אור ברסלב

כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה כו

תשובה כה

שיל"ת כאור בוקר ליום ועש"ק כ"ו תשרי תרכ"א לפ"ק. יונה מצאה בו מנוח, ועצמה ירבה, עושה חיל בתורה, כהלכה מורה, ה"ה מע"כ תלמידי חביבי הרב המאוה"ג חריף בע"פ ובקי כש"ת מו"ה יונה צבי בערנפעלד נ"י אבדק"ק אורשא יע"א: גי"ה קבלתי ונפשו היפה בשאלתו ע"ד א' שהפיל דבר איסור בקדירת חבירו כשהיתה שפותה על גבי האש ולא הי' ס' במה שיש מן התבשיל בו ונאסר המאכל והקדירה ובעל הקדירה תובעו בדין שישלם לו מה שהפסידו ונסתפק פר"מ נ"י אם מחויב לשלם מדינא או משום קנס משום דהו"ל היזק שאינו ניכר, ואי משום קנס יש מקום ספק אי ילפינן קנסא מקנסא, וקיצר במקום שהי' לו להאריך בגוף הנדון. ואני אחר שימת עין ככל הצורך לפי מסת הפנאי אבאר כל הצדדים כיד ה' הטובה עלינו: הנה אם נדון היזק זה כניכר או א"נ נראה לפום רהיטא אם האיסור שהשליך לתוך הקדירה הוא אינו מינו וניכר בטעמו הוא היזק ניכר כיון דאפשר למטעמי' וחיך אוכל יטעם טעם האיסור שבו והתבשיל צריך לשלם מדין מזיק אפילו הי' שוגג, וקדירה הנאסר דא"א לברר אם יש בו טעם היזק שאינו ניכר הוא ובשוגג פטור ובמזיד לכל היותר אינו חייב רק מקנס חכמים אבל כשהאיסור מינו עם התבשיל דא"א למיקם עלה דמלתא אחר שנסתלק האיסור או נמוח בתוכו אלא שידוע שלא הי' בו ס' גם התבשיל היזק שאינו ניכר הוא, כן הי' נ"ל, אמנם כן מתוס' ב"ב ב' ע"ב נראה כל שניכר לשעתו שאוסר של חבירו הגם כששל חבירו בפ"ע אין ניכר בו שאסרו והפסידו הוי היזק ניכר דכ' שם בכלאים להכי מחויב מה דניכר שאוסר של חבירו על ידי שרואה הגפנים בשדה והה"נ כיון שניכר בשעה שמשליך האיסור לתוך התבשיל שאין ס' נגדו דאוסר הגם דאינו נרגש דהוא מב"מ מ"מ מקרי היזק ניכר אלא לפמ"ש תוס' עוד שם הא דמטמא היזק שא"נ הוא אע"פ שרואים השרץ על הטהרות אינו ניכר הוא דמי יודע אם הוכשרו, כוונתו הגם שיש שיודעים שהוכשרו ואפילו נודע לכל זה מ"מ זה דבר דתליא בידיעה אבל אינו ניכר ונראה לעין אפילו בשעה שעושה המעשה, לפ"ז אם הפיל בשר טרפה או נבילה אפילו באינו מינו שנרגש הטעם מ"מ אינו ניכר הוא דאין נראה ונרגש שאסרו דאין ניכר שבשר זה טריפה וכדומה לו, אבל אם הפיל בו איסור שידוע וניכר בעצמותו שהוא של איסור כמו חלב ודבר אחר וכדומה לו הוי היזק ניכר אפי' הוא מינו באופן שאין להכיר טעם האיסור מ"מ כיון בשעה שמשליך האיסור לתוכו ניכר שאוסרו דומה למסבך גפני ומ"ש אם ניכר בשעת מעשה לבד או שניכר זמן זמנים סוף כל סוף כשנפרדו זה מזה לא ניכר בשל חבירו לבד מידי כנ"ל וכן הקדירה היזק ניכר הוא מהאי טעמא כנלפע"ד: ואחר הוצעה זו שהוצענו נשית פנינו באופן שהוא היזק שאינו ניכר אם מחויב לשלם משום קנסא דרבנן שלא יהי' כל אחד הולך כמו המטמא ומדמע דמתניתין דתלי' בפלוגתא דרב ושמואל אי ילפינן קנסא מקנסא ותליא בשיטות הראשונים אי קיי"ל כרב או כשמואל ועיין ש"ך רס"י שפ"ה, ולא אתברר כמאן נקטי' והש"ך כתב דשיטת רי"ף ורא"ש ב"ק פרק החובל דלא ילפינן קנסא מקנסא. ורמב"ם הלכות חובל ס"ל קנסא מקנסא ילפינן, ובמל"מ שם תמה ע"פ הרוב שיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף, ועוד תמה תמי' רבתי על מ"ש הרי"ף שם דאי קנסא איך יליף רב מיני' הא רב לשיטתו ס"ל קנסא מקנסא ילפינן וכן תמה הש"ך רס"י שפ"ה ועיין ש"ך רס"י שפ"ב. והנה יגעתי ומצאתי יישוב נכון לכ"ז, הנה הרא"ש דחה שם שיטת מ"ד דר"ג קנסא הוא מסברא הוא למצוה קמכווין איך נקנוס אותו. והנה סברא זו מלבד שאינה ברורה והרי"ף לא דחה מטעם דאפשר דקנסו ר"ג וכי רשאי לעשות מצוה בעבירת גזילה מי יאמר לו שיעשה מצוה זו עד"ז. ועוד י"ל לפי שיטת ר"ת והסכימו עמו הראשונים כולם היכא דענה אמן פטור מלשלם דיש לו מה שהפסידו וצ"ל הא דחייבו ר"ג דמעשה הי' שדחפו או אמר בלחש, וש"ך סי' שפ"ב כתב דדרך ברכת כיסוי לומר בלחש, מ"מ אם לא רצה להפסיד חבירו הי' לו לומר בקול כדי שיזכו שניהם נראה לעין כי לא למצוה לבד מכווין רק להפסידו המצוה וראוי לקנסו אלא לפי זה קשה איך יליף רב מיני' בשורי הרגת וכו' דשם ליכא ברכה מנ"ל דבכה"ג קנס ר"ג הגם שאפשר גם כה"ג ראוי לקנסו דאסור לעשות מצוה ולגזול משל חבירו, אבל מר"ג אי אפשר ללמוד דלמא קנס רק בשהפסיד לחבירו ומנע ממנו המצוה שלא לצורך שהי' אפשר שיזכו שניהם דהא דר"ג ע"כ בכה"ג הי' מדחייבו עשרה זהובים, והן הן דברי הרי"ף אי קנסא הוא איך יליף רב מיני' דר"ג אפשר כה"ג לא קנס ומיושב קושית ש"ך ומל"מ כמובן: אלא הרא"ש ג"כ מעתיק דברי הרי"ף מדילי' רב מאי ש"מ דדינא הוי', ואח"כ כתב ועוד הוא למצוה קמכווין בכוונת הרא"ש א"א להעמיס דכוונתו דלמא ל"ק ר"ג רק בשמכווין להפסיד דהא כתב הרא"ש אח"כ ועוד הוא למצוה קמכווין וכו' נראה דמתחלה לאו מהאי טעמא אתי עלה, דאיך כתב אח"כ ועוד אי קשיא לי' מדקנס ר"ג, הא ר"ג שפיר קניס דע"כ להפסיד קמכווין כמ"ש ואי קאי על רב איך יליף מיני' הא כבר דחה זה מהאי טעמא וע"כ דכוונת הרא"ש איך יליף רב משום דמקנסא לא ילפינן וקמה קושית ש"ך ומל"מ הא רב ס"ל מקנסא ילפי':

ויש לקיים דברינו גם בדברי הרא"ש עד"פ קצת דמ"ש דמעשה דר"ג ע"כ הי' שאמר בלחש ונראה דרוצה למנוע חבירו ממצוה הוא דאי אמר בקול הי' פטור ולא חייבו ר"ג, וזה דווקא אם גדול העונה אמן וכו' וי"ל רב לשיטתו אזיל דמשמע בברכות ובסוף נזיר דאמר חטוף ובריך דס"ל דגדול המברך ולדידי' לא צ"ל דמעשה דרב הי' שדחפו או שאמר במכווין בלחש דסתמא לאו ברשיעי הוי ואמר בקול שענה אמן ומ"מ חייבו ר"ג דעניית אמן לאו כמברך ממש ואינו שוה כברכה, אלא דבר זה עצמו אם רב ל"ל גדול העונה אמן לאו ברירא כ"כ ועיין מעדני יו"ט חולין דכ' די"ל דרב ס"ל ג"כ הכי אלא דמקדימין לברך וכן ס"ל לר"ת מדפסק דגדול העונה אמן, ולכן דחה הרא"ש תחלה איך יליף רב מיני' היינו דהא מעשה דר"ג ע"כ צריך לומר ברשיעי שלא השמיע הברכה כדי שיאמר אמן וזכה גם הוא, ואיך יליף רב מיני' לדינא דלא נראה דהתכווין להפסיד, והיינו דרב ג"כ ס"ל גדול העונה, ועוד אפילו תימא דרב חולק וס"ל דעונה אמן אינו כמברך, וס"ל דבוודאי מעשה דר"ג כפשטא ולא ברשיעי הי' מ"מ לא מסתבר לו מסברא דיהי' ר"ג קניס כיון דלמצוה אתכווין ולא נראה שהתכווין, וא"ש ע"ד פלפולא טבא ועיין:

עוד לנו יישוב המיישב דעת יותר וקרוב למרכז האמת בכוונת רי"ף ורא"ש דדחו מדיליף רב מיני' הגם דס"ל קנסא מקנסא ילפינן היינו היכא דתקנו תקנה קבוע לחייב כל מטמא ה"ה למדמע מ"ש זה מזה, אבל ר"ג הא לא תיקן תקנה קבוע אלא קנס במעשה שבא לפניו לאיש זה בודאי לכ"ע אין למדים ממעשה ואיש פרטי לקנוס בכה"ג במק"א, אולי ר"ג ראה לפי הענין והעושה מעשה שראוי לקנסו וא"א למילף מיני' למק"א וע"כ דר"ג דינא הוא כנ"ל נכון וברור בעזה"י: והנה הגם שיישבנו בב' דרכים קושי' הש"ך ומל"מ מ"מ עכ"פ מוכח לכאורה דמודו רי"ף ורא"ש למ"ד דאם קנסא הוא לא הוי ילפינן מיני' משום דמקנסא לא ילפינן ולא דחו למ"ד דקנסא אלא מדיליף רב ע"ד שכתבנו אבל לולי כן היו מודים דקנסא הוא ולא ילפינן מיני' ונראה דס"ל מקנסא לא ילפינן לכאורה. ואחר התבוננות מעט נ"ל די"ל דגם מיד דקנסא הוא ולא ילפינן מיני' למק"א ג"כ כוונתם הכי הוא לא משום דפסקי' קנסא מקנסא לא ילפינן אלא דכאן לא ילפינן או משום מ"ש בדרך ראשון או משום מ"ש בדרך השני דאין למדים ממעשה שקנס איש אחד ולא עשה תקנה קבוע לכל, ורי"ף ורא"ש דחו מדיליף רב מיני' ש"מ דדינא הוא, ומ"ד הכי לא דייק בדרך כ"כ דרי"ף ג"כ כתב וכד נעיין דאין מבואר כ"כ דרב יליף מיני' דהא פוטרו אלא מדיוקא דייק הרי"ף כן מדפטרו משום שנאמן אתה צוית וכו' ולולי כן הי' מחייבו. וכ"כ האי לא דייקו מאן דאמר קנסא הוא ולא ילפינן. אבל בגוף הדבר של מאן דאמר דלא ילפינן למק"א, ורי"ף ורא"ש דמקשו איך יליף רב מיני' כולם לכוונה אחת לא' מב' טעמים שכתבנו דאין למילף מקנסא דר"ג, לפ"ז ליכא ראי' דרי"ף ורא"ש ס"ל מקנסא לא ילפינן והבן:

ויש לי להוכיח דס"ל דקנסא ילפינן דאי לא ילפינן וטעמא דאיכא דמ"ד דקנסא ולא ילפינן לדינא אמריתא הוא משום דקיי"ל בכ"מ מקנסא לא ילפינן דהלכה כשמואל איך דחו זה מדיליף רב מיני' הא רב ס"ל מקנסא ילפינן, וע"כ דכוונת המ"ד לא הי' משום דבכ"מ מקנסא לא ילפינן רק משום דמדר"גלא ילפינן מטעמים שכתבנו ושפיר השיבו דקשה מדיליף רב מיני' דהא קיי"ל בכ"מ מקנסא ילפינן כרב רק מדר"ג לא ילפינן איך יליף רב מיני' וע"כ דדינא הוא וילפינן מיני' בכ"מ וגם איכא נפקותא בדר"ג ורב עצמו דקנסינן בנו אחריו ועיין בכ"ז:

ועיי' רא"ש ב"ק שכ' ועוד בפ' כיסוי הדם מבעי לי' אדרשב"ג שכר מצוה או שכר ברכה, נ"מ לבהמ"ז, נראה כוונתו דמהתם מוכח דילפי' מיני' דהא אמר נ"מ לבהמ"ז ועיין ש"ך רס"י רפ"ה דמביא ראי' מסוגי' שם דמקנסא ילפינן דנראה לו דר"ג קנסא הוא, והוא ראי' הרא"ש דלא כמ"ד דקנסא הוא ותימא על הש"ך שהעלים עין מזה. ולמ"ש דלמ"ד דקנסא ורא"ש ס"ל מקנסא ילפינן בכ"מ רק מדר"ג לא נליף למק"א והקשה מדיליף רב כן א"ש מ"ש הרא"ש ראי' מחולין מדקאמר סתמא דש"ס נ"מ לבהמ"ז ש"מ דילפינן מדר' גמליאל למק"א: ועיי' רמב"ם הלכות חובל פ"ז הלכה י"ג שכתב שור שהי' עומד וכו' חייב ליתן כמו שיראו הדיינים וכו' וכן ו ששחט חי' ועוף וכו' ויש מי שהורה שיתן קנס קצוב יוד זהובים וכו' וכתב הה"מ דב' דעות הם בהלכות ורי"ף ז"ל הכריע דקצוב הוא וכן הרשב"א ומ"מ לא מגבינן בזמן הזה עיי"ש. נראה דס"ל להה"מ דב' דעות דמביא הרמב"ם תליא אי קנסא הוא תליא בראות עיני הדיינים לפי מה שהוא ועיין סמ"ע רס"י רפ"ב, ואי דינא הוא בוודאי קצוב יו"ד זהובים ומדכתב הה"מ דב' דעות אלו נראה דס"ל להה"מ דדעת מ"ד שברי"ף דקנסא הוא ולא ילפינן לד"א כוונתו דלא ילפינן קנס קצוב יו"ד זהובים אלא דתליא בראות עיני הדיינים לפי הענין ומזיק וניזוק אם מצות חביבות עליו ואם מכווין החוטף למצוה, ורי"ף דחה זה אי קנסא איך יליף רב הגם דאפשר דלא הי' מחייבו רב יו"ד זהובים אי לא הי' נאמן ואין קושיא על מ"ד הכי אבל הקשה מטעם אחר איך יליף מיני' משום דמקנס במעשה שהי' אין למדין כלל ממנו למק"א דלמא הוראת שעה ולפי הענין ראה שראוי' לקנוס. וכן מוכח דס"ל לרמב"ם דאי ס"ל דמ"ד דלא ילפינן מיני' משום דמקנסא לא ילפינן איך מביא הך דינא דשורי הרגת דיליף רב ויכי' דאזיל לשיטתו דס"ל מקנסא ילפינן ומ"ד והיא דעה ראשונה ס"ל מקנסא לא ילפינן כלל ואפילו לפי ראות עיני הדיינים לא משלם. וכן דעה שני' שהיא דעת הרי"ף דמביא הוא משום דס"ל דדינא הוא דאי קנסא הוא איך יליף רב והא הרמב"ם ס"ל מקנסא ילפינן וליכא ראי' וע"כ דרמב"ם ס"ל דלא פליגו הדעות אי ילפינן מיני' דכולי עלמא ס"ל דילפינן מיני' אלא אי קנסא הוא לא ילפינן מיני' דבר קצוב ואי דינא ילפינן מיני' דבר הקצוב והדברים מוכרחים: ועיי' ש"ך רס"י שפ"ב שכתב די"ל גם דעה ראשונה ס"ל דדינא הוא אלא ס"ל על מעשה אין קצוב עשרה זהובים. ודבריו נפלאו ממני הא כתב הרמב"ם לדעה ראשונה גם בקדם וכיסה לפי ראות הדיינים והא שם איכא ברכה כמעשה דר"ג: ויש לי עוד ראי' מהימנא דב' דעות תליא אי דינא, מן מה שכתב הרמב"ם וכן הורו שהמונע הבעלים ממ"ע וכו' משלם לבעלים יו"ד זהובים ועיין במעדני יו"ט בחולין דכוונתו הגם שאחר עשה המצוה צריך המונע לשלם כי הוא מנע הבעלים, וצריך להבין למה כתב הרמב"ם הך דוכן הורה לדעה אחרונה דמשלם יו"ד, וכן הוא לדעה ראשונה לפי ראות הדיינים ומ"ש ונ"ל לפי דעה ראשונה דקנסא הוא י"ל דלא קנס ר"ג רק כשחטף מצוה מחבירו ועושה המצוה ויש לו שכר עשרה זהובים מחייבו ר"ג לשלם עשרה נגד שכר עשרה שיש לו שלא יהי' חוטא נשכר אבל המונע חבירו מלעשות מצוה ועשאה אחר והוא המונע אין לו כלום מנ"ל דר"ג חייבו והפסידו משלו הגם שאפשר לקנסו מ"מ מנ"ל הא מדר"ג, ולכן לדעה ראשונה דס"ל קנסא באמת אין מורים לקנוס המונע ואינו עושה מצוה, אבל לדעה אחרונה דהורו דדינא הוא גם מונע מחייבים לשלם כיון דדינא הוא חייב מזיק שחייב אפילו השליכו לאיבוד ואין לו בו כלום, ומינה דס"ל לרמב"ם דב' דעות אלו תליא אי קנסא או דינא הוא: והיתה לבאר מ"ש דדין זה אם מנע חבירו ממצוה ולא עשה הוא דחייב תליא אם דין או קנסא הוא דאי קנסא אין למדין בכה"ג מדר"ג אולי לא קניס להפסידו משלו רק שלא ירוויח, יש לשדות בי' נרגא דלמ"ד מהב"ע לא יצא א"כ זה שחטף המצוה בחוזק יד מחבירו לא יצא ולא עשה מצוה כלל ושכר מצוה אין לו, ומדחייבו ר"ג הגם שמפסיד משלו כולו ילפינן שפיר גם כשמונע חבירו מלעשות ולא עשה הוא ג"כ ראוי לקנסו אלא הרמב"ם הא נקיט לדינא דמהב"ע יוצא אפילו בדאורייתא עיין כ"מ הלכות לולב שס"ל שזו שיטתו של הרמב"ם ועיין לח"מ שם לרמב"ם לשיטתו תליא שפיר הך דין דמונע חבירו אי דינא או קנסא הוא כמובן: ויש להביא ראי' מזה דדינא הוא מדקאמר ש"ס נ"מ לענין בהמ"ז ופשוט לי' דברכה שווי' עשרה זהובים ממעשה דרבי וב"ק והיינו דעל מעשה מצוה משלם יו"ד וגם על ברכה לחוד כמו בהמ"ז וכדומה, ואי קנסא הוא י"ל ר"ג לא קנס בעובדא דידי' משום דמרוויח עשרה זהובים דעשה מעשה הגם דבעבירה היא הא קיי"ל דיצא, אבל על ברכה לחוד לפמ"ש תוס' ורא"ש סוכה אפילו היכא דליכא משום מצוה הב"ע מ"מ הברכה ניאוץ היא לפני ה' וכן הוא למ"ד מהב"ע יצא מ"מ בברכה לא עשה מצוה אדרבה מנאץ הוא מנ"ל דקנס ר"ג הגם דשוויא עשרה זהובים לא קנס להפסידו משלו והוא אינו נוטל שכר ברכה ודוחק דסתמא דש"ס אזיל שלא כהלכתא וס"ל דהמב"ע לא יצא וכ"ש לפי הגרסא ר"פ לולב הגזול דמייתי רב אשי שהוא מרא דסתמא דש"ס למ"ד דמצוה הב"ע יצא ועיין רז"ה שם וע"כ דר"ג דינא קאמר: והנה הרמב"ן ב"ב בדיני דגרמי כתב דהלכה מקנסא לא ילפינן דהלכתא כשמואל בדיני דס"ל מקנסא לא ילפינן ועיין ש"ך רס"י שפ"ה שכ' מסוגיא דחולין ספ"ש מוכח בסתמא דש"ס ס"ל מקנסא לא ילפינן מדפשיט לי' מנסך ממש. ואין ראי' זו מוכרחת כ"כ די"ל דלרווחא דמלתא רצה לתרץ מ"ד אא"א לכ"ע. ועוד י"ל בוודאי רחוק להעמיס במתניתין מנסך מערב והוצרך שמואל לדחוק משום דל"ל דר' ירמי' וע"כ מפרש מתניתין בדוחק דמנסך מערב ולא קשה הא נתנה מתני' מקום לטעות דחייב במנסך ממש דהרי דין זה מבואר דאמרינן קלבד"מ ולא יטעה שחייבו' ולא משום אא"א או משום לצעורי דבר זה אינו מבואר ומפורש ויש מקום לטעות בלשון מתניתין דמנסך ממש קאמר בוודאי דוחק שא"א לסבול הוא לפרש מנסך מערב. ולתרץ דמאן דס"ל אא"א ס"ל דלא כר' ירמי' לא רצה משום דהלכתא כר' ירמי' כן י"ל: ומיושב בדברינו קושית פ"י גיטין מנ"ל דטעמא דשמואל משום דלא ס"ל כר' ירמי' דלמא ס"ל והא דקאמר מערב משום דס"ל לצעורי קמכווין ובמומר בלא"ה צ"ל דלא רצה לאוקמי והוצרך לפרש מערב. ולמ"ש לק"מ דאי ס"ל כר' ירמי' בוודאי א"א לפרש מנסך מערב כמ"ש ועיין: והנה הש"ך מביא עוד ראי' מש"ס פרק כיסוי הדם דקאמר נ"מ לבהמ"ז אלמא ילפינן קנסא מקנסא וכבר הבאנו לעיל דרא"ש מביא ראי' משם דר"ג דינא ולא קנסא הוא וגם כבר בארנו לעיל דשיטת הרמב"ם דדינא הוא א"כ אזדא לי' ראי' הש"ך: גם י"ל ע"פ שיטת ר"ת שבתוס' ב"ק בא' שחטף מצוה מחבירו וצוה ר"ת שיתן לו עוף לשחוט מול מצוה. וי"ל הא דאמר נ"מ לבהמ"ז לא שאם חטף בהמ"ז מא' שקונסים אותו דמקנסא לא ילפינן אלא אם חטף ממנו כמה כיסוי הדם וכיבד אותו בבהמ"ז אם שכר מצוה ליכא תשלומין רק כיסוי א' ואם שכר ברכה ג"כ שוה יו"ד איכא בתשלומין בהמ"ז ד' כנגד ד' כיסוי הדם שחטף ממנו. ובאמת תוס' חולק על הר"ת דמצוה אזדא לה, ודחית תוס' באמת לא זכיתי להבן ועכ"פ הר"ת הכי ס"ל ולק"מ על מ"ד שברי"ף דלא ילפינן מדר"ג דס"ל כר"ת וגם על רי"ף קשה דהו"ל להביא ראי' מסתמא דש"ס פ' כה"ד דמפורש הוא ומרב ליכא אלא דיוק. ולמ"ש א"ש נכון ועיין: ויש סייעתא לדברינו מלשון ש"ס שם למאי נ"מ לבהמ"ז אי שכר מצוה אחת היא ואי שכר ברכה הו"ל ארבעים ולא אמר אי שכר מצוה חייב אחת ואי שכר ברכה חייב ארבעים. ולדברינו א"ש דלענין חיוב תליא אי ילפינן קנסא מקנסא ולכן נקיט לשנא דא"ש בין אי ילפינן מקנסא דלכל מ"ד איכא נפקותא אי הוי חדא או ארבעה אי ילפינן מקנסא אי מחייב חדא או ארבעים ואי לא ילפינן מקנסא נ"מ לענין תשלומין בהמ"ז כנגד כיסוי כמ"ש ועיין: ואני בעניי הכינותי מקום יישוב לשיטת הרמב"ם ודעימי' דקיי"ל מקנסא ילפינן, דאין הכרח כ"כ דס"ל לשמואל מקנסא לא ילפינן וש"ס לרווחא מתרץ לדשמואל דס"ל מקנסא לא ילפינן אבל אינו מוכרח ואפרש שיחתי ואקדים אקדמות מילי טבא. הנה קשה לי מנ"ל לש"ס דשמואל אמר מערב משום דקם לי' בדרבה מיני' דלמא משו"ה אמר מערב משום דס"ל אא"א ולכן מפרש מנסך מערב היינו דאית לי' שותפות בגווי' ומנסך שלו ומערב של חבירו בשלו ונאסר כדמתרץ בחולין שם והקשה תוס' היינו מערב ותירץ דקמ"ל דלא נימא קם לי' בדרבה מיני' קמ"ל וי"ל דשמואל דאמר מערב להכי אתכווין ורב אמר מנסך ממש היינו שמנסך ממש של חבירו ואוסרו על ידי ניסוך כמו מטמא דמטמא של חבירו דס"ל א"א ולא צ"ל בשותפות ואי נימא דש"ס רצה לומר דשמואל ס"ל דאא"א משום לצעורי כדקיי"ל הגם דקיי"ל ג"כ כר' ירמי' משעת הגבהה קנה י"ל דס"ל ג"כ הכי אלא דס"ל דמ"מ פטור משום דאומר לו הרי שלך לפניך כמ"ש תוס' בתירוץ ג' מ"מ עדיין קשה לשיטת רש"י ורמב"ם בחולין דבשותפות ג"כ לא שייך לצעורי י"ל מה"ט אמר שמואל מערב כוונתו בשותפות כהנ"ל: והיתה לבאר דנ"ל גם באית לי' שותפות דל"א לצעורי קמכווין היינו דעובד בחלקו אבל בשל חבירו אין דעתו לעבוד לפי מ"ש התב"ש להכי אמרינן לצעורי דאין דרך לעבוד בשל אחרים כי כן גם באית לי' שותפות דעובד בשלו אבל בשל חבירו אינו עובד רק דלא איכפת לי' לחלק וממילא נאסר של חבירו משום דנתערב בשלו כן העלתי בסוגי' דרבוצה באורך ועיין ש"ך יו"ד סי' ד' ס"ק ה' דס"ל דגם בחלק חבירו לא מכווין לצעורי נראה דס"ל דאמרינן לצעורי משום חזקת כשרות וכיון דעובד בשלו אבד חזקת כשרות עובד גם בשל חבירו ומ"ש, אבל לסברת התב"ש הנכון כמ"ש ושם בארה. ועל פ"ז קשה דלמא מערב כוונתו בשותפות ואינו אלא מערב והבן. והא דלא מוקי בהתרו בו כבר כתב פ"י דבהתרו בו ל"ש שלא יהי' כ"א הולך וכו' והא דלא מוקי במומר דזה בלא"ה קשה וכן הקשה תוס' בחולין למה לא מוקי במומר ואוסר במגע וצל"ע: וליישב נ"ל בשניישב ג"כ קושית פ"י שהקשה כעין זה דלמא משו"ה אמר שמואל מערב משום דס"ל אא"א דלצעור' קמכוין לכן אמר מערב והא דלא מוקי במומר זה קשה בלא"ה וצ"ל דלא ניחא לי' למוקמי מתניתין דמומר והניח בצ"ע, וניחא לי' לשיטת רש"י ורמב"ם הנ"ל דהו"ל למוקמי בשותפות. ולמ"ש לרש"י ורמב"ם קשה ביותר דלמא מה דאמר מערב כוונתו באית לי' שותפות וכהנ"ל ונ"ל ביישוב כ"ז בשניישב קושית תוס' חולין למה לא מוקי במומר ואוסר בנגיעה כמו דמתרץ ש"ס התם מתניתין בישראל מומר. ונ"ל הנה הב"י יו"ד סימן ב' כתב דאוקימתא זו דמומר רחוקה היא דמומר לא ציית דינא עיי"ש. ובמח"כ לא ידעתי בזה אוקימתא דחוקה דמתניתין דינא קאמר דמזיד חייב אם ציית ואם לא ציית עונו ישא. אבל נ"ל דוודאי רחוק לומר שנמנו לתקן תקנה במנסך דא"א רק באופן שהוא מומר דמומרים לא שכיחי וגם לא צייתי דינא והא דמוקי בישראל מומר לאו שנוי' דחיקא היא אלא אוקימתא רווחא היא ע"פ מה שאומר דהא דס"ל לרנב"י דאמרי' לצעורי מסביר התב"ש דאין דרך לעבוד ע"ז בשל אחרים. ונ"ל להסביר בוודאי אם לא הי' צריך לשלם מה שהפסיד אין זו חזקה כ"כ אולי אינו רוצה לאסור יינו לכן מנסך של חבירו אבל אחר שתקנו חכמים שצריך לשלם איכא סברא דלא יעבוד בשל אחרים כיון שסוף כל סוף צריך לשלם ביותר הי' עובד בשל עצמו ואם אין לו הי' קונה בדמים משיעבוד בשל אחרים וישלם לו. והא"ש דהצריכו לתקן דחייב לשלם שלא יהי' כ"א הולך ואוסר את של חבירו דאם אין מחויב לשלם לא נימא חזקה לצעורי קמכווין ויהי' נאמן שלא כיוון לצער, ואחר שחייבו לשלם ס"ל לרנב"י דאמרינן וודאי לצעורי קמכווין ועכשיו אין אופן שאין אומרים לצעורי רק במומר או בקבל התראה הגם דלא שכיחי מ"מ במתניתין קתני אם מנסך ואוסר כגון בקבל התראה או מומר חייבים מדינא לשלם דל"א לגבי דידהו לצעורי קמכווין ואין באוקימתא זו דוחק כלל ולא קשה על שמואל דלא אמר מנסך בישראל מומר אוסר במגעו כיון דס"ל קם לי' בדרבה מיני' וליכא אופן שיהי' מחויב במנסך רק מומר דאוסר בנגיעה, משום מומר לחוד דאוסר בנגיעה דלא שכיחי מומרים ולא צייתי דינא בוודאי לא נמנו לתקן ומיושב קושית תוס' חולין ע"ד נכון מאד: ומיושב קושית פ"י דאין לומר דשמואל ס"ל כר' ירמי' דמעת הגבהה קנה ומערב דקאמר משום דלצעורי קמכווין קשה הו"ל למוקמי במומר כיון דהוצרכו לתקן שישלם דאל"ה לא אמרינן לצעורי כמ"ש שוב אין דוחק למוקמי מתניתין במומר וע"כ טעמו משום קם לי' בד"מ ולומר דמשום מומר תקנו זה וודאי רחוק כמ"ש וא"ש עיין: ומיושב ג"כ קושיתי דלמא שמואל קאמר מערב היינו שמנסך שלו ומערב בשל חבירו ובאית לי' שותפות משום דקסבר לצעורי קמכווין ועכצ"ל כר' ירמי' דהא בשותפות ג"כ איכא משום קלבד"מ וכיון דלולי דחייבו רבנן לא הוי אמרינן לצעורי הי' יוכל לומר ג"כ דמתניתין במומר דל"ש לצעורי ולמה אמר מערב דווקא וע"כ משום דקלבד"מ ול"ל דר' ירמי' וא"ש: אלא דעדיין קשה דלמא ס"ל אא"א שאין בכחו לאסור כדמתרץ לרנב"י תחלה ומתניתין בשותפות דווקא ולא צ"ל דל"ל דר"י וגם לא צ"ל דס"ל מקנסא ילפינן דמערב דקאמר היינו שותפות וקמ"ל דל"א קלבד"מ כמו תוס' חולין, אלא כבר כתבנו דזה דש"ס לא רצה לומר דשמואל כתנאי או אא"א ומשום לצעורי אי אפשר דהול"ל במומר ג"כ. ומ"מ עכ"פ לא מוכח דשמואל ס"ל מקנסא לא ילפינן דאפשר דס"ל אא"א שאין בכחו לאסור וכיון דלא מפורש ולא מוכח דס"ל לשמואל מקנסא לא ילפינן כה"ג ליתא להאי כללא רב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני כיון דאפשר דשמואל לא פליג על רב ורב ע"כ ס"ל מקנסא ילפינן נקטינן כוותי' כנלפע"ד ליישב ע"ד פלפולא טבא חריפתא ועיין. ועוד לנו איזה אופנים אופן בתוך אופן ביישוב הרבה דברים בסוגיא ולהיות המה בדרך ארוכה לא העלתים פה: והנה הרמב"ן בב"ב מביא עוד ראי' דלא ילפינן קנסא מקנסא מדמותיב ר"א מברייתא מהעושה מלאכה במ"ח למ"ד שמי' היזק גם למ"ד לאו שמי' היזק קשה בד"א נמי לחייב מדרבנן וע"כ דמקנסא לא ילפינן והה"מ כתב מכח זה הוכיח הראב"ד שיטתו דכל שלהנאתו מכווין לא קנסו רבנן דל"ש כ"כ שלא יהי' כ"א הולך דל"ש כ"כ שיצטרך הפסד זה להנאתו וכבר הארכתי בתשובה אחרת בתכלית האריכות בביאור שיטת הראב"ד וסברתו ומה דקשה עליו וישבתי ראי' זו לרמב"ם בב' דרכים. ונקיטנא כאן בקצרה אחד מן האופנים שהעלתי ע"פ קושית תוס' בסוגי' ובב"ק על דמותיב ר"א הא גם בניכר כגון צורם פרתו של חבירו פטור משום דכל השורים לאו לגבי מזבח קיימי ובב"ק תי' דהקושיא לחזקי' קושי' רבא שם מדנקיט העושה מלאכה פטור אבל צורם חייב ומתרץ דרבותא קמ"ל אפילו אינו ניכר חייב בד"ש ולחזקי' דאינו ניכר כניכר ליכא רבותא עיי"ש. ודברי תוס' צריכים ביאור הא ר"א מותיב בדיני אדם נמי לחייב הו"ל להקשות מה רבותא דמחייב בד"ש ונראה כוונתם דבאמת אי צורם פטור אינו ברור ותליא בדיני דגרמי ומותיב ר"א על חזקי' לדידי' ע"כ מוכח דצורם חייב מדקתני בברייתא העושה מלאכה דווקא ואי משום רבותא דחייב בד"ש לדידי' ליכא רבותא יותר באינו ניכר מניכר וע"כ דצורם חייב ובעושה מלאכה פטור וע"כ דלא שמי' היזק דאי שמי' היזק גם בדיני אדם לחייב: והא"ש דלמ"ד ל"ש היזק לא קשה בד"א נמי לחייב די"ל דצורם ג"כ פטור דאין זה היזק דלאו לגבי מזבח קיימו וגם פרת חטאת שדמי' יקרים לאו להכי קיימא ומ"ש תוס' בב"ק דפ"ח קיימא אינו מוכרח רק דאפשר לומר כן ועיין ש"מ ב"ק, ולא חייבו רבנן באינו ניכר רק בהיזק גמור דחייב בניכר הוסיפו דחייב באינו ניכר, אבל היכא דגם בניכר פטור דל"מ מזיק לא תקנו כעין מ"ש במנסך דלא עשו א"נ רק כניכר ולק"מ למ"ד ל"ש היזק וא"ש: והוספתי אומר ודברים דהרווחנא דאוקימתא דר"א ברייתא פרה שהכניסה לרבקה והוא אוקימתא רחוקה דברייתא סתמא קתני העושה מלאכה משמע כל מלאכה ולמ"ש א"ש במרווח דר"א חידש דיש אופן שהכניסה לרבקה וכו' וכה"ג גם לחזקי' ל"ש היזק שנאסרה רק במחשבה ומ"מ חייב בדיני שמים. לפי זה י"ל דמשום הכי פטור בעושה מלאכה איזהו שתהי' משום דגם צורם ס"ל לברייתא דפטור והא דקתני עושה מלאכה משמע אבל צורם חייב דקמ"ל רבותא דחייב בפ"ח הגם לחזקי' בעושה מלאכה על ידי מעשה ליכא רבותא מ"מ הא ברייתא סתמא קתני העושה מלאכה וגם מלאכה כזו שהכניס' לרבקה בכלל וכה"ג איכא רבותא דחייב בדיני שמים על מחשבה לחוד. ומדויק נמי הא דלא אמר ר"א הכא במאי עסקינן ומפרק פרה שהכניסה לרבקה. ולדברינו במכווין לא אמר הב"ע דלא מוקי ברייתא בכה"ג דווקא ולא בא אלא לומר דיש אופן בפרה שהכניסה לרבקה וברייתא גם בהכי איירי וכדכתיבנא: ומדוקדק ג"כ הא דקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה, שפת יתר הוא הא כבר אמר מתיב ר"א לא הו"ל לומר רק הוא מפרק לה. ולמ"ש מדוקדק הלשון דמכח מה דמותיב לה למ"ד שמי' היזק הא זה קשה לכ"ע בד"א נמי לחייב אלא למ"ד ל"ש היזק י"ל דה"ה צורם פטור וקמ"ל רבותא דחייב בד"ש משא"כ למ"ד שמי' היזק א"א לומר כן והוא מותיב לה מכח מה דמותיב למ"ד שמי' היזק י"ל ג"כ ע"ד זה דה"ה צורם פטור ונקיט עושה מלאכה לרבותא דחייב בד"ש אפילו על מחשבה לבד וברייתא בכל מלאכות איירי כמ"ש: ומיושב הרמב"ם דנקיט להלכתא דצורם חייב דקיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כמ"ש הה"מ, ועיין רמב"ן ב"ב בדיני דגרמי וכיון דבניכר חייב ממילא חייב באינו ניכר מקנס חכמים שלא יהי' כ"א הולך וכו' וברייתא א"ש ברווחא דכל מלאכות דברייתא אתי' כרבנן דר"מ דל"ד דינא דגרמי וגם צורם פטור אבל להלכתא דקיי"ל כר"מ דצורם חייב חייב בד"א בכל מלאכות חוץ מהכניסה לרבקה וא"ש נכון: ויש להביא ראי' עד"פ להלכה מקנסא ילפינן מדקאמר ש"ס הוא מותיב והוא מפרק לה והיינו מדמותיב למ"ד ל"ש היזק הא לכ"ע גם אי לא שמי' היזק קשה ע"כ משום די"ל צורם ג"כ פטור והוא באותו דבר מפרק לה ואי הלכתא מקנסא מקנסא לא ילפינן הוא מותיב לה שפיר למ"ד שמי' היזק דלמ"ד ישל"ש היזק ל"ק דלא ילפינן מקנסא ש"מ דהלכתא מקנסא ילפינן ומדמותיב לה ע"כ משום דס"ל דצורם ג"כ פטור ועיין: ואחר דברים הדברים האלו אשר העלינו עד כה יצא לנו לדינא דקיי"ל קנסא מקנסא ילפינן דהרי הרמב"ם הכי ס"ל וכן שיטת הראב"ד דשתיק לי' ומשיג עליו בשעושה להנאתו אבל כל שלצער ולהפסיד קמכווין מודה לו דילפינן ממטמא וכו' בכל מקום. ורי"ף ורא"ש דכתב הש"ך דס"ל מקנסא לא ילפינן הרי בארנו דלא מוכח מדבריהם בב"ק כן, נהפוך הוא דיש להוכיח דס"ל וכן לאיכא מ"ד שהביאו דבכ"מ חוץ מדר"ג ילפינן מקנסא. וכן דעת הרמב"ם בשיט' איכא למ"ד ורי"ף, ומתאחד שיטת הרמב"ם עם שיטת רבו דרבו הרי"ף ז"ל דאזלו על פי הרוב בחדא שיטה ורבו על רמב"ן בחי' ב"ב ומשפטי שבועות מהה"ג דמביא הש"ך דס"ל דהלכתא מקנסא לא ילפינן, ורי"ף ורמב"ם עמודי הוראה בוודאי כוותי' נקטי' להלכה דמקנסא ילפינן וכן נראה דעת הש"ך להלכה דילפינן מקנסא: ויש לעיין טובא אם בזה"ז מגבינן בב"ד השא"נ. והנה מסתימת המחבר סי' שפ"ה דלא כתב דאין מגבי' בזה"ז כמש"כ בסי' שפ"ב בסופו דאין מגבינן בב"ד משום דקנסא הוא, נראה דמגבינן בב"ד ותליא לכאורה בפלוגתא דרי"ף ורא"ש פרק השולח גבי מוכר עבדו לנכרי דרי"ף כתב בשם גאון דלא מגבי' בזה"ז וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות עבדים וראב"ד שתיק לי' ורא"ש חולק עליו דכל קנס דרבנן מגבי' אפילו בזה"ז ואפילו ליכא ח"כ ובטור יו"ד מביא ב' דעות אלו והמחבר קבע להלכה שם כרי"ף ורמב"ם ורמ"א שתיק לי' ובסי' א' סעיף ה' כתב רמ"א דווקא קנסות הכתובים ל"מ בזמן הזה עיי"ש, ונראה כסותר שיטתו ביו"ד דשתיקתו כהודאה דמי' ודוחק דסמך על מ"ש בח"מ. וראיתי בתומים שלחלק יצא בין שכיח ללא שכיח, כל דשכיח ויש בו מפני תק"ע אבל בלא שכיח לא ומראה פנים לזה מרמב"ם והא דיו"ד מוכר עבדו לא שכיח עיין בו. וכשאני לעצמי הי' נ"ל דכוונת רמ"א דקנס קבוע שקבעו חכמים הוא כקנס הכתוב בתורה דבעי מומחים ולא קנסו יותר מקנס של תורה דבעי אשר ירשיעון אלהים אבל יש ביד חכמים בזמנם לקנוס למגדר מלתא וזהו מ"ש וז"ל אבל קנסו' שבא"י חכמים לקנוס מעצמם על תקנתם גובים בכ"מ. ומ"ש לקנוס מעצמם על תקנתם היינו שתקנו תקנה וקונסי' למי שעובר ומסיים וכמו שיתבאר סי' ב' ושם נאמר בקנסו' כאלו כנ"ל: אלא מדלא כתב המחבר סי' שפ"ה דאין גובין בזמן הזה וסתם וכתב דחייב נראה דמגבי' בהיזק שאינו ניכר בב"ד וכמ"ש התומים כל דשכיח מגבי' בזה"ז ואפילו ליכא חסרון כיס וכ"ש כדאיכא ח"כ, וקנס דהיזק שא"נ משום דשכיח ותקנוהו למגדר מלתא שלא יהי' כ"א הולך ועיין: ויש לעיין אם מודה מעצמו שהיזק היזק שאינו ניכר אם מפטר על ידי הודאתו ועיין ח"מ סי' א' בטוש"ע דע"י הודאתו לא נפטר בזה"ז דעל ידי הודאה שלא בפני ב"ד לא מפטר ועכשיו שאין לנו מומחים כל הודאה אפילו בפני ב"ד כאלו הודה שלא בפני ב"ד, ועיין סמ"ע וש"ך שם דאפילו ליכא עדים כלל לא מפטר בהודאתו, אמנם הש"ך ביו"ד סימן רס"ז סתר שיטתו מכח ראי' ומודה לב"י כל דליכא עדים כלל מפטר בהודאתו מכח ממ"נ כמ"ש הב"י ועיין תומים שם שהסכים לדינא לשיטות ב"י וש"ך מפורש בנמ"י ב"ק עיי"ש: ואם בקנס דרבנן ג"כ מודה פטור עיין ש"ך סימן שפ"ח ס"ק נ"א דדעת יש"ש דמפטר על ידי הודאתו וש"ך חולק עליו ומביא ראי' מתשובת מהרי"ל דכתב בעובדא דילי' שהוא קנס דרבנן אם מודה מעצמו חייב ג"כ הרי דס"ל דבקנס דרבנן ל"מ ע"י הודאת עצמו. ראי' זו יש לדחות בקל אולי ה"ט דמהרי"ל דס"ל דאין הודאה מהני בזה"ז דהוי כאלו הודה שלא בב"ד כשיטת רמב"ן בסי' א' וס"ל דאפילו ליכא עדים כלל ל"מ הודאתו כשיט' סמ"ע וש"ך שם אבל בזמן דמהני הודאתו אפשר דס"ל דגם בקנס דרבנן מהני הודאה, אלא דבמרדכי מפורש כ' דל"א מודה בקנס פטור רק בקנס של תורה דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו אבל קנסא דרבנן מחייב בהודאה עצמו. ונ"ל דתליא דבר זה בשיטות הראשונים גיטין אם קנס דרבנן גובי' בזה"ז או לא, לדסוברים דאין גובין בזה"ז דכעין דאורייתא תקנו דכתיב אשר ירשיעון אלהים דווקא ב"ד מומחי' וסמוכים ותפיסה מהני כמו בקנס דאורייתא כן כעין דאורייתא תקנו דמודה בדליכא עדים לדעת ב"י וש"ך יו"ד דמפטר בזה"ז ע"י הודאתו בקנס דאורייתא הה"נ בקנס דרבנן מפטר ע"י הודאתו דאשר ירשיעון וכו' ולא שמרשיע עצמו, ומרדכי לשיטתו דס"ל דקנס דרבנן מגבי' בב"ד בזה"ז ועכ"פ היכא דשכיח ולא תקנו כעין דאורייתא אשר ירשיעון אלהים דווקא הה"נ דלא תקנו כעין דאורייתא דבעי שיתחייב ע"פ ב"ד ולא ע"פ עצמו כנלפע"ד: ואיידי דאיירי' מענין לענין באותו ענין אומר הנ"ל בסתי' הראב"ד שהרגיש במל"מ פ"ח מהלכות עבדים דהשיג על הרמב"ם דס"ל באבעי דלא אפשטא שם דאי תפס העבד לא מפקינן וראב"ד כתב דאין זה רק היכא דאיכא פסידא דממונא, נראה אבל אי הי' פסידא דממונא הי' מודה לרמב"ם ובפ"ג מהלכות גניבה חולק על הרמב"ם דלגבי קנס ל"א בספיקא דאי תפס לא מפקינן עיי"ש בהה"מ מלתא בטעמא. וצ"ל דהראב"ד בפ"ח לרמב"ם לשיטתו השיג כל דליכא חסרון כיס בוודאי ל"מ תפיסה ודוחק: ולפע"ד ליישב ואמינא מלתא בטעמא בפלוגתא דראב"ד ורמב"ם פ"ג מגניבה דתליא בשיטות שברא"ש ספ"ק דב"ק אי חיוב קנס עליו בלי שחייבוהו ב"ד אלא שאין נגבה רק בב"ד סמוכים ועכשיו שאין סמוכים אין ב"ד להגבות וכל שתפס מן הדין הוא תופס את שלו ועביד דינא בנפשי' כי כן גם בספק אם מתחייב קנס אי תפס אין מוציאין מידו ככל ספיקא דממונא אי תפס ל"מ, אבל לשיטת הר"י דהך דתפיסה מהני תקנתא הוא דכל שלא עמד בדין ויצא חייב ע"פ ב"ד לא מתחייב ותקנתא הוא דמהני תפיסתו י"ל תקנה זו לא תקנו רק בוודאי אבל תפיסה מספק ל"מ וזו היא שיטת הראב"ד. ורמב"ם כרא"ש ס"ל וראב"ד הגם דס"ל כל שלא עמד בדין לא מתחייב כלל, ה"מ בקנס דאורייתא אבל קנס דרבנן הגם שלא תקנו שיהיו גובים רק בב"ד מומחה מ"מ הטילו החיוב עליו אלא שאין ב"ד נזקקים להגבו' ותפיסה מהני מעיקר הדין שעושה דין לעצמו וגם בספק מהני תפיסה בדאיכא חסרון ממון ולכן השיג בפרק ח' מהלכות עבדים משום דליכא חסרון ממון כנ"ל נכון ועיין: והנה הקצה"ח מביא דמש"ס ב"ק פרק החובל מבואר דגם בקנסא דרבנן מודה פטור אבל אם הוא מפני התקנה שיהיו מצות חביבות חייב. והקצה"ח הראה פנים דמודה בקנס דרבנן פטור מסוגיא דהיזק שאינו ניכר דמקשה דר"י אדר"י דלא קנס במטמא שוגג אטו מזיד והקשה פ"י קושיא עצומה דלמא מאן דאמר היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ס"ל ג"כ חשש כדי שיודיעו משום הכי לא קנס ר"י שוגג אטו מזיד, ואי נימא דמודה בקנס דרבנן א"א שיהי' חייב לשלם רק בדאיכא עדים ול"ש כדי שיודיעו כמ"ש תוס' שם גבי חכם שטימא וטיהר אלו דבריו ז"ל:

ולפע"ד נראה גם אם בכל קנס דרבנן מודה בקנס פטור אבל בקנסא דהיזק שאינו ניכר מעיקרא הכי תקנו שלא תועיל לו הודאתו דאם מודה ומפטר לא הועילו כלום בתקנתם שלא יהי' כל אחד ואחד הולך, עדיין כ"א הולך ומטמא ויודה ומפטר, והיכא דקנסו גברא משום דעביד איסור כמו במוכר עבדו לנכרי או שחטף מצוה מחבירו וכדומה וכיוצא אפשר במודה ומבייש עצמו לא קנסו אבל בהיזק שאינו ניכר שהוא מפ"ע אם יודה ומפטר עדיין כל אחד הולך ומזיק ויודה ויאמר פטור אני ומצער יותר לחבירו שיודה ויודיעו ויאמר הפסדתיך ופטור אני. ונ"ל שמשום הכי דייק ר"י ואמר שלא יהי' כ"א וא' הולך ומטמא וכו' ויאמר פטור אני. ולכאורה ויאמר פטור אני ג' תיבות אלו שלא לצורך הא קאי אם יהי' פטור כ"א הולך. ולמ"ש א"ש דרצה לומר דל"מ הודאתו דיהי' כ"א הולך וכו' ויודה ויאמר פטור אני לכן הוצרכו לתקן דלא מהני הודאתו ויבואר עוד יותר לקמן בסמוך: ויש לנו ראי' מוכרחת לדברינו והוא ממ"ש הרי"ף פ"ק דב"ק שכתב וז"ל מטמא ומדמע כולהן היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק אלא קנסא הוא דקנסוהו רבנן משום דעבד איסורא דגרסינן פרק השולח אמר אביי טימא טהרותיו של חבירו ומת ל"ק בא אחריו לדידי' דעבד איסורא קנסוהו לברי' דלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן וכו' ובפרק הניזקין תנן המטמא והמדמע במזיד חייב ופליגו בי' חזקי' ור"י וכו' וסלקא חזקי' בתיובתא וקיי"ל כר"י דאמר ל"ש היזק אלו דבריו ז"ל עיין בפנים. ונוראות נפלאתי על דבריו ועל סידורו מ"ש תחלה דקנסא הוא הואיל ועביד איסורא וכו' משמע משום דעבד אסורא והפסיד לחבירו קנסוהו כמו דקנסו מבשל בשבת וצורם אזן. והא ר"י מרא דהאי שמעת' דהשא"נ קנס הוא אמר דקנסו כדי שלא יהי' כל אחד הולך וכן קתני בברייתא מפני תק"ע ולא משום דעביד אסורא ועל סדורו תמוה לי תחלה הי' לו להביא מקור ושורש דבר זה דהשא"נ קנסא דפליגו בזה חזקי' ור"י וקיי"ל כר"י, ואח"כ הי' לו להביא הא דאביי דמסתייע מיני' כיון דקנסא הוא לא קנסו בנו אחריו וכ"ז צ"ע ויישוב: ויגעתי מאז ומצאתי מקום ישוב המיישב דעת ואומר הנה מדאמר אביי לדידי' דעבד איסורא קנסו רבנן נראה דקנסוהו משום דעבד אסורא והזיק לחבירו וחייב עונש ביד"ש כמבואר בסוגיא שם בברייתא דחייב בדיני שמים וקנסוהו רבנן על המעשה שעשה ופעל און. ובאמת לפי הגרסא שלפנינו ל"א אביי רק לדידי' קנסו, אבל גרסת הרי"ף לדידי' דעביד אסורא וכן נראה שהיא הגרסא נכונה מדמדמה אביי הא דמדמה לצורם אוזן ואינך ואי מטמא משום תק"ע הוא ולא משום דעביד אסורא יש לחלק כמובן. ונראה גרסת הרי"ף עיקר דגם במטמא וכו' משום דעביד איסורא הוא ולדידי' דעבד אסורא קנסו רבנן וכו' ויפה כתב הרי"ף דמטמא וכו' היזק שאינו ניכר קנסא הוא דקנסו רבנן משום דעבד אסורא דאביי אמר כן לדידי' דעבד אסורא נראה משום דעביד איסור קנסו אלא על אביי גופא קשה מברייתא דקתני מפני תקה"ע ולא משום דעבד איסור. ור"י ג"כ אמר משום הכי כדי שלא יהי' כל אחד הולך וכו'. נ"ל שורש ויסוד הענין כך הוא דעיקר הקנס הי' דקנסו לגברא דעביד איסור חייבוהו שישלם מה שהפסיד אלא דהי' דינו ככל קנסות דמודה ומפטר אלא כדי שלא יהי' כ"א הולך וכו' ויאמר פטור אני האלימו והחזיקו קנס זה דלא מפטר ע"י הודאתו והיינו מפני תקה"מ דקתני דלא מפטר על ידי הודאתו וזהו שאמר ר"י שלא יהי' כ"א הולך והיינו אחר שנמנו וגמרו לחייב המזיק היזק שאינו ניכר משום דעבד אסורא גזרו אומר דהודאתו ל"מ מפני תק"ע. אבל לולי שמצאו שראוי לקנסו משום דעבד אסורא משום תק"ע לחוד לא הי' מחייבים אותו לשלם, וא"ש מ"ש אביי לדידי' דעביד אסורא וכו' דעיקר הקנס משום דעבד אסורא ול"ק לברי' כמו בצורם ואינך, וא"ש נמי מה דאמר ר"י שלא יהי' כל אחד הולך ולכן ל"מ אם אומר שהזיק ול"י לומר אח"כ פטור אני שהודתי ונפקא לן כן מברייתא דקתני מפני תק"ע. ומיושב בזה צריכותא שבש"ס מטמא ה"א משום דקעבד אסורא, וצ"ל הא קנסו משום תק"ע, ולהנ"ל ניחא דעיקר קנס משום דעביד אסורא וה"א במטמא משום דעבד איסור יותר במה שטימא וא"ש ג"כ מה שהקשה הרשב"א ופ"י מה הועילו בתקנתם יאמר שוגג אני ופ"י כתב דהועיל עכ"פ כשיהי' ידוע שמזיד הוא ודוחק הא עיקר התקנה הי' שלא יהי' כל אחד הולך עדיין כ"א ילך ויאמר שוגג אני. ולמ"ש מוסבר היטב דעיקר הקנס הי' לקנוס משום שעבר עבירה באופן שנדע שמזיד הי' וראוי לקנסו ואם יכחיש ויאמר שוגג מה לנו לעשות הוא עונו ישא למ"ד ל"ק במבשל וכיוצא בו שוגג אטו מזיד והוסיפו שלא יהי' מפטר על ידי הודאתו וכיון דעיקר הקנס משום דעביד אסורא במזיד גם משום שלא יהי' כל אחד הולך לא קנסו בשוגג דמשום הכי לא חייבי מעיקרא ומוסבר נמי הא דשמואל דאמר מערב משום קלבד"מ ונתקשה תוס' הא תקנו משום שלא יהי' כ"א הולך ולמ"ש ניחא כיון דעל מעשה ואסורא דעביד אין ראוי לקנוס דקלבד"מ גם משום שלא יהי' כ"א הולך לחוד לא הטילו עליו לשלם וא"ש נכון מאוד:

ומיושבים ומסודרים בסדור נכון כל דברי הרי"ף תחלה כתב דקנסא הוא משום דעבד אסורא זה שורש ויסוד ענין קנס זה ומביא ע"ז דברי אביי דאמר לדידי' עביד אסורא וכו' נראה דעיקר הקנס משום דעביד אסורא ואח"כ מביא פלוגתא דחזקי' ור"י דאמר ר"י משום שלא יהי' כ"א הולך ואומר פטור אני דמפני תק"ע הוא ונ"מ דאם מודה לא מפטר בהודאתו שלא יהי' כ"א הולך ודברי הרי"ף מזוקקים שבעתים בעזה"י. ויש לכווין דברינו אלו בדברי הרמב"ם ובסדורו רפ"ז מהלכות חובל למעיין ומדייק בדבריו: וי"ל ע"פ דברינו השגת הראב"ד על הרמב"ם דבפ"ח במזיד חייב והראב"ד מחלק דכל שמכווין להנאתו לא קנסו דלא שייך כ"כ שלא יהי' כ"א הולך שאין לכל אחד ואחד מלאכה או הנאה אחרת. וכ' הה"מ דהראב"ד הוכיח כן מדמותיב ר"א למ"ד שמי' היזק הא גם אי ל"ש היזק קשה וע"כ כהנ"ל. ולמ"ש י"ל בוודאי אם עיקר הקנס משום שלא יהי' כ"א הולך נ"ל היכא דעושה להנאתו ל"ש כ"כ שלא יהי' כל אחד הולך לא נמנו לחייבו כיון דל"ש כ"כ אבל לפמ"ש דעיקר הקנס משום דעביד איסור וחייב עונש בדיני שמים בוודאי אין חילוק בין עושה להנאתו או לא וכי כשעושה להנאתו לא עביד אסורא שהפסיד לחבירו משום הנאתו וכיון שלא אמרו חוץ לענין עיקר קנס כשעושה להנאתו גם כשמודה לא אמרו בו חוץ כשעושה להנאתו כיון דיש בו ג"כ משום שלא יהי' כל אחד הולך וכו' הגם דל"ש כ"כ, או אפשר כשמודה באמת פטור כה"ג. וכ"ז לפי דאמר אביי לדידי' דעביד אסורא דעיקר הקנס משום דעבד אסורא ה"ה כשמכווין להנאתו אבל לפי הפשוט שאמר ר"י משום שלא יהי' כ"א הולך י"ל עיקר התקנה משום הכי הוי ומשום תקון עולם כדקתני בברייתא, ויש לחלק כל שעושה להנאתו דלא שכיח כ"כ לא קנסו משום תקון עולם והא"ש דר"א מותיב מברייתא דמוכח דל"ש היזק וי"ל דעיקר התקנה משום תק"ע וכל שלהנאתו לא קנסו, נהי דאפשר לומר כן אבל לפי דמפרק לה בהכניסה לרבקה י"ל גם למ"ד ל"ש היזק דברייתא בהכי איירי, וכן ס"ל לאביי וניחא לי' ביותר דעיקר הקנס משום דעביד אסורא ומוסבר יותר דלא קנסו בשונג כמ"ש והכי נקטינן וא"ש פסקא של הרמב"ם דאין חילוק בין מתכווין להזיק או להנאתו וא"ש והוא יישוב המיישב דעת, דעת תורה מכרעת: וזאת תורת העולה מכל דברינו היא העולה על היסוד אשר יסדנו ובארנו בדברינו עד כה. א) דנקטינן להלכתא קנסא מקנסא דמטמא ומדמע וכו' דתקנו תקנה קבוע מיד ולדורות ילפינן מיני' למק"א חוץ כשיש לחלק מסברא או מדינא כעין צריכותא דש"ס ב) מגבי' מב"ד קנסא דהיזק שאינו ניכר. ג) בספיקא דקנסא דרבנן גם לשיטת הראב"ד ודעימי' בספיקא דקנסא ל"א אי תפס ל"מ מיני' בקנס דרבנן מודה הראב"ד ודעימי' כל שיש חסרון כיס ורמב"ם ס"ל אפילו ליכא ח"כ א"ת ל"מ מיני'. ד) מודה בקנס דרבנן נ"ל דתליא אם גובי' קנס דרבנן בזה"ז ואין ראיות הש"ך מוכרחות ועדיין צריך תלמוד לדינא ובקנס דהיזק שאינו ניכר נלפע"ד ע"פ ראיות ומושכל דל"מ הודאתו אפילו ליכא עדים כלל וזה מה שרצינו לבאר ובארנו באר רחובות כי הרחיב ה' לנו יתברך שמו: וטרם אכלה לדבר לא אכלה מלהציע פה ביישוב קושית הפ"י דמינה הראה הקצה"ח פנים מן הסוגיא דמודה מפטר מקנס זה דאינו ניכר. אני בחי' לסוגיא העלתי יישוב לקושית פ"י עד"פ קצת דלכאורה קשה וקשו בה טובא לחזקי' דמזיד חייב השתא לצעורי קמכווין וכו' תינח מטמא ומדמע אבל מנסך דלמא להנאתו עושה שרוצה לנסך ועיין תב"ש סימן ד' אות ט"ז, ונראה לי מדבריו דאמרינן דאין דרך לעבוד בשל אחרים לולי דמכווין לצעורי ור"ה דכוונתו דל"ל לצעורי קמכוון היינו בוודאי לולי לצעורי לא הי' עובד בשל אחרים אלא כיון שעובד לצער ולאסור מתכווין לע"ז ולא כולו לצעורי, ומ"ד לצעורי קמכווין היינו שאין לו כלל מחשבה לע"ז ואפילו אמר שהתכווין אינו נאמן והא"ש דס"ל לחזקי' השתא לאזוקי קמכווין כ' רש"י לצעורי קמכווין גם במנסך אמרינן לולי שמתכווין לצער ולהזיק לא הי' עובד בשל אחרים ומ"מ אסור כיון שמנסך מכווין לנסך ממש וא"ש: לפ"ז למ"ד אא"א דאמרינן לצעורי דכולו לצעורי ולא מכווין לע"ז כלל, ומתניתין ע"כ בהתר' או במומר או בשותפות א"א לומר כחזקי' כיון דמתני' בהני גווני דלא שייך כלל לצעורי דאם הי' שייך לא הי' נאסר כלל ומ"ד לצעורי ע"כ ל"ל כחזקי' והא"ש דמקשה ש"ס מדלא קנס ר"י שוגג אטו מזיד ואין לומר כדי שיודיעו קשה מזיד נמי מה תאמר השתא לאזוקי קמכווין דתקשי למ"ד אא"א דלצעורי קמכווין דמתניתין ע"כ באופן דל"ש לצעורי קמכווין, ונהי דר' יוחנן דאמר לאו שמי' היזק ס"ל דא"א דשא"ש הרי הלכתא דאא"א דאמרינן לצעורי וקיי"ל השא"נ לא שמי' היזק הוצרך לתרץ ר"י אדר"י להלכתא דמוכח דע"כ ל"ח משום כדי שיודיעו ומיושב קושית פ"י ועיין: וי"ל בזה קושית תוס' מכהנים שפגלו דדאורייתא הוא למה לא קניס. ולפמ"ש י"ל בקושית ש"ס דלהלכתא ע"כ ל"ח משום כדי שיודיעו, ונ"ל הא דלא חיישינן משום דאין עד אחד נאמן באיסורים והוקשה לראב"ד גם כשיודיעו ל"י נאמן ונדחק הרשב"א שמא יאמין לו. וי"ל למ"ד ל"ש היזק הא דל"ח כדי שיודיעו כמו שהוכחנו משום גם כשיודיעו לא יהי' נאמן ומשום שמא יאמינו לא חששו או י"ל עד"ז דחזקי' ס"ל עד אחד נאמן ואנן נקטינן דאין עד אחד נאמן וכ"ז היכא דאין בידו אבל בכהנים שפגלו דנאמנים משום דבידו או הי' בידו י"ל שפיר משום הכי ל"ק שוגג אטו מזיד משום כדי שיודיעו ויהי' נאמן מן הדין ומיושב קושית תוס' ומיושב הא דפסק הרמב"ם קנסא מקנסא ילפינן מדמקשה להלכתא למ"ד אא"א ואי מקנסא לא ילפינן י"ל הך מ"ד ס"ל מומר מנסך ולק"מ ממנסך וי"ל דס"ל כדי שיודיעו וע"כ דהלכתא מקנסא ילפינן וא"ש ועיין היטיב: תבנא לדינא בנדון שלפנינו דמחייב אותו בב"ד לשלם, ואפילו ליכא עד או עדים והודה מעצמו דהוא מזיד מחייבים אותו לשלם, ועיין רמב"ם פ"ז מחובל ממה משלם ואם אינו מאמין לו בלבו. ולשיטת המחבר סי' קכ"ז דעד אחד נאמן לאסור באתחזק התירא, הרי מבואר שם דהיכא דמפסיד משלו הרבה מתוך שנאמן על שלו וכו ואחר שבארנו דמחויב לשלם מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן לאסור, וכאן איכא נמי מגו שהי' יוכל לומר שוגג הייתי היינו הגם שא"א לומר שלא ידע דשל חבירו הוא דהא נכנס בבית חבירו, אבל יוכל לומר דסבור דהתירא הוא דנאמן שעשה במזיד. הנלפע"ד כתבתי ופר"מ נ"י ישים עינו היטב הדק בכל מ"ש יחפש ויבדוק אחריו כי אני בעל מלאכות הרבה נעתק ממלאכה למלאכה רובא דרובא מלאכת שמים הנה בעזרת שוכן מעונה, הוא יעזר לנו בכל עת ועונה. הכ"ד אוה"נ חותם בברכת אהבה גלוי' וניכרת הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה