אור ברסלב

כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה כג

תשובה כב

בעזה"י בנימין ידיד ה', ישכון לבטח על התורה והעבודה, ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המהולל חרוץ בעל פיפיות החכם השלם כש"ת מו"ה בנימין וואלף נ"י אבדק"ק ר"ד בהאללאנד יע"א: גי"ה קבלתי ע"נ והנני לעשות רצונו במלואו ע"ד שנתן א' לחבירו חפץ שוה הרבה במתנה והתנה תנאי על מנת שיתן לפלוני משלו סך מה שקצב והמקבל קבל החפץ ועד שקיים תנאו מת זה שאמר הנותן והתנה שיתן לו משלו ונראה לפר"מ נ"י דתליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן גיטין ע"ד ע"א באומר הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז, ולפוסקים כרבנן דרשב"ג בא"ע סי' קמ"ג סעיף ג' גם בכאן לא יוכל לקיים עוד תנאו בנתנו לבנו דלו ולא ליורשיו קאמר. ועלה ספק בלבו אפשר יש לחלק בין על מנת שתתן לי ובין על מנת שתתן לפלוני. ונראה לו דמסברא אין לחלק וחפץ פר"מ לחוות לו דעתי העני' הגם שנראה לו פשוט דדומים הענינים ממש להדדי: ולפענ"ד מה דפשיטא לי' לפר"מ נ"י מספקא לי טובא. ונראה לי יותר דבנדון שלנו גם רבנן דרשב"ג מודים ואפרש שיחתי באר היטיב בעזרת החונן דעת. ויש לי ב' ספקות בנדון שלנו א'. יש לומר ע"כ לא פליגו רבנן אלא ביורשי' שאינו בנו דאיירי בי' רשב"ג ורבנן לענין זקוקה ליבם שאין לו בן רק שאר יורשין בהא ס"ל לרבנן דלא ולא ליורשיו דלא סגי לו בהנאת יורשיו כגון אב ואח וכדומה אבל בבנו אפשר אינו מקפיד ברא כרעא דאבוה הוא לכל דבר ועיין ב"ב קמ"ג ע"ב הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ועיין עוד ב"ב אב לגבי ברי' אחולי אחיל וכן נראה מדהאריך רשב"ג ופרט נותנים לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים דהול"ל נותנים לאחד מן היורשים נראה דקמ"ל לא זו שנותנים לאב דקרוב יותר ואפילו לאחיו או לאחד מן הקרובים וי"ל גם רבנן לא ס"ל דלו דווקא ולא ליורשי' היינו חוץ מבנו דאיירי שם דמת בלא בנים וזקוקה ליבם ס"ל אפילו לאב ואח וכ"ש שארי קרובים ממועט במה שאמר לי אבל בנו הוא כנותן לו כן נ"ל ומנ"ל לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ בין רבנן לרשב"ג: ויש לי להביא ראי' לכאורה דליכא חילוק בין ברא ליורשים אחרים לפי שיטת הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום הלכה ד' מי שזינה עם פנוי' או א"א וכו' אע"פ שהוא בנו לענין ירושה מ"מ ספק הוא לענין יבום. ומביא במחבר סי' קנ"ו סעיף א' להלכה א"כ יש אופן שאמר על מנת שתתן לו והניח בן שהחזיק לבנו שיש לו בזנות מפנוי' או א"א וספק הוא לענין יבום וצריכה חליצה ויוכל לקיים התנאי כשתתן לבנו דהרי הוא מוחזק לבנו שיודע שהוא בנו ודעתו קרובה לו לבנו וא"צ חליצה כיון שנתקיים תנאו. והמחבר סי' קמ"ו כתב אם מת הגט בטל וחולצת או מתייבמת שאם תתן ליורשי' אינו כלום מדסת' משמע אפילו כה"ג שהניח יורש בן חולצת ול"א דמקיימת התנאי על ידי נתינה לבן וע"כ דס"ל דגם בן נשלל מלשון לי. ויש לדחות מדכ' או חולצת או מתייבמת נשלל אופן הנ"ל דבכה"ג א"א להתייבם רק צריכה חליצה מספק עוד י"ל כשבא על הפנוי' גם הוא אינו יודע בבירור רק על פי אומדן דעתו דבנו הוא כה"ג אין דעתו קרובה אצל בן כזה יותר מאביו וודאי ואפילו אומר שלא זזה ידו מתוך ידה אלא שאין אנו מאמינים לו. מ"מ כיון שבאיסור בזנות הוא לו וכ"ש כשבא על א"א ל"א דעתו קרובה כ"כ ולי ולא לבן יורש כזה קאמר ועיין: אבל נראה לי ראי' מהימנא דלא נחתו ראשונים לחלק בין בן לשאר יורשים מן דכתב בעה"ת שער ב' חלק ב' בסופו במתנה על מנת להחזיר שאם אמר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי אם מת יוכל לקיים התנאי להחזיר ליורשיו אבל כשאמר לי נתבטלה המתנה דלי ולא ליורשי קאמר כדאיתא בגיטין פרק מי שאחזו ולא קיים התנאי עכ"ל. ומדסתם וכתב סתם במת ולא חילק בין מת והניח בן או שאר יורשים וכל כי האי הו"ל לפרושי ולא למסתם ש"מ דס"ל דאין חילוק: עוד נ"ל הא דפליגו רבנן ארשב"ג משום דדייק ואמר לי לשלול בא דווקא לי ולא ליורשיו אבל בנדון דידן דאמר תן לפלוני דאי אפשר לומר בלשון אחר גם רבנן ס"ל דאפשר לקיים התנאי גם כשנותן ליורשיו. אלא דלכאורה מבעה"ת הנ"ל לא נראה כן דהא כתב כשאמר על מנת שתחזירהו לי לו ולא ליורשיו והא שם אין לדייק מדאמר לי דהא אם לא אמר לי יוכל להחזיר לו אפילו אינו ראוי' ועל מנת שאמר לי דווקא הראוי' לו כמבואר א"כ לו ולא ליורשיו מנ"ל וע"כ דס"ל דלאו מלי דייקא רבנן אלא מסברא אמרינן דקפידא דווקא איכא לו ולא ליורשיו. אלא דצ"ע מה שכ' כשלא אמר לי מקיים תנאו בהחזרתו ליורשים ומשום דאמר לי אמרינן דלא מהני החזרה ליורשים וקשה הא לי הוצרך לומר דבר הראוי' לי ומנ"ל למעט יורשים כיון דמסברת חוץ ל"א דלי דווקא וצ"ע: שוב ראיתי שכבר עמד על זה במל"מ פ"ג מהלכות זכי' הלכה יו"ד ד"ה כתב בעה"ת וכ' דבטלה דעתו נגד דעת בעה"ת ורשב"א. וכתב אח"כ כיון שאמר לי ודרשינן דבא למעט שאין ראוי' לו דרשינן ג"כ דלי דווקא דהאי מיני' מפקת ושני' שווי' ונ"ל להמתיק יותר כיון דאמר לי או דרוצה שיחזיר לו דבר הראוי' או ולא ליורשיו ואנחנו לא נדע באיזהו מהם חפץ יותר ראוי' לו ולא ליורשיו ש"מ דבאמת בשנים הוא חפץ וראוי' לי קאמר ובכלל לי ראוי' לי דווקא ולו ולא הראוי' ליורשיו כנ"ל: היוצא לנו דס"ל לבעה"ת דווקא בשאמר לי ממועט ולא ליורשיו אבל אם לא אמר לי רק על מנת שתחזיר לא, הה"נ אם אמר על מנת שתתן דווקא כשאמר לי ובלא"ה אפילו ליורשיו וכן דייק לשון ש"ס גיטין ע"כ לא פליגו אלא דמר סבר לי ולא ליורשיו ומר סבר אפילו ליורשיו. ונראה כי הכל תליא בלי וכן נראה מלשון רבנן דאמרו על מנת שתתן לי ול"א רבותא יותר על מנת שתתן סתם ודוחק משום דרבותא דרשב"ג נקיט וע"כ דווקא בשאמר לי: ועדיין י"ל דווקא בשאמר על מנת שתתן אם לא אמר לי אמרינן גם ליורשיו קאמר דע"מ שתתן לשנא קטיעא הוא הגם דמובן מאליו דיתן לו מ"מ לשון המבורר להרגיל לומר לי ומדלא אמר לי ש"מ דרוצה לגלות דאינו מקפיד דווקא שיתן לו אפילו אם יתן לא' מיורשיו קרובים או רחוקים, וכן באמור על מנת שתחזירהו הגם דמובן מאליו דיחזור לו ולא לאחרים מ"מ לשון המבורר ורגיל לומר שתחזירהו לי ולכן כשאמר רק על מנת שתחזור אמרינן דרצה לגלות דעתו אפילו לא יחזור רק ליורשיו אבל כשאומר תן לפלוני וקראו בשמו מה לו לפרש יותר י"ל דאמרינן מסתמא לו דווקא קאמר דרוצה דווקא לאותו פלוני ולא ליורשיו ועיין: ואביא לי ראי' דתליא דווקא באומר לי אבל לפלוני הוי כמו על מנת שתתן ולא אמר לי דהנה הטור בסי' קכ"ה בשם רמ"ה דהאומר תן לפלוני אין השליח יוכל להחזיק לעצמו כשמקבל חייב לו דתנאי הוא שיבוא דווקא לידו ואז יזכה לו למפרע וכל כמה שלא נתקיים התנאי לאו של המקבל הוא אלא הנותן אין יוכל לחזור בו עיי"ש והיא דעת י"א בש"ע סעיף ד'. והקשה בקצה"ח שם מש"ס גיטין ספ"ק באומר הולך ולא מצאו דס"ד דש"ס דפליגו בהולך כזכה ומ"ד יתן ליורשיו מי שנשתלח לו ס"ל הולך כזכי ולר' יוסף מסיק שם דפליגו בברייתא די"א ס"ל הולך כזכה וכיון דתליא בקיום התנאי וכשמת המקבל א"א לקיים התנאי ולמה לא יחזר למשלח או ליורשיו, לפי דקיי"ל כרבנן דרשב"ג לי ולא ליורשיו, ולא מצא מענה לזה רק דשאני על מנת שתתן לי או על מנת שתתן לו אפילו ליורשיו עיין בו. ולא ידעתי שום טעם וסברא לחלק בין שתתן לי או לפלוני אלא דתליא כשנאמר הכל אם אמר לי אבל כל שלא אמר לי ה"ה ליורשים והה"נ באומר הולך לפלוני ולא אמר ותן לו לא אמרינן דווקא לו קאמר אלא ה"ה ליורשיו הגם דליכא הוכחה דליורשיו ג"כ אמר מ"מ מדליכא הוכחה דווקא לו ולא ליורשיו אמרינן מסתמא ניחא לי' גם בשקיים התנאי ביורשיו. והא דלכ"ע אם הולך לאו כזכי דמי או בשכבר מת בשעת נתינה יחזור למשלח ולא אמרינן דהולך לפלוני ה"ה ליורשיו משום דבעיקר המתנה שנותן אמרינן דחפץ ורוצה לתת משלו לפלוני ולא ליורשי פלוני ודווקא לו רצה ליתן משלו ולא ליורשיו אבל בקיום התנאי אמרינן כיון דתנאי בעלמא הוא שאפשר לקיים אפילו אחר מיתת הנותן ה"ה דמרוצה כשיקיים באחד מיורשי המקבל כצ"ל: אלא דבאמת נלפענ"ד דקושית קצה"ח על הרמ"ה בלא"ה לק"מ די"ל הא דס"ל לרמ"ה דאם אמר תן דבמתנה כזכי צריך דווקא שיגיע לידו והוא תנאי שיזכה למפרע כשיגיע לידו, זה דווקא בכהאי גוונא שחייב המקבל לשליח ואם מזכה לו בלא תנאי יוכל השליח לתפוס בו מפרשי' דעתי' דנותן דאדעתא דהכי לא זיכה לו מיד שעי"ז יהי' חוב למקבל שיוכל השליח לתפוס, וניהי דאמרינן דנותן בעין יפה נותן לו ותן כזכי קאמר היינו מה שהוא לטובתו ולא לחובתו לכן אמרינן דמזכה לו מיד שלא יהי' יוכל לחזור בו וכדי שלא יהי' גם השליח תופס בו רוצה שלא תגמר המתנה עד שיבוא לידו ממש ממילא, הכל לזכות המקבל דליתה בחזרה לגבי הנותן שא"א לחזור בו וגם השליח אינו יוכל לעכב לעצמו, וכיון שיש לפרש תן לו ממש ויש לפרש שיזכה לו מפרשי' לתרי אנפא הכל לזכות המקבל, אבל בשאמר מפורש זכה שאין לפרש רק שמזכה לו לגמרי בלי תנאי יוכל השליח להחזיק לעצמו, אבל היכא דאין לשליח תביעה על המקבל וזכות גמור הוא לו שיזכה לו למקבל מיד תן כזכי לגמרי. והא"ש דלק"מ מהולך לפלוני דלמ"ד הולך כזכי זכי לו לגמרי בלי תנאי ולכן יתן ליורשי מי שנשתלחו לו דליכא תנאי כלל. ומיושב ג"כ מה שהקשה עוד בקצה"ח שם מהא דספ"ק דגיטין אם העני המשלח דחייב השליח באחריות אם החזיר לו ופסק כן הרמב"ם וטוש"ע ואם תנאי יש בדבר עד שיגיע לידו ממש כיון שהחזיר לו לא נתקיים התנאי וממילא לא זכה, ולקושיא זו לא מצא מענה ולפמ"ש א"ש גם זה כנ"ל נכון בעזה"י: והנה הקצה"ח הקשה קושיתו גם על הרשב"א פרק התקבל ס"ג בהולך ותן לה וכו' דמסופק אפילו אי הולך כזכה אי כזכה ממש קאמר אע"ג דלא מטי גיטא לידה לעולם והולך ותן לה לדעתך קאמר לי' או כזכי דמי שאינו יוכל להחזיר ואי נמי מית לי' עד דלא מטי לידה מגורשת ומיהא צריך להוליכו וליתן לה דלהכי אמר לי' הולך ותן כאלו התנה עמו שיזכה לה מעכשיו בתנאי שיוליך ויתן לה ומקיים תנאי' ואזיל, אלו דברי הרשב"א ז"ל. וקשה על הרשב"א ב' קושיות הנ"ל ולקושיא שני' צ"ל דיוכל לקיים התנאי אפילו ביורשי' דלרשב"א א"א לתרץ כמ"ש רמ"ה דהרי מספקא לרשב"א אי תנאי הוי בכל מי שאומר הולך ותן וקשה תפשוט מסוגיא הנ"ל: וליישב קושיותיו לרשב"א נ"ל בשנבין למה העמיד רשב"א ספיקתו לקמן פרק התקבל באומר הולך ותן לה גט, ולא עלה ספק זה בלבו בכל הנותן מתנה ואומר הולך והי' לי' להעמיד ספק זה ספ"ק דגיטין במתנה או בפקדון והלואה דלכ"ע תן והולך כזכי אם תנאי התנה שיוליך ויתן לו דווקא או הולך ותן לדעתך קאמר וצ"ע לכאורה. ולכן נ"ל דבמתנה חוב ופקדון לא נסתפק הרשב"א, דהא דמספקא לרשב"א משום דאמר הולך ותן ולא אמר זכה יש מקום לומר דרוצה שיזכה לו בתנאי שיוליך ויתן לו, ודווקא בגט שכוונת הבעל שתתגרש מאתו ואין המכווין ליתן לה הגוויל שכתוב הגט עליו ומדלא אמר זכה יש להסתפק אם אמר הולך ותן לדעתך אם תרצה ליתן לידה או תתגרש על ידך, או דקפיד בתנאי שיגיע לידה דאלו חפץ לזכותה בלי שיגיע לידה יהי' אומר זכה אבל במתנה דעיקר הכוונה שיגיע ליד מי שנותן לו שיהנה בו וכן בהחזרת מלוה או פקדון ולכן אמר הולך ותן שהוא לשון הראוי' למתנה חוב ופקדון ואין הוכחה מדאמר בלשון זה דתליא בתנאי עד שיגיע לידו אז יזכה למפרע ולכן לא נסתפק הרשב"א רק בהולך ותן גט לאשתי דיש לדייק מלשונו דתנאי התנה מה לו לומר הולך או תן לה אם לא שרוצה דווקא שלא יזכה עד שיגיע לידה ואי משום שצריכה גט לראי' שתנשא בו היא תחוש לעצמה ותקחהו מן השליח לראי', ועוד הרי אזיל שם שהיא עשתה שליח לקבלה והוא אומר לו הולך ותן השליח יעשה כמו שציוותה היא עליו כשעשתה אותו שליח לקבלה או יתן לה לראי' או ישאר תח"י וא"ש נכון ועיין. והא"ש דלק"מ ב' קושיות שהקשה קצה"ח על הרשב"א והדברים ברורים לפע"ד בעזרת החונן דעת: העולה מדברינו דאין מרמ"ה ורשב"א ראי' בשאומר הולך ותן לפלוני דיוכל לקיים ביורשיו דס"ל הגם דלית לנו הוכחה מיתור לשונו דלו דווקא קאמר מסברת חנן כן הוא דיש קפידא שיקיים התנאי דווקא במקבל ולא ביורשיו אלא ממ"ש בקצה"ח בישוב רש"י גיטין במ"ש דחכמים מספקא להו בתרתי אי הולך כזכי ואי מצוה לקיים ומיישב זה על פי דבריו בהולך דאיכא תנאי דווקא שיגיע ליד המקבל וה"ה ליורשיו עיין בו, ויהי' ראי' מתוך ישובו דס"ל לרש"י דכה"ג מתקיים התנאי ביורשיו ג"כ אלא דשערי תרוצים לא ננעלו בישוב רש"י וגוף הקושיא כבר קדמוהו בפ"י שם וכתב הא דפשיטא לרש"י דמספקא להו בהולך משום דנראה לרש"י דחכמים פליגו גם במת המקבל בחיי המשלח ומשום אם הולך כזכי, אלא דקשה מנ"ל דמספקא להו גם במצוה לקיים דברי המת דלמא ס"ל בפשיטות דליכא מצוה והניח בצ"ע ולפענ"ד ליישב הא דהוצרך דמספקא להו גם במצוה לקיים וליישב בריווח הא דכ' דמספקא להו אי הולך כזכי, דלכאורה יש להקשות לרש"י דמספקא לרבנן בתרתי א"כ אם מת המשלח בחיי המקבל איכא ס"ס שמא תן הולך כזכי ואת"ל לאו כזכי דלמא מצוה לקיים ולמה אמרו מספק יחלוקו או שודא דדיינא הא איכא ס"ס ויהי' כולו ליורשי מי שנשתלח לו, וצ"ל דרש"י ס"ל כשיטות הסוברים דבס"ס אין מוציאים ממון כמו קרוב ולדסוברים דמוציאים ממון בס"ס צ"ל דרבנן בחדא מספקא להו או בהולך כזכי או במצוה לקיים ובאחד ס"ל וודאי או דהולך לאו כזכי או דאין מצוה לקיים, ולרב דס"ל דהולכים בממון אחר הרוב צ"ל דמודה היכא דאין המוציא טוען ברי ועיין פ"י ספ"ק דב"מ ועיין תוס' בכורות פ"ג. והנה תוס' כ' שם דבכ"מ ל"א בספיקא יחלוקו אדרבא אוקי ממון בחזקת מ"ק רק היכא דאמרו יחלוקו כמו הכא, וצ"ל למה הכא אמרו יחלוקו ולא אוקמי בחזקת מ"ק כבכ"מ. י"ל דזה קשיא לרש"י ולכן כ' דמספקא להו בתרתי ואיכא ס"ס הגם דבס"ס אין מוציאים ממון דס"ס לאו כוודאי היא מ"מ ע"י ס"ס נעשה ספק השקול נגד חזקת מ"ק ולכן אמרו יחלוקו והוצרך רש"י לתרתי וכן א"ש מ"ש רש"י לקמן כדמפרש ש"ס דפליגו בדר"א ורבנן אם דברי שכיב מרע ככתובים דרבנן מספקא להו בתרתי וא"ש ועיין: ואפי' תימא כדס"ל לקצה"ח בשיטת הרמ"ה דכל שאומר תן תנאי הוא וכן משמע משטיחות לשון הסמ"ע מ"מ אין להוכיח דל"א לשנא יתירא לי דאמרי' ה"ה ליורשיו מכח קושית הקצה"ח די"ל דווקא באומר תן ומזכה לו רק תנאי התנהו ג"כ שיבוא ליד המקבל אז יזכה למפרע בזה ס"ל מהני קיום התנאי אפילו כשנותן ליורשי' דאז זכה המקבל עצמו למפרע כשהי' בחיי חיותו וזכו היורשים בתורת ירושה מאביהם שזכה למפרע משעה שמסרו ליד השליח תו ליכא קפידא אם יתן ליורשים כמו דליכא קפידא באומר זכה לו ומת קודם שבא לידו אלא בשכבר מת המקבל בשעת נתינה לשליח אמרינן דלו רוצה ליתן במתנה ולא ליורשיו שיזכו מידו דנותן, וכן הדבר הזה כשאומר תן ובדבריו תנאי משעה שיתן לידו יזכה למפרע ויורשיו לא מיד הנותן בא להם רק מיד אבי' בתורת ירושה שהוריש ליורשיו כמו כל חפציו אשר הניח אחריו, אבל היכא דמתנה על מנת שיתן לפלוני ומת פלוני א"א לקיים התנאי ביורשיו דרצה שהוא בחייו יזכה במתנה ולא שיזכו יורשיו מיד הנותן דלו חפץ להנות במתנה ולא ליורשיו ואפילו ליכא הוכחה מיתור לשון מ"מ אמרינן דסתמא כן כוונתו והבן וצ"ע:

וכן נראה ממ"ש המרדכי גיטין פרק מי שאחזו סי' תל"א מי שכתב כל נכסיו לבנו על מנת שיתן לד' בנותיו כך וכך ומתה אחת מהן בחיי האב אפילו הכי מתנה מתנה אפילו אינו נותן ליורשים ומביא ע"ז פלוגתא דרשב"ג ורבנן וקיי"ל כרבנן לי ולא ליורשי ה"נ לבתי ולא ליורשי' דאינו אלא תנאי וכיון דמתה פטור עיי"ש. הנה מדמה האומר תן לבתי להא דעל מנת שתתן לי ש"מ דלא ס"ל לחלק בין אומר לי דמיתור לשון לי דרשי' דלא ליורשיו, אבל באומר שיתן לבנותיו ליכא יתור לשון ש"מ דל"ל לחלק, אלא באומר על מנת שתתן לי אם מת וא"א לקיים ביורשי' המתנה בטילה דלפטור בלא כלום לא יהיב להגט וכן בנותן מתנה לאחר ע"מ שיתן לו או לאחר איזה דבר ומת כיון שכוונתו הי' דווקא לו או לפלוני ולא ליורשיו וכיון שא"א לקיים התנאי בטלה המתנה, אבל בכותב כל נכסיו לבנו ושייר שיתן כך וכך לבנותיו אמרינן לבת ולא ליורשי', ממילא דעתו שהמתנה קיימת כי רוצה לתת לבנו רק רצה שיהי' גם לבתו וכיון שמתה וא"א לתת לה נוח לו שתתקיים המתנה לבנו להרווחתו מתכווין ועיי"ש יתר דברי המרדכי ועיין חו"מ סי' רמ"ז בהג"ה רמ"א סעיף ג' דמביא להלכה דינו של מרדכי הנ"ל מטעמא דלו ולא ליורשי' וטעם שני דבן בתו לא מקרי בתו ועיין סמ"ע שם ס"ק ח'. ולולי שהביא המרדכי ראי' ודומה מלתי' לפלוגתא דרשב"ג הי' מקום לומר בפשוט דיש אומדנא דאינו רוצה ליתן רק לבתו במקום בנו אבל ליורשי בתו ברי' עדיפא לי' וכ"כ במרדכי שם הך סברא ג"כ ולכן פטור לתת ליורשי' אלא מדמביא המרדכי דמיון וראי' מדרבנן דרשב"ג נראה דלרשב"ג דלי לאו דווקא גם בנדון שלו צריך ליתן ליורשי' ומקיים תנאו בזה, אלא לרבנן דלו דווקא ולא ליורשי' ה"ה בזה נראה דס"ל דלאו מלי לשנא יתירא דייקו חכמים למעט יורשי' וכל כיוצה בזה. ובנדון שלפנינו שאמר ע"מ שתתן לפלוני משלך לפלוני דווקא קאמר ולא ליורשיו וכבר כתבנו לעיל כי מבעה"ת נראה דל"ל לחלק בין בן לשאר יורשים. הנלפענ"ד כתבתי ובעה"ח אוה"נ חותם בברכה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה