כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה כה
שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום ועש"ק ג' מרחשוון תרל"א לפ"ק. משה שפיר קאמר, יום ליום יביע אומר, ה"ה בני מחמד לבי, הרבני המופלג בתורה ויראה חדש מלא עתיק מושלם במו"מ רמות הקצין כש"ת מו"ה משה סופר נ"י: שמחתני בני שמחתני במע"י אצבעותיך החביבים עלי ובצפיתי מיום אל יום להתוודע משלומך ושלום ביתך יתברך וישתבח שמו הגדול כי הכל במעמד הטוב ובבריאות ב"ה והנני למלאות מאויי נפשך ולהפיס דעתך במה שנתקשת על הרי"ף ב"ק פ' החובל דדחה דברי מ"ד דהא דר"ג קנסא הוא ולא ילפינן מיני' לדינא אחרינא והקשה הרי"ף מכח דיוק מדפטרי' רב להאי גברא משום שנאמן אתה צוית לי ואל"ה הי' מחייבו. וקושיא זו תמוה כאשר תמה המל"מ פ"ז מחובל דהא רב ס"ל מקנסא ילפינן, ולא הקשה הרי"ף ביותר מסוגיא ערוכה דחולין פ' כה"ד פ"ג דמבעי לסתמא דש"ס שכר מצוה או שכר ברכה נ"מ לברה"מ אי שכר מצוה אחת ואי שכר ברכה הו"ל ארבעים ואי דר"ג קנסא ומקנסא לא ילפינן איך אמר סתמא דש"ס נ"מ לבהמ"ז, אלו דבריך. הנה הטבת להקשות, אבל לא הטבת לראות ברא"ש במקומו שהקשה כמו שהקשה הרי"ף מדיליף רב ודחה שיטה זו ג"כ מסברא דנפשי' והוסיף ומביא עוד דבחולין מבעי שכר מצוה וכו' ונ"מ לענין בהמ"ז כוונתו רצוי' ופשוטה דהתכווין להקשות מדאמר נ"מ לבהמ"ז ש"מ דפשיטא דילפינן מיני'. ומהתימא על הש"ך ח"מ רס"י רפ"ה דמביא ראי' מסוגיא דחולין דקיי"ל מקנסא ילפינן ולא זכר השר כי כבר קדמוהו הרא"ש אלא דרא"ש הוכיח מכח ראי' זו דר"ג דינא הוא, וש"ך מאחר שכתב שנראה לו יותר דקנסא הוא מביא ראי' מסוגיא זו דמקנסא ילפינן: והנה יש להרגיש בלשון ובסדור קושיתו של הרא"ש תחלה מקשה מדיליף רב מיני' ולשונו כלשון הרי"ף ומסיים וע"כ דינא הוא ושוב כ' ועוד חולק מסברא הוא למצוה קמכווין אין לקנסו וע"כ דינא הוא ולבסוף כ' ועוד מסוגיא דחולין ולא סיים ע"כ דדינא הוא כמו בב' קושי' ראשונות וצריך טעם, גם בסדור דבריו יש להרגיש תחלה הי' לו להקשות מב' סוגי' ש"ס מב"ק ומחולין ואח"כ להשיב מצד סברתו, והרא"ש היפך הסידור והלא דבר הוא. ונ"ל דתחלה כתב בלשון הרי"ף שהקשה מדיליף רב מיני' ע"כ דדינא הוא. והרגיש הרא"ש דראי' זו יש לדחות דרב לשיטתו אזיל דס"ל מקנסא ילפי' ועוד הוא למצוה קמכווין לא ראוי' לקנסו ואיך קנסי' ר"ג הגם שס"ל דר"ג הוראת שעה היתה שראה שזה שקדם וכיסה לא למצוה התכווין, א"כ אין לדמות מלתא דרב למלתי' דר"ג איך יליף רב מיני' גם אי ס"ל מקנסא ילפי' בכ"מ אבל מדר"ג אי אפשר ללמוד והדרה ראי' ראשונה וע"כ דדינא הוא, ומוסיף והולך ועוד בלאו כל זה מ"ש ראי' מרב בצירוף מ"ש מסברא דאין לדמות לדר"ג דאם מתכווין למצוה אין ראוי לקנוס, יש ראי' מסוגיא דחולין איך יליף מיני' לבהמ"ז, ומשם אין ראי' דדינא הוא, דאפשר לומר דסתמא דש"ס ס"ל קנסא מקנסא ילפי' ולכן לא סיים הרא"ש וע"כ דדינא די"ל דאזיל אי מקנסא ילפי'. אלא לפ"ז מוכח מסתמא דש"ס דל"ל כשמואל בוודאי נקטינן כסתמא דש"ס נגד הכלל הלכה כשמואל בדיני עכ"פ מוכח דלא כמ"ד דר"ג קנסא הוא וקיי"ל מקנסא לא ילפינן ואתי שפיר כל דברי הרא"ש לשונו וסידורו שבעתים מזוקקים: והנה קושי' זו עצומה על מאן דאמרו דר"ג קנסא ואין למדים מש"ס חולין. וקושיא שהקשה הרי"ף מרב ל"ק לפי הפשוט דרב לשיטתו דס"ל מקנסא ילפינן אבל מסתמא סוגי' דחולין קשה, וגם קשה על הרי"ף דלא הקשה משם כמו שהקשית וצ"ע: ומצאתי יישוב נכון לקושי' זו ע"פ שיטת ר"ת שבתוס' שצוה שיתן לו תרנגולת לשחוט תשלומי מצוה וברכה שהפסידו, לפ"ז אי נ"מ דאמר הש"ס נ"מ לבהמ"ז אם הקדים א' לחבירו בארבע' כיסוי הדם ונותן לו לברך בהמ"ז, אם שכר מצוה אחת היא היינו שווי' דבהמ"ז ולא שילם לו רק אחת ואם שכר ברכה ברכת המזון ארבעים הוי ושילם לו כל הד' כיסוי שהפסידו ומדויק לשון ש"ס דאמר נ"מ לבהמ"ז אי שכר מצוה אחת היא, והול"ל אי שכר מצוה חייב לו אחת ואי שכר ברכה חייב לו ארבעים, ולמ"ש א"ש משום דאין למדין מדר"ג למ"ד מקנסא לא ילפינן, על כן אמר בהאי לשנא אחת היא וכו' היינו שווי' דבהמ"ז ואיכא נ"מ לכ"ע אפילו למ"ד מקנסא ל"י איכא נ"מ כמ"ש לפ"ז ליכא ראי' מסוגיא דחולין אי דינא הוא הוא או דילפינן מקנסא ומיושב איכא מרד שברי"ף דר"ג קנסא ולא ילפינן ומיושב הא דלא הקשה הרי"ף מסוגיא דחולין, ורא"ש לשיטתו הקשה שפיר מחולין לשיטתו בחולין דכ' בפשיטות דאם נותן לו עוף אחר מ"מ צריך לשלם דמצוה בפ"ע היא עיי"ש וכן שיטת תוס' ב"ק דחולק על ר"ת, והקשה הרא"ש לשיטתו שפיר מסוגי' דחולין כנ"ל והדברים נכונים:
והנה המל"מ וכן הש"ך מביא ראי' לשיטת רמב"ם מסתמא דש"ס חולין סוגיא דרבוצה דמקשה למ"ד אא"א ממתני' דמטמא וכו' ומנסך דלמא ס"ל כמ"ד מערב וע"כ דהלכתא ילפינן. וראי' זו קשיא לדסוברים דהלכתא כשמואל מסתמא דש"ס הנ"ל. ונ"ל דיש לדחות ראי' זו דקשה על שמואל דאמר מערב מלבד דלשון מנסך לפי פשוטו משמע מנסך ממש קשה איך קתני במתני' מנסך ונתבה מקום לטעות דמנסך ממש חייב, וצ"ל דזה מלתא דפשיטא שלא יטעה בו אדם דמנסך ממש פטור דקלבד"מ וליכא פלוגתא בח"מ דפטור מתשלומין, וס"ל לשמואל דלא יטעה בו טועה כדר' ירמי' דגם זה פשוט לו. וכ"ז לשמואל משום דקלבד"מ אבל למ"ד דאא"א ופליגו תנאי בזה עכ"פ לאו פשיטא הוא דאא"א קשה אם מתני' מערב קאמר ומנסך ממש פטור משום דקלבד"מ קשה איך נקטה מתני' לשון שבקל לטעות בו דמנסך ממש קאמר ואדם אוסר ולומר מאן הלכתא אא"א ס"ל מתניתין מערב משום קלבד"מ ול"ל דר' ירמי' זה שלא כהלכתא, ולא רצה לתרץ מאן אין א"א שלא כהלכת' וליכא משם ראי' דמקנס' ילפי' ועיין: וראי' שהביא הש"ך מחולין פ' כה"ד יש לה מקום כשנאמר דרמב"ם לא ס"ל כר"ת דאפשר לתשלומי מצוה במצוה אחרת וס"ל דר"ג קנסא הוא ועיין ש"ך רס"י רפ"ב דאין מבורר איך ס"ל לרמב"ם. ובתשובה א' בארתי דב' דיעות שכ' הרמב"ם אי יו"ד זהובים קצובים או לא תליא אי דינא או קנסא הוא ושם בארה דרמב"ם ס"ל דינא הוא כדעות בתרייתא דעשרה זהובים קצובים וליתא לראי' של הש"ך: ואני בעניי עשיתי סמוכים לפסק הרמב"ם דקיי"ל מקנסא ילפי' מדמקשה ש"ס ר"י דלא קנס שוגג אטו מזיד ובמבשל קנס ומתרץ דבדאוריית' קניס וכו' והדר מקשה ממנסך דאורייתא הוא ול"ק ומתרץ דמבדל בדיל וחולק בסברא הפוכה עם ר"מ במנסך. והנה רש"י בחולין סוגיא דשוחט בשבת ס"ל דר"י לא מטעם קנסינן שוגג אטו מזיד אסור בשוגג אלא משום דגם בשוגג עביד איסור שראוי לקנסו. וכ' המהרש"א דזה נגד הסוגיא דגיטין דמקשה דר"י אדר"י ולרש"י לק"מ וכתב דרש"י הוכיח לפי הסוגיא דהתם דרב ס"ל דר"י לאו משום קנס אוסר בשוגג אלא משום דעביד איסור וסוגיא דגיטין ל"ל כרב בהא מלתא עי"ש. וקשה לפי זה הא רב הוא דאמר מנסך ממש ולדידי' ל"ק דר"י אדר"י ואיך מקשה ממנסך לר"י ולפי סוגיא דגיטין דר"י קנס שוגג אטו מזיד י"ל באמת מנסך היינו מערב. אבל במנסך באמת קנס שוגג לשמואל משום דקלבד"מ אפילו מזיד פטור, וצ"ל דמקשה להלכתא דמקנסא ילפינן ועכצ"ל מנסך ממש וי"ל דרמב"ם כרש"י בחולין ס"ל ויש לו ראי' דהלכתא מקנסא ילפינן: עוד לנו איזהו אופנים ביישוב הרמב"ם אופן בתוך אופן ואציע פה לפניך אחד מן הדרכים וכל דרכי' של תורה דרכי נועם תערב לך ויונעם. ואקדים מה שהעלתה מצודתי להשוות המחלוקת בין שתי התלמודים תלמוד דידן וירושלמי, ולעשות שלום ביניהם: הנה בש"ס דילן אסיק לחזקי' בתיובתא ממתני' דב"ק אומר באה"נ הרי שלך לפניך וכ' תוס' דס"ל לסתמא לש"ס לחזקי' כמו דמחויב על מעשה היזק שא"נ כן לא יוכל לומר הרי שלך לפניך, ובסוגיא דירושלמי ז"ל אמר ר' יוסי המטמא אינו כעושה מעשה מן הדא תרומה ונטמאת אמר לי' תפתר שנטמאה מאלי' עכ"ל וכתב המפרש ולית ש"מ כלום למטמא בידו שיהי' פטור דכעושה מעשה הוא. וזהו דלא כש"ס דילן דמסיק בתיובתא לחזקי' ומדמה נטמאת מאלי' לעושה מעשה. ונלפע"ד דבאמת צ"ע מנ"ל לש"ס בפשיטות לדמות מלתא דחזקי' דעושה מעשה וחייב על שהזיק בידים הגם דא"נ דחייב לתרומה ונטמאת מאליה דאומר הרי שלך לפניך דלא עשה מעשה ומנ"ל דחזקי' ס"ל כ"כ שמי' היזק דאינו כעין שגזל עד דאסיק בתיובתא וצ"ע והסבר ליישב היטב: ויגעתי להבין הסוגיא לאשורה ומצאתי בעזה"י הנה תוס' בתי' ג' כתב טעמא דשמואל הגם דבהגב' קני' הרי יוכל לומר הרי שלך לפניך ואינו מתחייב רק משום המעשה שעשה אמרינן קלבד"מ ורב ס"ל דמתחלה נתחייב ע"כ מה שיעשה אח"כ. הנה דינא דשמואל מלתא בטעמא הוא אבל טעמא דרב לא ידענו. ונראה לי להוסיף על דברי תוס' תוספות מרובה עפ"מ שהקשה תוס' על שמואל הא תקנו משום שלא יהי' כ"א הולך ומתרץ דלא חייבו אינו ניכר יותר מניכר, לפי זה כשהגביה וקנה להתחייב באונסין ואם הי' נשפך או נאבד הי' חייב לשלם וכשהוא בעין ונאסר אומר לו הרי שלך לפניך והיינו כשאבדו אחר או הוא, אבל כשהוא בעין אלא שאסרו אמרינן קלבד"מ וכיון דאם הי' ניכר שא"א לומר הרי שלך לפניך ואפילו אחר אבדו הי' מתחייב זה שהגביה שוב תקנו חכמים שיהי' אינו ניכר שנסכו ולא שפכו כניכר שיהי' חייב, ומדינא בוודאי פטור משום קלבד"מ אלא מתקח"כ חייב כמו בניכר זהו טעמא דרב ושמואל ס"ל דלא תקנו רק היכא בהיזק ניכר חייב על מעשה זה שהיזק היזק ניכר תקנו גם באינו ניכר יהי' חייב כניכר, אבל במנסך כשהי' ניכר כגון ששפכו לא הי' חייב משום מעשה דידי' דגם אם אחר הי' שופכו הי' חייב משום שאי אפשר לו לומר הרי שלך לפניך כהאי גוונא לא תקנו לחייב א"נ כניכר דבניכר גם אם אחר אבדו חייב הוא משום שקנאו בהגב' על מנת לאוסרו ולגזלו והבן: וכ"ז לא יועיל לנו אלא אם היזק שא"נ ל"ש היזק י"ל מנסך ממש ובשהגביהו וקנאו הגם מן הדין עדיין איכא משום קלבד"מ מ"מ מתק"ח חייב כמ"ש, אבל לחזקי' דס"ל דשמי' היזק ועכצ"ל מנסך ממש לדידי' וכ"כ פ"י ופשוט. קשה למה יתחייב אפילו בשהגביה נימא קלבד"מ דהא יוכל לומר הרי שלך לפניך, ועכצ"ל לחזקי' כמו דשמי' היזק לענין תשלומין כשמזיק בידים כן אינו יוכל לומר הרי שלך לפניך. והא"ש דמקשה לחזקי' ממתני' דב"ק דעכצ"ל לדידי' דאינו יוכל לומר הרי שלך לפניך, דא"כ תקשי ממתני' דגיטין מנסך למה חייב, וממה נפשך קשה ואסיק בתיובתא ועיי' כי נכון הוא:
אחר הוצעה בוא נבוא להשוות התלמודים, וקודם שנבוא למטרת כוונתינו אקדים מה דאיתא עוד בש"ס ירושלמי אח"כ מביא פלוגתא דאמוראי בהיזק שא"נ רבי יודא ברבי אומר בדין הי' שאפילו שוגג יהי' חייב ולמה אמרו פטור כדי שיודיעו ור' יוחנן אמר בדין שאפילו מזיד יהי' פטור ולמה אמרו חייב משום קנס חיילי' דר' יוחנן מן הדא המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב עכ"ל. וראי' זו תמוה מה ראי' מנ"ל ממתני' דקנסא הוא דלמא דינא הוא והמפרש נדחק מדקתני שוגג תחלה משמע דזהו הפשוט ומן הדין פטור וכמה גדול הדוחק של פירוש זה:
ואשר חנן ה' את עבדו אשמור לדבר. לפי שכתבנו דש"ס דילן אסיק לחזקי' בתיובתא הגם דיש לחלק בין עושה מעשה לנטמאת מאליה אסיק בתיובתא משום דקשה ממ"נ ממתניתין דהכא דקתני מנסך ועכצ"ל דאינו יכול לומר הרי שלך לפניך, והן הן הדברים של הירושלמי אחר שכבר רצה ר' אסי להביא ראי' ממתני' דב"ק דמטמא אינו כעושה מעשה היינו דל"ש היזק, ודחה תפתר שנטמאת מאליה. אבל במטמא בידים כעושה מעשה ומביא פלוגתא דאמוראי אי היזק שא"נ כעושה מעשה או לא אמר חיילי' דר"י ממתני' דמטמא וכו' ומנסך סובב הולך על שקלא וטרי' דלעיל דממתניתין דב"ק ל"ק דיש לחלק בין עושה מעשה אבל יוכל לומר הרי שלך לפניך א"כ קשה מתניתין דכאן דקתני מנסך והא קלבד"מ וע"כ צ"ל דבשעת הגבהה קניא ואין יכול לומר הש"ל ואפילו הי' מנסכו אחר א"כ קשה מתני' דב"ק וחיילי' דר' יוחנן מכח ב' משניות מוכח ממ"נ וסוגי' ירושלמי עם סוגיא דש"ס דילן עולים בקנה אחד למכווין אחד אלא שבש"ס דילן שקיל וטרי במתני' במקומה תחלה והדר מקשה על חזקי' ממתני' דב"ק וסוגיא דירושלמי בזה הפוכה מביא תחלה מתני' דב"ק והדר מביא פלוגתא דאמוראי בהיזק שא"נ ומביא ראי' לר' יוחנן ממתני' דהכ' ובעיקר הסברא אין כאן מחלוקה בין התלמודים. כנלפע"ד נכון מאוד בעזה"י: ואוסיף מיא וקמחא דעדיין צריך להבין למה ש"ס דידן אסיק בתיובתא למ"ד שמי' היזק ובירושלמי אמר רק חיילי' דר"י מהדא ולא אסיק בתיובתא למ"ד שמי' היזק. וליישב כל זה הנני מוסיף תוספ' מרובה. הנה הרמב"ם בפירוש המשניות כתב דמתני' מזידים חייבים היינו שהוא שוגג במיתה חייב דחייבי מיתות שוגגים חייבים וכבר הקשו עליו הא קיי"ל ח"מ שוגגים פטורים והא ש"ס לא רצה לתרץ לרב דס"ל ומוקי לי' מתני' בהכי משום דלאו הלכתא היא וצ"ע. היוצא לנו דלמ"ד ח"מ שוגגים חייבים י"ל מתניתין הכי וש"ס רצה לתרץ רב כהלכתא. ולפמ"ש דאסיק לחזקי' בתיובתא מכח ממ"נ דאי יוכל לומר הרי שלך לפניך קשה מתני' דקתני מנסך, לפ"ז קשה איך אסיק בתיובתא הא אפשר לתרץ מתני' שהוא שוגג במיתה ולא מוכח ממנסך לדידי' דאינו יכול לומר הרי שלך לפניך. וממילא ל"ק ממתניתין דב"ק אלא לחזקי' לשיטתו דס"ל ח"מ שוגגים פטורים מקשה שפיר. והא"ש דלא אסיק בתיובתא למ"ד שמי' היזק דבירושלמי לא מביא שמי' היזק משום דחזקי' אלא משמי' דר"י ב"ר, אפשר דס"ל חייבי מיתות שוגגים חייבים ולק"מ ולכן אמר חיילי' דר' יוחנן ממתניתין דמביא ראי' ממתני' דס"ל ח"מ שוגגים פטורים ואיכא ראי' לשיטתו ממתני' דל"ש היזק ומיושב הכל עד"פ טבא חריפתא אשר ישבחוהו רבנן: ואחרי דברים הדברים האלו שהוצענו עד כה נבוא למקום יישוב להביא ראי' מסברא דסוגיא ממקומה דהלכה מקנסא ילפי' דלכאורה קשה מנ"ל לש"ס דרב ס"ל מקנסא ילפי' דלמא ס"ל כחזקי' דדינא הוא. והא לק"מ דאסיק לחזקי' בתיובת' ואיך נאמר דרב כוותי' ס"ל. אלא לפמ"ש דאסיק לחזקי' בתיובתא חזקי' לשיטתו דס"ל ח"מ שוגגים פטורים. וי"ל רב כחזקי' וס"ל כמ"ד חייבי מיתות שוגגים חייבים ומנ"ל דס"ל קמ"ק ילפינן וגם לא צ"ל דדחיק ומוקי מתניתין בשהגביה דווקא, גם זה לא ק"מ דרצה לתרץ דרב כהלכתא דקיי"ל חמ"ש פטורים, והשתא אי הלכתא מקנסא לא ילפינן ע"כ רב דלא כהלכתא וצריך בשהגביה ביותר הי' לנו לומר דס"ל דלא כהלכתא בהך מלתא דחמ"ש ולא צריך לדחוק במתניתין ולא צ"ל דס"ל שלא כהלכתא וס"ל דמקנסא ילפינן וע"כ דהלכתא כך היא ומסתבר לסתמ' דש"ס דמקנסא ילפינן ומתרץ דרב כולו כהלכתא ומכ"ז ראיה לשיטת הרמב"ם וראב"ד ודעמי' דמקנסא ילפינן ועיין: וי"ל עוד מ"ד דמייתי הרי"ף בב"ק דר"ג קנסא ומקנסא לא ילפינן לפי דס"ל דר"ג קנסא ומדיליף רב מיני' בעובדא דלי' מוכח דס"ל מקנסא ילפינן שוב ליכא ראי' מסוגיא דכאן דס"ל מקנסא ילפינן דאי הלכתא לא ילפינן וע"כ רב שלא כהלכתא הי' יוכל לתרץ דרב שלא כהלכתא לענין חייבי מיתות שוגגים כמ"ש, הא ליתא דהא רב ע"כ בלא"ה ס"ל מקנסא ילפינן מדיליף מדר"ג וע"כ בדבר זה שלא כהלכתא הוא אבל לא רצה לומר דרב שלא כהלכתא לענין חייבי מיתות שוגגין והא איכא למ"ד שברי"ף דר"ג קנסא הוא ס"ל שפיר דהלכתא כשמואל מקנסא לא ילפינן אבל למאן דס"ל דר"ג דינא הוא ולא מוכח מב"ק דס"ל לרב מקנסא ילפינן איכא ראי' מסוגיא דכאן דהלכתא מקנסא ילפינן. וכל עצמינו לא באנו ליישב הרמב"ם מפני שדחינו ראית ש"ך מסוגיא דחולין פ' כה"ד משום דס"ל לרמב"ם דר"ג דינא הוא במה שפגמנו בראי' הש"ך הרווחנו דאם דר"ג דינא הוא איכא ראי' יותר מסוגיא במקומה דהלכתא מקנסא ילפינן. זהו מה שהעלתי באופן א' מן האופנים והוספתי עתה נופך קצת בעזרת החונן דעת, וחדי בפלפולא ית"ש. ולמיעבד לך נחת רוח, ולעשות לך שעשועים על שדי חכמת התורה שהיא לנו לאורה יצאתי בכותבת הגסה להשביע נפשך הצמאה לשתות מי תורה מים חיים ונאמנים, והשותה מים לצמאו מתברך בברכה ראשונה ואחרונה, משוכן מעונה, בכל עת ועונה. הכ"ד אביך אוה"נ מברכך באהבה רבה, ואהבתי אל תסיר מאתך לעולמים הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: