אור ברסלב

כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה כא

תשובה כ

שיל"ת פ"ב ב"פ משפטים תרכ"ה לפ"ק. שלום כנהוג לי"נ תלמידי מחותני הרב המאה"ג מעוז ומגדול חרוץ בע"פ עומד לתלפיות כש"ת מו"ה אלעזר פאשקוס נ"י אבדק"ק גאלאנדח יע"א: הנני בקוצר אומר ע"ד שאלה שהציע לפני אתמול לעתותי ערב ע"ד אחד שהניחה לו אשתו ראשונה בן ובת, וקודם שנשא שנית כתב לבו"ב מאשתו ראשונה שיהי' להם אחר מותו סך מסוים נגד מה שירש מאמם ושבק חיים ואחר מותו נחלה הבן בראשונה ומת, וזקינתו של בו"ב מראשונה עומדת ותובעת מה שהיה לה הוצאות יתירות למזונות הבן בשעת חליו, וזאת אומרת שלא תבעה בשעת חליו יותר לטובת הבן שלא יכלה מעותיו ועכשיו שמת אם יירש אחיו שהוא מאשה שני' לא תרצה לוותר נגדו. ומסופק פר"מ נ"י אם יש ממש בתביעתה וגם אם הבן מאשה יורש חלק אחיו שמת או יהי' לאחותו:

ואבוא מן המאוחר אל המוקדם. נ"ל פשוט כי האח מן האב יורש ולא הבת כי לא נתן במתנה לבו"ב מראשונה רק משום שירש מאמם ואלו היא האם היתה מורשת והשווה בשטר לבן ומת הבן הי' אח מאביו יורש דבן נוחל ומנחיל מנכסי האם ליורשי מן האב עיין ח"מ סי' רע"ג, הגם שהאב נתן במתנה לבו"ב ליכא אומדנא שרצה להפקיע דין ירושה דאורייתא לגמרי שאם ימות הבן שתסוב מתנתו לאחותו, אלא תשאר על דין תורה. וכל כי האי הו"ל לפרש ואומדנא דמוכח בוודאי ליכא כנ"ל פשוט. ונבוא לטענת אם אמם שמבקשת דמי הוצאת על מזונות בחליו, לבאר דבר זה אאריך קצת, הנה בהג"ה רמ"א סי' רמ"ו האומר אכול עמי חייב לשלם והוא מתה"ד סי' שי"ז. וש"ך סק"ט הניח בצ"ע ממ"ש רמ"א סימן שס"ג באומר דור עמי פטור והוא מרשב"ץ, וסותר פסקו. ובסי' שי"ז כ' הב"ח ומביאו הש"ך שם דספיקא דדינא הוא והממע"ה ואם בעה"ב מוחזק א"מ ממנו וכן פסקו האחרונים ז"ל שם: ותמה אני על תה"ד וביותר על הרמ"א סימן רמ"ו וב"ח וש"ך שלא זכרו כי שיטתו של תה"ד הוא שיטת רשב"א נדרים ל"ג ומובא ומסכים עמו ר"ן נדרים ובכתובות ק"י ולא חילק עליו רק במפרנס אשתו סתם, אבל במפרנס לאחר סתם כולם שווים דחייב לשלם דסתמא לא לשם מתנה הוא: וראיתי אחרי רואי בקצה"ח סימן שס"ג שמביא שיטת רשב"א ור"ן והקשה על הר"ן דסתר עצמו ממ"ש בקידושין פ"ק ה' ע"ב בנתן הוא ואמרה היא דווקא כשאמרה מיד דאח"כ כיון שאין יוכל לתבוע ממנה דסתמא לשם מתנה לא מהני מה שאמרה היא אח"כ. ולפע"ד לק"מ וודאי מה שנותן לחבירו דבר בסתם שדרך ליתן במתנה אמרינן ביותר שלשם מתנה נתן בסתם מלומר לשם הלואה כשלא תבע ממנו להלותו אבל בזן חבירו או שאומר דור בחצירי שדרך להשכיר חצירו ולא לתת לשם מתנה וכן לזון את חבירו שכיח יותר בהלואה ממתנה, וכ"ש כשזן אותו לימים הרבה ומזוני לא קייצי תולים יותר לשם הלואה מלשם מתנה. ועיקר הרבותא של רשב"א ור"ן דלא נימא כיון דלא התנה עמו לשם הלואה לא נתחייב זה בלא אומר ודברים אלא סתמא כפירושו וסמך על הסתם, כנ"ל בשיטתו של הר"ן ולפ"ז אפשר מי שנותן לא' לאכול סעודה א' או יום א' דרגילים לתת בחנם או דור עמי זמן מועט כל שרגילים לתת במתנה אפשר סתמא כפירושו לשם מתנה מדלא התנה ועיין ש"ך סי' רמ"ו ס"ק י"א דמשמע דאין חילוק ואנו ליישב שיטתו של הר"ן באנו י"ל כהנ"ל: ובישוב פסקי הרמ"א ראיתי בקצה"ח סימן רמ"ו שכתב בפשיטות דרמ"א בסי' שס"ג איירי בגברא דלא מיגר שלא נהנה אלא דחצר ק קיימי לאגרא דזה חסר משא"כ באכול עמי שזה נהנה וזה חסר. ותי' זה לא נ"ל דלמעיין בב"י בשם רשב"ץ סי' שס"ג כתב מפורש אפילו גברא דמיגר מ"מ פטור, ורמ"א דמביא דין זה בשם רשב"ץ שמפורש כתב אפילו גברא דמיגר הו"ל לפרש דנקיט מיהא רק פלגא שיטתו של רשב"ץ בגברא דלא מיגר, אלא ע"כ דבכולו נקיט שיטתו דלא כקצה"ח, וכן ס"ל לש"ך וב"ח סימן שס"ג דשיטתו של רמ"א אפילו גברא דמיגר. ולפע"ד נראה דס"ל לרמ"א דרשב"ץ מודה באומר אכול עמי או זן סתם דחייב, דטעמו של הרשב"ץ מבואר מתוכו שכ' הא דמחויב בזה נהנה וזה חסר בדר בחצירו בלא דעתו שיוכל לומר משום שהוא דר בתוכו לא באו אחרים לשוכרו ואלו לא הי' דר בתוכו הי' באים אחרים לשוכרו וטענה זו לא שייך רק בשנכנס בתוכה בלא דעתו של בעל החצר דהשתא חסרם הדר בו שהרי לא יוכל לשוכרו מחמתו וחסרם ואכל חסרונו, אבל אמר דר בחצירי איהו דאפסיד אנפשי'. ונ"ל דס"ל לרשב"ץ בדר בחצירו דווקא שאין החסרון ברור כ"כ ולא הוציא מדילי' כלום רק שטוען לולי שהוא דר בו הי' אחרים באים לשוכרו וכ"ז כשדר מעצמו אבל כשהוא מצוה שידור בו נראה שלא באו אחרים לשוכרו עד שצוה לו שידור בתוכו. ועוד י"ל כיון שצריך למהדר על אינשי שישכרוהו ומי יודע אם ימצא בקל לתת במתנה שאין זה חסרון מכיסו אלא כמניעת הריווח ולכן בסתמא אמרינן לשם מתנה, ועיין טור בשם רא"ש כשגזל ממנו חצירו שלא יוכל להשכירו פטור דאין זה אלא גורם ואינו חייב רק כשנהנה ג"כ ואפילו החולקים על הרא"ש מ"מ מודו דאין זה היזק וחסרון כ"כ כמו המוציא הוצאות משלו ומאכיל לחבירו דוודאי רחוק יותר לומר שלמתנה ניתן לו בסתם וסתמא כפירושו לשם הלואה, ומודה הרשב"ץ לתה"ד ורשב"א בהא. ונ"ל להוכיח כמ"ש דרשב"ץ מודה דהא מהא דאיתא ברבינו ירוחם נתיב י"ט חלק ה' בשם ר"ש ברשב"ץ מי שזן א' בסתם ויש לו נכסים אפילו הי' ביד אחר חייב לשלם, הרי בוודאי ר"ש ברשב"ץ לא יחלוק על אביו דס"ל בדור עמי פטור וע"כ דמודה הרשב"ץ בזן לחבירו מטעם שכתבתי ומיושב סתירת הרמ"א ע"ד נכון לפע"ד: ועוד פש גבן ליישב מן מה דכ' בד"מ יו"ד סי' קס"ז במי שחייב לחבירו ואמר לי' דור בחצירי שמנכה לו חובו בשכר דירה ומובא בב"י והוא מירושלמי דמייתי רשב"א נדרים ראי' לדינו דבסתמא לאו לשם מתנה קיהיב, ובט"ז סי' קס"ז סק"ג הקשה מזה למה שפסק רמ"א סי' שס"ג דפטור לשלם. ולפע"ד נראה דבאמת צ"ע ראי' זו על הרשב"ץ דחולק על הרשב"א מיהא בהא דאמר דור בחצירי דפטור וקשה עליו ראי' זו של הרשב"א מירושלמי. אבל ראה זה מצאתי בנימוקי יוסף שסביב הרי"ף על נדרים פ"ד ל"ג אחר שהביא דברי רשב"א כתב דריטב"א דחה ראי' זו מירושלמי דשם כיון דחייב לו לאו במתנה יהיב נהליה ועוד בוודאי לא יכשל באיסור אבק רבית, משא"כ הזן חבירו במק"א, ובקצה"ח סי' שס"ג כתב כן מדנפשי' לחלק בירושלמי כיון דחייב לו לאו לשם מתנה ומייתי דמיון ממ"ש הרא"ש ור"ן בשבועות גבי סטראי כל דחייב לי' ל"א לשם מתנה בסתמא, ונמק"י הוסיף עוד משום שיש בו איסור ריבית, ואני אוסיף עוד דאפילו פורע חובו של חבירו דפטור מלשלם לו ביש לו משלו בידו א"צ לשלם לו ויוכל להחזיק בשלו עיין סי' קכ"ח ברמ"א ובסמ"ע שם, וכן נראה מר"א ר"ש בשם רשב"ץ שכתב בזן חבירו יש לו אפילו ביד אחרים חייב נראה בשיש לו ממנו בידו בוודאי חייב וא"צ להחזיר לו שלו ועיין ב"י סימן קכ"ח שכתב ביש לו משל יתומים בידו משתלם משיש לו בידו, ולפ"ז לק"מ ממ"ש ב"י וד"מ ביו"ד סי' קס"ז למ"ש רמ"א בח"מ סי' שס"ג כמובן ועיין: ועיי' ב"ש סי' ע' ס"ק כ"ח שכ' שנ"ל עיקר דחייב לשלם דלא כב"ח ומביא מסי' רמ"ו בח"מ ורי"ג ומיו"ד סי' קס"ז ונראה דס"ל לב"ש בזן חבירו ובאומר דור בחצירו בשניהם עיקר דחייב לשלם, ולפמ"ש בזן חבירו וודאי עיקר שחייב דכזה כ"ע מודים ובדור עמי דפסק הרמ"א דפטור מ"מ כיון שתה"ד חולק על הרשב"ץ וגם הרשב"א בנדרים דמביא ראי' מירושלמי בדור עמי ולא נכנס לחלק בין חייב לו או לא, א"כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאים מספק ואי מוחזק בעה"ב אין מוציאים ממנו כמ"ש הב"ח ובחייב לו או יש לו משלו בידו גם בדור עמי ליכא ספק וכ"ע מודים דחייב כמ"ש, ומהתימא על בעל קצה"ח שכתב בסי' שס"ג דהסכי' ש"ך וב"ח דספיקא דדינא הוא ולא זכר האחרון שבאחרונים אלו מ"ש הב"ש סימן ע' הנ"ל דנ"ל עיקר דלאכהב"ח וש"ך ומ"מ לדינא נ"ל כמ"ש בדור בו איכא ספיקא דדינא היכא דלא חייב לו או י"ל משלו ובזן סתם או אכול עמי חייב כנלפע"ד להלכה: והנה בבעה"ת שער ס"ה ומובא בב"י ח"מ סי' קכ"ח מחודש ב' בשם תשובת הרי"ף מי שזן יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו והשיב שאין לו על היתום כלום כיון של"א לו אוציא עליך משלי בתורת הלואה ולא נתן אלא לגמ"ח כמו שאמרו במי שהלך למדינת הים ועמד א' ופרנס אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי וכן הוא ברב"י: והנה ראי' זו של הרי"ף תמוה' הא שם אפילו אמר מפורש לשם הלואה פטור דמבריח ארי הוא וכבר תמה על ראי' זו בגידולי תרומה. ולחומר הנושא נ"ל דס"ל בטעמא דפטור מלשלם דאי לא נתן הוא הי' אחרים נותנין לה כמ"ש תוס' פ' הכונס דפורע חובו אפילו בעה"ב דוחק פטור הגם דל"ש מפייסינא הוי לי' דהיו אוהביו פורעים עבורו, וס"ל לרי"ף ה"ה באשה הגם שאין אדם רוצה שתמות אשתו ברעב שמא אוהבי' וקרובי' נתנו לה ומדמה מלתא למלתא ה"ה ביתומים דמצוה לפרנסם אפשר הי' אחרים מרחמים הגם שיש לו משלו מ"מ אפשר שהי' אחרים נותנים כמו בפ"ח וזן אשתו כנ"ל:

ובגידולי תרומה שם כתב לאמר דשיטתו של רי"ף דלא כרשב"א ור"ן נדרים וכתובות דזן חבירו חייב לשלם. ולפע"ד נ"ל דרי"ף מודה בזן אחר דחייב לשלם, וכן הוא ברבינו ירוחם שהבאנו לעיל דכ' בשם ר"ש ברשב"ץ דזן חבירו חייב לשלם מה שאין כן ביתומים ומביא על זה תשובת הרי"ף הנ"ל נראה לעין דס"ל לחלק בין זן חבירו לזן יתומים והטעם לחלק נ"ל חדא דיתום קרוב שימצא מי שיזון אותו כיון שא"י לעשות במלאכה ויכלה מה שיש לו משא"כ בזן חבירו ויש לו יוכל לעשות במלאכה לפרנס עצמו. ועוד נראה לומר בזן לאחר וכדומה שמהנהו אמרינן מסתמא לאו לשם מתנה דשונא מתנות יחי' ומי יודע אם רוצה לקבל מתנה, ומשום הכי כתב רשב"א קידושין ס"ו דאם מגלה דעתו שאינו רוצה במתנה בטלה מעיקרא הגם דזכות הוא לו דיש בו קצת חוב דשונא מתנות, ועיין פ"י גיטין ספ"ק גבי הולך כזכי שכתב שכל מתנה ספק יקבל עיי"ש, וזה ל"ש במפרנס יתום קטן לשם גמ"ח כמובן. ועוד נ"ל והוא העיקר כיון דקטן מדין אינו מחויב לשלם כשיגדל מה שהלוהו בקטנותו רק תקנתא משום כדי חייו, ע' רא"ש כתובות פ' שני דייני סי' זיין. ונ"ל דלא תיקנו רק במפרש שמלוה לו דאל"כ אין מי שמלוהו, אבל בזן סתם שי"ל לשם מתנה דהו"ל להתנות בכהאי גוונא לא תיקנו לפרוע ממנו כשיגדל. ויש להוסיף עוד בזן חבירו שיוכל לפרוע ממנו מיד אמרינן סתמא כפירושו לשם הלואה מה שאין כן בקטן שאי אפשר לתובעו עד שיגדל מסתמא לא מלוה לזמן כ"כ ולשם גמ"ח נותן לו. כ"ז נ"ל לחלק מסברא בין זן חבירו לזן יתומים ועיין: והנה הב"י סימן ר"ץ מייתי תשובת רשב"א יתומים שסמכו אצל בעה"ב וזן אותם משלהם והוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי. ומביא עוד מתה"ד סי' שמ"ח דאפילו אחר שאין סמוכים אצלו שהוציא עליהם לצורך פרנסה ומזונותיהם שלא ע"פ ב"ד לא הפסיד ובסי' קכ"ח מביא תשובת הרי"ף שבבעה"ת ור"י כאלו אין שיטות אלו חולקים ומתאימות יחד, וכן ביו"ד סי' רנ"ג מביא הב"י להא דתשו' הרי"ף ורב"י וכבר עמד בגידולי תרומה על זה אלא שהוא לא הביא מ"ש הב"י סי' קכ"ח אלא מקשה מחו"מ סי' ר"ץ ומיו"ד סי' רנ"ג ולא מצא מענה ליישב:

ובד"מ סימן ר"ץ מביא על מ"ש הב"י שם תשו' הרי"ף ור"י מ"ש בב"י סי' קכ"ח. והנה בח"מ סימן ר"ץ סעיף כ"ה כתב המחבר יתומים שסמכו אצל בעה"ב וזן משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי. והרמ"א הוסיף וה"ה אחר וכו' תה"ד סי' שי"ג ומסיים אבל אם פרנס בתורת גמ"ח פטורים נראה דמשווה השיטות מ"ש רשב"א בתשו' ותה"ד היינו בפרנס סתם, אבל תשו' הרי"ף ור"י מיירי שפרנס לגמ"ח פטורים. וכן ביו"ד סימן רנ"ג סעיף ה' כתב המחבר מי שפרנס יתום והי' מתכווין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור. ורמ"א כתב אם לא שפירש שדרך הלואה פרנסו ודווקא יתום אבל אחר לא, נראה דעת המחבר דווקא שידוע שדרך צדקה פרנסו פטור והיא מתשו' רי"ף ורי"ו שמביא בב"י שם. ועפ"ז כתב רמ"א בח"מ סי' ר"ץ אבל אם פרנס בתורת גמ"ח פטורים. אלא דצל"ע במאי קמיירו ואיך יודעים אם פרנס לגמ"ח או לא ואי כשמפרש שלשם גמ"ח אחר נמי כשפירש לשם מתנה ולחסד חנם פטור ומ"ש יתום מאחר ועוד אי מפרש לגמ"ח פשיטא דאין יוכל לחזור בו כשיגדל ולתבוע ואצ"ל ואי נימא ביתום בסתם הוא לגמ"ח וכל שלא מפרש לחוב פטור איך כ' המחבר ח"מ סי' ר"ץ יתומים שסמכו וכו' ורמ"א הוסיף באחר שזן שחייב ואי במפרש לשם הלואה פשיטא וצל"ע: ולכן נ"ל דכוונת המחבר ורמ"א עפמ"ש ב"י סימן קכ"ח אחר תשובת רי"ף ור"י דזן יתום פטור לכשיגדל דהו"ל להתנות ופטור עד שיאמר לשם הלואה. ונראה שאם היתום הי' קטן אפילו אין בידו משלו כלום חייב לשלם לו דל"ש למימר הו"ל למימר לי' אוציא עליך משלי בתורת הלואה כיון דקטן הוא עכ"ל ומעתיקו בד"מ סימן ר"ץ, וצ"ל הגם שהי' יוכל להתנות בב"ד כיון שלא יוכל להתנות עמו ליכא הוכחה דלשם מתנה וגמ"ח נתן לו. ומצאתי כזה בנמק"י נדרים ל"ג שכתב בשם ריטב"א דדחי ראי' רשב"א מיתומים שסמכו דביתום שאני דתקנתא הוא כיון דאין גם מי להתנות דב"ד אין מתני' בשבילם ופשיטא שזה, וקא גבי יתומים קטנים דווקא וזה כדברי ב"י: ועפ"ז א"ש פסקי הרמ"א דבח"מ כתב המחבר ביתומים שסמכו חייב לשלם וכתב רמ"א וה"ה אחר שזן והיינו ביתומים כ' כיון שסמכו אצל בעה"ב קטנים שאי אפשר להתנות עמהם סתמא לשם חוב. וכתב רמ"א אבל פרנס בתורת גמ"ח פטורים היינו שיש אומדנא כגון שהם גדולים והי' אפשר לו להתנות, וציין על בעה"ת ור"י דאיירי באפשר לו להתנות כמ"ש הב"י מפורש והיינו ביתומים שהיה אפשר להתנות וביו"ד סימן רנ"ג כתב המחבר במתכווין לשם מצוה היינו באפשר להתנות עמהם מוכח דלשם מצוה מתכווין לי' לתבוע כשיגדלו ולומר שלא התכווין לכך דאמרינן מסתמא לשם מצוה נתכווין. ורמ"א כתב אבל אחר חייב היינו בסתמא דל"א מדלא התנה שלשם מתנה נתן דבאחר סתמא לשם הלואה היא ול"א דהו"ל להתנות דסתמא כפירושו דלא יעלה על הדעת דלשם מתנה נותן מה שאין כן ביתומים דאפשר ואין רחוק דלשם מצוה וגמ"ח נותן כל שאפשר להתנות שלשם חוב הו"ל לאתנויי עם היתום, ש"מ דבאמת לשם גמ"ח נותן, וחילוק שבין יתום לאחר כבר כתבנו לעיל איזהו טעמים וחלוקים כנ"ל נכון וברור בכוונת מחבר ורמ"א: וזאת תורת העולה מדברינו א'. האומר לחבירו דור בחצירי אפילו גברא דמיגר הוא והחצר עומד להשכיר ספיקא דדינא הוא והמוציא מחבירו עליו הראי' ובגברא דלא מיגר פטור מוודאי ואפילו בעל החצר מוחזק מוציאים מידו לכ"ע כ"כ הש"ך סימן שס"ג ב'. וה"מ כשאין חייב בעה"ח ודר בתוכו אבל כשחייב לו מעכב מחובו כפי דמי השכירות וה"ה כשיש לו משלו של הדר בידו. ג'. האומר לחבירו אכול עמי או זן סתם חייב לשלם לו אפילו אב לבתו נשואה ואפילו הי' זן אותה תחלה בתורת חיוב ועברו שני חיובא, עיין א"ע סי' ע' ובח"מ סי' רמ"ו. ד'. הנותן לחבירו סתם דבר מה שרגילים לתת במתנה או זן אותו יומא חדא או יותר שרגילים להאכיל במתנה וכן דירה כהאי גוונא נראה. והעליתי מהר"ן קידושין פ"ק דסתמא לשם מתנה ומ"מ צ"ע לדינא. ה'. הזן יתומים בסתם אם היתום גדול כ"כ שאפשר לומר לו או נותן משלו בתורת הלואה ולא אמר לא יוכל לגבות ממנו כשיגדל וסתמא לגמ"ח נתן לו אפילו יש לקטן אבל אם יש לו משל יתום בידו נוטל לפרעון ממה שיש לו תחת ידו ואם הוא קטן כ"כ שא"א לומר לו דלהלואה נותן לו סתמא לשם הלואה. ו'. ונ"ל ה"ה כשהוא גדול כ"כ שאפשר להתנות עמו בתורת הלואה אלא שהוא חולה ונותן ומוסיף לו בחליו משל עצמו הוי כלא אפשר להתנות כיון שהוא חולה לא ירצה להרבות עליו דברים ולהכאיב לבו לב דוי וסתמא לשם הלואה. ז'. בזן לחבירו סתם שהוא לשם הלואה או ביתום באופן דלא יוכל להתנות עמו אם אמור יאמר הנותן כי לשם מתנה נתן בתנאי שהי' בלבו שאם ימות יוציא מיד יורשיו ולא נתן רק לו, או כדומה וכיוצא תנאי מתנאים נאמן על עצמו במגו שהי' תובע סתם דלשם חוב הוא ואין בזה משום דברים שבלב אפילו ליכא אומדנא דעל תנאי שאמר נתן במתנה דהא סתמא כפירושו לשם חוב ומה שאומר שבלבו הי' על תנאי לא הוי דברים שבלב כיון שכל מתנתו רק משום מה שהי' בלבו ולולי כן האומדנא בלבו ובלב כל אדם הי' שיהי' לשם חוב לגמרי והדבר פשוט לדעתי ואין צריך להאריך בראיות ודמיונות. ח'. נ"ל זן יתום אין יוכל לתבוע רק כשיגדל אבל בקטנותו לא ועיין סי' רל"ה ובסמ"ע שם דאפילו לא הגיע לעונת הפעוטות חייב לשלם כשיגדל וש"ך לא מודה לו דיהי' חייב כל שלא הגיע לעונת הפעוטות כבר שש, ויש ט"ס בש"ך שכתב פחות מג' ר"ל פחות משש, ועיין סימן צ"ו בלוה למו"מ ומודה נפרעים ממנו מיד בקטנותו ובסי' רל"ה מפורש כתב טור ומחבר לכשיגדל ואפילו החוב ברור שמודה וידוע כמ"ש שם מ"מ אין נפרעים רק כשיגדל. וטעמא בעי מ"ש לוה למו"מ ומ"ש לוה למזונוות, ונ"ל בלוה למו"מ שתיקנו לו חכמים שמעשיו קיימים משהגיע לעונת פעוטות ונזקקים למה שלוה לצורך מו"מ ואם לא יזקקו לי ב"ד לפרוע מה שלוה לצורך מו"מ ימנעו מלהתעסק עמו כמ"ש סמ"ע שם ואם לא יפרעו ממנו עד שיגדל לא יהי' מצוי לו מעות למו"מ כי כן דרך מו"מ לוה ופורע וחוזר ולוה לכן אמרו שגם בקטנותו נפרעים ממנו כל שמודה אבל בלוה לצורך מזונות לא שייך כל זה ולכן יש דס"ל בלוה לצורך מזונות אין חייב לשלם אפילו כשיגדל ודס"ל דבעי לשלם משום שימצא מי שילוה לו בשעת דחקו אבל סגי כשיהי' חייב לכשיגדל כנ"ל לתת טעם, וגוף הדין כשלוה למזונות שזמן פרעון לכשיגדל מבואר מראשונים מרא"ש פרק שני דייני. ומלשון טוש"ע סי' רל"ה ומבעה"ת ור"י דמייתי ב"י סי' קכ"ח וש"ע ח"מ סי' ר"ץ ויו"ד סי' רנ"ג הכל כשיגדל ואפילו הגיע לעונת פעוטות לא, וצ"ל מטעם שכתבתי ועיין ומינה כשמת קודם שהגיע לי"ב שנה אין יורשיו צריכין לשלם כיון שלא הגיע זמן חיובא כלל ועיין ח"מ סי' ק ב"ד שלוו לצורך יתום או אפוטרופס שלוה בשביל קטן דמשלמי' מיד דלא להוי לוה רשע בשביל קטן וכשאפטרופס זן משלו ליתום מסופקני אם נוטל שלו בקטנותו דל"ש שלא יהי' לוה רשע וכו' בשביל קטן כמובן וצ"ע: ואחר שבארנו כל זה נבוא לדין בנדון שלפנינו דתוכל לתבוע הוצאות יתירות שהוציאה בחליו כיון שקטן הי' שאי אפשר לה להתנות עמו ובשעת חליו אפשר גם אם לא הי' קטן כ"כ ג"כ לא שייך להתנות עמו שנותנת לו בתורת הלואה ולא אמרינן סתמא לגמ"ח הגם שהיא אם אמו ועיין א"ע סי' ע' דאפילו אם המפרנס בתו ל"א שנותן לשם מתנה וכ"ש אם אמם. ועוד הרי שקבלה דמי מזונות ולא נתנה לגמ"ח גם מה שהוסיפה בחליו תוכל לתבוע כשתברר כי האמת אתה או לפי המשוער ואומדן דעתו מה שהוסיפה בחליו. וכל זה כשהיתה תובעת שלשם הלואה ניתנה אבל זאת אומרת שוויתרה נגדו אלא עכשיו חוזרת בה אם יירש אחיו מאב ולא הבת אין בזה טענה כלל כיון שכבר נתנה לו במתנה מחיים. ועיין ח"מ סי' רנ"ג מי שמבטיח לנדוניא ונתון לידה יורשי' יורשין ול"י להוציא אחר שכבר נתנו, ואפילו החולקים טעמיי' משום שמפורש אמר לנדוניא ולא נתן רק לנדוניא אבל בלא"ה לא ול"א אומדנא שלא כתן אלא לה ולא ליורשים וה"כ וכ"ש שכן היא כיון שכבר וויתרה כנגדו מחיים שלא תוכל לומר אדעתא דהכי חוץ כשאומרת שהי' בדעתה ובלבה מחיים שאם ימות תתבע מחלקו וירש אחיו חלקו נאמנת משום מגו שהיתה אומרת שלא וויתרה כלל ולא נתנה לשם מתנה ויש לעיין עוד בזה, אלא כיון שהבן מת בקטנותו אין אנו צריכים לכל זה דזן יתום לשם הלואה אינו גובה רק כשיגדל וכיון שמת בקטנותו יורשיו יורשים והמלוה הפסיד ואפילו לפי דבריה אין לה כלום הנלפע"ד כתבתי במושכל ראשון לאשר דחק מע"כ תלמידי נ"י השעה עלינו, ישים עין עיונו על כל מ"ש אם יש בידו להשיב ישיב אחר עיונו היטיב הדק הכ"ד מחותנו אוהב נפשו חותם בברכת חיים ובריאות הגוף לתורה ועבודת ה' ולזכות רבים כל הימים הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה