כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה יג
שיל"ת פ"ב ג' ט' אדר תרכ"ה לפ"ק. שלום וברכה, בחודש אדר נהפך לששון ולשמחה, לחביב נפשי, גיסי תלמידי הרב הוותיק מלא עתיק המאוה"ג מצוין בהלכה, אשריו שלו ככה, כש"ת מו"ה זלמן סג"ל שפיצר נ"י ד"מ בע"מ וויען יע"א: היום באתי אל העיון והיום יצאתי בעטי עט סופר, לתת אמרי שפר, לרופא חנם ונותן ליעף כח ית"ש, ותהי ראשית מלאכתי להשיב בד"ת מפני הכבוד, הגם כי עדיין איברי כבידים עלי תמכתי יתידותי על דברת חז"ל חש בכל גופו יעסוק בתורה דכתיב כי רפאות תהי לשריך וכו' והנני בקוצר אומר כל האפשר אשר די בו לחכם כמותו: ע"ד אשר הוקשה לו על הרמב"ם והראב"ד והה"מ פכ"ב מהל' מכירה דפשיטא לי' לרמב"ם דמוכר שדה לזמן הלוקח עושה בו כרצונו בונה והורס וכו' וכתב הראב"ד דנפקא לי' לרמב"ם ממוכר שדהו ביובל וכן כתב הה"מ. והוקשה לו הא גופא מנ"ל להו בפשיטות דמותר לחפור לבנות ולהרוס במוכר בזמן שיובל נוהג, יפה תמהת. ויותר תמה במל"מ ריש פי"א משמיטה ויובל על הראב"ד והה"מ דבירושלמי גיטין ס"פ השולח מפורש דמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג אין הלוקח יוכל לחפור בו בורות שיחין וכו' והניח בצ"ע: ולפע"ד נראה דהוציא הרמב"ם דינו מירושלמי גיטין הנ"ל מדצריך קרא ושב לאחוזתו שיהי' שב כמו שהוא דווקא ואל"ה הי' יוכל לחפור בו כרצונו ש"מ מוכר שדהו לזמן יוכל הלוקח לעשות בו כרצונו תוך הזמן. ובמוכר בזמן היובל גזירת הכתוב הוא שצריך שיוחזר לבעלים כמו שהי' בלי שינוי ומגרעת כמו בעבד עברי ושב למשפחתו כמו שהי' דמייתי מל"מ שם. ואפשר יש להעמיס כן בכוונת הראב"ד שכתב וז"ל מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, לא רצה לומר דבזמן היובל יוכל לחפור בו אלא כמו מוכר בזמן היובל דהי' מותר לולי גזה"כ ושב לאחוזתו דווקא כמו שהי' כן במוכר לזמן קצוב דסתמא כפירושו שיוכל לעשות בו בתוך הזמן כרצונו כנ"ל: ויש לדחות ראי' זו די"ל דלעולם במוכר לזמן אין הלוקח יוכל לשנות בקרקע והא דצריך ירושלמי ושב לאחוזתו כמו שהי' דאסור להמוכר להרשות לו לחפור בו תוך הזמן כמו דאסרה תורה לא ימכר לצמיתות כן אסרה תורה דלא ירשהו לשנות בו אלא ושב לאחוזתו כמו שהוא דווקא, אלא נהי מדצריך קרא ושב לאחוזתו אין ראי' מ"מ מן ירושלמי דגיטין הנ"ל איכא ראי' דהא מקשה ר"א בר ממל לר' איכא אי קנה קרקע יחפור בו בורות וכו' והשיב לו התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו, נראה דפשיטא להו דמוכר לזמן מותר לחפור בו כרצונו בלי רשות המוכר לולא הקרא דשב לאחוזתו ומינה דכל מוכר לזמן יוכל לחפור בו ושאני יובל דגלי קרא כנ"ל ועיין: אלא דכ"ז לא יועיל לנו בישוב הה"מ דמפורש כתב דבזמן שהיובל נוהג יוכל לחפור בו וכו' ומדמה הרמב"ם מוכר לזמן לזה והוא נגד ירושלמי הנ"ל, גם בלשון הראב"ד דוחק להעמיד בכוונתו כמ"ש: ולכן נלפע"ד ראי' לשיטת הראב"ד והה"מ מגמרא דילן דחולק על ירושלמי. ומנא אמינא לה מש"ס גיטין ס"פ השולח מ"ח ע"א דעשה צריכותי' אבל בהך יובל אדעתא דגופא נחית, ואי איתמר בהא בהא קאמר ר"י וכו' עיי"ש. וצ"ל איך נחית אדעתא דגופא ולא ידע דצריך להחזיר ביובל וכ"ש כדמוקי ביובל שני, וכ"ש וקו"ח לשיטת רמב"ם דמפרש ביובל שני שבין מוכר ללוקח זה, מזה נראה דס"ל לש"ס דידן דבמוכר ביובל מותר לו לחפור בו ולבנות ולסתור כרצונו, ולכן אדעתא דארעא נחית יותר ממוכר שדהו לפירות שאין לו רק פירות בעלמא. וא"ש הצריכותא דה"א במוכר ביובל אדעתא דארעא נחית יותר כי שייר בו שליחות יד ואחיזה בקרקע עצמה לעשות תוך הזמן בה כרצונו וא"ש. ומזה ראי' דש"ס דילן חולק על הירושלמי הנ"ל, ועיין רש"י שם מ"ד ע"ב המוכר שדהו לפירות לעשר שנים משמע שהמכירה היא לעשר שנים ולא שמכר רק הפירות מן השדה ואינו מוכרח וי"ל דמוכר פירות שדהו לעשר שנים. ולרש"י י"ל שהתנה עמו שאין לו רק פירות ואין לו בקרקע עצמו כלום: ובזה מצאנו מקום ישוב לקושית תוס' גיטין הלכתא אהלכתא דקיי"ל כר"ל ק"פ לאו כקהג"ד וקיי"ל אחים שחלקו לקוחות איך מצאנו ידינו וכו' ולמ"ש י"ל דנהי דקיי"ל ק"פ דעלמא לאו כקה"ג אבל ק"פ דיובל כקה"ג דאדעתא דארעא נחית כצריכותא דש"ס והא דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו, היינו אי לאו דס"ל לר"י עכ"פ ביובל ק"פ כקה"ג ואי הוי ס"ל כר"ל דאפילו ביובל לאו כקנין הגוף לא מצא וכו' ור"י לעצמו ס"ל בקנין פירות דעלמא גם כן כקנין הגוף ולא קיי"ל כוותי' בהא רק בק"פ דיובל וא"ש:
והנה דברינו אלו א"ש בישוב קושיות תוס' די"ל דלענין יובל באמת קיי"ל כר"י אלא הרמב"ם דפסק דקונה שדה בזמן שיובל נוהג מביא ואינו קורא כר"ל עליו תסובב הקושי' איך מצאנו ידינו ורגלינו לפי דקיי"ל אחים שחלקו לקוחות הם: וליישב ע"פ דברינו גם שיטתו של הרמב"ם אוסיף מיא וקמחא. הנה הרמב"ם ריש פי"א משמיטה ויובל כתב דבמוכר שדהו לס' שנים אין חוזר ביובל והוא מש"ס ב"מ ע"ט ע"א עיי"ש. ונ"ל גם לירושלמי דגיטין פ' השולח דאין הלוקח חופר שיחין ומערות מקרא דושב לאחוזתו בעינו, זה דווקא כשחוזר ביובל אבל במוכר לס' שנים דאין חוזר ביובל נפקא לגמרא מדין יובל ולא בעי שוב אחר ס' שנים בעינו כמו שהי' ולפי דס"ל לרמב"ם פכ"ג ממכירה דמוכר לזמן יוכל הלוקח לחפור ולבנות כרצונו ה"ה במוכר לי' שנים כנ"ל, ויש להקשות לפ"ז על דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא מצא ידיו ורגליו וכו' י"ל דאפשר דמייתי בכורים במוכר לס' שנים דאין חוזר ביובל ויוכל לחפור בו שיחין ומערות ובהא קנין פירות כקנין הגוף כיון שיש לו בגוף הקרקע לשנות ולבנות ולסתור ולחפור כרצונו, אבל במוכר ביובל שחוזר ביובל דממעטי' קרא ושב לאחוזתו דאסור לשנות בקרקע כלום, י"ל קנין פירות כהאי לאו כקנין הגוף ואינו מוכרח מדמייתי בכורים וצ"ע לכאורה: וא"ש עפמ"ש לעיל מדהוצרך ר"י לומר במוכר שדהו ביובל ובמוכר לפירות דבמוכר ביובל ה"א דאדעתא דארעא נחית ובארנו היינו שיוכל לבנות ולחפור, ש"מ דר"י ס"ל גם במוכר שיחזור ביובל יוכל לעשות כרצונו, ושפיר אמר ר"י אי לאו דאמר ר"י במוכר ביובל קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו דל"מ דמייתי בכורים דמ"ש מוכר וחוזר ביובל או לס' שנים דבשנים יש לו בקרקע גופא לחפור ולבנות כרצונו וא"ש: ומיושב קושית תוס' על רבא דמייתי ראי' דקנין פירות לאו כקנין הגוף ואפילו קנין פירות דיובל, והוא ס"ל אין ברירה. ולמ"ש לק"מ דרבא לעצמו ס"ל כירושלמי דמקרא ושב לאחוזתו ילפינן דאסרתו תורה לחפור ולבנות ולכן קנין פירות דיובל לאו כקנין הגוף. ולא קשה איך משכחת דמייתי בכורים י"ל במוכר לששים שנים דיוכל לחפור ולבנות וקנין פירות כה"ג כקנין הגוף דמי וא"ש. והא"ש דפסק הרמב"ם כרבא שהוא בתרא דביובל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דס"ל כירושלמי דלא כר"י בש"ס דילן. ובמוכר לזמן בונה וסותר כרצונו ובכה"ג משכחת דמייתי בכורים ומיושב שיטתו של הרמב"ם שטרחו כל חכמי לב ליישבו וזה נ"ל ישוב נכון המיישב דעת: ומכ"ז ראי' לשיטתו של הרמב"ם פכ"ג ממכירה דמוכר לזמן עושה הלוקח בו כרצונו אבל במוכר בזמן היובל שחוזר ביובל התורה אסרה לשנות בקרקע וכן משמע מדלא כ' הרמב"ם בהלכות שמיטה דמותר לחפור נגד הירושלמי וכ"ז נלפע"ד נכון בשיטתו של הרמב"ם בעזה"י. ועת לקצר כי כבד עלי מלאכת הכתיבה כעת וד' שנותיך יאריך כדכתיב כי בי ירבו ימיך וכו' הכ"ד גיסך אוה"נ חותם באהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: