אור ברסלב

כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה כד

תשובה כג

שיל"ת פ"ב נגהי ליום ד' לס' וירח ה' את ריח הניחוח תרכ"א לפ"ק. שובע שמחות ושפעת ברכות לראש צדיק י"נ חביבי הרב הגאון המהולל והמפואר, חריף ובקי בחדרי תורה, לוחם מלחמת ה' שערה כש"ת מו"ה וואלף פוקס נ"י אבדק"ק סערעד יע"א: גי"ה קבלתי לעת ערב ויהי אור בביתי בראותי ממעשי ידי אצבעותיו קול קן קלמוסא מבשר ואומר כי שב ורפא לו וברכתי ברוך הרופא חנם ית"ש כן יוסיף לו כח ועצמה ויעמוד חי ובריא אולם לפניו להגדיל תורה ולהאדירה: והנה חשתי ולא התמהמתי לשום עין על דבריו לשעשע עמו שעשועי דאורייתא כי תורת השם משיבת נפש יפה כמוהו יב"י. ואציע לפניו מה שהעלתה מצודתי אחר עיון מעט: הנה בדק לן מר במלתא דתמוה לו טובא על הכ"מ ספי"ג מהלכות מאכלות אסורות הלכה כ"ח שנתקשה בדברי הרמב"ם שכ' כיון שנתכווין זה הנכרי להזיקו משמע שאם לא נתכווין אסור למשקל דמי מיני' משום דאין חייב לשלם לו הזיקו ואמאי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד ונדחק לחלק. ותמה פר"מ נ"י הא קיי"ל היזק שא"נ לאו שמי' היזק ובמזיד חייבו חכמים ושוגג פטור מה"ד מה לי נכרי מה לי ישראל, וכ"כ ב"י ביו"ד סי' ד' דהא מצי ש"ס חולין למוקמי מתני' בנכרי אלא דנכרי לא ציית דינא. אלו דבריו ותמיהתו רבה ועמדתי משתומם על מראה זו ולא נמצא מן חוברי חברים שעמדו על זה: ואחרי התבוננות בחומר הנושא מצאתי מקום יישוב בהקדמת מילין. הנה בברייתא שבש"ס גיטין סוגיא זו העושה מלאכה בפ"ח ובמי חטאת פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, כ' רש"י חייב בדיני שמים פורעניות לשלם לרשע שנתכווין להפסיד את ישראל. מדכתב רש"י פורעניות לשלם לרשעים וכו' נראה דרצה לשלול דלא נפרש חייב בד"ש לשלם מה שהזיק קמ"ל דאינו חייב לשלם בדיני שמים אלא שחייב פורעניות וכו' והנה למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק ורבנן פטרוהו כדי שיודיעו, בוודאי ע"י תקנת חכמים לא נפטר מלשלם לצאת ידי שמים ורבנן משום כדי שיודיע סגי להו דאין יוכל לתובעו בדין כדי שלא יתירא מלהודיע אבל בוודאי חייב בד"ש. ונראה דרש"י כ' כן לפי דקיי"ל לא שמי' היזק ס"ל דאינו חייב כלל אפי' לצאת ידי שמים דאין חיוב ממון עליו כלל דל"ש היזק רק עונש מפני שנתכווין להפסיד לישראל דסוף כ"ס הפסיד זה שלו. ועיין ב"מ צ' ע"א דאמר רבא אתנן אמרה תורה וכו' וכ' רש"י דחיוב ממון בידי שמים ואי תפיס ל"מ מיני' ס"ל דחיוב ממון עליו הגם דקלבד"מ משום רשע' אחת אתה מחייבו שאין ב"ד גובי' ממנו אבל חיוב עליו ואי תפיס ל"מ מיני' ועיין רא"ש ספ"ק דב"ק דס"ל הא דקנס לא מגבי' אלא בב"ד מומחי' משום דכ' אשר ירשיעון אלהים היינו דאין ב"ד שאינן מומחין גובי' ממנו, אבל חיוב ממונא עליו וא"ת ל"מ מיני' דעביד דינא לנפשי'. וה"ה נמי ס"ל לרבא לפירש"י לענין קלבד"מ דחיוב ממונא עליו אלא שלא נגבה בב"ד וא"ת ל"מ מיני' דעביד דינא לנפשי' וצ"ע מנ"ל דלמ"ד השא"נ לש"מ דא"מ לשלם לצאת ידי שמים דלמא חיובא איכא לצאת י"ש וא"ת ל"מ מיניה כמו בקלב"מ. ונראה לי ראי' מזה למ"ש היש"ש בב"ק ומביאו הש"ך ח"מ רס"י כ"ח דל"א דחייב בד"ש וא"ת ל"מ רק בקלבד"מ וגם בקלבד"מ דווקא כשלא נעשה בו דין חמור, אבל כשנעשה בו ד"ח ליכא חיוב ממון, אבל בגרמא וכדומה ליכא חיוב ממון כלל והסכים הש"ך עמו. והנה היש"ש דווקא בקלבד"מ ולא בגרמא וכדומה דפטור יש ראי' ממ"ש רש"י כאן דחייב עונש ביד"ש אבל חיוב ממון ליכא וכ"ש אם תפיס דמפקינן מיני'. ויש להסביר דהא דאמרינן קלבד"מ נפקא לן מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעות, היינו דאתה אינו מחייבו משום שתי רשעות אבל מחוייב ועומד וחייב לשלם ביד"ש ולא נפטר מחיובו רק ב"ד אין עונשי' בו ב' רשעות ודומה לקנס דאשר ירשיעון אלהים דווקא אבל חיוב איכא ומוטל אקרקפתי', אבל גרמא למ"ד דפטור וה"ה היזק שא"נ דל"ש היזק אינו נכנס כלל בגדר מזיק ליכא חיוב כלל כיון דל"ש היזק אבל מה דמחלק בקלבד"מ בין עשו בו דרבה ובין לא עשו בו או דלא אתרו בי' או בזה"ז ליכא ראי' מרש"י וגם לא מסתבר כיון דדייקינן דווקא אתה אין מחייבו ב' רשעות מה לי אם עשו בו החמור או לא, וגם סוגיא ש"ס ב"מ צ' דקאי רבא על ברייתא לוקה ומשלם לא משמע הכי דסתמא אמר אתנן אמרה תורה, ומתרץ הברייתא דלוקה ומשלם לצאת יד"ש וברייתא משמע אפילו עשו בו דין החמור, וגם קרא דיליף רבא מיני' דאתנן אמרה תורה אפי' בא על אמו דקרא בכל גווני איירי ועיי' תוס' שם, ומשמעות דקרא אפי' באתרו בי' שוב ראיתי בקצה"ח שהתעורר בזה ונדחק ומה שמביא ראי' ממ"ש תוס' לתרץ הא דרבא דלא רצו ליתן לו לצאת יד"ש רק מפני שסברו שמחויבים בדיני אדם, והא אי תפס ל"מ מיני' וגם אם לא נתכוונו לצאת יד"ש בדין נוטל ואין זו ראי' דבתוס' לא נזכר כלל דכל דמחויב לצאת יד"ש אם תפס ל"מ מיני' דגם אם תפס מפקינן א"ש הא דרבא, ורש"י כ' ועוד נראה דאי תפיס ל"מ וא"ש ביותר הא דרבא אבל אינו מוכרח, ועוד אפשר רבא לא רצה לתפוס רק שיהי' ברצון הנותנים ולא רצה לעשות דינא בנפשי': ויש לי להביא ראי' דלמ"ד ל"ש היזק אינו מחויב אפי' בד"ש ועכ"פ אי תפס מפקינן מיני'. הנה תוס' הקשה על שמואל דאמר מערב משום קמלבד"מ הא תקנו משום שלא יהי' כ"א הולך ותי' דלא חייבו בא"נ יותר מבניכר, ועדיין קשה בין בניכר בין בא"נ יתקנו משום שלא יהי' כ"א הולך ועיין פ"י. והעלתי בחדושי' לסוגי' הסבר הענין ע"פ שיטת רש"י בב"מ דבקם לבד"מ חייב בד"ש וא"ת ל"מ מיני'. וי"ל דכל שחייב בד"ש וא"ת ל"מ מיני' ליכא משום שלא יהי' כ"א הולך, דירא לנפשו שמא יתפוס ממנו וא"א להזהר לעולם שמא יתפסנו ועכ"פ ל"ש כ"כ כדי לתקן תקנה חדשה, אלא במטמא וכיוצא בו דבניכר חייב בדיני אדם וא"כ פטור מד"ת וראוי לתקן ולחייב הא"נ שלא יהי' כ"א הולך הגם דהי' סגי לתקן דאי תפס ל"מ והיו מתמעטים המזיקים כיון שנמנו לתקן והשוו מדת התחייבות שיהי' א"נ כניכר, אבל במנסך דקמלב"ד ובניכר כגון שנסך ע"י שפיכה הגם דבד"א פטור מ"מ כיון שחייב בדיני שמים וא"ת לא מפקינן אין לחוש מפני תק"ע בניכר רק כשאינו ניכר תקנו שיהי' כניכר דחייב בד"ש ואי תפס ל"מ כן בא"נ והא דלא ניחא לשמואל לפרש מנסך ממש וחייב דקתני היינו בד"ש, ונ"מ אם תפס ל"מ, חדא דחייב לא משמע בד"ש, ועיין תוס' ב"מ שם ועוד הא מתני' כייל מטמא מדמע מנסך במזיד חייב וחייב דמטמא ומדמע בד"א הוא ה"ה חייב דמנסך בד"א, וא"ש נכון ויש להעמיס כן בכוונת תוס' ועיין: ונתיישב לי בזה מה שנתקשתי כדמתרץ לרב כדר"י, ומתני' כשהגביה דווקא הא אפשר בלא הגבהה והא ס"ל הגב' לאו צורך ניסוך הוא ומה הועילו בתקנתם עדיין כ"א ילך וינסך בלא הגבה' או יאמר לא הגבהתי ויהי' פטור משום קלבד"מ וצל"ע. ולמ"ש א"ש דגם אם ינסך בלא הגבה' או יאמר שלא הגביה ליכא חשש שלא יהי' כ"א הולך דהא אי תפס ל"מ מיני' ולא שכיחי, אלא משום דקתני במתני' חייב דומיא דמטמא דחייב בד"א ה"ה מנסך וע"ז קשה הא קלבד"מ ולא עדיף א"נ מניכר וא"ש דמתני' איירי כשהגביה כה"ג בכיכר חייב בד"א, ועשו א"נ כשהגביה כניכר וא"ש:

אלא דיש להקשות לפ"ז על דמקשה ש"ס לרב מ"ט ל"א מערב וכ' רשב"א דוודאי סתמא כפרושו מנסך ממש וקושי' ש"ס מה לו לרב לדחוק כ"כ דמתני' בשהגביה ואמר טפי מנסך מערב והוצרך לתרץ דס"ל קנסא מקנסא ילפי' ומערב היינו מדמע. ולדברינו י"ל דרב לא דחיק ומוקי מתני' כשהגבי' ומשום קלבד"מ י"ל דלא ס"ל הא דרבא בב"מ דחידש דקלבד"מ חייב בד"ש וא"ת ל"מ מיני' ואביי ור"פ נראה דלא ס"ל הכי ורבא חידש דבר זה דלמא רב ל"ל דרבא ומפרש מתני' כפשוט' מנסך ממש, מנא לש"ס לתרץ רב כר' ירמי' ודחיק במתני' ונצמח עוד מזה דצריך לעשות פלוגתא בין רב לשמואל אי ילפי' קנסא מקנסא מנ"ל כ"ז דלמא ל"ל דרבא, ונ"ל דרצה לתרץ רב אליבא דהלכת' דקיי"ל כרבא בב"מ שם והלכת' בזה כרבא דהוא בתרא ואביי ורבא הלכה כרבא: והרווחנו בדברינו ליישב הא דפסק הרמב"ם ברפ"ז מהל' חובל דקנסא ילפי' והקשו הא בכ"מ רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ועיין מל"מ שם וש"ך רס"י רפ"ה. ולמ"ש איכא ראי' מסוגי' במקומה דאם תימא דהלכתא כשמואל הדרא קושיתנו ואמר דרב דלא כרבא בב"מ ואי דרצה לתרץ כרב כהלכתא הא סוף כ"ס שלא כהלכתא הוא אי קטיל קמ"ק לא ילפי' וכיון דע"כ צריכים לומר רב דלא כהלכת' יש לנו לומר דל"ל דרבא בב"מ מלומר דרב מתרץ מתניתין בדוחק בדאגבה וע"כ דסתמא דש"ס מסתבר לי' דמקנסא ילפינן וכן הלכתא. ומתרץ דרב כולו כהלכתא ואתי שפיר שיטת הרמב"ם וראב"ד דשתיק לי' דהלכת' מקנסא ילפי' ועיין: ויש להוסיף דברים די"א דס"ל דהלכתא דמקנסא לא ילפינן דמביא' הרי"ף בב"ק פרק החובל וכן ס"ל לרמב"ן ב"ב ובמשפט שערים דמביא הש"ך הלא ס"ל דהא דר"ג שחייב יו"ד זהובים קנסא הוא ורב דיליף מיני' פ' החובל ע"כ דס"ל מקנסא ילפי' לפ"ז ליכא ראי' מסוגי' כאן דהלכתא מקנסא ילפינן דאלת"ה רב ע"כ דלא כהלכת' דס"ל מקנסא ילפינן דהא רב בלא"ה ע"כ ס"ל מקנסא ילפי' מדיליף מדר"ג, ובהא דרבא ב"מ לא רצה לתרץ דס"ל לרב שלא כהלכתא אבל אי דר"ג דינא הוא ולא מוכח דרב ס"ל מקנסא ילפי' מוכח מסוגי' דהכא דמקנסא ילפי' וי"א דמביא הרי"ף בב"ק ס"ל דר"ג קנסא ולא ילפי' למק"א לשיטתו דר"ג קנסא הוא, ורמב"ם ס"ל דדינא הוא כשיטת הרי"ף ועיין ש"ך רס"י רפ"ב מוכח מכאן דמקנסא ילפי' כנ"ל עד"פ חריפתא ועיין: נחזור לתחלת דברינו דהיכא דקלבד"מ ג"כ תקנו בהשא"נ שיהי' כניכר דא"ת לא מפקי' מיני' וסגי בהכי לתקון עולם שלא יהי' כ"א הולך, ושמואל אמר מערב מדמשמע חייב דמנסך כמו מטמא ומדמע דחייב בד"א ומדתקנו במטמא ומדמע ומערב לשמואל ולרב במנסך באגבה דחייב במזיד בא"נ מוכח דלולי התקנה גם אם תפס מפקינן מיני' דבד"ש נמי אינו חייב וע"כ הא דקתני בברייתא בעושה מלאכה בפרת חטאת דחייב בד"ש היינו פורעניות על שהתכווין להזיק לחבירו ודברי רש"י מוכרחים וע"כ צריך לחלק בין קלבד"מ דחייב בד"ש לבין היזק שא"נ דלאו שמי' היזק כלל, אבל בקלבד"מ הרי היזק וחיוב דממון רמיא עלי' אלא משום רשעה אחת ב"ד דן בי' דין ולא משום ב' רשעות ואי תפס ל"מ מיני' ועיין היטב: ואחר הוצעת דברים אלו נבוא למקום יישוב ליישב הכ"מ שהעמדנו דברינו עליו, דס"ל להכ"מ דחייב בדיני שמים דקתני בברייתא דעושה מלאכה בפ"ח היינו דחייב בתשלומין בידי שמים דחיובא דממונא רמי' עליו כמו בקלבד"מ ואי תפס ל"מ מיני', וכיון דא"ת ל"מ במזיד גם בשוגג כן הוא דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בהיזק ניכר ה"ה בא"נ הגם דאין ב"ד מגבי' אפי' במזיד רק מקנסא, אבל אם תפס ל"מ מיני' אפי' בשוגג ומ"ש בדבר זה בין שוגג למזיד לענין חיובא דממונא מתורת מזיק, ושפיר קשי' לי' לכ"מ גם כשאין הנכרי מתכווין כיון דמתחייב לי' ממון ועושה דין לעצמו ואי תפס ל"מ מותר לו ליטול דמי הזיקו מן הנכרי ואין זה דמי איסור כמו במתכווין, וכ"מ לית לי' כפי' רש"י דחייב בד"ש היינו עונש, אלא דמחייב תשלומין. וכן נראה מסוגי' ש"ס ב"ק נ"ו ע"א דמקשה ולחשוב נמי העושה מלאכה כפ"ח דחייב בד"ש, וחייב בד"ש דהתם דמונה והולך רובם דחייב תשלומין ועיין ש"ך רס"י ל"ב דכ' דחייב בד"ש ולא יצא עד דמשלם לי' ס"ל דכל חייב בד"ש לא מתחייב בד"ש ממון אלא עונש ולא נפטר מעונש עד דמתקן אשר עוות וכ"כ שם אח"כ דאפי' דבר ולא שכרו חייב עיי"ש. אמנם קצה"ח כ' דחייב בד"ש לשלם ומיישב קושי' ש"ך על נכון ודברים פשוטים וברורים, וש"ך נראה לשיטתו אזיל ר"ס כ"ח דמסכים עם היש"ש וס"ל עוד דלא לבד דאם תפס מפקינן אלא דלא מתחייב בדיני שמים רק עונש ועיין סי' תקי"ז והדברים ארוכים ותן לחכם ויחכם עוד ויעורר ויעיין כמעין המתגבר: ויש לי לעשות סמוכים קצת לדעת הכ"מ לרמב"ם ע"פ מ"ש הפני משה על הירושלמי ליישב שיטת הרמב"ם בעושה מלאכה בפ"ח דבמזיד חייב להצילו מקושי' דהקשו עליו מדמותיב ר"א למ"ד שמי' היזק גם למ"ד ל"ש היזק קשה. וכתב לכאורה קשה על דמותיב למ"ד שמי' היזק י"ל ברייתא בשוגג פטור משום כדי שיודיעו אלא די"ל דלא חיישינן שלא יודיעו ויכשיל רבים וגם בשוגג לתחייב, אבל למ"ד ל"ש היזק לק"מ י"ל ברייתא בשוגג אלו דבריו ז"ל. והנה במ"ש דהי' יוכל לתרץ ברייתא בשוגג למ"ד שמי' היזק נכון הוא דלמ"ד שמי' היזק בוודאי שוגג חייב בד"ש לשלם ממון דמדינא מחויב ורבנן הוא דאמרו דלא לחייבו בב"ד כדי שיודיעו, ומשום דאי תפס ל"מ לא ימנע מלהודיע ולהכשיל, אבל מ"ש דלמ"ד ל"ש היזק מתוקמי הבריית' בשוגג זה לא א"ש לפמ"ש רש"י חייב בד"ש עונש מפני שנתכווין להפסיד תינח במזיד אבל בשוגג נהי דלענין תשלומי ממון א' שוגג וא' מזיד, אבל אם ליכא חיוב ממון בוודאי לא נתחייב פורענות בשוגג וא"א למוקמי הברייתא למ"ד ל"ש היזק בשוגג. ודברי פ"מ שכ' בפשיטות למ"ד ל"ש היזק י"ל ברייתא בשוגג תמוהים במחכ"ת, מדברי רש"י הנ"ל, אבל יש מקום לדבריו בישוב הרמב"ם דלא ס"ל כרש"י אלא דחייב בד"ש תשלומין ואפשר גם אם תפס מפקינן ועכ"פ י"ל חייב בד"ש תשלומין וגם בשוגג חייב כמ"ש. ויש סמך לכ"מ הנ"ל דרמב"ם ס"ל דחייב בד"ש תשלומי ממון ואפי' בשוגג ושפיר הקשה מה שהקשה ועיין: ואפשר לומר דגם רש"י ס"ל דחייב בד"ש תשלומין כמו בקלבד"מ וגם אי תפס ל"מ מיני' והא דכ' רש"י דחייב עונש דס"ל גם למ"ד ל"ש היזק קשה והא דמותיב למ"ד שמי' היזק משום דלמ"ד לאו שמי' היזק י"ל ברייתא בשוגג וחייב בד"ש בתשלומין אלא באמת זה דוחק לומר ברייתא בשוגג מ"מ הי' אפשר לתרץ הברייתא כן אבל למ"ד שמי' היזק גם בשוגג חייב דלא שייך כדי שיודיעו כמ"ש הפ"מ ולכן מותיב למ"ד שמי' היזק והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה וכו' ולאמת בין למ"ד שמי' היזק ובין למ"ד ל"ש היזק מתוקמא ברייתא בהכ' מלדחוק דברייתא בשוגג קאי, ובהכניסה לרבקה או מי חטאת ששקל כנגד' משקולת שאינו מפסיד רק במחשבה בוודאי אינו מחויב בתשלומין אפילו בד"ש רק עונש על מחשבתו הרעה שחשב להזיק לחבירו ולכן פרש"י חייב בד"ש פורענות על שהתכווין להזיק לישראל, אבל כשמזיק במעשה ס"ל לרש"י דחייב בד"ש תשלומי ממון וא"ש ביותר הכ"מ בהלכ' מ"א דלא מצא ברש"י דס"ל במזיק במעשה היזק שא"נ דפטור מתשלומין בד"ש: אלא דיש למשמע מרמב"ם בהלכ' חובל דס"ל דחייב בד"ש אינו אלא עונש ובשוגג ליכא חיוב בד"ש דעונש על שוגג ליכא כמ"ש והוא מדכ' דהיזק שא"נ בשוגג פטור במזיד חייבוהו רבנן וכ"כ בעושה מלאכה בפ"ח מזיד חייב שוגג פטור, וכשהכניסה לרבקה פטור בד"א וחייב בד"ש, מדלא כ' ג"כ בעושה מלאכה בפ"ח ובכל מזיק שא"נ דחייב בשוגג בד"ש ש"מ דס"ל דפטור מתשלומין ביד"ש בהיזק שא"נ ובמזיד חייב בב"ד מדרבנן ובשוגג ליכא אפילו עונש בד"ש, אבל בפרה שהכניסה לרבקה כ' דפטור בד"א במזיד בד"ש עונש כיון שהוא מזיד וכיון במחשבתו להזיק ונהפוך הוא ממ"ש תחלה דרש"י ס"ל דפטור בתשלומין בהשא"נ, ולרמב"ם חייב. ולפמ"ש עתה נהפוך הוא לרש"י י"ל דס"ל דחייב דחייב בתשלומין חוץ כשמזיק רק במחשבתו, ולרמב"ם מוכח דס"ל דלעולם ליכא חיוב תשלומין ביד"ש ועיין: ויש לדחות קצת דמשו"ה לא כ' הרמב"ם דחייב בשוגג בד"ש תשלומי ממון משום דלא קתני מפורש כן בשום מקום דמה דקתני בברייתא דחייב בד"ש הלא הברייתא איירי בשמכניסה לרבקה וכו' וחייב בד"ש עונש דחיוב ממון במזיק מחשבתו בוודאי ליכא והלא לרמב"ם לכ"ע לאמת מתפרש הברייתא כה"ג כמ"ש הרמב"ם והעתיק זה גם למ"ד ל"ש היזק די"ל בשוגג כמ"ש הפ"מ או כמ"ש הה"מ דה"מ למימר ולטעמיך או יישוב אחר ושערי תרוצים לא ננעלו ויש לנו איזהו ישובים על קושיא זו, מ"מ לאמת כדמתרץ למ"ד שמי' היזק מתוקמי הברייתא לכ"ע כה"ג ולכן מעתיק הרמב"ם דין זה דפטור בד"א וחייב בד"ש עונש, אבל במזיק במעשה שחייב בשוגג תשלומין בד"ש לא מפורש בשום מקום לכן לא כ' הרמב"ם מזה דכן דרכו בקודש שלא לכתוב דין שלא נמצא מפורש כן, מ"מ אפשר דרמב"ם הכי ס"ל ויש פנים דהכי ס"ל ע"פ יישובו של הפ"מ כדכתיבנא. זהו מה שעלה במחשבה לפני ביישוב הכסף משנה, במשנה דברים שהולך ומוסיף דברים מענין לענין באותו ענין, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף וכל מקנה וקנין: עוד רגע אחת אדבר, מ"ש הכ"מ דל"א א' שוגג וא' מזיד רק בדבר האסור לכל או יודע דלישראל אסור, משא"כ נכרי בישראל, והיא מלתא חדתא, נ"ל דרמב"ם למד כן מרב אשי עצמו דאמר כהאי לשנא נכרי שנסך חמר' דישראל בכוונה דייק ואמר בכוונה, אבל שלא בכוונה לא' ועפמ"ש בכוונת קושי' הכ"מ דס"ל דבהיזק שא"נ מחויב פרעון בד"ש וא"ת ל"מ מיני', אפשר לענין זה דווקא לא אמרינן א' שוגג כיון דבב"ד לא מחויב כלל, גם בד"ש לא מחייב בשוגג רק כשמזיק היזק הידוע לכל, אבל בהיזק ניכר גמור חייב בב"ד גם כה"ג, ואין לך בו אלא מה שיש לדייק מדברי רב אשי עצמו:

וטרם אכלה לדבר הנה שפתי לא אכלה להביע מלתא שנפל בדעתי בשעה שהגעתי בכותבת הגסה עד כה, דיש להעמיס דכוונת קושי' הכ"מ דבנכרי גם בשוגג יש לחייבו ממון ע"פ שהעיר הרשב"א גיטין מה הועילו חכמים בתקנתם עדיין כ"א הולך ויאמר שוגג אני וכ' הפ"י שצ"ל דעכ"פ הועילו כשיתברר שהוא מזיד. וי"ל לגבי ישראל לא רצו לתקן אלא ההכרח ביותר ולא רצו להוציא ממון שלא כדינא של תורה אלא במזיד שלא יהי' כ"א הולך שראוי' לקנסו בלא"ה משום דעבד עבודה ומכווין להזיק, ועיין רי"ף ריש ב"ק דכ' דקנסוהו משום דעביד איסור ומביא עלה דברי אביי לדידי' דעביד איסורא וכו' ונראה דעיקר הקנס הי' משום דעבד איסור ובחדושי ובתשובה הארכתי בזה דיסוד התקנה הי' משום דעביד איסור ושם בארה ואכ"מ. ומשום הכי בשוגג הגם שיש לחוש לערומי דיאמר שוגג אני למ"ד ל"ק שוגג וכו' בכ"מ גם כאן ל"ק שוגג וכ"ז בישראל אבל נכרי המזיק קנסו יותר אפילו שוגג דלא אכפת לנו להוציא ממנו ממון מפני תק"ע וגם בשוגג איכא מפני תק"ע שלא יאמר שוגג הייתי וגם יש לומר דבישראל אין לחוש כל כך שיאמר שוגג הייתי דמתיירא לשקר שמא יתברר דמזיד הי' ויהי' נראה שרצה לפטור עצמו בטענות שקר וכעין זה פי' ר"ן בקושי' ש"ס מזיד נמי דבוש מלומר שוגג הי' דבוש שמא יתברר כ"ז בישראל אבל נכרי לא חושש שמא יתברר ששקר ענה אינו חש לבושה, וגם לא ציית דינא, לכן יש חשש הערמה יותר בנכרי מבישראל וראוי לקנסו יותר כן נ"ל, אלא דהב"י ביו"ד סי' ד' נראה דס"ל דנכרי וישראל דינם שוה בזה, מ"מ לעצמינו אפשר לומר כן לדינא. אחר שיצא לאור ח"ס חלק שישי ראיתי בחי' ע"ז נ"ט דבנכרי ל"א השא"נ ל"ש היזק עיי"ש מלתא בטעמא. וקשה קושי' כ"מ אלא לב"י ביו"ד לא ס"ל הכי דא"כ א"א למוקמי מתני' דהמטמא בנכרי למה שוגג פטור. ופה תהי' שביתת קולמסי כעת, וכעת יאמר, יפרח צדיק כתמר, כארז בלבנון ישגה, יראנו ה' נפלאות מתורתו, הכ"ד אוה"נ דש"ת חותם באהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה