כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כז
שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ה' י"ב כסליו תר"י לפ"ק לדזיו לי' שלום, נופך ספיר ויהלום ה"ה כבוד ידידי גיסי הרב המאוה"ג חריף ובקי בעל פיפיות יפ"ת כש"ת מו"ה יעקב יוקל נ"י בשבת תחכמוני בק"ק גארליטץ יע"א: לשמחת לבי הי' לי מכתבו הנעים כאשר בא לידי בראותי מתוכו כי עמכם החיים והשלום כן יתן ה' סלה גם מאתנו אוכל להודיע כזאת ב"ה והנה ידידי גיסי נ"י עשה לי מטעמים באמרי פיו ח"ת בסוגיא דהיזק שאינו ניכר טעמתי בהם טעם לשבח ראוי להעלותם על שולחן מלכי רבנן הגם דאית להו פרכא, יהי כן ה' אלהיו עמו לישב שקט ושאנן על התורה להעמיק בה כאשר אותה נפשו היפה וה' רצון יראיו יעשה יגבי' קרנו ויגדל תפארתו בקרוב: והנה היום באתי אל העיון והיום יצאתי בעטי עט סופר מהיר להשיב מפני הכבוד בקוצר אומר לא יכולתי להתמהמה יותר כי עול הישיבה עלי שעורי דאורייתא והקיצור יספיק כעת הזאת עד עת הפנאי אי"ה. הנה מע"כ גיסי נ"י יצא ליישב פי' המשניות בסוגיא הנ"ל דכתב דאי מתני' במנסך ממש ע"כ שלא ידע שחייב מיתה דאל"ה קלבד"מ, ותמוהים דבריו דהא ש"ס מתרץ משעת הגבהה קני', וגם הלא פסקינן דחייבי מיתות שוגגים פטורים. ורצה כבודו ליישב עפמ"ש מהר"מ שיף דטעמא דשמואל לפמ"ש דס"ל הגבהה צורך ניסוך הוא היינו דס"ל אין אדם אוסר רק בהגבה' כשיטת רש"י חולין סוגיא דרבוצה וכי כן הגבה' צורך ניסוך וי"ל דס"ל להרמב"ם דטעמא דרב דלית לי' הגבהה צורך ניסוך די"ל דהא דאמרינן לצעורי דווקא כשפטור לשלם אבל כשחייב לשלם לא אמרינן לצעורי דלא יפסיד לנפשי' ולכן כשיודע שחייב מיתה ופטור מלשלם דקלבד"מ א"כ שייך לצעורי וצריך הגבה' שלא נאמר לצעורי וכי כן פטור באמת משום קלבד"מ וע"כ דלא ידע שחייב מיתה וסבור שחייב לשלם ולא שייך לצעורי וכי כן מדין מחייבים אותו דמשעת הגבה' קני' דלאו צורך ניסוך הוא אלו דבריו:
והנה מלבד שדברי מהרמשי"ף ז"ל אינם ראויים לכבודו במח"כ דלא שייך ע"ז הגבה' צורך ניסוך כדי שיהי' יוכל לאסור דאטו ניסוך באיסור יין תליא גם כשלא אסר היין מ"מ חייב מיתה כעובד להר וכדומה דחייב אפילו שהנעבד לא נאסר כמבואר, וצורך ניסוך לא שייך רק כשצריך לגוף המעשה מנסך אבל כשיוכל לעבוד ולנסך בלא"ה בשביל שא"א של חבירו לאו צורך מיקרי וזה פשוט ומובן. אבל גם אם נניח כדבריו הנ"ל מ"מ לא שייכי' אלא למ"ד א"א אוסר דלא יוכל לאסור דלאו דילי' הוא, ולשיטת רש"י לפי הבנת תוס' סוגיא דרבוצה דרש"י ס"ל דבהגבה' קניא דיוכל לאסור אז דברי מהרמשי"ף אמורים אבל לפי המסקנא דלצעורי קמכווין א"כ פשיטא דלא מהני מה דקניא בהגבה' ועל זה לא אמרה רש"י מעולם כמובן וממילא נפלו דברי מהרמשי"ף וכשל עוזר ונפל עזור דברי ידידי נ"י: ומ"ש משם האחרונים דהיכי דחייב לשלם לא שייך לצעורי לא ראיתי מי שכתב כן, ולא ראינו אינו ראי' ואין דרכי באחרונים ונאמן עלי ידידי גיסי נ"י, אבל לא אבין איך מצאו ידיהם בסוגיא דרבוצה דמקשה ממנסך ומשנים אוחזים דנאמר לצעורא הא מחויב לשלם, וגם כל עיקר הפלוגתא דאמוראי בלצעורי קאי במזיד דבשוגג היינו שלא ידע דשל חבירו הוא או דסבר שלא יאסר כמ"ש רש"י בחולין שם לא שייך לצעורי רק במזיד וחייב לשלם, והעיקר בזה דצ"ל כמ"ש התב"ש דאין דרך לעבוד בשל אחרים וע"כ דרוצה לצער חבירו ועשה מעשה זה בשל חבירו ושוב אמרינן דגם כשעשה לא התכווין כלל לעבודה רק לצער או דמוקמי' על חזקת כשרות ולא יעבוד ע"ז ולכן אפילו כשמפסיד לעצמו אמרי' לצעורי כיון דע"כ מעיקרא להכי אתכווין דלא יעבוד בשל אחרים, או דמוקמי' אחזקת כשרות ואלימא דנימא עי"ז דמפסיד לעצמו כן ועיין פלתי דמסופק אי יאומן במגו ועכ"פ מוכח מש"ס דאפילו דמפסיד לנפשי' אמרינן לצעורי דאל"ה אין מקום לשקלא וטרי דש"ס חולין יהי' מאיזה טעם שיהי' ולכן לא אבין דברי האחרונים הנ"ל ואולי כבודו קיצר דבריהם: ולחומר הקושי' על פירוש המשניות י"ל דצ"ל איך מתרץ דמדאגבי' קניא וחייב בתשלומין עדיין קשה לפי שאמר ר"י דהתקנה היתה שלא יהי' כ"א הולך א"כ עדיין מה פעלו במנסך כל אחד ילך וינסך בלא הגבה' והא רב ס"ל ע"כ דלאו צורך ניסוך הוא ובוודאי יעשה כן כל אחד ויפטור מלשלם ולכן ס"ל להרמב"ם דפעלו במי שלא ידע שחייב מיתה ולדעתו יתחייב לשלם וע"י שחייבוהו לשלם לא ינסך ומ"מ צריך לש"ס דמדאגבה' חייב דאל"כ מדינא עכ"פ יפטור דבאמת חייבי מיתות שוגגים פטורים ולכן צ"ל דמדאגבה' קניא כן י"ל. אלא דאפשר באופן שיודע שחייב מיתה רק שאינו יודע שחייב מיתה פטורים מלשלם ולא צריך הרמב"ם דווקא שאינו יודע שחייב מיתה וגם דוחק לומר שחכמים פעלו למי שאינו יודע חיוב מיתה או דין דקלבד"מ ומ"מ לחומר הענין י"ל כן: ואציג פה מה שאמרתי בקושיא זאת דצל"ע מה פעלו עדיין כל אחד ינסך ולא יגביה, הנה צ"ל מאי דקאמר ש"ס מ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב למה יאמר כן מה שלשון מתני' לא נראה כן דמנסך משמע מנסך ממש ואיך מחדש מזה פלוגתא בקנסא מקנסא ילפינן דרב ס"ל ילפינן י"ל דלא ילפינן רק דדחיק לי' מערב. וי"ל דש"ס הוכיח לי' בלא"ה דרב ס"ל דילפינן מקנסא, הנה תוס' נבוך במאי פליגו רב ושמואל בהא דהגבה' ונ"ל בקו' הנ"ל דגם אם משעת הגבה' חייב עדיין למה יתקנו תקנה על מנסך כל אחד ינסך בלא הגבה'. ונ"ל יסוד הענין דלמ"ד קנסא מקנסא ילפינן היינו שראו כי אין קיום לאנשי משחית שהזיקו היזק שאינו ניכר על הכלל כולו יצא ולא פרטו דבר דיהי' דין היזק שאינו ניכר כניכר וחייב לשלם ואם אמרו במטמא נדע בכל שאין ניכר וא"כ גם אם באיזה דבר לא הועילו כי עדיין ילך כל אחד וינסך בלא הגבהה מ"מ לא הוציאו דבר זה מן הכלל ויהי' חוטא נשכר כיון שע"פ רוב הענינים הועילו ישבו לתקן וכל היזק שא"נ שיבוא חייב לשלם, אבל למ"ד לא ילפינן קנסא מקנסא ותקנו על כ"א בפ"ע, קשה שפיר איך ישבו לתקן על מנסך כיון שבמנסך לא פעלו כלום דכ"א עדיין ינסך בלא הגבה'. ומעתה א"ש דרב ס"ל קנסא מקנסא ילפינן והכל הי' חד תקנה שפיר י"ל דמהגבה' קניא ומדין חייב בניכר שוב הי' בכלל התקנה כללי' שתקנו משא"כ שמואל ס"ל לא ילפינן והי' קשה לו שפיר דלמה יתקנו במנסך כיון דקלבד"מ וכל אחד ינסך בלא הגבהה וא"ש. ולפי"ז א"ש דמוכח ע"כ דרב ס"ל מקנסא ילפינן לכן אמר ש"ס בפשיטות דלא אמר מערב משום דהיינו מדמע כי בלא"ה צ"ל דס"ל מקנסא ילפינן שוב א"א למימר מערב ול"צ לומר מדיוק לשון מתני' וא"ש: והא דעשה ש"ס צריכותא לרב לפמ"ש הכל הי' בחד תקנה ולא שייך צריכותא לכאורה זה ל"ק דמ"מ רבותא איכא וכיון דחזינן דגם בלא שכיח חייבו אמרינן טעמם שהי' הכל בכלל ראשית התקנה, ובזה יובן דקאמר במנסך דקלבד"מ קמ"ל כדר"י וצ"ל מאי שייכית דקלבד"מ להיזק שאינו ניכר הלא זה שייך גם בניכר דין דר"י דמדאגבה קנה כמבואר בכתובות ולהנ"ל א"ש דגם מדאגבה קנה ה"א דלא יתחייב באינו ניכר כקושיתי קמ"ל דהכל חד תקנה הי' וכהנ"ל וא"ש: ול"ק מלקמן דמקשה על ר"י דלמה לא קניס במנסך בשוגג לפמ"ש עיקר מנסך לא הי' רק בכלל מטמא ומדמע א"כ כיון שבשוגג לא קנסו באלו שוב על מנסך לחוד לא תקנו א"ש במ"ש הרשב"א דבתרומה דאורייתא קנסו לר"י ע"ש א"כ א"ש כמובן ובפלפול הארכתי בישוב קו' פ"י שם: ובדברים האלו אמרתי ליישב הרי"ף בב"ק דתמה עליו הש"ך ומל"מ דהא רב ס"ל ע"כ קנסא מקנסא ילפינן כדקאמר ש"ס כאן, הנה מצינו שקנסו חכמינו ז"ל עוברי עבירה על המעשה שעשה לא שלא יעשו אחרים כמותם רק בשביל מה שעשו עשו שלא כהוגן לפיכך קנסו וענשו אותו וצ"ל למה אמר ר"י כאן שלא יהי' כל אחד הולך ולא אמר שקנסו המשחית בשביל המעשה שעשה וראוי לענשו והרי מבואר לקמן בברייתא דהעושה מלאכה בפ"ח דחייב בדיני שמים וא"כ ראוי לענשו אלא דר"י הוכיח מדקתני בברייתא מפני תיקון העולם וזה לא שייך רק אם הקנס כדי שלא יהי' כל אחד הולך אבל אי הקנס על מעשיו הרעים לא שייך תיקון העולם כמובן. אלא דלפי דמתרץ לחזקי' דמפני תיקון עולם קאי על שוגג פטור א"כ י"ל דהקנס הי' מפני מעשיו הרעים והא דקתני מפני תיקון היינו להכי לא קנסו גם שוגג מפני כדי שיודיעו היינו דנתן הברייתא הטעם מפני תקון עולם להכי פטרו בשוגג ועל מזיד לא צריך טעם דראוי לקנוס על מעשיו הרעים. וכזה הקשה פ"י לקמן על קו' ש"ס מר"י דלא קניס בשוגג די"ל ס"ל כדי שיודיעו פטרו בשוגג עיי"ש ולפמ"ש ל"ק דע"כ מוכח דר"י ל"ל סברא כדי שיודיעו דאל"כ מנ"ל לחדש דקנסו שלא יהי' כ"א הולך ולא אמר בפשיטות דקנסו משום מעשיו של עצמו וכהנ"ל וע"כ דקשה לי' מפני תיקון עולם וכהנ"ל, וי"ל דרב ס"ל באמת דהקנס הי' משום שעשה מעשה רע ותיקון עולם קאי אשוגג דפטור וא"ש ביותר דקניס הברייתא על הכהנים שפגלו דשם הי' ביותר ראוי' לקנסו שוגג דדאורייתא היא כקושית תוס' בסוגיא ולפ"ז לפמ"ש דכל הוכחת ש"ס דרב ס"ל מקנסא ילפינן היינו דאל"כ איך חייבו על מנסך דעדיין יעשה בלא הגבה' כ"ז אי הטעם שקנסו שלא יהא כל אחד הולך אבל אם הקנס משום מעשה רע שעשה ולא כדי שלא יעשו אחרים כמתכונתו א"כ ל"ק שקנסו מי שעשה כן שיתחייב רק אם לא הגביה לא יוכלו לקנוס דקלב"מ אבל מי שהגביה ובכך איירי מתניתין שפיר קנסו וענשו אותו בכסף. ולפי זה מיושב מה שנתקשה רמב"ן ומהרש"א כדמקשה מפ"ח דלא הקשה למ"ד דלאו שמי' היזק ותירצו דאזיל אי מקנסא לא ילפינן וצ"ל הלא הקשה לחזקי' דמותיב תיובתא ממתניתין מפורשת עליו ואיך לא הקשה לרב בסוגיא דע"כ ס"ל מקנסא ילפינן, ולהנ"ל אתי שפיר בתר דמתרץ לחזקי' די"ל מפני תיקון העולם אשוגג קאי לא מוכח דרב ס"ל מקנסא ילפינן כמ"ש עיין:
ולפי"ז מיושב הרי"ף מדלא מקשה ש"ס מפ"ח לרב ע"כ דס"ל דלאמת לא מוכח דס"ל מקנסא ילפינן ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דשמואל ע"כ ס"ל מקנסא לא ילפינן גם רב ס"ל כן ואם יהי' דין דר"ג דחייב יו"ד זהובים קנסא ע"כ מוכח מדיליף רב מיני' דס"ל מקנסא ילפינן הדרא הקושיא הנ"ל דהו"ל להקשות מרב וע"כ דלא משום דר"ג דינא הוא וא"ש. כ"ז כתבתי ע"ד פלפול דקב"ה חדי בפלפולא: אבל באמת י"ל ביסוד הסוגיא דצ"ל באריכות דברי ר"י שלא יהא כל אחד הולך ויאמר פטור אני זה שפת יתר דהי' די באומרו שלא יהי' כל אחד הולך וכו' ויאמר פטור אני שלא לצורך. ונ"ל דוודאי לא הי' עיקר הקנס משום שלא יעשו אחרים כמותו אלא שקנסו אותו על שהזיק ועשה שלא כהוגן, ולפי שהביא הש"ך ח"מ סימן שפ"ח בשם יש"ש דגם בקנס דרבנן מודה בקנס פטור דלא החמירו מקנס דאורייתא, והקצה"ח מביא שזה שיטת קדמונים בש"מ ב"ק עיי"ש. ולפי"ז גם כאן שהודה שהיזק שאינו ניכר הי' פוטר עצמו וראו חכמי הדור כי כ"א עשה כן היזק של חבירו ושוב בא והודה ואמר פטור אני לכן החזיקו הקנס שאפילו הודאתו לא מהני וכי כן עיקר התקנה הי' לקנוס עוברי עבירה רק כדי שלא יועיל ההודאה חזקו משום שלא יהא כל אחד הולך, והיינו דאמר ר"י ואמר פטור אני דוודאי לעיקר החיוב ל"צ שלא יהי' כ"א הולך דבלא"ה חייב רק שלא יוכל לומר פטור אני חייבו ביותר והיינו דקתני בברייתא מפני תיקון העולם לא מהני הודאתו כנ"ל. והא"ש דל"ק מה שהקשתי למה תקנו במנסך כ"א ילך וינסך בלי הגבהה דכיון דהוצרכו לתקן במנסך בעיקר הקנס לקונסו על השחתתו וזה שייך גם במנסך כמ"ש כבר לעיל שוב לא חלקו דגם הודאתו לא מהני כמו בכל היזק שאינו ניכר דחזקו הקנס כ"כ שלא יהא כ"א הולך וכו' שוב לא חלקו גם במנסך בקנסא דהודאתו לא יועיל כנ"ל. וי"ל ג"כ כדרך שכתבתי לעיל בתחלה סבור ש"ס דטעמא דקנסא רק משום שלא יהא כ"א הולך דסבור דליכא נדנוד איסור והתחייבות במתיק שאינו ניכר וע"כ רק הקנס משום שלא יהא כ"א הולך ושפיר מוכח דרב ס"ל מקנסא לא ילפינן אבל, כדמייתי ברייתא דפ"ח דקתני חייב בדיני שמים שפיר י"ל דעיקר הקנס משום שעשה שלא כהוגן, ובש"ס ב"ק קאמר דהרבותא דברייתא דיהי' חייב בדיני שמים בהיזק שאינו ניכר חזינן דלא פשיטא הוא וי"ל שפיר כהנ"ל ולא צריכנא למימר דר"י ורב למסקנא פליגו בטעמא דקנס אלא דשניהם סוברים דעיקר הקנס לא הי' כדי שלא יהי' כל אחד הולך רק משום שעשה שלא כהוגן וחזקו התקנה משום שלא יהי' כל אחד הולך וכו' עיין: וכד נדייק בסידור לשון הרמב"ם רפ"ז מחובל שכתב אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן חייב כיצד הרי שטימא וכו' ובהלכה שלא חייב כתב שמין מה שהפסיד כדרך כל המזיקין ודבר זה קנס חכמים שלא יהי' כל אחד הולך וצ"ב למה לא כתב מיד מד"ס אמרו שחייב כדי שלא יהי' כל אחד הולך וכו' רק אחר שכתב שמין כדרך כל המזיקין כתב ודבר זה וכו'. ולהנ"ל א"ש דעיקר הקנס שקנסו הוא משום שהפחית דמיהן והשחית ראוי' לקנסו אבל שיהי' לו דין מזיקין ששמין מן היפה וכדרך מזיקי דאורייתא שאפילו הודה חייב זה בכלל כדרך כל המזיקין למה ע"ז כתב ודבר זה עשו כדי שלא יהי' כ"א הולך וכו' וא"ש כנ"ל נכון: אלא דיש לפקפק די"ל הגם דבכ"מ מודה בקנס פטור מכיוון שהודה שעשה שלא כהוגן ובייש עצמו פטור אבל בכאן שאם לא יגיד לא יתוודע לחבירו ורוצה לצערו ע"כ שיאמר כזה עשיתי א"כ אינו מודה בקנס, ואי שאומר שאחר עשה זה בלא"ה צריך להבין בסוגיא וצ"ל דירא לומר שיותפס לשקרן, וי"ל דהי' יוכל לומר שוגג הוא הגם שכ' חי' הר"ן שירא לומר כן שיתוודע היינו שלכן יהי' נשמר מלהזיק ולא יסמוך לומר שוגג הוא דשמא יתיודע הדבר ויותפס בו, אבל בוודאי אם מודה הי' יוכל לומר שוגג אני מלומר מזיד וחייב עצמו בתשלומין ואם יתוודע שמזיד הוא ישלם אז שפיר הוא בכלל מודה בקנס כן נ"ל ובמק"א הארכתי עוד: ואשוב לדברי ידידי נ"י מ"ש בישוב קו' פ"י דמה הועילו בתקנתם עדיין יאמר שוגג אני, וכתב די"ל עפ"י הרשב"א קדושין שכתב הא דפטרו כדי שיודיעו הגם שלא יהי' נאמן י"ל עכ"פ הועילו למי שיאומן לו וא"כ י"ל דלר"י תקנו כדי שלא יהי' כל אחד הולך ויזיק היינו למי שיאומן לו ולכן אמרו שחייב ומכיוון שחייב מתקנה דנאמן מדינא מתוך שנאמן על שלו וכו' וי"ל דלא יאמר שוגג אני כדי שיהי' צריכים להאמין לו משא"כ בשוגג אין חיוב להאמין אלו דבריו בקיצור אינם מובנים לי דהא ע"כ יודה דתחלת התקנה הי' שלא יהי' כל אחד הולך על דעת שיגיד לחבירו והוא יאמין לו והגם שברצון הבעלים תליא מ"מ רבים עשו כן ולכן אמרו שצריך לשלם, ועי"ז לא יזיק וקשה עדיין חשש הראשון שהי' קודם התקנה קאי שיאמר שוגג ושיחת ע"ד שיאמינו לו בעלים ולא יעזוב רשע להזיק בשביל שבמזיד יאומן יותר דלא ירצה לשלם עכ"פ יאמר שוגג הייתי ויזיק למי שיאומן לו כקודם התקנה: ואני בעניי ישבתי קושית הפ"י. הנה החי' ר"ן הקשה קושי' כזאת על דמקשה ש"ס מזיד נמי הא יוכל לומר שוגג אני ותירץ דירא דיתוודע שמזיד הי'. וצ"ע איך אם יעשה בסתר יתגלה הדבר וצריך לדחק. ונ"ל עפ"י דברי הרשב"א קדושין הנ"ל דפטרו כדי שיודיעו להציל ממכשול למי שיאמין לו, והנה בוודאי הי' טוב יותר אם הי' באפשרות לתקן באופן שיאומן מדינא ויוצלו הבעלים אלא שא"א לתקן ועכ"פ מה שהי' בכחם תיקנו. והנה תרוץ הרשב"א לא מספיק רק אשוגג דיאומן לבעלים אבל במזיד מהיכי תיתי יאמינו לו שרואים שרוצה להזיקם ולצערם בוודאי לא יאמינו ואיך מקשה הש"ס מזיד נמי, אלא די"ל דממזיד מעיקרא ל"ק די"ל דאם יודע שפטור מלשלם ואינו רוצה להכשיל יקח עמו עדים שיעידו לו ועי"ז יהי' צריכים הבעלים להאמין ולא יכשלום אבל כשנאמר שחייב לא יקח עדים ויעשה בסתר ולא יגיד ושפיר מקשה הש"ס ובשוגג דלא שייך זה מספיק תירוץ הרשב"א קדושין הנ"ל וא"ש. ומעתה א"ש קושית הש"ס מזיד נמי ול"ק דיאמר שוגג דעכ"פ כשיאמר שוגג לא ינצלו הבעלים ממכשול רק כשירצו להאמינו ובשוגג לא הי' אפשר לתקן יותר אבל יפטרו במזיד כדי שיהי' יוכל להביא עדים עמו אבל כשיהי' חייב במזיד אם יעמיד אצלו עדים שוב ירא לומר שוגג הוא ולהביא עדים על המעשה שעשה דירא שיחקרו העדים ויאמרו שמזיד הוא בדבר וכדברי חי' ר"ן הנ"ל. וא"ש דלא קשה קושית פ"י למ"ד לא שמי' היזק די"ל דוודאי אם אינו נאמן לא חששו חכמים שיהי' כל אחד הולך ויזיק ושוב יאמר לבעלים דהא לא ידע אם הבעלים יאמינו לו ועל סמך אולי יאמינו דבריו לא ילך ויזיק וגם חושש אולי לא יאמינו לו ויכשיל בעלים באיסור רק לפמ"ש במזיד יקח עמו עדים ויעידו לו על הדבר ושפיר חששו שלא יהי' כ"א הולך בעדים וא"ש דל"ק דיאמר שוגג דלא יוכל ליקח עדים כמ"ש ממילא לא שכיח שיעשה דבר ויזיק בספק כנ"ל: ועפ"ז מיושב קושיא א' שצ"ל דמאי מתרץ אטו אזוקי מזיק וכו' הלא במנסך מכווין גם להנאתו וע"כ בשותפים איירי דאל"ה איכא לצעורי ולהנ"ל א"ש בשותפים נאמן מדינא במגו דנאמן להפסיד שלו וכו' וכי כן י"ל שפיר דיאמר שוגג אני ומ"מ יהי' נאמן מדינא בלא עדים מכח שנאמן על שלו. ועוד יש לדבר בזה ובקונטרסי הארכתי: עוד הי' ברצוני להרחיב הדיבור במ"ש עוד גיסי נ"י אלא שצריך אני להפסיק כעת ושלא יאחר תשובתי אליו ימים הרבה לכן פה תהי' שביתת קולמסי כעת עד בא מועד אי"ה: ישים עיונו הזך על דברינו אלו והי' זה שלום למע"כ כנפשו ונפש ידידו גיסו אוה"נ כותב וחותם בחפזון רב הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: