אור ברסלב

כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

תשובה ט'

תשובה ח'

בעזה"י. מה שחנני הי"ת בעיון מעט בסוגיא דפרוזבול גיטין ל"ז ע"א בלימוד השעורים תר"ל לפ"ק פ"ב יע"א: תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל וכו' מדהקדים מתני' פרוסבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים משמע דפרוסבול אינו משמט הוא מעיקר הדין מקרא נפקא ואת אשר יהי' לך את אחיך ולא של אחיך בידך כמ"ש תוס' ונראה מתוס' כאן דליכא פרוסבול אלא המוסר שטרותיו לב"ד והלל תיקן שיהי' עושין כן ומאי תיקן דרש והתקין וא"ש דמקדים פרוסבול אינו משמט הוא מעיקר הדין ואתי הלל ותיקן שיהי' עושין כן. אמנם תוס' במכות ג' ע"ב כ' מוסר שטרותיו ופרוסבול ב' דברים הם מוסר שטרותיו ממש הוא דאורייתא ופרוסבול אפי' אינו מוסר ממש רק כותב או אומר. ורש"י שם כתב מוסר שטרותיו היינו פרוסבול נראה דס"ל דמוסר שטרותיו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והנה ממ"ש רש"י כאן מוסרני לכם שטרותי וכן ממ"ש רש"י בכל הסוגיא שטרותי לא מוכח דס"ל מסירה ממש אלא שכותב שמוסר שטרותיו וכאלו מסורים דמיא אפילו לא מסר אלא דאתי לאפוקי מע"פ דלא מהני כתיבה שמוסר חובותיו, וטעמא דבמע"פ לא מהני כ' פ"י כיון דאפשר לו לכתוב שטר ומדמה למלתא דגובה מן משועבדים בשטר ולא במע"פ דאפשר לו לכתוב שטר, ואין הדמיון עולה יפה, התם דאיכא פסידא ללקוח' ולכן במע"פ אינו גובה דל"ל קלא והו"ל לכתוב שטר והיו נמנעין הלקוחות ואיהו דאפסיד אנפשי' אבל הכא מ"ש בע"פ או בשטר, ולמה תיקנו במלוה בשטר יותר מבע"פ. ונ"ל הא תקנת הלל שלא יהי' נמנעים מלהלות ומלוה ע"פ בלא"ה אינו נכון ואפילו בעידים והמובחר שילוה בשטר כמבואר בח"מ סי' ע' והוא מש"ס ב"מ עיי"ש, ולכן לא תיקן שיהי' פרוסבול במע"פ דמה לנו לתקן תקנה שלא יהי' נמנעים מלהלות בע"פ דאינו נכון וא"ש נכון: אלא מרש"י מכות שכתב על מתני' המוסר שטרותיו לב"ד היינו פרוסבול שתיקן הלל משמע דס"ל מוסר שטרותיו ממש הוא דתיקן הלל דווקא כדס"ל לתוס' בשיטת רש"י מדכ' לרש"י דמפרש דרבא קאי ג"כ על קושית ש"ס תחלה צ"ל דס"ל דקרא דשל אחיך בידך אסמכתא ע"כ דס"ל לרש"י דליכא תקנת פרוסבול רק במוסר שטרותיו ממש והוא דרבנן אבל בלי מסירה לא מהני אפילו מתקנת הלל ועיין מהרש"א ופ"י. וצ"ל למה באמת לא תיקן הלל אפילו בלי מסירה ממש שלא ימנעו להלות כדי לטרוח למסור שטרותיו לב"ד כמו דס"ל לר"ן ותוס' מכות צ"ל דאסמכו אקרא ולא של אחיך בידך והיינו מוסר שטרותיו ממש דנראה קצת כגבוי ומשמע מקרא, אבל בלי מסירה לא מצאו אסמכתא לא תיקנו ועיין: אבל קשיא לי על שיטת רש"י מכות מלקמן ע"ב אימא בי' מלתא דלא כתוב ככתוב דמי וכ' רש"י דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהם לב"ד ואע"ג דלא כתב יהי' ככתוב. מדכ' רש"י דסתם מלוין יהי' כמוסרין שטרותיהם ע"כ צ"ל דאפילו לא מסר כמסור כך הוא מעיקר תקנת הלל ור"נ הי' מתקן שסתמא דמלתא הגם דלא כ' ולא אמר הריני מוסר יהי' סתמא כפרושו דסתמא ניחא לי' בהכי, ואי בעי מוסר שטרותיו לב"ד דוקא איך אפשר שיהי' סתמא כפרושו הא מחוסר המסירה ממש לידם וכי תימא דלא בא ליד ב"ד כבא לידם וע"ז לא שייך סתמא כפרושו, ולפי' הרא"ש דלא ס' ככתוב שא"צ כתיבה דווקא א"ש אבל רש"י לפי שיטתו ופרושו צלע"ג: ולולי דתוס' ס"ל בשיטת רש"י דליכא פרוסבול רק במוסר ממש הי' נ"ל דרש"י ס"ל דעיקר פרוסבול דרבנן אפילו במוסר שטרותיו ממש ואסמכיה אקרא, ותיקן גם בלי מסירה ג"כ כדי שלא ימנע מי שאין רוצה להטריח למסור שטרותיו או לא ניחא לי' שיהיו שטרותיו ביד ב"ד או אינו רוצה לגלות מסתוריו, אלא אי הי' מוסר שטרותיו ממש לב"ד דאורייתא משום דיש שמונעים משום שאין רוצים למסור שטרותי' לב"ד לא הי' הלל מתקן תקנה ולהפקיר משום סיג וגדר כמ"ש רש"י לרבא דזה משום יש נמנעים אינו גדר וסיג כ"כ לתקן להפקיר ולהפקיע משו"ה ס"ל לרש"י דמוסר שטרותיו ממש ג"כ מתקנתא הוא ומשום הפקר ב"ד וכל שהוצרך לתקן ולעשות סיג והוצרך להפקיר ולהפקיע תיקן הענין בשלימות אפי' אין מוסר שטדותיו לב"ד משום יש שנמנעים למסור שטרותיהם ביד ב"ד ממש. ובמלוה ע"פ לא תיקן כמ"ש לעיל ימנעו וימנעו מלהלות ע"פ הא אינו מן הראוי להלות בלי שטר. וא"ש מ"ש רש"י במכות מוסר שטרותיו היינו פרוסבול שהתקין הלל היינו שזה הי' מן ההכרח ותקן דנמנעים הרבה מן הלוין שלא הי' להם שום דבר להציל ממונם, והוצרך לתקן מוסר שטרותיו ממש ואסמכ' אקרא שוב תיקן גם בלי מסירה ממש ג"כ מהני מפני יש נמנעים שלא למסור שטרותיהם לב"ד וא"ש נכון לפע"ד: וי"ל הא דאביי לא מתרץ כרבא וכי לא ס"ל דהפקר ב"ד הפקר והלא מקרא מפורש הוא בעזרא. ומה דמתרץ על הקושיא ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטת ותיקנו רבנן דמשמט משום דיש כח ביד חכמים וכו' ולא מתרץ משום הפקר ב"ד ל"ק כ"כ דעדיפא משני דיש כח ביד חכמים וקמ"ל אפילו היכא דליכא משום הפקר ב"ד ג"כ יש כח בידם לעקור בשוא"ת ואגב קמ"ל הא מלתא מה דלא ידע המקשן, אבל מדלא מתרץ על תחלת הקושיא על תקנת הלל דלא משמט משום הפקר ב"ד אפילו למ"ד דשמיטה בזה"ז דאורייתא קשיא. וי"ל דס"ל לאביי דכל שמוסר שטרותיו לב"ד מסירה ממש דאורייתא הוא מקרא וס"ל דרשא גמורה היא ולא מאשר לאחיך בידך והלל תיקן אפי' בלא מסירה ממש משום יש שנמנעין למסור שטרותיהם מסירה ממש משו"ה לא ניחא לי' דיתקן הלל תקנה יעשה הפקר ב"ד, ולכן מתרץ דעיקר שמיטה דרבנן הם אמרו דמשמט והם אמרו דמועיל פרוסבול אפילו אינו מוסר ממש לב"ד, ורבא ס"ל דמוסר ממש ג"כ דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומצינו כמה וכמה פלוגתות כה"ג דתנאי ודאמוראי אי דרשא גמורה או קרא אסמכתא וכיון דס"ל לרבא דמסירה ממש מתקנתא הוא שפיר מתרץ דהפקר ב"ד הפקר כנ"ל ויש להאריך עוד בזה עד"פ:

ותקנו רבנן דמשמט זכר לשביעית וכ' תוס' הא דלא תקנו רבנן נמי זכר ליובל דאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. עיין מהרש"א דלא רצו לתקן לחצאין. ונ"ל הטעם פשוט שיאמרו אשתקד הי' יובל נוהג ולא נהג בהשמטת זריעה כן עתה ומשו"ה ג"כ לא תקנו שביעית בזה"ז רק לכספים. וכה"ג כתב הר"ן בע"ז בסתם יינם שהוצרכו לאוסרו בהנאה דאל"ה יאמרו גם יי"נ גמור מותר בהנאה ועיין פ"י ריש פרק לולב הגזול, ועיין ריש ביצה אשתקד אכלנו ביצתה ביט"ש: וכ' מהרש"א הא דתקנו שמיטה משום זכר ולא תקנו יובל ולא שביעית, דחששו לשביעית יותר, ולא כ' טעמא דמלתא. ונ"ל מלבד דיובל לשנים רחוקים משמיטה ואם ישתכח שמיטה יעברו הרבה פעמים כפלי כפלים מיובל עוד י"ל עפמ"ש הסמ"ע דלולי מ"ש תוס' הי' נ"ל דשמיטת כספים נוהגת בכ"מ גם בח"ל לכן תקנו וחששו לו משא"כ יובל דאינו רק בא"י עי"ש. והנה לא ניחא לי' בזה דמ"מ הי' להם לחוש גם ליובל שישתכח, וגם אם יהיו כל ישראל בא"י לעתיד ב"ב לא ישמרו היובל לכן כ' תוס' דא"א לעמוד בשניהם וא"א רק לתקן או יובל או שביעית ובחרו בשמיטה טפי מפני שהוא מצות כל ישראל כנ"ל נכון. אלא דיש להקשות קצת כיון דאין לשמיטה בלי שימנו יובל ואם ישתכח תורת יובל גם שמיטה לא יהי' כדינו גם אם ישמרו השמיטה. וי"ל דע"י שמיטה יזכרו גם ביובל ועיין: רבא אמר הפקר ב"ד הפקר כתב רש"י דרב מתרץ אפילו לרבנן דרבי דשמיטה בזה"ז דאורייתא א"ש דהפקר ב"ד וממילא מתורץ הקושיא לרבי איך תקנו שמיטה דהפקר ב"ד. ותוס' ס"ל דלא קאי רבא רק לתרץ דל"ק איך תיקנו שמיטה. ורמב"ם כ' דפרוסבול ל"מ רק בזה"ז דשמיטה דרבנן אבל לא מועיל לדאורייתא והיינו הלכתא למשיחא כשיהי' יובל נוהג ושמיטה דאורייתא ל"מ פרוסבול. וראב"ד חולק עליו דקיי"ל כרבא דהפקר ב"ד הפקר ואפי' לשמיטה דאורייתא מהני, והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דשיטתו כשיטת תוס' דרבא על אביי לבד קאי וכתב מלתא בטעמא דלא הפקירו רק להוציא מזה אלא להחזיק ללוה מה שבידו ודבריו תמוהים דהא רבא יליף מקרא דיחרם כל רכושם הרי הפקירו ממון שביד הבעלים וצ"ל לענין פרוסבול לא רצו להפקיר כ"כ להוציא מן הלוה ליד המלוה אלא להחזיק בשלו ובידו ודוחק. ולא ידעתי למה התחכם הכ"מ בתתו טעם לשיטת תוס' ולא כ' כמ"ש תוס' דאי שמיטה דאורייתא לא הי' הלל מתקן להפקיר לבטל דין תורה וצ"ע: ונ"ל דה"מ ס"ל טעמא של תוס' כשיהי' לעתיד יובל נוהג יהי' פרוסבול מהני מטעם דהפקר ב"ד דתוס' מודה לזה דתוס' ס"ל דרבא לא קאי רק על אביי משום דלשיטתו קושיא מעיקרא לא הוי רק איך יתכן לעקור דין תורה והרי שמרו שמיטה ומשו"ה היו נמנעים ואין כדאי להרגילם שלא ישמרו שמיטה וע"כ דלא תיקן אלא למ"ד שמיטה בזה"ז דרבנן ומאחר שכבר תיקן והורגלו לעשות כן גם אם יהי' לעתיד דאורייתא תהי' התקנה עומדת במקומה מאחר שכבר הותקן והורגלו בכך ואם לדרי עלמא גם כשאכשר דרי תהי' התקנה ואם לדרי תיקון כשלא אכשר דרי כדלקמן, וכ"ז לטעמא של תוס' אבל הרמב"ם דכתב גם לעתיד ל"מ פרוסבול הוצרך הכ"מ לתת טעם אחר בשיטת הרמב"ם דשיטתו כשיטת תוס' ולא מטעמי' אלא שלא הפקירו משום תקנתי' דשמיטה אלא להחזיק ולא להוציא כנ"ל. אלא לפ"ז י"ל גם הראב"ד ס"ל כתוס' ומטעמי' דתוס' ואיכא פרוסבול לעתיד אלא דמ"ש הראב"ד דקיי"ל כרבא משמע דמפרש כרש"י ממש וכשיטתו דאפילו למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא ס"ל לרבא דהול"ל עיקר דין תורה לגדר ולסיג על ידי הפקר בית דין הפקר: וכשאני לעצמי הי' נ"ל בשיטתו של הרמב"ם דס"ל דרבא לא קאי אלא על אביי ולא לתרץ עיקר הקושיא למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא וה"ה לעתיד ל"מ פרוזבול משום הפקר ב"ד הפקר. הנה הרשב"א כ' דמוכח מתי' רבא דס"ל דב"ד מפקירין מזה ומקני לאחר אפילו לא בא לידו, וכ' דילפינן כן מקרא וכי מה ענין אבות אצל ראשים וכו' ומה אבות מנחילין עד שלא בא לידו כן הראשים עיין בו. וצ"ע נהי דמוכח כן מקרא אבל מ"ש דלתי' רבא צ"ל דיכולים להקנות עד שלא בא לידו מנ"ל דלמא דהפקירו של לוה וכשמגיע למלוה זכה בו. ונ"ל דמוכח כן דהיה קשה לרשב"א קושית פ"י מה יועיל הפקר ב"ד לו יהי' שלוה משלם לו מרצונו מצוה וחיוב על המלוה שיאמר משמט אני וכי עדיף הפקירא דב"ד ממשלם ע"פ עצמו וכ' בתי' שם דב"ד מקנה למלוה קודם שנת השמיטה שאינו משמט אלא לבסוף עיין בו וזהו כוונת רשב"א דמתי' רבא מוכח כן. כן נראה לי פשוט: והנה רשב"א כ' דמנ"ל דיש כח בידם וכו' מביא ראיה מדמקשי' ראשים לאבות, וזהו קרא דמביא ר' אלעזר אבל לפי דרשא דר' יצחק לא מוכח אלא דיכולין להפקיר אבל לא מוכח דיכולים להקנות קודם שבא לידו ועיין אבני מלואים סימן כ"ח דמביא ראי' דיכולים להקנות מדאורייתא מהקישא דראשים לאבות, ובמח"כ הי' נעלם ממנו שכבר כ"כ הרשב"א. אלא דבאמת תליא מאיזה מקרא ילפינן הפקר ב"ד הפקר וכדומה לי כבר התעוררו בזה באחרונים קמאי והוא פשוט: ואומר מעתה דיש הוכחה דרבא לא קאי על עיקר הקושיא מפרוסבול דהפקר ב"ד הפקר דהא רבא אמר כדר' יצחק ומקרא דר"י לא מוכח דיכולין להקנות ולא מתרצא תקנתא דפרוסבול כקושית פ"י דצ"ל משמט אני, וע"כ רבא לא קאי רק על אביי לתרץ הא דתקנו שמיטה דיש כח בידם להפקיר מזה שלו כ"ש שיכולים להחזיקו בשלו, ומשום הכי לא מתרץ רבא מיד כן, וש"ס מייתי עוד ר"א אמר מהכא לדידי' לא צריך כלל לת' אביי ואפילו למ"ד שמיטה בזה"ז איכא תקנת פרוסבול דהפקר ב"ד הפקר להקנות עד שלא בא לידו וא"ש. והא"ש הרמב"ם ושיטתו בהלכת סנהדרין פכ"ד הלכה ו' דמביא קרא דר' יצחק מיחרם כל רכושו ועיין כ"מ שם דמביא סוגית ש"ס דהכא ודש"ס מ"ק. והנה במ"ק מביא רק קרא דר' יצחק, אבל הכא מביא גם קרא דר"א, ורמב"ם נקיט רק קרא דר"י כסתמא דש"ס דמ"ק, וגם כאן רבא אמר כדר"י נקטי' כרבא דבתרא הוא וכש"ס מ"ק ולכן מביא רק הך קרא דר"י ממילא לא ידעינן דהפקר ב"ד מהני רק להפקיע ולא להקנות, ויפה פסק דל"מ פרוסבול אם תהי' שמיטה דאורייתא. וא"ש עיין כי נכון הוא בעזה"י: ומצאתי מקום ישוב בדברינו מ"ש הרי"ף דאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליני' והקשה הר"ן מנ"ל דלדרי עלמא תיקון והא האיבעיא לא אפשטא. ונ"ל הנה תוס' בשם ר"ת דבזמן הלל היו יובל ושמיטה נוהג מדאורייתא והלל תיקן על דור שאחריו לאחר החרבן. והקשה מאיבעי' ש"ס אי לדרי' או לדרי עלמא נמי תיקון ונדחק מאוד לדרא היינו לדור שלאחריו, וכ' עוד דקאי לרבא והיינו לשיטת רש"י דרבא מתרץ למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא ועיין מהרש"א. ולפמ"ש דדבר זה אי לשמיטה דאורייתא נמי מהני פרוסבול תלי בדרשא מהיכי ילפינן דהפקר ב"ד לרבא דנפקא לי' מדר"י ל"מ פרוסבול לשמיטה דאורייתא. ולר""א מהני צ"ל לפי שיטת ר"ת דבזמן הלל הי' שמיטה דאורייתא דאיבעי' ש"ס לדרי' תיקון לר"א ומביא ראי' משמואל דס"ל לדרי' תיקן וע"כ ס"ל מהני פרוסבול לשמיטה דאורייתא ודחי די"ל דס"ל לדרי עלמא נמי תיקן לזה י"ל או דס"ל כר"א דפרוסבול מהני לשמיטות דאורייתא או דס"ל כרבא. והא"ש לפי דקיי"ל כרבא וכדר"י ל"מ פרוסבול לדאורייתא וע"כ צ"ל הלל תיקן לדור שלאחריו בוודאי לדרי עלמא נמי תיקן דהא תחלת תקנתי' לא היה לדורו וכיון שתיקן לדור שלאחריו ולא הניח הדבר ביד חכמי הדורות שלאחריו בכל דור ודור מה לי דור א' שלאחריו או דור אחר דור עד סוף כל הדורות, וא"ש דכ' הרי"ף כד מייתי לשמואל אי איישר חילי יותר מהלל כהלכתא וא"ש נכון ועיין היטב. ויש לפקפק קצת עפמ"ש הר"ן לדריה תיקן היינו שיהיו נמנעים להלות כמו בדורו. י"ל לדור שלאחריו תיקן כל זמן שיהיו נמנעים וראה בדורו שהיו נמנעים להלות וכ"ז שהי' דאורייתא לא רצה או לא הי' בכחו לתקן ותיקן לדור שלאחריו כשיהיו כבדורו נמנעין להלות, או לדרי עלמא תיקן, וליתני לדברינו בישוב הרי"ף. אלא פרושו של הר"ן אינו מוכרח ולא משמע מרש"י כן, וגם מתוס' לשיטת ר"ת לא ס"ל הכי וכן רמב"ן לא פירש כפרושו של הר"ן דוק ותשכח. ולקמן במקומו תמצא עוד ישוב לרי"ף על דרך נכון גם לר"ן אי"ה: וליישב פרושו של רש"י דרבא מתרץ קושיא דמעיקרא וכי אתא הלל וכו' ולא מתרץ בלא אביי מיד. נ"ל עפמ"ש לילפותא דר"י מיחרם כל רכוש' לא נדע דיש כח ביד חכמים להקנו' וכן ס"ל לרבא ול"מ הפקר ב"ד שיהי' פרוסבול מדאורייתא כקושית פ"י. וי"ל כיון דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת סגי בהפקירא דידהו שהצריכו ללוה שיפרע למלוה, ומשום דמ"ע על המלוה שיאמר לו משמט אני מקרא דוזה דבר השמיטה אם קבל הפרעון ול"א משמט אני לא עבר במה שמקבל הפרעון אלא שעבר העשה שלא אמר משמט אני בפה מלא והוא עבר בשב ואל תעשה ויש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת. והא"ש דקאי רבא על אביי דאמת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת, ע"ז אמר רבא השתא דאתית ע"כ להכי י"ל אפילו למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא דמהני פרוסבול משום הפקר ב"ד צריך הלוה לשלם, ומשום מ"ע דזה דבר השמיטה הוא שוא"ת ויש כח בידם לעקור בשוא"ת, ושוב מייתי ש"ס דרשא דר"א תו לא צריך כלל לומר שעקרו דבר מה"ת. כן נ"ל ע"פ שיטת רש"י ורש"י לא כ"כ ועיין: דאמר שמואל לא כתבינן פרוסבול אלא בב"ד דסורא וכו' הרי"ף לא פסק בהא כשמואל ועיין ר"ן בשם רמב"ן והר"ן דחה דבריו. ורא"ש כתב כרמב"ן. ולולי דבריהם ז"ל הי' נלפע"ד יפה עשה דהשמיט הא דשמואל, דלפי הטעם דקאמר ש"ס דצריך ב"ד כר"א ור"א דאלימי לאפקועי ממונא, לפי דקיי"ל שמיטה בזה"ז דרבנן לא צריך כלל להפקעת ממון דהא מה"ד חייב לשלם ורבנן אמרו דמשמט או משום די"כ בשוא"ת או משום הפקר ב"ד והם אמרו על ידי פרוסבול הדר הדין תורה דחייב לשלם ואיכא זכר לשביעית עי"ז כדס"ל לאביי ולא ס"ל משום הפקר בב"ד למ"ד שמיטה בזה"ז דרבנן וצ"ע. וצ"ל דשמואל ס"ל שמיטה בזה"ז דאורייתא והוצרך דווקא ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא. ולהלכתא דקיי"ל שמיטה בזה"ז דרבנן לכ"ע לא צריך ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא, והיינו רבנן דבי ר"א דמסרו מילי בעלמא והקילו משום דס"ל שמיטה בזה"ז דרבנן ובאמירה בעלמא סגי אפילו נימא דהם כב"ד חשוב מ"מ ממילא נשמע כיון דשמיטה דרבנן לא צריך בית דין חשוב דאלימא לאפקועי ממונא כן נ"ל נכון מאד עד דקשה לי על ר"ת שבתוס' דס"ל דבעי ב"ד חשוב כיון דפסקינן שמיטה בזה"ז דרבנן והוא ע"כ לפי שיטתו הכי אף לזה בעי ב"ד חשוב וצ"ע. ונ"ל דמשו"ה הכי תיקן הלל דווקא בב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא, לר"ת דס"ל דבדורו הי' דאורייתא ולשיטת רש"י לרבא גם למ"ד דאורייתא מהני פרוסבול על ידי הפקר ולפמ"ש תוס' בתירוץ שני לר"ת דבדורו של הלל שמיטה דאורייתא דס"ל כרש"י דלרבא מהני גם לדאורייתא ותיקן הלל לדורו ומשום הפקר ב"ד לכן גם תיקנו לעולם כן גם בזה"ז שהוא דרבנן שיהי' ב"ד חשוב כיון דמטעם הפקר ב"ד נגע בה בתחלתו בדורו. ואפילו לפי דס"ל לתוס' בחד תירוץ לפי שיטתו של תוס' דלרבא ג"כ לא תיקן הלל אי שמיטה דאורייתא ולר"ת לא תיקן לדורו ממש כי כן לא הי' צריך לתקן מתחלה שיהי' פרוסבול בפני ב"ד חשוב דל"צ להפקר ב"ד. י"ל משו"ה תיקן ב"ד בפני ב"ד חשוב דאלימו לאפקועי ממון משום לעתיד לבא כשיבנה בהמ"ק ויהי' יובל ושמיטה נוהג מדאורייתא ואז לא מהני פרוסבול רק בפני ב"ד חשוב דאלימו לאפקיע, ואם עכשיו לא יהי' בפני ב"ד חשוב יאמרו אשתקד עשינו פרוסבול שלא בפני ב"ד חשוב גם עכשיו נעשה כן לכן תיקן מיד שיהי' בפני ב"ד חשוב. וא"ש גם אם לא תיקן הלל בדורו שהי' שמיטה דאורייתא. והיינו עפמ"ש כבר לעיל לשיטת תוס' דבזמן שהי' דאורייתא או למ"ד שמיטה בזה"ז דאורייתא לא תיקן הגם דמהני משום הפקר דלא הי' מבטל קיום המצוה ע"י תיקון פרוסבול וכ"ז מעיקרא לא הי' מתקן אבל אחר שכבר תיקן פרוסבול והנהיג בו בזמן דשמיטה דרבנן וכבר הורגלו בזה שוב לא פסקה התקנה גם כשיהי' מדאורייתא לעתיד לבוא ב"ב הנ"ל ועיין: אבל קשיא לי על הרמב"ם דמפורש כתב לעתיד כשיהי' שמיטה דאורייתא ל"מ פרוסבול רק בזה"ז דשמיטה דרבנן, וצ"ל הגם שכבר תיקן בזה"ז לא יועיל לעתיד או דס"ל שלא יעקר קיום מצות שמיטה, או כדכ' הכל שלא רצו להפקיע כ"כ להוציא או מטעם דכתיבנא דס"ל דל"מ הפקר ב"ד להקנות יהי' איך שיהי' כיון דס"ל דלעתיד כשיהי' שמיטה דאורייתא ל"מ פרוסבול למה צריך ב"ד חשוב הלא לא משום הפקר ב"ד הוא והרמב"ם פסק הא דשמואל דצריך ב"ד חשוב דווקא וטעמא בעי למה ואי משום שיאמרו אשתקד עשינו פרוסבול שלא בפני ב"ד חשוב נעשה גם עתה כן אי ניחוש להכי גם מה דתיקון בב"ד חשוב דווקא לא יצאנו מחשש זה דהא גם בב"ד חשוב ל"מ לרמב"ם לכשיהי' שמיטה דאורייתא וצ"ע: ועלה במחשבה לפני כי מ"ש משו"ה תיקן הלל בב"ד חשוב שלא יאמרו אשתקד עשינו פרוסבול שלא בב"ד חשוב כבש"ס ריש ביצה לגבי ביצה ביוט"ש ושם מבואר בעדות החודש לא חיישינן שיאמרו אשתקד וכו' דביצה לכל מסורה וקדוש החודש לב"ד מסור ולא חיישינן שיטעו ויאמרו אשתקד, והכי נמי כאן פרוסבול לב"ד מסור ולא חיישינן שיטעו וידמו ויאמרו אשתקד הם ידעו כי אז הי' דרבנן ועכשיו דאורייתא ל"מ בלא ב"ד חשוב. אבל א"ש דברינו לשיטת המרדכי שברמ"א סימן ס"ז דיוכל למסור דבריו אפילו שלא בפני ב"ד ודבר זה לכל מסור ויש לחוש שפיר שיאמרו אשתקד כמו בביצה:

וי"ל דרמב"ם לא ס"ל כמרדכי הנ"ל אלא שצריך למסור דווקא לפני ב"ד וליכא למיחש שיאמרו אשתקד דבית דין ידעו כבעדות החודש, ולכן גם דס"ל לרמב"ם דבזמן שיהי' שמיטה דאורייתא ול"מ פרוסבול כלל ליכא למיחש שיאמרו אתמול עשינו פרוסבול בב"ד גם עכשיו נעשה בב"ד, דב"ד לא יתרצו. וס"ל לרמב"ם דווקא בד"ח כמו בעדות החודש שהוא ב"ד הגדול וכדומה לו ב"ד חשוב שבדור סמכ' שלא יטעו, אבל אם לא צריך ב"ד חשוב ומקובל ומופלג מיוחד בדורו חיישינן לשמא יטעו ולכן בעי ב"ד חשוב דווקא גם בזה"ז וכשיבואו בזמן שמיטה דאורייתא לבית דין חשוב שידעו לחלק לא יקבלו את המלוים וא"ש ועיין: אחר העיון ראיתי כ"ז לא מועיל לנו ליישב הרמב"ם בעצמו אלא דינו דהא מפורש כתב דבעי ב"ד חשוב דאלימא לאפקוע' ממונא, משמע דל"מ באינו חשוב משום דלא אלימא, ולא מטעמא דכתיבנא. וקשה בזה"ז לא צריך להפקר ב"ד. ולא ידעת' מקום ישוב רק בשנאמר מאחר שתקנו שמיטה בזה"ז כל שאפשר שיהא כעין דאורייתא תקנו באופן גם אם הי' שמיטה דיצא ידי דאורייתא. ולאביי דליל הפקר ב"ד צ"ל הם אמרו שיהי' שמיטה נוהג' לזכר, הם ראו שעי"ז נמנעו מלהלוות הלל ראה ובא ותיקנו שלא יצא תקלה על ידי תקנתא דשמיטה וקלקולא יתר על תקונו שהיו עוברים על כי יהי' דבר עם לבבך וכו' תיקנו פרוסבול הגם דלא מהני לדאורייתא והנהג' שמיטה לא כעין דאורייתא היא כל מה דאפשר לתקן מתקנינן אבל לרבא דהפקר ב"ד הפקר, ומה ג"כ אם שמיטה דאורייתא אלא שלא רצו לתקן כן אם שמיטה דאורייתא כמ"ש תוס' וכיון שלא רצו בתקנה ולא הפקירו לא מהני פרוסבול אבל אם רצו מהני לדאורייתא ג"כ, תיקן הלל פרוסבול בב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ומשום הפקר ב"ד נגע בה בתקנה וכעין דאורייתא תיקנו וא"ש נכון בעזרת נותן התורה ית"ש ועיין:

והנה תוס' כתבו בשם ר"ת דל"ב רק ב"ד חשוב שבדור וכו' שוב כ' תוס' תנן במסכת שבועות פרוסבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ומביא פירוש הירושלמי דמוקדם כשר משום דפרוסבול אינו מועיל רק אחר כתיבת הפרוסבול ולא מה שהוא אחר כתיבת פרוסבול, ולכך מאוחר פסול שמרוויח שלא כדין. וצ"ל סמיכת מתניתין ופי' ירושלמי למ"ש תוס' תחלה בשם ר"ת דבעי ב"ד חשוב שבדורו. ועיין תומים סי' ס"ז מ"ש בזה ע"ד חידוד ופלפול התלמידים. ולפע"ד הי' נראה, הנה הרמב"ם בפי' המשניות כ' פירוש אחר היפך מפירוש הירושלמי מוקדם היינו שהחוב קודם לפרוסבול, ומאוחר שהחוב אחר הפרוסבול וכ' דלא מהני פרוסבול אלא קודם שלוה דלא חל על החוב דין שמיטה כלל אבל אם החוב מוקדם וחל על חוב זה דין שמיטה תו לא מהני פרוסבול. ובחבורו חזר ופירש וממתיק פירוש ירושלמי. ונחזה אנן לפירוש הרמב"ם בפי' המשניות א"א לומר דתקנת פרוסבול משום הפקר ב"ד למה לא מהני פרוסבול אחר הלואה מפני שכבר חל עליו דין שמיטה מכיון שמפקיעין הב"ד ממונא של זה ומקנין לזה אין זה פרוסבול אלא הפקר וזוכה מן הפקר ודינא הוא מדאורייתא אחר שהפקירו, ונהפוך הוא ביותר יועיל פרוסבול אחר הלואה מקודם הלואה דלא שייך כ"כ שהפקירו ב"ד על מה שעתיד להלות ולטעם הרמב"ם צ"ל דלאו מתורת הפקר אתו עלה, אלא תקנתא בעלמא הוא הם אמרו וכו'ולא תקן רק קודם שחל תורת שמיטה ולא אח"כ שלא יהי' נראה כעוקר אבל לפי' ירושלמי י"ל שפיר מתורת הפקר ולכן דווקא אחר הלואה מהני, מטעם הפקר ב"ד ולא קודם. והא"ש בתר דמייתי תוס' דר"ת ס"ל הא דשמואל דבעי ב"ד דאלימא לאפקועי אלא דס"ל דכל ב"ד חשוב שבדורו אלימא לאפקועי, וכן ס"ל לרבנן דר"א אלא דמקילין דבדבור מהני, מביא תוס' מתניתין דשביעית ופי' ירושלמי דלפי' ירושלמי י"ל משום הפקר ב"ד אתי' עלה. ולולי פי' ירושלמי אלא כפי' הרמב"ם לא היה אפשר לומר דמשום הפקר ב"ד הוא ולא צריך ב"ד חשוב כלל ואתי שפיר ועיין: אמר שמואל אי איישר חילי אבטליני'. הרי"ף כתב אי איישר חילי יותר מהלל והיינו משום לדרי עלמא נמי תיקן והקשה הר"ן מנ"ל הא הא הוא איבעיא דלא אפשטא, וכבר ישבנו לעיל. עוד העלתה מצודתי ישוב נכון, דיש לעיין אי לאביי דתקנת פרוסבול לשמיטה דרבנן תקנתא בעלמא הוא ולא צריך כלל להפקר ב"ד משום סיג אלא הם אמרו וכו' ולרבא נמי אי שמיטה דרבנן לא צריך להפקר ב"ד, למה לא תיקן לדרי עלמא רק לדרי' וכתב הר"ן היינו שיהיו כדורו נמנעים מלהלות, וכשלא יהי' נמנעין לא מהני פרוסבול הלא למה לא יניח הדבר כמו שהי' בדורו כשהי' נמנעין מלהלות, דהא בשמיטה עצמה שנוהגת הקלו וכי אתו רבנן ואמרו דמשמט וצ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור וכו' או משום סיג הפקירו, ועל ידי כתיבת פרוסבול ורובם ככולם יעשו ככה לא יהיו צריכים לעקור דבר מה"ת או להפקר ב"ד דהא יפרע הלוה. והי' ראוי' לעשות פרוסבול משו"ה כדי שלא להצטרך לעקור דבר מה"ת לאביי ולרב שלא יצטרכו בכל פעם להפקיר ממונו של מלוה, והלל לא תיקן כך עד שראה שעברו על דאורייתא פן יהי' דבר וכו'. ומאחר שתיקן פרוסבול ומתוקן ג"כ שלא יהי' צריכין לעקירת דבר מן התורה או להפקר ב"ד לא יתקן כן לדרי עלמא גם אם אכשיר דרי ולא ימנעו מלהלות וצ"ע: וצריכים אנו לומר דאיבעי' ש"ס קאי למאן דאמר שמיטה דאורייתא ולרבא דלדידי' ג"כ תקן הלל פרוסבול וצריכים להפקר ב"ד דיהי' פרוסבול מועיל ועשו כן לסיג וגדר שלא יעברו על פן יהי' דבר וכו' ולולא זה ליכא תועלת לתקנ' פרוסבול עד שיפקירו נכסי הלוה, וכשיהי' שביעית משמט כדין תורה הוא, בוודאי יש מקום ספק אם לדורות שיעשו כבדורו תיקן או לדרי עלמא נמי הגם שאין בו תועלת הניח הדבר כיון שכבר הורגלו בו, וכל זה למ"ד שמיטה בזמן הזה דאורייתא. אבל לפי דקיימא לן שמיטה בזמן הזה דרבנן ליכא מקום ספק כלל דלדרי עלמא נמי תיקון כמ"ש. וש"ס דמייתי מדשמואל דלדרי' תיקן צריך ע"כ לומר דס"ל לשמואל שמיטה בזמן הזה דאורייתא ודחי דאפשר ס"ל לדרי עלמא נמי תיקן הגם שהוא דאורייתא ואי איישר חילי יותר מהלל אבטליני' או דס"ל שמיטה בזמן הזה דרבנן ומשו"ה ס"ל דלדרי עלמא נמי תיקן ויש ספק בדברי שמואל שיש לומר דס"ל לדרי עלמא תיקן ואי איישר חילי כהלל או ס"ל לדרי עלמא נמי תיקן ואי איישר יותר מהלל, ולהלכתא דקיי"ל דשמיטה בזה"ז דרבנן מביא הרי"ף להא דשמואל בהוספת דבריו אי איישר חילי יותר מהלל. דלהלכתא בוודאי לדרי עלמא נמי תיקן וא"א לבטל רק למי שכחו יפה יותר מהלל, וגם אם אפשר שמואל ס"ל שמיטה דאוריי' ואמר איישר חילי כהלל דלדרי' תיקון מ"מ להלכתא מוסיף הרי"ף על דברי שמואל החתומים ומפרש אי איישר יותר וא"ש נכון בעזה"י: והנה הרמב"ם לא כתב מזה כלום אם אפשר לבטל או לא כיון דלא אפשטא. ולמ"ש י"ל הרי"ף ורמב"ם אזלו לשיטתם הרמב"ם כתב דבעי ב"ד חשוב דווקא דאלימי לאפקועי ממונא וכתבנו דס"ל הגם דשמיטה בזמן הזה דרבנן מ"מ בעי בית דין חשוב כעין דאורייתא דתיקן דמועיל מה שהי' מועיל בדאורייתא אם רצו. ולפ"ז איבעי' ש"ס אי לדרי או לד"ע תיקן גם אי שמיטה בזה"ז דרבנן דהא צריך להפקר ב"ד דווקא, ואי אכשור דרי אפשר לא היה מתקן כיון דליכא סיג, ושיהי' שמיטה נוהג אין בו רק הפקר ב"ד להחזיק בידי הלוה שלו דקל מהפקר ב"ד להוציא מן הלוה, ולכן גם דקיי"ל שמיטה דרבנן מ"מ איכא ספקא אם לדרי לבד תיקון ולא אפשטא. אבל רי"ף לשיטתו דלא מביא הא דבעי ב"ד חשוב וכתבנו לעיל דס"ל אם שמיטה דרבנן לא בעי הפקר ב"ד ממילא ספיקת ש"ס או לדרי או לד"ע תיקון רק אי שמיטה בזמן הזה דאורייתא ולדקיי"ל שמיטה בזה"ז דרבנן בוודאי לד"ע תיקון וכ' הרי"ף להלכה דלד"ע תיקון וצריך ב"ד שכחו יפה יותר מהלל לבטל וא"ש עיי' היטב בכ"ז. דף לג ע"א: יתומים א"צ פרוסבול עיין תומים נתקשה יתומים קטנים בלא"ה א"צ פרוסבול דלאו בני מיעבד מצוה דשמיטה הם. ולפי ע"ד לק"מ דשמיטה אפקעתא דמלו' הוא דשנת השמיטה משמש ומפקע ממונו של מלוה ובאמת אצ"ל משמט אני כשלוה פורע דלאו בני מצוה הם, אבל לולי ב"ד אביהם של יתומים לא הי' הלוה צריך לפרוע כנ"ל פשוט: תנן התם א"כ פרוסבול אלא על הקרקע כתב רש"י משום דלא שכיח ורשב"א הקשה גם זה ל"ש שאין לו ויקני' קרקע וכן מקטיני' דארעא קשה עיין בו ועיין תומים כשמכר אח"כ. ועוד קשה לי בוודאי משום לא שכיח לא תקנו מתחלה אבל מכיון שתיקנו ביש לו קרקע דשכיח למה יוציא מן הכלל באופן דלא שכיח הא הטעם שייך גם בלית לי' קרקע שיהי' נמנעין מלהלות ולמה יוציא אופן דלא שכיח ולא כללו יחד. ונ"ל ליישב כ"ז נלעפ"ד הר"ש כ' דווקא באית לי' קרקע תיקנו דהו"ל כגבוי ועיין. והנה באמת אינו כגבוי רק ע"פ הר"ן ואפילו בכתב לי' בשטר שיעבוד קרקעות פליגו לקמן, אלא כל דאית לי' קרקע דומה קצת לגבי יותר מאין לו קרקע. ונ"ל רש"י ג"כ הכי ס"ל בעיקר טעמא כמ"ש הר"ש אלא דקשיא לרש"י כיון דסוף כל סוף תקנא בעלמא הוא דע"פ הדין לאו כגבוי הוא ותקנתא הוא שלא יהי' נמנעין מלהלות הו"ל לתקן גם בל"ל קרקע ג"כ מהאי טעמא. ולכן ס' דלית לי' קרקע לא שכיח וליכא חשש שיהיו נמנעין דל"ש מה תאמר כיון שתיקנו באית לי' קרקע דשכיח למה יוציאו לא שכיח מן הכלל, לזה אתי שפיר דיש חילוק בין אית לי' קרקע דהו"ל קצת כגבוי וכיון שמתוקן הענין בכה"ג דלית לי' קרקע ל"ש, לכן לא תיקנו רק באית לי' קרקע דאיכא מלתא בטעמא יותר דמהני מסירה דנראה כגבוי קצת ומיושבים כל הקושיות על נכון ועיין: שטר שיש בו אחריות נכסים וכו' כ' תוס' היכא דמפרש לו השיעבוד אליו. ועיין רש"י שכ' למ"ד אחריות ט"ס אפילו לא כ' השיעבוד אבריי' ולתי' כמ"ד אחריות לאו ט"ס לפ"ז הדרא קושית תוס' וצ"ע: סיים לו שדה וכו' הרמב"ם פסק בסיים לו שדה דאינו משמט עיין רשב"א ור"ן דס"ל דזה עדיף מאתרא דמסלק לו בזוזי. ונ"ל ראיה דבסיים לו שדה ס"ל לר"י בהחלט דאינו משמט מדמקשה אבי' אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו וכו' וכ' תוס' דקושיתו מהלוהו על חצרו וכו' דאי בלא הלוהו הו"ל ביותר להקשות מהלוהו ויש לו משכון בידו ע"כ דמקשה מהלוהו על חצרו ודר בתוכו והיינו הוא משכנתא באתרא דמסלקי' שביעית משמטתו והיא קושיא יותר חמורה, ואי בסיים לו שדה דעדיף מכולהו משמט הו"ל אביי להקשות יותר מ"ש מסיים לו שדה דמסתבר יותר ודומה יותר למלוה על המשכון. ע"כ דבסיים לו שדה דבאמת אינו משמט ועיין. ע"ב: תנו וכן בעל חוב שמוציא שטר וכו' כתב רש"י דע"כ בטוען איירי דאל"ה פשיטא דשמיטה משמט. יש לעיין מנא לי' דאיירי בטוען דלמא באינו טוען מעצמו וקמ"ל דלא נימא כגון דא פתח פיך וכו' וכתב הרשב"א הא דלא טען דסבור הוא שלא יאומן כי הי' לו פרוסבול ובאמת קשה להסביר למה נלמדהו לטעון כן שסבור הוא דלא יאומן בוודאי הי' לו לשמור שטרו ושלא לאבדו ומתנית' קמ"ל שכל שאינו טוען מעצמו אינו גובה שהי' לי' ואבד, ומן הסכנה ואילך גובה דהי' מתירא לשומרו כגון פתח פיך שהי' סבור שלא נוציא ממון על סמך דלא שביק לכן מורין לו הדרך שיוכל לטעון כך ויאומן ול"ק אלא על רב דאמר כגון דא פתח פיך, אבל מר"נ ל"ק דלא אמר רק דנאמן כשטוען אדרבא מדלא אמר ר"נ כרב וקמ"ל רבותא זו ש"מ דלא ס"ל כוותי' בהא וקושית ש"ס ק' רק לרב כנ"ל. ויש ליישב הא דלא מייתי הרי"ף רק מתני' דכתובות הגם דאמוראי ר"נ ורב ס"ל דלא כמתניתין דכתובות דס"ל דממתניתין כתובות לא מוכח רק דלא כרב, ולר"נ א"ש מתניתין וקיי"ל כר"נ בדינא דל"ל דרב כגון דא פתח וכו' כנ"ל ויש לדחות הא הא דר"נ לאו פשיטתי' הוא לולא דקמ"ל לא ידענו ובתר דקמ"ל י"ל דכוונת מתניתין בשאינו טוען, וכ' כהאי הוה לי' לרי"ף לאשמועינן הא דר"נ דבטוען נאמן: גם על רב קשה לי כדמייתי תנאי היא ת"ק ס"ל שטר חוב צריך שיהי' עמו פרוסבול בוודאי אין לומר צריך היינו צריך שיטעון ובטענה נאמן מדקאמר צריך שיהי' עמו מוכח דצריך פרוסבול דווקא, ורבנן דאמרו א"צ י"ל דא"צ שיהי' עמו פרוסבול דסגי בטענה שהי' לו פרוסבול ואבד. ומתני' י"ל או דאתיא כת"ק ואפילו טענה ל"מ או י"ל כרבנן וטענה מהני אבל לעשות פלוגתא רחוקה לומר מ"ד צריך אפילו טענה ל"מ ומ"ד אין צריך אפילו אינו טוען כגון דא פתח פיך דאלימא כ"כ חזקה לא שביק התירא וכו' הגם שיש אומדנא חזקה כ"כ שסבור הא דלא יאומן ובכ"ז לא שמר הפרוסבול ואבדו מנ"ל לרב לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ וצל"ע ולולי דכ' רש"י דמוכח דטען, דאל"ה פשיטא הי' נ"ל מדכייל כתובה ואין עמה גט דקתני רישא דטוענת הי' לי ואבד משמע דכן ימנו עמו פרוסבול דטוען שהי' לו ואבד כנ"ל פשוט ומ"מ קושיתו צ"ע: עוד קשה גם לפי פרושי מדכייל אין עמה גט עם המוציא שטר חוב וכו' ש"מ בטוען מיירי, י"ל בוודאי טוען פרוסבול הי' לי ואבד נאמן משום דלא שביק וכו' אבל כשאינו טוען ומודה שלא הי' לו אלא שטוען שהתנה ע"מ שלא תשמטינה בשביעית דכתב רמב"ן דנאמן וכן פסק בש"ע במגו דהי' לו פרוסבול וכ"כ הרמב"ם לענין טענה שהפרוסבול מוקדם והקשה בבעה"ת הא הוא מגו להוציא ומתרץ דמסייע לי' חזקה דלא שביק וכו' ובוודאי טענה דפרוסבול הי' לי' עדיפא להאמין מלהאמין ע"י מגו להוציא ממון, ומנ"ל דמתניתין דלא כרב ור"נ דלמא ס"ל למתניתין דלא אלימא כ"כ לא שביק התירא להוציא במגו נגד ברי של לוה, אבל בטוען פרוסבול הי' לי ואבד ולוה טוען שמא נאמן הגם דקיי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף ואפילו למ"ד ברי עדיף כאן איכא ברי גרוע דלא הי' לו ללוה למידע וכ"ע מודים מ"מ ע"י חזקה דלא שביק נאמן, אבל היכא דלוה טוען ברי דלא התנה להאמין משום מגו נגד ברי ולהוציא לא ס"ל למתניתין ולק"מ על רב ור"נ, אם לא שנדחק דמשמע לש"ס כמו בהוציא כתובה וכו' דקתני שהוא אומר הי' לי גט ואבד, כן בשטר חוב ואין עמו פרוסבול שטוען אותה טענה שהי' לו ואבד ודוחק, דבאמת משמע קצת מדלא קתני בהוציא שט"ח שטוען שהי' לו ואבד נראה קצת דלאו בטוען הכי איירי וצל"ע: ובישוב הרי"ף דלא כתב הא דר"נ ורב והעתיק המשנה כצורתה נ"ל בשנבין מ"ט דמתניתין דאינו נאמן ולא ס"ל חזקה הנ"ל, וגם להבין למה מן הסכנה ואילך נאמן למה נאמן וצ"ל דתקנתא תיקנו כיון שא"א לשומרו ואם לא יהי' נאמן יהיו נמנעין מלהלות. ויותר נ"ל דכ"ע ס"ל דאיכא חזקה דלא שביק היתרא וכו' אלא דיש נגד זה דטענת אבד טענה גרוע שאבידת דבר כזה לא שכיח ובהא פליגי אי אלימא חזקה דלא שביק כ"כ דמהני אפילו טענה גרוע כזו, ומתניתין ס"ל דאינו נאמן מטעם הנ"ל אבל מן הסכנה ואילך דהא יראים לשמרו טענת אבד או שרפו בידים לאו טענה גרועה היא נאמן משום חזקה דלא שביק כנ"ל ברור: ונ"ל בתר דתיקן רבנן דבי רב אשי דמהני במסירת מילי בעלמא והקילו בשביעית טובא כשטוען דמילי מסר נאמן לכ"ע משום דלא שביק התירא ובוודאי עשה כך, וגם אם לא טען שמסר מילי אלא שכ' פרוסבול ואבד נאמן במגו דמסר מילי דטענה מעולה היא והי' נאמן ואומר מעתה כי ממתניתי' דמן הסכנה ואילך נאמן מוכח דס"ל למתניתין חזקה דלא שביק היתרא אלא שלא בשעת הסכנה טענת אבד גרוע היא, ממילא נשמע עכשיו דמהני אמירה בעלמא נאמן דמילי מסר ונאמן ג"כ דאבד. והא דמקשה הש"ס לר"נ ממתני' ולא מתרץ עכשיו דמהני מילי נאמן, דדבר זה דמילי מהני לא הי' בימי' רק מר"א ואילך וכ"כ בתומים והוא מבואר ושפיר מקשה על ר"נ ורב ממתניתין ולהלכתא העתיק הרי"ף שפיר מתני' והדין דין אמת כדר"נ ורב דגם למתניתין כן הוא ולא צריך להביא דר"נ ורב ואתי שפיר נכון בעזה"י: והנה רוב ראשונים ופוסקים ס"ל כר"נ ורב ורמב"ם בתוכם, ולרמב"ם לא א"ש מ"ש לשיטת הרי"ף דהכי הרמב"ם ס"ל הא דרבנן דבי ר"א רק לת"ח הותר למסור דבריו זה לזה ולפי מתניתין דכתוב אינו נאמן גם עכשיו דליכא טענה רק שכתב פרוסבול ואבד. וצ"ל הגם דהלכה כסתם מתניתין וכרשב"ג בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, מכל מקום כיון דאמוראי ר"נ ורב ס"ל דלא כמתניתין והכריע בחכמתו כן נקטינן כמ"ש הרא"ש. ויש לפקפק ר"נ ורב לא ס"ל האי כללא הלכה כסתם מתני' ולר"י עצמו פליגי אמוראי, וגם כל מקום ששנה רשב"ג וכו' ר"י אמרה, אבל לפי דנקטינן בכ"מ להלכתא כסתם מתני' וכרשב"ג דשנה במתניתין למה כאן נאמר חוץ ונצא מן כללי הוראה שבידינו וצ"ע: והנה הרמב"ם כתב דנאמן וכתב מן הסכנה ואילך וכו' ועיין כ"מ שכ' דרמב"ם מפרש מן הסכנה ואילך גם כשעברה הסכנה לא נעקרה התקנה כמו בשעת הסכנה שיהי' נאמן ועיין תומים שביאר מה שיש להקשות ולפרק בזה מקושית ש"ס ממתני' הלא הגם לאחר הסכנה היו. ונ"ל לפי הפשוט דמתניתין ל"ל לא שביק וכו' אלא בשעת הסכנה תקנתא הא הי' שיאומן לא מצד המקרא אלא מתקנתא דהא נמנעים להלות כיון שלא הי' יכולים לשמור הפרוסבול ולרמב"ם הניחו התקנתא גם כשעברה הסכנה וכיון דלא סמכינן על לא שביק רק מן ההכרח להאמינו די כשטוען כן אבל לפתוח פיו כשאינו טוען מה לנו, בשלמא אי איכא סברא אלימא דלא שביק וכו' א"ש דאין מעוררין ומלמדין אותו לטעון דאנו יודעים שהאמת אתו. אבל אם רק תקנתא הוא שלא ימנעו וכיון דרמי' בידו לטעון די כשטוען מה לנו לפתוח פיו ושפיר מקשה על רב ובאמת על ר"נ לא קשה אלא דקשה על הרמב"ם דפסק גם להא דרב דפתח פיך וקשה כהנ"ל וצריך עיון: והנה הרמב"ם סתר עצמו תחלה כתב מן הסכנה משמע דתקנתא הוא בשעת הסכנה ונשארה התקנה אח"כ, וכשכתב דנאמן דפרוסבול מאוחר או דהקפת החנות כשהוא מסיים משהתקין הלל פרוסבול נאמן דפרוסבול הי' לו דלא שביק התירא והרגיש התומים קצת בזה ולא מיישב זה על נכון וצריך עיון: ולפע"ד נראה עפמ"ש לרי"ף דמשעת הסכנה לאו תקנתא הוא אלא כיון דטענה לאו גרועה היא בשעת הסכנה נאמן משום לא שביק התירא וכו'. וס"ל לרמב"ם משעת הסכנה ואילך גם כשעברה הסכנה כיון שהורגלו משעת הסכנה שלא לשמור פרוסבוליהם והיו נאמנים גם אחר שעברה הסכנה לא היו משמרים פרוסבוליהם כי כבר הורגלו וגם סמכו שיהיו נאמנים ויגבו חובותיהם בלאו הכי לכן גם כשעברה הסכנה נאמנים משום לא שביק התירא וכו' וא"ש דכ' הרמב"ם מן הסכנה ואילך גם אחר הסכנה ומשום דלא שביק התירא דכ' אח"כ דהכל מהאי טעמא הוא וא"ש נכון:

והא"ש מה דקשה לי על מ"ש הרמב"ם דנאמן במגו דהי' לי ואבד והקשה בעה"ת דהוי מגו להוציא וכ' משום דמסייע לא שביק. וצ"ע הא הרמב"ם לא ס"ל משום דלא שביק רק מתקנתא דסכנה. ולמ"ש א"ש דהכל משום לא שביק כמ"ש ואתי שפיר: ועוד נ"ל דבלא"ה לק"מ גם אם נימא כדס"ל לכ"מ דמן הסכנה ואילך רק מתקנתא הוא בלי טעם דלא שביק היינו משום דטענה גרוע היא דאבד, וכ"ז כשטוען אבד, אבל כשטוען שפרוסבול זה מאוחר לחוב או הקפת החנות נאמן במגו דהי' לו ואבד דנאמן מתקנתא ואיכא מגו מה תאמר להוציא לא אמרינן לזה מהני דלא שביק היינו בלאו המגו איכא בטענה שטוען חזקה דלא שביק דטענה אין בה גריעות שמאוחר הוא או הקפת החנות וא"ש והבן: וכ"ז כתבנו לשיטת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים ס"ל דלא קיי"ל כמתני' אלא כרב ור"נ וכבר כתבנו דקשה אם הם הכריעו דלא כמתניתין ול"ל הלכה כסתם וכרשב"ג במתני'. ואנן מה נענה דנקטינן להאי כללא. ונ"ל בשנסביר פלוגתא דתניא בברייתא וטעמא דמתני' דל"ל דסמכינן על לא שביק התירא. ונ"ל דיש לתלות זה בפלוגתא דתנאי אי שמיטה בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, למ"ד דרבנן הא הלוה מחויב לשלם מדאורייתא רק הם אמרו לעשות זכר לשביעית והם אמרו להאמינו פרוסבול הי' לו משום סברא דלא שביק וכיון דמדאורייתא מחויב ופטרוהו משום זכר לשביעית כל שטוען טענה שיש סברא להאמינו מוציאין ממון בדין מן הלוה, אבל אם שמיטה דאורייתא ופטור מן הדין לולי תקנת פרוסבול משום הפקר ב"ד הפקר לא ומוציאין ממון על פי טענה זו דלולי שהי' לו פרוסבול הי' פטור מה"ד וע"י טענת פרוסבול אתה בא לפוטרו לא אלימא חזקה דלא שביק התירא לחייב זה ממון ע"י זה טענתו כנ"ל נכון מאוד: ונ"ל דפלוגתא דתנאי בברייתא ת"ק ס"ל שמיטה בזמן הזה דאורייתא וחכמים ס"ל דרבנן ומתניתין דכתובות כמ"ד דאורייתא והי' ש"ס יכול לומר תנאי היא אי שמיטה דאורייתא ור"ל ורב כתנא דשמיטה דרבנן אלא כיון גם למ"ד שמיטה דרבנן לא מוכח דס"ל דנאמן לכן מביא פלוגתא תנאי בזה עצמו, ותליא באמת אי שמיטה דאורייתא ור"נ ורב ס"ל שמיטה בזמן הזה דרבנן וככמה אמוראי דלעיל דהקילו בפרוסבול משום שמיטה דרבנן ופסקו הראשונים ופוסקים כר"נ ורב דהלכה כוותי' שמיטה בזמן הזה דרבנן ושבקו למתניתין דכתובות וא"ש ועיין היטיב:

אלא לרמב"ם לשיטתו לא א"ש דהא הרמב"ם ס"ל דפרוסבול ל"מ בזמן דשמיטה דאורייתא וס"ל כשיטת תוס' כמ"ש הכ"מ כי כן א"א לומר מאן דל"ל בברייתא דאינו נאמן וכן מתניתין דכתובות ס"ל שמיטה דאורייתא א"כ ל"מ פרוסבול כלל וע"כ דס"ל כרבנן ומ"מ אינו נאמן אם פסק הרמב"ם באמת כמתניתין דכתובות ועיין כי מ"ש בכ"ז דבריו קרובים למרכז האמת בעזרת החונן דעת ותבונה: הרשב"א בשם רמב"ם דבטוען תנאי הי' ביננו על מנת שלא תשמט בשביעית נאמן במגו דפרוסבול ושם פסק דל"ל דנאמן במגו והקשה בסמ"ג ל"ל מגו יאומן מצד הך חזקה גופה דנאמן פרוסבול הי' לי משום חזקה דלא שביק וכו' התירא, ומ"ש הסמ"ע ע"ז הוא תמוה דהא ביד המלוה שלא להלות לו בלי תנאי ומי דוחקו לכך וכבר הרגיש התומים בזה. ומ"ש התומים משום דאיכא ברי ושמא נכון הוא: והנה הסמ"ע ותומים לא ראו מ"ש רשב"א בשם הרמב"ם ועוד דאפילו לשמואל דאין כותבין פרוסבול נאמן שהתנה בלי מגו מקו"ח אם נאמן פרוסבול הי' לי ואבד אולי לא הזדקקו לו לעשות פרוסבול כ"ש שנאמן שהתנה שהוא בידו והמחבר פסק דווקא במגו נאמן ותירוץ התומים לא מעלה ארוכה חוץ שנאמר דמחבר מחולק על הרמב"ן מהיפוך להיפוך דרמב"ן ס"ל דתנאי נאמן יותר והמחבר ס"ל להיפוך. ולפע"ד נראה בשנבין דתחלה כ' רמב"ן דנאמן במגו ושוב תוך כדי דבור חזר בו דאפילו בלא מגו נאמן לשמואל דאין כותבין פרוסבול, וגם צ"ל למה תלה זה למאן דס"ל אין כותבין גם אם כותבין יש נ"מ כגון שידענו שלא כתב פרוסבול שלא זזה ידינו מידו כמ"ש בעצמו אח"כ לענין יתומים ונ"ל בזמן שכותבין פרוסבול אינו נאמן שהתנה כי אין רגילות להתנות כן דהלל תיקן פרוסבול וכתב הריטב"א במכות הגם דסגי בתנאי רצה ביותר בתקנת פרוסבול דלא תשתכח תורת שביעית וגם הוא כמבזה המצוה, ולכן אחר תקנת פרוסבול היא ל"ש להתנות וכשטוען שהתנה אינו נאמן לולי דיש לו מגו ואלימא הי' שהי' טוען פרוסבול הי' לי' דשכיח ולכן כתב רמב"ן דנאמן במגו וכתב עוד לשמואל דאין כותבין פרוסבול דצריך ב"ד חשוב כב"ד דר"א וכו' נאמן בלא מגו משום דלא שביק דאז כשאי אפשר לכתוב פרוסבול נאמן שהתנה כיון שאין בידו סמנים אחרים חוץ מזה וא"ש נכון בכוונת רמב"ן וא"ש דכתב המחבר בנאמן משום מגו. ואם דלא עשה פרוסבול אינו נאמן אנן דקי"ל דאפשר לעשות פרוסבול בזמן הזה אינו נאמן בשהתנה בלא מגו וא"ש נכון בעזה"י: והא דכתב המחבר בטוען מאוחר הוא או הקפת החנות דנאמן משום דנאמן פרוסבול הי' לי לא כתב באלו משום מגו רק דנאמן היינו כמו שנאמן הי' לי פרוסבול משום דלא שביק מהאי טעמא נאמן שפרוסבול זה מאוחר הוא או הקפת החנות דהא בידו לעשות פרוסבול מה לו לשקר ולעשות איסור על מנן וכן יש להעמיס ברמב"ם ועיין בכ"ז: ומיושב לי בזה מה דהי' קשה לי על הרמב"ן דטפי מהימן שהתנה מלהי' מגו שעשה פרוסבול, מוכח בפלוגתא דתנאי בברייתא דת"ק ס"ל צריך שיהי' עמו פרוסבול ס"ל דל"מ כלל עד שיהי' עמו פרוסבול דטענת אבד וטענת תנאי התנה לא מהני. ורבנן ס"ל דנאמן שהתנה בלי מגו ועדיפא טענת תנאי הי' מאבד. וס"ל דחכמים ס"ל דנאמן אבד ולעשות פלוגתא רחוקה כ"כ וגם מתני' י"ל דס"ל או כת"ק או כרבנן דברייתא וצ"ע ולפמ"ש דטענה דתנאי עדיפא רק בזמן דליכא פרוסבול כמו לשמואל, ובברייתא ומתניתין דהי' ב"ד חשוב הוי תקנת פרוסבול וטענה דתנאי התנה גרועה מטענת אבד לולי מגו וא"ש ועיין: והנה הבעה"ת הקשה למה יאומן במגו הו"ל מגו להוציא ותירץ חזקה דלא שביק ולולי דבריו ז"ל הי' נ"ל עפמ"ש תוס' סוגיא דפ"פ דלא אמרינן מגו להוציא רק כשאין אנו יודעים כטענתו אלא על פיו אבל כשאנו יודעים בלאו הכי מסתמא כדברו מהני מגו להוציא וכאן הא אי לא טעין כגון דא פתח פיך דמסתמא כן הוא מהני מגו להוציא. ואפשר זהו בכלל כוונת דבריו ועיין: והנה פליגו ראשונים אם יש שמיטת כספים בזמן הזה והעולם נהגו להקל ועיין רמ"א רסי' ס"ז ועיין תומים שטרח ליישב מנהגן של ישראל וכתב במלתא בטעמא עפמ"ש בעה"ת בשם רמב"ן דר"י ע"כ ס"ל שמיטה בזמן הזה דאורייתא מדאמר וכי מפני שאין מדמין נעשה מעשה ולא סמוך לבו על סברתו ש"מ דס"ל דאורייתא הוא. וכתב התומים לפי דנקטינן דשמיטה בזמן הזה דרבנן סמכינן על סברת ר"י דכל שיש בשטר אחריות לא משמט הגם דר"י בעצמו לא רצה לסמוך על סברתו משום דס"ל דדאורייתא הוא עיין בו. והנה ירד להציל ולא הציל רק מקצתו בחוב שבשטר אבל בעל פה או כשאין בו אחריות לא נתיישב מנהגן ש"י בזה: והנה לכאורה קשה על רוב הפוסקים ורמב"ם בתוכם דאפי' בשטר ואפילו פירש השיעבוד משמט ולא סמכי' על סברת ר"י דהא קיי"ל שמיטה בזמן הזה רק דרבנן. ונלפע"ד דר"י ור"ל לשיטתי' ורב ושמואל לשיטתי' ע"פ המבואר בב"ב ר"פ ג"פ בסוגיא דשעבודא דאורייתא דלמ"ד שעבודא ל"ד לכ"ע לא אמרינן בעל חוב למפרע גובה ולמ"ד שע"ד פליגי אביי ורבא אי למפרע גובה יהנה גם מאן דסבירא לי' שע"ד ולמפרע גובה דווקא אם גבה לבסוף אמרינן למפרע גובה, אבל קודם שגבה לאו כגבוי הוא. ור"י ור"ל דס"ל כאן בשטר שיש בו אחריות דאינו משמט דהוי כגבוי בוודאי לאו כגבוי ממש הוא דעדיין לא גבה אלא לענין שמיטה לא מקרי לא תגוש כ"כ דכגבוי קצת הוא, ומשהגיע למעשה לא סמוך לבו לסמוך להקל משום דעדיין לאו גבה ולאו כגבוי ממש הוא למפרע עד שיגבה אבל רב ושמואל לשיטתם דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ס"ל בפשיטות דמשמט דאפילו יגבה לבסוף לאו כגבוי הוא כנ"ל לבאר. לפ"ז לא מבעיא לשיטות הסוברים דהלכתא שעבודא לאו דאוריי' דמשמט דלא אמרינן למפרע הוא גובה ועיין קצה"ח סימן ל"ט אפילו פירש לו השיעבוד שעבודא לאו דאורייתא, אפילו לפוסקים דשעבודא דאורייתא עיין אריכות הש"ך רסי' ל"ט הא לכ"ע הלכתא כרבא דלא אמרינן למפרע גובה אפילו גבה לבסוף כ"ש קודם שגבה דלא אמרינן אפילו לענין שמיטה דאינו משמט, וא"ש שיטת רוב הפוסקים דאפילו מלוה בשטר ופירש השיעבוד דמשמט כנ"ל ועיין: וכשאני לעצמי נראה לי ליישב מנהגן של ישראל דסמכינן על שיטת דסוברים דאינו משמט. הנה הרא"ש ריש מכות כ' בשם ר"א ור"ת דנקטינן כי האי לישנא להקל דמלוה לעשר שנים דאינו משמט. וכתב הרא"ש הטעם משום דמלתא דאסורא הוא ובדרבנן אזלין להקל. והקשה בב"י סי' ס"ז הא מלתא דממון הוא לגבי הלוה ובכ"מ אזלין לקולא לנתבע ונדחק. ולפע"ד נראה ליישב ע"פ קושית הר"י באסאן שבקצה"ח בקונטרס הספיקות בספק ממונא דאזלין לקולא לנתבע לכן יוכל לומר קיים לי, והא ספק גזל הוא ובאיסור אזלין להחמיר ותו הא איכא גם לכשכנגדו התובע ספק ואיך יחייב ב"ד לנתבע משום ספק איסור מה"ט אסור ותובע ליטול ממנו עיי"ש: ואומר אני כאן גבי לוה איכא ספק דאורייתא דשמא מלוה לעשר אינו משמט וגזל הוא בידו מה תאמר גם למלוה איכא ספק ושמא משמט הא שמיטה בזמן הזה דרבנן גם אם משמט אינו רק מדרבנן וספק דרבנן להקל והא"ש מלתא בטעמא שכתב הרא"ש משום דספק איסור דרבנן הוא כנ"ל נכון: והנה הרי"ף פסק כלשני' דמשמט וכתב הר"י משום דספק איסור הוא אזלינן לחומרא והקשה הב"י הא ספק דרבנן להקל והוי לי' לומר משום בממון אזלינן לקולא לנתבע ולמ"ש משום ספק ממון לא הוי מקלינן דעל הלוה להחמיר משום ספק גזל וקולא למלוה אי הוי ספק איסור לקולא ולכן כ' דספק איסורא הוא ולהחמיר ממילא אין הלוה צריך לפרוע דגם המלוה צריך להחמיר מספק. והא דהקשה האי ספק דרבנן הוא. נ"ל דס"ל לרי"ף דלא אמרינן ספק דרבנן להקל בזה כיון דתיקנו שביעית לזכר שלא יאמרו כשיבנה ביהמ"ק אשתקד וכו' וכשיהי' שביעית נוהג מדאורייתא יהיו צריכים להחמיר מספק דאורייתא לומר משמט אני או שמא תופשט הך דינא להחמיר דמשמט, לכן גם עתה לא הקילו מספק כיון דלא אסרו איסור שיהי' משמט רק משום שלא תשתכח ומשום לעתיד וחיישינן שמא יאמרו אשתקד שהי' ג"כ שביעית נוהג ולעשר שנים לא היה משמט כן עכשיו ולא דמי לשארי איסורי דרבנן דאזלינן להקל כנ"ל לשיטת הרי"ף ועיין: ואחר הוצעה זו אומר אני כיון דאיכא פלוגתא דרבותאי אי שמיטה נוהג בזמן הזה בזמן שאין יובל נוהג אפילו מדרבנן יהי' מאיזהו טעם שיהי' אזלינן לקולא למלוה כיון דלענין איסור ספקא דרבנן הוא ולא אמרינן דניזל לקולא לנתבע דלגבי לוה ספיקא דאורייתא משא"כ לגבי מלוה ס"ד הוא. ואפילו לשיטת הרי"ף במלוה לעשר שנים דאזלינן לחומרא הוא מטעמא דכתיבנה כיון דלכל דבר שמיטה נוהג למאן דס"ל הכי כעין דאורייתא תקנו שיהי' ספק זה להחמיר שלא יאמרו אשתקד לא הי' מלוה לעשר שנים משמט, אבל להיות כי מספקא לן אי תיקנו כלל בזמן הזה שמיטה זכר ומשום לעתיד בזה ל"ש הך סברא משום אשתקד כי ניזיל להחמיר, הא על זה אנו דנין אם תקנת שמיטה בזמן הזה כלל בין דליכא יובל כנ"ל נכון בעזרת החונן דעת ועיין היטיב בכ"ז: עוד נ"ל ע"פ המבואר בש"ע היכא דנהגו להתנות ולכתוב על מנת שלא תשמטנו בשביעית אם לא כתב לא אמרינן ככתוב הוא. וכתב הסמ"ע דלמא משום הכי לא כתב שרוצה לקיים מצות שביעית. וי"ל כ"ז אם יש וודאי מצוה אולי לא קפיד בממונא ורוצה לקיים מצות שביעית אבל עכשיו דמספקא לן אמרינן מסתמא כפרושי שלא תשמטנו בשביעית דלא מחית אינש ממונא מספק מצוה דרבנן כ"כ האי בוודאי לא יעשה הצדקה משום ספק מצוה דרבנן כנ"ל נכון בעהז"י לקיים מנהגן של המוני ישראל, והעושה פרוסבול יזכה לקיים מצות עשה דאוריי' דשמיטה ויובל בב"א. ואת מאמר שבסוגיא זו אני עושה פירוש לפרשו היטיב במה שאמרו ז"ל הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין עושים מאהבה ושמחים ביסורים וכו' צ"ל שומעין חרפתם וכו' היינו הנעלבים ואינם עולבין עושין מאהבה כתב רש"י דקאי על קיום המצות והוא ענין בפני עצמו ואין לו שייכות למה שאמר תחלה הנעלבים ועיין מהרש"א ח"א ורי"ף. והנ"ל מי שהוא מן הנעלבין ואינם עולבין שאין משיבין דבר להעולבין אותו על ידי זה יאמנו דברי העולבין כי יאמרו שתיקה כהודאה מי שומע חרפתו ואינו משיב ועל ידי שאינו משיב יאמנו דברי עולבין לאחרים גם זה סובל בולם פיו ואינו משיב כלום והיינו שומעים חרפתם אח"כ מאחרים ואינם משיבים משום שאינם משיבים להעולבים אותם על ידי זה נתחזקו דבריהם כל זה מקבל על עצמו, עושים מאהבה דאפשר דאינו משיב משום שנקלה בעיניו ונמאס העולב אותו עד דלא חש להשיב לו או מפני שנאה שבלבו אינו יכול לדבר עמו מטוב ועד רע, ולכן אמר בעל המאמר עושין מאהבה שאינו משיב מפני שאוהב לחבירו כדכתיב לא תקום ולא תטור ואהבת לריעך כמוך ושמחים ביסורים שלא יכאב לבו על זה כי אם שמח ביסורים כאלו שמקבל עליו בזיון זה בשמחה שיהי' לו לכפרת פשע או כמ"ש הח"ה א' שדבר על חכם שלח לו דורן כי יזכה בזכיותיו ואמר עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי מי שהוא מוכיח לשם שמים ולא לגאה וגאון לתועלת עצמו מפני שמקבל שכר או כדי להראות גבורתו וחכמתו ודברים היוצאין מן הלב נכנסים וכו' ומי שמבזין אותו משום דמוכח להו כדאמרו אומר לו טול קיסם משיב לו טול קורה וכו' וכדאמרו האי דמסנאי לי' משום דמוכיח להו במילי דשמיא, ואם אמור יאמר גווי נתתי למכים וכו' נראה לכל כי תוכחתו רק לשם שמים ויכו שורש ויפעלו. וזהו פרושו דהאי קרא כן יאבדו כל אויביך ד' היינו באופן זה יאבדו ויתמו חטאים מן הארץ ולא יחטאו עוד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמאיר לארץ ומשמש העולם בלי שום תכלית עצמו אף אוהביו כן הוא נדמו לשמש ויאבדו כל אויביך ד' ולא יחטאו עוד תרוממנה קרנות צדיק בב"א. הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה