אור ברסלב

כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה כ

תשובה יט

יל"ת פ"ב כאור בקר ליום ה' כ"א טבת תרכ"א לפ"ק ד' ישפות שלומו, ויראהו בנועמו, ה"ה חביב נפשי הרב הגאון המהולל המאה"ג גן ההדסים צדיק וישר המפורסם כש"ת מו"ה אברהם יצחק וויינבערגער נ"י אבד"ק קלייכווארדיין והגליל יע"א: גי"ה הגיעני אתמול לעת ערב ולאשר פר"מ י"נ נ"י דחק עלי השעה להשיב במוקדם האפשר ורוב ימי השבוע שאול אני לתלמידים המבקשים תפקידם ד' עליהם יחי', לכן חשתי ולא התמהמתי והי' לי הלילה למלאכה, מלאכת ד' והיום באתי אל העיון ויצאתי להשיב מפני הכבוד ולעשות רצון פר"מ י"נ הג' נ"י אשר נפשו אותה לשמוע חות דעתי העני' ע"ד איש אחד ישראלי מחזיק אוראנדע גוה"ט מנכרי כמה שנים ובא ישראל ח' והשיג גבולו ומענה בפיו שלא עבר חר"ג כי האיש המחזיק האורנדה אינו מחזיק בתורת ד' הן בעניני אכילה ושתי' ובחלול שבתות ובאיסור נדה ר"ל ועוד בשנה העברה רצה להשיג גבולו באורנדה והוכרח להוסיף על השכירות כמה אלפים. ע"כ השאלה ופר"מ נ"י הראה פנים להקל מטעם הראשון ויבואו לפנינו אי"ה: הנה בתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני שיש מקום לומר דחרם ר"ג לא הי' רק שלא להשיג גבול שכירות בתים היינו שדר בו ישראל ושכר לדירת עצמו ומצא בזה מקום לגדור לאשר בעו"ה בגלות המר דחיקא עלמא לבני הגולה, ודירתם מצומצמת וא"א בלעדה, וע"י שהיו משיגים גבול לשכור מנכרי היו מיקרים ומעלים דמי שכירות והוא ענין תמידי והכרחי לכן גזר אומר בחרם שלא להשיג גבול, אבל השוכר בית כדי להרוויח ולהשכירו וכדומה עניני מו"מ ועסקים שבין ישראל לנכרי לא גזר והניחו על הדין המבואר בש"ס ובש"ע ח"מ סי' קכ"ז דמוחי' על דפסקי' לחיותי' וכן ראיתי בתשובת מהר"מ בסופו שמביא כל תקנות וחרמות של ר"ג מפורש כתב שתיקן על שכירת בתים מן הנכרי שדר בו ישראל ופרט שם דינים פרטים אם הישראל רצה שיתן לו בזול משנה העבר ובתוך כך שכר ישראל אחר בדמי שכירות שנתן בשנה העבר, על זה לא הי' תקנה ויותר לא הוזכר שם, נראה כי התקנה הי' רק על שכירות בתים מנכרי שדר בו ישראל, אבל מענין פסקי' לחיותי' בעסקו ומו"מ להרוויח לא תיקן בחרם, ועיין בבאר הגולה יו"ד סוף הלכות נדוי וחרם סי' של"ד שהעתיק בלשון זה, שכירות בתים שדר בו ישראל, וא"כ בשכירות אוראנדה שהוא מסחר ועסק להרוויח בו ליכא חרם ר"ג אלא איסור שמוחי' בו דפסקי' לחיותי' כמו מערופי' וכדומה שבסי' קנ"ו: אלא דבד"מ ובהג"ה ח"מ סי' רל"ז כתב יש כותבים שיש חרם ר"ג שלא להשיג גבול שכירות בתים מן הנכרים וה"ה היכא שרגילים להשכיר ההלואה, תשו' מהרמ"פ סימן מ"א ורמז ע"ז בסי' קנ"ו, ועיינתי בפנים במהרמ"פ שכתב דר"ג החרים על שכירת בתים מנכרי, ובכלל זה שכירות הלואה דמה לי שכירות הבית מה לי שכירת הלואה, וכן שכן פסק רבו הגאון מהר"י מינץ בפאדווא, ודמה חזקת הלואה לשכירת בתים ע"כ. והנה מ"ש דמה לי שכירות בתים מה לי שכירות הלואה, לפמ"ש יש לחלק ביניהם, כי זה משום דוחק דיורא וזה משום פסקי' לפרנסתו. ונראה דמהרמ"פ לא כתב דחרמו של ר"ג הי' בשכירות בתים שדר בו ישראל אלא שכך נודע לו ומקובל אליו שהחרים על השגת שכירות בתים סתם וס"ל שהי' הכוונה על השוכרים בתים מנכרים להשכירם לאחרים או לקבוע שם מקום פרנסתם וכדומה ולכן כתב מה לי שכירות בתים מה לי שכירות הלואה דהכל נכנס בזה כל דפסקי' לחיותו דהדין דמוחין על ידו וגזר אומר להחרים וזו היא המחאה לכל שיראו ולא יזידו לעשות: ובזה מובן לי מה דהי' תמוה לי לפום ריהטא לשון רמ"א ויש מי שכתב וכו' הלא אין חולק בזה ועדותו של מהרמ"פ נאמנה ואין בו פקפוק ולא שייך על זה יש מי שכתב, אלא ר"ג החרים על משיגי גבול וכו' ולפמ"ש א"ש כי וודאי חרם ר"ג אין בו ספק שהחרים על שכירות בתים אלא לדמות לזה שכירות הלואה וכיוצא בו זה מלתא דתליא בדמיון וסברא לכן כתב יש מי שכתב שר"ג החרים בהשגת גבול בתים וה"ה בשכירות הלואה ששכירת הלואה דומה לשכירת בתים, זה יש מי שכתב שגם זה בכלל החרם. ויותר י"ל עד"ז לפמ"ש דמתשובת מהר"מ ובלשון שהעתיק הוא חר"ג שהוא בשכירת בתים שדר בו ישראל, אם בלשון הזה גזר ר"ג אין עניני מסחר ועסקי' בכלל אבל לפי שכתב מהרמ"פ שגזר על השגת גבול שכירות בתים מנכרים יש להעמיס ולכלול כל עניני עסקים שיש בין ישראל לנכרי ואם יש מי שכתב קאי על כל מה שמביא משם מהרמ"פ בחר"ג בשכירות בתים לאו כולם שווים באיזה לשון נאמרה וממילא תליא בזה לומר ה"ה שכירת הלואה כנלפע"ד נכון ושפיר: ולדינא נ"ל הגם לפי דברינו יש בזה פלוגתא אם חרמו של ר"ג דווקא בשכירות בתים שדר בו ישראל או שתיקן גם בדברים הנוגעים למו"מ וריווח, מ"מ אין לנו לעשות מזה ספיקא דדינא ולומר ספק דרבנן להקל עפמ"ש הנב"י תנינא סימן קמ"ו דהרי מהרמ"פ ומהר"י מינץ שניהם ס"ל דה"ה בשכירות הלואה וכדומה איכא חרם ר"ג וגם רמ"א בד"מ ובהג"ה הביא תשובת מהרמ"פ הגם שכתב בשם יש מי שכתב מ"מ עיקר הוא להלכה ואין לעשות מזה ספק עוד ומ"מ יש לעשות ממנו צירוף לקולות אחרות שיבואו לפנינו אי"ה: והנה פר"מ י"נ נ"י הראה מקום עיון בטוש"ע יו"ד סימן רנ"א דעבריין אין מצוה לפרנסו ולהחיותו הרי אין אנו חוששין לטובתו ואיך ר"ג החרים ותיקן לטובתו, אלו דבריו, והטיב לראות כי יש משם דמיון ומקום לספק בנדון שלפנינו, אבל אחר העיון קצת נ"ל שאין הדמיון עולה יפה וקודם שנבוא למטרת כוונתינו צריכים אנו לבאר דין של טוש"ע הנ"ל ומדי דברי ארחיב קצת הדבור: לעניות דעתי יש בדין זה שלשה שיטות שהן ארבעה ונבארו אחד אחד כיד ה' הטובה עלינו: א'. שיטת תוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה והרועי' וע"ב ד"ה אני שונה דמומר לתיאבון אפילו כ"פ כשם שמצוה להחזיר לו אבידתו כן מחויבים להעלותו ולפדותו ולפרנסו, והא דרועה בהמה דקה, משום דאסורו דרבנן עשו חיזוק לדבריהם ומהתימה שב"י סי' רנ"א לא מזכיר שיטה זו של תוס' ע"ז: ב'. שיטת סמ"ע וסמ"ק ומהר"מ בספר יראים דמומר לתיאבון כמה פעמים מצוה ליכא וגם איסורא ליכא לפרנסו ולפדותו ולכאורה צ"ל הא דרועה בהמה דקה כמ"ש תוס' ע"פ שיטתו דחכמים עשו חיזוק לאיסורא אבל ראיתי בספר יראים שכתב דהא דקתני רועה בהמה דקה אין מעלים היינו דמצוה ליכא הגם דבנכרי דקתני אין מעלים היינו אסור להעלות מ"מ רועה בהמה דקה ע"כ צ"ל דמצוה ליכא וגם איסורא ליכא, הגם דדוחק לפרש לצדדים מ"מ נוח יותר לפרש כן מלומר דאסור להנות ולתת מתנה לגזלן, וכתב עוד הא דמשיבין לו אבידה, מדרשא דכל אבידת אחיך, אין דומה להחזיקו בשלו מלתת לו משלנו דלהחזיקו בשלו מצוה איכא אבל משלנו ליכא מצוה וחיובא. והנה חולק על תוס' בתרתי דמקיל בד"א דברועה בהמה ליכא איסור להעלותו ומקיל ג"כ דבמומר לתיאבון אין מצוה להחיותו חוץ להחזיקו בשלו: ג'. הרמב"ם בהלכות רוצח פ"ד כתב ברועה בהמה דקה אסור להעלותו וכתב דווקא בד"א בע"ע ושונה ברשעו תמיד, אבל ישראל בעל עבירה כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להחיותו. מסיומא דבריו נראה כי ישראל אוכל נבילות אפילו כמה פעמים מצוה להחיותו כל שאוכל לתיאבון. והקשה בכ"מ הא רועה בהמה דקה ג"כ להנאתו הוא. וכתב שזה עומד ברשעו ושונה בה תמיד מה שאין כן אוכל נבילות. נ"ל כוונתו לכאורה דזה רועה ב"ד שונה באולתו ועומד וקובע עצמו לדבר עבירה בכל יום זהו שאין מעלין אבל אוכל נבילות לתיאבון ולא שביק היתירא זה אינו מיחד וקובע עצמו לעבירה בתדירא הגם שאקרי כ"פ שלא הי' לו היתירא ואכל איסורא מצוה להחיותו: ולזה שיטת הרמב"ם ממוצעת דס"ל דרועה בהמה דקה איסורא איכא ולא כתוס' משום שהוא דרבנן אלא כל ששונה ועומד וקובע עצמו לעבירה בכלל זה הוא, אבל בהא ס"ל כתוס' דכל מומר לתיאבון אפילו כ"פ מצוה להחיותו ולתוס' אפילו שונה באולתו וע"ע תמיד מצוה איכא: אלא דב"י סימן רנ"א מדייק מדכתב הרמב"ם דלהכעיס איסורא לפדותו ולא כתב בלתיאבון מצוה לפדותו ש"מ דס"ל דאיסורא וגם מצוה ליכא ולזה צ"ל מ"ש בהלכות רוצח באוכל נבילות לתיאבון מצוה לפדותו היינו בשלא אכל רק פ"א וכ"כ ט"ז. וצ"ל הא דרועה ב"ד אסור להעלותו היינו משום שעובר עבירה תמיד. וג' חלוקא איכא, בשע"ע תמיד איסורא איכא להעלותו או לפדותו, ובפ"א מצוה להחיותו, ובלתיאבון כ"פ ולא בתדירא ליכא מצוה ולא איסורא. ועל פי זה א"ש הא דש"ע סימן קנ"ח ודסי' רנ"א. ותמה אני על הש"ך סימן קנ"ח שמביא על המחבר דמעתיק לשון הרמב"ם, מ"ש תוס' בע"ז דווקא בגזלן דרבנן, הרי הרמב"ם ס"ל אפילו בדאורייתא כל ששונה ועובר עבירה בתדירא אסור להעלותו ועירבב השיטות יש כאן כמובן וצל"ע: ובאמת לפי פירושו ודיוקו של הב"י צריכי' לדחוק טובא דמ"ש הרמב"ם בהלכות רוצח באוכל לתיאבון מצוה היינו רק פ"א. וזה דוחק ורחוק דא"כ הו"ל לרמב"ם לומר בד"א וכו' אבל באוכל נבילות כמה פעמים ולא בתדירא איסורא ליכא ובפ"א מצוה איכא. ולולי הב"י הי' נ"ל פשוט דהרי כבר כתב הרמב"ם ג' חלקי דינים בהלכת רוצח בין להכעיס וע"ע תמיד, ואוכל נבילות לפעמים וה"ה לענין פדיון כן הוא, אלא שבהלכת מ"ע העתיק דין דפדיון דבלהכעיס איכא איסור כי דין זה מפורש ומבואר בפרק השולח ודרכו לכתוב כ"א במקומו, אבל שמצוה לפדות מומר או"נ אין מפורש לענין פדיון כי י"ל הא דרצה ר"א לפדותו לפנים משורת הדין עשה כמ"ש הראשונים ולכן לא כתב מה דינו לענין פדיון, אבל בהלכת רוצח כתב דין המבואר בע"ז לענין רועה בהמה דקה ולהכעיס ומומר לתיאבון, ובמומר לתיאבון שיטתו כשיטת תוס' אפילו כ"פ מצוה איכא כמו שמחזירין אבידתו כנ"ל פשוט לולי דהב"י לא ס"ל כן וקבע בש"ע בסי' קנ"ח ורנ"א ע"פ דיוקא ועיין: ד'. והנה הטור כתב דמומר אין מצוה להחיותו ובב"י נתקשה מדכתב תחלה ע"ע אין מצוה ושוב כתב ואפילו לתיאבון משמע דתחלה איירי בלהכעיס. וש"ך העלה דתחלה איירי באוכל שלא לתיאבון ושלא להכעיס כשיטת הר"ן ריש חולין וגם הרא"ש יודה כאן. ודבריו במח"כ תמוהים הא מפורש בפרק השולח כיון דאמר לי' זמנין שאוכל שלא לתיאבון לא פדאה הרי דאסור לפדאו באוכל שלא לתיאבון ולהכעיס מקרי. ומ"ש הש"ך דכן מוכח מספר יראים, למעיין בו יראה דלא מוכח כלום, אדרבה מפרש הא דשלא לתיאבון להכעיס הוא ובאמת כבר הקשה בגליון ריש חולין על הר"ן מש"ס גיטין פרק השולח דמוכח דלא כוותי' וצ"ע: ונלפע"ד ליישב בטוב טעם ואקדים דצל"ע על ר"א דאמר ושמא לתיאבון ורצה לפדותו לפנים משורת הדין דלמא להכעיס הוא ואסור לפדותו מי מכניס אותו לעשות לפנים משורת הדין היכא שיש ספק איסור גם אם דרבנן הוא באפשר. ונ"ל דאוקמי אחזקת כשרות שלא עשה להכעיס. ועיין פ"י גיטין ריש סוגיא דשמא יחפה שהעלה דכיון דלפנינו דזינתה כבר יצאה מחזקתה וחשודה שמא א"א היא כשזינתה, וצ"ל הגם דחשוד על הקל לא יצא מחזקתו על החמור באותו איסור עצמו אבד חזקת כשרות שלו, וכי כן גם באוכל נבילות ואנו מסופקים אם לתיאבון או להכעיס כבר יצא מחזקתו והוא בספק שמא להכעיס והדרא קושיתי. אלא דלא דמי דהתם שאנו רואים שיצרה תקפה עד שמחמת חימוד זנתה יצאה מחזקת כשרות כשם שמחמת תאוה זינתה ועברה איסור פנוי' ולא יכלה עמוד על נפשה כן חשודה שעברה איסור חימוד דא"א, אבל לומר כשם שאוכל לתיאבון כן להכעיס זה וודאי לא אמרינן דלתיאבון הוא מחמת שיצרו אונסו ואינו גבור כובש יצרו אבל לחושדו להכעיס למרות עיני כבודו בלי שיש לו הנאה לא חשוד ונשאר בחזקתו ועיין רמב"ם פ' ו' הלכות גירושין במתק דבריו. ומעתה כ"ז כשאנו מסופקים אם לתיאבון או להכעיס מוקמי' אחזקת כשרות אבל כשידוע לנו שאוכל בלי תאות מאכל למלאות נפשו כי ירעב ושביק היתירא ואכל איסורא וחוטא ולא לו הנאה וריווח אלא שאין אנו יודעים אם מתכווין בזה להכעיס ולמרוד בו ית' על זה ליכא חזקה כי כבר יצא מחזקתו שאין לתלות בתאוה וחימוד האוכל אבד חזקת כשרות דילי'. והא"ש כדאמר לו זמנין דשביק היתירא נהי משום הכי אין איסור לפדותו מ"מ מספק שמא להכעיס מכוון אסור לפדותו מספק וא"ש הסוגיא. והא"ש הר"ן דהוא דינא כ' בשאנו יודעים שאינו להכעיס רק דשביק היתירא זה ממוצע בין לתיאבון ובין להכעיס כנ"ל והוא נכון לפע"ד: ועפ"ז יתכנו דברי הש"ך בישוב הטור דכוונתו שאינו להכעיס בהא מותר לפדותו ור"א שלא ידע בוודאי מספיקא לא יוכל לפדותו כנ"ל ועיין: ונקיטנא בקצרה דמומר לתיאבון לתוס' אפילו כ"פ ואפילו ע"ע תמיד מצוה להחיותו ולפדותו ולרמב"ם כל שע"ע תמיד לתיאבון אסור להעלותו ולפדותו אבל בע"ע כ"פ ולא שונה בה תמיד, לפע"ד נראה דס"ל לרמב"ם דמצוה להחיותו אלא שדעת ב"י אינו כן בשיטת הרמב"ם, וטוש"ע פסקינן כמהר"מ וסמ"ק וסמ"ג דמצוה ליכא, ובלהכעיס אפילו פ"א איסורא איכא וכל שאינו לתיאבון ולא להכעיס העלה הש"ך דאיסורא ליכא ומצוה בוודאי לכ"ע ליכא, ולפמ"ש דווקא בשיודעים בוודאי שאינו להכעיס אבל בספק אסור לפדותו שמא להכעיס מתכווין:

וכ"ז להחיותו משלנו אבל להחזיקו בשלו להשיב אבידה לכ"ע מצוה להשיב אבידתו כמ"ש מהר"מ בספר יראים דאין דומה להחזיקו בשלו מלהחזיקו משלנו ואפשר אפילו בע"ע תמיד דס"ל לרמב"ם דאסור להעלותו מ"מ להשיב אבידתו כשיטת ספר יראים הנ"ל. ואפשר דס"ל כתוס' דמדמה להעלותו ולפדותו להשיב אבידה. וכל שע"ע תמיד לרמב"ם שאסור להעלותו א"צ להשיב אבידתו. ולהלכתא דפסק טוש"ע דמומר לתיאבון כ"פ ליכא מצוה ואפילו שביק היתירא ועכצ"ל הא דמרבי' להשיב אבידת מומר דשאני להחזיק בשלו מלהחזיק משלנו: ומעתה אחר דברי הדברים האלו נבוא לנדון שלפנינו דמי שעובר עבירות לתיאבון לכנוס למערופי' שלו ולפסוק חיותו אסור כמו לכל איש ישראלי גם אם מצווי' להחיותו משלנו מצוה להשיב ולטרוח בגינו להשיב אבידתו כ"ש שלא לפסוק חיותו, וכן בשביק התירא לפי שהעלה ש"ך דינו כן הוא ואפילו לו יודעים בו אולי להכעיס הוא מ"מ אסור לפסוק חיותו שמא אינו מכווין להכעיס. ונהי שכתבתי שאסור לפדותו מספק שמא להכעיס הוא מ"מ גם לפסוק חיותו אסור שמא לא להכעיס הוא עד שיודעים בו דלהכעיס מכווין וגם אם מכווין להכעיס לא ברור דמותר להפסיד שלו ועיין תוס' בע"ז כ"ו ע"ב ד"ה שאני שונה שכ' למ"ד דמסור אסור לאבד מעותיו משום דלמא נפקי' מיני' וכו' ה"ה דמחוייבים להחזיר באפשר אבידתו. ונראה דספיקת תוס' דלמא דווקא שלא לאבד שלו בידים וליקח ממנו שלו אבל השבת אבידה לטרוח בגינו לא ולזה גם בלהכעיס להחזיר אבידתו תליא בספיקת תוס' אבל לפסוק חיותו ולהפסידו ממה שיש לו דינו כדין מסור. ולמאי דקיי"ל כמ"ד בב"ק דאסור לאבד ממונו ה"ה דאסור למפסק חיותי' וה"ה במומר להכעיס כנ"ל. אלא שראיתי בריטב"א ע"ז שכתב דווקא במסור אסור לאבד דלמא נפקא מיני' בנין דמעלו, אבל מומר להכעיס מסתמא נפקא מיני' בנין כמוהו משורש נחש יצא צפע אלו דבריו, ודעת תוס' ורוב ראשונים אינו כן: ולזה בחר"ג שגזר אומר מי שפוסק ועובר על איסור חז"ל שלא יפסק חיותו שיהי' קולר החרם תלוי בצוארו וכיון שבארנו דלכ"ע גם מי שאין מצוה להחיותו מ"מ אסור להפסידו ולפסוק לחיותי', גם חר"ג על זה רובץ הגם שעדיין י"ל אולי לרעי' לא תיקן מ"מ מסתמא כיון שפוסק לחיותי' שעובר באיסור חז"ל ממילא גם המשיג גבולי רשעים שעוברים לתיאבון וקרוב לומר אפילו להכעיס בכלל חרמו של ר"ג הוא. ומה שנראה יותר לצדד בנדון שלפנינו מאחר שהוא גם הוא רצה להשיג גבולו והעלהו לכמה אלפים ולא חש לחרם ר"ג מסתברא שלאיש אשר אלה לו לא תיקן דא"כ לא שבקי' חי שהוא יכנוס לשל חביריו ויפסידם ויפסוק חיותו כרצונו ואות נפשו והם מפני רשת החרם לא יכנסו בגבולו וחוטא נשכר, ואם כי מדינא אסור לעשות לרשע כרשעתו, לגזול ממי שגוזל ממנו וכדומה, אבל לתקנו לטובתו ותקנתו קלקלתו של רבים, מסתבר לי טובא שבכה"ג לא תיקן ר"ג, כ"ש לאותו שהפסיד הוא מכבר מדוויל ידו ישתלם לי' אחזי לצרופי קצת מ"ש תחלה בגוף הדין אם חר"ג הוא, גם במה שנוגע בהרווחה ומסחר לא ברירא כ"כ, לכן אם רצון פר"מ נ"י להקל לבעליו או להעלים עין אין מזחיחי' אותו וטוב לפרסם הטעם משום דמדוויל ידו ישתלם לו ולא משום שהוא פושע ולהוציא הדברים בפה מלא שלא יטעו בתערובת טעמים ואל תתחר וכו' וד"ל. הנלפע"ד כתבתי בעיון מעט מזעיר וסמכתי על רוחב בינתו, ד' ירווח לנו ופרינו בארצנו ונשיג בקרוב גבולינו, אשר לנו בירושה מאבותינו. הכ"ד אוהב נפשו חותם בברכת האהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה