כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יד
שיל"ת פ"ב כאור בוקר ליום א' תרכ"ז לפ"ק. שפעת שלומים לכבוד הרב המאוה"ג וכו' כש"ת מו"ה משה נ"י רב בק"ק ר"ב יע"א: גי"ה קבלתי ואותיותיו שאלוני ע"ד נכרי אחד שחייב לישראל ושלח המלוה שליח ישראל לגבות חובו מן הנכרי וכן עשה ובנתיים עד ששב למקומו נתוודע הדבר לשארי בע"ח ישראלים שהנכרי חייב להם ג"כ וכשבא למקומו עד שלא מסר למשלחו באו בעלי חובות אחרים ומעכבים על ידו שלא לתת למשלחו כי נכרי זה אינו בטוח ואם לא עכשיו אימתי יגבו הם המגיע להם, וכשבא הדבר לפני פר"מ נ"י לשפוט מישרים ביניהם לבו בל עמו לדון בו ולשפוט משפט חרוץ הגם שדין זה מבואר ומפורש ברי"ו שבב"י סי' ק"ה והעתיקו הסמ"ע ס"ק ב' כעין נון שלנו דאין השליח זכה מנכרי מ"מ להיות המחבר הגם שהביאו בב"י השמיט דין זה בש"ע שלו וכן רמ"א לא הביאו ש"מ דס"ל דאינו להלכה ועיניו ראו מ"ש בתומים שנתן טעם להשמטה זו דלאו להלכתא היא וקצה"ח דחה דבריו דיש לדין זה פנים להלכה. אבל לא העלה ישוב למה השמיט המחבר ורמ"א חידוש דין זה ומסתמא טעמם ונימוקם עמם לכן קשה לדון ולהורות כדינו של רי"ו ורוצה לשמוע מה אתי בזה: ופניתי למלאות מבוקשו הגם כי טרידנא טובא מ"מ לא אשיב פניו ריקם ואחווה דעה ברצות ה' דרכינו. הנה התומים כתב להצדיק להמחבר שהשמיט דינו של רי"ו משום דרי"ו כ' דאפשר ל"ק משיכה ולפי דפסק המחבר דישראל מישראל בכסף א"כ לנכרי במשיכה א"כ ברור דהוי קנין וקצה"ח השיב עליו הלא לענין בכור מספקא לן אי נכרי במשיכה או בכסף וחוששין לשיטת רש"י דס"ל נכרי בכסף וא"כ כאן שכבר שמעון תפוס אין להוציא ממנו מספק. והנה מה דפשיטא לקצה"ח דאיכא ספיקא דדינא אם מעות או משיכה בנכרי קונה במח"כ לאו פשיטותא הוא עיין ט"ז יו"ד סימן ש"ך ס"ק ח' דאיכא פלוגתא בזה עצמו דרמ"א בתשובה ס"ל דאינו אלא חומרא לכתחלה דעיקר כר"ת דישראל במעות ונכרי במשיכה, ותשובת מהר"י ס"ל דהוא ספק גמור ואפילו בדיעבד ועיין ש"ך סק"ח דעתו אפילו בדיעבד ש"מ משיכה לחוד, וכ' וכ"פ ב"י ושאר אחרונים. ולזה א"ש הא דלא העתיק הרמ"א שיטת הרי"ו לשיטתו דס"ל בתשובה דעיקר דמשיכה קונה בנכרי וגבי בכור חומרא לכתחלה הוא אבל המחבר עדיין אינו מיושב למה השמיט דין זה. ונ"ל לתת ב' טעמים לשבח להשמטה זו. א' לפמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ד סק"א דישראל מנכרי קונה בקנין שקונה מישראל והוכיח כן מטוש"ע שכתבו דקונה ישראל מנכרי בכסף ועיין ט"ז יו"ד סי' קל"ב סק"ח קו"ח ישראל מישראל קונה בכסף כ"ש ישראל מנכרי וא"כ ה"ה אם ישראל מישראל במשיכה ישראל מנכרי ג"כ במשיכה מקו"ח הנ"ל. ועיין ש"ך ח"מ סי' קצ"ד שחולק על הסמ"ע ונראה דרי"ו כש"ך ס"ל והמחבר וטוש"ע לפי הפשוט נראה דס"ל כסמ"ע וט"ז דש"ך נדחק דלאו דווקא בכסף אלא למאן דס"ל נכרי בכסף והוא דוחק ונראה יותר דס"ל דישראל מנכרי קונה לכ"ע בקנין שקונה ישראל מישראל וא"כ ליכא ספק דישראל מנכרי קונה במשיכה לכולי עלמא מכח ממ"נ ולכן השמיט המחבר ורמ"א דיכו של רי"ו כנ"ל ועיין היטיב: חדא ועוד קאמינא עפמ"ש תוס' בע"ז פרק השוכר ובבכורות רפ"ג היכא דלא שייך מעות כמו במתנה והפקר קונה משיכה ובהג"א בב"מ והוא בתשובת מיימוני הלכ' זכי' במקנה עובר פרתו דלא שייך משיכה קונה בכסף ובמק"א כתבתי גם החולקים על זה במוכר עובר פרתו אפשר מודים לתוס' במתנה והפקר דווקא במוכר דאיכא קנין משיכה רק דבעובר זה אי אפשר בהא חולקים כיון דמחוסר משיכה בגוף הענין לא קנה רק במשיכה הגם שא"א עכשיו במשיכה. אבל במציאה והפקר וכדומה דלא חסר בעצמותו נתינת הכסף מודים לתוס' דמשיכה לחוד קונה כיון דלא חסר מידי לגוף הענין רק שימשיך ויחזיק בו והבן ושם בארה. וכאן אני אומר כשמגבו הנכרי החוב דלא חסר כלום עוד בגוף הדבר שאין לו לישראל הקונה לתת מעות בעדו שכבר הוא בהלואה אצל הנכרי לכ"ע קונה במשיכה כיון דל"ש בי' כסף. ורי"ו ע"כ חולק וס"ל גם בכה"ג ל"מ רק קנין דקונה בכ"מ אבל המחבר ורמ"א יפה עשו שהשמיטו דין זה דרי"ו דס"ל כתוס' הנ"ל הגם ביו"ד סי' ש"כ פסק דיקנה האם בכסף ומשיכה משום דס"ל דאי אפשר להקנות הולד בשום קנין דהוי דבר שלא בא לעולם. ונראה דלולי כן הי' יוכל להקנות העובר בכסף הגם דל"ש משיכה וכהג"מ והג"א וכ"ש בחוב דל"ש מעות כלל כמ"ש כנ"ל ועיין: אלא דכל זה לא יועיל לנו אלא לפמ"ש התומים דג' טעמים שכתב רי"ו שייכים להדדי ממילא כיון דנפל טעם א' דלמא אין קונה מוכר במשיכה ליתנייהו לשארי טעמים דהא בלא הא לא סגי. והוא כתב דבטעם של רי"ו משום שאין שליחות לנכרי לחוד לא סגי דישראל יזכה לחבירו מעצמו בתורת שליחות וע"ז יפה כתב קצה"ח דכל דהוא ממונו של נכרי אי אפשר לישראל לזכות בשביל חבירו דאין שליחות לנכרי, וכן הוא בתוס' ב"מ ע"א ע"ב. ומ"ש התומים דמ"ש רי"ו ועוד דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים טעם זה לא סגי כיון שנכרי נתן לו מרצונו מיד ליד והוי כלוה ישראל שנותן לאחר בשביל המלוה שזוכה לו במקום שחב לאחרים ג"כ, על זה כתב קצה"ח דבלוה ישראל שאני דיש לו שליחות וזוכה בשליחות הלוה ויוכל לעשות בשלו כרצונו אבל בנכרי דאין שליחות ללוה ולזכות בתורת שליח המלוה שוב הו"ל תופס לבע"ח אלו דבריו ז"ל: והנה מ"ש מתוס' ב"מ יפה כ' ועיין ש"ך סי' קכ"ו ס"ק צ"ט דפשיטא לי' כתוס' הנ"ל באין חולק על הרא"ש גיטין עיי"ש. אמנם מ"ש דכיון דאין שליחות לנכרי שוב הוי כתופס לבעל חוב במקום דחב לאחרים הגם דנכרי נתן לו מרצונו בזה אזיל הקצה"ח לשיטתו שכתב שם ס"ק ג' בטעמא דרמב"ם כשהלוה נותן בעצמו יוכל לעשות בשלו כרצונו ויוכל ליתן במתנה דמטלטלי לא משתעבדי וכ"ש לפרוע חובו ועפ"ז כתב כאן כיון דאין שליחות לנכרי לא זכה לו ואם כדבריו כן הוא בטעמו של רמב"ם יפה כתב אבל לפענ"ד נראה להמציא טעם אחר בדינו של הרמב"ם דמ"ש קצה"ח משום דיוכל לעשות בשלו כרצונו עדיין אינו מתוקן כל צרכו איך יעשה אותו הלוה שליח לזכות לזה ולחוב לזה, מה לי אם הוא שליח של הלוה או של המלוה סוף כל סוף יאמרו בעלי חובות לאו כל כמיני' לזכות לזה ולחייב לנו ולכן אמינא אנא מלתא בטעמו של הרמב"ם: ונחקור תחלה בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה, אם דוקא מה שתופס התופס יותר ממה שראוי לו למלוה ע"פ ב"ד שהי' נותנים לכל אחד על פי הדין והוא תפס כולו לזה לא מהני תפיסתו לחוב לאחרים מה שהי' ראוי להם על פי חלוקת ב"ד אבל מה שמגיע לו ע"פ ב"ד יוכל לזכות לו או נימא דגם לחלקו לא מהני תפיסה דאמרו לאו כל כמינך כמו שתפסת אתה כן היינו תופסים או בעצמנו או על ידי אחר, ועיין לשון סמ"ע סק"א שכתב שחולקים משמע דחלק המגיע לו לא מהני תפיסתי' מיד השליח דזה כבר קנה לו. אמנם ממ"ש רש"י ב"מ יו"ד ע"א ד"ה הוי תופס לבעל חוב וז"ל כאדם הבא מאיליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לו וכו' ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא זה חב בתפיסתו את הנושים האחרים עכ"ל. מדכתב ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ולא כתב עד דלא יפרע בעצמו או ע"פ ב"ד לכל אחד כראוי לו ע"פ דין חלוקה ש"מ דרצה לומר דחב בתפיסתו זאת במה שתפס אפילו חלק המגיע לו על פי דין משום דקדם ותפס עד שלא תפסו בעל חוב אחר דיאמרו אי לא תפס הוא היו הם תופסים כולו ואפילו חלק המגיע לו לא קנה:
ונ"ל הא דפשיטא לרש"י כן דס"ל כשיטת ב"י וש"ך דהיכא דיוכל לזכות במקצת לעצמו אמרינן מגו דזכי לנפשי' מקצתו זכה לחברו כולו. ונ"ל ראי' מפירוש רש"י דס"ל דאי הוי מהני למקצתו מה שמגיע לו על פי ב"ד הי' מהני לכולו מגו דזכה לי' מקצתו זכה לכולו וע"כ דגם לחלק המגיע לו לא מהני תפיסתו וסמ"ע דמשמע מדבריו דס"ל דמהני לחלקו לשיטתי' אזיל דס"ל דלא אמרינן מגו דזכה במקצתו זוכה בכולו וכן הכי נמי לא אמרינן מגו דזוכה לו מה שמגיע לו זוכה לו בכולו כנ"ל ומדברי רש"י מוכח תרתי די"ל גם המגיע לחלקו לא זכה ומוכח נמי דס"ל כב"י וש"ך ועיין קצה"ח שהחזיק בשיטתו של ב"י וש"ך ומ"ש עוד קצה"ח דווקא בשזוכה לעצמו אבל כשאינו רוצה לזכות לעצמו כלום תרי מיגו לא אמרינן מגו דאי בעי זכי לעצמו מקצתו המגיע לו ומגו דזכה במקצתו זכה בכולו כמו דלא ס"ל לרבנן תרי מגו אי בעי מפקיר נכסיו ואי בעי זכה לנפשי' לענ"ד אינו מן המדומה שם אין התחלה לקנין רק כשנאמר ב' מגו ביחד אי בעי מפקיר נכסי' ואי בעי זכה לנפשי' אבל כאן כשאנו אומרים מגו דזכי לנפשי' מה שמגיע לו כבר זכה המלוה במקצתו כחד מגו דזכה התופס לנפשו ומאחר שקנה מקצתו ואהני לי' תפיסתו במקצתו שוב אמרינן חד מגו על הנשאר מגו דזכי לי' מקצתו זכה לו בכולו כנ"ל נכון והבן: והרווחנו בדברינו ליישב קושית תוס' על רש"י שכתב דלא עשאו הנושה שליח מכתובות פרק הכותב ביימר ב"ח מבואר גם שליחות ל"מ. ונ"ל עפמ"ש פ"י בכתובות שם בטעמא דסוברים דלא מהני שליח לתפוס ובכ"מ שלוחו כמותו משום דיש נדנוד עבירה בתופס משל יתומים ולולי התפיסה ע"פ ב"ד הי' של יתומים ובשאר תופס לבעל חוב לולי התפיסה הי' חולקים על פי ב"ד. והקשה לנפשי' מדמדמה ר"נ ור"ש מגביה מציאה מידי דהוי תופס לבעל חוב ולדבריו אינו מן המדומה תופס לבעל חוב משום דעושה שלא כדין עיי"ש. ונלפע"ד וודאי מה שתופס יותר ממה שמגיע לו על פי חלוקת ב"ד יש בו נדנוד עבירה אבל חלק הראוי לו אין בו נדנוד עבירה רק שיכולים לומר אנחנו היינו תופסים כולו אבל עבירה אין בו והא"ש דמדמה ר"נ מגביה מציאה לתופס לבעל חוב דל"ק אפילו חלק המגיע דאמרו אנחנו תפסנו כולו דלא קנה הגם דאין בו נדנוד עבירה ה"ה מגבי' מציאה דל"ק וא"ש. והא"ש דכתב רש"י שלא עשאו הנושה שליח בוודאי כל שיש נדנוד עבירה ל"מ שליחות כמ"ש פ"י אלא דנגד חלק המגיע לו מהני שליחות דשלוחו כמותו דליכא עבירה לו וכיון דזכה למקצתו זכה לו כולו ולכן כתב דווקא בשלא עשאו שליח אבל בכתובות שם דבכולו נדנוד עבירה הוא דתופס מיורשים אפילו שליח ל"מ וא"ש נכון ועיין: ואחר הוצעה זו אומר אני מלתא בטעמא בדינו של הרמב"ם היכא דהלוה עצמו נותן לשליח שיזכה בגוף המלוה אפילו בחב לאחרים קנה לו משום דלא שייך במה שמגיע לו על פי ב"ד דלא יקנה לו דאם לא תפס הוא הי' הם תופסים כולו דהא לא תפס אלא הלוה נתן לו ומי יודע אם הי' יכולים לתפוס, דווקא היכא דתפס השליח יכולים לומר כמונך כמונו היינו יכולים לתפוס, אבל כשמרצון הלוה בא לידו ליכא טענה זו אלא שיכולים לומר לא כל כמינך לזכות לזה כי על פי חלוקת ב"ד הי' מגיע חלק לכל אחד ואם הי' ביד הלוה הי' חולקים חלק כחלק וע"י שזכית לו אתה מפסיד אותנו אלא כיון דזכה לו מקצתו חלק המגיע לו זכה בכולו מכח מגו. וקו"ח אם אמרינן מגו דזכי לנפשי' מקצתו זכה לחברי' כולו מכ"ש שנאמר מגו דזכה לחברו מקצתו שזוכה לו בכולו כיון דלדידי' אתכווין מעיקרא וזכה לו מקצתו מהני לכולו ואפשר גם סמ"ע החולק על הב"י דווקא דלא אמרינן מגו דזכה במקצתו לנפשי' זכה לחברי' אבל מגו דזכה לחברי' מקצתו זכה לו לכולו ואפשר כ"ע מורים כנ"ל מסברא ישרה וברורה בדינו של הרמב"ם בעזה"י: ואין לפקפק מדלא כתב הרמב"ם דהיכא דחייב לשליח ג"כ דיוכל לתפוס ש"מ דלא ס"ל לחלק ול"ל מגו דזכה לנפשי' ומשום קושית תוס' ב"מ דר"י אדר"י ס"ל כתירץ רמב"ן בש"מ שם דמציאה ליכא הפסד רק מניעת ריווח משא"כ בחוב דמפסידי' בעלי חובות שלהם הא ליתא דידוע דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב רק מה שמפורש בגמרא או י"ל דסמך על מה דפסק כר"י במגביה מציאה דקנה משום מגו דאי בעי זכה לו לנפשי' וכו' ממילא נשמע בחוב כה"ג דשייך מגו דזכה קנה: והנה הה"מ מביא ראיה לרמב"ם מגיטין י"א דאמר ר"י מתני' דאמר תן הגם דחב לאחרים מ"מ קנה. וקצה"ח תמה על ראי' זו דהא התם אינו חב אלא לבעלים כמ"ש רש"י ותוס' שם פשיטא דמהני כשאומר תן שהוא כזכי. ואני מצאתי דבעה"ת מביא ג"כ ראי' זו של הה"מ על הך דינא והתמיהא קיימת וצ"ע גדול ליישב: ולא מצאתי ישוב רק עד"פ, דבאמת נדחקו הראשונים הא דמדמה מתני' לתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולולי דבריהם ז"ל הי' נ"ל דמתניתין סתמא קתנא וחכ"א דא"י לחזור בשחרור משמע אפילו היכא דהוא עבד של שני אדונים ואחד משחרר חציו על ידי שליח וכופים רבו שני לעשותו בן חורין א"כ זכי' זה חוב הוא לאדון שיש לו בו חציו דעל ידי זה יכפוהו לשחרר והו"ל תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ומיושב בזה מה שיש להבין הא דאמר ש"מ מדרבנן תופס לבע"ח הא גם מר"מ מוכח כן דלולי דס"ל דחוב הוא הי' ס"ל דזוכה לו. ולפמ"ש א"ש דמר"מ לא מוכח אפילו בחב לאחרים היינו בעבד של שותפים די"ל בכה"ג בלא"ה יוכל לחזור והא דהוצרך ר"מ לומר משום דחוב הוא משו"ה אפילו בעבד של אחד יוכל לחזור בו אבל מדאמרו רבנן סתם דא"י לחזור משמע אפילו בשל ב' אדונים איכא ראי' דתופס לבע"ח אפילו בחב לאחרים קנה וא"ש נמי הא דאמר ר"ז אפילו בחב לאחרים אמר לי' אין וצ"ל מאי מספקא לי' כיון דחב לאחרים הוא פשיטא דמוכח אפילו חב לאחרים. ולמ"ש א"ש די"ל ממתניתין לא מוכח בחב לאחרים דאין זה חב לאחרים אלא דתופס לבעל חוב עצמו שחייב, ולכן אמר כמסתפק ואפילו חב לאחרים ומשמע ונראה לו כן מדאמר ש"מ מדרבנן ולא מר"מ וע"כ דרוצה להוכיח אפילו בחב לאחרים ואמר לי' דאין וכמ"ש ועיין והוא עד"פ לחומר הנושא: והנה הקצה"ח מביא ראי' אפילו במתנה יוכל לזכות לו ע"י אחר אע"פ שחייב לאחרים ממתניתין ס"פ כל הגט המלוה מעות את הכהן על מנת להפריש ובש"ס שם אע"פ דלא אתי ליד זוכה דמתרץ שמואל במזכה להם ע"י אחר והרי שם חב לכהנים דט"ה אינו ממון ואי תפס הכהן לא מפקינן מיני' ע"כ כיון דתורה נתנה רשות לבעלים לתת לכל מי שירצה יוכל לזכות בעצמו או ע"י אחר אע"פ שאינו חייב לו וכ"ש כשחייב לו אלו דבריו ז"ל. ואני אפרש דלכאורה נ"ל דלמא שמואל ס"ל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קנה. אלא מדקאמר התם כולהו כשמואל לא אמרו דמזכה לא קתני משמע דגם לעולא צריך טעם זה דמזכה לא קתני מדאמרו כולהו כשמואל לא אמרו והא עולא חד מינייהו והוא ס"ל בב"מ ט' ע"ג מגבי' מציאה קנה משום מגו דזכי לנפשי' אבל תופס לבעל חוב לא קנה ומשום הכי לא מוקי כשמואל ועוד גם רב י"ל דס"ל כהלכתא תופס לבעל חוב דלא קנה וע"כ דס"ל לש"ס דאפילו למ"ד לא קנה הכא קנה כנ"ל להוסיף על דבריו: אלא דנ"ל דליכא ראי' משום תרי ותלת טעמא לא מבעי לשיטת רמב"ם דמחלק בין מציאה לחוב דמציאה ליכא פסידא כ"כ דכל הרוצה יוכל ליטלה, ה"ה בתרומה לא דמי' לחוב דכל כהן יוכל לתפוס ויד כולם שווה בו וליכא פסידא לכהנים רק מניעת ריווח ואפילו לחילוקו של תוס' ויתר ראשונים דשאני מציאה מגו דזכה לנפשי' י"ל דשמואל מתרץ במזכה לו ע"י אחר באופן דאפשר לזכות היינו על ידי כהן אחר ומגו דזכה כהן לנפשי' על ידי תפיסה מאחר שבא לידו יוכל לעכב לעצמו בע"כ של בעה"ב זכה נמי לחברי'. ועוד בה שליש' לפמ"ש דכל שהלוה מוסר לו מדעתו חלקו המגיע לו על פי ב"ד בוודאי זכה לו דא"י ב"ח לומר שהם היו תופסים והרי ליכא כאן תפיסה ומנ"ל דהי' יכולים לתפוס מידו של לוה, לפי זה אין ראי' מסוף פרק כל הגט שם שמזכה לו לכהן מדעתו על ידי אחר שוב לא יוכלו כהנים אחרים לומר שהם היו תופסים הא לא בתפיסה בא לידו ומי יודע אם הי' יכולים לתפוס כי הי' הבעה"ב מחזיק בשלו עד שיתן למי שירצה ונדחה הראי' קצה"ח בדיחוי מעיקרא ועיין: ויצא לנו דין מחודש מדברינו דווקא לוה שנותן לשליח לפרוע חובו לחבירו אבל אם נותן לא' שיזכה בשביל חבירו במתנה והוא הנותן חייב לאחרים אינו זוכה דלאו כל כמיני' לזכות לזה ולחוב לזה. ובטור כתב דין כשנותן הלוה לפרוע בו חובו מפורש כ' בפורע חוב ולא במתנה והרמב"ם דלא כ' מפורש לפרוע חובו אלא שאמר לאחר זכה לפלוני מ"מ יש לומר דווקא בפורע חובו וכן משמע מדכתב וכן אם אמר לו הלוה וכו' ואין אחד מבעלי חובות וכו' ואי קאי דנותן במתנה איך קרא לי' לוה שאמר לו הא לדידי' לאו לוה הוא אלא נותן מתנה והול"ל וכן מי שאומר זכה בחפץ זה לפלוני זכה ואין אחד מבעה"ח יכולים לגבות מאלו המטלטלין שמע מינה דקאי דהלוה שלו נותן לזה החפץ לפרעון חוב וקאי אלעיל דאיירי בתופס מן הלוה ואין לדייק מדכתב רמב"ם ואמר זכה בחפץ פלוני מדנקיט לשון זכה שמע מינה במתנה קאי דבחוב אפילו תן והולך מהני דהא רמב"ם ס"ל במתנה מהני תן דעדיף מהולך ועדיין קשה למה נקיט זכה ש"מ דלא דייק בזה כאן דלא התכווין לומר רק שזכה לו ואין בעלי חובות יכולים לגבות ממנו. וכן י"ל דאיירי הרמב"ם בחוב וכן משמעות לשונו כמ"ש. והאמת דסמ"ע סק"א וש"ך סק"ג ס"ל דמחבר קאי במתנה ונדחקו בלשון תן או זכה דנקיט היינו לכל מר כדאית לי'. ולא ידעתי מה ראו על ככה כי קאי בנותן מתנה ולשונו כלשון הרמב"ם וכבר כתבנו מדכתב הלוה משמע בלוה שנותן לפ"ח איירי. וא"ש דכתב תן או זכה דשני' מהני לכולי עלמא בחוב: ולפ"ז נכרי שנותן לישראל בפרעון חובו בעד ישראל אחר וחייב לאחרים קנה לו הגם דנכרי ליתא בשליחות מ"מ קנה לו בתפיסה כיון דליכא כאן תפיסה מיד הנכרי מי יימר דהי' הם יכולים לתפוס מנכרי וכיון שזכה לו חלק המגיע לו על פי הדין בכולו כנ"ל. והרי"ו דכתב דל"ק לו דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים י"ל או דל"ל דינו של הרמב"ם או אפשר דס"ל כוותי' אלא דס"ל מטעם דשלוחו של הלוה הוא דלא שייך בנכרי אבל המחבר ס"ל כטעמא דידי משום מגו דזכה במקצתו זכה בכולו וזה שייך גם בלוה נכרי ולכן השמיטו לדינו של רי"ו:
ואפילו תימא כמו דנראה לסמ"ע וש"ך דהמחבר קאי בנותן מתנה ועכצ"ל כמ"ש קצה"ח דנעשה שליחו של הנותן מ"מ בנותן ע"מ לפרוע איכא ג"כ טעמא דידי משום דזכה לו במקצת זכה לכולו ואפילו אינו נעשה שלוחו של הלוה זכה לו והה"נ בלוה נכרי שנותן לפרוע בו חובו והמחבר לשיטתו אזיל שכתב בב"י אפילו אין חייב לתופס רק מקצת אמרינן דזכה לנפשי' פלגא זכה לחברי' כולו. והה"נ וכ"ש כשזוכה לחבירו מקצתו דזוכה לו כולו. וא"כ בשנכרי נותן לפרעון חובו קנה לי' כולו והסמ"ע לשיטתו דחולק על הב"י מביא שפיר דינו של רי"ו והמחבר לשיטתו בב"י וכן רמ"א בהא כב"י ס"ל משו"ה לא קבע דינו של הרי"ו בזה להלכה כנלפע"ד: ותבנא לדינא בנדון שלפנינו לפי שבארנו שבמתכווין השמיט המחבר ורמ"א דינו של רי"ו ובררנו טעמם ונימוקם ואנו אין לנו אלא כשיטת המחבר ורמ"א אשר מדבריהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לכן א"א להוציא בדין משליח זה וכל זה בנדון שלפנינו שעדיין תפוס ועומד אבל להתלמד למקום אחר היכא דכבר תפסו מן השליח יש לעיין עדיין דלפי מ"ש דתליא דבר זה בפלוגתא של הב"י וסמ"ע אם אמרינן מגו דיוכל לזכות במקצתו זכה בכולו ורי"ו סבירא לי' כסמ"ע והמחבר לשיטתו ורמ"א כוותי' סבירא לי' והש"ך מסכים עם הבית יוסף והתומים החזיק בעד הסמ"ע וקצות החושן מחזיק בעד הש"ך, אפשר יוכלו בעלי החובות שתפסו מן השליח או נתן להם לומר קים לנו כרי"ו וכסמ"ע ודסבירא להו כוותייהו, הגם דכללא בידינו דאין לומר קים לי היכא דהמחבר ורמ"א קבעו להלכה ברורה בלי י"א וי"א מ"מ כאן שאין מפורש במחבר ורמ"א דלא כרי"ו אלא דנראה כן מדהשמיטו ולא העתיקו דינו של רי"ו שמע מינה דלא משמע ולא סבירא להו, אפשר כהאי גוונא יוכל המוחזק לטעון ם לי והדבר צריך עיון וחידוש ולהיות כי אין בו צורך לנדון שלפנינו דעדיין הוא ביד השליח הקצרתי בזה. וה' שנותינו יאריך וישביענו מטובה של תורה ויראנו נפלאות מתורתו הכ"ד אוה"נ הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: