטא לר"ח דבלות' ואכלה ל"ש איהו דאפסיד אנפשי' דלא כרי"ף דכ' דשייך גבי לותה איהו דאפסיד דלא הוי להו להלות בלי שטר. ונ"ל דגם רשב"ם ור"ח אפשר דס"ל דגם בלותה שייך איהו דאפסיד וכו' אלא דל"א בלקוחות איהו דאפסדו אלא משום דכבר יושבת תחת הבעל והלוקח נכנס בשלו והו"ל כמערים על הבעל וכ"כ רשב"ם ד"ה דיתבה תותי גברא וראוי' ליורשה כשתמות ואלו הערימו להוציא' מידו וכו' ודוקא לקוחות שאחר נשואין באים בתוך שלו והוא כבר זכה באשה ליורשה והם מערימים עליו אבל לותה ואכלה קודם נשואין דליכא הערמה שעדיין ליכא בעל וגם לא זכה בירושה מעיקרא דכבר נתחייב' ל"א דיפסידו משום דהי' לי' לכתוב שטר סוף כל סוף לא הפסידוהו ממה שכבר זכה כמו בלקוחות שקנו אחר נשואין: ובהג"א כתוב דלותה ואכלה בעל כיורש שוי' רבנן כי היכא דלא יפסיד מלוה ושלא תנעול דלת בפני לוין עכ"ל. וצריך להבין מה רצה בזה שכתב של"ת דלת וכו' הא כל מע"פ דגובה מיורשים הוא משום נע"ד כדאמר ר"פ שלהי מסכת וכאן האבעי אם הבעל כיורש ומע"פ גובה ממנו כמו מיורשים דעלמא או כלוקח וכיון דאפשטא דכיורש הוא משום פסידא דמלוה גובים ממנו כמו כל מע"פ דגובה מיורשים מה לו להג"א לומר כאן משום נע"ד היכא דאיכא פסידא ולכן מע"פ אינה גובה מלקוחות משום נע"ד וגובה מן היורשים משום נע"ד דליכא פסידא דוקא בלקוחות ממש דמפסדי הפסד גמור והם לקוחות גמורים ואין למלוה רק שיעבוד על הקרקעות, אבל בעל זה אינו לוקח ממש דהא במקום פסידא דאלמנה וכדומה היכא דל"ש דאיהו אפסדו אנפשי' חששו לנע"ד דרבים, ותק"א הוא זה שאין מי שילוה לפנוי' העומדת להנשא שמא תנשא ויפסיד שלו וכעין זה כתב הרא"ש כתובות דקטן שלוה למזונותיו צריכים לשלם דאל"ה אין מי שילוה לו וימות ברעב וה"נ איכא נע"ד וזהו שכתב דאיכא פסידא דמלוה הגם שיש לומר דלא הי' לו ללות נגד זה איכא תקון עולם משום נע"ד כמו במע"פ דעלמא דגובה מיורשים משום נעילת דלת הגם שהי' אפשר להלות בשטר כנ"ל: יד. הרי"ף כתב אבעי לא אפשטא ולכן אינו גובה ואיהו דאפסיד אנפשי' שלא הי' לו להלות בלא שטר. והנה מדכתב דאבעי לא אפשטא משמע דדבר זה אם דומה ללקוחות דאיהו אפסדו או לאלמנה אבעי דלא אפשטא. וכתב הש"ך סי' קי"ב דאי תפס לא מפקינן וכ"כ הב"ש סימן צ"א משם תשובת אלשיך, ובגדולי תרומה הקשה על הטור דמביא תחלה דאם לותה ולקחה אינו גובה ואח"כ מביא שיטת רשב"ם ור"ח וכ' לשיטת רי"ף ורא"ש כדעה ראשונה והקשה לדעה ראשונה מודאי אינו גובה, ולרי"ף מספק אינו גובה, ונ"מ לענין תפס אי מפקינן ואיך כתב דשיטת רי"ף ורא"ש כדעה ראשונה, ואני מדקדק עוד, למה מפסיק בין שיטת רי"ף לדעה ראשונה והי' לו להביא שיטת הרי"ף ואח"כ שיטת רשב"ם ור"ח. ונ"ל עפמ"ש הש"ך דגם אם הי' פשיטא לרי"ף דאינו גובה מ"מ יוכל התופס לומר קים לי כר"ח ורשב"ם עיי"ש. כי כן לדינא ליכא נפקותא בין שיטה ראשונה לשיטת הרי"ף כיון דלפנינו שיטות החולקים וס"ל דגובה ממילא אי תפס ל"מ מיני'. והא"ש דמביא הטור תחלה שיטת הסוברים דאינו גובה מודאי ואח"כ שיטת רשב"ם ור"ח וכיון דלפנינו שיטת רשב"ם ור"ח אי תפס ל"מ דיוכל לומר קים לי הדר כ' ושיטת רי"ף ורא"ש כדעה ראשונה דעכשיו לדינא ליכא נפקותא כן י"ל: אלא דבאמת קשה לומר דמ"ש טוש"ע בא"ע ובח"מ דאינו גובה ואם תפס ל"מ וש"ך הרגיש בעצמו בזה וכתב דנמצא כן במק"א ולולי דמסתפינא הי' נראה לפע"ד הגם דמספקא לרי"ף ורא"ש מ"מ גם לדידהו אם תפס מפקינן וגם קים לי' כרשב"ם דס"ל מודאי גובה להלכתא אין יוכל לומר אם תפס, ואפרש שיחתי וירוח לי הנה הגדולי תרומה נתקשה במ"ש הרי"ף ואבעי לא אפשטא דאיהו דאפסיד וכו' משמע מלשון דאיהו דאפסיד וכו' משמע דמודאי קאמר דשייך דאיהו דאפסיד ואיך כתב דאבעי דלא אפשטא היא הא אפשטא מלקוחות דהיכא דשייך איהו דאפסד לא חשו לפסידא דידהו, ונדחק דהכי קאמר דלא נפשטא משום דאפשר לומר איהו דאפסיד, והלשון לא מתיישב שפיר. ואני מדקדק עוד בסידור הרי"ף ובלשונו שכתב ואבעי לא אפשטא הלכך אינו גובה ואיהו דאפסד, והוא טעמא דמלתא דאינו גובה משום דאיהו דאפסיד הו"ל להקדים טעמא דמלתא דאבעי לא אפשטא משום שמא איכא משום איהו דאפסיד הלכך לא נגבה והרי"ף אחר שהחליט וחתך הדין גובה כתב טעמא דלא אפשטא האבעי וזה שלא על סדר נכון, גם יש להרגיש בלשונו שכתב ואיהו דאפסיד אם זהו הטעם דמשום הכי לא אפשטא ואינו גובה הול"ל דאיהו דאפסיד שזהו טעמו של דבר משום דאיהו אפסיד וכו' ולא כן קאמר אלא ואיהו משמע שזה ענין בפ"ע ולא טעמא דמלתא וכ"ז בעי ישוב: ואחר התבוננות היטב מצאתי ישוב לכל זה ע"פ מ"ש בכונת הג"א דמוסיף משום נע"ד כוונתו הגם שי"ל איהו דאפסיד משום נע"ד הניחוהו כיורש משום תק"א, ור"ח ורשב"ם מהאי טעמא ס"ל דודאי דומה לאלמנה וגובה, ורי"ף מה"ט מספקא לי' אם גובה הגם דודאי אינהו דאפסדו מ"מ אינו דומה ללוקח משום נע"ד או לא חששו משום נע"ד להניחו כיורש, וכתב ואבעי אפשטא די"ל משום נע"ד אמרו שיגבה וכ' ואין גובה אלא כיון דספק הוא אם תפס לא מפקינן כמו בכ"מ בספיקא דדינא, ונ"ל לפמ"ש כאן אי תפס מפקינן דהא הספק שמא משום תק"ע חששו טפי לפסידא דמלוה הגם דאינהו דאפסדו דאם לא יגבה איכא נע"ד, וכיון דדבר ספק הוא לנו אם חשש לנע"ד סוף כל סוף אין ב"ד מגבין ואיכא נע"ד גם אם נימא אי תפס ל"מ מ"מ לא נצלנו מחשש נע"ד דאדעתא דהכי שיתפוס לא ילוה לה אדם, וגם אם קמי שמיא גליא דאמרו דלותה ואכלה גובה משום נע"ד כיון שלפנינו ספק הוא ואין ב"ד מגבין שוב לא מתוקן בזה חשש נע"ד ולא נשאר רק משום פסידא דמלוה לחוד וכיון דאיהו אפסיד אנפשי' לא חששו לו בוודאי ואי תפס מפקינן דליכא עוד ספק עכשיו דמדין ומודאי אין לו למלוה כנ"ל:
וא"ש כל דברי הרי"ף דתחלה כתב ואבעי לא אפשטא וטעמו ונמוקו דס"ל הגם דודאי י"ל אינהו דאפסדו אנפשייהו כמו בלקוחות מ"מ לא אפשטה די"ל משום נע"ד לא דמיא ללקוחות ולכן אינו גובה מספק, וממילא גם א"ת מפקינן משום דאינהו דאפסדו אנפשי' וזו שכ' אינהו דאפסידו אנפשי' אין זו טעם כמ"ש תחלה דאבעי לא אפשטא אלא ענין בפ"ע שאינו גובה ואפילו אי תפס מפקינן משום דודאי אינהו אפסדו אנפשי' ומשום תקון נע"ד ליכא כמ"ש ודברי הרי"ף מסודרים ומדוקדקים שבעתים מזוקקים: ומיושב קושית ג"ת על הטור דכתב דכן דעת הרי"ף הגם דרי"ף כתב דאבעי ש"ס לא אפשטא מ"מ ליכא נפקותא לדינא דגם לרי"ף ורא"ש אי תפס מפקינן מטעמא דכתיבנא. וא"ש נמי טוש"ע דסתמו דאינו גובה ולא כתב אי תפס לא מפקינן דלרי"ף ודעימי' גם אי תפס מפקינן. ומ"ש הש"ך עוד דייכל התופס לומר קים לי כרשב"ם ור"ח לפמ"ש ע"פ הג"א דטעמא דרשב"ם ור"ח דס"ל דגובה משום נע"ד והם ס"ל דנפשטה האבעי מטעמא דנע"ד, וכל זה לפי שיטות דחששו לנע"ד בודאי אבל אנן דנקטינן כשיטת רי"ף ודעימי' דהאבעי לא אפשטא ולא מגבינן מספק, שוב כיון דב"ד אין מגבין גם הרשב"ם מודה דאין ראוי לו מן הדין דאיהו דאפסיד אנפשי' ומשום נע"ד ליכא דהא אין מתוקן בזה כיון דאנן לא מגבינן משום שמא הלכתא כרי"ף או מספק אי כרי"ף אי כרשב"ם ור"ח סוף כל סוף אין גובין ע"ס ב"ד הדר הו"ל הדין לרשב"ם ור"ח כמו לרי"ף כפי שיטתו דאי תפס מפקינן מיני' ולא יוכל התופס לומר קים לי כרשב"ם ור"ח דגם לדידהו עכשיו מן הדין אין לו, כן נראה לפע"ד והדברים עתיקים בעזרת מלמדנו משפטים וחוקים: טו. המחבר ח"מ סי' קי"ב אב שחייב לאחד ולא כתב בשטר דאקני ועמדה הבת ונשאת אינו גובה מן הבעל דבעל לוקח הוא. ושורש דין זה הוא מבעה"ת שער מ"ג ח"ד, והקשה הש"ך הא במקום פסידא בעל כיורש שוי' ומשום דאיהו דאפסיד ל"ש דהא כתב שטר וגם לא הי' למלוה לחוש לכל כי האי והב"ש סימן צ"א כתב דמחבר איירי בנצ"ב דאפילו במקום פסידא שוי' כלוקח כמהרי"ק, וכתב הגם דבעה"ת איירי שם בנ"מ הוא ס"ל דלא אפשטא האבעי אפילו בנ"מ, ואנן ס"ל דאפשטא האבעי רק בלותה ואכלה משום דאיהו דאפסיד, צ"ל הא דסי' קי"ב בנצ"ב אלי דבריו ז"ל ורבים ראו כן תמהו איך אפשר לומר דבמקום פסידא היכא דלא שייך אינהו דאפסדו ג"כ לא אפשטא הא אפשטא מאלמנה דחששו לפסידא דאלמנה ועיין בית מאיר ואבני מלואים שטרחו בזה ואלו ראו או ידעו מ"ש במהריהיגא"ש ב"ב לא קשו לש"ך על בעה"ת, ודברי ב"ש דברי אלהים חיים וריח ה' דבר בפיו הגם שלא מביא דברי מהרימיגא"ש מעצמו כיון לכך, והרי לך מ"ש מהרימיגא"ש, ולחלק יצא שאין לדמות שום מק"א לאלמנה ונתן ג' טעמים חדא דנכסים בחזקת אלמנה יותר מן היורשים ועוד דקלא אית לה, ג' דאינו רוצה שתתבזה אשתו ולכן פרטו אלמנה ולא בלותה וכדומה הגם דאיכא פסידא כלוקח שוי' לבעל. וצ"ל הא דמקשה מלקוחות דאיכא פסידא ולמ"ש הר"י מיגא"ש הרי אלמנה שאני מכל דאיכא פסידא דיש עוד טעמים אחרים דחזו לצרופי י"ל הא אלמנה עצמה אינה גובה מלקוחות רק מבעל וצ"ל כיון דבעל אינו לוקח ממש נתנה הקדימה לאלמנה דאלמנה ל"ל רק שיעבוד על נכסים והוא לוקח ממש, ולזה מקשה ש"ס הא דריב"ח ג"כ איכא פסידא דלקוחות והם לקוחות ממש ובעל ל"ל רק שיעבוד למה לא חששו לפסידא דלקוחות ממש כמו דחששו לפסידא דאלמנה ושקל במשקל א' לקוחות ממש לאלמנה דלית לה רק שיעבוד כצ"ל: והרי לנו מפורש בהר"י מיגאש דס"ל דוקא אלמנה וכן היא בטח שיטת בעה"ת דאפילו מנ"מ אין גובה שטר דאקנה הגם דליכא משום איהו דאפסיד ובודאי ולא מספק אינו גובה דלא אמרו רק באלמנה ולא במק"א אלא דקשה ממ"ש בעה"ת שסתר שיטתו בשער נ"ח רי"ש ח"א דמביא בלותה ואכלה דברי הרי"ף ככתבו וכלשונו דאבעי לא אפשטא משום דאיהו דאפסיד אנפשי' וכו' הרי ס"ל דלותה ספיקא דדינא משום שמא שייך איהו דאפסיד וכו' ולולי כן הי' גובה משום פסידא דילי' הרי דס"ל דכל פסידא דומה לאלמנה חוץ מלותה ואכלה דספיקא הוא וסתר שיטתו וצע"ג ליישב:
והוגענו בדברינו למקום ישוב ע"פ מ"ש בכוונת הרי"ף במקום ספק בלותה ואכלה הגם דודאי שייך איהו דאפסיד אנפשי' דיש מקום לומר משום נע"ד חששו לפסידא דמלוה וי"ל בשיטת הרי"ף דס"ל ג"כ כשיטת הר"י מיגא"ש ובעה"ת דלא חששו רק לפסידא דאלמנה ולא במק"א חוץ בלותה יש ספק שמא חששו לנע"ד. וכן יש למשמע מדברי רי"ף דאם ס"ל בכ"מ דאיכא פסידא לאלמנה דמיא בודאי ובלותה ואכלה שאני דאינהו דאפסדו בודאי אלא דלא אפשטא משום נעילת דלת, הו"ל לומר טעם דלא אפשטא משום דאיהו דאפסד לכן אין דומה לאלמנה אלא שמ"מ לא אפשטא משום נע"ד ומדכתב הרי"ף לבסוף אחר שהחליט דאינו גובה ואיהו דאפסיד הגם שישבנו סדור דבריו לעיל מ"מ יש מן משמעות ממריצת לשונו דבלאו טעמא דאיהו דאפסיד אנפשי' לא אפשטא דאין דומה לאלמנה והיינו משום דס"ל דלא חששו לפסידא דאחרינא רק לפסידא דאלמנה, א"כ בלותה וכו' גם בלאו האי טעמא דאינהו דאפסדו לנפשי' אין דומה לאלמנה אי לאו משום נע"ד וכ' לבסוף דאיהו דאפסד כלומר עכשיו גם אי תפס מפקינין כמ"ש לעיל ועיין: ומיושב בדברינו אלו מ"ש הנמק"י ומדברי הרי"ף נלמוד כל מסירות וחבלות אין נגבה מבעל כ"ש מפירות, ורבים ראו כן תמהו איך נלמוד זה מדברי הרי"ף נהפוך הוא מדכ' הרי"ף בלותה ואכלה משום דאיהי דאפסד מוכח דהיכא דל"ש איהו דאפסיד גובה. ולמ"ש א"ש דמתוך סדורו של הרי"ף נראה דבכ"מ אין גובה דוקא באלמנה אמרו. ומ"ש הרי"ף דלות' אבעי דלא אפשט' משום נע"ד. ומ"ש לבסוף משום דאיהו דאפסד לומר דמשו"ה אי תפס מפקינין וא"ש עיין: ועלה בידינו לבנות סתירת הבעה"ת דבלותה ואכלה מעתיק דברי הרי"ף דאבעי דלא אפשטא משום נע"ד כמ"ש אבל בכ"מ ס"ל דלא חששו לפסידא דאחרינא. והא"ש מ"ש בשער מ"ג ח"ד, וא"ש נמי מ"ש בעה"ת שער ל"ה ח"א ס"י. בקבלה ערבות דאינה גובה שהקשה בג"ת דמשמע דודאי אינו גובה ובלותה ואכלה כ' דאבעי דלא אפשטא היא. וכן קשה מדכ' גבי דאיקני דודאי אינו גובה וש"ך כ' דודאי כונתו מספק. ולפמ"ש א"ש הכל במרווח דבכ"מ חוץ מלותה ס"ל דודאי אינו גובה דאינו דומה למשנה. ובלותה ואכלה דוקא אבעי דלא אפשטא משום נע"ד. ומיושבים כל דברי בעה"ת על מכונם הראוי' בעזה"י:
וצריך אני למודעה דבלותה ואכלה לפמ"ש לעיל אי תפס מפקינן דא"י לומר קים לי כרשב"ם ור"ח דזיל בתר טעמא משום נע"ד עכשיו דאין מגבי' ניחא בודאי להאי טעמא ומפקינין. אבל בהך דינא דסי' קי"ב וכיוצא בו דאיכא פסידא דאחרינא ולתוס' ורמב"ן ומרדכי דס"ל דכל דאיכא פסידא דאחרינא דמי' לאלמנה הגם דאנן נקטי' להלכתא כר"י מגא"ש ובעה"ת ונמק"י ולפמ"ש גם רי"ף ס"ל הכי. מ"מ הא רבים החולקים וס"ל דכל דאיכא פסידא מגבי' יוכל התופס לומר קים לי ועיין: וכד דייקית בלשון טוש"ע דבא"ע בלותה ואכלה כ' דאינה גובה דמע"פ אין גובה מלקוחות ובח"מ סי' קי"ב כ' דבעל כלוקח שוי' רבנן. וצ"ל למה בא"ע כתב דאינו גובה מבעל משום דכן הדין דאין גובה מלוקח ובח"מ לא כתב משום דאקני גובה מלוקח. וכ' דבעל כלוקח שוי'. ולמ"ש א"ש דבלותה ואכלה יש לו דין לוקח ממש דמע"פ אינו גובה ואפילו תפס מפקינין מיני' ולכן דאינו גובה מבעל דמע"פ אין גובה מלוקח ובעל כלוקח ממש בזה, אבל בהך דינא דח"מ סי' קי"ב אי תפס לא מפקינין כמ"ש לכן לא כ' דאקני אין גובה מלוקח וה"ה מבעל דאינו דומה ממש דתופס מלוקח מוציאי' משא"כ אם תפס מן הבעל. ולכן כ' מלתא בטעמא דכלוקח שוי' לכמה דברים ולכן אין גובים ומ"מ חלוק מלוקח לענין אי תפס ועיין בכ"ז דוק ותשכח: טז. וכל מ"ש ביישוב בעה"ת ומחבר דפסק כותי' בסי' קי"ב לא מעלה ארוכה לרמ"א דשתק למחבר סי' קי"ב. ובסי' שפ"ח פסק דמסירות ונזיקין דאם מתה חייב לשלם הרי ס"ל כל דאיכא פסידא לאחרי' צריך לשלם כמו אלמנה וקשה למה בדאקני שתק לי' למחבר מ"ש דל"ש שם איהו דאפסיד אנפשי'. וליישב שיטתו של הרמ"א שיירתי לעצמי דרך חדש ביישוב בעה"ת דסתר עצמו ממ"ש בלותה ואכלה דלא אפשטא וספיקא הוא. ממ"ש גבי דאקני בפשיטות דאינו גובה בוודאי וגם מ"ט דאינו גובה הא ליכא משום איהו דאפסיד אנפשי', ונ"ל בשנקדים ליישב קושי' תוס' ס"פ י"נ על ר"פ ור"ה דאמרו תנינא לתק"א ממתניתין דפגיעתן רעה גם לתק"א קשה הא במקום פסידא דאחרינא כיורש שוי' רבנן. ומ"ש דהמ"ל ולטעמך וכ' הש"ך סי' שפ"ח דמרדכי דממנו מקור דין של רמ"א שם ס"ל כהך תי' הוא דוחק בעצמותו לכאורה. ונ"ל הלא דבר זה דבמקום פסידא שוי' כיורש לא מפורש לא במתני' ולא בבריית' רק רבין הכי שלח וכו' ובאמת לפי ראי' ר"פ ור"ה דתנינא לתק"א כ"כ שאפי' במקום פסידא אית' לתק"א. ולא המ"ל ולטעמיך דלמא באמת גם במקום פסידא איתא לתק"א וזהו בעצמו שרצו להוכיח. וש"ס ס"פ י"נ אזיל לפי דדחי דמתני' ע"כ בל"ל ולא מוכח ממתני' דב"ק דאפי' במקום פסידא מכרע לי' לרבין דשלח מאגרתא מסברא דנפשי' דכ"כ במקום פסידא לא תקנו ויש למשמע כן מדאמר ריב"ח אם מכרה וכו' ולא קמ"ל רבותא יותר אפי' במקום פסידא כן הי' נ"ל לולי דתוס' ורמב"ן לא ס"ל כן. אבל י"ל דמרדכי אחז בתי' ראשון היינו דלר"פ ור"ה באמת אפילו במקום פסידא אית' לתק"א ולא הוי מצי למימר ולטעמך. ולאמת להלכתא נקטי' כרב אשי וכהא דרבין וא"ש במרווח: וכשאני לעצמי נ"ל ביישוב קושי' תוס' בצירוף דברינו הנ"ל. בשאומר מלתא דמסתבר דהא דבמקום פסידא שוי' כיורש היינו אם שעבודא דאורייתא ומן הדין גובה מלקוחות הם אמרו דלא לגבי מלוה על פה מלקוחות והם אמרו דוקא מלקוחות דעלמא, אבל בעל זה דמדינא יורש הוא והם שויוהו כלוקח, וגם הוא לוקח מן הדין מע"פ גובה הניחוהו על דינא שיהי' כיורש במקום פסידא דאחרים דמן הדין גובה בין אם הוא יורש ובין אם הוא לוקח. אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מה"ד גם מן היורש אינו גובה והם אמרו שיגבה מן היורש ומן הלוקח אוקמו אדינא. גם הבעל שהוא לוקח מדבריהם אוקמו אדינא שיהי' גובה והניחוהו אתקנתם שיהי' כלוקח דליכא פסידא לאחרים כ"כ ע"י דשויוהו כלוקח דגם אם יורש הוא אין מן עיקר הדין שיגבה מיורש רק ע"פ תקנתם והם אמרו ע"פ תקנתם שיהי' כלוקח כה יהי' וכה יקום בכוחו ע"פ תקנת חכמים בדרבנן כנ"ל מסברא ישרה זכה וברורה: ומיושב קושי' תוס' על ר"ה ור"פ כי אתי מבי רב דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אמרו תנינא לתק"א דא"ש מתני' הגם דאיכא פסידא לאחרים כלוקח הוא דגם אם יורש הוא אינו גובה רק מתק"ח דס"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר וא"ש: אלא נהי דסיפא א"ש דאם מתה אינו גובה כיון דגם אם נחשבים כיורש מן הדין אינו גובה רק מתק"ח והם אמרו לוקח הוא אבל עדיין קשה מרישא איך אמרו תנינא לתק"א מרישא ותזבן בחיי' הא בחייהו בודאי מצד הדין יכולה למכור הגוף בין מחיים בין לאחר מיתתה דאין לו בגוף כלום וה"ל כמי שמוכר נכסיו בחייו שאין לו יורש כלום בחייו ולאח"מ המוריש, ומתק"א שלא תוכל למכור בחייו דשויוהו כלוקח ראשון קודם שמכרה, וזה ודאי שלא כדת של תורה שהוא יורש, רק מתקנות אושא והדרא הקושי' הא במקום פסידא לא שרי' כלוקח ראשון. וי"ל עפמ"ש תוס' בשם רשב"א דבחבלות דל"ש לא אמרו חוץ והשוו כמו שמכרה בחייו. ורמב"ן כ' בחד תי' ומובא בש"ך סי' שפ"ח דאפילו שכיח כל מה שהוא לאחר נשואין לא אמרו בו חוץ משום לא פלוג. ויש בו מן הדוחק בין לתי' תוס' בין לחד תי' של רמב"ן דאמרו לא פלוג כמו במכרה, כיון דחלוקים הם דלקוחות אינהו דאפסדי והכא דלא אפסד לא השוו כלוקח ראשון ול"ש ע"ז לא פלוג. ולמ"ש דאם שעבודא ל"ד לאח"מ גם היכא דאיכא פסידא שוי' ביושר כלוקח הגם מחיים לא שייך זה רק משום תקנה משום לא פליג באותו דבר עצמו שאח"מ דינו כלוקח גם מחיים או אוקמי על התקנה דשוי' כלוקח לענין לקוחות וכדומה דליכא פסידא דשייך אינהו דאפסדו או במתנה וכדומה, גם במקום דאיכא פסידא הניחוהו כלוקח מחיים כיון דלאח"מ ראוי' שיהי' כלוקח כמ"ש גם בחיים לא אמרו חוץ מחיים משום לא פליג בין מחיים לבין לאח"מ כנ"ל והוא דבר נכון ומלתא דמתקבל ועיין: ואחר הוצעה זו נבוא ליישב שיטת בעה"ת בדלא כתב' דאקני דאינו גובה מן הבעל. לפי המבואר דאקני אפי' כל דאקני שיעבודא לאו דאורייתא דא"א לשעבד מה שיקנה וכ"כ בקצה"ח בכמה דוכתא פעמים הרבה והוא פשוט וברור. וכ"ש כשלא כתוב דאקני דכמה דס"ל דאפי' מיורשים אינו גובה ואנן נקטי' דגובה ובעה"ת בהא דעה אזיל דגובה ממנה מבעל לולי דלוקח שוי' וכיון דשיעבוד זה רק מדרבנן וגם אם הבעל יורש אין גובה ממנו רק מדרבנן בדבר הזה בעל כלוקח הוא אפי' במקום פסידא דלא נפסד רק ע"פ תקנת חכמים והם אמרו דבעל לוקח הוא, אבל בלותה ואכלה או קבלה ערבון וכדומה וכיוצא בו דגובה מן הדין מן היורש ס"ל לבעה"ת דבמקום פסידא אינו גובה: והנה בבעה"ת וכן נראה מהמחבר דאפי' מחיים אינו גובה מן הגוף הגם דבחיים לא שייך מ"ש משום דשעבודא ל"ד. היינו טעמא כיון דלאח"מ כלוקח הוא משום דגבי מיורש עצמו לאו דאורייתא גם בחיים הניחוהו כלוקח כמ"ש לעיל לר"פ ור"ה. אלא דא"א צריכים לכל זה דהא בעה"ת קאי דבת ירשה האב שהי' עליו שט"ח דלא כ' דאקני. א"כ גם מהבת עצמה אם לא נשא' אין גובה רק מדרבנן דהא שיעבוד על מה שקנה אח"כ לאו דאורייתא. וא"כ בפשוט דהניחו הבעל בחיים כלוקח ראשון כמו לאחר מיתתה דגם מדידה לא נגבה רק מדרבנן וי"ל משו"ה נקיט בעה"ת דין זה בכה"ג, ולא נקיט בקצרה, הבת לותה וכתבה שטר בלא דאקני וקנתה נכסים אח"כ ולמעיי' בבעה"ת לאו מעשה שהי' דן. אלא שכ' לדינא אם כך הוא הדין כך. ולמ"ש א"ש דאם היא לותה קודם שנשא' כה"ג ומינה שעבודא דאורייתא גם בדאקני דכל נכסים אחראי' וערבאי' ואפי' מן גלימא דע"כ ואם נשוי' בעל כלוקח ראשון מופסד המלוה ממש שיש לו מד"ת דמינה גובה מה"ד גם ממה שקנתה אח"כ ובעה"ת רצה להשמיענו דינו דגם בחיים אינו גובה לכן נקיט בבת יורשת דגם מינה אין נגבה רק מתק"ח. הגם שכתבתי לר"פ ור"ה משום לא פלוג אמרו גם בחיים אין גובה הגם מחיים מדינא שיגבה, אין דבר זה מוכח רק לפמ"ש בישוב קושי' ואינו מוכח, ועוד י"ל דוקא בחבלה דלא שכיח משום לא פליג לא נחתו לחלק באותו דבר בין בחיים בין לאח"מ כיון דענין זה בעצמו לא שכיח אבל בדשכיח לא אמרו משום לא פליג דגם בחיים שראוי' לגבות מד"ת גמור להפסיד משום לא פליג במלתא דשכיח שיופסד בכל פעם. ולכן בדאקני וכדומה מה שהוא ענין חובות שכיח יש חילוק בין בחיים ובין אח"מ, ולכן נקיט בעה"ת דינו דאב לוה והבת יורשה ועיין בכ"ז היטב:
והא"ש דשתק הרמ"א בסי' קי"ב וכהודאה דמי' והיינו משום דשעבודא דאקני לאו דאורייתא, אבל במסירות ונזיקין דאורייתא הוא פסק דכל דאיכא פסידא גובה אפילו לאח"מ ולכן כ' סי' שפ"ח אם מתה וכ"ש בחיים דאינו אפי' יורש דגובה היינו למכור הגוף על כשתתגרש ותתאלמן ובין לאחר מיתה דמכירה קיימת והוא אוכל פירות כי"ח כנ"ל והדברים עתיקים. שיטתו של בעה"ת ורמ"א על מכונם להקים: טוב. הרמ"א סי' תכ"ד אשה שחבלה באחרים פג"ר ואינו גובה לא בחיי' ולא לאח"מ וסתר שיטתו בסי' שפ"ח וכ' הש"ך דחבלות לא שכיחו והיינו כתי' שני של תוס' בשם רשב"א ושל רמב"ן בתי' זו, משום לא פלוג השוו זכותו כלוקח ודוקא אחר נשואין לא פליג אבל קודם נשואין גובין דל"ש לא פליג כמו מכרה. ולפענ"ד י"ל עוד אפי' לתי' קמא של תוס' דהוי מצי למימר ולטעמך ולאמת אפי' חבלות דלא שכיחי גובה, מ"מ א"ש פסקא של הרמ"א בחבלות דלא שכיח ולא משום לא פליג. הנה האבני מלואים סי' צ"א אות ח' התעורר הא בחבלות ונזיקין דלא שכיח לא מגבי' בזה"ז ואי תפס לא מפקינין צ"ל דרמ"א כתב דא"צ לשלם דנפקא מיני' אי תפס מפקינין והקשה הא אפילו בלותה ואכלה אי תפס ל"מ עיי"ש ולא אבין אפי' ריח קושי' אין כאן דבלותה ואכלה שכיח והספק שמא איהו דאפסיד אנפשי' משו"ה אינה נגבה אם תפס לא מפקינין, אבל בחבלות ליכא ספק דאיכא פסידא ומגבי, אלא משום דלא שכיח לא פליג דיהי' כלוקח כמו במכרה ואפי' תפס מפקינין ולק"מ. היוצא לנו מזה דאין נ"מ במ"ש הרמ"א סי' תכ"ד ובסי' צ"א בנזיקין דצ"ל ג"כ בדלא שכיח כמ"ש הכ"מ והא"מ לפי תירוץ ש"ך אלא לענין אי תפס מפקינן, וי"ל גם אם בזמן שהי' גובין חבלות ונזיקין דלא שכיח הי' מגבין מבעל ולא אמרו משום לא פלוג דגובי', אבל השתא דאין ב"ד מגבין ומופסדים ע"פ הרוב וליכא רק כשאירע ותפס זה לא מסובב פסידא כ"כ אם נשוי' כלוקח דליכא פסידא כ"כ וכ"ש בצירוף כיון דל"ש דבר זה שיתפס משום לא פלוג אמרינן דיקום אדינא דלוקח שויוהו: עוד י"ל לפמ"ש באות ט"ז דהיכא דשעבודא לאו דאורייתא לא חששו לפסידא דאחרינא נ"ל עכשיו דאין גובין בב"ד חבלות ונזיקין וכדומה וכן בכל מקום דהדין דאין גובין ואי תפס מהני שעבודא לאו דאורייתא, דהרי לא סמכה דעתי' דיתפוס ועיין קצה"ח סימן ל"ט בשם רמב"ן דמטלטלי' לכ"ע שעבודא ל"ד דלא סמך דעתי' על מטלטלין, וי"ל כן אפילו ממקרקע כל דאין ב"ד מגבין דשעבודא ל"ד כנ"ל לפום רהיטא והדבר צריך חיפוש מפי סופרים וספרים. ואם כנים דברינו א"ש פסקא של הרמ"א בסי' תכ"ד וא"ע סי' צ"א בחבלות ונזיקין דלא שכיחי דלא מגבינן עכשיו שעבוד לכן כלוקח שוי' רבנן ואפילו תפס מפקינן, ולפ"ז אפילו חבלות ונזיקין דלא שכיחי קודם נשואין ג"כ אי ת"מ כנלפע"ד ועיין היטב בכ"ז: חי. הרמ"א סי' שפ"ח כתב מפירות אינו גובה כ"י חיי' הגם דגובה מן הגוף וצ"ל דהא דאמרינן במקום פסידא כלוקח שוי' דוקא לענין תק"א בגוף, אבל פירי דתלאו בכלל תק"א דלפרי ומחיי' תקנה קדומה היא גם במקום פסידא כלוקח שוי' וכ"כ ב"ש סי' צ"א ועיין בית מאיר סימן צ"א סעיף ה' שהוכיח לדחות דבר זה מדאבעי בש"ס ב"ב ס"פ י"נ בין מחיים בין לאח"מ בין לרשב"ם בין לתוס' ולתוס' לא נפשט מדשלח לי' וממתני' דבכורות רק דבעל יורש לאח"מ אבל מחיים לא נפשט והא מפורש במתניתין דאם מכרה ונתנה בטל ומ"מ ס"ל דלענין לותה ואכלה כיורש הוא וכן י"ל למסקנא דשוי' במקום פסידא כיורש גם לענין פירות, והנה קושיא זו קמה על הרמ"א בסי' שפ"ח וצ"ע: ונלפע"ד ליישב בשניישב עוד הפעם קושית תוס' על ר"ה ור"פ דאמרו תנינא לתק"א הא מסקי' דבמקום פסידא כיורש שוי' ונ"ל לומר מלתא בטעמא הא דשוי' כיורש במקום פסידא משום דטבא לי' עבדו לי' לענין יובל כי ראו יצא שכרו בהפסידו שיהי' צריך להחזיר ביובל לכן אמרו לפעמים כשיופסד עי"ז יהי' דינו כיורש ושוב כיון שלא החליטו אותו כלוקח ממש וחוזר לדין דאורייתא דאמרו ג"כ במקום פסידא דאחרינא יעמוד על דינו שיהי' כיורש כיון דבלא"ה פעמים כיורש הוא לטובתו ורשות נתונה בידו שיאמר לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן, הם גזרו אומר נגד זה שיהי' כיורש במקום פסידא דאחרינא, וכ"ז למ"ד ירושת הבעל דאורייתא אבל אי ירושת הבעל דרבנן גם כשיש דין יורש חוזר וליכא מקום שיהי' לטובתו למחשבי' כיורש והחליטו אותו שיהי' לוקח, גם במקום פסידא דאחרינא חשבוהו כלוקח, והא"ש דר"ה ור"פ כדאתו מבי רב דס"ל ירושת הבעל דרבנן ס"ל גם במקום פסידא דאחרינא הוא כלוקח אמרו שפיר תנינא לתק"א, וש"ס ס"פ י"נ מלבד דקאי ש"ס למ"ד ירושת הבעל דאורייתא דאינו מחזיר ביובל וכיון דלענין יובל כיורש שוי' כן במקום פסידא דאחריני וא"ש ועיין. וי"ל בס"ד דלא ידע מכ"ז דלפעמים שוי' יורש ושוי' לוקח אבעי לי' סתם אם כיורש שוי' הגם דידע דלענין פירות מכרה בטל מ"מ אפשר דכיורש שוי' לזה דלותה ואכלה ואלמנה גובה ממנו, אבל כד מסיק דלפעמים כלוקח לפעמים כיורש שוי' והוא משום דע"כ למחשבי' לפעמים כיורש לענין יובל שוב אמרו גם במקום פסידא דאחרים דינו כיורש, וכ"ז לענין הגוף דיש לו טיבותא שלא יהי' כלוקח לענין יובל, ואמרו גם במקום פסידא דאחרים דינו כיורש, אבל לענין פירות דליכא אופן לטובתו שיהי' כיורש דליכא נ"מ לענין יובל חזקו תקנתם שיהי' לעולם לפירות דינו כלוקח אפילו במקום פסידא דאחרינא וא"ש נכון מאוד ועיין: עוד לנו יישוב ארוך ע"ז עד"פ קצת, הנה הבית מאיר נדחק מאוד באבעי דש"ס שם איך ס"ד דלענין פירות כיורש הוא, הא מפורש במתני' דמכרה בטל ונדחק מ"מ י"ל דהורידו כחו כיורש לגבי אחרים והקשה לנפשי' א"כ איך פשיט רבא מתק"א דלוקח הוא מדמכרה בטל ע"כ דס"ל כיון דלוקח הוא לענין דמכרה בטל ה"ה במקום חוב ואלמנה הו"ל למפשט ממתניתין דבפירות מכרה בטל ונדחק, הכלל דסוגיא זו צריכה ביאור וישוב ונלפע"ד ע"פ המבואר בכתובות פ"א ע"ב פלוגתא דאביי ור' יוסף כל היכא דאמרו לא תזבן אם מכרה בטל או לא ואביי הקשה על רב יוסף ממתני' עד שלא נשאת לא תמכור ואם מכרה קיים ולא נמצא תי' על זה ומ"מ קיי"ל כר' יוסף ולמד מזה בש"ג שלהי ביצה דמקח שנעשה באיסור דרבנן משום אי עביד ל"מ כר' יוסף. ונ"ל בישוב קושית אביי ממתני' דאם מכרה קיים לפמ"ש הש"מ שם דראית אביי ממתני' אינה ראי' די"ל הם אמרו שלא תמכור והתנו שיהי' מכרה קיים, אבל היכא דלא אמרו שיהי' קיים אי עבד ל"מ, וי"ל רב יוסף הכי ס"ל ועיין: לפ"ז אומר אני דמתניתין דקתני משנאת ונשאת לא תמכור ואם מכרה בטל לא מוכח דשוי' כלוקח משום דמכרה בטל דהא דמכרה בטל הוא משום דמוכרת באיסור ואי עביד ל"מ, ועד שלא נשאת הם התנו ואמרו שמכרה קיים, ולא האלימו כח איסורם שיהא כדאורייתא דאי עביד ל"מ ובנשאת ונתנו אמרו דל"מ משום דעברה על איסור דידהו וכי כן לותה ואכלה או אלמנה י"ל דגובה דהא לא לוקח הוא, או מכרה ונתנה בטל משום דלוקח שו' ובהא מבעי לי' עד דאתי רבא אמר דמתקנת אושא מוכח דלוקח הוא דאמרו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה מכרה בטל ואין לומר דהוא משום דעברה ומכרה א"ע לא מהני, דהא לא נמצא אסור זה שאסור על נכסים או על הלקוחות שלא יקנו, ואם באושא התקינו שלא תמכור והטילו איסור עלה או על הלקוחות שלא תמכור וממילא מכרה בטל משום א"ע ל"מ כמו פירי מחיים, הו"ל לריב"ח לומר באושא התקינו שלא תמכור בכ"מ ואם מכרה בטל משום א"ע ל"מ, מדאמר האשה שמכרה בנ"מ מכרה בטל משמע דזו היתה התקנה מעיקרא האשה שמכרה דבטל משום דכלוקח שוי' ועוד לשיטת רש"י כתובו' דכל שנאמר לא תמכור לכתחלה האיסור על הלוקח ולא על האשה וכבר הבאנו מ"ש המל"מ דליכא אסור רק על לוקח ולא על מקבל מתנה לפ"ז אם תק"א רק שלא תמכור ומכרה בטל דווקא מכרה, אבל נתנה קיים וכ"כ האי הי"ל לריב"ח דאמר באושא התקינו הול"ל דהתקינו שלא תמכור ולא התנו דמכרה קיים ממילא בטל משום א"ע ל"מ. ודוקא מכרה ונתנה קיים ואפי' לכתחלה נותנת מכ"ז מוכח דכלוקח שוי' וגם מתנה ל"מ וגם בע"ח אינו גובה והא"ש דפשיט רבא מתק"א דכלוקח שוי' וכיון דחזינן דכלוקח שוי' לענין הגוף ה"ה וכ"ש דלענין פירות לוקח שוי' ומתני' דקתני מכרה בטל משום דכלוקח הוא דבחיים יש לו זכות יותר בפירות מבגוף לאח"מ:
והרוחנו בדברינו ליישב סוגי' דב"ק דמביא ר' יודא מדשמואל דאמר האשה שמכרה בנ"מ וכו' ומפרש טעמא משום תק"א כריב"ח וכו'. וצ"ל איך כל הנהו אמוראי לא ידעו מתק"א, עד דבא ר' יודא ואמר דאמר שמואל ומשום תק"א ורב יוסף דחוק בשמואל ולא ניחא לי' לומר דלא דמי' למתני' משום תק"א וכ"ז צריך ישוב. ולמ"ש א"ש דידעו ושמעו דבאושא התקינו בגוף ולאח"מ אבל לא שמעו בלשון זה דאמר ריב"ח וסבורים היו דמכרה בטל משום דתקנו באושא שלא תמכור הגוף ולאח"מ ואי עברה ומכרה ל"מ משום אי עביד ל"מ וכ"ז במכר אבל מתנה אפשר לא אמרו בו אסור דלא הטילו אסור רק על הלוקח כמו בנכסים שנפלו עד שלא נשאת, לכן משנשאת דוקא מכרה בטל ובהאי מעשה שנתנה במתנה לא אמרו בה מידי, ולכן גם ר"י לא מפרש טעמא דשמואל משום תק"א. דר' יוסף לשיטתו דכל דאמרו לא תמכור מכרה בטל י"ל מה"ט אמר שמואל מכרה בטל משום דמכרה באיסור ועדיין מתנה מנלן, עד שבא ר' יודא ואמר טעמא דשמואל משום תק"א ומביא לשנא דריב"ח דאמר בהאי לשנא דתק"א האשה שמכרה בנ"מ ומתה מכרה בטל משמע דזו כל התקנה שיהי' בטל ולא משום שתקנו שאסור למכור כמ"ש. ויש להוסיף עוד לשיטת רמב"ם ודעמי' מדאמר ומתה דוקא אחר שמתה מכרה בטל דאז שוי' כלוקח תינח אם משום דשו' כלוקח, אבל אם משום א"ע לא מהני המכר בטל מיד כיון שנעשה באיסור שמכרה גם אח"מ א"ע ל"מ מידי וע"כ לאו משום א"ע אתי' עלה דלא הו' אסור כלל רק תקנה בפ"ע תקנו שיהי' כלוקח על הגוף ובטלה המכירה לאח"מ וכן הוא במתנה דמ"ש וכ"ש הוא דליכא פסידא דמקבל כמ"ש תוס' ספי"נ באחריך. והא דאמר אף אנן נמי תנינא מבריית' דזוממין. מנ"ל דמשום דכלוקח שוי' וה"ה מתנה דל"מ דלמא משום א"ע ל"מ. י"ל ע"פ הרא"ה על י"א דבעל מחזיר הדמים עדיין מי ניחא לתק"א וכי לא ימצא מי שיקנה כיון שאין לו הפסד וע"כ דל"צ להחזיר הדמים תינח אם לוקח הוא אבל אם משום א"ע ל"מ בטל המכר בודאי צריך הבעל להחזיר הדמים הדרא קושי' הרא"ה וע"כ דכלוקח שוי' וכנגזל יחשב הבעל וא"צ להחזיר הדמים. וא"ש הא דאמר אביי אם אמרו בנ"מ והקשה הש"מ הול"ל איפכא אם אמרו בנצ"ב וכ' דאביי ל"ל לאמת תק"א ומכרה קיים והוא רחוק וכבר ישבנו לעיל. וכעת יאמר ע"פ דברינו דאביי דחי לטעמא דר' יודא דס"ל דלולי דאמר ריב"ח הי' מקום לומר דלא שוי' כלוקח רק משום א"ע ל"מ וס"ל גם בדרבנן א"ע ל"מ אין ראי' מבריית' די"ל אם אמרו בנכסי מלוג דאינו כלוקח רק משום א"ע ל"מ יאמרו בנצ"ב דאלי' שוי' כלוקח וא"צ להחזיר הדמים אבל בנ"מ צריך להחזיר ומיושבים כל הדקדוקים בסוגי' שם עדפ"ט חריפתא ועיין בכ"ז: ובמאי דכתיבנא עלה בידינו להציל הרשב"ם מקושית תוס' סוף פרק יש נוחלין דכתב רשב"ם ממתכי' דבכורות מוכח דאינו לוקח מחיים דאי הוא לוקח מחיים גם לאח"מ לאו יורשה והקשה תוס' הא אינו לוקח מחיים רק לענין פירות ואינו ענין לירושת הקרקע אח"מ והיא קושיא עצומה. ונ"ל דס"ל לרשב"ם אם הוא לוקח מחיים לענין פירות ואין גובין ממנו הו"ל קנין פירות גמור ככל ק"פ ולמ"ד כקנין הגוף דמי ה"נ פירות דבעל ואי דמכרה פירות בטל משום אי עביד לא מהני ואינו לוקח וגובין ממנו בע"ח ואלמנה ק"פ כאלו לאו כקהג"ד לכ"ע דהא שלה הן ובע"ח גובה אלא דמכרה בטל משום דעבדא איסורא, אבל אם כלוקח הוא ובע"ח אין גובה ק"פ ממש הוא ומבואר בש"ס שלהי פרק השולח דלמ"ד ק"פ כקהג"ד נעשה ראוי' ביד בעל הפירות ואין הבכור נוטל פי שנים. ומבואר עוד דאפילו ביד הבן עצמו נעשה ראוי' לפ"ז ה"ה ביד הבעל אם הוא לוקח על הפירות מחיים למ"ד ק"פ כקהג"ד נעשה ראוי' בידו ואין יורש בראוי' פסקה ירושה דבעל ע"י שהי' ראוי' בידו והא מתני' דבכורות ר"מ אמר דירושת הבעל אינה חוזרת ביובל והוא ס"ל ק"פ כקהג"ד ואי בעל לוקח הוא על הפירות מחיים שוב אינו יורשה וע"כ דאין לו דין לוקח ומכרה בטל משום א"ע ל"מ וא"ש דברי הרשב"ם. והוא ישוב נכון: ומיושב בזה לשנא דר"א דאמר לענין יובל כיורש שוי' והרגיש תוס' הא יורש הוא מדינא ומאי כיורש שוי' רבנן. ולפמ"ש א"ש דהא לאמת מוכח מתק"א דלוקח הוא כמ"ש וה"ה לענין פירות מחיים וקשה לר"מ דק"פ דקהג"ד למה לא יחזיר ביובל הא פסק ממנו דין יורש לאח"מ דנעשה ראוי' בידו וצ"ל דהם אמרו שיהי' לו דין יורש לאח"מ כמו שהי' קודם התקנה מדין דאורייתא דלא רצו להפקיע ממנו דין ירושה דאורייתא ויופסד ביובל ויצא שכרו בהפסידו והיינו דאמר לענין יובל כיורש שוי' רבנן ומדוקדק היטיב ועיין היטב: ונחזור למקום שבאנו משם דבס"ד מבעי לי' בפירות הגם דתקנה קדומה היא במתני' דמכרה בטל דלאו יורש הוא והא דמכרה בטל משום דא"ע ל"מ אבל אי מכרה בטל משום דדינו כלוקח לא הי' מסופק אם לשארי דברים יורש הוא מהיכי תיתי, ורבא פשיט לי' מלשון ריב"ח בתק"א דלוקח שוי' וה"ה וכ"ש לפירות ומסקנת רב אשי דבמקום פסידא שוי' כיורש, י"ל דווקא מה שהי' בתק"א אבל מה שהוא לפירות דקדומה ומפורש במתני' גם במקום פסידא כלוקח הוא ומוסבר ביותר מ"ש טעם לשבח דבפירות משום דליכא נ"מ לענין יובל לטובתו שוי' כלוקח ממש לעולם מה שאין כן לענין הגוף ולא צריך לומר משום דפירות רק תקנה קדומה היא כנלפע"ד והדברים חריפים מחלי' לשבח בעזה"י: אבל מצאתי לרא"ה כתובות נו"ן שכתב מפורש דאלמנה וכל בע"ח שקודם נשואין גובה גם מפירות של בעל דהם קדמו לו וכתב דכן משמעות סוגיא דס"פ י"נ דמבעי לי' בין בחיים ובין לאח"מ ואלמנתו נזונית משמע אפילו בחיים ומפירות אבל כל שבא אחר נשואין שעבודו קודם אינ' גובה עיין בו ויש לו לבית מאיר חבר: ונ"ל עוד ראי' ממ"ש תוס' ב"ב קל"ו ע"ב דק"פ דבעל דמתקנתא דרבנן הוא לכ"ע לאו כקה"ג דמיא וצריך הסבר למה קיל ק"פ דמתקנתא מכל ק"פ, ועוד קשה לי מש"ס גיטין דמיתבא מברייתא דמתה הא לא מתה לא וקשיא לר' יוחנן וכ' תוס' דע"כ באית לי' פירות מתקנתא דאל"ה הו"ל כקונה פירות מן פשוק, ולפמ"ש בב"ב דקנין פירות דבעל לאו כקהג"ד לכ"ע לא מקשה ר"ל לר' יוחנן מידי וצ"ע: ועד"פ אמרתי ליישב די"ל דמיתבא הוא ר"י לר"ל ע"פ תי' תוס' הנ"ל דק"פ דבעל לאו כקה"ג י"ל ברייתא דמתה איירי דיש לי' ק"פ ע"פ תק"ח ובחיי' לאו דק"פ כזה לאו כקה"ג ולביתיך דהקנתה היא לו ק"פ כזה כקה"ג ומהכא יליף ר' יוחנן בכ"מ היכא דקנה או הקנו לו, אבל ברייתא דמתה משום תקחז"ל לאו כקהג"ד ומ"מ קורא אח"מ דגם בחיים הי' לו מיהא פירות לאו כקונה פירות מן השוק הוא כמו לר"ל כמ"ש תוס' שם לר"ל, וכ"ז לר"י דק"פ כקהג"ד לא מוכח מולביתיך רק היכא דיש לבעל קנין פירות כקנין הגוף דבכ"מ כקהג"ד אבל פירות דבתק"ח דלא כקהג"ד מנ"ל, אבל לר"ל דבכ"מ ק"פ לאו כקהג"ד וכיון דגלתה תורה ולביתיך כשהקנתה לו הגם דגם קנין פירות כזה לאו כקהג"ד גזה"כ הוא לענין בכורי אשתו א"כ מה לי הקנתה לו או מתק"ח וקשה מברייתא מתה אין אבל בחיים לא וקשיא לר"ל. ועיין מהר"ם שיף שם דמפרש איפכא דר"י מותיב לר"ל, אלא שדבריו במח"כ אין נראים דמ"ש לר"י י"ל ברייתא דמתה דל"ל פירות זה א"א דהא כתב תוס' דהו"ל כקונה פירות מן השוק, ומ"ש אבל לר"ל מ"ש דיש לה או אין לה כיון דגזה"כ הוא וס"ל לר"ל מקרא דלביתיך מרבי' אפילו ל"ל פירות, וזה ודאי אינו דהא מקשה ר"ל לר"י לחד לשנא מדאצטריך לביתך וא"א דמרבין בל"ל פירות לא מקשה ר"ל לר"י וע"כ זה אין ה"א בל"ל פירות דחייבי' תורה להביא ולקרות ודברים אלו אין ראוי' לכבודו זצ"ל, אבל דברינו יתכנו שפיר נכון: ומיושב בזה הא דכתב הרמב"ם דבעל מביא בכורים ואפי' לאח"מ דכתיב ולביתך, והקשה ברכת הזבח בעירובין ומובא בפ"י שם הא קיי"ל כר"ל ולדידי' ולביתך דוקא לאח"מ ומנ"ל מחיים, ולמ"ש א"ש דס"ל לרמב"ם דליכא ה"א לפרש ולביתך לאח"מ דאין משמעות הקרא כן כמ"ש פ"י שם אלא תוס' משום קושיא הוצרך לומר כן, אבל לפי מ"ש די"ל דר"י מותיב לר"ל א"ש ועיין: מתוך דברינו מצאנו יישוב קושיתנו על תוס' ב"ב די"ל דהך תי' ס"ל דמתיב ר"י לר"ל וע"ד שכתבנו כן י"ל, אבל רחוק דתוס' כיון לכ"ז בחד תי' שם. ולכן נ"ל בשנסביר למה קנין פירות דבעל גרע מכל ק"פ דעלמא, מלתא בטעמא כיון דלפעמים בע"ח ואלמנה גובה ממנו אין זה קנין פירות כק"פ דעלמא שהוא שלו לגמרי ככל דבר שהוא של אדם אבל ק"פ דבעל במקום פסידא דאחרינא גובין ממנו לא כדידי' ממש יחשב ק"פ ולא דמי לק"פ דעלמא שאין בע"ח דאחר גובה רק בע"ח דידי' כנ"ל. והא"ש דל"ק מגיטין דאותבי' ר"ל לר"י י"ל דר"ל לא ס"ל מסקנת ש"ס ב"ב דבמקום פסידא גובי' ממנו והו"ל ככל ק"פ דעלמא ותוס' ב"ב כ' לפי ש"ס ב"ב י"ל לר"י הוצרכו לתק"א דק"פ מתק"ח שהוא חליש מק"פ דעלמא וא"ש. ומיושב לי ג"כ מה דקשה על תוס' ב"ב מסוגיא דב"ק דאמר דתנאי בשן ועין כ"ע ס"ל ק"פ לאו כקהג"ד, משמע אי בכ"מ כקהג"ד כן ק"פ דבעל והא ק"פ דבעל לאו כקהג"ד, וכן קשה מסקנת הסוגי' דפליגו בפלוגתא דתנאי במוכר עבדו לשלשים יום והא קנין פירות דבעל גרוע וצ"ע ולמ"ש י"ל עפמ"ש תוס' דר"ה ור"פ דאמרו תנינא לתק"א ממתני' ע"כ דס"ל דגם במקום פסידא דאחרינא תקנו לתק"א וש"ס מצי למימר ולטעמיך, והם עכ"פ הכי ס"ל כי כן ק"פ דבעל אלים ככל ק"פ ואזיל סוגי' שם אח"כ לר"ה ור"פ וא"ש: המורם מדברינו דתוס' ס"ל דבמקום פסידא דאחרינא גובי' גם מפירות של בעל בחיים כשיטת הרא"ה. והנה הבית מאיר הוכיח מסתימת המחבר סי' צ"ג סעיף ד' דאלמנתו נזונית אם נשאת הבת בין בחיים ואפילו לאח"מ משמע מחיים אפי' מפירות. ולפע"ד סתימת מעיקרא אין כאן מדכ' ואפילו אח"מ ואם קאי גם אפירות דגובה מחיים דאלים שעבודא ליכא אפי' אח"מ בין מפירות בין מגוף דכ"ש הוא ממה דגובה מחיים מפירות מזה נשמע דהמחבר לא איירי רק דגובה מן הקרקע ולא מפירות ולא מבעי דגובה מחיים שאין לו בגוף זכות עדיין אפי' אח"מ גובה דכיורש שוי' לגבה, ומינה דלא מגבי' פירות כלל. ולענין דינא כיון דהראנו לדעת דהרא"ה ס"ל דגובה מפירות ובררנו שכן שיטת תוס' ורמ"א סי' שפ"ח כ' דאינה גובה מן הפירות מ"מ התופס יכול לומר קים לי כרא"ה ותוס'. גם י"ל דרמ"א סי' שפ"ח דוקא אם מכרה והזיקה אחר שנשאה אינה גובה מן הפירות דכבר הוא מוחזק בפירות וקדם להו, אבל אם מכרה והזיקה קודם שנשאת וכן אלמנתו גובה מן הפירות דקודמים לו, וכ"כ הרא"ה לחלק בענין אחר, וכן רמב"ן ב"ב דכל שלאחר נשואי' גרע שהוא ס"ל אפילו מן הגוף אינו גובה, ואנן דפסקינן מן הגוף גובה כמ"ש רמ"א הנ"ל. ודוקא מן הגוף, אבל מפירות דוקא מה שנתחייבה אחר נשואין אבל מקודם נשואין גובה מן הפירות וכן אלמנה שבסי' צ"ג כן נ"ל ועדיין לדינא צ"ע: יט. ב"ש סימן צ"א מביא דמהרי"ק ס"ל דמנכסי צאן ברזל אפילו במקום פסידא לוקח שוי', ובעל נתיבות חולק עליו וראי' דמהרי"ק מדאמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל אלמא דנכסי צאן ברזל תקנה קדומה היא ולא בכלל תקנת אושא ול"א ר"א במקום פסידא דאחרינא שוי' כיורש רק בנ"מ דהוא מתק"א. ובבית מאיר כתב דבעל נתיבות ס"ל הגם דתקנה קדומה היא בנכסי צאן ברזל מ"מ במקום פסידא לא שוי' כלוקח. ולפע"ד נראה לדחות ראי' מהרי"ק דקדימה היא עד"פ. בשניישב דקדוק עצום על הש"מ שישבנו פעמים למה אמר אביי בהאי לשנא אם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב הול"ל איפכא אם אמרו בנצ"ב. ואני מוסיף דקדוק חמור לפי' רש"י אם אמרו בכ"מ וכו' דמכרה קיים הא האי דמכרה קיים עיקר דין הוא ולא צריכים לומר מידי ובאושא צריכו לומר דמכרה בטל מתקנה ואיך אמר אביי אם אמרו ונ"ל דיש להקשות דלמא ברייתא ר"מ דק"פ כקהג"ד ומה"ט א"א לה למכור ומנ"ל לר' יהודה דתנינא לתק"א. ולמ"ש תוס' ב"ב דק"פ דבעל קיל משו"ה הוצרך תק"א לכ"ע או למ"ש ש"מ דאין ק"פ מבטל המקח חוץ באב שכתב לבנו וכדומה לו א"ש, אלא דהא גופי' מנ"ל לר' יהודה דלמא ברייתא משום ק"פ וק"פ דבעל כקהג"ד ומבטל המכר, אלא דזה מוכח מכח הקושי' וכי למ"ד ק"פ כקהג"ד ליתא לתק"א ש"מ או כתי' תוס' או כש"מ וע"כ ברייתא משום תק"א, והיינו דודאי לא עלה ספק בלב אדם דלא תקנו באושא וריב"ח שקורי משקר ח"ו. אלא דאמר ר' יהודה וכן ר"פ ור"ה דכבר מוזכר מתק"א בברייתא או במתני' וכ"כ הרא"ה כתובות, ודלא תקשי לומר ק"פ כקהג"ד למה לי' לתק"א ע"כ דקיל ק"פ דבעל לבטל המכר ומוכח תק"א מברייתא. וי"ל לפ"ז דהשיב אביי דלא מוכח מברייתא דקאי בתר תק"א אלא משום דאתי כמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מה תאמר הא מוכח מדהוצרכו לתקן באושא דמכרה בטל ש"מ דק"פ דבעל קיל או דק"פ דעלמא אינו מבטל מכר משו"ה הוצרכו לתק"א אם אמרו בנ"מ היינו אם הוצרכו לומר בנ"מ דמכרה בטל דמשום ק"פ לא בטל דקליל ק"פ לבטל המכר, יאמרו בנכסי צאן ברזל, ק"פ דנצ"ב בודאי אלים ככל ק"פ דעלמא ויותר ואלים כמו ק"פ דאב לגבי ברי' וי"ל ברייתא משום ק"פ ולא משום תק"א ובנצ"ב באמת לא היו צריכים לתק"א למ"ד ק"פ כקהג"ד ולא אמרו בו מידי ומיושבים כל הדקדוקים ע"ד פלפולא חריפתא:
ממילא נדחה ראי' מהרי"ק דאביי אינו מחלק בין נצ"ב לנכסי מלוג רק לענין קנין פירות דצ"ב אלים מדנ"מ אבל להלכתא דק"פ לאו כקהג"ד בתק"א ליכא חילוק בין נצ"ב לנ"מ ועיין: בס' בית מאיר כתוב לאמור נגד מהרי"ק לדבריו דלוקח גמור הוא בנצ"ב יהי' חוזר ביובל וסתמא קתני במתניתין דירושת הבעל אינה חוזרת, לפע"ד לק"מ דוודאי גם בנצ"ב דטבא לי' עבדו לי' ולא הכריחו אותו שיהי' לו דין לוקח ויוכל לומר א"א לי בתקנת חכמים להיות אלים כחי כלוקח ויש להבין קצת הא דאמר ר"א לענין יובל כיורש שוי' והרגיש תוס' הא מדינא הוא כיורש ולהנ"ל י"ל דרצה לומר אפילו בנצ"ב דלוקח הוא בחיים דבאחריותו הוא, מ"מ שוי' כיורש שלא ע"י דטבא עבדו לי' במק"א ויופסד במקום יובל: והנה הב"ש סי' צ"ג נתקשה על סתימת הפוסקים דאלמנה גובי' בין מחיים אפילו לאחר מיתה ולא חלקו בין נ"מ לנצ"ב והב"ח סימן צ"א כתב מסתימה זו ראי' דלא קיי"ל כמהרי"ק אלא כבעל נתיבות דליכא חילוק בין נכסי מלוג לנכסי צאן ברזל. ולדינא נ"ל דנראה מסתימת המחבר סי' צ"ג דגם מנכסי צאן ברזל גובה וכן נראה מפשטות סוגית ש"ס דספי"נ דקאי גם על נצ"ב, דהא מתני' לענין יובל קאי גם על נצ"ב דכיורש שוי' ואמר דבמקום פסידא דאחרינא כיורש שוי' משמע כמו לענין יובל דכיורש שוי' בנ"מ בין בנצ"ב כן במקום פסידא דאחרינא דעל תרוייהו קאי, אבל לענין פירי מחיים לא מוכח משו' למסקנא דבמקום פסידא כיורש שוי' ומסתימת המחבר סי' צ"ג אין ראי' כמ"ש כבר לעיל אות טו"ב, והחילוק שבין פירות לבין נצ"ב אפילו תימא ששניהם תקנות קדומות היו כמ"ש מהרי"ק ובית מאיר למה זה מזה, ולפע"ד יש לחלק בחלופא רבה, עפמ"ש כבר לעיל די"ל דבמקום פסידא דאחרינא כיורש שוי' משום דלא הי' אפשר להו לומר דכלוקח ממש הוא לעולם דמפסיד עי"ז הרבה בזמן שהיובל נוהג שצריך להחזיר ויצא שכרו בהפסדו לכן אמרו לענין יובל דינו כיורש משו"ה אמרו נמי במקום פסידא דאחרינהו שיהי' לו דין יורש, וכ"ז בגוף הקרקע דאיכא נ"מ לענין יובל אבל בפירות מחיים דלא שייך דבר זה שוינהו במוחלט לעולם כלוקח ואפילו במקום פסידא דאחרינא. והא"ש בנצ"ב דשם איכא טיבותא לדידי' לענין יובל שיהי' כיורש גם במקום פסידא דאחרינא כיורש שוי' כמו בנ"מ וחד טעמא לתרוייהו כנלפע"ד נכון לדינא בעזה"י: כ. לענין שומא ש"ס ארוך הוא בב"מ ל"ו דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן לי', והקשה תוס' ב"ב הא במקום פסידא דאחרינא כיורש שוי' ואזיל בשיטת הרא"ש דיורש דעלמא מהדר ועיין מהרש"א שם ומתרץ דכיון דמדינא לא מהדר רק משום ועשית הטוב לא פסידא דאחרינא הוא ובב"מ הקשה תוס' למה לא מהדרי' לי' הא דטבא לי' עבדו לי' ומתרץ כיון דאיכא פסידא דאחרינא. ובש"ך סי' ק"ג תמה על תי' תוס' הא לענין שאין מחזיר ביובל דטבא לי' עבדו לי' הגם דאיכא פסידא לאחרינא אוקמי אדינא ולא חשו לפסידא דאחרים, ובקצה"ח כתב לאמור דוקא במקום דאיכא פסידא דבעל הגם דאיכא פסידא דאחרים כמו ביובל אוקמי אדינא, אבל לענין שומא דכתב תוס' ב"ב דמה דלא מהדרינן ליכא פסידא, לכן לא מהדרינן לבעל ולא נחשבים כיורש כיון דלדידי' ליכא פסידא ולאחרים איכא אלו דבריו ז"ל וכופל דבריו באבני מלואים. ובמח"כ לא דק דתוס' ב"מ לא ס"ל כמו תוס' ב"ב דהא בב"מ כתב תוס' דלא מהדרינן לי' משום פסידא דאחרינא ולא מהדר דגם יורש מהדר, נראה דס"ל דאם לא מהדר פסידא הוא דלא כדס"ל בב"ב וקמה וגם נצבה קושית ש"ך על תוס' ב"מ. ובמח"כ הש"ך וקצה"ח הי' נעלם מהם מ"ש רמב"ן ב"ב דמה דלא מהדרי' לבעל לא מחשב פסידא כיון שמעולם לא הי' לו קרקע זו דכבר שמו מינה קודם נשואין וליכא משום ועשית הטוב עיי"ש. ולא רחוק לומר דתוס' בב"מ ג"כ הכי ס"ל וא"ש תירוץ תוס' דלאחרים איכא פסידא אם יהדרו לו ולדידי' ליכא פסידא היינו לבעל דוקא כמ"ש רמב"ן והי' קשה לתוס' למה לא מהדר הא לאחרים איכא פסידא דלא מהדר להו מה שהי' להם מקדמת דנא והוצרך לומר דגם יורש אינו מחזיר ואתי שפיר: והנה תוס' ב"ב לא הקשה מדלא מהדרי' הא דטבא. לי' עבדו לי' ושם מקור ומקומו של דבר זה דטבא לי' ונ"ל בשנבין בתוס' ב"מ שכתב תחלה הא דצ"ל בעל לוקח משום דלא מחזירים אבל משום אין מהדר ל"צ דגם יורש לא מהדר וכתב ואי תימא וכו' נראה דמישך שייך קושיא זו דטבא לי' למ"ש תחלה דיורש לא מהדר. ובאמת קושיא זו קשה בלא הקדמה זו דכתב תחלה. ונ"ל עפמ"ש הפרישה לשיטת דיורש מהדר יש מקום לומר הא דלא מהדרי' לי' משום דטבא לי' יהי' כיורש דבחד ענין ל"א פעם יורש פעם לוקח, ולענין דלא מהדר טוב לו שיהי' לוקח דיורש מהדר, שוב ל"א בחדא מלתא לענין מהדרי' שיהי' כיורש, אלא דדחה דיש להקשות יהי' תמיד כיורש בין לענין מהדר בין לענין מהדרי', ואינו מוכרח. נקטינן מדברי' די"ל לשיטת רא"ש דלק"מ קושית תוס' כיון דנחשבים לטובתו כלוקח לענין דלא מהדר א"א לאחוז החבל בב' ראשים באותו ענין שיהי' כיורש לענין דמהדרי' לי'. והא"ש דהקדים תוס' דלענין דלא מהדר לצ"ל לוקח הוא דגם יורש אינו מהדר דלא כרא"ש וע"ז קשה למה לא מהדרי' לי' נחשבי' כיורש לטובתו ואין לומר משום דלענין דלא מהדר טבא לי' שיהי' כלוקח הא גם יורש אינו מהדר והוצרך לתרוצי דלבעל ליכא פסידא ולאחרים איכא פסידא, והא"ש בב"ב דמקשה במקום פסידא דאחרים נחשבי' כיורש ס"ל שם כשיטת הרא"ש דיורש מהדר שוב לק"מ קושי' תוס' ב"מ לענין מהדרי' נחשבי' כיורש כיון דטבא לי' שיהי' כלוקח לענין דלא מהדר גם לענין דלא מהדרי' חשוב כלוקח וא"ש: כא. הרמב"ם כתב דל"מ ולא מהדרי' לי' דלוקח הוא וכ' דין זה בחיים, וכתב הה"מ דלא מהדר דלוקח הוא אבל אי יורש הוי מהדר הגם דרמב"ם ס"ל דיורש לא מהדר הא אין ירושה מחיים, ולא מהדרי' לי' משום דלוקח הוא, אבל אי יורש הוי אין ירושה מחיים והוי מהדרי' לי', אבל כיון דלוקח הוי ל"מ לי' ולא לה דהא מכרה ותמה הח"מ סי' צ"א הא שמו מינה קודם שנשאת ומכרה אח"כ למה לא נהדר לה, וכ' דצ"ל דלא מהדרינן לה כיון דגם הבעל אוכל פירות ליכא משום ועשית הטוב והישר. והנה מלבד שסברתו דחיקה כיון דגם היא אוכלת ואיכא רווח ביתא והגוף שלה למה ליכא משום ועשית הטוב והישר שתחזור למה שהי' לה, וגם קשה לפ"ז לא צ"ל דלא מהדרי' משום דלוקח הוא ולא מהדרי' ללוקח גם אם יורש הוא הא אין ירושה מחיים ולה לא מהדרי' דליכא משום ועשית הטוב והישר כמ"ש הח"מ, ולהה"מ ניחא דאי יורש הוא מחזירי' לה ומשום דלוקח הוא אין מחזירים לה כיון שמכרה, אלא דקשה עליו קושית ח"מ. והנ"ל בזה כיון שאם מהדרי' לה אין לה בגוף הקרקע כמו אדם בשלו שיוכל למכור וליתן בשלו כרצונו והיא אינה יכולה למכור ואם מכרה ונתנה בטל מתק"א ושכיח מיתה באשה יותר מבאיש ולהך צד א"א לה למכור וליתן הגם לרמב"ם מהני מכירה מחיים דבעל מוציא רק אחר שמתה, מ"מ מגרע גרע כחה טובא ע"י תק"א כה"ג לא אמרו דלהדר משום ועשית הטוב והישר דאפשר דטוב לה דלא מהדרי' ותתן הדמים למלוה והבעל יורש אח"מ וא"א לה למכור וליתן בחיי' כן נ"ל נכון מסברא והא"ש דאמר דלא מהדרי' משום דבעל בנכסי אשתו כלוקח שוי' רבנן היינו דכלוקח הוא דאינה יכולה למכור וליתן וכשיוחזר לה אין לה בה רשות כאדם בשלו ממילא ליכא משום הטוב והישר להחזיר לה וא"ש. והנה נתקשו על שיטת הרמב"ם לשיטתו דס"ל דבעל לוקח רק לאחר מיתה ולענין שומא ס"ל דלוקח מחיים הוא דלא מהדר ולא מהדרינן ועיין ש"ך. והנה מלא מהדרינן לי' מחיים ל"ק לפמ"ש דמה דאמר בעל לוקח הוי לענין לא מהדרינן לי' לא צריך דגם אם יורש הוא לא מהדרינן לי' דאין ירושה מחיים, והא דאמר בעל לוקח הוי היינו דבכ"מ הוא לוקח לענין שלא תוכל למכור וליתן כאדם בשלו ולכן לא מהדרינן לה, ולק"מ לרמב"ם הגם בחיים לאו לוקח הוא מ"מ לא מהדרינן לה כיון דלאח"מ לוקח הוא וא"א לה למכור על צד שתמות היא דשכיח טפי משתתאלמן או תתגרש וא"ש:
אלא דקשה מדלא מהדר וע"כ משום דנחשב לדבר זה כלוקח ממש דלא מהדר ולרמב"ם אינו לוקח רק לאח"מ ולמה לענין שומא כלוקח מחיים הוא. וליישב גם זה נ"ל דהא דס"ל לרמב"ם דאינו לוקח מחיים ואינו מוציא לאח"מ ודייק לי' כן מדאמר ריב"ח ומתה הבעל מוציא אבל מחיים לא, וטעמא דמלתא דלא תקנו רק שלא יופסד ממה שראוי' לו שיורשה לאח"מ, אבל אם מכרה קיים כל ימי חיותה ובטל אח"כ אין לבעל פסידא ממה שראוי' לו לבסוף הוא חוזר לירשה ולא מחיים, וכ"ז לענין ביטול המכר, אבל לענין שומא אם מהדר שוב לא יוחזר לו לאחר מיתתה ויפסיד הירושה, מה תאמר יהדר כ"י חיי' ואם תמות ישוב לו ויהי' ביד המוחזר לו בספק אם יושאר בידו כה"ג ל"א להחזיר משום ועשית הטוב והישר ולא אמרו רק כשיותיר לו יחזיק בה כשלו וכמו שהי' לו קודם שנישום ממנו וא"ש נכון לפע"ד: כב. הרא"ש כתב לענין מהדר ומתה ולענין לא מהדר ומתה וקשה דהוא היפך שיטתו דס"ל דבעל לוקח מחיים הוא וכתב הש"ך דמתה לאו דוקא וכ"כ הב"ש, והוא דוחק אם גם בחיים ס"ל דלא מהדר ולא מהדרי' למר דקדק וכ' ב"פ ומתה לענין מהדר ומהדרינן. ונלפע"ד דבכ"א קמ"ל רבותא אפילו מתה לענין דלא מהדרי' איכא רבותא דמתה דלא מבעי מחיי' דלא מהדרי' לי' דאין לומר דטבא לי' וכו' ונחשבינהו כיורש דהא אין ירושה מחיים ואי משום דלא מהדרינן לה צ"ל דלוקח הוא, לפמ"ש דלא צ"ל דלוקח שוי' לענין דבר זה דשומא כיון דבכ"מ לוקח הוא ממילא ליכא משום ועשית הטוב וכו' לגבי דידה, וגם אם נחשבי' לענין שומא כיורש לא מהדרי' לא לי' דאין ירושה מחיים ולא לה כיון דבעלמא לוקח הוא, ואין בידה המוחזר לה כעושה בשלו, קמ"ל לאח"מ לא מהדרי' לי' הגם דאם יורש הוא מהדרי' לי' ל"א דטבא לי' שיהי' כיורש: ולענין לא מהדר ג"כ איכא רבותא לאח"מ יותר מבחיים, והוא עפמ"ש הפרישה די"ל לדבר א' ל"א פעם יורש ופעם לוקח וכ' כיון דא"א לומר פעם יורש פעם לוקח ואם כיורש הוא טוב לו לענין דלא מהדרי' לי' וריעותא לו אין מהדר לשיטת הרא"ש, ואם לוקח נהפוך הוא יש לנו למוקמי אדינא שיהי' לעולם כיורש כן י"ל. ואחר הוצעת דברי הפרישה אני מפרש דברי הרא"ש דל"מ קאמר ל"מ מחיים דלא מהדר דכלוקח שוי' לענין שומא ול"א כיון דאם נחשבי' כיורש יהי' לטובתו לענין דמהדרי' לי' נוקמי אדינא שיהי' תמיד לענין שומא כיורש דהא לענין דלא מהדרינן לי' גם כשיהי' יורש לא מהדרי' לי' דאין ירושה מחיים, ולה אין מהדרי' כיון דבעלמא לוקח הוא ליכא משום ועשית הטוב לגבה כמ"ש וכיון דליכא נ"מ לדידי' לטובה בשום צד כשנחשבי' כיורש לענין שומא לכן לענין דלא מהדר שוי' כלוקח אבל לאח"מ ה"א כיון דאם נחשבי' כיורש לענין דמהדר יש לו טיבותא לענין דמהדרי' לי' ה"א דנחשבי' גם לענין מהדר כיורש ואוקמי אדינא וטוב לו במק"א לענין דמהדרי' לי' גם קמ"ל לאח"מ לא מהדר דשוי' לעולם כלוקח לענין שומא כיון דפעם לטובתו פעם לרעתו הניחוהו על תקנת חכמים ועיין:
כג. הרמ"א סי' ק"ג כתב וי"א דוקא מתה והוא שיטת הרא"ש וס"ל דרא"ש בדוקא קאמר ומתה וקשה הא הרא"ש ס"ל דבעל לוקח מחיים. ונלפע"ד ליישב בשניישב קושית תוס' ב"ב ספי"נ מדלא מחזיר הא במקום פסידא כיורש שוי' וקושיא זו לשיטת הרא"ש ב"מ דיורש מהדר כמ"ש מהרש"א שם ונ"ל ליישב הנה הרא"ש כ' דאורת' דלא מהדר הוא במחלק נכסיו אבל יורש דממילא מהדר וכ"כ בנמק"י שם והוא כתב מלתא בטעמא דביורש ממילא לא שייך לומר אדעתא דארעא נחית דלא בא לו על ידי מעשיו דנימא אדעתא דארעא עשה ונחית לה ואין שייך לומר כן רק בלוקח ומקבל מתנה ומחלק נכסיו דכמקבל מתנה הוא דע"י מעשיו בא לו דאדעתא דהכי עשה קנין ונחית לכך ונ"ל די"ל גם בירושת הבעל דאדעתא דהכי נחית דהא כל הנושא אשה יודע שירשנה ואדעתא דהכי שיזכה בחיים ולאח"מ ירשה בכל שנשאר לאח"מ ואדעתא דארע' נחית, ובש"ס כתובות ר"פ הכותב קרי לי' נחלה הבאה לו ממקום אחר דע"י מעשיו נעשה יורש ודומה ללוקח ומקבל מתנה וגם לשיטת רא"ש ונמ"י לא צ"ל בעל לוקח שוי' גם אם כיורש הוא אינו מחזיר דדומה לאורת' ולוקח, ונ"ל הא דצריך דבעל לוקח דקודם תק"א דתוכל למכור וליתן והבאנו באות א' דבר ש"מ דהי' שכיח שמוכרת ונותנת לכן ראו על ככה לתקן תק"א וקודם התקנה ידע הבעל דשכיח דמוכרת ונותנת לבני משפחתה ולאו אדעתא דארעא נחית שירשנה, ואם מתה וירשה הו"ל כיורש דעלמא דממילא אתיא במקרה ולא הי' יוכל לעשות ולא עשה כדי שירש. ומיושב קושית תוס' ב"ב במקום פסידא דאחרים נשוי' כיורש דגם אם נשוי' כיורש אינו מחזיר כיון דבעלמא לוקח הוא דמכרה בטל ממילא גם אם נחשבי' כאן כיורש הו"ל כארת' ולוקח לענין זה דאדעתא דארעא נחית דאדעתא דהכי נשאה שירשנה בודאי והא"ש דכ' הרא"ש משום שהוא לוקח אבל אי לא הי' לוקח היינו בכ"מ אי לאו תק"א הו"ל דין יורש דממילא דמהדר, אבל להיות דבעל בנכסי אשתו לוקח לא מהדר דגם אם נשוי' יורש לדבר זה מ"מ לא מהדר, והא"ש דכתב דוקא מתה דמחיים אם נחשבי' כיורש ואין ירושה מחיים מהדר וכיון דאיכא פסידא לאחרינא כיורש שוי' ומ"ש רא"ש ומתה בלא מהדרי' משום דבעל לוקח במק"א וליכא גבה ועשית הטוב והישר כדכתיבנא באותיות הקודמים: ומ"ש הרמ"א וי"א מתה דוקא היינו לענין לא מהדר אבל לענין דלא מהדרינן לי' פשיטא דגם מחיים לא מהדרי' לי' וכ"ש הוא כמ"ש ומצאתי מקום ישוב בדברינו אלו לקושית סמ"ע סי' קי"ב דשם ס"ל דגם מחיים לוקח הוא ואין גובי' ובסי' ק"ג כתב הרמ"א וי"א דוקא לאח"מ לוקח הוא ונדחק דבסי' ק"ב איירי בנצ"ב ואינו במשמע. ולמ"ש א"ש דס"ל כרא"ש לדינא דלוקח מחיים הוא, והא דסי' ק"ג משום דבחיים איכא פסידא דאחרינא שוי' כיורש, אבל לאח"מ גם אם נשוי' כיורש לא מהדר ליכא פסידא דאחרינא ובסי' קי"ב דע"כ צ"ל הא דלא גובה מבעל או משום דשייך איהו דאפסיד או כשיטת בעה"ת דוקא אלמנה גובה או כמ"ש משום דבדאקני שיעבודא לאו דאורייתא יהי' מאיזה טעם שיהי' דלא חששו שם משום פסידא דאל"ה גם לאחר מיתה גובה, שוב ליכא חילוק בין מחיים לאח"מ דבעל גם מחיים לוקח הוא כשיטת הרא"ש וכ"כ בא"ע כשיטת הרא"ש וא"ש כל מ"ש בזה נכון מסברא ישרה זכה וברורה בעזה"י: כד. המחבר בח"מ סי' ק"ג כ' דין דמהדר ול"מ בחיי' כרמב"ם ובא"ע כתב לאח"מ כרא"ש ועיין ב"ש. ונלפע"ד בשניישב דקדוק הש"ך דבשמו מינה קתני ומתה ובשמו לה ל"א ומתה, ונ"ל בשמו לה איכא רבותא יותר בחיים דשוי' כלוקח במקום פסידא דאחרינא, אבל לאח"מ ליכא רבותא לשיטת תוס' ורמב"ם דיורש לא מהדר וכן כתב הש"ך ונ"ל בשמו מינה איכא רבותא יותר לאח"מ מבחיי' והוא ע"פ דברי הפרישה שהבאנו לעיל פעמים דבחדא מלתא אין לומר פעם לוקח ופעם יורש. לפ"ז איכא לאח"מ רבותא יותר דלא מהדרי' לי' דלא תימא דשוי' כיורש משום דטבא לי' כקושית תוס' ואי משום דבדבר א' לא אמרינן פעם יורש ופעם לוקח ולענין דלא מהדר טובתו דיהי' לוקח דגם אם יהי' יורש לא מהדר וה"א לענין לא מהדרי' לי' נשווי' לטובתו כיורש ולעולם יורש לענין שומא, קמ"ל כתי' תוס' במקום פסידא דאחרינא לא אמרינן דטבא לי', וכ"ז לא נשמע מדלא מהדרי' לי' מחיי' דה"א דוקא מחיי' שוי' כלוקח דלא מהדרי' לי' ולא אמרינן דטבא לי' ואם נחשבי' כיורש יהי' צריך למהדר דאין ירושה מחיים ולומר פעם יורש פעם לוקח א"א לכן אוקמו אתקנתא דלעולם לוקח הוא, אבל לאח"מ ה"א דכיורש נחשבי' לענין דמהדרי' קמ"ל ומיושב דקדוק הש"ך: ואומר מעתה דמחבר ס"ל כרמב"ם דאין מחיים בין לאח"מ לא מהדר ולא מהדרי' אלא מחיים איכא רבותא יותר לענין לא מהדר ולאח"מ איכא רבותא יותר לענין לא מהדרי' לי' לכן נקיט בח"מ דלא מהדר ולא מהדרי' מחיים ובא"ע לאח"מ להשמיענו בכ"מ רבותא א' בח"מ מחיים דמ"מ לא מהדר ובא"ע לאח"מ דמ"מ לא מהדרי' לי' כנלפע"ד: ודע דמה שהקשו תוס' וראשונים לענין שומא במקום פסידא דאחרינא נחשבי' כיורש, או במקום פסידא דידי' נימא דטבא לי'. כשאני לעצמי הי' נלפע"ד בכללא דהאי מלתא כל שהי' חיוב קודם התקנה וע"י התקנה יופסדו אחרים או יפסיד הבעל נחתו לחלק בין הפרקים לשוי' יורש לטובתו, או משום פסידא דאחרינא כגון אלמנה ולותה ואכלה וכדומה, אבל לענין שומא דהדר תקנה זו היא מאוחרת לתקנת אושא ובימי אמוראים נתקנה והם אמרו דלוקח אינו מהדר ולא מהדרי' לי' כל ששם לוקח עליו ובכלל בעל דשוי' לי' רבנן ולא אמרו בו חוץ מסום פסידא דאחרים והדר או משום דטבא לי' מהדרי' לי' דמב' צדדי' אין בתק"א פסידא דהותקן תקנה דועשית הטוב והישר ובשעת תק"א לא נאמר בזה חוץ משומא דהא לא הי' וכללו יחד הבעל בכל לקוחות, כן נ"ל בעזרת השם חכמה בטוחות, לולי דלא שערום רבותינו קמאי ובתראי. ברוך לאל גומר עלינו, הוא הראנו ויראנו מתורתו נפלאות, יעשה עמכו לטובה אות, מצמיח ישועות בורא רפואות, שלח לי עבדך רפואה שלימה ממעל, חזקני נא לישא עול, ללמוד וללמד רב פעלים לפעול, ולהשיב תשובה שלימה למי שכהלכה שואל, לבל ישוב דך נכלם. ותשלם כל המלאכה, בעזרת משפיע ברכה, כאור בוקר ליום ד' לס' וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, שנת לא תאונה אונה אליך רעה לפ"ק פה פ"ב יע"א. הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: