כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה י'
בעזה"י. מה שחנני הי"ת בסוגיא דקתא דמגלא ב"מ פ"א ע"ב שלמדנו בישיבה תחלת זמן החורף שנת תרכ"ז לפ"ק פ"ב יע"א: מתני' הלוהו על המשכון ש"ש וכו' צ"ל לשון הלוהו הול"ל המלוה על המשכון כבמתניתין דשבועות ובברייתא המלוה את חבירו על המשכון. ונ"ל דמתניתין נקיט בהאי לשנא דרבותא קמ"ל לפי אוקימתא דבדר' יוסף קמפלגי שטעמא דמתני' ש"ש משום דריו"ס. ולפי המבואר דלריו"ס אפילו כבר פרע לו החוב מ"מ דין ש"ש יש לו משום פרוטה דריו"ס ועיין ש"ך ס"ק יוד וי"ל דקמ"ל מתניתין הלוהו כבר על המשכון הגם שכבר פרעו כל זמן שהוא בידו הוא ש"ש. ובמתני' דשבועות דאיירי דיש בין המלוה ולוה כמה הי' שוה ומלוה תובע ללוה ובסיפא לוה למלוה, ע"כ בשעדיין לא פרע דנקיט המלוה על המשכון ובלא"ה מתניתין שם לא איירי בדין ש"ש רק בטענה ותבע כשווי המשכון ובברייתא פלוגתא דר"א ור"ע דפליגו אי אבד מעותיו ובלא פרעו עדיין נקיט המלוה, והא דלא נקיט הברייתא פלוגתא דר"א ור"ע אי הוא שומר חנם או שומר שכר בשכבר פרע ובאמת לא יאמר ר"א נוטל מעותיו ור"ע איבד מעותיו י"ל רבותא לר"א נקט אפילו לא פרעו ס"ל דלאו ש"ש הוא, ועוד דקמ"ל דנוטל לר"א בשבועה דה"א דשבועה לא מהני להוציא קמ"ל דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך כמ"ש הסמ"ע ופ"י ויבואר לקמן אי"ה, ועוד משום סיפא דמודה ר"א בשטר בין לפירוש רש"י דמשום דשטר לגביינא ומודה ר"א משום בדכל דלגביינא מודה משום דשמואל, ובין לתוס' דבשטר היינו שלא בשעת הלואה ומשום דרי"צ, לשמואל ולרי"צ כל שכבר פרע פקע דין ש"ש, ואי הוי נקיט הפלוגתא בהלוהו וכבר פרע לא הוי יכול לומר ומודה ר"א בשטר. ובסיפא נקיט הלוהו על השטר והניח לו משכון לרש"י נקיט הלוהו היינו שהלוהו על השטר ונתן לו גם כן משכון בתר שנתן לו שטר ולתוס' א"ש טפי שתחלה הלוהו על השטר ואחר כך הניח לו משכון עליהו:
וכ"ז לר' יוסי, ולשמואל י"ל גם כן דנקיט מתני' הלוהו על פי המבואר בטוש"ע אם הפקיד המלוה המשכון ביד הלוה המלוה ש"ש עליו והלוה ש"ח ועיין ש"ך סק"ה שיטת ר"י שבמרדכי אפילו לשמואל כן הוא וי"ל לזה נתכווין מתניתין הלוהו על המשכון דתחלה הלוהו על המשכון לבטחון ואחר כך הפקיד המשכון ללוה והמנהו וכל זמן שהוא ביד הלוה אין הלואה עוד על המשכון כיון שהוא ביד הלוה קמ"ל מ"מ הוא שומר שכר כל זמן שלא פרעו. ומתני' דשבועות מלבד דלא עסיק בדיני שומרין בלאו הכי לא אפשר למנקט כה"ג דהא קתני סיפא מי נשבע מי שהפקדון בידו והיינו המלוה שמא יוציא הלה הפקדון ואי מיד לוה נאבד ל"ש כ"ז. וברייתא נקטה ג"כ המלוה משום דר"א אומר ישבע ויטול ואי ברשות הלוה הי' ומידו נאבד ל"ש ישבע ויטול, וקמ"ל דנוטל בשבועה וא"ש וכן א"ש כ"ז לפי אוקימתא בדרי"צ קמלכגי כמובן: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון. הא דנקיט ומפרש המלוה את חבירו י"ל להוציא נכרי דסתמא לאו חבירו מקרי וטעמא דריו"ס ל"ש בנכרי כמ"ש תוס' דלאו מצוה קעביד, וגם לטעמא דרי"צ למ"ד ישראל מנכרי לא קנה משכון א"ש ואפילו למאן דאמר קנה משכון לשיטת רוב ראשונים דאינו רק שומר שכר וכ' תוס' כיון דיוכל לקדש בו אשה נעשה על ידי זה שומר שכר ובנכרי ליכא דין שומרים לא נעשה שומר שכר רק דשלו הוא לענין חמץ דעובר בבל יראה כיון דשלו הוא לקדש בו ושלא נעשה מטלטלין אצל בניו. אלא לשמואל כ' תוס' ה"ה בישראל מנכרי שייך דשמואל, צ"ל דנקיט חבירו משום דר"א דאמר ישבע וזה ל"ש בנכרי רק בישראל מישראל. ומ"ש דנכרי לא מקרי חבירו כ"כ בנב"י תנינא חלק א"ע סי'. אלא דבש"ס שבת ריש פרק השואל מאי חבירו נכרי לא משמע הכי ובמקום אחר הארכתי בזה ואין כאן מקומו: ר"א אומר ישבע ויטול מעותיו. עיין סמ"ע ס"ק י"ג בשלוה טוען שמא הוה לי' כאיני יודע אם החזרתי לך וכן כתב פ"י דמשום הכי נוטל בשבועה הגם דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף דהוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך. אמנם עיין ר'"ן שבועות במתני' המלוה על המשכון בהקשותו על שיטת הרמב"ן מפורש כתב בשבועת המלוה שאינו ברשותי דהוה לי' טענת לוה כאיני יודע אם נתחייבתי ולא יועיל שבועת המלוה לשיטת רמב"ן דכל שהמשכון בידו וברשותו אבד כל החוב אפילו יתר על המשכון ומזה הוכיח דלא כרמב"ן. ותראה דרמב"ן ס'"ל דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל הר"ן דס"ל דהוה לי' כאיני יודע אם נתחייבתי צ"ע מה יענה להא דר"א ישבע ויטול איך יוציא על פי שבועתו אפילו מה שכנגד המשכון דלמא פשע או ברשותו הוא. ונ"ל מה דפשיטא לי' לר"ן דהוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך דווקא לר"ע דס"ל דאבד המשכון אבד מעותיו דלגביינא שקלא כשמואל ולרי"י דנעשה שומר שכר עליו הוה ליה כאלו אינו יודע אם נתחייבתי, אבל כר"א דס'"ל דיטול מעותיו מודה הר"ן דהוה ליה כאיני יודע אם פרעתיך. וי"ל ביותר דר"ן לא סבירא לי' דהוה לי' כאיני יודע אם נתחייבתי רק לשמואל דס"ל לר"ע לגביינא שקלא ועד דלא פרעו המשכון לגביינא בזה ס"ל דהוה ליה כאיני יודע אם נתחייבתי, אבל לר"א דסבירא ליה לזכרון נקטי' בוודאי הוה לי' כאיני יודע אם פרעתיך וה"ה לריו"ס דמשום פרוטה נעשה שומר שכר עליו אבל לאו כשלו הוא רק כשנאבד ונגנב הוה ליה ללוה תביעה כנגדו אבל אין המשכון של מלוה כל זמן שהוא בידו והוי לי' כאיני יודע אם פרעתיך כנ"ל: ולפ"ז בשטוען המלוה שנאנס ולוה שמא דמבואר בטוש"ע דמלוה נשבע ונוטל. ולכאורה להר"ן אינו נוטל בשבועה דהוי לי' כאיני יודע אם נתחייבתי. ולר"א מהני השבועה משום דלזכרון נקטה אבל לפמ"ש דלר' יוס' ס"ל לר"ן אפילו לר"ע דהו""ל כאיני יודע אם פרעתיך בשטוען המלוה נאנס ולוה שמא נוטל בשבועה ועיין. ולשיטת הפוסקים כשמואל ולשיטת הר"ן הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי ודאי אינו נוטל בשבועה דהוי ליה כאיני יודע אם נתחייבתי. ולפי שכתב הרמ"א דהוא ספיקא דדינא אם קיי"ל כריו"ס או כשמואל, א"כ בשטוען המלוה נאנס אינו נוטל בשבועה לפי שיטת הר"ן דלמא כשמואל וכר"ן דהוי ליה לשמואל איני יודע אם נתחייבתי. ולשיטת הסוברים דמוציאים ממון בס"ס אפשר יוכל המלוה להוציא מכח ס'"ס שמא הלכה כר' יוסי ואפילו הלכה כשמואל שמא כרמב"ן דהוי ליה כאינו יודע אם פרעתיך וצ"ע: וכשאני לעצמי הי' נ"ל בשוב הא דמהני שבועה לר"א על פי שיטת הרימגא"ש שבראש פרק כל הנשבעים בטעמא דקי"ל שבועת שומרים אפילו כשאיכא מגו דלא היו דברים מעולם דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן לפי זה יש לומר דברייתא איירי בליכא עידים ושטר שיש לו משכון בידו ונאמן להוציא ממון במגו דלא היו דברים מעולם הגם דמגו להוציא ממון לא אמרינן הא כתב הש"ך סימן פ"ב בכללי מגו בברי ושמא אמרינן מגו להוציא ומכל מקום צריך שבועת השומרים שלא פשע דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כנ"ל: אלא דיש לעיין לשמואל דטעמא דחייב לר"ע משום דקבל עליו כך לרש"י בסתם ולר"ח בפירוש וכנגדו סתמי' כפרושו ואין זה אלא אומדנא שקבל עליו, וע"כ המלוה טוען שלא קבל עליו בסתם או במפרש טוען שלא אמר רק כמפטפט בדברים ואין בב"ד מחייבים לי' נ"ל דווקא בליכא מגו למלוה אינו נאמן שלא קבל עליו, אבל כשיש לו מגו נאמן דמגו סברא ואומדנא היא כמו אומדנא זו דשמואל דאמרינן קבל עליו ולכן הגם מגו להוציא לא אמרינן הא אין הלוה יכול לטעון בברי שקבל עליו בלב שלם, רק אין בב"ד אמרינן כן מאומדין דעתי' וזהו שאמר ר"ע יוכל לומר לו כלום הלותני היינו דוודאי אין הלוה יודע אם קבל המלוה לאבד מעותיו כ"ש בלא פירש, אלא אנן אמרינן לי' שיוכל לומר לו כלום הלויתני וכו' מסתמא קבל עליו לאבד חובו, וכל זה בלא מגו אבל במגו המלוה נאמן כן י"ל: אלא דקשה לכאורה על זה מש"ס שבועות דמקשה על שמואל ממתניתין, להנ"ל י"ל מתניתין בליכא עדים שיש משכון בידו ואית לי' למלוה מגו לכן נאמן שלא קבל עליו כמה שהחוב יתר על המשכון אלא כנגדו. וי"ל דש"ס הקשה לפי דס"ל לרמב"ח ורבא בשבועות מ"ה ע"ב לשמואל דאמר בשכרו שלא בעידים מתוך שנאמן לומר לא היו דברים מעולם נאמן נתתי לך שכרך דלדידי' לא משכחת שבועת שומרין רק באפקד לי' בשטר וס"ל דמגו לאפטורי משבועה אמרינן א"כ מתניתין ע"כ לא איירי במסר לי' המשכון שלא בעדים א"כ קתני במתניתין מי נשבע מי שהפקדון אצלו ומפרש רב אשי מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו ואי אית לי' למלוה מגו יפטור משבועה לרמב"ח ורבא דס"ל אליבא דשמואל דאמרינן מגו לאפטורי משבועה לרימיגא"ש ומגו דהעזה לשיטת הרא"ש ודעימי', וע"כ מתניתין לאו בכהאי גוונא איירי ומקשה שפיר ועיין: ובזה מצאנו מקום ליישב דקדוק עצום שהרגיש בו התומים דש"ס מקשי על שמואל מסיפא דרישא ולא הקשה מרישא דמלוה טוען דלא הי' המשכון נגד חובו הא אבד הכל. ולמ"ש י"ל מרישא הי' מקום לומר דמתניתין באית למלוה מגו דלא קבל עליו שאבד הכל ולכן מקשה מסיפא דרישא דקתני ישבע ועלה קתני בסיפא דסיפא מי נשבע מי שהפקדון בידו והיינו מי נשבע תחלה שבועת השומרים ומדנשבע ע"כ דליכא מגו למלוה וקשיא לשמואל כן נ"ל עד"פ: וכ"ז לפי דס"ל לרמב"ח ורבא לשמואל לא משכחת שבועת שומרים רק בליכא מגו, אבל לפי דקיי"ל לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, לא צריך לתי' ש"ס הא במפרש הא בסתם, ולשיטת ר"ח דוחק הוא למוקמי שמואל במפרש דסתם ולא מפרש דבמפרש קאי אלא מכח קושי' צריך לדחוק הכי ולהלכתא ל"צ לכ"ז. והא"ש מה דמקשה תוס' דל"א לשיטת ר"ח דכ"ע אית להו דשמואל ובריי' בסתם. ולמ"ש י"ל להלכתא לא ס"ל לש"ס דשמואל דווקא במפרש קאי דאין דבר מכריחנו לומר כן ועיין: ויש ליישב ולקיים בזה גרסא שלפנינו אי בדשוה מ"ט דר"א ורש"י כ' משום דכל דשוה לגביינא שקלא ולפי הפשוט צ"ל דס"ל לש"ס כל דלגביינא שקלא לית דפליג דמקבל עליו לאבד מעותיו ובאינו שוה ס"ל לר"א דלזכרון שקלא. והקשה חי' ר"ן וכ"כ במהרש"א איך חזר לגמרי מסברא זו ואמר בדשוה בדרי"צ קמפלגי ולכל הפחות הי' לי' לומר בדשוה פליגי אם קבל עליו לאבד מעותיו כש"ש. ולמ"ש י"ל דהא לא פשיטא דכל לגביינא קבל עליו לאבד אין זו סברא אלא הא פשיטא לש"ס כל דשוה נקיט לגביינא בזה לית דפליג וכמ"ש תוס' ג"כ וקושי' ש"ס מ"ט דר"א לפמ"ש לעיל הא דמהני שבועה לר"א לשיטת הר"ן הו"ל כא"י אם נתחייבתי משום דלר"א לזכרון שקלא הו"ל א"י אם פרעתיך, וכ"ז בדלא שוה, אבל בדשוה דוודאי לגביינא שקלא מ"ט דר"א דמוציא בשבועה. וע"כ בדלא שוה ס"ל לר"א דלא שקל רק לזכרון הו"ל כא"י אם פרעתיך ודחה בדשוה קמפלני. לא חזר דכל דשוה נוטל לגביינא אבל לא קבל לאבד, ומשום קושי' מ"ט דר"א דמהני שבועה י"ל דברייתא איירי דאית לי' מגו דלהד"מ למלוה ושקל במגו כמ"ש לעיל אלא לשמואל א"א לומר כן דא"כ קשה מ"ט דר"ע יאומן מלוה במגו דלא קבל עליו לאבד מעותיו. וקשיא ממ"נ אי בליכא מגו למלוה וכן פשטות הברייתא מ"ט דר"א ואי באיכא מגו מ"ט דר"ע אי בדשמואל קמפלגי ודחה שפיר כ"ע ל"ל דשמואל ובדרי"צ קמפלגי וי"ל מעתה ברייתא באיכא מגו למלוה ולכן לר"א מוציא בשבועה ובמגו. ול"ק מ"ט דר"ע יאומן במגו, הא מן התורה הוא ש"ש מדרי"צ או מדר' יוסי ואין מקום למגו זו לפוטרו מחיוב ש"ש. והא"ש נמי דלא אמרינן בדשוה ובדשמואל קמפלגי דעדיין קשה ממ"נ או מ"ט דר"א או מ"ט דר"ע כמובן. והי' יכול לומר לפ"ז כ"ע אית להו דשמואל היכא דליכא מגו ופליגו היכא דאיכא מגו ובדרי"צ או בדר' יוס'. ומדל"א הכי ש"מ דלית הלכתא כשמואל והוא ע"ד פלפול בלימוד הישיבה: אבל הלוהו אלף זוז בשטר וכו' צ"ל סיפא דברייתא אינו צריך למאי דקאמר מתני' דלא כר"א לזה סגי ברישא בעיקר הפלוגתא ולמאי מביא סיומא דברייתא. ונ"ל ע"פ שיטת רש"י דבשטר היינו טעמא דמודה משום דלגביינא שקלי' וכ' תוס' דצ"ל הא דלא מתרץ מתני' כר"א ובשטר לא רצה לומר דפליג ר"י על ר"א ור"ע ומפרש מהרש"א כיון דמפורש בברייתא דבהכי מודה ר"א לא יחולק ר"י על זה דמודה ר"י ואיך הוא דלא כר"א ור"ע ולפ"ז א"ש דמייתי סיפא דברייתא דבלא"ה מסברא יש לומר דמודה ר"א בשטר ממתניתין בשטר ור"י ס"ל גם בשטר חולק ר"א ולכן מביא סיפא דברייתא דמפורש דמודה ר"א שוב א"א לתרץ מתני' בשטר וא"ש: ולשיטת תוס' ורוב ראשונים דבשטר היינו שלא בשעת הלואתו נ"ל ליישב ג"כ דהי' מקום לומר מתני' בשעת הלואה ומשום דתוס' כ"ע מודים וברייתא שלא בשעת הלואה ליכא משום דר' יוס' אלא משום דרי"צ וכ"כ פ"י. ועוד י"ל עד"ז לשמואל י"ל בשעת הלואתו כ"ע אית להו דשמואל וכשלא בשעת הלואה פליגי דהא הג"א ס"ל שלא בשעת הלואה לכ"ע ליתא לדשמואל. וי"ל עכ"פ לר"א דשלא בשעת הלואה וכן י"ל אי פליגי בדרי"צ ליש ראשונים שכתבו דסוגיא דפסחים וגיטין ס"ל בשעת הלואתו כ"ש דאיתא לדרי"צ משלא בשעת הלואה, י"ל בשעת הלואה גם ר"א ס"ל כדרי"צ וברייתא שלא בשעת הלואה. אלא דכ"ז י"ל לשיטת רש"י בפי' בשטר דסיפא אבל מתני' הא מפורש בסיפא דר"א מודה שלא בשעת הלואה וע"כ רישא בשעת הלואה. והא"ש דמייתי סיפא דברייתא כדי שלא נוכל לתרץ מתניתין בשעת הלואה ופלוגתא דר"א ור"ע שלא בשעת הלואה: והיתה לבאר לכאורה אי ידע דיש לתרץ חדא בשעת הלואה וחדא שלא בשעת הלוה ומייתי סיפא שלא נאמר בריי' שלא בשעת הלואה איך לא ידע דיש לתרץ מתניתין שלא בשעת הלואה ואי ידע כדדחי תי' זה הא אירי ואידי הלוהו על המשכון קתני כן נדחה מתניתין בשעת הלואה וברייתא שלא בשעת הלואה. ולכן מוסיף אני עפמ"ש תוס' בגיטין פ' השולח דיש לחלק בין הלוהו על המשכון דמשמע בשעת הלואה למלוה על המשכון וכ' שזה דוחק. וצ"ל מאי ס"ד לחלק. ונ"ל עפ"ש הפ"י דמתרץ הא שלא בשעת הלואה י"ל כל שנתנו לו המשכון ואין רוצה לעמוד בחובו בלי משכון מקרי מלוה על המשכון מכאן ולהלאה מלוה לו על המשכון. ונ"ל הלוהו על המשכון רחוק לפרש שלא בשעת הלואה דלשון הלוה שכבר הלוהו על המשכון מעיקרא משמע, אבל בלשון המלוה יש לפרש שכבר הלוהו בלא משכון ועכשיו מלוה ומאריך לו זמן הלואה ע"י משכון וזהו שכ' תוס' דהלוהו על המשכון יותר מתפרש בשעת הלואה ממלוה על המשכון יש לפרש ג"כ שלא בשעת הלואה אלא שלא נראה לתוס' כן לאמת. ובאמת הא בברייתא קתני מלוה על המשכון ודחה אידי ואידי הלוהו על המשכון נראה דמלוה ג"כ לא ניחא לש"ס לפרש משכון שלא בשעת הלואה, ונ"ל משום הכי דחי ש"ס דאם תפרש מתני' הלוהו שלא בשעת הלואה ויותר מתפרש בשעת הלואה כ"ש המלוה על המשכון דברייתא פירשו סתמא שלא בשעת הלואה, והיינו אידי ואידי הלוהו קתני היינו אם תפרש הלוהו שלא בשעת הלואה כ"ש המלוה. ולפ"ז אם מוקמי מתניתין בשעת הלואה וברייתא שלא בשעת הלואה. וא"ש די"ל מתניתין בדיוק נקיט הלוהו היינו שמתחלה הלוה על המשכון וברייתא דייק ונקיט הלוהו על המשכון עכשיו מלוהו על המשכון ואוקימתא זו היתה נכונה לכן הקדים להביא סיפא דברייתא דא"א לפרש ברייתא שלא בשעת הלואה כמ"ש וא"ש: והנה מה שתי' תוס' לכן לא מתרץ מתניתין בשטר דלא הוי פליג ר"י על ר"א ור"ע והקשה מהרש"א הא מוקי מתניתין שלא בשעת הלואה ור"י פליג. ותירוץ מהרש"א דוחק. ולפע"ד נראה עפמ"ש הש"ך בס"ד עד דלא ידע דרי"צ כוונת ש"ס מתניתין שלא בש"ה לא משום דרי"צ אלא משום דתפס לי' אזוזי אחר שכבר הלוה וכן כתב פ"י ומעמיס כן ברש"י במה שפי' מתניתין שלא בשעת הלואה וודאי לגביינא נקיט ויש לו הנאה דתפס אזוזי וצל"ע איך חולק ר"י במתניתין הא הוא ס"ל שוכר כשומר שכר הגם דליכא הנאה כ"כ כמו דתפיס לי' אזוזי דהא ש"ס מתרץ באומן מודה ר"מ משום דתפס לי' אזוזי. א"כ איך במשכון שלא בשעת הלואה דתפס לי' אזוזי ס"ל דשומר חנם הוא נהי בשעת הלואה ס"ל חולק וס"ל כר"א ול"ל כשמואל אוכריו"ס ובשעת הלואה לא שייך דתפס לי' אזוזי כמ"ש תוס' לעיל אבל שלא בשעת הלואה דאפילו ר"א מודה איך פליג ר"י אפילו על ר"א וצ"ע. ולקיים מלתא דש"ך ופ"י צ"ל דהך תירוץ מתניתין שלא בשעת הלואה היינו כר"נ ור"א דמהפכא להו ור"מ ס"ל שוכר שומר שכר ור"י שוכר שומר חנם. ולפ"ז י"ל דר"י כמו דס"ל שוכר שומר חנם כן חולק וס"ל במשכון אפילו שלא בשעת הלואה גם כן שומר חנם דל"ל ג"כ דנעשה שומר שכר ע"י דתפס לי' ור"א דמודה שלא בשעת הלואה משום דתפס לי' אזוזי או דס"ל שוכר כשומר שכר או עכ"פ בהנאה דתפס לי' אזוזי מודה דנעשה שומר שכר, ור"י חולק גם בזה וא"ש: ולפ"ז י"ל דניחא לש"ס לתרץ מתני' שלא בשעת הלואה דר"א מחמיר משום דתפס לי' אזוזי ור"י חולק גם בהא דלשיטתו אזיל ואין רחוק לומר דפליג כיון שמצינו לו דס"ל שוכר כשומר חנם ור"א דמודה דס"ל שוכר כש"ש או דס"ל דהא עדיפא, אבל לתרץ מתניתין בשטר לאפושי בפלוגתא ולעשות ג' תנאי כבמקום שלא מצינו לו דמיון פלוגתא במק"א ולומר דר"י לשיטתו אזיל הי' דחיק לש"ס וא"ש תי' תוס' לרש"י. וי"ל מעתה גם לשיטת תוס' י"ל הכי דאין לתרץ מתני' דר"י חולק על ר"ע ור"א בלי שנדע טעם פלוגתא דר"י. ותי' מתני' שלא בשעת הלואה א"ש דר"י לשיטתו ול"צ לכל מ"ש המהרש"א בין לפירוש רש"י בין לפי' תוס' והבן. ולק"מ קושיא מהרש"א על תוס' לקמן בד"ה נימא בדלא שוה ועיין: וכשאני לעצמי נ"ל ליישב קושית תוס' דלא מוקי מתניתין בשטר דלכאורה יש להבין אוקימתא דש"ס מתני' שלא בשעת הלואה ור"א ג"כ מודה עדיין מתניתין לאו ככ"ע דלר"ע אפילו בשעת הלואה ומתניתין דלא כר"ע ועיין כזה בתוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה ככ"ע שכ' הגם די"ל מתני' במפרש ואתיא ככ"ע אפילו כרבנן דאי מתניתין במפרש לא אתיא כר"ע משמע הא בסתם פטור הגם דבמתניתין לא קתני מפרש מ"מ אם נימא במפרש וכרבנן ג"כ לא אתיא ככ"ע וכן ה"נ הכא לא אתיא ככ"ע ומתניתין דלא כר"ע וצ"ע: והנ"ל עמפ"ש תוס' בשבועות כדמוקי דפליגי בדשמואל וש"ש דמתניתין משום דשמואל מפוקפק לשון מתניתין ש"ש הא אין לו דין ש"ש דאפילו החוב יתר מפסיד הכל משום דקבל עליו ונדחק דלאו דווקא ש"ש קאמר. וי"ל אי מתניתין בשלא בשעת הלואה ל"ק הא לר"ע אפילו בשעת הלואה משום דשמואל דמשום דשמואל לא הוי ש"ש כדין ש"ש אלא משום דקבל עליו ואפילו החוב יתר על המשכון ואין זה דומה לאומנין ש"ש דאיירי תחלה, ולכן נקטה מתני' שלא בשעת הלואה משום דרי"צ ולס"ד משום דתפס לי' אזוזי ודין שומר שכר ממש יש לו דווקא כנגד המשכון ומשום הנאה דיש לי' ככל ש"ש ובזה גם ר"א מודה ואתי' מתני' כר"א ג"כ ואין משמעות נגד ר"ע דלדידי' אפילו בשעת הלואה, דבשעת הלואה לאו משום דין שומר שכר הוא אלא משום דקבל עליו ואפילו במשכון פחות מחוב, אבל שלא בשעת הלואה דווקא כנגד המשכון. והיינו לשיטת הג"א שלא בשעת הלואה ליתא לדשמואל וא"ש נכון ומיושב ממילא קושית תוס' דקאמר נמי מתניתין בשעת הלואה ובשטר מודה ר"א דלגביינא והיינו משום דשמואל קשה א"כ מתניתין דלא כר"ע, דלר"ע אפילו שלא בשטר נמי יש לו אותו דין עצמו שיש לר"א בשטר ומיושב קושית תוס' בכאן, וכן דלקמן נוקמי מתני' בדשוה א"כ מתניתין דלא כר"ע דלדידי' אפילו אינו שוה, וכן לק"מ קושית תוס' ניקמי מתניתין במלוה אין צריך למשכון א"כ מתניתין דלא כר"ע כנ"ל ישוב נכון ועיין: מ"ש תוס' בשם בה"ג ומפרש כוונת בה"ג בשעת הלואה בשטר דאשטרו סמך משום דשמואל ואין הלכה כר' יוס' הוא תמוה דבה"ג מפורש כתב דלית הלכתא כשמואל, ועיין רשב"א גיטין פרק השולח דמפרש טעם דבה"ג בשעת הלואה ג"כ מדרי"צ ודווקא שלא בשטר ושלא בשעת הלואה אפילו בשטר אלא שהקשה עליו מדמקשה ש"ס ותסברא וכו' הא רישא דברייתא בלא שטר עיי"ש. ויתיישב לקמן בדברינו ובביאור שיטות הפוסקים אי"ה בישוב קושית הרשב"א לפי פירושו ודעתינו העני' בפירוש שיטות בה"ג אי"ה: כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו. פ"י הקשה קושיא עצומה לדעתי אם מתניתין שלא בשעת הלואה איך מחלק ר"י בין הלוהו מעות לפירא וכי משום שהי' לו הנאה בתחלה יעשה אח"כ שומר שכר על המשכון, ולא ידע לפרוקי קושיא זו אלא דבלא"ה פריך שפיר. ולפע"ד ליישב עפ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין הא דצריך שלא בשעת הלואה לדרי"צ בלא"ה נעשה ש"ש דתפס לי' אזוזי מאחר שכבר הלוה, כיון שתחלת הלואה הכניס עצמו לכך לא אמרינן הואיל ותפס אזוזי כמו באומן כיון שמתחלה לא הכניס עצמו בהלואה נאמ' עיי"ש. ואומר אני במלוהו פירא דתחלת הלואת להנאתו בוודאי שייך במשכון דתפס לי' אזוזי אפילו קבלו שלא בשעת הלואה דמתחלה הלוה להנאתו ולא הי' בטוח במעותיו ועכשיו תפס לי' למשכון אזוזי הנאתו והרווחתו בשלימות עי"ז נעשה ש"ש כנ"ל ברור: נימא בדלא שוה ובדשמואל קמיפלגי ובשבועות הגרסא אי בדשוה מ"ט דר"א. וכתב תוס' תחלה אי בדשוה מ"ט דר"א משום פרוטה דר' יוס' והקשה פרוטה דר' יוס' גם בלא שוה איכא מה שכנגד המשכון ואיך אמר ר"א ישבע למאי ישבע הא כנגדו אבד, ועוד הא אין הלכה כר"י מדכ' ועוד נראה שאפשר לומר בדלא שוה ליכא פרוטה דר' יוסף ותמה בתומים איך אפשר לומר כן, ואם הי' רואה שבחי' ר"ן כתב מפורש דקושית ש"ס משום דר"י ורי"צ הי' מתמה ביותר ובאמת צ"ע על חידושי ר"ן ותוס': ונלפע"ד ליישב על ב' דרכים מרווחים. דרך א' י"ל דר"א לא פליג על שמואל רק דלא להוי שומר שכר אבל מודה בפשיעות אבדו מעותיו כולו אפילו החוב יתר על המשכון. ואמינא מלתא בטעמא דתוס' כתב טעמא דשמואל דלא הוי אסמכתא כיון שלוה מפסיד שלו מקבל עליו שיאבד מעותיו נגד המשכון ובמפרש אפילו שלא כנגד המשכון ולרש"י אפילו בסתמא כן הוא. ונ"ל דר"א פליג על זה כיון שלא ע"י פשיעתו בא לו ללוה פסידא מה לו וללוה שיאבד הוא חובו כיון שלא הוא גרם לו הפסדו אבל בפשיעות שע"י בא ללוה הפסד י"ל מודה ר"א דקבל עליו להפסיד הכל והא"ש די"ל דפליגו באינו שוה ודרב יוסף איכא כנגד המשכון ומ"מ ישבע שלא פשע דלא יפסיד הכל וא"ש: ויש להקשות לפ"ז לא מקשה בשבועות על שמואל ממתניתין י"ל שמואל לא אמר הפסיד אלפי זוזי רק בפשיעות משום דהפסיד על ידו ואבידה דקאמר היינו בפשיעות וכן כתב חי' ר"ן דיש לפרש אבד דקאמר שמואל בפשיעה ומתניתין איירי בגניבה ואבידה ומודה שמואל דלא אבד הכל כיון שלא בא ללוה פסידא על ידו. וי"ל עפמ"ש תוס' ב"מ כ"ט ע"א אי ליתא לדרי"צ לדר"י רק משום דשמואל צ"ל מתניתין דשבועות דמשלם המלוה היתר דאבד דמתניתין היינו בפשיעה וכן צ"ל לרי"צ עי"ש. ולפ"ז עד דלא ידע מדרי"צ ור' יוסף מקשה שפיר ממתניתין מטעם שמואל באבד בפשיעה דווקא אמר קשיא ממתניתין דע"כ באבד בפשיעה איירי דאל"ה אין טעם דישלם מלוה היתר: אלא לפ"ז הי' יכול לומר כ"ע אית להו דשמואל ושמואל דווקא באבד בפשיעה ופליגי ר"א ור"ע באבד בגניבה ואבידה ור"ע ס"ל שומר שכר משום דר' יוסף או דרי"צ ור"א ל"ל כרי"צ מדל"א הכי ש"מ דליתא לדשמואל אפילו בפשיעה ועיין עוד: עוד נ"ל להעמיד מ"ש החידושי ר"ן ותוס' בועוד שכ' דאפשר דפליגו רק במה שחוב יתר על המשכון והא דצריך שבועה לר"א לאו שבועה שלא פשע אלא שבועה שאין ברשותי דאפילו שומר משלם ס"ל לר"ה דישבע שמא עיניו נתן בה וכן מלוה צריך שבועה זו כבש"ס שבועות מי נשבע תחלה, והיינו דאמר ר"א ישבע על מה שנגד המשכון שאינו ברשותו שמא עיניו נתן בה. ולכאורה צ"ע על תוס' דכ' דלמה ישבע דלמא שבועה שאינו ברשותו קאמר ר"א דישבע. ונ"ל דלא רצה תוס' בזה חדא פשיטא דישבע שבועה זו בשלמא אי ישבע שלא פשע וגובה ע"פ שבועתו טובא קמ"ל דנשבע ונוטל דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל שבועה שאינו ברשותי ומפסיד פשיטא, ועוד הא שבועה זו גם לר"ע דאבד כל מעותיו צריך לשבע שבועה זו דאינו ברשותו, ור"א לא אמר רק במה דפליגו אבל חיוב שבועה זו גם לר"ע צריך, ומש"ה לא רצה תוס' לומר דשבועה היינו שבועה שאינו ברשותי. אלא די"ל לר"ע דאיבד הכל גם מה שהחוב יתר על המשכון אין צריך שבועה שאין ברשותי דלא חשדינן שמא עיניו נתן בה כיון שמפסיד על ידי זה הרבה יותר מדמי שווי' בוודאי הי' מחזיר לו המשכון ולא יפסיד כל החוב אפילו מה שהוא יותר על המשכון. אבל לר"א דאינו מפסיד משום פרוטה דר' יוסף רק מה שכנגדו חשדינן לי' עיניו נתן בה צריך לשבע, והיינו דאמר ישבע שבועה שאינו ברשותו משום דיטול מעותיו היתרים על המשכון, ור"ע דפליג באבד הכל פליג ג"כ דאין צריך שבועה כלל ותליא זה בזה, וזהו שכתב ועוד גם אם תמצא לומר כן. ואתי שפיר מ"ש חידושי ר"ן באמת דכן הוא בדשוה מטעמא דר"י ופליגי בדיני שוה מה שהחוב יותר כנ"ל נכון: אלא אי קשיא לי על חידושי ר"ן א"כ הי' יכול לתרץ דכ"ע אית להו דר"י ופליגי בדלא שוה מה שהחוב יתר על המשכון כמו דס"ל בס"ד או בדשוה כ"ע מ"ט דר"א משום דר"י אלא בדלא שוה ופליגו בחוב יתר או אבד כן יש לומר דס"ל לר"י. ולחי' ר"ן י"ל משום דלית הלכתא כרב יוסף. אלא דוודאי קשה לומר דמקשה תחלה בפשיטות אי בדשוה מ"ט דר"א משום דר' יוסף ולית הלכתא כר"י כמו דדחה תוס' מה"ט בועוד הא אין הלכה כר' יוסף. וגם לתוס' קשה הא כ' תוס' לעיל כ"ט דלרבה פליגי בדשמואל. והא דלא אמרינן כ"ע כר' יוסף ופליגו בדשמואל הא ע"כ ר"א ל"ל כריו"ס. ולתוס' דהלכה כשמואל הי' יכול לומר אליבא דר' יוסף עצמו דמתרץ ככ"ע ובדלא שוה ופליגו בחוב יתר ובדשמואל קמפלגי וצ"ע: וליישב נ"ל הנה תוס' בשבועות כתב מאי בדשמואל קמפלגי צריך לדחוק בסיפא בהלוהו בשטר דהא אינו דומה לדר"ע דאבד אפילו נגד החוב יתר. ולר"א שלא בשעת הלואה לא אבד רק כנגד המשכון ולפע"ד יש ליישב סיפא במרווח עפמ"ש חידושי ר'"ן בשם רמב"ן די"ל דשמואל לא חידש דמלוה על המשכון שומר שכר אלא שמקבל עליו המשכון כנגד כל החוב אע"פ שאינו שוה ואם דין משכון כש"ש נעשה עליו כש"ש ואם דינו כש"ח הוא כולו כש"ח ולרי"צ ורי"ס שהוא על המשכון ש"ש קבל עליו כש"ש עיין בח"ג ובתומים מקלס הדברים אלא דתמה כדקאמר בדשמואל קמיפלגי מ"ט דר"ע דיהא ש"ש הא עדיין לא ידענו מדרי"צ וריו"ס והאריך ליישב על דרך רחוק. ולדידי לק"מ לפמ"ש הר"ן בסמוך לזה תחלה ומפרש אי בדשוה מ"ט דר"א היינו או משום דרי"צ וריו"ס א"כ שפיר כתב אח"כ די"ל כ"ע אית לי' דשמואל ולר"א דהוא ש"ח על כולו הוא ש"ח ולר"ע על כולו ש"ש וגם כדקאמר אלא בדלא שוה ובדשמואל קמפלגי ידע מדרי"צ או דריו"ס כמ"ש חידושי ר"ן בעצמו. ועוד בלא"ה לק"מ בהא דלא ידע מדרי"צ וריו"ס וס"ל דטעמא דר"ע משום דשמואל צ"ל משום דמטעמא נעשה ש"ש ועל כולו אפילו ביותר על המשכון ור"א ס"ל דשמואל בתרתי דלא נעשה שומר שכר ואפי' כנגדו אבל בתר דאית לנו דרי"צ וריו"ס י"ל דשמואל לא בא לומר דמקבל עליו להיות שומר שכר נגד הדין אלא כל מר כדאית לי' או שומר שכר או שומר חנם מקבל עליו שיהי' כנגד כל החוב ולא קשה מידי על הרמב"ן אפילו אי אינו מפרש אי בדשוה משום דרי"צ וריו"ס או לא גרס כלל אי בדשוה כתוס' וכ"ש דא"ש חידושי ר"ן שמביאו דאזיל לשיטתו וכל זה פשוט: ונקיטנא מדברי רמב"ן דביותר י"ל דאם דינו שהוא על המשכון שומר שכר שמקבל עליו להיות מאבד כל חובו משנאמר דמקבל עליו שיהי' שומר שכר וגם שאבד כל חובו וי"ל לפ"ז הא דר"א פליג על ר"ע וס"ל דהוא שומר חנם על כולו דל"ל שיקבל עליו שיהי' שומר שכר מה שאינו ע"פ הדין, אבל מודה אם על מה שהמשכון כנגד חובו הוא שומר שכר מדרי"צ דמקבל על עצמו שיאבד כל חובו שמקבל המשכון בשווי' כל החוב ויהי' דינו כמו מה שהוא ע"פ הדין מה שהוא כנגדו. והא"ש סיפא דמודה ר"א בהלוהו בשטר שלא בשעת הלואה דהוא ש"ש מדרי"צ דמפסיד הכל כמו לר"ע בשעת הלואה וא"ש והבן:
ולפ"ז מיושב קושיא דידי דלא אמרינן דכ"ע אית להו דר' יוסף ופליגו באינו שוה מה שהחוב יתר על המשכון כיון דמה שהוא נגד המשכון יש לו דין שומר שכר מדריו"ס שוב גם ר"א ס"ל דאבד הכל כמו בסיפא שלא בשעת הלואה דהוא שומר שכר מדרי"צ דמודה ר"א דאבד כל חובו וא"ש. וכל זה לפי' תוס' בסיפא אבל לפי' רש"י בסיפא לא מוכח דמודה ר"א היכא דהוא שומר שכר בלא"ה על שכנגד המשכון דמפסיד הכל הי' יוכל לומר דריו"ס מתרץ עצמו דפליגו בדלא שוה ובדשמואל ומדלא אמר הכי שמע מינה דלית הלכתא כשמואל וזו שיטתו של רש"י ועיין:
והנה תוס' בשבועות כתב דבשוה כ"ע לא פליגי משום דרי"צ דבלא שוה אינו אלא לזכרון וכתב מיהא תימא כיון דרי"צ גזה"כ הוא מה לי שוה מה לי לא שוה ועוד דמסיק לבסוף ותסברא אימר דאמר רי"צ ומעיקרא פשיטא לי' דבשוה מודה ר"א משום דרי"צ. הנה מה שכ' תוס' דרי"צ גזירת הכתוב הוא מה לי שוה מה לי לא שוה, וכ' ועוד נראה דלא פשיטא לתוס' כ"כ מ"ש מה לי שוה מה לי לא שוה די"ל בדלא שוה דאינו אלא לזכרון בעלמא אין תורת משכון עליו כמשכון דאיירי בי' קרא דלוקחו ע"פ ב"ד לגביינא ורוצה להחזיק בו בעד חובו עד שיפרענו, אבל כל שאינו רק לזכרון מנ"ל ולכן כ' תוס' ועוד איך אמר ותסברא, ותימא שכ' תוס' משום קושיא ועוד וזו באמת קושיא חמורה ותמיהא דתחלה פשיטא לי' דגם ר"א מודה ואח"כ פשיטא לש"ס ההיפוך. ולפע"ד ליישב ע"פ שיטת בה"ג דמביא תוס' ומפרשו רשב"א בגיטין דבשעת הלואה בלא שטר קנו מדרי"צ דבלא שטר אמשכון סמך דומה למשכון שלא שלא בשעת הלואה דשקל לגביינא וסומך עליו, אבל בשטר לא אמשכון סמך ועיקר סמיכתו על השטר ושלא בשעת הלואה כיון דאין ללוה לשלם נוטל המשכון לגביינא הגם שיש לו שטר משעת הלואה עכשיו שאין לו לשלם נוטל המשכון לגביינא ועליו סומך קנה מדרי"צ אלו דבריו בהוספת הסבר. ולפ"ז א"ש באינו שוה אפילו בלא שטר נוטל רק לזכרון ליכא דרי"צ כמו בשוה בשטר ולכן פשיטא לש"ס בשוה מ"ט דר"א משום דרי"צ כמו שלא בשעת הלואה. והא דאמר אח"כ ותסברא אימר דאמר רי"צ והקשה רשב"א דלמא ברייתא בלא שטר, וביותר הי' יכול להקשות הא ע"כ רישא אי אפשר לאוקמי עכ"פ רק בשטר, דהא קתני סיפא אבל הלוהו וכו' בשטר והניח לו משכון וכו' ומפרש בה"ג היינו שלא בשעת הלואה וסתמא דמלתא הכי הוא דמלוהו בשטר משכנו שלא בשעת הלואה כמ"ש תוס' דמ"ש הלוהו בשטר והניח משכון אח"כ ולבה"ג קמ"ל עוד רבותא אפילו בשטר כמ"ש מהרש"א, ואי רישא ג"כ רק בהלוהו בשטר איירי איך אמר בסיפא אבל הלוהו בשטר לרמז דשלא בשעת הלואה איירי סיפא הא גם רישא בשטר איירי, וע"כ רישא בלא שטר איירי ולק"מ ותסברא וקושית רשב"א צ"ע על בה"ג. ונלפע"ד עפמ"ש דתחלה מקשה אי בדשוה כ"ע לא פליגו היינו משום דרי"צ דבלא שטר פשיטא דהוא כמו שלא בשעת הלואה בשטר וע"כ בדלא שוה ואפילו בלא שטר דאינו אלא לזכרון ודחי דלמא בדרי"צ ובדשוה קמפלגי ובהא גופא פליגו אם איתא לדרי"צ בשעת הלואה בלא שטר ואין זה מן הקושיא דתחלה סבר דכ"ע ס"ל כן ודחה אפשר פליגו בזה וקושי' תוס' לא הוי אלא מדאמר בפשיטא ותסברא נדחה בשתי ידים מה דס"ל תחלה בפשיטא להיפוך. וי"ל ע"פ הנ"ל דמהרש"א הקשה לבה"ג למה לא קתני בברייתא ומודה ר"ע בשטר ומדלא קתני צ"ל דס"ל גם בשטר דאיתא לדרי"צ בשעת הלואה וע"ז ותסברא אימת אמר רי"צ שלא בשעת הלואה היינו אימר דאמר רי"צ גם בשטר קנה שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה מי אמר דבשטר קנה ולפי אוקימתא זו צ"ל דר"ע ס"ל אפילו בשטר ומיושב קושית תוס' וקושית רשב"א: ומיושב עפ"ז קושית תוס' וראשונים כולם מסוגיא דש"ס פסחים וגיטין דס"ל דרי"צ אפילו בשעת הלואה והכא דחה בפשיטות אימור דאמר רי"צ וכו' ולשיטת בה"ג א"ש דהכא אמר ותסברא שלא בשעת הלואה היינו בשטר וע"כ דלא פליגו בדרי"צ אלא כדמסיק בדריו"ס פליגו ולאמת לר"ע אפילו בשטר בשעת הלואה אבד הכל משום דריו"ס ולכן לא קתני דבשטר מודה, ובוודאי הפלוגתא קאי גם בלא שטר מדקתני סיפא אבל הלוהו בשטר מכלל דרישא בלא שטר ור"א לית לי' דרי"צ בשעת הלואה אפילו בלא שטר ודריו"ס ג"כ ל"ל, ומ"מ לא קתני מודה ר"ע בשטר דגם בשטר ס"ל דאבד מעותיו משום דריו"ס, וסוגיא דפסחים ופ' השולח בלא שטר ואיתא לדרי"צ אפילו בשעת הלואה ויש להוסיף הא דאמר ותסברא משמע דמוכח כן לטעמיך ועיין ריטב"א שבועות שנתקשה בלשון ותסברא דהול"ל אימר דאמר רי"צ. ולמ"ש י"ל ע"פ שכתבו הראשונים וש"ך מביא בשם ראב"ן ולמעיין בבה"ג יראה דהרגיש ג"כ מרי"צ עצמו נראה דווקא שלא בשעת הלואה דהא מביא קרא דאיירי שלא בשעת הלואה וכתבו דרי"צ אמר שלא בשעת הלואה וכ"ש בשעת הלואה, ובה"ג ל"ל כ"ש אלא דרי"צ נקט שלא בשעת הלואה אפילו בשטר אבל בשעת הלואה לא פסיקא דבשטר לא קני וזה הוכיחו לבה"ג כי לחלק יצא בין שעת הלואה לשלא בשעת הלואה בין איכא שטרא משום דקשיא לי' כהנ"ל כנ"ל. והא"ש דאמר ותסברא לפי דבריך דפליגו בדרי"צ מדלא קתני סיפא אבל בשטר מודה מוכח דאפילו בשטר ס"ל דרי"צ וזה א"א א"כ למה נקיט רי"צ דווקא שלא בשעת הלואה ולא קמ"ל אפילו בשעת הלואה וע"כ משום דבשטר בשעת הלואה לא קני והיינו ותסברא דקאמר ומיושב הכל ומבואר על נכון ועיין: והנה כאן כ' תוס' די"ל דבשוה הוי לכ"ע שומר שכר משום דשמואל משא"כ באינו שוה אינו אלא לזכרון אליבא דר"א והיא שיטת רש"י דמפרש כן מאי לאו בדלא שוה וכו' וכן מפרש בשבועות, ותוס' כ' מ"מ דוחק הוא וכ' מהרש"א דאיך מתחלה פשיטא לי' דלא יחולק ר"א בדשוה ובדסוף דחה דכ"ע ל"ל דשמואל אפילו בדשוה ולכל הפחות הול"ל בדשוה ופליגו בדשמואל, וכן הקשה בחידושי ר"ן על פירוש רש"י. וכבר ישבנו כל זה לעיל. ועיין ש"מ שהקשה עוד דהו"ל לומר בברייתא ומודה ר"א בדשוה, וליישב כ"ז נ"ל דמאי דקאמר תחלה בפשיטות בדשוה גם ר"א מודה לאו מסברא ס"ל דכל לגביינא בוודאי קבל עליו שיהי' כשומר שכר, אלא דמר"א עצמו מוכח כן מדקתני אבל הלוהו בשטר מודה ר"א ופירש רש"י משום בשטר בוודאי לגביינא נקיט וקבל עליו וכן פי' רש"י בשבועות וכאן יש הוספת דברים דאי לבטחון הרי שטר בידו וזה אין מובן דוודאי בטוח יותר כשיש לו משכון ותפוס ועומד מבשטר ופי' רש"י בשבועות עיקר וכ"כ תוס' ע"כ רש"י פרושו בשבועות דאם יש לו שטר משכון לאו לזכרון נקיט וצ"ל דכל דלאו לזכרון קבל עליו שיהי' עליו כשומר שכר ויותר אפילו יותר משווי' ושפיר מקשה אי בדשוה מ"ט דר"א הא ס"ל כל לגביינא קבל עליו דאבד המשכון אבדו מעותיו דמשו"ה בשטר מודה וא"כ בדשוה בוודאי לגביינא קבלו ממילא הוי כבשטר וע"כ בדלא שוה פליגו ס"ל לר"א לזכרון קבלה, אבל בשטר מודה הגם דלא שוה כיון דאית לי' שטר ודאי לאו לזכרון קבלו כנ"ל פשוט: והא"ש דלא קשה קושי' ש"מ יאמר נא ומודה ר"א בדשוה, היינו הך דאמר מודה בשטר משום דלגביינא קבלו ממילא מאבד מעותיו וה"ה בדשוה דבדשוה פשיטא ולית דפליג דלגביינא שקל ממילא איבד מעותיו כמו בשטר באינו שוה וקמ"ל רבותא בשטר אפילו באינו שוה אמרי' ע"כ לאו לזכרון נקטה. ומיושב ג"כ מה שהקשה תוס' דלא מוקי מתניתין בדשוה ומה שכ' תוס' דלא רצה לומר דר"י פליג על ר"א ור"ע והקשה מהרש"א לפי דבריו לעיל דלא רצה לומר דפליג ר"י במה דמפורש בברייתא תא דמודה ר"א והא דבשוה מודה לא קתני בברייתא. ולפי מ"ש הוא מפורש בברייתא דמודה בשטר דכל לגביינא בוודאי קבל עליו שאבד מעותיו וה"ה וכ"ש בדשוה כיון דוודאי לגביינא הוא ממילא קבל עליו שאבד מעותיו כמו בשטר. ומיושב ג"כ הא דל"א לא בדשוה ופליגו בדשמואל, דא"א לומר כן כיון דקתני בסיפא דמודה ר"א בשטר ה"ה וכ"ש בדשוה בלא שטר כהנ"ל: והא דאמר אלא בדשוה ופלינו בדרי"צ לא חזר ממה דפשיטא תחלה דשוה לגביינא הוא, אלא די"ל גם בדשוה דהוא וודאי לגביינא לא קבל עליו לאבד מעותיו ואפילו ר"ע י"ל דל"ל לדשמואל אפילו בשוה, והא דמודה ר"א בשטר י"ל לאו משום דכל לגביינא קבל עליו במעותיו אלא בשטר היינו שלא בשעת הלואתו כמ"ש תוס' אלא עד דלא ידע מרי"צ לא ידע לפרש סיפא דמודה ר"א בשטר רק כפי' רש"י משום דלגביינא הוא, אבל כדמייתי לדרי"צ יש לפרש סיפא משום דרי"צ ושלא בשעת הלואה, וש"כ פ"י די"ל כדמייתי לדרי"צ רש"י מודה לפי' תוס', והי' יכול לומר דכ"ע ל"ל דשמואל בלא שוה ובשוה פליגו וסיפא משום דרי"צ אלא כיון דצריך להביא דרי"צ ולפרש סיפא משום דרי"צ דחה לגמרי דשמואל די"ל גם בדשוה לא ס"ל לדשמואל כיון שאין הכרח מכח סיפא דיש לפרש סיפא משום דרי"צ וי"ל כל הפלוגתא בדרי"צ היא ולא בדשמואל קמפלגי ומיושבים כל הקושיות שעל פי' רש"י בדרך סלול קרוב לפשט: וע"פ דברינו מצאנו מקום ישוב ותסברא אימר דאמר רי"צ דדחה בפשיטות דרי"צ ל"א רק בשלא בשעת הלואה ונתקשו ראשונים איך דחה בפשיטות דלמא גם בשעת הלואה ס"ל הכי וגם נתקשו בלשון ותסברא דהוא כמו ולטעמיך לדידך, הול"ל אימר דאמר רי"צ. ונ"ל עפמ"ש הראשונים דמרי"צ גופא מוכח דל"א רק שלא בשעת הלואה דמייתי קרא דקאי שלא בשעת הלואה. וכתבו די"ל דכ"ש בשעת הלואה שמדעת עצמו ניתן. וש"ס הכא ס"ל איפכא די"ל דווקא כח ב"ד יפה להקנו' ויש סברא לכאן לומר כ"ש בשעת הלואה וי"ל איפכא וכתבו דבזה פליגו הסוגיא ונ"ל לתוס' דמפרש סיפא בשטר היינו שלא בשעת הלואה מודה ר"א משום דרי"צ וברישא בשעת הלואה ע"כ ל"ל דרי"צ ס"ל דשלא בשעת הלואה עדיף. ואיך נימא דרי"צ ור"ע ס"ל גם בשעת הלואה הא רי"צ עצמו ל"א רק שלא בשעת הלואה וכי תימא דסמך רי"צ דכ"ש בשעת הלואה הא מוכח מדר"א דאיפכא מסתברא דהא בשעת הלואה ל"ל דרי"צ ושלא בשעת הלואה אית לי' דרי"צ, ולפי' תוס' בסיפא והיא שיטות רוב ראשונים אין לומר דרי"צ הכי אמר כ"ש בשעת הלואה. ולשיטת רש"י דמפרש סיפא משום דלשטר לגביינא י"ל דבשעת הלואה כ"ש הוא ור"א לית לי' דרי"צ בשעת הלואה וכ"ש שלא בשעת הלואה כנ"ל: ואחר הוצעה זו וע"פ דברינו דלעיל בישוב פירוש רש"י כדא' בדרי"צ פליגו עכצ"ל סיפא משום דרי"צ לא כדסבר תחלה דבשטר משום דלגביינא על זה מקשה בחוזק ותסברא אימר דאמר ר"י וכו' דבלא"ה הי' מקום לומר כ"ש בשעת הלואה וקמ"ל רי"צ אפילו שלא בשעת הלואה, אבל לדבריך דע"כ תפרש סיפא משום דרי"צ ובשעת הלואה ל"ל לדרי"צ צ"ל דשלא בשעת הלואה כח ב"ד עדיף ממילא מוכח מרי"צ עצמו דל"א רק שלא בשעת הלואה מדלא קמ"ל רבותא אפילו בשעת הלואה והיינו ותסברא לדבריך קאמר וא"ש: ומיושב ג"כ סוגיא דגיטין ופסחים דס"ל דרי"צ בשעת הלואה ג"כ לפי המסקנא בדרי"ס פליגו לדס"ל הלכה כר' יוסף או בדשמואל פליגו ולא בדרי"צ, הדר י"ל סיפא דמתניתין בשטר ויודה כפירוש רש"י משום דלגביינא שקל וכל לגביינא קבל עליו לאבד מעותיו ובדלא שוה פליגו משום דשמואל או בדר' יוסף פליגו בדלא שוה דבדשוה כולי עלמא אית להו דשמואל כמו בשטר בסיפא אם כן הדרינן לסברת אנן דרי"צ בשעת הלואה כ"ש הוא ואתי שפיר סוגיא דגיטין ופסחים ועיין בכ"ז: עוד י"ל כעין זה על פי שיטת רש"י דס"ל מדרי"צ חייב באונסין וכ' הש"ך כדמוקי דפליגו בדרי"צ צ"ל אבד היינו בלסטים מזוין ושאבדה ספינתו בים, והי' יכול להקשות ממתני' אלא דדחה מברייתא ותסברא וצ"ע לכאורה לפי שפי' רש"י סיפא מודה בשטר משום דלגביינא ומשום דשמואל, ולשמואל פטור באונסין ואיך שייך דמודה דאבד מעותיו הא אבד באונס ופטור לר"א גם בשטר ולר"ע חייב באונסין וצל"ע. ולקיים דברי הש"ך צ"ל כד מוקי בדרי"צ פליגו גם רש"י מודה דסיפא דמודה בשטר היינו שלא בשעת הלואה דאית לי' דרי"צ. והא דלא פירש רש"י כן או משום עד דלא ידע דרי"צ, וביותר י"ל דלאמת בדריו"ס פליגו ואבד לאו באונס הוא, ואיך בסיפא מודה ר"א משום דרי"צ הא משום דרי"צ חייב באונס ג"כ ול"ש ומודה דלדידי' חייב ביותר, ולכן הוצרך רש"י לפרש לפי שיטתו דמודה בשטר משום דלגביי' נקיט אבל כד מוקי פלוגתא בדרי"צ מתפרש סיפא דמודה בשטר שלא בשעת הלואה ומשום דרי"צ וא"ש ישוב הש"ך: ולפ"ז י"ל דמקשה ותסברא לפי דמוקי בדרי"צ פליגו עכצ"ל ומודה בשטר משום דרי"צ וס"ל דרי"צ שלא בשעת הלואה ול"ל דרי"צ בשעת הלואה וע"כ הא דאמר רי"צ שלא בשעת הלואה ולא קמ"ל רבותא טפי אפילו בשעת הלואה ע"כ צ"ל דווקא שלא בשעת הלואה אמר והיינו דמקשי ותסברא לדבריך. והא"ש לאמת דלא פליגו בדרי"צ הדרי' דמודה בשטר משום דלגביינא שקל, וע"כ הכי מתפרש כיון דאבד שלא באונס דווקא ומשום דרי"ס. שוב י"ל דרי"צ אמר שלא בשעת הלואה כ"ש בשעת הלואה וא"ש סוגי' דפסחים וגיטין, והא דפליגו באמת באבד שלא באונס, הא גם באונס חייב מדרי"צ, ור"א י"ל ל"ל דרי"צ אבל ר"ע הא וודאי אית לי' דרי"צ וזה קשה בלא"ה לשיטת רש"י וי"ל או כמ"ש הש"ך ופ"י בגיטין דבמלוה צריך למשכון ליכא דרי"צ או כמ"ש הש"ך דנקיט אבד שלא באונס משום רבותא דר"א ועיין: והכא במשכנו בשעת הלואה ובשומר אבידה קמיפלגי שיטת הרשב"א משום שעושה מצוה בהלואה, אבל משום שטוח וניעור לא דליכא מצוה דלעצמו הוא עושה וכן כתב ביש"ש ב"ק מה"ט לא הוי שומר שכר משום שטוח וניעור ועיין ש"ך ס"ק ל"ו שמביא היש"ש ודחה דבריו מידי דהוי מלוה צריך למשכון מכל מקום מצוה קעביד ונ"ל דיש לחלק עפמ"ש רש"מ במלוה צ"ל ס"ל לר"ע מכל מקום מצוה קעביד דזה בעצמו טוב לבו של המלוה שמלוהו ומנכה לו מעט מעט מחובו, אבל שטוח וניעור בוודאי הנאתו לחוד הוא שלא יפחת המשכון והוא לגביינא שקלא כנ"ל. אלא דצל"ע איך מדמה ש"ס משכון לאבידה ובאבידה שכיח פרוטה דר"י בכל פעם בשטוח וניעור דוודאי מצוה הוא משא"כ כאן דליכא מצוה רק בתחלת הלואה בוודאי לא שכיח כלל שיזדמן אז עני ומשום הכי ס"ל לרא"ש משום שטוח וניעור דווקא הוא שומר שכר במשכון וכן ס"ל לתוס' כדמביא ש"ך ס"ק הנ"ל. ולרשב"א נהי דס"ל דמ"מ ס"ל לש"ס כאן דנעשה שומר שכר בשביל שעת הלואה אבל בוודאי יש לחלק בין אבידה למשכון וא"כ לק"מ לימא דריו"ס תנאי היא, יאמר ריו"ס אנא ככ"ע באבידה כ"ע מודים דשכיח יותר פרוטה לעני משא"כ כאן פליגו וצל"ע. ובבאורי לשיטת הפוסקים תמצא ישוב לקושיא זו הצל"ע: נימא דריו"ס תנאי היא. צ"ל מתחלה דס"ל דפליגו בדשמואל או בדרי"צ וע"כ ר'"א ל"ל דריו"ס וכיון דפליגו בדשמואל או בדרי"צ, מנא לי' לריו"ס דר"ע כוותי' ס"ל ולית לי' תנא דמסייע, ועכשיו דאמר דפליגו בדריו"ס מקשה לימא ריו"ס תנאי היא. ולמ"ש תוס' וחידושי ר"ן כדאמר בדשמואל קמפלגו ובדשוה כ"ע לא פליגי משום ריו"ס אתי שפיר, אלא לפי דמוקי פלוגתי' בדרי"צ קשה קצת הא כולי עלמא לית להו דר' יוסף ועיין תומים שהתעורר בזה. ונ""ל כדאמר בדרי"צ פליגו י"ל כולי עלמא אית להו דריו"ס ואבד היינו שנאבד באונס ושומר שכר כ"ע אית להו ויש להאריך עד"פ:
במלוה צריך למשכון קמפלגי פי' רש"י שמשתמש בו ומנכה לו מחובו והקשה ת"ח לפי פי' רש"י בסיפא דברייתא דבשטר מודה ר"א משום דלגביינא שקלא כיון דאית לי' שטר מנ"ל דלגביינא שקלא דלמא לאשתמושי בי' והיא קושיא לכאורה. ונ"ל ליישב די"ל הא דלא רצה רש"י לפרש כתוס' משום דקשיא לי' מה שנתקשה בו תוס' בשבועות לפי פרושו דמודה בשטר היינו שלא בשעת הלואה כדמוקי דפליגי בדשמואל לא א"ש סיפא דמודה דאבד מעותיו הא לר"ע אבד אפילו מה שהחוב יתר על המשכון משא"כ לר"א ונדחק. והנה לר' יוסף ל"ק לתוס' הגם לריו"ס אבד חייב לשלם מה שהמשכון יתר על החוב ולר"א בסיפא לא צריך לשלם מה שהמשכון יתר לזה לק"מ דהא ר"ע אמר איבד מעותיו ולא איירי מיתר כלל ושפיר אמר דמודה ר"א בשטר דאיבד מעותיו, אבל לשמואל קשה דלר"ע איבד חובו אפילו מה שיתר על החוב וזהו ג"כ בכלל דאמר ר"ע איבדו מעותיך אפילו בדלא שוה, ולר"א לא אבד כל מעותיו. ונ"ל משו"ה נאיד רש"י בתחלת הסוגיא מפי' תוס' אבל לריו"ס יש לפרש סיפא כמו שמפרש תוס' ולדידי א"ש סיפא והא דפי' רש"י על ברייתא כפרושו הא ס"ל דהלכתא כר' יוסף דלא כשמואל, ולריו"ס צריך לפרש כפי' תוס' וא"ש לפי דנראה מפירש רש"י במתניתין דס"ל דלית הלכתא דפליגו במלוה צריך למשכנו אלא כה"ג לכ"ע לאו מצוה קעביד ועיין פ"י במתני' שהרגיש בזה וכ' מלתא בטעמא דרש"י ובביאורינו הפוסקים ניישב אי"ה, יהי' מאיזהו טעם רש"י הכי ס"ל וי"ל גם לריו"ס דמודה בשטר משום דלגביינא שקל וא"ש: מ"ש תוס' דמשו"ה לא מוקי מתני' באין מלוה צריך למשכנו דלא רצה לומר דר"י פליג על ריע ור"א, לפמ"ש מהרש"א לעיל בכוונת תוס' לרש"י מה דמפורש בברייתא דר"א מודה לא רצה לומר דפליג ר"י, וה"א מלוה אין צריך למשכנו לא קתני בברייתא וצ"ע ובתוס' ב"מ כ"ט מביא באמת מכח קושיא זו ראי' דאין הלכה כריו"ס וי"ל דרש"י לפי שיטתו דס"ל דהלכה כריו"ס, הוכיח מזה דלאמת ל"א דפליגו במלוה צריך למשכנו וכן כתב במתני' להלכתא דפליג ר"י דל"ל דריו"ס וא"ש ועיין. ביאור שיטות ראשונים ופוסקים במלוה קונה משכון אם גם בשעת הלואה וחייב באונסי' כיד ד' הטובה עלי:
א'. שיטת רש"י משום דרי"צ חייב באונסי' ורמב"ן הקשה עליו איך ס"ד למוקמי פלוגתא דר"ע ור"א בדרי"צ וכ' בעצמו די"ל אבד היינו באונס אלא שהקשה ממתניתין דקתני ש"ש והש"ך נדחק בזה, או דבאמת הי' יוכל להקשות ממתניתין, או היינו דאמר ותסברא דבמתניתין קתני ש"ש ולרי"צ חייב באונסין ועכצ"ל דרי"צ לא אמר רק שלא בשעת הלואה, מלבד שכ"ז דוחק גם לא הועיל כלום לפי הנראה מרש"י בגיטין ובפסחים דס"ל דלאמת איתא לדרי"צ אפילו בשעת הלואתו דכתב בפסחים דבע"ח קונה משכון כ"ז הלואה ועיין פ"י גיטין פרק השולח. והנלפע"ד ליישב כל קושי' הרמב"ן, דהנה בסתירת הסוגיא נדחק הרמב"ן דרך דחי' בעלמא קאמר אימר דאמר רי"צ, וכבר העידו הראשונים שהוא דוחק גדול דלשון ותסברא לא משמע הכי. ובאמת לשון ותסברא הוא כמו ולטעמיך קשה גם לשיט' דאמת הכי הוא דרי"צ דווקא שלא בשעת הלואה לא א"ש לשון ותסברא, והול"ל אימר דאמר רי"צ וכו' וישבנו בביאור הסוגיא, וכעת יאמר דתליא זה בזה אי חייב מדרי"צ באונסין גם בשעת הלואה י"ל דרי"צ ואי פטור באונס ע"כ דווקא דרי"צ שלא בשעת הלואה. ואפרש שיחתי בהקדם מ"ש המל"מ בשם מהריט"ץ דשלא בשעת הלואה אפילו מגבהו בעצמו והמל"מ חולק דווקא ע"פ ב"ד דכח ב"ד יפה ועיין קצה"ח דמביא הרמב"ם ס"ל אפילו במשכנו בעצמו מדעתו. ונ"ל להכריע ולהעמיד שיטת רש"י, לפי שיטת רש"י דחייב באונסין וכתב הש"ך לרש"י קונה קנין גמור ושלו הוא והא דמחזיר לו כשפרע הוא כתנאי, ותורה חייבתו להחזיר לו ביום או בלילה, אבל שלו הוא קנין גמור כ"ז שלא ידענו וכך מורה לשון רי"צ דקנה משכון, וכן כתב הרי"ימיגאש בשבועות דמלשון רי"צ משמע דקונה לגמרי וחייב באונסין אלא מכח קושיא דקשי' לי' על רש"י כמו שהקשה רמב"ן, מסקנתו דאינו חייב באונסין וקונה דאמר רי"צ שיהי' שלו לגביינא ממילא כיון שיש לו בו קנין קצת יוכל לקדש בו אשה ולא נעשה מטלטלין וכו' וכן שיטת תוס' דמשום דרי"צ קונה למקצתו ויוכל לקדש אשה ועי"ז נעשה ש"ש. היוצא לנו לרש"י קונה קנין גמור ולתוס' ואידך אינו קונה רק למקצתו, ובאמת קנין למקצתו היכן מצינו וא"א להקנות במקצת וכן כתב הריטב"א בקדושין שזהו טעמא מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא משום דליכא קנין במקצת ומ"ד שעבודא דאורייתא התורה הקנהו למקצתו ועיין קצה"ח סי' ל"ט. ואומר מעתה אי אין קונה משכון רק למקצתו זה כח ב"ד יפה ע"פ התורה שיהי' הב"ד מקנה לו למקצתו, אבל הוא אין יכול להקנות לו ע"ד זה שלא יהי' של מלוה לגמרי רק שיהי' קנוי לו לגביינא ולכן בשעת הלואה מדעתו או שלא בשעת הלואה לא, ואפשר שלא בשעת הלואה כיון אם הוא אינו ממשכנו ב"ד ימשכן אותו הוא במקום ב"ד אבל בשעת הלואה לא, אבל אי מדרי"צ קנה לגמרי קנין גמור אין בזה חידוש דין אלא שגלתה לנו תורה דין משכון שקונה ושלו הוא ואין חידוש בקנין זה כי הוא כמו כל חפץ וקנין שקונה ה"ה ואפשר כ"ש כשמגבהן מדעתו אפילו בשעת הלואה ועיין סברא כזו בקצה"ח סימן ל"ט שכתב סברא כזו לענין שעבודא הוא אין יוכל להוסיף על שעבודא דאורייתא כבינונית או עידית כי קנין למקצת יש כח ביד התורה ולא ביד אדם להוסיף משלו, וכן נ"ל כעין זה לענין משכון: ואחר הוצעה זו אומר אני כי אין הכרח לומר דלרי"צ חייב באונסין הגם שלשון קונה משמע שקונה לגמרי מ"מ אינו מוכרח כ"כ די"ל דקונה רק לגביינא ולקדש בו אשה וכדומה אלא אם נאמר כן דווקא כח ב"ד יפה להקנות עד"ז ולא ביד אדם מדעתו בשעת הלואה. וכאן כדאמר בדרי"צ פליגו ודלא תקשי ממתני' דקתני ש"ש ע"כ צ'"ל משום דרי"צ ל"ק לגמרי לאונסי' ואינו רק ש"ש משום שיוכל לקדש אשה ע"י קנין במקצתו היינו דאמר ותסברא לדבריך ולטעמיך דלרי"צ לא קנה לאונסין אימר דאמר רי"צ שלא בשעת הלואה כיון שאינו חייב באונסין א"א דרי"צ רק שלא בשעת הלואה משום כח ב"ד ע"פ התורה ולא בשעת הלואה מדעתו. והא"ש סוגיא דפסחים וגיטין לפי מסקנא דפליגי בדריו"ס נקטינן דרי"צ קונה לגמרי כפי משמעות ושטיחת לשונו קונה משכון בקנין גמור וחייב באונסין ממילא איתא לדרי"צ גם בשעת הלואת ומזה עצמו הוכיח רש"י דחייב באונסין משום דלאמת נקטינן דרי"צ אפילו בשעת הלואה וע"כ דקנהו לגמרי דאל"ה א"א לדרי"צ בשעת הלואה כדמוכח מסוגיא דהכא. והא דכתב רש"י הכא בסוגיא כד מייתי כדרי"צ דחייב באונסין הגם לפמ"ש סוגיא דהכא ס"ל דפטור באונסין י"ל דכתב כן שאמת הכי ס"ל, ויותר י"ל מהכא הוכיח דלרי"צ חייב באונסין מדקאמר ותסברא היינו לדבריך אבל בלא"ה הוי אמרי' דרי"צ אפי' בשעת הלואה והקשה רק לדבריך דע"כ דרי"צ לאו לאונסין אמר ש"מ דאם איתא לדרי"צ בשעת הלואה משום דחייב באונסין הרי מוכח מסוגיא דכאן דלאמת לרי"צ חייב באונסין ולכן כד מייתי מתחלה באמר רי"צ כ' דחייב באונסין וא"ש ועיין: וליישב מתניתין לאמת דאיתא לדרי"צ בשעת הלואה וחייב באונסין ומתניתין קתני ש"ש י"ל משום משכון יתר על החוב קתני ש"ש וכ"כ פ"י. ויותר נ"ל עפמ"ש בתחלת הסוגיא במתניתין קתני הלוהו על המשכון ולא קתני המלוה על המשכון דקמ"ל הלוהו כבר הגם שעכשיו כבר פרעו ועדיין המשכון בידו מ"מ הוא ש"ש משום דריו"ס כמ"ש הרשב"א ומובא בש"ך וא"כ א"ש דקתני הלוהו ועכשיו פרעו הוי ש"ש משום דריו"ס, אבל משום דרי"צ ליכא דהא כבר פרעו ואינו למשכון בידו ומשום פרוטה דריו"ס הוא שומר שכר על פרוטה שקבל מתחלה וא"ש נכון:
ומיושב ג"כ הא דס"ל לרש"י הא דקאמר ש"ס דפליגו במלוה צריך למשכון לאו הלכתא הוא כנראה מפרושו במתניתין דכ' דר"י ל"ל שכר מצוה וזה דלא כתי' ש"ס דפליגו במלוה צ"ל אי מצוה קעביד וכבר הרגיש פ"י ונדחק דש"ס לרווחא קאמר כ"ע אית להו דריו"ס ולדברינו א"ש במרווח, לאמת רי"צ גם בשעת הלואה וחייב באונסין י"ל פלוגתא דר"ע ור"א באבד באונס וכן צ"ל למסקנא דאל"ה קשה לר"ע הא גם באונסין חייב ולמה נקט אבד וע"כ באמת באונס קאי ור"א ל"ל דרי"צ ולזה כ"ע אית להו דריו"ס, והא דלא קאמר הכא הכי דכ"ע אית להו ובדרי"צ פליגו דאזיל והולך לפי דקאמר דרי"צ רק שלא בשעת הלואה וכן סגנון ש"ס בכ"מ, אבל לפי דנקטי' לעיקר בפסחים וגיטין דרי"צ גם בשעת הלואה וחייב באונסי' כריו"ס ככ"ע אתי בלא"ה ולא צ"ל דבמלוה צריך למשכון ס"ל לר"ע דמצוה קעביד וא"ש רש"י במתני' להלכתא. והדברים נכונים לפע"ד בעזה"י: עוד י"ל עד"ז בדרך פלפולא קצת. הנה הר"י הלוי שבנמק"י ב"מ ומובא בקצה"ח סימן ע"ב ס"ל דשלא בשעת הלואה אינו קונה במשכון דבמה קונה, בשעת הלואה קונה בכסף, אבל שלא בשעת הלואה במה יקנה במשיכה משיכה כזו שאין קונה רק לגביינא לא מהני, רק ב"ד יוכל להקנות ע"פ כח ב"ד ולא הוא מדעתו. ולפי שיטתו דבשעת הלואה קנה בכסף אבל משיכה לא מהני בקנין שאינו לגמרי רק למקצתו לגביינא, לר"ל דס"ל משיכה קונה אינו קונה משכון בשעת הלואה דכסף ל"ק לדידי' ומשיכת החפץ לא מהני למקצתו ואפילו מביאו לביתו לא. ונ"ל דר"י הלוי לא אמר רק לפי דס"ל דאינו קונה רק לגביינא אבל לשיטת רש"י דחייב באונסין דקונהו ככל קנין גם משיכה מהני ככל חפץ דנקנה במשיכה לר"ל, או במביאו לביתו לכ"ע: ואחרי הקדמה זו אומר אני בישוב הסוגיא ע"ד שכתבנו לעיל דקושית ש"ס ותסברא היינו לדבריך ע"כ דלא קונה מדרי"צ לגמרי שיהי' חייב באונסין ע"כ אימר דאמר רי"צ שלא בשעת הלואה כיון שאין קונה לגמרי לא מהני משיכה רק כסף. ולשיטת רש"י דהלכה כר"ל דמשיכה קונה ממילא א"א שיקנה המשכון בשעת הלואה דבמה יקנה. וא"ש מסקנא דש"ס פסחים דרי"צ אפילו בשעת הלואה דחייב באונסין ממילא גם בשעת הלואה קונה במשיכה מדרי"צ ע"ד שכתבנו לעיל. ועייןקצה"ח דמביא שיטת תוס' ב"מ כל דלא שייך כסף קונה משיכה וה"ה איפכא, דבר זה לאו כ"ע היא ויש בזה פלוגתא במרדכי ובתשובת מיימוני עיין ח"ס חיו"ד ובתשובה הארכתי בזה וגם בישוב קושית קצה"ח על ר"י הלוי מסוגיא דפסחים איך ישראל מנכרי קונה בכסף אם ישראל בכסף נכרי במשיכה הארכתי בתשובה ואכ"מ ועיין בכ"ז: ב' שיטת תוס' דרי"צ דווקא שלא בשעה הלואתו כסוגיא דב"מ ושבועות ונדחק בסוגיא דפסחים דנחית דרבא בשעת עכ"פ קנה שנעשה מטלטלין ואין השביעית משמט ועובר עליו וכן שיטת הרז"ה ורמב"ן ורשב"א בגיטין כתבו כי דוחק הוא. וכמה גדול הדוחק מ"ש תוס' דאם נכרי מישראל הי' קונה משכון לא הי' עובר הישראל משום דקנה לי' נכרי למקצתו וזה קשה להסביר כיון דגו' של ישראל הוא משום שיש לו לנכרי זכות במקצת ולא יעבור ישראל השתא כל שמצוי לו באחריות עובר כ"ש כשהגוי שלו ועיין זה בב"י או"ח סימן רמ"ד וצ"ע. והנה כאן כתב תוס' דבשעת הלואה אין יוכל לקדש בו אשה ובקדושין ח' ס"ל לתוס' דגם אשה יוכל לקדש בו והי' נעלם תוס' זה מש"ך וכבר התעורר פ"י בגיטין בזה: ג'. רמב"ן ס"ל מכח סוגיא דגיטין דגם בשעת הלואה קונה משכון מדרי"צ וסוגיא דהכא דחי' בעלמא היא ויש מן הראשונים שכתבו דבאמת מדרי"צ עצמו נראה דלא אמרינן רק שלא בשעת הלואה דמייתי קרא דאיירי שלא בשעת הלואה ולא קמ"ל רבותא יותר אפילו בשעת הלואה אלא די"ל דכ"ש הוא דנותן מדעתו. ונ"ל דלתוס' לפי פרושו בסיפא דברייתא דמודה ר"א בשטר היינו שלא בשעת הלואה א"א לומר דכ"ש הוא דהא ר"א ס"ל דרי'"ץ שלא בשעת הלואה ול"ל דרי"צ בשעת הלואה מוכח דאיפכא מסתברא דיש סברא יותר שלא בשעת הלואה ומדלא קמ"ל רי"צ אפילו בשעת הלואה ש"מ באמת ל"ל ולרש"י י"ל כן. אלא דלא מצאנו לו חבר לרש"י בפרושו בסיפא דברייתא רק א' ודעת הר"ימיגאש בשבועות מפרש כרש"י ורוב ראשונים לא פרשו כן, ממילא מוכח מרי"צ עצמו דווקא שלא בשעת: ד'. שיטת בה"ג לפי שמפרשו תוס' ס"ל ג"כ דרי"צ דווקא שלא בשעת הלואה ואפילו בשטר וכתב מהרש"א היינו דקתני סיפא בשטר רבותא אפילו בשטר, אבל רשב"א בגיטין מפרש כוונת בה"ג שלא בשעת הלואה אפילו בשטר ובשעת הלואה בלא שטר הכל משום דרי"צ ובשעת הלואה דווקא שלא בשטר, דבשטר לאו אמשכון סמך ולא תורת משכון עלה רק לזכרון וע"ד זה עמד תוס' בשבועות די"ל כן אלא דדחה כיון דגזה"כ הוא מה לי לזכרון או לגביינא ורשב"א הקשה על בה"ג מסוגיא דהכא וישבנו בביאור הסוגיא ועשינו לו סמוכ' ובארנו שיטת בה"ג ע"פ פרושו של רשב"א בישוב סתירת הסוגיא בכאן ודפסחים ובה"ג הוציא כן מכח סתימת הסוגיא. ומתוך דברי רי"צ של"א רק שלא בשעת הלואה דרבותא קמ"ל אפילו בשטר, משא"כ בשעת הלואה דווקא שלא בשטר. ולזה י"ל בשעת הלואה ולא שווה לזכרון נקיט ואפילו בלא שטר ל"ק מדרי"צ ועיין: ה'. המל"מ משם מהריט"ץ לדסוברים בשעת הלואה ליתא לדרי"צ שלא בשעת הלואה אפילו מקנהו מדעתו והוא חולק עליו דווקא כח ב"ד יפה, וקצה"ח מביא דרמב"ם ס"ל אפילו מדעתו בלא ב"ד ואפילו בע"כ קונה כל שלא בשעת הלואה. ולפע"ד לפי פי' תוס' והוא פי' רוב ראשונים בסיפא דברייתא דמודה ר"א היינו שלא בשעת הלואה והא דאמר אבל בשטר היינו דסתם הלואה בשטר משכנו שלא בשעת הלואה. ואי דווקא ע"פ ב"ד היכן מרומז בזה דמשכנו שלא בשעת הלואה ע"פ ב"ד אולי משכנו מעצמו וגם לשון והניח לו משכון עליהם משמע מעצמו וע"כ דס"ל לתוס' שלא בשעת הלואה אפילו מדעתו וכן פירשו רוב ראשונים מוכח אפילו משכנו מעצמו. וכשיטת הרמב"ם ואפשר הרמב"ם מהכי נפיק לי' בפשיטות הכי: אמנם שיטת רש"י נראה כמל"מ מדכתב כד מתרץ מתני' שלא בשעת הלואה כ' כשתובעו מעותיו בבית דין ומשכנו על פי בית דין נראה דס"ל דווקא על פי בית דין ולא מדעתו ורצונו. הגם דרש"י ס"ל דרי"צ אפילו בשעת הלואה היינו לפי הסוגיא דפסחים וגיטין וכאן מפרש על פי דדחי אימר דאמר רי"צ וכו'. ונ"ל משום הכי נאיד רש"י לפרש כתוס' לפי דס"ל דווקא על פי בית דין וזה אין במשמעות והניח משכון עליו משמע מדעתו וגם אין מרומז דעל פי בית דין הגבהו לכן הוצרך לפרושו כל לגביינא אבד הכל הגם שהי' יכול לפרש שהניח לו משכון שלא בשעת הלואה ומשום דלגביינא ומרומז שלא בשעת הלואה שכתב לו שטר וכל דלאו בשעת הלואה הוא לגביינא שקלא אפילו בנותן לו מדעתו, מכל מקום כיון שע"כ צריך לפרש טעמא משום דלגביינא שקלא ולא משום דרי"צ כ' בפשיטות כיון דנקיט שטר וודאי לאו לזכרון שקלא ואפי' בשעת הלואה: והרווחנו בזה ליישב קושית ת"ח שהקשה לפי דפליגו לריו"ס במלוה צריך למשכון מנא לי' בשטר דלגביינא שקלא דלמא לאשתמושי בי'. ולפי מ"ש לא קשה מידי דוודאי כל שלא בשעת הלואה לגביינא שקלא הגם דמשתמש בו דהא נותן לו המשכון משום שאין לו מה לפרוע כשתובעו ולא שילם, וקושית ת"ח רק בשעת הלואה לפי פירוש רש"י. ולמ"ש הא דלא פירש רש"י כתוס' דבשטר היינו מסתמא שלא בשעת הלואה הוא דל"ל דקונה במגבה מעצמו וע"כ משום דלגביינא תו לא צריך לומר בשטר שלא בשעת הלואה אבל לריו"ס דבשעת הלואה לא מוכח לגביינא מפרשי' בשטר שלא בשעת הלואה וודאי לגביינא שקל והא דמפרש רש"י פרושו דלא כריו"ס ושיטתו דהלכתא כריו"ס משום דס"ל דלית הלכתא כתירוץ ש"ס דלר"ע אפילו בצריך למשכון איכא מצוה וכן פירש רש"י במתניתין דלא כהך תירץ וכבר ישבנו טעמו לעיל ועל פי זה אתי שפיר מ"ש בישוב קושית ת"ח ועיין: המורם מדברינו כי פלוגתת ראשונים היא אם קונה במשכון שלא בשע"ה שלא ע"פ ב'"ד והיינו אי ליתא לדרי"צ בשעת הלואה מכל מקום ס"ל לתוס' ורמב"ם דשלא בשעת הלואה אפי' מדעתו ורש"י ס"ל דווקא ע"פ ב"ד והיינו אי בשעת הלואה ליתא לדרי"צ אבל אי בשעת הלואה איתא לדרי"צ כ"ש שלא בשעת הלואה מדעתו. ור"י הלוי אזיל בתר איפכא דבשעת הלואה קנה מדרי"צ ושלא בשעת הלואה דווקא על פי בית דין כח בית דין יפה אבל מדעתו אינו יכול להקנות דכסף אין כאן ומשיכה כזו לא מהני אפילו בהביאו לביתו ורשותו ממש ובשעת הלואה כסף קונה לו, ולזה לר"ל דמשיכה קונה בישראל ל"ק משכון בשעת הלואה ולפוסקים כר"ל ליתא לדר"ל בשעת הלואה, וכבר כתבנו לעיל דר"י הלוי לא אמר רק משום דסבירא לי' דאין קונה קנין גמור ואינו חייב באונסין אבל לשיטת דס"ל דחייב באונסין מודה דקונה במשיכה ג"כ ככל חפץ דקונה במשיכה ועכ"פ בהבאה לביתו ועיין בכל זה: ו'. בפ"י גיטין העלה במלוה צריך למשכון ליתא לדרי"צ ולא כתב לנו טעם. ויש להסביר בטוב טעם עפמ"ש בשיטת בה"ג בשטר ליתא לדרי"צ דלא על משכון סמך והיינו דלא נקיט לגביינא ורי"צ דווקא היכא דנקיט לגביינא, לפי זה במלוה צריך למשכון דאין מוכח דנקיט לגביינא כמ"ש הת"ח בהקשותו על רש"י ממילא גם לרי"צ ליכא כנ"ל. ולפי זה דווקא בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה דוודאי לגביינא שקל ולבה"ג משום הכי אפילו בשטר דלגביינא שקל ל"ל אפילו בצריך למשכון איתא לדרי"צ כנ"ל ועיין. ביאור שיטות ראשונים ופוסקים אי הלכה כשמואל לענין משכון וכרבה בשומר אבידה או כר' יוסף בשניהם והחונן דעת יוסף לנו דעת ובינה יתירה: א'. שיטת תוס' דהלכה כרבה בשומר אבידה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ממילא הלכה ע"כ כשמואל לרבה ליכא אוקימתא לפרש פלוגתא דר"ע ור"א רק דפליגו בדשמואל ור"ע וסתם מתניתין ר"ע. וכתב תוס' לעיל כ"ט הא דלא קאמר ש"ס דכ"ע אית להו דרב יוסף ופליגו בדשמואל דעדיין קשה מאי טעמא דר"א עיי"ש. ובפ"י שם כ"ט הקשה קושיא עצומה על תוס' דס"ל הלכה כשמואל דהי' יכול לתרץ דרב יוסף ככולי עלמא ובמלוה צריך למשכון כ"ע ס"ל דלאו מצוה קעביד ופליגו בדשמואל וע"כ דשמואל נדחה לגמרי והניח בצ"ע. ולפע"ד ליישב דבתוס' שבועות הרגיש לפי פרושו בסיפא דברייתא בשטר מודה ר"א שלא בשעת הלואה משום דרי"צ דאינו דומה לדר"ע דאבד אפילו חוב יתר על המשכון, וצריך לפרש לרב יוסף לא קשה הגם לר"ע אפילו המשכון יתר על החוב צריך לשלם ולר"א משום דרי"צ רק במה שמשכון נגד החוב וכן כתב תוס' מפורש בב"מ כ"ט דלא כש"ך שהי' נעלם ממנו לפי שעה תוס' הנ"ל במח"כ. ולכאורה גם לרב יוסף לא א"ש, זה לא הי' קשה לתוס' דהא ר"ע לא אמר רק איבד מעותיו ולא איירי ממשכון יתר על החוב על זה שפיר אמר בסיפא דמודה ר"א דאיבד מעותיו אבל לשמואל קשה דבכלל דברי ר"ע דאבד מעותיו אפילו חוב יתר על המשכון והוצרך לדחוק דבשוה איירי. ולפע"ד ליישב מלבד ישוב שכתבתי בחידושי' בסוגיא. הנה הש"ך בשם מרדכי דמסביר טעמא דשמואל דמכניס עצמו לקבל ע"ע לאבד חובו משום שיש לו הנאה מן המשכון שתפוס על דמיו הגם שאין זה הנאה כמ"ש תוס' דמדעתי' הלוהו מכל מקום קצת הנאה יש דמשום הכי ס"ל לשמואל דמקבל עליו, וזה דוחק וטעמא קלישא הוא. אבל יש לומר דר"א לא פליג ולית לי' דשמואל על המשכון, ואין צריך לפרש דמודה ר"ע לר"א באיכא שטר וקמ"ל רבותא לר"א בהלוהו על השטר היינו שלא בשעת הלואה משום דרי"צ ליכא חילוק בין שטר לליכא שטר כמ"ש דכן ס"ל לבה"ג בפירוש הסיפא וכן כתב הבה"ג להלכתא דשלא בשעת הלואה אפילו באיכא שטר ומשום דרי"צ זהו הנלפע"ד בשיטת בה"ג והדברים עתיקים ומזוקקים בעזה"י: ויש לנו להוסיף דברים על פי זה לקיים גרסא שלפנינו אי בדשוה מאי טעמא דר"א וכתב תוס' משום דרב יוסף מקשה ודחה לרב יוסף מה לי שוה או לא שוה דכ"ש דעושה מצוה. ולמ"ש דהמצוה משום דאסור להלות בלא משכון וגם דאיכא עידים מכל מקום מצוה ומשובח יותר כשיש משכון, וכל זה בדשוה המשכון אבל באינו שוה עדיין עבירה דיוכל לכפור בו בחוב היתר על המשכון ולכן באינו שוה אתי שפיר פלוגתא דר"א ור"ע דליתא לדרי"צ וא"ש והבן: ולפ"ז הי' ש"ס יוכל לתרץ דרב יוסף ככולי עלמא ובדלא שוה פליגו דליתא לדרב יוסף ובדשמואל קמפלגי, מזה ראי' דלית הלכתא כשמואל וכן ס"ל לבה"ג והיא שיטתו כמו שבארנו לעיל. והא דל"א כולי עלמא אית להו דר"י ובאיכא שטר ופליגו בדשמואל לפי' רש"י דשטר כיון דלגביינא שקל כ"ע מודים א"כ א"א למוקמי רישא בשטר הא ר"א מודה בשטר ולפי' תוס' בשטר היינו שלא בשעת הלואה וכן מפרש בה"ג, מ"מ כיון דקתני סיפא אבל הלוהו בשטר א"א לומר דרישא רק בשטר קאי כמובן ובלא"ה לק"מ דהא הלכתא דלא כשמואל ועיין:
ו'. הרי"ף העתיק קושית ש"ס נימא בדרב יוסף תנאי היא ואוקימתא במלוה צריך למשכון קמפלגי נראה דס"ל דהלכה היא. אבל רש"י במתניתין הלוהו וכו' שומר שכר כתב משום שכר מצוה ור"י אמר הלוה מעות שומר חנם כ' דלית לי' שכר מצוה נראה דס"ל הלכה כרב יוסף ודווקא במלוה אין צריך למשכנו מדכ' לר"י דלית לי' שכר מצוה ולא כתב דס"ל בצריך לאו מצוה היא כאוקימתא דש"ס וכבר הרגיש פ"י בזה. וצריך ליישב למה שביק אוקימתא דש"ס וכבר ישבנו זה בחי' לסוגי'. והנה הרמב"ם וטוש"ע לא השמיענו דאפילו בצריך למשכון הוא שומר שכר וש"ך כתב מדסתמו ש"מ דס"ל דליכא לחלק. והנכון על הט"ז בהשמטות מדלא השמיענו חידוש דין זה דאפילו במלוה צריך למשכון דהוא שומר שכר ש"מ דל"ל. אלא דצ"ע למה שבקו לתי' ש"ס לאוקמי רב יוסף ככולי עלמא ובמלוה צריך למשכנו פליגו ונלפע"ד ליישב בטוב טעם בהקדמת מילין: הנה היש"ש ב"ק פ' הכונס קרא תמה על ראשונים דפוסקים דמלוה על המשכון שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף הא איכא התם לשנא בתרא בטעמא דרב יוסף דרחמנא שעבדי' ולתי' זה אין דמיון מלוה על המשכון לשומר אבידה דבאבידה רחמנא שעבדי' וסוגיא דהכא דרך שקלא וטרי' קאי בל"ק ולהלכתא נקטי' כל"ב עיין בו. והפ"י כתב כאן ושם דלל"ב ג"כ הטעם משום דמצוה קעביד ואיכא שכר מצוה ונעשה על ידי שכר מצוה ש"ש. ודבריו צריכים ביאור הא קיי"ל מצות לאו להנות נתנו. ובש"מ כאן כתב דאין לומר שכר מצוה דמצות לאו להנות ניתנו. וצ"ל דל"ב ס"ל מצות להנות ניתנו ולפ"ז הי' אתי שפיר דנקטינן כל"ק וכתבו משום פרוטה דרב יוסף ולדברי פ"י אין מיושב עדיין מה דכתבו משום פרוטה דרב יוסף ולא משום שכר מצוה כל"ב, ולמ"ש א"ש לפי דקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו ע"כ כל"ק. ועדיין לא יתיישב כל צרכו לפי דקיי"ל כל"ב בכ"מ וקי"ל נמי מצות לאו להנות ניתנו לא הי' לנו ליפסק דרב יוסף כלל. וי"ל ועיין עירובין ל"א ע"א דמסיק דלרב יוסף כ"ע ס"ל מצות לאו להנות ניתנו: ונ"ל לקיים מילי דפ"י ע"פ מ"ש ריטב"א בע"ז הא דאמרינן מצות לאו להנות ניתנו וכתב רש"י בכ"מ דמונחי' אקרקפתא דגברא הגם שיש שכר מצוה, משום הנאה רחוקה שבאה לאח"ז לא אסור דהוי כגורם הנאה דמותר ושכר מצוה בא לאח"ז היום לעשותם וכו' ועיין ר"ן נדרים ורא"ש דפרוטה דרב יוסף לא שכיח הגם דרב יוסף ס"ל משום הכי נעשה שומר שכר משום הנאה מועטת נעשה שומר שכר, אבל אין הנאה כזו אסורה למודר דלאו הנאה היא כ"כ עיי"ש היוצא לנו מדבריו כי הנאה מועטת דלא מחשבה הנאה לענין איסור הנאה מכל מקום נעשה שומר שכר על ידה ולזה י"ל הגם דמצות לאו להנות ניתנו בוודאי הנאה קצת מחשב והנאה כזו אינה אסורה באיסור הנאה, אבל מכל מקום נעשה שומר שכר על ידה וא"ש ל"ב ע"פ פ"י. ולשנא קמא ס"ל דלא נעשה שומר שכר על ידי שכר מצוה הרחוקה לבוא רק כשמרוויח מיד פרוטה ולכן אמר משום דלא יהיב פרוטה לעני העובר בשעתא. וצריך אני לפרש הגם מה שמרוויח פרוטה לעני ג"כ הנאת מצוה היא מי מחייבו לתת לעני מצות התורה וריווח זה הנאה וריווח בא לו ע"י מצוה. וכזה כתב הרמב"ן ביבמות גבי סנדל של ע"ז דחליצתה כשירה דמצות לאו להנות ניתנו הגם שמותרת עי"ז להנשא והנאת הגוף הוא, הא גופא דאסורה בלא חליצה גזירת התורה ומצות ד' היא מה שניתרת ע"י חליצה להנשא בהיתר לאו להנות ניתנו, וכן הדבר הזה כאן. וצ"ל לפמ"ש מ"מ נעשה על ידי הרווחת ממון שומר שכר מיהת דבהנאה מועטת נעשה שומר שכר ולל"ב בלי הרווחת ממון מיד ולל"ק דווקא הרווחת ממון ומיד אבל מודה הגם שבמק"א אין זה הנאה מכל מקום נעשה שומר שכר. כן י"ל אלא דעדיין קשה סוגיא דנדרים במודר הנאה למ"ד משום פרוטה דרב יוסף הא הנאת מצוה היא דמותר באה"נ, וצ"ל כיון שמייתר ממון מקרי הנאה הגם שבא ע"י מצוה או וביותר י"ל מצות צדקה שאני שמתן שכרה ועונשה בצידה ובא בקרוב בעוד בחיותו מקרי הנאה יותר מכל שארי מצות שאין מתן שכרה בצדה ולמחר לעה"כ לקבל שכרה כנ"ל ועיין בכ"ז: ז'. וקודם בואנו למטרת כוונתינו נקדים עוד מלתא חדא בדין דשומר מצוה פטור מן המצוה במתניתין סוכה כותבי תפילין וכו' המה וחברי' וכו' כתב רש"י כדי להמציא תפילין למי שצריך לו. משמע דווקא כשכוונתו למצוה ולא להנאתו להשתכר בו וכן דייק המג"א סי' ל"ג ס"ק ח' ונתקשה מש"ס נדרים במקבל שכר על האבידה וכתב כי שם נוטל רק שכר בטילה ואינו מרויח או דתליא אם עיקר כוונתו למצוה עיי"ש ובמחצית השקל, ותמה אני שלא זכר המג"א מסוגיא דהכא דס"ל לר"ע במלוה צריך למשכון דמצוה קעביד הגם שנהנה ולפי גרסת סוגיא דכאן דר"א ס"ל לאו מצוה קעביד דלהנאתו מתכווין משמע כל עיקר כוונתו להנאתו. ור"ע ס"ל מכל מקום כיון דסוף כל סוף נעשה רצון ד' שהלוה לעני מצוה קעביד וזה דלא כרש"י סוכה וצל"ע: ואחר העיון נלפע"ד וודאי מצד השכל העוסק במצוה ויש לו הנאה במצוה ג"כ ואפשר אפילו תחלת כוונתו הי' להנאתו ג"כ מכל מקום מצוה קעביד וראי' מש"ס פסחים פ"ק האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחי' בני ומשמא תאבד לו מחט אח"כ כמו שרמז המג"א עכ"ז שם דמכל מקום למצוה יחשב לו ולר"א דס"ל מלוה על המשכון לאו מצוה קעביד ה"ה בזה אבל לר"ע ודאי מצוה קעביד. אבל שיהי' על ידי עשית מצוה כזו פטור ממצוה אחרת משום עוסק במצוה פטור מן המצוה זה דווקא כשאין לו במצוה זו שעושה הנאה הגופנית ג"כ אבל מצוה שעושה להנאתו ומכווין להנאתו הגם מ"מ למצוה יחשב לו ומקבל עליו שכר מאת נותן לאיש חסד כמפעלו, מ"מ עדיפא מצוה אחרת שאין עושה אותה להרווחתו ולהנאתו וא"ש רש"י סוכה ול"ק מש"ס פסחים דוודאי מצוה איכא אבל אינו פטור ממצוה רק כשמכווין להמציא תפילין להצריך לו כן נראה לי ברור לדינא: אלא דקשה מסוגיא דהכא לר"ע נעשה מלוה על המשכון וצריך לו שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף אלמא דפטור ממצות צדקה שאין לו בה הנאה הגופנית משום מצוה דמלוה על המשכון לצורכו והנאתו וזה דלא כדברינו דלא כרש"י סוכה וצ"ע: וליישב קושיא זו אומר אני כי אוקימתא זו דבמלוה צריך למשכון קמפלגי אזיל ללשנא בתרא פרק הכונס משום דרחמנא שעבדי' ופרושו עפמ"ש פ"י משום דיש לו שכר מצוה ולא משום דפטור ממצוה אחרת של צדקה וכן הכי נמי במלוה על המשכון שכר מצוה יש לו וס"ל לר"ע הגם שיש לו הנאה מכל מקום שכר מצוה יש לו. אבל אינו פטור על ידי מצוה זו ממצוה אחרת שאין עושה להנאתו, ולל"ק שם ל"ל לר"ע דהוא ש"ש רק באין צריך למשכון וא"ש: ויש לי להוסיף דברים על דברינו דללשנא קמא בלאו הכי קשה מידי נימא דרב יוסף תנאי היא רק ללשנא בתרא ושפיר משני להך לשנא במלוה צריך למשכון קמפלגי. הנה כבר עמדתי על שיטת רשב"א דס"ל משום הלואה עצמה דהיא מצוה נעשה שומר שכר משום דפטור באותו שעה שנוטל המשכון מפרוטה לעני, ושטוח וניעור ל"ל לרשב"א דמצוה קעביד, וצ"ל הגם דאינו רק פעם אחת ולא שכיח עני באותו שעה מ"מ מקרי הנאה שיעשה שומר שכר על ידה מ"מ קשה מאי האי דקאמר נימא רב יוסף תנאי יוכל רב יוסף לומר אנא ככולי עלמא עד כאן לא פליג ר"א רק במלוה על המשכון דלא שכיח עני באותו שעה חדא לא מחשיב לי' הנאה שיהא נעשה שומר שכר על ידה משא"כ בשומר אבידה דכמה פעמים עושה מצוה בשטוח וניעור מודה ר"א והנחתי בביאור הסוגיא בצ"ע. וכעת יאמר עפמ"ש דללשנא בתרא ג"כ משום שכר מצוה היא ופשיטא ללשנא בתרא אין לחלק בין פעם אחת להרבה פעמים דוודאי משום שכר מצוה פעם אחת נעשה שומר שכר כמו כל שומר שכר נעשה ש"ש משום פרוטה אחת כמ"ש רשב"א דכן במלוה על המשכון אלא אם הטעם משום דמרויח פרוטה לעני כשאין עושה מצוה רק פעם אחת לא שכיח שיהי' עני שם באותה שעה אבל ללשנא בתרא משום שכר מצוה אין חילוק. וי"ל דש"ס קאמר לימא בדרב יוסף תנאי באמת הי' יוכל לתרץ דכ"ע הוא בשומר אבידה כמה פעמים עושה מצוה כולי עלמא מודים אלא תינח ללשנא קמא ללשנא בתרא עדיין תנאי לכן מתרץ דבמלוה צריך למשכון קמפלגי וכ"ע ס"ל מצוה קעביד ונעשה שומר שכר על ידי שכר מצוה וללשנא קמא דבעי שיהי' פטור על ידי זה מצות צדקה במלוה צריך למשכון לא מפטר גם לר"ע אלא ללשנא קמא בלאו הכי א"ש דככולי עלמא הוא כשומר אבידה וא"ש נכון ועיין:
ובמאי דכתיבנא מיושב קושית יש"ש למה שבקו להלכתא לשנא בתרא ונקטו כלשנא קמא משום פרוטה דרב יוסף ולמ"ש א"ש דתוס' הקשה למה לא מתרץ מתניתין כר"א ובאין מלוה צריך למשכון וכאן כ' דלא רצה לומר דר"י פליג על ר"א ור"ע. ולפמ"ש מהרש"א בכוונת תוס' לעיל בשיטת רש"י דווקא מה שמפורש בברייתא דמודה ר"א לא רצה לומר דר"י פליג לא א"ש תירוץ זה וכ"ש לפמ"ש מהרש"א דתוס' לעלמו ל"ל הא מלתא. ובאמת זו אחת מן ראיות שמביא תוס' דאין הלכה כרב יוסף. ולפמ"ש אין מזה ראי' דללשנא קמא דטעמא דרב יוסף משום פרוטה במלוה צריך למשכון לא פטור מן המצוה וגם לר"ע לא נעשה שומר שכר וס"ל סתמא דש"ס דהלכתא כלשנא קמא לכן לא מוקי מתניתין כר"א. ומזה הוכיחו דהלכה כלשנא קמא אליבא דרב יוסף והא דהלכה כרב יוסף הוכיחו בלאו הכי מן הסוגיא כמו שבארנו לעיל והא"ש דשבקו אוקימתא דש"ס במלוה צריך למשכון כיון דעיקר כל"ק אליבא דרי"ס תו לא צריך לומר במלוה צריך למשכון קמפלגי דבלאו הכי אתי' כר"ע וגם אי אפשר לומר דבהכי פליגו כי ללשנא קמא שהוא הלכתא גם לר"ע לא נעשה שומר שכר בצריך למשכנו ועושה להנאתו וא"ש רש"י במתניתין ושיטת רמב"ם וטוש"ע והדברים ברורים וקרובים למרכז האמת לדינא בעזה"י: ח'. הש"ך הוציא ממ"ש הרי"ף משום פרוטה דרב יוסף בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלוה חייב במשכון יתר על החוב ש"מ דס"ל דאיכא משום דרב יוסף גם שלא בשעת הלואה וכתב טעמא לפי שיטת הרא"ש דיש מצוה בשטוח וניעור ולרשב"א אי ל"ל משום שטוח וניעור אלא משום שעת הלואה לחוד זה לא שייך שלא בשעת הלואה עיין ש"ך ס"ק ט' וס"ק ל"ו בסופו לטעמא דרא"ש נעשה בנו שומר שכר משום שטוח וניעור משא"כ לרשב"א ועיין תומים במלוה למומר ועשה תשובה דתליא ברא"ש ורשב"א אלא שכתב אפשר שלא בשעת הלואה גם לרא"ש לא נעשה שומר שכר כיון שמחזיר לו כסות יום בלילה וכו' יוכל הלוה לשוטחו אז ועיין ת"ח שכתב שלא בשעת הלואה מצוה קעביד דאינו נוגשו ולוקח משכון. ולזה אפילו לרשב"א נעשה שומר שכר שלא בשעת הלואה ולמ"ש התומים גם לרא"ש צ"ל כן ועוד י"ל שלא בשעת הלואה נעשה שומר שכר על ידי שמצוה עושה בכל פעם שמחזירו ביום או בלילה ואפילו לרא"ש דבעי שעושה מצוה כמה פעמים ולדברי תומים דאין מצוה בשטוח וניעור דהרי מחזיר בידו ויוכל הלוה לשטחו, מכל מקום משום זה בעצמו נעשה שומר שכר דמצוה קעביד בכל פעם שמחזיר לו כנ"ל:
ובזה נ"ל ליישב הא דכתב רי"ף ורמב"ם וש"ע אחד שמשכנו בשעת הלואה ואחד שמשכנו שלא בשעת הלואה והרגיש הסמ"ע דזו ואין צריך לומר זו היא הא שלא בשעת הלואה איכא בלאו הכי מדרי"צ. ולמ"ש י"ל דרבותא קמ"ל לא מבעיא בשעת הלואה דחייב במשכון יתר על החוב משום דרב יוסף אפילו שלא בשעת הלואה ה"א דליכא משום דרב יוסף ומשום דרי"צ לא מחייב רק נגד החוב כמ"ש תוס' ב"מ כ"ט דלא כש"ך קמ"ל אפילו שלא בשעת הלואה חייב ביתר דאיתא לדרב יוסף גם שלא בשעת הלואה. וטור כתב לא שנא שלא בשעת הלואה לא שנא בשעת הלואה י"ל דס"ל כשיטת ש"ך דמשום דרי"צ ג"כ חייב בהיתר על החוב ואיכא זו וצריך לומר זו ל"מ שלא בשעת הלואה איכא דרי"צ ואפילו ביתר על החוב, אפילו בשעת הלואה משום דרב יוסף. ודוק בטור כד מביא שיטת הגאונים דפוסקים כשמואל כ' בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה חייב בחוב יתר על המשכון נ"ל לשיטה זו הוי זו וצריך לומר זו ל"מ בשעת הלואה דחייב אפילו בחוב יתר על המשכון משום דשמואל אפילו שלא בשעת הלואה סד"א דליתא לדשמואל כשיטת הג"א קמשמע לן גם שלא בשעת הלואה איתא לדשמואל ואתי שפיר:
ט'. הרא"ש בשבועות והטור לא חלקו אי הלכה כשמואל ואינו משלם מה דהמשכון יתר על החוב בין הלוהו פירות להלוהו מעות והקשה הש"ך ס"ק ט"ז הלא בפירות גם ר"י מודה דנעשה שומר שכר משום הנאה שיש לו וגם מה שהמשכון יתר על החוב נעשה שומר שכר והעלה דס"ל מאחר דת"ק סתם ולא חילק בין הלוהו מעות להלוהו פירות דבפירות אפילו ביתר על החוב נעשה שומר שכר ש"מ דל"ל לחלק בין פירות למעות דלא כר"י אלו דבריו ז"ל. וצ"ל הא דאמר ר"י הלוהו פירות שומר שכר משמע כמו לת"ק נגד החוב דבשוה קאי ולא איירי מיתר כלל ותי' הש"ך דחוק לומר דת"ק ור"י אזלו בתר איפכא לר"י פירות עדיף מהלוהו והלוהו מעות גרע ולת"ק הלוהו מעות כמו שומר שכר ופירות לא עדיפא. ולולי דברי הש"ך הי' נ"ל בישוב קושיתו החמורה דנ"ל דלר"י בהלוהו פירות ג"כ אינו מפסיד רק נגד החוב דנראה לומר טעמא דר"י לאו משום הנאת הלואה נעשה שומר שכר על המשכון, מה למשכון להנאת הלואה, אלא טעמו משום דתפס לי' אזוזי הגם דל"א משום דתפס אזוזי כמ"ש תוס' ורא"ש כתב בפ"ק דקדושין אפילו שלא בשעת הלואה ל"א דתפס לי' כיון דמעיקרא הכניס עצמו לכך בלי הנאה דידי' כ"ז בהלוהו מעות אבל הלוהו פירות דעיקר הלואה הנאה דידי' היא דפירי מרקבו ולא הי' בטוח במעותיו וע"י משכון הנאה והרווחה שלימה היא דתפס משכון אזוזי נעשה שומר שכר על המשכון דתפס אזוזי. ובזה מיושב קושית פ"י לפי דמוקי מתניתין בשלא בשעת הלואה קשיא לר"י וכי משום הנאה שהי' לו בשעת הלואה יהי' שומר שכר על המשכון שנוטל אח"כ ולמ"ש לק"מ בשעת קבלת המשכון יש לו הנאה דתפס אזוזי שהי' לו בו הרווחה ונכנס לכך מדעתו ולהנאתו וא"ש. ולפ"ז לפמ"ש ריטב"א דכל דתפס לי' אזוזי אינו נעשה שומר שכר רק נגד החוב ולא יותר ולא דמי לאומן דנעשה שומר שכר משום דתפס אזוזי על כל הכלי כולו שאני אומן כל שהכלי גרוע יש לו שכר אומנתו ביותר משא"כ במלוה על המשכון דלא כש"ך דס"ל כל דתפס אזוזי נעשה שומר שכר אפילו ביותר מחובו עיין ש"ך ס"ק י"ז. ולפ"ז א"ש דלא כתבו הטור ורא"ש והרמ"א דיש חילוק בהלוהו פירות דאפילו משכון יתר על החוב חייב לשלם משום דר"י, דגם לר"י אינו חייב רק משום דתפס אזוזי ודווקא כנגד החוב וא"ש ועיין: ויש לעיין בהלוהו פירות שיש לו הנאה בהלואה אפשר ליכא משום דרב יוסף ל"מ לשיטת הרמב"ם ומחבר דסתמו ולא כתבו אפילו במלוה צריך למשכונו נעשה שומר שכר וס"ל להלכתא ביש לו הנאה ליכא מצוה א"כ הה"נ בהלוהו פירות, ואפילו לפי שיטת הרי"ף דנקיט להלכתא אפילו במלוה צריך למשכון י"ל במלוה פירות דיש לו הנאה מעיקר הלואה ואם לא הלוהו הי' מפסיד דמרקבו פירי לכ"ע ליכא מצוה כן הי' נראה מסברא אלא מדכתב הרי"ף ורמב"ם אפילו בפירות חייב ביתר שמע. מינה דס"ל גם בפירות איכא מצוה במשכון, וטעמא לא ידענא חוץ לשיטת הרא"ש משום דשטוח וניעור מצוה הוא וגם לרא"ש לפי הפשוט ה"א דלאו מצוה קעביד בשטוח וניעור דלטובת עצמו עושה והכניס עצמו מעיקרא לכך לטובתו והנאתו ובטלה דעתנו וסברתינו מאחר דמפורש יצא מרי"ף ורמב"ם וטוש"ע דלא שנא פירות לא שנא מעות במשכון יתר על החוב. ונ"ל דיש להם ראי' ממתניתין דמלוה על המשכון שומר שכר ולא נכנס ת"ק לחלק בין הלוהו מעות דנעשה שומר שכר על כולו בין הלוהו פירות ש"מ דל"ש ועיין: ובדברי' אלו ארווח לנו ליישב הא דכ' הרמב"ם והמחבר בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות דהוא זו ואין צריך לומר זו והרגיש הסמ"ע בזה, ולמ"ש דמשום טעמא דר"י אינו חייב רק נגד החוב אלא משום דרב יוסף לפי דקיי"ל כת"ק ולא כר"י. וא"ש זו וצריך לומר זו קאמר ל"מ הלוהו מעות דחייב ביתר משום פרוטה דרב יוסף אפילו בפירי ס"ד דלא שייך פרוטה דרב יוסף מטעמא דכתיבנא קמ"ל וא"ש. וטור דנקיט איפכא בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות י"ל דס"ל כש"ך משום טעמא דר"י חייב בחוב יתר על המשכון איכא זו וצ"ל זו ל"מ פירי משום טעמא דר"י, אפילו מעות משום טעמא דרב יוסף. ולפ"ז י"ל דאפשר דגם הרמב"ם וטוש"ע ס"ל אפילו במלוה צריך למשכון וסמכו דנלמד מקו"ח מפירות דאיכא דרב יוסף כ"ש במלוה צריך למשכון ועיין: י'. כתב הטוש"ע באם טוען המלוה טענת אונס והלוה טוען שמא נשבע המלוה ונפטר ובסמ"ע ס"ק י"ג דהו"ל כאיני יודע אם החזרתי לך היינו איני יודע אם פרעתיך דאל"ה ל"מ שבועה להוציא מן הלוה ועיין פ"י ריש הסוגיא וכ"כ מפורש. אמנם עיין ר"ן שבועות במתניתין המלוה על המשכון בהקשותו על הרמב"ן כתב מפורש פעמים דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי עיי"ש א"כ בטענת אונס ל"מ שבועה דמלוה להוציא. אלא דצ"ע על הר"ן מה מועיל שבועה לר"א, וצ"ל דר"ן לא פשיטא לי' דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי רק לר"ע דאבד המשכון אבדו מעותיו דלגביינא שקלא נגד החוב אבל לר"א דלזכרון נקטה לא הוי כפרוע כ"ז שתחת ידו והו"ל כאיני יודע אם פרעתיך. ויש לומר עוד גם לר"ע לא ס"ל לר"ן דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי רק לשמואל דקבל עליו המשכון נגד החוב אבל אי לרב יוסף דנעשה עליו שומר שכר משום דמצוה קעביד ובנאבד המשכון כשבאו לחשבון תופס הלוה במעותיו ונדמה שחייב לו שאבד חפצו הו"ל כיש לי עליך ממק"א הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך ועיין סברא כזו בקצה"ח על המחבר שם. ולפ"ז גם לר"ן א"ש דינו של הש"ע בטענת אונס נשבע המלוה ונוטל דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך דמחבר אזל דקיי"ל כר"י ולא כשמואל, אלא דרמ"א מביא דעת הפוסקים כשמואל במפרש דאבד גם חוב היתר על המשכון ומפרש הש"ך משום דשמואל, ולר"ן דס"ל לשמואל הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי בטענת אונס אינו גובה בשבועה וכן למ"ש הרמ"א וי"א דלא קיי"ל כרב יוסף רק משום דשמואל חייב בטענת אונס אינו נוטל בשבועה מדסתים ולא כתב חילוק דין זה ש"מ דס"ל גם לשמואל הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך דלא כר"ן וכן נראה שיטת רמב"ן דלא תוקשי עליו קושית הר"ן בשבועות דס"ל דהו"ל כא"י אם פרעתיך אפילו לשמואל ועיין: ויש מקום עיון לפי זה לפי שכתב הרמ"א דספיקא דדינא הוא אי קיי"ל כרב יוסף או כשמואל ומספק אין צריך הלוה לשלם מה שהחוב יתר על המשכון ולא המלוה מה שהמשכון יתר על החוב, אם המלוה טוען נאנס אם יוכל לגבות בשבועה דלמא הלכה כשמואל ויוכל הלוה לטעון קים לי' כר"ן דלשמואל הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי, ואם תפס המלוה יוכל לומר קים לי כדפוסקים כרב יוסף או כרמב"ן דהו"ל גם לשמואל איני יודע אם פרעתיך אבל לגבו' מלוה לא. לסוברים דמוציאים מכח ס"ס אפשר מוציאים מלוה מס"ס שמא הלכה כרב יוסף ואפילו הלכה כשמואל שמא הלכה כרמב"ן דהו"ל א"י אם פרעתיך אפילו לשמואל וצ"ע לדינא: י"א. הרמ"א כתב דהוא ספיקא דדינא ועיין ש"ך שכתב דאי תפס ל"מ מיני'. וכתב עוד אם תפס המלוה כנגד החוב ג"כ ל"מ מיני' דיוכל לומר קים לי דלא כשמואל ודלא כרב יוסף. וכבר תמהו עליו איך אפשר דלא כשמואל ודלא כרב יוסף הא קתני במתני' שומר שכר וממ"נ או משום דשמואל או משום דרב יוסף ועיין תומים וקצה"ח. ואפשר לקיים דברי ש"ך דיוכל לימר טעמא דמתני' משום דרי"צ דקים לי' כפוסקים דרי"צ אפילו בשעת הלואה. ולשיטת בה"ג לפי שמפרשו רשב"א בגיטין דווקא בלא שטר איתא לדרי"צ בשעת הלואה ואי איכא שטר יוכל לומר קים לי כדסברו דרי"צ בשעת הלואה ומתניתין דהוא שומר שכר משום דרי"צ ולא משום שמואל ורב יוסף. ודווקא בלא שטר כבה"ג וביש לו שטר יוכל לומר קים לי כהנ"ל. עוד י"ל עפמ"ש פ"י גיטין דבמלוה צריך למשכון ליתא לדרי"צ והסברנו טעמו כעין שיטת בה"ג כל דלאו לגביינא וסמך העיקר על המשכון ליתא לדרי"צ ובמלוה צריך למשכון דלצורכו נקיט ואין העיקר למשכון לגביינא על חוב כמ"ש הת"ח ויוכל לומר קים לי בצריך למשכון דליתא לדרי"צ ועיין: י"ב. במלוה צריך למשכון שבררנו לעיל דשיטת רמב"ם וטוש"ע ורש"י דליתא לדר"י ושיטת הרי"ף גם בכה"ג איתא לדרב יוסף, צ"ל דאי תפס המלוה יוכל לומר קים לי כפוסקים דרב יוסף ולא כשמואל וקים לי בצריך למשכון כרש"י ורמב"ם וטוש"ע דסתמי וכתב הש"ך דס"ל ה"ה בצריך למשכון והט"ז כ' מדסתמו דס"ל בצריך למשכון ליתא לדר"י ויוכל לומר קים לי כט"ז ודלא כרי"ף כנ"ל לכאורה: אלא דנ"ל כיון דאיכא ספיקא אם במלוה צריך למשכון מצוה קעביד אי כש"ך אי כט"ז אליבא דרמב"ם וטוש"ע וכיון דספק מיהת היא אם עני עובר באותה שעה א"צ לתת לו דהוא ספיקא דממונא הגם דאמרינן במתניתין עניי' צדק משלך ותן לו מספק לכמה שיטת דווקא בדאיכא חזקת ממון לעניי'. ועוד דווקא בחלק העני לקט שכחה וכדומה במתני' כהמנה או בנמצא מעות ואינו יודע אם של צדקה הוא עיין יו"ד סימן רנ"ט אבל בספק אם מחויב לעשות מצות צדקה משום שעוסק במצוה נראה לי דל"ש בזה צדק משלך ועיין ש"ך יו"ד בספק אם מחויב והכא עדיף טפי כמובן כיון שפטור לתת לעני יהי' משום ספק סוף כל סוף נהנה מן המשכון שפטור מפרוטה לעני ממילא הוא שומר שכר למאן דס"ל דרב יוסף וא"י לומר קים במלוה צריך למשכון דליתא לדר"י כיון דספק הוא שמא לעוסק במצוה יחשב פטור מפרוטה לעני שוב הוא שומר שכר מוודאי ולא מספק ואי תפס מפקינן כנ"ל לדינא ועיין: י"ג. הרמ"א מביא רק במפרש אי קיי"ל כשמואל והוא ספיקא דדינא ובחוב יתר על המשכון אין צריך הלוה לשלם מספק אבל בסתם נראה דליכא ספיקא דדינא בחוב יתר על המשכון הגם דרש"י ס"ל לפי פרישו דשמואל בסתם אמר אבד כולו, מכל מקום אנן לדינא לא חוששין לשיטת רש"י ואפילו קים לי לא יוכל לומר הלוה דדעת רש"י יחידאי היא כצ"ל. ולפע"ד נראה אפילו ניחוש לרש"י מ"מ צריך הלוה לשלם מה שהחוב יתר בסתם דצ"ל בסתם גם אם הי' בדעתו לקבל עליו הא הוי דברים שבלב ולא מהני, צ"ל דהוא אומדנא דמוכח וכהאי גוונא הוי דברים כמ"ש תוס' ורא"ש בקדושין גבי המוכר נכסיו על מנת למיזל לא"י. וכ"ז לשמואל ומאן דס"ל הלכתא כוותי' אבל עכשיו אנן דמספקינן אי הלכתא כוותי' או אפילו למאן דס"ל דהלכתא כוותי' אבל מספקא לן אי כרש"י אפילו בסתם או כר"ח דווקא במפרש וכיון דמספקא לן בגוף האומדנא גם אי קמי שמיא גליא דהי' בדעתו כן שוב הו"ל דברים שבלב דאומדנא דמוכח מיהת לא הוי דהא מספקא לן באומדנא זו ממילא לא הוי דברים מה שבלבו ולא בלב ב"א וצריך הלוה לשלם ע"פ גבי' ב"ד כנ"ל ברור: י"ד. הש"ך ס"ק י"ב כתב דלדינא דהכל ספיקא דדינא היינו באומר אע"פ שאינו שוה כה"ח ואפילו אמר מפורש באר היטיב שמקבל עליו אפילו נגד היתרון החוב על המשכון הוי ספיקא דדינא ולכאורה בשני' אי תפס המלוה לא מפקינן דיאמר נא קים לי כדסוברי' דל"מ פירש דלא כשמואל. ואחר העיון לדינא נ"ל דחלוקים הם בדינם, במפרש שמקבל עליו גם נגד שהחוב יתר על המשכון אי תפס המלוה מפקינן ואמינא תרי טעמת למלתא דידי, אחד הא טעמא מאן דס"ל דלא מהני פירש דלא כשמואל כתב תוס' בטעמא דר"א דפליג בפירוש משום דהוא אסמכתא מלתא בעלמא פטפוטי דברים קאמר ולא בהסכמות לבו והה"נ זהו הטעם דלא קיי"ל כשמואל אפילו במפרש משום הכי הוא. וי"ל כ"ז אי וודאי לא נקטינן כשמואל, אבל השתא דספק הוא לדינא ואי אפשר להוציא מן הלוה איך נאמר כי מלתא בעלמא ופטפוטי דברים אמר, הא מפסיד ע"י דבריו לנפשו שע"י דבריו לא יוכל להוציא בב"ד מלוה דאנן מספקי' לי' וע"כ דבהסכמות לבו אמר ושוב אין ספק בדבר וגם אם תפס מלוה מפקינן מיני'. ויש לפקפק תינח באיש דדינא גמירא, אבל בא"י י"ל אסמכתא הוא, אלא חדא ועוד קאמינא דאי תפס מפקינן ממנו דהא דאסמכתא ל"מ הגם דהוי דברים שבלב סותר נגד מה שאמר בפה מלא דאומדנא דמוכח הוא דלא אמר דבר זה בלב שלם לחייב עצמו מה שאין דרכו בכך וכדומה, וכל זה מעיקר הדין אבל עכשיו שאנו מסופקים אם זה בסוג וגדר אסמכתא לכן גם אם קמי שמיא גליא דהי' בלבו נגד מה שאמר בפה הוי דברים שבלב וחייב מוודאי ולא מספק ואי תפס מפקינן מיני' בב"ד. וכ"ז במפרש בפה מלא להפסיד הכל ותלי' באסמכתא אבל באומרו אע"פ שאינו שוה דמספקי' בפירש דבריו אם התכווין מ"מ מקבל עליו להפסיד הכל וקיצר בדברים או לא כה"ג ספק הוא לדינא שמא אין במשמעות דבריו שיפסיד הכל ואם תפס המלוה לא מפקינן כ"ז נלפע"ד נכון לדינא בעזרת דיין אמת וצדק: ט"ו. יש לי מקום עיון וספק לדינא בדשוה המשכון כנגד חובו ומפרש שמקבל עליו כנגדו אם אמרינן דאינו רק שומר שכר כדינא דלשמואל אינו רק שומר שכר דלא כהה"מ או נימא כיון דלא הי' צריך לפרש דבלא"ה כל כשנגדו סתמא כפרושו והוא פירש קבל עליו אחריות דאונסין ולטפוי אתא אפילו אונס דלא שכיח מקבל עליו ועיין ב"י סימן רצ"א כמקבל אחריות סתמא אין מקבל על עצמו אחריות אונס דלא שכיח, אבל כאן י"ל כיון דשומר שכר בלא"ה הוא ולא הי' צ"ל ש"מ לטפוי אונסין אתי, ויש דמיון לזה בכתובות ר"פ הכותב קנו מידו מהו ומפרש הרי"ף כיון דסגי באמירה והוא עשה קנין אמרינן שסילק עצמו ממכירה ג"כ ופליגו וס"ל לר"נ ממכירה סילק עיי"ש וכן י"ל כאן. ויש לחלק שם אמר שמסלק עצמו וא"צ קנין דאמירה מהני וכבר גילה דעתו על ידי אמירת פה אמרינן דקנין שעשה לטפוי' בא לסלק עצמו יותר ממה שיש במשמעות דברים משא"כ כאן דבסתם לא גילה דעתו רק דסתמא כפרושו י"ל אפשר דלא רצה לסמוך על זה ואמר מפורש ושום שכל ואינו מוכרח ונ"ל דגם בהא אמרינן דבי' דחייב עצמו ממה שהוא סתמא כפרושי' וכאינו שווה לא קמבעי לי דהי' צ"ל שמקבל עליו מה שהחוב יותר משווי המשכון כי קמבעי לי בדשווה וצ"ע לדינא: ויש בידי פלפולא טבא ליישב דקדוק עצום שהרגיש בו התומים בש"ס שבועות דמקשה על שמואל מסיפא דרישא ולא מקשה מרישא דרישא וכבר ישבנו זה בביאור הסוגיא. וכעת יאמר דלכאורה אין כאן קושיא על שמואל דלמא מתניתין אבד המשכון באונס אלא דע"כ גם כנגד המשכון לא אבד דבאונס פטור לשמואל, אלא דיש להקשות לפי הצד שכתבנו בדשוה המשכון והוא מקבל עליו דיאבד כל חובו כשיאבד המשכון כיון שלא הי' צריך לפרש ודבריו לבטלה ש"מ דאונס קבל עליו לפי זה לא צריך לאוקמי שמואל במפרש ומתני' בלא פירש י"ל מתניתין ג"כ במפרש שאמר שמקבל עליו המשכון כננד החוב ובאבוד המשכון יפסיד ואבד באונס וחייב הלוה הכל דפטור מאונסין, אלא דלוה טוען דקבל עליו אונס ג"כ מדפרש ואמר שמקבל עליו הרי סתמא כפרושו וע"כ דאונס קבל עליו ופטור מן הכל והמלוה טוען דלא הי' שוה כל החוב והוצרך לקבל עליו כנגד כל חובו מפורש אבל רק כשומר שכר ולא אונסין וא"ש מתניתין גם במפרש ובטענת אונס. אלא הא ברישא דסיפא קתני דמודה לוה דהי' החוב יתר על המשכון אלא לא כ"כ כמו שאומר המלוה ועכ"פ לא הי' שוה כ"כ והי' צריך לפרש ואונס לא קבל עליו ולמה ישבע הלוה ויפטור הא אונס לא קבל עליו וע"כ דמתניתין לאו בטענת אונס איירי אלא במה שהמשכון פחות מהחוב ושפיר מקשה לשמואל והוצרך לתרץ מתני' בלא פירש וא"ש דלא מקשה רק מסיפא דרישא דמרישא דרישא י"ל כקושיתי ומיושב קושית התומים ע"ד פלפולא טבא חריפתא וקב"ה חדי בפלפולא ברוך הוא וברוך שמו, שנתן התורה לעמו, מאיר עיני חכמים המבקשים חנינת דעת מעמו, יאר פניו אתנו סלה ללמוד וללמד לשמור ולעשות כיהר"ר. הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: