כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יח
שיל"ת פ"ב נגהי ליום ד' י"ב שבט תרכ"ה לפ"ק. אברהם עודנו עומד ויעמוד חי לפני ה', אלהי אברהם בעזרו, ה"ה תלמידי רב חביבי הרב המופלג מלא עתיק לוחם מלחמת ד' שערה, קולע אל השערה, ולא יחטיא מהרה, כש"ת מו"ה אברהם פאפער נ"י בשבת תחכמוני בקהל טאב יע"א: מע"י אצבעותיו ראו עיני ואחוה דעתי העני' בדבר הנוגע להלכה בדיני ממונות בדין פורע חוב של חבירו שלא מדעתו דאיכא פלוגתא בין ראשונים שבטור ח"מ סימן קכ"ח ופסק המחבר ורמ"א דפטור מלשלם לו וסמ"ע וב"ח כתבו דטעמא דמחבר ורמ"א משום קושית הב"י על הטור דדעת אביו הרא"ש ז"ל כר"ת ור"ח ולפי שמישבים הם דעת הטור דרא"ש כר"ת ור"ח ממילא עיקר דחייב לפרוע וש"ך חולק דגם אם הרא"ש כוותי' ס"ל מ"מ איכא רוב ראשונים שלושים במספר דחולקים על ר"ת ור"ח וקיימא לן כוותייהו ואפילו תפס מפקינן ואנן השתא לפנינו פלוגתא בין הש"ך וסמ"ע וב"ח, רבים נגד הש"ך היכא עבדינן: נלפע"ד במלוה על פה אפילו לא ננקוט כש"ך משום דב"ח וסמ"ע ל"ל דכוותי' הא הב"ח ס"ל דבמע"פ גם ר"ת מודה הגם דש"ך חולק עליו מ"מ שוב אין לנו במלוה על פה רק דעת סמ"ע דס"ל דצריך לפרוע דלא נכנס לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר, ולב"ח כ"ע מודים, ולש"ך דלא ס"ל לחלק הא לש"ך בלא"ה פטור דס"ל דעיקר דלא כר"ת אפילו במלוה בשטר: אלא הש"ך דחה ושפך סוללה עליו חדא דמסברא לא נ"ל לחלק והקשה עליו מדדייק ר"ת דהא מני חנן במזון אשה הו"ל לומר דמיירי בחוב בעל פה. ולפע"ד ליישב קושיא זו דצל"ע בש"ס כתובות ק"ח דקאמר רב אושיעא לא אמר כרבא נהי דהנאה ל"ל כסופא מי לית לי' וכתב רש"י כסיפא מן המלוה, אבל לחנן ניחא ובין בחוב העומד לפרוע וכו' ל"ל גבי ולא מידי ולאו מחילה היא ואע"ג דסלקי' מפרעון וכסופא. ואני בער ולא אדע איך ניחא לפי אוקימתא דר"א כחנן כיון דס"ל דכסופא בלא הנאת ממון אסור במודר הגם דלא אתי' מדידי' לדידי' כ"ש לחנן דאיכא תרתי דסלקי' מן החוב ומן כסופא שבינו לבין המלוה דהנאה היא לו ואין חילוק בזה היינו אי אי מקרי הנאה בין חנן לרבנן, אלא בחוב דמחויב לפרוע דלחנן כיון שאין חייב לפרוע לו הגם שנהנה שנפטר מחובו לאו הנאה מדידי' לדידי' הוא כמ"ש תוס' ולרבנן דחייב לפרוע לו ומוחל לו מהנהו מדידי' לדידי' וכן בלוה על מנת שלא לפרוע דליכא כאן מחילת ממון מדידי' לדידי' הגם דאייתר דלא מכסיף מיני' דמלוה, גם אם נחשוב דלא מכסיף הנאה מ"מ לאו מדידי' לדידי' הוא ואי ס"ל דגם הנאה דלאו מדידי' לדידי' אסור כ"ש לחנן דאיכא תרתי וקצר שכלי מהבן וצל"ע: ולולי פי' רש"י נ"ל דלרבנן בין שנכנס הפורע תחת המלוה ומתחייב לו הלוה, ה"ה בלוה על מנת שלא לפרוע היינו שלא ינגוש אותו. אבל מחויב לשלם לו רק משום תנאו אינו רשאי לנגשו ולתובעו בדינא ודיינא, פורע נכנס תחת המלוה וחייב הלוה לפרוע כל מה שהי' חייב למלוה רק שאינו יוכל לתובעו בדינא ולנוגשו, ומכסיף מיני' דפורע תמיד כשלא יפרענו, וכשמוחל לו מהנהו מדידי' לדידי' דלא לכסיף מיני' והא"ש דאמר נהי דהנאה ל"ל היינו הנאת ממון כיון שבלא"ה לא הי' יוכל לתובעו מ"מ כסופא מי לית לי' היינו מיני' דפורע שמוחל מוחל על כסופא, ה"נ איכא הנאה בהאי הנאה דמכסיף מיני' אבל לחנן דלא נכנס תחת המלוה ולא מחייב לו ממון אפילו לוה על מנת לפורעו והא דסלקי' מפרעון וכסופא היינו נגד המלוה והוא הנאה שאינו בין דידי' לדידי' כן נ"ל נכון ועיין: אלא דרש"י לא כ"כ רק דמכסיף מיני' דמלוה. ואפשר י"ל כוונתו דהוי מכסיף מיני' דמלוה ועכשיו מכסיף מיני' דפורע כמ"ש ואין במשמע שרש"י כיוון לכל מ"ש. ולכן נ"ל ע"פ שכתבו ראשונים ע"פ ירושלמי דבחוב טעמא דחנן דאינו ברור דמפייסיני' הוי לי'. ולפי זה לחנן ליכא כסופא דאולי הי' מפייס לי' וגם אם זה בעצמו כסופא לשעתא דמפייס לי' שימחול לו חובו ומתנה כסופא הוא כבש"ס ב"ק בקונה מן הגזלן ובקדושין גבי קדש אחותו מ"מ זה לאו הנאה מקרי, ובדיוק כתב רש"י דמכסיף מיני' תדיר כשאינו משלם היכא דלא מחל מכסיף מיני' תמיד וזו הנאה שא"צ למכסיף תדיר ולכן לחנן דס"ל דאין צריך לשלם דאמר הוי מפייסינא ממילא גם הנאת כסופא ליכא, אבל לרבנן דל"ל דמפייסינא הו"ל וצריך לפרוע איכא משום כיסופא ג"כ ובלוה ע"מ שלא לפרוע מי איכא דלא מתפייס למחול וא"כ טעמא דרב אושיעא, וי"ל לזה דרבא ס"ל לרבנן נהי בחוב על מנת לפרוע ל"ל לכה"ג דמתפייס למחול חוב שיוכל לתבוע אבל שאין יוכל לתבוע ולנגוס בלא"ה אפשר הוי מפייס לי' שימחול לו כנ"ל ועיין: ואחר הוצעה זו אומר דמשום הכי לא רצה לפרש הא מני חנן במלוה על פה משום דקשה לי' הא איכא הנאת כסופא לר"א וע"כ במזונות אשה דליכא כסופא כיון דטעמא דחנן במזונות דהוי מצמצמת וליכא כסופא ומשום האי קושיא הא איכא הנאת כסופא לא הי' יוכל ר"ת להוכיח דרב אושיעא דמוקי כחנן היינו במזון אשה דאי בחוב דעלמא הא איכא הנאת כסופא דאי ס"ל לחנן גם בחוב דפטור עכצ"ל משום דהוי מפייסינא וליכא הנאת כסופא ג"כ כמ"ש אבל בתר דחידש ר"ת דבחוב ס"ל לחנן ג"כ דחייב דל"ל בחוב דהוי מפייסינא שוב לא יוכל למוקמי ה"מ חנן במלוה על פה דקשה הא איכא הנאת כסופא דהא אזיל דל"א דהוי מפייסו ולכן הוצרך לדחוק במזון אשה ומיושב קושית ש"ך כנ"ל נכון ועיין: אבל אי קשיא הא קשיא לי על הב"ח הא בא ליישב הטור ולהצילו מקושית ב"י דהרא"ש בעצמו כתב הלכה כחנן וכיוצא בו חוב אחר, וכתב הב"ח היינו מלוה על פה. האמת שתוס' בשם ר"ת וכן בלשון רא"ש כתב אבל חוב בשטר נראה כב"ח בדיוק נקט שטר אבל מלוה על פה לא, אלא הטור ע"כ לא נחית לחלק בזה דטור כשמביא ר"ת ור"ח כתב אבל חוב אחר ולא התנה אבל שאר חוב בשטר לא נראה דל"ל חילוק בין שטר לחוב וכתב דכן מסקנת הרא"ש ז"ל וקשה קושית ב"יעל הטור דמה וכיוצא בו חוב אחר דכתב הרא"ש ומ"ש הב"ח מתוס' בשם ר"ח לקמן וכיוצא בו היינו מלוה על פה ניחא לר"ת דתוס' כ' בשם ר"ת חוב בשטר לא אבל לטור בשיטת הרא"ש לא אתי שפיר וצל"ע על הב"ח ותמי' שלא הרגיש הש"ך בזה וצלע"ג: ולקיים ישובו של הב"ח נ"ל דמ"ש לחלק בין מלוה על פה לבשטר החילוק פשוט דבמלוה על פה יוכל לומר לא הייתי פורעו בטענת להד"ם או פרעתי משא"כ בשטר ולכן דייק הר"ת וכתב מלוה בשטר אלא שי"ל השתא דתקנו רבנן בכופר בכל שבועת היסת אין זה טענה שהי' פוטר עצמו בשבועת שקר, הדר הוי מלוה על פה כמלוה בשטר, ומ"מ ר"ת לשיטתו כתב דווקא בשטר דהוא לשיטתו פוסק כלישנא דלא תיקנו שבועה היסת רק בטוען פרעתי דאיכא דררא דממונא, ושפיר גם עכשיו הי' יוכל לפטור עצמו בלא שבועה בטענת להד"מ, והטור השמיט חוב בשטר לפי דפסק הרא"ש ור"פ כלשנא דאפילו בטענת לא היו דברים מעולם תיקנו שבועת היסת א"כ מ"ש שטר מ"ש בע"פ הגם דס"ל לר"ת בשטר דווקא והטור מביא דין זה בשם ר"ת, מ"מ במתכווין השמיט בשטר משום דמביא אח"כ דכן שיטת אביו הרא"ש ז"ל, ולדידי' ליכא נפקותא בין שטר למע"פ כנ"ל ועיין. ומ"מ לא קשיא קושיא ב"י מדכתב הרא"ש וכיוצא בו היינו בשאר חוב דר"י בר"י בשם חזקי' דאמרו הלכתא כחנן וכיוצא אפשר קודם שנתקנה שבועת היסת או בתר שנתקנה וס"ל דווקא באיכא דררא דממונא וכיוצא בו במע"פ אבל להלכתא דאפילו ליכא דררא דממונא איכא שבועת היסת ליכא חילוק בין מע"פ לבשטר וא"ש נכון בעזה"י ועיין: עוד הקשה הב"י דרא"ש בפירושו לנדרים מוקי מתניתין כחנן כתב הרא"ש כרש"י בחוב ועל קושיא זו לא מצא הב"ח מענה רק בדוחק גדול דמפרש הסוגיא בפירוש מרווח כרש"י ומ"מ לדינא לא ס"ל הכי, וכ"כ בדרישה. ולפע"ד מצאתי ישוב נכון לזה בשנקדים לפרש מ"ש תוס' ורא"ש דדחה ר"ת ראי' הריב"ח מירושלמי, דש"ס דילן ע"כ חולק על הירושלמי, דירושלמי ס"ל דכה"ג מודים רבנן לחנן בחוב וש"ס דילן ל"ל כן, דהא אמר הא מני חנן הוא וכיון דפליג פליג על כולו, והוא תמוה נהי דש"ס דילן לא נכנס לחלק בין מזון אשה ובין חוב לכה"ג אבל מנ"ל לומר מהיפוך להיפוך דש"ס דילן ס"ל דחנן דווקא במזון פליג ולא בחוב, וראיתי בפ"י שרצה ליישב דלפי דס"ל לירושלמי דשוקל שקלו לאו בגבוי ואבד מוכח דחנן גם בחוב ס"ל דפטור ולש"ס דילן די"ל דס"ל דשוקל שקלו באבד וגבוי ס"ל לר"ת דליכא שום סברא שיהי' חנן ס"ל בחוב דפטור אלו דבריו ז"ל. ועדיין הקושיא במקומה וכי ס"ל לר"ת מסברתו דליכא ה"א שיהי' חנן ס"ל דפטור נגד סברת ירושלמי שהיא להיפוך דגם כה"ג מודים: והנ"ל דצ"ל מנ"ל לירושלמי לומר דכה"ג מודים ולחלק יצא בין מזונות אשה דלא ניחא לי' דתמות אשתו משא"כ בחוב, נ"ל דהוכיח כן ממתניתין דנקט פלוגתא דחנן וכה"ג בדבר פרטיי במזונות אשה ולא נקיט פלוגתיי' סתם בפורע חובו של חבירו והכל בכלל, לכן ס"ל לירושלמי דכה"ג לא פליגו רק במזונות ומודו לו בשאר חוב ולא אמר איפכא דחנן מודה בחוב כסברת ר"ת משום דמוכח משוקל שקלו דאפילו בשאר חוב ס"ל דפטור דלא ניחא לירושלמי למוקמי באבד, אבל ש"ס דילן דס"ל דכה"ג פליגו בחוב מדאמר ה"מ חנן קשה למה לא נקיט מתני' פלוגתייהו בפורע חובו סתם דהכל בכלל, ועכצ"ל דחנן בשאר חוב ס"ל דחייב ומשוקל שקלו נ"ל באבד כדאמר מתחלה בשלמא שוקל שקלו וכו' וכן ס"ל לרבא באמת והן הן דברי ר"ת כיון דש"ס דילן פליג בהא על ירושלמי דכה"ג מודים בחוב פליג לגמרי דמוכח הוא כמ"ש כנ"ל ברור בכוונת ר"ת ועיין: והנה בסוגיא דנדרים דמסיק טעמא דר"א דלא אמר כרבא דגזר שלא לפרוע אטו לפרוע וקשה לר"ת דלחנן דווקא במזון אשה אבל בחוב דעלמא חייב לחנן קשה ונגזור מזון אשה אטו שאר חוב לחנן כמו דס"ל לרב אושיעא לרבנן דגזרינן חוב שלא לפרוע אטו לפרוע ודוחק דחוב אשה עם שאר חוב לא מחלפי וצ"ע לכאורה: ונ"ל דלפי סוגיא דנדרים צ"ל דר"א אמר הא מני חנן הוא אפילו בשאר חוב ס"ל דפטור והא דקתני מתני' פלוגתא רק במזון אשה משום דכה"ג מודים בשאר חוב כדס"ל לירושלמי והא דאמר הא מני חנן הא ככ"ע אתיא דמודים בשאר חוב משום דס"ל דגזרינן חוב אטו חוב, ולכה"ג במזון אשה חייב ובמודר אסור, ויש לגזור שאר חוב אטו מזון אשה וע"כ דלא אתי' ככה"ג רק כחנן וכל חוב שוה, ורבא דמוקי בעל מנת שלא לפרוע ורצה לאוקמי ככ"ע ולא מצא רק בכה"ג לדידי' צ"ל איפכא דס"ל דבשאר חוב גם חנן ס"ל דפטור דאי ס"ל דחייב ועכצ"ל דמודו לו כה"ג דחיוב מדנקיט מתני' הפלוגתא רק במזונות וא"כ הו"ל למוקמי ככולי עלמא בכל חוב ומה לו למוקמי בעל מנת שלא לפרוע והא הוא ל"ל גזירת חוב אטו חוב וע"כ דס"ל דמתניתין נקיט הפלוגתא במזונות דבחוב חנן מודה לכה"ג ולא מצא לאוקמי ככולי עלמא רק בעל מנת שלא לפרוע ובחנן במזונות אשה, וכ"ז לפי סוגיא נדרים דאמר טעמא דר"א משום דגזר חוב אטו חוב אבל לפי סוגיא דכתובות דמפרש טעמא דר"א משום כסופא מוכח דר"א ס"ל ג"כ כרבא בהא דחנן מודה בחוב לכה"ג דאי ס"ל כירושלמי הול"ל כ"ע היא והא לפי סוגיא דכתובות ל"ל דגזרינן חוב אטו חוב ככ"ל ועיין היטיב: ובזה מובן מ"ש הר"ן נדרים נהי דש"ס דילן לית לי' כירושלמי מדמוקי רבא בעל מנת שלא לפרוע ואל"ה לא אתיא ככולי עלמא וצ"ע למה לא כתב מדאמר ר"א הא מני חנן מוכח דל"ל כירושלמי. ולמ"ש א"ש די"ל דס"ל כירושלמי והא דאמר ר"א הא מני חנן דלרבנן הוי גזרינן אטו חוב דמזונות אשה אבל מרבא מוכח שפיר דהא ל"ל הך גזירה ועיין: והשתא א"ש פירושו של הרא"ש בנדרים כדאמר ר"א הני מילי חנן בחוב דעלמא דע"כ לפי סוגיא דנדרים ר"א הכי ס"ל כמ"ש ולהלכתא פסק דלא אמר חנן רק במזון אשה דהא לרבא בין לפי סוגיא דכתובות ובין לפי סוגיא דנדרים הכי ס"ל וקיי"ל כרבא שהוא בתרא ולפי סוגיא דכתובות גם ר"א ע"כ הכי סבירא לי' בוודאי נקטינן להלכתא כן ומיושב קושית ב"י: ומצאנו בזה מקום ישוב מה שהקשה ב"י עוד מנ"ל לטור דנקט הרא"ש לעיקר כר"ת ולא הועלנו כלום בישוב קושיא זו. וע"ע עסקינן בישוב הקושיא דלא מוכח מרא"ש איפכא דל"ל כר"ת אבל מנ"ל דס"ל כר"ת עדיין לא ישבנו וגם הב"ח ודרישה לא מצאו מענה לזה רק דמשמע כן מדהביא לבסוף וב"י הרגיש בזה ולא נראה לו. ולמ"ש י"ל גם זה בהקדם קושית ב"י יו"ד סימן רכ"א על הרא"ש נדרים בפסקא שהעתיק תי' רבא בלוה על מנת שלא לפרוע הא תי' זה לרבנן ואנן דקיי"ל כחנן לא צריך לזה ולמאי העתיקו הרא"ש ושביק תי' ר"א כחנן וכהלכתא עי"ש והיא קושיא עצומה. ולמ"ש אתי שפיר דיש נפקותא רבתא בין תי' ר"א לתי' רבא לפי סוגיא דנדרים דלר"א צ"ל דחנן ס"ל גם בחוב דפטור משא"כ לתי' רבא מוכח דבחוב דעלמא מוכח רבא דחייב וקיי"ל כרבא בזה דחנן בחוב ס"ל דחייב ולכן מעתיק תי' רבא ולא תי' ר"א דנקטי' כתי' רבא דהלכתא כוותי'. ובכתובות כתב הרא"ש ב' תי' דלפי סוגיא דכתובות ליכא נפקותא בין תי' ר"א לתי' רבא לכן מעתיק שניהם וא"ש. והא"ש דמזה הוכיח הטור דס"ל לרא"ש כשיטת ר"ת מדמעתיק בנדרים תירוץ רבא ושביק לתירוץ ר"א מהאי טעמא שכתבנו ומוכח דס"ל כר"ת כנלפע"ד והדברים עתיקים ונכונים ורווחא שמעתתא בעזרת החונן דעת: העולה מדברינו דחלוקו של הב"ח לחלק בין מלוה על פה למלוה בשטר נכון הוא ומוכח מדנקיט ר"ת מלוה בשטר ומכח קושית ב"י על הטור וכן נראה מלשון מחבר דכתב אפילו מלוה בשטר פטור נראה דיש רבותא יותר במלוה בשטר שפטור יותר ממלוה על פה ולר"ת דס"ל דחייב י"ל דווקא מלוה בשטר אבל בעל פה לא ולכן במלוה על פה בוודאי יש לנו להורות דפטור כמ"ש לעיל אלא לפמ"ש בישוב הא דטור לא כ' מלוה בשטר נראה לפי דקיי"ל דלהד"מ ג"כ נשבע שבועת היסת שוב ליכא חילוק בין מלוה על פה לשטר, לפי זה לשיטת ב"ח וסמ"ע דרבים המה נגד הש"ך דס"ל דקיי"ל כר"ת ה"ה במלוה על פה דחייב: ובכ"ז נ"ל בפשיטות דנקטינן כש"ך דאין דעת שניהם של ב"ח וסמ"ע מכריע נגד הש"ך דהא מונה והולך שלושים רבוותאי דל"ל כר"ת ואלו הי' הב"ח וסמ"ע רואים כל מה שראה הש"ך בש"ס היו נוטים אחרי רבים הגם דרא"ש ס"ל כר"ת, ולא ראינו אינה ראי' ואינו מכרעת ואפילו תפס לא מפקינן מיני'. שוב ראיתי באורים שכ' דעיקר כש"ך בלי פקפוק ויתד הוא לדינא שאין לזוז ממנו: והנה המחבר פוסק אפילו בעה"ב דוחק פטור והוא מירושלמי כתובות ונדרים וצ"ל לפי טעם ירושלמי בחוב דמפייסינא הוינא לי' בבעל חוב דוחק ל"ש זה, ותוס' פרק הכונס כ' דאוהביו היו פורעים בעבורו וזה רחוק קצת. וגם צ"ל בירושלמי דאמר דכה"ג לא פליגו על חנן רק במזונות אשה דאינו רוצה שתמות אשתו ברעב משא"כ בחוב ולתוס' דאוהביו היו פורעים גם באשה י"ל דהיו אוהבי' או קרובי' נותנים לה עבורו לשם מתנה וצ"ע. וברשב"א נדרים כ' דהא דבעל חוב דוחק דאמור בירושלמי זה רק לחנן דס"ל אפילו באשה פטור אבל לכה"ג דטעמא דחוב משום מפייס הוי לי' בבעל חוב דוחק או כמ"ש תוס' פ' הכונס דהיו אוהביו פורעים עבורו ומשום הכי באמת ס"ל גם במזון אשה דפטור וכה"ג ל"ל דאוהביו פרעו עבורו ומשו"ה במזון אשה חייב וה"ה בעל חוב דוחק, ועל פי זה א"ש תוס' פרק הכונס דלהלכתא דקיי"ל כחנן כתב משום דאוהביו היו פורעים עבורו, ולכה"ג בעל חוב דוחק חייב כמו מזון אשה, ודברי רשב"א ותוס' פרק הכונס מתאחדים וצריכים זה לזה ועולים בקנה א' כנ"ל ועיין: ולולי תוס' פרק הכונס ורשב"א נדרים הי' נ"ל בכוונת ירושלמי דתחלה נכנס לחלק בין מזון אשה דאינו רוצה שתמות ברעב ובין חוב דמפייסי' הוי לי', ושוב הוכיח אפילו בבעל חוב דוחק ומשמע אפילו לכה"ג ס"ל דאפילו בע"ח דוחק משום דכל מבריח ארי פטור ואפילו ברור הזיקו כל דלא נתן לידו ולא ניכר שבחו פטור ולגבי מזונות אשה שאני דבכל חוב אפילו בעל חוב דוחק לולי אנסו של זה שדוחקו לא הי' משלם לו, רק דמוכרח בע"כ ואינו אלא מבריח ארי שנתון בידו ונפסד בע"כ דילי', אבל במזונות אשתו אינו רוצה שתמות ברעב וניחא לי' שתאכל ותחי' והמפרנס אותה עושה רצונו ונהנה כמו הוא בהא ס"ל לכה"ג דחייב לפורעו כיון שדעתו חפצו ורצונו שתאכל, ותחלה רצה ירושלמי לחלק משום מפייסינא ולבסוף כדמסיק אפילו בבעל חוב דוחק צריך לחלק כמ"ש והוא חילוק נכון. וכיון דלירושלמי ס"ל לכה"ג כן כ"ש לחנן דאפילו ל"ש מפייסינא כיון שמבריח ארי פטור אלא תוס' הוצרך לכך מכח כמה קושיות שהוקשו והעלה כל דברור היזיקא חייב, והוצרך לומר בחוב אפילו דוחק לא ברור היזיקא דאוהביו היו פורעים עבורו, וכוונת ירושלמי מהאי טעמא ואליבא דחנן כמ"ש:
אלא מר"ן נדרים דסתם וכתב מדנפשי' אפילו בבעל חוב דוחק מביא ראי' משוקל שקלו ולא כתב שום טעם נראה דס"ל דמשום מבריח ארי הוא ולא משום דאוהבים פרעו עבורו דכל כי האי הו"ל לפרש דטעמא קלישא הוא וכן משמע משטיחת וסתימות רשב"א דלא מהאי טעמא הוא אלא כל שלא נתן לידו ולא ניכר פטור מלשלם לו דלא כתוס' פרק הכונס, ומהתימא על הר"ן דכתב מעצמו מוכח משוקל שקלו אפילו בעל חוב דוחק ומביא מירושלמי אפילו במשכון ולא מביא מאותו ירושלמי דמפורש כ' אפילו בע"ח דוחק וצל"ע: והנה הש"ך העלה לדינא דבעל חוב דוחק ספיקא דדינא הוא דרי"ף ורמב"ם והגה"מ איכתבו אפילו בעל חוב דוחק ש"מ דלא ס"ל כירושלמי וכ' טעמייהו דס"ל דכיון דירושלמי מביא ראי' משוקל שקלו ולא ניחא לי' למוקמי באבוד, אבל בש"ס דילן דמוקי באבוד אין ראי' דבעל חוב דוחק פטור ושוב כתב דגם ירושלמי דחה ראי' זו משוקל שקלו ומכהן מביא עליו קיני זבים וכו' דאיירא כשהגיע ליד כהן וכן בשוקל שקלו ואבד ובתומים תמה על הש"ך בקיני זבים וחטאות גם בנאבד מיד כהן מי לא מחויב להביא אחרים לצאת קרבנו ויפה הראה בקצה"ח למתני' דשקלי' דתקנה הוא בנאבדו ונפסלו שמביאים או מתרומת הלשכה או המספיק קינים, ואמת בפי הש"ך בדין זה ושפתי כהן ישמרו דעת תורה. אלא מ"מ פירושו של הש"ך דחוק דצריך להגיה בשנתן לידו וגרסא שלפנינו שלא נתן לידו. ופירוש הפשוט בירושלמי כמ"ש התומים וכן נראה מרשב"א בנדרים וכ"כ המפרש בירושלמי דירושלמי טעמא קאמר משום שלא נתן לידו לכן אינו מהנהו ופטור מלשלם לו ואפילו בע"ח דוחק: ומ"מ נראה דצדקו דברי הש"ך ע"פ ירושלמי דמשוקל שקלו אין ראי' של ירושלמי קיימת, דצ"ל לשון ירושלמי דמביא ראי' אפילו בעל חוב דוחק משוקל שקלו, ושוב כתב וז"ל ותדע לך שהוא כן מדתנינן ומקריב עליו קיני זבים וכו' וס"ל לירושלמי דרבותא דמתני' שכהן המדיר הוא מקריב משלו כמו שוקל שקלו ונ"ל שתדע שכן הוא מי איכא ראי' יותר מהך מתני' בתרייתא דמקריב עליו יותר ממתני' דשוקל שקלו. ואי רצה להביא עוד ראי' ממתני' דמקריב עליו הול"ל ועוד דתנינן ומקריב עליו וכו' מאי ותדע שכ'. ולכן נ"ל בכוונת ירושלמי דהרגיש דראי' זו משוקל שקלו יש לדחות ולמוקמי מתני' בגווני רחיקא שנאבד מיד שליח או גזבר ולכן הגם שהוא דוחק מ"מ אפשר לדחות, ולכן אמר תדע שהוא כן היינו דאפילו בעל חוב דוחק יש ראי' ברורה יותר ממתני' דמקריב עליו קיני זבים דס"ל לירושלמי דליכא רבותא דמקריב עליו כיון דשלוחי דרחמנא נינהו וכ"ש באלו קרבנות שנקרבים שלא מדעת ולא קמ"ל רק דמקריב משלו ואין לדחות שבאו ליד כהן כמו בשוקל שקלו דכיון דכבר קתני שוקל שקלו ופורע חובו ואי שוקל שקלו י"ל באבוד וקמ"ל לא זו אף ו פורע חובו תו מאי קמ"ל בתר הכי ומקריב עליו קיני זבים ואי בשכבר בא ליד כהן ונאבדו פשיטא זו ואין צריך לומר זו היא מפורע חובו ואפילו באינו דוחק מ"מ זו ואצ"ל זו היא בנאבד מיד כהן וע"כ דאיירי בלא נתן לידו וזו וצ"ל זו היא דלא נימא פורע חוב דווקא בבע"ח אינו דוחק כנ"ל ברור בכוונת ירושלמי: וכי כן הלא ירושלמי עצמו לא נראה לו ראי' מהימנא משוקל שקלו ועיקר סמיכת הראי' מדתנינן ומקריב עליו קיני זבים וכו' ובש"ס דילן נדרים ל"ה ע"ב לא ס"ל דמקריב עליו בשמקריב משלו וקמ"ל דהקרבה עצמו מותר משום דשלוחי דרחמנא נינהו או קמ"ל דווקא קרבנות אלו עיי"ש ואזדא לי' ראי' מהך מתניתין, וממתניתין דשוקל שקלו גם ירושלמי ס"ל דאין ראי' זו מוכרחת ולכן מייתי ממקריב עליו ובנדרים שביק ראי' זו משוקל שקלו ולא מייתי רק ממקריב עליו קיני זבים וכו' משום דמשם עיקר הראי' ולכן השמיטו רי"ף ורמב"ם הך דבעל חוב דוחק דלש"ס דילן ליכא ראי' וקיימנו דברי הש"ך מירושלמי ולא מטעמי' ועיין: ומ"ש הש"ך דסוגיא דידן מוקי להאי דשוקל שקלו באבוד ליכא ראי' משם יפה השיב בתומים ומביא רשב"א בנדרים דש"ס לא קאמר רק דרך בשלמא שוקל שקלו י"ל בלא חנן א"ש דאיירי באבוד אבל כדמוקי חנן לא מוקמי הא דש"ש באבוד וכן נראה דעת הר"ן נדרים שמביא מדעת נפשו ראי' אפילו בבעל חוב דוחק דוחק משוקל שקלו וכן נראה סוגי' ש"ס נדרים דאמר מאן תנא דמבריח ארי, חנן, משמע דע"כ כל מתניתין קאמר דאתי שפיר כחנן ולא באבוד, ורבא דמתרץ בעל מנת שלא לפרוע לדידי' צ"ל באבוד וגבוי דלא אמרינן כש"ך: וכשאני לעצמי נ"ל טעמא דרמב"ם ורי"ף דקשיא להו סוגי' ש"ס נדרים וכתובות דמקשה ר"א מאי טעמא לא אמר כרבא, מה זו שאלה הא רבא דחיק ומוקי מתניתין בגווני בלוה על מנת שלא לפרוע ומה זו שאלה דלא רצה ר"א לדחוקי למוקמי מתניתין כאוקימתא וגם על רבא עצמו דדחיק כל כי האי במתניתין דפורע חובו בכה"ג ממילא מוכרח לפרש דשוקל שקלו ככולי עלמא באבד דל"ש ולא הלכה כחנן. מזה נ"ל לרי"ף ורמב"ם דגם לר"א לאו מתניתין בכל חוב קאי דבבעל חוב דוחק חייב וע"כ למוקמי מתניתין באוקימתא. וגם הא דשוקל שקלו באבוד, וכדי לאוקמי ככולי עלמא מוקי רבא בעל מנת שלא לפרוע כיון דבלא"ה מתניתין דחיק ומוקי אנפשי' דלאו בכל גווני איירי. ושפיר מקשה מ"ט דר"א דל"א כרבא מ"ש האי אוקימתא מהאי וזו ראי' ברורה לשיטתיי' כנ"ל ועיין: ועוד נראה לי לעשות סמוכים ולתת טעם להשמטה זו של רי"ף ורמב"ם מסוגי' ש"ס נדרים דאמר רבא אפילו תימא כולי עלמא וכן ש"ס קאמר טעמא דרבא דמוקי ככולי עלמא, צל"ע לפי סוגיא ש"ס שבועות פרק שבועות שתים בתרא סוגיא דח"ש דקאמר ר"י לא אמר כר"ל דמוקי לה ככולי עלמא והקשה תוס' הא במפרש ככולי עלמא הוא והעלה דאם מתניתין במפרש דלא ככולי עלמא דלר"ע אפילו בסתם נמי עיי"ש. ולפי זה רבא דמוקי מתניתין דווקא בלוה על מנת שלא לפרוע לאו כחנן הוא דלדידי' גם בעל מנת לפרוע מותר. ובש"ס כתובות באמת לא אמר רבא ככולי עלמא וכן ש"ס לא אמר טעמא דמוקי ככ"ע אלא דמוקי כרבנן ובאמת כחנן לא אתיא אלא דמהדר למוקמי כרבנן כרבים ועיין כה"ג בש"ס גיטין ל' ע"א דלא מוקי שמואל מתניתין כיחידאה וכר"י הגם דס"ל הלכה כר"י מוקי לו טפי כרבא ועיין תוס' גיטין י"ג ד"ה והא לא משך שכ' כן ולזה א"ש סוגיא דכתובות דמוקי כרבנן כרבים ובאמת כחנן לא אתיא אבל סוגיא דנדרים דמוקי ככ"ע קשה הא כחנן לא אתיא וצ"ע: וליישב קושיא זו נ"ל דרשב"א בנדרים הרגיש דרבא אמר בנתן על מנת שלא לפרוע ובכתובות אמר בלוה על מנת שלא לפרוע ומביא בשם ר"א דכוונת רבא ע"פ סוגיא דנדרים בנתן מיד שלא לפרוע לו הלוה נותן ללוה מיד לשם מתנה ולכן לא מתרץ שם משום כסופא כדתני בכתובות ורשב"א דחה זו דמ"ש מוחל לו מיד או אח"כ כיון שאם לא מחל הי' חייב לו ושפיר דחה, ונדחק דסוגי' דנדרים וכתובות הכל חד שלוה על מנת שלא לפרוע. ולפע"ד ליישב סוגיא דנדרים די"ל פשוט באופן שנותן למלוה מתנה על מנת שלא יתבע הלוה בוודאי גם לכה"ג פטור הלוה דהא לא פרע עבורו רק נתן מתנה למלוה על מנת שלא יתבענו ואם יתבענו יחזיר לו מתנתו ומה לו ללוה עוד וזהו שאמר רבא בנתן על מנת שלא לפרוע היינו שנתן מתנה למלוה על מנת שלא לפרוע שהלוה לא יצטרך לפרוע למלוה בכה"ג גם כרבנן אתיא דלכ"ע פטור, והא דקאמר ש"ס לר"א דגזר שלא לפרוע אטו לפרוע או שלא לפרוע שלא יתן למלוה בתורת פרעון אטו שיתן לו בתורת פרעון או שלא לפרוע באופן שאין הלוה מחויב לפרוע כגון שנותן מתנה למלוה אטו שמחויב הלוה לפרוע כגון שנותן למלוה בתורת פרעון וא"ש:
ובזה עלתה בידינו ליישב סתירת הסוגיות דבכתובות אמר טעמא דר"א משום כסופא ולא אמר משום דגזר ובנדרים אמר משום דגזר שלא לפרוע ולא אמר משום כסופא. ולמ"ש א"ש דבנדרים לא אמר משום כסופא לפמ"ש ל"ש זה דהא איירי בחוב דעלמא רק שנתן למלוה בתורת מתנה ובכתובות דמתרץ בלוה על מנת שלא לפרוע שפיר איכא משום כסופא דמלוה כמ"ש רש"י ול"א משום גזירה י"ל דוודאי לא גזרינן חוב זה אטו חוב אחר, ובנדרים דאיירי שנותן לשם מתנה חיישינן שלא יתן לשם מתנה רק לשם פרעון ולא ידע לחלק בחוב כה"ג בין מתנה לנותן לשם פרעון, אבל חוב על מנת שלא לפרוע אטו לפרוע לא גזרינן דנראה וניכר לכל החילוק ולכן ל"א בכתובות דגזר על מנת שלא לפרוע אטו לפרוע ובסוגיא דנדרים לפי הסוגיא שם באומר בנותן שפיר אמר דגזר דגזירה קרובה לבוא היא וא"ש עיין: ולפי פירושי בסוגי' נדרים מצאנו מקום ישוב לקושיתי דמוקי רבא ככולי עלמא בנותן לשם מתנה על מנת שלא יפרע הלוה למלוה ומתניתין גם כחנן אתיא דחנן לא ס"ל רק בבעל חוב שאינו דוחק דלא ברור חובו כ"כ אבל בדוחק לא ומתניתין קתני פורע חובו אפילו חוב ברור והוא הרבותא היותר והיינו בנותן לשם מתנה על מנת שלא לפרוע וזה אפילו בבעל חוב דוחק מותר וא"ש מתניתין כחנן וכדעת כולו עלמא דאפילו לחנן צריך דווקא בכה"ג נותן על מנת שלא לפרוע דבכה"ג אפילו בעל חוב דוחק מותר וא"ש: והרווחנו בזה ליישב דבכתובות ל"א ככ"ע רק כרבנן ובנדרים אמר ככולו עלמא, דלפי סוגיא דכתובות דמתרץ בלוה על מנת שלא לפרוע שלא יוכל המלוה לדוחקו ולנוגשו לא אתיא ככולי עלמא דלחנן אפילו בלוה על מנת לפרוע בע"כ מותר ואין לומר דנקיט הכי משום בעל חוב דוחק דהא זה אינו אפילו בבעל חוב שאינו דוחק ולכן אמר אפילו תימא רבנן דאתי כרבים ולא כיחידאי אבל בנדרים דמוקי בנותן מתנה על מנת שלא לפרוע מן הלוה אתיא ככ"ע ובבע"ח דוחק וכמ"ש ומיושבים הסוגיות ומסולקים כל הקושיות ודקדוקים ע"ד פלפולא טבא חריפתא:
ומכל זה ראי' דס"ל לסוגיא דידן דבבעל חוב לא ס"ל לחנן דפטור ויש לנו סמוכים לשיטת רי"ף ורמב"ם ודכוותייהו דלא פסקו להא דירושלמי אפילו בבעל חוב דוחק דפטור ועיין: וליישב קושיתי מש"ס נדרים דאמר ככולי עלמא לשיטות דס"ל כירושלמי אפילו בעל חוב דוחק, הדרא קושיתי וגם ר"ן ורא"ש ורשב"א מפרשים הא דרבא בנדרים כבש"ס כתובות בלוה על מנת שלא לפרוע קשה איך אתיא ככולי עלמא. ונ"ל עפמ"ש הב"י יו"ד סימן רכ"א בישובו קושית הטור על הרא"ש למאי מייתי תירוצים בפירוש מתני' זן אשתו ובניו הא קיי"ל כחנן העלה דרא"ש ס"ל דרבא פליג על ר"א וס"ל גם לחנן נהי דפטור מלשלם לו מ"מ לענין הנאה מהנה הוא דפוטרו מחוב. והב"י נדחק מנ"ל להרא"ש לומר כן הא ש"ס טעמא קאמר דמוקי לי' ככולי עלמא. ולדברינו א"ש דקשי' לי' לרא"ש איך אמר ככ"ע הא כחנן לא אתי' דלדידי' לא צ"ל בלוה על מנת שלא לפרוע וע"כ דרבא ס"ל דלחנן ג"כ אסור לענין הנאה דמקרי מהנה וגם לדידי' אסור רק בכה"ג בלוה על מנת שלא לפרוע וא"ש מתניתין ככולי עלמא. והא דלא אמר ש"ס טעמא דרבא דס"ל דזה הנאה הוא דבאמת לא הי' ס"ל לרבא בפשיטות דזה הנאה רק משום דס"ל דמתניתין ככ"ע וכ"כ ב"י אלא שדבריו במח"כ אין מובנים. ולמ"ש א"ש דאי לאו הנאה הוא לא אתיא ככולי עלמא ומשום דניחא לי' דמתניתין ככולי עלמא הוכיח דהנאה הוא גם לחנן חוץ בלוה על מנת שלא לפרוע כנ"ל ועיין: ונ"ל להוסיף ולחזק דבר זה שהעלה הב"י בשיטות הטור וע"ד שכתבנו דהנה כבר טרחנו להבין סוגיא דכתובות בטעמא דר"א משום כסופא מי לית לי'. וצ"ע לדידי' מי ניחא לחנן הא איכא דפוטרו מן החוב ומן כסופא ולשיטת הרא"ש י"ל דהכי קאמר והשיב לרבא לשיטתו דמוקי ככולי עלמא והיינו דס"ל דהנאה זו הגם דלא באה מדידי' לדידי' אסורה וגם לחנן דווקא בלוה על מנת שלא לפרוע, והקשה אם כה"ג הנאה מקרי א"כ כסופא מי ל"ל והנאה היא, ועכצ"ל דכל דלאו מדידי' לדידי' ולא ניכר לאו הנאה היא א"כ שוב לא אתיא ככולי עלמא דאי כרבנן ובלוה על מנת שלא לפרוע כרבנן ולא כחנן אתיא ומזה סיוע שיש בה ממש לשיטתו של הרא"ש והדברים כראי מוצקים ומתוקנים לפע"ד ועיין: ומסולק קושיתי לכל השיטות דס"ל דאפילו בבעל חוב דוחק ולפי פירושם סוגיא דנדרים כסוגיא דכתובות דכתוב בלוה על מנת שלא לפרוע דס"ל כשיטות הרא"ש הנ"ל ואתי שפיר ככולי עלמא, ורי"ף ורמב"ם דלא סבירא להו כרא"ש דכתבו מתניתין דזן אשתו ובניו כפשוטו ולית להו כרא"ש ועיין ב"י יו"ד שם, הוכיחו שפיר מסוגיא דנדרים דבעל חוב דוחק חייב, זהו הנ"ל בביאור שיטות אלו ועיין היטיב: עוד פש גבן ליישב מה שהקשה התומים על הרמב"ם שכתב סתם שוקל לו שקלו ולדעת הש"ך בשיטת הרמב"ם צ"ל באבוד וגבוי דל"ש כל האי הו"ל לרמב"ם לפרושי. ומן מה שלא כתב בבעל חוב דוחק לא קשה דסתם בחוב אין בעל חוב דוחק ובא אבל מהא דשוקל שקלו קשה. ומ"ש התומים פירוש אחר בבעל חוב דוחק רחוק הוא ולא שערום אבותינו רבותינו הראשונים ז"ל. ומה שנסתייע מתוס' כתובות כבר כתבנו ביאור כוונת תוס' לעיל וברא"ש לא כתב בלשון שכתב תוס', וליתנייהו לדבריו במח"כ, ובישוב קושיתו על הרמב"ם נ"ל דס"ל לרמב"ם בבעל חוב דוחק החוב ברור ורחוק שיפרעו אוהביו עבורו, למה להו לשלומי עבורו, וכ"ש כשהוא עשיר ויש לו אבל בשוקל שקלו כיון דדמי לשוקל עבורו מצוה קעביד ודילי' היא כמ"ש רש"י וקודם שנתרמה מזכה ג"כ חבירו שיש לו חלק בקרבנות כל כי האי שכיח ועכ"פ לא רחוק שימצאו אנשים שיתנו עבורו במתנה כדי שיזכה הוא והם משא"כ בחוב דעלמא, ונהי דירושלמי ל"ל לחלק כהנ"ל מ"מ הלא כבר כתבנו שיש ראי' מסוגיא דידן דס"ל בבעל חוב דוחק דלא כירושלמי. אלא נגד זה משמע מסוגיא דנדרים דלא מוקי שוקל באבוד דמוקי מתניתין כחנן משמע גם שוקל שקלו כחנן א"ש וכ"כ רשב"א ור"ן וגם בסוגיא דכתובות ל"א רק דרך בשלמא קודם שידע מחנן וצריך לומר דשוקל שקלו הגם דממשכנים מ"מ אין החוב ברור דשכיח שיתנו קרובים ואוהבים עבורו דמצוה קעבדו זוכים ומזכים כמ"ש ומיושב פסקי הרמב"ם ע"ד סלול וברור: והנה הרמ"א כתב די"א בפרע לנכרי חייב לכ"ע וכ' הסמ"ע משום דנכרי אינו מתרצה רק בריצוי כסף, וש"ך כתב מי גרע מבעל חוב דוחק דהטעם משום שאוהביו היו פורעים עבורו כמ"ש תוס' פרק הכונס ועוד הא הירושלמי מביא ראי' משוקל שקלו ושם לא שייך פיוס ומחילה דלמאן מפייס ומאן מחיל. ותומים כתב דלא מצא להמליץ בעד רמ"א אלא דכיון דהפקעת הלואתו מותר ואפקעתא דמלכא היא שוב הוי כבא עליו בעלילה ויפה השיב על דבריו בקצה"ח דגזל גוי אסור ומחויב לשלם לו מדינא והפקעת הלואתו שאני עיין בו והדין עמו. ולדידי נראה דיש לחלק בין בעל חוב דוחק לנכרי דמ"ש תוס' דאוהביו פורעים בעדו זה באמת רחוק ויש להוסיף לפעמים יפרעו עבורו ולפעמים ירבו על המלוה רעיו ואוהביו של לוה ויפייסיהו הגם שהוא דוחק אותו ואינו שומע לפיוס ירבה עליו רעים ואוהבים או שיפטרוהו בלא כלום או יתפשרו עמו אבל נכרי אינו מתרצה ומתפייס רק בריצוי כסף כפי שחייב לו ועיין סמ"ע בשם ע"ש במקום שרגילים להתפשר לימים ושנים גם בנכרי אין צריך לשלם לו דמצי למימר הייתי מתפשר עמו לימים ושנים. אלא דעדיין קשה משוקל שקלו דשם לא שייך פיוס וריצוי כלל. י"ל עמפ"ש דשוקל שקלו שאני דמצוה קעבדו ושכיח שיתנו אוהביו עבורו. וירושלמי דמדמה בעל חוב דוחק לשוקל שקלו דיש ג"כ לפעמים שישלמו עבורו או יהדרו לפייס במקצתו ובריצוי דברים אבל נכרי לא דמיא לכל זה. גם י"ל דלא שכיח שיפרעו לנכרי ולהנות לנכרי ממונם הגם שעל ידי זה יסתלק החוב מאוהביו מכל מקום נמנעו להביא ממונם ביד נכרי ויאכל וחדי, מה שאין כן ישראל לישראל כנ"ל להליץ בעד הרמ"א: וזאת תורת העולה מדברינו היא העולה לדינא. א'. פורע חובו של חבירו אפילו בשטר פטור לשלם, ואפילו משכנו בידו כמסקנת ש"ך, ונ"ל אפילו שניהם יחד ויש לו עליו ג"כ משכון, ונטלו מי שפרע, וכן הוא בירושלמי דמיבעיא בפורע מלוה בשטר פטור דמפייס הוי לי' ואפילו במשכון קאי על מלוה בשטר ומשכון ואח"כ אמר אפילו בעל חוב דוחק היינו דכל אלו יחד מ"מ פטור וכן נראה מלשון וסידור המחבר שכתב הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכו' ואפילו מלוה בשטר ואפילו הי' עליו משכון ואפילו אם הי' המלוה דוחקו וכן מוכח מטור שהופך וכתב תחלה אפילו הי' המלוה דוחקו ולא עוד אלא אפילו הי' עליו משכון נראה דבידו משכון רבותא יותר מבעל חוב דוחק ובירושלמי איפכא קתני דבידו משכון פשיטא לירושלמי ובבעל חוב דוחק הוצרך להביא ראי' בתר דפשיטא לי' אפילו יש לו עליו משכון. וע"כ דכוונת הטור ואפילו דוחק ואפילו יש לו משכון ג"כ והוא דוחקו מ"מ פטור וירושלמי פשיטא לי' משכון בלא דוחקו. ויש קצת צ"ע על ר"ן נדרים דכתב תחלה דאפילו בע"כ דוחק מהא דשוקל שקלו והדר כתב דאפילו יש לו עליו משכון ומביא ראי' מירושלמי דאפילו יש לו משכון כיון דפשיטא לי' לר"ן דאפילו בעל חוב דוחק כ"ש כשיש לו עליו משכון ואין לומר כוונתו בעל חוב דוחק ומשכון דהא הר"ן לא מביא הא דבעל חוב דוחק מירושלמי רק מדנפשי' כתב אפי' בעל חוב דוחק מהא דשוק דשוקל שקלו וגם על הטור קשה לי למה לא כתב רבותא אפילו בשטר כמ"ש המחבר וצל"ע: ב' בבעל חוב דוחק נקטינן כש"ך דספיקא דדינא הוא דרי"ף ורמב"ם והגה"מ לית להו בבעל חוב דוחק דפטור וכיון דבלא"ה איכא ר"ת ור"ח דס"ל דחייב בכל חוב הוי בבעל חוב דוחק ספיקא דדינא דלא כתומים דחולק על הש"ך מפני שהשיאו כוונת רי"ף ורמב"ם לפירוש חדש בבעל חוב דוחק, וכבר כתבנו שדבריו אינן בני קיימא במח"כ וחזקנו שיטות רי"ף ורמב"ם ודכוותי' ס"ל והראינו פנים מסבירות וקיימנו דברי הש"ך ואם כי לא מטעמי' הכרעתו נכונה לדינא דאי תפס ל"מ מיני': ג'. כל זה במלוה בשטר אבל במלוה על פה צל"ע דלפמ"ש הש"ך כיון דרי"ף ורמב"ם לא ס"ל בבעל חוב דוחק דחייב ואיכא גם ר"ת ור"ח דס"ל בכל חוב דחייב לכן אי תפס לא מפקינן מיני' ובמלוה על פה הרי שיטת הב"ח דגם ר"ת ור"ח ורא"ש ס"ל דפטור והחזקנו בעד דברי הב"ח כי נכונים המה וסלקנו הקושיא שעליו, א"כ במלוה על פה בבעל חוב דוחק אין לנו אלא רי"ף ורמב"ם ודעימי' דס"ל בעל חוב דוחק חייב אפשר אי תפס מפקינן מיני' דרבו הדיעות נגדם דס"ל גם בע"ח דוחק פטור הגם שכ' לעיל דהשתא דקיי"ל נשבע היסת אפי' בלהד"ם שוב ליכא חילוק במע"פ למלוה בשטר היינו לפי שיטת ר"ת ור"ח דל"ל דמפייסינא לי' כלל רק במלוה על פה משום שהי' יוכל להכחיש ולטעון לא היו דברים מעולם לפי דקיי"ל דנשבע היסת מע"פ ובשטר שווים, אבל לפי דנקטינן דכל חוב פטור דמפייסינא י"ל דווקא במלוה בשטר דחוב ברור הוא לא יתרצה ויפייס לי' בקל וכיון דדוחקו תו לא יפייס לי' אבל במלוה על פה שבידו לכפור בו הגם שיהי' צריך לשבועה מ"מ בקל יתרצה דבידו לכפור בו לגמרי וכ"ש שי"ל שיתפשר עמו במקצת דמקצת משיכניס עצמו שמא יכפור בו וישבע לשקר ויתפייס לקרוביו ואוהביו שיכניס בפושרין עמו ואפילו תפס מפקינן דאין ברור דרי"ף ורמב"ם סוברים במלוה ע"פ כן ועדיין צ"ע לדינא: ד'. בהלואת הנכרי שיטת רמ"א דחייב לעולם דגרע מבעל חוב דוחק ולמ"ש במלוה על פה אפשר גם הרמ"א ס"ל דפטור דאין החוב ברור כ"כ ולא גרע מבעל חוב דוחק, וש"ך חולק דנכרי לא גרע מבעל חוב דוחק. ונהי שהמלצנו בעד רמ"א מ"מ לכתחלה בוודאי אין להוציא וספיקא דדינא מיהא איכא אלא דש"ך מסתפק דאפשר אפילו לדסוברים דבעל חוב דוחק חייב אפשר בנכרי לא דעדיף מבעל חוב דוחק, בזה נ"ל לפי שהמלצנו בעד רמ"א דעכ"פ אי תפס לא מפקינן מיני' ואפילו אינו דוחק כ"ש וקו"ח כשהוא הנכרי דוחק וקרוב לומר דמוציאים ממנו בנכרי דוחק דאפשר כ"ע ס"ל בנכרי דוחק דחייב לפרוע ועיין: ה'. נסתפקתי לר"ת ור"ח דבחוב דעלמא חייב לפרוע ולרי"ף ורמב"ם בבעל חוב דוחק ולש"ך בבעל חוב דוחק אי תפס לא מפקינן, אם מת הלוה אם גובה זה הפורע מן היורשים לדפוסקים שעבודא ל"ד ומשום נע"ד גובה מיורשים ובכה"ג דפורע שלא מדעתו ליכא נע"ד ומשום תק"ע ליכא כמ"ש תוס' כתובות ק"ח דמה תיקון יש בזה, לא לפרוע בשבילו וכן הספק לדפוסקים שע"ד ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי מפני תיקון עולם גובים מיתומים בכה"ג ליכא תק"ע או נימא כיון דאם לא הי' פורע הי' המלוה גובה מיורשים גם כן, גם הוא גובה תחתיו מיורשים וצ"ע:
ונ"ל בפורע למלוה נכרי בעד חבירו שכתב הרמ"א דחייב לפרוע לו, י"ל דאינו גובה מן היורשים דנלפע"ד דנכרי אינו גובה בדינינו מן היורשים למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמשום נע"ד ליכא גבי נכרי וגם לפי הנראה מסוגיא שלהי ב"ב דמשום נע"ד חששו יותר לפסידא דמלוה מפסידא דלקוחות ויתומים, אבל בנכרי דל"ש למיחש לפסידא דידי' לא תיקנו ועיין עירובין ר"פ שום היתומים משם אין ראי' דנכרי גובה מיתומים די"ל דאזיל למ"ד שעבודא דאורייתא ואפילו בדינינו גובה מיתומים עיי"ש. ולפי זה ישראל שפרע לנכרי שחייב הלוה לפרוע לו לשיטת רמ"א ולש"ך אי תפס לא מפקינן מיני' מיורשים אינו גובה ואי תפס מפקינן דהא נכרי מלוה עצמו לא הי' גובה מן היורשים ולגבי ישראל הפורע ל"ש נע"ד ותיקון עולם כמ"ש כנ"ל. אלא דראיתי אחרי רואי מצאתי ראיתי בתומים סימן ק"י סק"ג שכתב דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא הגם דל"ש נע"ד כבנכרי מ"מ משום לא פלוג גם נכרי גובה מן היורשים והוא חידוש כן מ"ל ליישב קושיתו על הרמ"א ולא נראה לו שיחייבו ליורשים לשלם לנכרי משום לא פליג, ומאי לא פליג שייך בזה: ולפי חדושו של התומים בישוב תשובת הרמ"א דנכרי גובה מן היורשים א"כ אם ישראל שפרע לישראל גובה מן היורשים משום דמלוה הוי גובה מיורשים ה"ה בפרע לנכרי, נ"ל אם פרע לנכרי אח"מ הלוה בוודאי אין צריכים יורשים לפרוע מלוה על פה דיכולים לומר דלא היינו פורעים לנכרי דהפקעת הלואה כה"ג מותר עיין רש"י ב"ק קי"ג ע"ב כשתובע הנכרי מנה הי' לי ביד אביכם שיכולים לומר אין אנו יודעים וזו הפקעת הלואה, וז"ל נ"ל פשוט. אלא דמסופקני אם פרע לנכרי בחיי לוה קודם שהגיע זמן פרעון ומת אם יכולים יורשים לומר אם לא הי' פורע לא היינו מחויבים לשלם דהפקעת הלואה מותר או שמא כיון שבחייו פרע והי' הוא חייב לשלם לנכרי הגם שהי' תוך זמנו מ"מ גובה אח"כ מן היורשים ומסתבר יותר דפטורים מ"מ לדינא צ"ע, וה' יאיר עינינו, ובתורתו יפתח לבנו, והלכה ברורה ילמדנו: והנה הוצעתי כל מה שחננו הי"ת בדין זה, שים עיניך על דברינו ובדוק אחריהם היטיב הדק, וה' עמך תעלה מעלה ותחזיק כל בדק, הכ"ד רבך אוה"נ חותם בברכה מרובה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: