כתב סופר חושן משפט· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
תשובה טו
שיל"ת פ"ב נגהי ליום ג' כ"א שבט תרכ"ט לפ"ק. יהי נועם ה' עליך בני מחמדי תלמידי הרבני החרוץ וותיק מלא עתיק עדני העצני מעולפת ספירים ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה יעקב עקיבא סופר נ"י: שורותיך הצהירו נגד פני ושמחתי בדבריך מיוסדים על אדני השכל בישוב קושית ש"ך ח"מ סימן ק"ח סק"ז ועיין בתומים ג' דרכים בישוב הקושיא. ואני בעניי הכינותי ישוב נכון והוא דלכאורה צ"ע איך נטעון ליתומים החזרתי במגו דנאנסו שהי' האב נאמן כיון דבאמת החזרתי אינו נאמן משום חזקה שטרך בידי מאי בעי אלא במגו שהיא הוכחה שמה שטוען הוא אמת נאמן החזרתי וכל זה כשטוען כן אבל לטעון עבור יתומים משום שהי' האב נאמן במגו איך נטעון ליתומים טענה שלולי מגו אמרינן בוודאי שקר הוא וכמדומה שלזה התכווין הש"ך סק"ח שהקשה איך טועני' להו חזרתי במגו דנאנסו גופי' לא טעינן להו ודא צריכא עיונא רבא על תוס' ורא"ש וטוש"ע דהכי ס"ל. ונ"ל דלק"מ עפמ"ש הרשב"ם בב"ב ע' ע"א דכיון דיוכל לטעון נאנסו סמך על זה והניח שטרו בידו ועיין סמ"ע ס"ק י"ז בסופו שכתב דיוכל לומר סמכתי על מגו שלי כוונתו דבוודאי לומר שסמך עצמו שיטעון שקר נאנס' וישבע על שקר אין זו סמיכה אלא כיון שיוכל לטעון נאנס' שוב יוכל לומר שסמך שיטעון החזרתי ויהי' נאמן במגו דנאנסה וישבע באמת שהחזיר וכי כן ליכא חזקה דשטרך בידי דסמך שיאמין במגו ולכן טענינן ליתומים החזיר דאין מנגד דשטרך בידי מה בעי כיון שאין האב שנאמן במגו דנאנסו שוב ליכא חזקה דסמך האב על זה וא"ש. ומעתה כל זה בטענת החזרתי אבל בתוך זמנו דאיכא חזקה דא"א פורע תוך זמנו דאין דרך לפרוע תוך זמנו וקיי"ל איבעיא דלא אפשטא אי מהני מגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו קולא לנתבע ונאמן במגו היינו כשטוען פרעתי תוך זמנו אבל ליתומים לא טענינן דפרע או החזיר תוך זמנו כיון שאין בטענה זו ממש לולי דמגו דנאנסה וכל זה כשטוען אבל כל זמן שלא טען איך נטעון ליתומים בשביל שהי' האב נאמן מכח הוכחה דמגו וא"ש דינו של טוש"ע, והיינו דוודאי האב נאמן החזרתי תוך זמנו במגו דנאנסו אבל ליתומים לא טענינן מטעם שכתבתי כנ"ל ישוב נכון וברור בעזה"י: והנה הש"ך ס"ק ז' בתחלת דבריו כתב דמ"ש הב"י דכן כ' תוס' ר"ב פרק המוכר וכו' משם אין ראי' אלא דלא טענינן ליתומים נאנסו אבל שלא יהי' הוא עצמו נאמן תוך זמנו לא מוכח משם וגם מתשובת הרא"ש אין ראי' כ"כ לדינו של הטור עיי"ש. ואני מצאתי לטור חבר מתוס' ריש גיטין ד"ה אם יש עליו עוררים דכתב דאפשר דלא טענינן ליתומים מזויף רק פרוע שהי' אביהם נאמן במגו דמזויף וכתב מהרמ"ל דנ"מ לתוס' אם טענינן פרוע או מזויף בשטר שהוא תוך זמנו דלא טענינן פרוע במגו דמזויף עיין בו. מוכח דתוס' כוותי' דטור ס"ל ועיין:
אלא דלתוס' ע"כ צ"ל דגם האב בעצמו אינו נאמן תוך זמנו פרוע במגו דמזויף דאין לומר כמ"ש בכוונת טוש"ע דליתומים לא טענינן בתוך זמן כיון שלא הי' האב נאמן רק במגו ושאני טענת החזרתי אחר זמנו במגו דנאנסו דעל ידי מגו שהי' לאב ליכא חזקה דשטרך בידי דאם תוס' ס"ל הכי מה ראי' מביא תוס' מהא דטענינן ליתומים החזרתי במגו דנאנסו שאני התם דעל ידי מגו דנאנסו ליכא תו שטרך בידי מה שאין כן בפרוע במגו דמזויף לא שייך זה דסמך עצמו שיטעון מזויף או יהי' נאמן פרוע במגו דמזויף שמא קודם שיתבענו שני' יתקיים השטר הגם דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן פרוע במגו דמזויף ול"א שירא שמא יקיימו ועיין תוס' כתובות ה' ע"א מאן דס"ל א"צ לקיימו ס"ל דמגו גרוע הוא שירא שיקיימו, ומאן דס"ל צריך לקיימו ס"ל כל זמן שלא נתקיים יש לו מגו וכהאי גוונא של אביך היתה ולקחתי' ממנו כל זמן דליכא עידים דשל אביו הי' נאמן במגו דלא הי' אומר של אביו אבל לומר שהניח שטרו בידו על מנת כשיתבענו שנית יאומן במגו דמזויף או יטעון כן בוודאי רחוק שיסמוך על זה שמא יקיימו קודם שיתבענו שני' ועיין סמ"ע סי' מ"ו ס"ק ג' דמשמע קצת דגם במגו דמזויף שייך לומר כן ואינו מוכרח ומצד השכל אינו כן, וע"כ תוס' גם בהחזרתי במגו דנאנסה לא ס"ל משום שסמך עצמו שיטעון נאנסו ולכן מייתי משם לטעון ליתומים פרוע שהי' האב נאמן במגו דמזויף ולתוס' גיטין קשה קושי' ש"ך סק"ח וצ"ע: ועכ"פ אי אפשר להעמיס בכוונת תוס' דגם בתוך זמנו האב נאמן רק ליתומים לא טענינן כן דלתוס' כיון שהאב נאמן גם ליתומים טענינן דהא לא נחית בכל מ"ש בשיטת הטור וע"כ די"ל גם האב לא נאמן תוך זמנו וקשה קושית ש"ך למה לא הא קיי"ל קולא לנתבע דנאמן במגו. מ"מ הרי לנו לטוש"ע חבר בדין זה: ואחר העיון נראה איפכא דמתוס' מוכח דל"ל כהטור באשר ראיתי בפ"י שדחה דברי מהרמ"ל בטוב טעם ודעת דאם כדבריו עדיין לא שבקת חי שיכתוב בזיוף שטר וזמן תביעתו תוך זמנו ויגבה מיתומים וע"כ דס"ל לתוס' גם תוך זמנו נאמן האב במגו וטוענים כן ליתומים. וגם מ"ש הש"ך דה"ט דטור משום דתוך זמנו ל"ש ולא טוענים ליתומים מה דלא שכיח ג"כ ל"ל לתוס' דאם לא כן לא שבקת חי כשיזייף שטר על תוך זמנו וכן כתב פ"י ומהתימא על פ"י שהאריך בענין זה והי' שכוח ממנו לפי שעה הא דטוש"ע סימן ק"ח וקושית הש"ך:
ולפמ"ש הש" ך בישוב טוש"ע דווקא בטוען אחר זמנו פרעתי תוך זמנו נקטינן קולא לנתבע משום הפה שאסר וכו' אבל בעומד תוך זמנו לא מהני מגו ונסתייע ממ"ש רמב"ן כהאי גוונא בחי' לב"ב בפרוע במגו דמזויף דהוא משום הפה שאסר דס"ל אימת דלא מקיים שטרא אין כאן שטר כלל עיי"ש. ולפ"ז י"ל דתוס' לא חולק על הטוש"ע דתוך זמנו אין נאמן החזרתי במגו דנאנסו וכן ליתומים לא טענינן החזרתי ותוס' דס"ל ע"כ גם בתוך זמנו טוענים ונאמן פרוע במגו דמזויף הוא משום הפה שאסר דכל זמן שלא נתקיים שטר אין כאן כן י"ל לכאורה. אלא הא הש"ך מביא ראי' דתוס' לא ס"ל לחלק בהנ"ל מדלא מתרץ בב"ב ע' כמו שתירץ רמב"ן. ועוד בתוס' גיטין א"א לומר כן דס"ל דכל זמן דליכא קיום שטר אין כאן וע"פ נתקיים דהא תוס' אזיל אי לא טענינן שלא בפניו מזויף ואין חשש זיוף רק כשטוען אז מצריכים קיום לפ"ז ליכא כאן הפה שאסר וכו' אדרבא כל זמן שלא טוען מזויף אנו ל"ח לי' דל"ש כלל עד דלא טענינן ליתומים ומ"מ ס"ל לתוס' דתוך זמנו ג"כ נאמן במגו דמזויף וכן טענינן ליתומים פרוע וע"כ דס"ל דלא כטוש"ע ובין לתירץ הש"ך ובין לתירץ דידי תוס' ע"כ חילק על דין זה דטוש"ע ועיין:
וי"ל דלפי שרצה תוס' לומר דלא טענינן ליתומים מזויף רק פרוע שהי' האב נאמן במגו דמזויף היינו צריכים לומר ע"כ דגם תוך זמנו האב נאמן וגם תוך זמנו טענינן ליתומים דאל"ה עדיין לא שבקת חי אבל לפי מסקנת תוס' דהוכיח דע"כ טענינן ליתומים מזויף. שוב י"ל דתוך זמנו אין האב נאמן פרוע במגו דמזויף או דהאב נאמן משום דקיי"ל קולא לנתבע או משום דהוא הפה שאסר כיון שאין טענינן מזויף מספק אבל ליתומים לא טענינן פרוע במגו דמזויף או שנאנס' תוך זמנו משום דפרעון ת"ז ל"ש או מטעם שכתבתי ולאמת מודה תוס' לדינו של טוש"ע הנ"ל כנ"ל ועיין:
וי"ל דזהו בעצמו הנפקותא דאיכא אם טענינן ליתומים מזויף דווקא או פרוע במגו דמזויף דאם לא טענינן מזויף רק פרוע מוכח אפילו תוך זמנו טענינן להו וה"ה החזרתי במגו דנאנסו תוך זמנו אבל אי טענינן מזויף י"ל דת"ז לא טענינן להו החזרתי במגו דנאנסו והבן: ואיידי דאיירי בתוס' ריש גיטין אי טענינן ליתומים מזויף אימא מלתא דנתקשה מהרש"א ומהרמ"ל במ"ש תוס' ראי' מש"ס ב"ב קע"ד דטענינן מזויף וכ' ואין לומר דטענינן פרוע דהא רב ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והקשו הא לרב מעיקרא צ"ל דטענינן מזויף משום לא שבקת חי וע"כ תוס' לא נסתפק מתחלה אי לא טענינן מזויף רק פרוע במגו דמזויף משום כל שאפשר שלא לטעון לא שכיח כ"כ ליתומים טענינן יותר פרוע ולרב דאי אפשר לטעון פרוע טענינן ע"כ מזויף כצ"ל וא"כ איך הוכיח תוס' לבסוף מרב דטענינן מזויף כך ביאר הקושי' בדרך שהקשה אותה מהרש"א, ובהג' מהרש"א בשם מהרש"ך כ' דתוס' אזיל אי טענינן מזויף בלא טעמא משום לא שבקת חי וכ"כ פ"י מדנפשי' ואני לא אבין מנ"ל להוכיח דטענינן מזויף בלא טעמא משום לא שבקת חי דמזויף טענה דראוי' לחוש ולטעון הוא דלמא משום לא שבקת חי לרב טענינן ולדידן אפשר לטעון פרוע וצ"ע: ובחי' לגיטין העליתי בכוונת תוס' בשנבאר תחלת דברי תוס' דטענינן ליתומים מזויף משום לא שבקת חי וצ"ל הא ל"ח לזיופא דלא חציף לזיופא ואיך נאמר לא שבקת חי הא מלתא דל"ש הוא וגם כשטוען מזויף לא בעי קיום רק מדרבנן וכבר התעורר הפ"י בזה וגמגם בו. גם מה שנסתפק תוס' אי טענינן ליתומים מזויף משום דל"ש צריך הסבר מדס"ל לתוס' דלא שבקת חי ע"כ מלתא דשכיח היא ועכ"פ שכיח קצת ולמה לא נטעון ליתומים גם בזה הרגיש הפ"י ולא העלה פשט וכוונה ברורה בתוס'. והנלפע"ד דס"ל לתוס' בוודאי כשמוציא השטר בפניו והוא הנתבע יודע בנפשו אם מזויף הוא ויטעון מזויף ויעשה כל טצדקי לברר זיופו איכא חזקה דלא חציף לזיופא להוציא שטר בפניו שיודע ומכיר בשקרו ויברר האמת, אבל שלא בפניו שאין היתומים יודעים האמת אם לא נטעון להם מזויף לא שבקת חי בוודאי חציף וחשיד לזייף שאין מי שיטעון נגדו ולא יתברר שקרו וע"כ דטענינן מזויף ועי"ז השתא דטענין שוב לא שכיח לזייף שוב מי שמוציא שטר נגד יתומים אין לנו לחוש שמא מזויף הוא דעכשיו לא שכיח כיון שיודעים שב"ד טוענין מזויף ויהי' צריך שיברר. אלא אם לא נטעון עכשיו שוב יהי' שכיח ולא שבקת חי לכן הב"ד צריכים לטעון תמיד מזויף הגם שיודעים דרחוק ול"ש שזה זייף, ולזה נסתפק תוס' עכשיו דלא שכיח ול"ח שמא שטר זה מזויף אלא דמוכרחים לטעון אפשר לא טענינן מזויף שלא להוציא טענה דחיקא מפי ב"ד אלא טועני' פרוע ולרב דא"א לטעון פרוע ע"כ צריך לטעון מזויף משום תק"ע דאל"כ לא שביק חי וכו' כן נ"ל ביאור כוונת תוספות פשוטה ורצויה: ולפ"ז אומר אני גם לרב דע"כ טענינן מזויף הגם דידענו דקרוב שטענת שקר היא משום שמוכרחים אנו לטעון דאם לא נטעון שוב יהי' שכיח ולא שבקת חי מ"מ היכא דאיכא לומר בזה נאמר חוץ כגון בהא דב"ב בשכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואנו חוששין שמא שלא להשביע את בניו אמר, הא איכא שטרא דל"ח לזיופא דל"ש עכשיו רק בשלא נטעון בשום פעם הדר יהי' שכיח ולא שבקת חי אבל בצירוף שאמר בעצמו מנה לפלוני בידי בוודאי ראוי לומר חוץ בזה דאין טוענין טענה דמזויף דלא שכיח וקרוב לנו דאינו מזויף ומוכח דבלא הטעם דלא שבקת חי ג"כ טוענין מזויף דטענה מעולה היא שיש לחוש לה ומיושב קושית מהרש"א על נכון בעזה"י: אבל קשיא עדיין מנ"ל דבכל מקום טענינן מזויף דלמא התם שאני כיון שהודה ואמר מנה לפלוני ואנו חוששין שמא שלא להשביע שוב בקל לו לזייף גם אם יתברר שזייפו לא יהי' לבוז ולקלון כ"כ שיאמר הוא הודה שחייב לי ועשיתי לי שטר על זה ולא זייפתי להוציא ממון שלא כדין ולא שייך כ"כ לא חציף אינש לזיופא ולכן טענינן ליתומים מזויף אבל במקום אחר אפשר לא טענינן להו דל"ש יותר, ועוד אפשר גם לרב טענינן פרוע במגו דמזויף דאם האב הי' טוען פרוע כשעמד הי' נאמן פרוע במגו דמזויף לפמ"ש תוס' כתובות י"ט ע"א בשם רש"י דמ"ד מודה בשטר אין צריך לקיימו משום עדים החתומים וכו' כמי שנחקרה ואין חוששין לזיופא רק מדרבנן כשטוען עיי"ש ולפי זה אם כשטוען מזויף חוששין מדאורייתא לכ"ע נאמן פרוע במגו דמזויף ובכה"ג דמודה שיש לפלוני מנה בידו ואיכא שטר אפשר בטענת מזויף מדאורייתא בעי קיום דליכא כ"כ חזקה דלא חציף לזיוף מודה רב דנאמן פרוע במגו וטוענין כן ליתומים ואפילו מוציא השטר מיד כשמודה יש לפלוני ג"כ איכא להאי סברא גם שאין לומר אחר שהודה זייף מ"מ בוודאי לא חציף אינש לזיופא אינו רק כשמציעו לפני ב"ד או תובעו בו וכ"ז שלא תבעו ע"פ השטר משום מעשה שעשה לעצמו ליכא חזקה עדיין כמובן ולפ"ז כשמוציא עכשיו הגם שזייפו קודם שהודה ליכא חזקה כ"כ דלא חציף לזייף ויש לעיין בכל זה לעת הפנאי ופה תהי' שביתת קולמסי כעת הכ"ד אביך אוה"נ חותם באהבה הק' אברהם שמואל בנימין סופר בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: