כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה טז
שיל"ת פ"ב יום ד' כ"ח תמוז דהאי שתא תר"ט לפ"ק. שלום משמים, יחזו עיניו בבנין ציון וירושלים ה"ה י"נ הרב המופלג הבקי חרוץ בעל פיפיות המאוה"ג מעוז ומגדול כש"ת מו"ה וואלף פוקס נ"י אבדק"ק סערעד יע"א: תמול עת סעודת צהרים קבלתי מכתבו היקר ואותיותיו שאלוני ע"ד אלמנה אחת בקהלתו שבא לפניו בדין ותבעה מעזבון בעלה המנוח חלק ירושתה מאבי' אשר גבה וחמי' זקנו של יתומים עומד ותובע לטובתם כי לבעלה הי' שטח"ז ולא שהיא יורשת אבי', ע"כ טענותיהם והי' פשוט למע"כ נ"י עד שלא תברר האלמנה שהיא חלק ירושתה מאבי' הרי הוא בחזקת היורשים ואם תברר שכדבריה כן הוא אז נכנס מע"כ נ"י בגדר הספק אם נטעון עבור היורשים שמא נאנסו הני זוזי וכהכרעת הש"ך ח"מ סימן ק"ח וגם לדס"ל דלא טענינן מידי דלא שכיח נ"ל דווקא נאנסו דלא שכיח כלל אבל כאן אם מסרה לו כדין נכסי מלוג ולא קבל אחריות פטור מפשיעה כמבואר בא"ע סי' פ"ה ואולי פשיעה שכיח יותר והרי בכנה"ג מביא גדולי אחרונים דס"ל דגם טענת גניבה ואבידה שכיח וטוענין עבור יתמי אלו דבריו ונפשו בשאלתו ממני לחוות דעתי העני': פתח דברי יאירו למע"כ י"נ נ"י בטענת הזקן כי הי' השטר לו ולא לה כאשר בא לפני חקרתיו ודרשתיו ודברתי עמו ארוכות ואמרתי לו הלא כל שטח"ז נכתבים עלה ועל יוצאי חלצה והסברתי לו ענין השט"ז ומה תועלת יש בו גם לבעל שאוכל פירות ובניו יורשים אמם והי' קשה לו להאמין עד שקראתי לפניו שטח"ז והמתקתי לו הדבר היטיב אז נכנס באזניו וחזר מטענותיו מהנראה כי טענתו מעיקרא הי' בטעות כי סבור הי' שכך הוא בכ"מ ומעתה אין לנו לחוש כלל לטענתו ואין כאן מקום שכך הי' כי לא נשמע מעולם מי שיכתוב שטר לחתנו במתכונתו הזה ומי פתי יעשה ככה וגם אם עדיין עומד בטענתו אין לנו לחוש לדבריו: ואנו אין לנו לדון אלא אם נטעון ליתמי נאנסו ונסמוך על הכרעת הש"ך בשני דעות שהביא בש"ע או נסמוך על הגאונים שהביא בכנה"ג הגם שמביא גם החולקים עליהם או שיש מקום לומר היכא דיש טענת פשיעה שכיח יותר וכולי עלמא מודים: הנה ש"ך מכח קושיא שהקשה על דס"ל דלא טענינן דל"ש ומכח שיטות כמה ראשונים דל"ל כהנ"ל הכריע דוודאי טענינן להם דלא שכיח. ובתומים מיישב כל קושיותיו ולא הכריע ובקצה"ח כתב לחלק דאפוטרופוס יוכל לטעון לא שכיח יותר מב"ד וכן היתומים עצמן. ומהרי"ט בח"ש סימן ק"כ ומביאו ג"כ בכנה"ג כ' דבעל בנכסי אשתו י"ל כ"ע מודים. והכנה"ג כתב זה הלשון ואין מובן טעמו ונימוקו ועיינתי בפנים ואותיות מחכימות וראיתי שכתב די"ל דווקא בטענת אונס ס"ל לא טענינן דלא שכיח דקול אית לי' אבל היכא שיוכל לטעון גניבה ואבידה ובעל בנכסי אשתו שיוכל לטעון כ"ז וגם פשיעה י"ל כ"ע מודים דטענינן לה, ועוד כתב שם מסברא היכא שנתיישן הדבר י"ל לכ"ע טוענין אולי הי' לו קול וכבר נשכח. ובכנה"ג מביא עוד ספרן של צדיקים דס"ל דגניבה ואבידה שכיח יותר ובתומים הכריע דליכא חילוק והוכיח כן מדמקשה ש"ס ב"ב ע' ע"ב מר"ח משטר כיס י"ל בשטר כיס דש"ש הוא ואין כאן אלא טענת אונס ולא שכיח לא טענינן משא"כ ר"מ י"ל באופן שיוכל לטעון נגנב ונאבד שכיח וע"כ דלא שנא. ועוד מדסתמו הפוסקים ש"מ דלס"ל לחלק עכ"ד. הנה מה שהקשה מש"ס ב"ב תמוה בעיני הא רמב"ח מבעי' לי' אי נאמן במגו דנאנסו וכן השיב ר"ח וע"כ דאיירי בדליכא טענה רק נאנסו ופשוט. ומ"ש מדסתמו הפוסקים ש"מ דל"ש אין זה כדי להכריע נגד גדולי אחרונים ומה דסתמו לנו ראשונים ז"ל פרשו לנו האחרונים בסברותיהם והגם דהראשונים קאו על שטר כיס וע"ז כ' תוס' דלא טענינן להו דלא שכיח וכן הרא"ש מה להו לפרש ענין אחר במקום שאין שטר כיס ואיכא טענת גניבה. אבל יש להכריח מכח זה דלא כמ"ש המרי"ט היכא דנתיישן הדבר טענינן נאנסו כגון דא בוודאי הוי להו לפרושי לנו הראשונים והפוסקים כי יש חילוק בשטר כיס בין נתישן או לא וגם מאי שיעור נתת מאי נקרא נתישן או מקרוב, ויש להקשות קצת א"כ ביותר הי' לש"ס להקשות דר"ח דלא כמאן די"ל כ"ע לא פליגו בשטר כיס אלא דשם נתישן הדבר וטענינן להם במגו דאונס, ור"ח דסתמא קאמר משמע אפי' מיד יום אחר שהפקיד ומנ"ל. ועיין רשב"ם באיבעי' דרמב"ח שכ' ולמחר אמר לי' החזרתי' נראה דרצה בזה דגם ביום מחר דוודאי לא שכיח לטעון נאנס מ"מ מהימן לר"ח וסתמא קאמר בין נתישן בין מיד כנ"ל: וגם קשה לי לסברת מהרי"ט דבנתישן י"ל דקול הי' לו ופסיק א"כ בר"פ האשה שנתארמלה דרוב הבתולות נשאת יש להן קול נמי נימא כיון שכבר נשאת הי' לו קול אז ופסק הקול ולכן סברת מהרי"ט הנ"ל לא נ"ל אבל מ"ש די"ל גניבה ואבידה שכיח יותר מאונס אין לנו להכריע אם כדברי' ודעימי' או כהחולקים ע"ז: וכאשר התבוננתי עלה ברוחי ירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה עומד נגדו דבירושלמי שם הקשה וניחוש שמא מכ"ע היתה וע"כ מתניתין דמכ"ע כר"מ כתובתה מאתים ודחה ר"י לא חששו לדבר שאינו מצוי ע"כ והנה קושית ירושלמי קשיא לאשה שנתארמלה שטענינן ליתומים שמא אלמנה נשאה עד שתביא עידי הנומא, ניחוש עדיין ונטעון שמא מוכת עץ היתה ומשני לא חוששין לאינו מצוי חזינן] דאינו מצוי לא טענינן ליורשין: ובאמת צל"ע על רמב"ן ב"ב וחבל ראשונים דס"ל דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיח כגון אונס מהך ירושלמי ולכאורה י"ל דמכ"ע לא שכיח כלל וכלל ולא שכיח יותר מטענת נאנסו כן י"ל, וכן מוכרח לכאורה מדכתב הרא"ש כתו' ט' דלכן אינה נאמנת בתולה אני במגו דמוכת עץ דלא שכיח והרי החזרתי במגו דנאנסו נאמן וע"כ מוכת עץ לא שכיח יותר מטענת נאנסו. אלא דלפע"ד נ"ל א"א לומר כן דהלא תוס' כתובות ט' ע"א ס"ל דמוכת עץ שכיח ומייתי ראי' מלקמן ל"ו ע"א והרא"ש ועוד ראשונים ס"ל דמכ"ע לא שכיח ותירץ ברא"ה מלקמן ליכא ראי' דווקא ר"מ ס"ל דמכ"ע שכיח ואנן לא ס"ל כוותי' בסומא וה"ה בכ"מ וחזינן דאיכא פלוגתא דתנאי אי מכ"ע שכיח ולתוס' לכ"ע שכיח ואיך נאמר דלדידן דלא שכיח יהי' לא שכיח כלל ולעשות פלוגתא רחוקה כ"כ דלדידן יהי' לא שכיח יותר מטענת נאנסו, אין זה סגנון פלוגתא ובוודאי גם לראשונים דס"ל דאנן לא פסקינן כר"מ דס"ל מכ"ע שכיח היינו דל"ש כ"כ, ר"מ ס"ל שכיח ושכיח וירושלמי ג"כ א"ש תחלה אמר מתניתין כר"מ ומכ"ע מאתים ודחה ר"י דלא כר"מ וכיון דלא כר"מ אתיא י"ל מכ"ע לא מצוי ולא טענינן לי' ורק אינו מצוי כלר"מ אבל שכיח הוא והא דס"ל לרא"ש דל"א מגו דמכ"ע והחזרתי במגו דנאנסו אמרינן הא ל"ק י"ל כיון שהחזרתי ג"כ טענה גרוע היא דמעיז ולכן נאמן במגו דנאנסו דלא שכיח וכ"כ סמ"ע סימן ק"ח ס"ק ז' משא"כ בתולה אני דרוב מסייע לה במגו דמכ"ע הוי מטענה טובה לגרוע ול"א וכן צ"ל לרא"ש הנ"ל דאל"כ ק' עליו למה אשה נאמנת משארסתני נאנסתי במגו דמוכת עץ וע"כ כיון דמשארסתני נאנסתי ג"כ טענה גרוע דלא שכיח וא"ש: ומן כל דין צל"ע על ראשונים דס"ל דטענינן ליתמי נאנסו מירושלמי הנ"ל ויש לדחוק דס"ל דלכן מוכת עץ לא שכיח כלל דאלו היתה מכ"ע הי' טוען בחיים כן או צוה כן ודוחק. או י"ל דס"ל כמו שכ' ש"מ כתובות ל"ו דכולן רואות ומראות לאמן היינו כולן רואות ולכן לא שכיח שתחבוט על גבי קרקע ותלקה בעץ ואם אירע להן כן מראות לאמן ומשום הכי לא שכיח מוכת עץ עיי"ש. ולפ"ז י"ל שפיר דמוכת עץ לא שכיח כלל רק בסומא ס"ל לר"מ דשכיח ולא במק"א כן נ"ל ועיין. וי"ל לפ"ז בפקחת ל"ש כלל וגרוע מטענת נאנסו: אלא דרוב ראשונים לא מפרשו כן אלא דאיכא פלוגתא במוכת עץ אי שכיח או לא ולדידהו אין לנו לומר מכ"ע לא שכיח כלל רק שאינו מצוי כ"כ ובוודאי לא גרוע מטענת נאנסו. ונ"ל לומר יותר דעדיף הרבה דבנאנסו כ"ע ס"ל דלא שכיח ופוסקים כתבו דהוא בגדר לא שכיח כלל. ובמכ"ע איכא פלוגתא דתנאי אי שכיח. ונ"ל פשוט דטענת נגנב או נאבד לא שכיח יותר דליכא מי שסובר דשכיח רק דשכיח יותר מנאנסו רצו האחרונים לחדש אבל בוודאי לא עדיף טענת גניבה מטענת מכ"ע ובמכ"ע ס"ל לירושלמי דלא טענינן ליתמי כ"ש טענת דנגנב או נאבד וגם מ"ש מהרי"ט דבאונס לא שכיח דקלא אית לי' גם בגניבה משמע בש"ס ב"מ קי"ד ע"ב דקלא אית לי' ואין מוכרח כ"כ: ומטענת פשיעה דהוסיף פר"מ נ"י די"ל שכיח יותר וטעמו כיון שמדעתו בא וא"צ למקרה מן המקרים ומעלתו קיצר ולא גילה טעמו. אבל לדידי נראה דטענת פשיעה גרוע כיון שקבל עליו לשמרו תח"י ואם שומר חנם מ"מ מסתמא לא מעל בשמירתו לפשוע בשל חבירו במרד ובמעל ומכ"ש בנכסי אשה ביד בעלה שהוא אוכל פירות וכל הנאה דילי' ויהי' לו מהם הפירות והק"ק לבניו אחר מיתת אמם ומי האיש אשר יפשע בנכסי אשתו ויפסיד שלו ושל בניו כנ"ל פשוט: ואף בכל זאת שהבאתי מקום עיון וראי' דגם לדשכיח יותר מאונס לא טענינן מ"מ יש לקיים דבריהם של אחרונים ז"ל דווקא היכא דליכא רק טענת אונס לא טענינן אבל היכא דאיכא כמה צדדים אונס גניבה ואבידה ומכ"ש כשיש עוד צד שפשע בהצטרף הכל יחד אולי קרה מקרה באחת מהנה וטענינן ליתומים דלא מיקרי לא שכיח כ"כ וכולי האי ואולי, וכי כן בידוע לנו שלא הי' אונס וגם לא נאבד משום גניבה לחוד לא טענינן עד שיצטרפו צדדי' ביותר כן י"ל. ואם כי אין לי ראי' לזה מ"מ הרווחנו דל"ק מטענת מכ"מ דזה לבד לא טענינן להו משא"כ בהצטרף הכל יחד ומצינו כסברא זו בדוכתי טובא בראשונים ועיין: והנה המרי"ט סי' ק"כ מח"ש כ' די"ל היכא דאשה מוחזקת תוכל לטעון קים לי נגד הפוסקים דס"ל דטוענין ליתמי מלתא דלא שכיח וכן מביא בכנה"ג עוד מאחרונים. ונ"ל כ"ש היכא שיורשים מוחזקים שיכולים לטעון קים לנו כפוסקים דטוענין להם דרוב ראשונים מסייע להם וקו"ח היכא דאיכא טענת גניבה ואבידה מסייע להו סברת גדולי אחרונים הנ"ל דלטעון כזה כ"ע מודים ולפמ"ש היכא דאיכא כולהו טענת מסתברו טעמי דאחרונים הנ"ל לכן בנידן שלנו בוודאי יש לסמוך עכ"ז ולהחזיק הירושה ביד המוחזקים היורשין: עד כה דברנו היכא דאין לנו לטעון שהחזרתי' אלא טענות אלו דלא שכיחי, אבל באמת בנידן דידן אין אנו צריכים לכל זה כי יש לנו לטעון שהחזיר האב במגו דנאנסו וכדומה כאשר אבאר בעזה"י: הנה בטוש"ע כתב דבתוך זמנו לא טענינן להו החזרתי במגו דנאנסו והקשה הש"ך הלא פסקינן בסימן ע"ח סעיף ד' דאיבעי' ש"ס ב"ב ה' ע"ב קולא לנתבע ומחלק בין הפה שאסר לבין מגו ושוב דחה סברא זו ובקצה"ח חזקה במסמורי' ויתד היא אצלו באיזה מקומן. ולפע"ד יש להשיב דאין זה ענין להפה שאסר דכתובות כ"ב ע"א דאי בעי שתקו וכן אינו דומה למ"ש תוס' ריש סוגיא דעדים שאמרו דאיבעי שתקי לגמרי וכסברא זו כתוב בראשונים בכתובות כ"ה ע"ב ואכ"מ. ובתומים תירץ תירוצים שונים. והנלפע"ד לישב בשאומר הא דמהני מגו נגד אנן סהדי שטרך בידי מאי בעי דיוכל לומר סמכתי שאשביעתו כשיבוא לתבוע שני' אומר לו השבע ודמיתי שלא ישבע לשקר, ומכח זה לא יבוא כלל לתבועוני. וסברא כזו רמוזה בט"ז ח"מ רס"י מ"ז. ולפ"ז בתוך זמנו דאיכא ראשונים דס"ל דאין המלוה צריך לשבע נגד הלוה א"כ אלים חזקה דשטרך בידי מה בעי ולכן אינו מועיל מגו כן נ"ל. אלא דחזיתי דליתא להאי תירוץ דהא הב"י הוציא זה ממשמעות תשובת הרא"ש והוא הסובר דגם תוך זמנו יוכל להשביעו, והגם הש"ך דחה הראי' הנ"ל ואין משמעות מרא"ש כלל מ"מ על הטור וש"ע דכתבו כן בפשיטות קשה דבסימן ע"ח מביאו הטור שני דיעות אם צריך שבועה או לא מ"מ הדין מיושב להלכה: והיותר נ"ל דבכל שטר חוב מהני מגו אפילו תוך זמנו ודווקא בשטר כיס לא מהני הנה איבעי' ש"ס ב"ב ה' ע"ב אי מועיל מגו ע"כ דמספקי לי' אי חזקה זו אלימא כ"כ דלא יועיל מגו נגדה או לא ועיין בש"ך כללי מגו שכתב שיש חזקות דאלימא בוודאי ויש שבוודאי מועיל מגו נגדם וש"ס מסופק בחזקה זו. וי"ל כיון דיש דפרעי נמי תוך זמנו דמתרמי להו זוזי כי היכא דלא לטרדן ואביי ורבא ס"ל דמשו"ה ליכא חזקה ואנן ס"ל דלא שכיח לעשות כן משום דלא לטרדן, אבל מי שפרע תוך זמנו בוודאי משום האי טעמא פרע ומסופק לש"ס משו"ה אי אלימא חזקה כיון דאיכא אינשי דעבדי הכי ואומר בשטר פקדון דכתב הרמב"ם דנגד חזקה שטרך בידי יוכל לומר סמכתי לטעון נאנסו וכתב התומים שעכצ"ל דגם שבועת שקר לא איכפת לי'. ונ"ל דוודאי אם פורע אדם תוך זמנו כי היכי דלא לטרדן איך לא יחוש וישאיר השטר אצלו על סמך שאם יתבענו שנית יאמר נאנסו וכי אזיל לדינא עמו ישבע לשקר על טרחת התביעה בזמנו חס ועל השנות התביעה בזמנו ושיצטרך לשבע לשקר לא חס זה בוודאי לא ימצא שום אדם שככה יעשה וחזקה אלימי איכא שלא פרע תוך זמנו משום דלא לטרדן בזמנו ולא חס על ממונו ושבועת שקר ולכן גם מגו לא מהני וא"ש פסק הטוש"ע בשטר כיס אבל בכל שטר חוב דכ' תוס' די"ל דהניח שטרו בידו דסמך עליו תומת ישרים תנחם גם תוך זמנו איכא האי סברא דהימני' וכי היכי דלא לטרדן פרע לו תוך זמנו ולכן בסימן ע"ח לא חילק בין שטר למלוה ע"פ לעולם נאמן במגו אפילו תוך זמנו כן נ"ל ישוב נכון: ומעתה אומר אני דבנכסי מלוג של אשה תחת יד בעלה טענינן החזיר במגו דנאנסו הגם דתוך זמנו הוא מ"מ סמכינן אמגו דלא שייך סברא הנ"ל דבעל סמך אאשתו כמו בעל חוב על מלוה דידי' ויותר די"ל דבטח בה לב בעלה שלא תעיז פנים נגדו לתובעו שנית ואם כי מ"מ לא טענינן פרועה לדחותה בלא מגו אבל היכא דאיכא מגו מועיל דלא אלים כ"כ שטרך בידי מאי בעי כנ"ל: אלא להיות כי שערי תירוצים לא ננעלו ביישוב פסק הש"ע לא נבנה דין על תירוץ שלנו ולכן היותר נ"ל דבנכסי אשה ביד בעלה לא מגרע תוך זמנו כ"כ כיון דראינו דחכמינו ז"ל ראו בחכמתם להשביע כל אלמנה כשבאתה לגבות מעזבון בעלה הגם שתוך זמנו הוא וגובה מיתומים א"צ שבועה ת"ז מ"מ האשה הצריכו שבועה דחיישי צררי אתפסה עיין המתקת הדרישה בא"ע רס"י צ"ו שמכח אהבתה רגיל לעשות כך. ולפמ"ש הב"ש גם בכ"מ וצ"ב משביעים אותה או משום שמא קודם מותה פרע לה על כל פנים חזקה זו דאין אדם פורע תוך זמנו גרוע הרבה באלמנה מבכ"מ הגם שבשבועה גובית אבל י"ל היכא דאיכא טענה שהי' נאמן אבוהון במגו טענינן ליתמי אפילו תוך זמנו דמגו במקום חזקה כזו מועיל דגרוע טובא וגם לתירץ הש"ך דליתומים אין טוענין כן דלא שכיח שיפרע תוך זמנו ג"כ א"ש דנגד אלמנה שכיח וכן לתירוץ התומים שהוא הנכון יותר בתירוצי דנגד חזקה ולא שכיח לא טענינן להו א"כ ג"כ נגד אלמנה לא הוי נגד חזקה אלימא כ"כ כנ"ל: והנה נצטערתי בין אתמול להיום שלא ראיתי מי שהעיר ע"ז לטעון בכ"מ החזיר במגו דנאנסו ומסתימת הש"ע וב"ש נראה דמגבי' לאלמנה כ"מ ודוחק הי' בעיני דווקא היכא דוודאי לא החזיר או דליכא טענת אונס ובפתחי היום ספרים שונים מצאתי שאהבה נפשי בספר אבני מלואים מהגאון קצה"ח רס"י צ"ו כתב בפשיטות דטענינן בכ"מ עבור היתומים החזיר במגו דנאנס או פשע ושמחתי כמוצא שלל רב אלא שהוא סמך ראשו ורובו על הכרעת הש"ך דלא כפסק ש"ע דגם תוך זמנו טענינן כך ולפמ"ש נגד אלמנה גם הש"ע יודה והדין ערוך לפנינו ובארנוהו בעזה"י:
ופשוט וא"צ להאמר כי כל זה אנו צריכים כשיש לה כתב ראי' יוצא מתחת ידה שנתנה לבעלה בתורת נכסי מלוג וסתמא כפרושו או כתוב מפורש שזמן החזרתן אחר אריכת ימיו והוי תוך זמנו כל ימי חייו, אבל כשאין לה כתב על זה רק שמסרה לו אולי בתורת הלואה או לזמן מה והיא והוא יסגלו המעות בידי אחרים וכן הנהוג כמה פעמים וכדומה אין לנו לדון בזה מדין תוך זמנו וכ"ש כשאין לה עדות שמסרה לו אין לנו לומר שמסתמא מסרה לבעלה. ולכן תמה אני על מעלתו י"נ נ"י מאחר שלפי שהגיד לי זקנן של יתומים שאין לה שום כתב וע"כ כן הוא דאל"כ איך טען הוא שהי' ירושה דבעל מחמיו ולייתי כתב ונחזי מה דכתיב' תמן וכי כן אין כאן מקום תביעה דידה כלל ואף אם נשלח ע"י לידה מאן יימר דלא קבלה מיני' דידי' מיד. ועיין א"ע סימן ק'. ולהיות כי המכ"ד דחק השעה והוא מרא דעובדא והבטחתי לו להשיב מיד לכן אקצר. הכ"ד אוהב נפשו דוש"ת מצפה לישועת ה' שירפאנו בקרוב ולראות בשמחת כל ישראל יזכינו הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: