כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף סו.
דאמר ר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו כו' כ' רש"י ומינה ילפי' דמה גיטו כו' ונתקשה מנ"ל לרש"י דלמא ר"ה בעצמו אמר מה גיטו ועיי' במהרש"א מהדורא בתרא ועיי' פ"י ולולי דברי' הי' נ"ל דלפי דמדמה גיטו כמתנתו ומה גיטו אמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו כו' כי כן ביוצא בקולר ובאינך דמתני' אם היוצא בקולר שב וכן מפרש ויוצא בשייר' חוזר כמו שכ"מ ולמה לי' לר"ה לומר מה גיטו דאמר כתבו כו' כך מתני' כיון דאמר תנו א"ע דל"ק מיני הול"ל באותו ענין דאיירי מתחלה מה גיטו כי' כך מתנתו כיון דאמר אם שב יוכל לחזור בו ועוד גבי גט עצמו הי' יוכל לומר כן גיטו כמתנו בשכ"מ יוכל לחזור ומה גט אומר כתבו גם כן יוכל לחזור בו כמתנה ולמה לי' לומר נפקותא וילפותא לענין קנין ולכן הוכיח רש"י דלאו ר"ה עצמו אמר' והוא לא אמר רק גיטו כמתנתו ור' זירא הוא דלמד מיני בעובדא דידי' דלא בעי קנין דמה גיטו וא"ש דאמר כך מתנתו לא בעי קנין וה"ה דאם שבי' יוכלי' לחזור אלא דל"צ לזה בעוברא דילי' ולא רצה למילף רק דלא בעי קנין וזהו שכ' ומינה ילפי' כנ"ל נכון: ובזה א"ש לן שפיר ליישב הא דנתקשה פ"י מלקמן ע"ב דמייתי לדר"ה דגיטו כמתנתו ומייתי נמי מתנתו כגיטו ואי לאו ר"ה אמרה למאי מייתי מתנתו כגיטו ש"מ דלא איירי רק לענין גט ואי ר"ה בעצמו אמר' א"ש עיי' בו. ובאמת גם אי ר"ה בעצמו אמר לכולה קשה קצת דבענין גט דאיירי שם ל"צ להביא רק ריש דברי ר"ה ולמ"ש א"ש דגם אם לאו ר"ה אמר' לכולה מייתי שפיר מתנתו כגיטו דאיכא ממילא נפקותא גם לענין גט ד"ד אלו דמתני' שאמרו כתבו אם שבו חוזרי' כמתנה דאם עמד חוזר ולאו דוקא שכ"מ ה"ה יוצא בקולר ומפרש דדין שכ"מ להם כנ"ל וק"ל:
אלא גט לאח"מ מי איכא כ' רש"י לאח"מ מי מגרשה ומשע' מיתה הוזקק' ליבם עיי' מהרש"א שרצה רש"י בזה דלא תיקשי דלמה באמ' למה לא נילו' גט ממתנה דמועיל לאח"מ לכן כ' משו' דלא אפשר מיד נזקק' ליבם. ועדיין צריך תבלין נילו' כמו דמהני המתנה שיזכ' בה הזוכה מיד עם המיתה כן יהי' הגט מהני מיד עם המיתה ותהא מותר' לשוק. ונ"ל להסביר עפמ"ש קצה"ח סי' קפ"ח דא"א לגט אח"מ לא מחמת חסרון הנותן דכל שנתן לשלוחו בחיי' הי' מהני כמו לרמב"ם בעושה שליח כשהוא ברי ונשתטה אח"כ וכן לאח"מ אלא הטע' משום שכבר יצא' עם המיתה מרשותו לרשותה ואני בארתי דמשו"ה מ"מ הי' ראוי' דמהני דהא זקוקה ליב' ולא יצא' לרשותה לענין זה שיש בו צורך לאח"מ לגט ובארתי משום דל"מ גט להתיר' לשוק ולא מצינו רק גט כריתות שכור' בינו לבינה לענין איסור א"א וממילא נתר' לשוק ואינה זקוק' ליב' אבל להתיר ליב' לחוד ל"מ גט כריתו' ועיי' לעיל ס"ה ע"א מ"ש. ובקצה"ח כ' ששיטת רש"י כרמב"ם ועיי' מ"ש ד' י"ג ע"א. והא"ש מ"ש רש"י כאן לאח"מ מי מגרשה ומשע' מיתה הוזק' ליבם ולהא מלתא ל"מ גט כלל כמ"ש ועיי':
שאני הכא דמצוה מחמת מיתה הוא. הרי"ף פסק בכל ד' דמתני' הוי כמצווה מחמת מיתה וחוזר ואינו צריך קנין והרבינו יונה שברא"ש חולק דבמפרש ויוצא בשיירא ל"ש שלא תטרו' דעתו עליו ובנמק"י בב"ב כ' בשם הר"י דבמפרש ויוצא בשייר' דעתם לשקוע לכן כשחזרו אפי' בקנו יוכלי' לחזור ויותר שיטתו שהביא הרא"ש בשמו וכ' בקצה"ח סי' רנ"ג די"ל דרבינו יונה שבנמק"י לא אמר רק לענין חזר' איכא סברא כיון שהי' דעתו לשקוע לא נתן רק שסבור שלא יחזור וכשחוזר חוזר ממתנתו אבל שלא יהי' בעי קנין הוא משום שלא תטרוף דעתו טעם זה בוודאי ל"ש במפרש וי"ב ס"ל לר"י דיוכל לחזור וזו שיטתו דמייתי הרא"ש ואין סתיר' אלו דבריו ז"ל ונכוני' מאוד:
והנה הרי"ף ס"ל בין לענין חזר' ובין לענין קנין דין מצווה מחמת מיתה יש להם ולענין קנין בוודאי הנכון כר"י דמה טירו' דעת שייך כשיוצא מדעתי ורצונו וכ' הר"ן דמשמע לרי"ף כן מסתימ' ר"ה ומתנתו כגיטו משמע לכל ד' דברי' וצ"ל דרשו' כל שהיא כמצווה מחמת מיתה שלא בעי קנין: ולפע"ד נרא' דיש לו לרי"ף הוכח' בחזק' דקאי לכל ד' דברי' שבמתני' הי' קשי' לי' אי לא קאי ר"ה רק על מסוכן ויוצא בקולר הי' לי' לומר ביותר דמתנתו כגיטו לענין שאם שב היוצא בקולר ונתרפ' המסוכן דיוכלי' לחזור במתנה ובגט דאיכא רבותא טפי דהא בש"ס ב"ב במתנה במקצת רצה לומר תחלה דלא בעי קנין ובקנין אם עמד אינו חוזר כיון דשייר לנפשי' לא נתן מחמת שיעו' אבל קנין בכ"ב שלא תטרו' דעתו ומסיק לבסו' דבעי קנין וחוזר חוץ במצווה מחמת מיתה עכ"פ חזי' במתנה במקצת איכא סברא יותר לומר דל"ב קנין מלומר אם עמד חוזר א"כ ר"ה דאמר ביוצא בקולר ובמסוכן דהוי כמצווה מחמת מיתה ול"ב קנין ביותר הי' לי לומר דאפי' אם עמד חוזר הגם דהוי מתנה במקצת וע"כ דקאי גם על מפרש ויוצא בשייר' נהפוך הוא דאי הוי אמר אם עמד חוזר ה"א דוקא לענין חזר' כיון דדעתו לשקוע כסבר' הרבינו יונה שבנמק"י ב"ב. אבל קנין בעי דל"ש שלא תטרו' דעתו קמ"ל רבותא רבתא דאפי' קנין לא בעי הגם דוודאי ל"ש טריפ' דבמה מ"מ השוו מדעתי' כמ"ש הר"ן וא"ש שיטת הרי"ף והיינו לפי דנרא' מתוס' ור"ן ורשב"א דכולם כתבו בשם ר"ה הא דמתנתו כגיטו דר"ה עצמו סיים למלתא ודלא כרש"י, ורש"י דאזיל בשט' הרבינו יונה וכ' דמינה ילפי' ליוצא בקולר ומסוכן ושביק למפרש וי"ב ש"מ דס"ל כרבינו יונה שברא"ש ולא נרא' לו לומר דהשוו מדותי' הוצרך לומר דלאו ר"ה סיים מתנתו כגט דא"כ קשי' יאמר נא ביותר מתנתו כגט לענין חזר'. וע"כ דר"ז אסיק זה. ויליף מה שהוצרך לדינא דידי' בענין קנין כנ"ל לבאר והדברים נכונים לפע"ד ועיי':
מתני' כל השומע קולו כי' כ' תוס' דלא דמי לנודר דתורם לו באומר כל הרוצה לתרו' דלענין הנא' לא מחשב מהנהו כיון שלא צווה לו לעצמו או שמא יש לחלק דוקא השומע קולו דייחד יחדי' למי ששומע קולו וב"ש סי קמ"א הקשה על תי' ראשון מכתוב' פ' נערה דמקשה מהא דכל הזן אינו מפסיד ממתני' דהכא כל השומע ולתוס' לק"מ דלענין נודר לא מקרי הנא' עיי' בו. ודבריו תמוהי' התם דכיון דהזן הוא שלוחו היא נהני' מבעלה אבל בנדרים שמודר הנא' שפיר כ' תוס' כיון שלא מצווה אינו מהנהו כיון שלא ציוה לו לעצמו שוב מצאתי שכבר תמה עליו בס' בית מאיר שם. וכ' אבל יש להקשו' על תי' ב' של תוס' דשומע קולו דוקא לא מקשה ש"ס מידי. אמנם עיי' ר"ן נדרי' שכ' דתלי' הכל גבי בעל אם חייב לשלם וא"ש הכל ועיי':
מתני' הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לצחק בה כ' רש"י הואיל ול"א תנו ועיין רש"י חולין ל"ט ע"ב שכ' דתלי' דהיא בקשתה גט מאתו ושחק בה ואמר כתבו. וכ"ז כשהלך לו אחר שאמר כתבו לא אמרי' דכוונתו הי' לכתוב וליתן לה דהי' לי' לפרש וע"כ לשחק בה אבל כשהוא לפנינו ואמר כתבו בוודאי כותבין לו ונותני' בידו ליתן לה והיינו מתני' דלקמן ר"פ מי שאחזו קורדייקס ואמר כתבו אין בדעתו כלום אבל אם הי' ברי הי' כותבין ע"פ ציוויו. אבל עכשיו אין בדבריו כלום אפי' חזר לדעתו אח"כ ל"מ ציווי בשע' קורדייקס לכתוב ע"פ ועיין רשב"א ועיין טור ריש סי' קכ"א ובב"י. ובסיפא דמתני' כאן ונפל ומת אז כותבין ונותני' דל"א שהי' מתחלה דעתו רק שיכתבו והוא יתן אלא הוכיח סופו שרצה להפיל עצמו ומתוך בהילות כ"א תנו. אבל כשלא הפיל עצמו כותבין ולא נותני' ואם הלך לו לא כותבין שאינו כאן מי ליתן ושליח לא עביד מדלא פי' תני כנ"ל ועיין שמיושבי' בזה איזה דברי' הצריכי' ביאור:
ועלה לגג ונפל ומת אמר רשב"ג כו' הרמב"ם כ' אמר כתבו וכתבו ונתנו לה ועלה לגג ונפל כו' מפרש הרמב"ם מתני' שכתבו ונתנו קודם שהפיל עצמו וכשהפיל עצמו אמרי' אגלאי מלתא למפרע דכוונתו הי' שיתנו וכ' הה"מ דנראה לרמב"ם כן מלשון מתני' נראה משום דקתני ונפל ומת משמע נפל ומת מיד ולא אפשר לכתוב וליתן אחר שנפל ומת מיד וע"כ שכתבו ונתנו קודם שנפל ומת. אבל בתוספתא איתא כותבין ונותני' אחר שנפל כ"ז שעוד נשמתו בו. כ' הה"מ דרמב"ם לא פליג על התוספתא אלא חדא מינייהו נקיט: ולדעתי צ"ע איך יועיל מה שכתבו ונתנו לה קודם שהפיל עצמו הרי אז אמרי' דלא אמר אלא לשחק או שלא הי' דעתו רק שיכתבו ולא שיתנו מדל"א תני ואקר' שכתבו ונתנו איך מועיל אגלאי מלתא למפרע הרי בשעת מסירה לא ידע ע"מ כלל שמינה אלו שלוחי' ליתן וסתמא אמרי' דלא ציו' אותם לנתינה מדל"א תני ומה מועיל לזה אגלאי מלתא. ומבואר דעידי מסיר' צריכי' למקרי הגט קודם נתינה שידעו מה כתיב בו דאל"ה ל"מ שצריכ' שידעו בשעת מסירה מה הוא. ועיין ר"ן סוגי' דשליש דלרש"י לא בעי עידי קבלה דמהימן במגו ועיין:
פ"י הא בשעת מסירה לא ידענו אם הוא שליח קבלה ועיין בית מאיר סי' קמ"א סעי' יו"ד בסופו. והכא הא סתמא אמרי' בוודאי לאו שלוחי נתינה שווינהו בוודאי לא יועיל מה שנתנה למפרע וצל"ע. ולכן נ"ל דרמב"ם לשיטתו דפוסק אף עידי מסירה כרתי וע"ח לבד מהני שפיר איכא אופן שכתבו ונתנו קודם שנפל והי' ע"ח ומהני בדיעבד בע"ח לחוד וכשנפל אגלאי דכוונתו הי' שיתנו שפיר מהני. ולכן נקיט הרמב"ם כה"ג דמשמע לי' ממתני' כן כמ"ש הה"מ ושביק לגווני דתוספתא דבהאי דמתני' איכא רבותא טפי כמ"ש והתוספתא דנקט שכתבו ונתנו אח"כ י"ל ס"ל דווקא ע"מ כרתי ולא ע"ח או דאיירי דליכא ע"ח ולכן נקיט דווקא בשכתבו ונתנו אחר שנפל כנלפע"ד לבאר א"נ ועיין:
אם מעצמו נפל כו' הרשב"א בשם הרמב"ם בספק אם מעצמו נפל הרי זה גט ותמה הרשב"א למה נלך להקל בחומר א"א. ושוב מצא בירושלמי כן וניחא לי' דנפקא לרמב"ם מירושלמי. ועדיין הקושי' במקומה על ירושלמי גופא למה נילך להקל. נ"ל להסביר דבאמת לומר לצחק ולשחק זה רחוק אלא דמוכח דכן הוא מדלא אמר תנו ולכן כל שיש לנו עקום לומר שלא הי' לצחק והא דל"א תנו משום שהי' מבולבל וטרוד תלי' לכן בספק אם מעצמו נפל תלי' ביותר שמעצמו נפל ולכן לא גמר דבריו לומר תנו מלומר שרוח הפיל ולצחק אמר כתבו כנ"ל. אלא לפמ"ש לעיל במתני' כשאמר כתבו ולא הלך לו ל"צ לשחק אלא שציוה לכתוב והוא יתן רק כשהלך לו והוא אינו נחפז לדרכו כמו יוצא בקולר אמרי' לצחק א"כ מי שאמר כתבו ואח"כ עלה לגג ונפל מנ"ל לומר מדעתו נפל שמא רוח דחפתו והא דאמר כתבו הי' דעתו שיכתבו ויתן בעצמו ול"צ לצחק הדרא הקושי' למה לנו לתלות להקל וצ"ע: מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו ותנו כו' הרי אלו יכתבו ויתנו. לעיל כ"ט ע"א פליגו אביי ורבא בטעמא דמתני' דאביי ס"ל משום בזיון דבעל ורבא משום מילי ל"מ לשליח ופי' רש"י ותוס' דטעמא דבזיון שאינו יוכל לכתוב עליו מוטל לכתוב וחי' ר"ן כ' כאן דהטעם שבוש ליתן גט ואינו רוצה שידעו אחרי' חוץ מאלו ועיין פ"י לעיל כ"ו שקיים זה מעצמו ומ"ש דא"כ גם בכל מוסר גט לשליח נימא הכי עיי"ש מ"ש. ולולי דבריו נ"ל כל שגמר בדעתו ליתן ומסר הגט לשליח שוב אינו מקפיד שידע אחר ג"כ דסוף כ"ס יתפרסם הדבר אבל באומר כתבו ותנו איני רוצה אחר שכותב גט לאשתו או יחתמו אולי עוד ירצה לחזור בו ולמה ידעו מרצונו כנ"ל:
והנה תוס' לעיל כ' למ"ד משום בזיון צ"ל הא דקתני יכתבו ויתנו לאו דווקא יתנו בעצמם. או י"ל גם בנתינה איכא קפיד' שעי"ז יתוודע שלא כ' הוא. ולכאורה לפמ"ש חי' ר"ן שבוש שיתוודע שמגרש אשתו גם בנתינה ע"י אחר איכא קפידא. אלא לפמ"ש דאחר שגמר בדעתו לגרש שוב אינו מקפיד נהפוך הוא לחי' ר"ן בנתינה ליכא קפיד' מ"ש מכל מוסר גט לשליח שיוכל לעשות שליח ועיין:
והנה המהרש"א לעיל התעורר לתי' שני של תוס' דתנו דווקא צ"ל למ"ד משום מילי טעם אחר והנה קיצר וסתם דבריו. וצ"ל דגם במסירה שייך משום מילי הגם דבכ"מ שליח הולכ' עושה שליח היינו כשמוסר גט בידו משא"כ כשמצווה כתבו ותני בשע' הציוו ומינוי השליחות הי' מילי גם כשנכתב הגט אינו יוכל למסור הגט לאחר כצ"ל לתוס'. אבל רשב"א מפורש כ' דיוכל למסור לאחר דאין זה מילי ומ"ש רשב"א לחלק בין ב' לג' נתקשה בספר גט פשוט ועיין בית מאיר רס"י ק"כ שמיישב ועיין קצה"ח סי' רמ"ד: והנה לתוס' מוכח מתי' השני דס"ל דגם במילי י"ל תנו דווקא דלא כרשב"א והפ"י לעיל הקשה א"כ קשה לתי' קמא של תוס' למ"ד משו' בזיון תנו לאו דווקא א"כ יאמר איכא ביניי' לענין נתינה דלמ"ד משו' בזיון נותני' ע"י אחר ולמ"ד משו' מילי נותני' דווקא בעצמם ואי ס"ל לתוס' למ"ד משו' מילי יתנו לאו דווקא דלאו מילי נינהו כשיט' רשב"א קשה איפכא לתי' שני של תוס' איכא ביניי' למ"ד משו' מילי לאו דווקא עיי' בו כי כ"ז בכלל דבריו. ונלפע"ד ליישב בשאומר דרבא וודאי לא פליג דאיכא בזיון אלא דס"ל אם הי' מקפיד הי' לו לפרש דקפיד ורוצה שיכתבו ויתנו בעצמם ואביי ס"ל סתמא כפרושו וסמך על סתמא דידעו דקפיד ורבא ל"ל זה לסברא כ"כ והו"ל לפרש ולכן נאיד מדאביי ואמר משו' מילי וכי כן כתבו דווקא הם עצמם דא"א באחר משו' מילי לא ממסרן שוב אמרי' דקפיד על הנתינה דאיכא קפיד' בנתינה משו' בזיון והא דלא פי' שיתנו דווקא הם דסמך כמו כתבו דאמר ממילא נשמע הם דווקא דא"א לצוו' לאחר מדינא משו' מילי כן תנו שאמר דווקא הוא ושני' כ"א מתפרשי' ומכ"ש כשיאמר תנו לבד לשניי' דמפרשי' כתבו ותנו שלא אפשר לפרש תנו ע"י אחרי' וכתבו שנשמע מתנו הם דווקא והא"ש תי' שני' של תוס' דמתרץ למ"ד משו' בזיון איכא קפיד' לאביי בתנו וממילא א"ש גם לרבא הגם דנתינה לא הוי מילי מ"מ תנו דווקא משו' דמקפיד וסמך ולא פירש דנפרש תנו כמו כתבו וכל זה אי איכא קפיד' בנתינה אבל אי ליכא מידי להקפיד בוודאי לא נפרש תנו דווקא כמו כתבו דאין סברא כלל שיקפיד בנתינה ולכן בתי' ראשון ס"ל לתוס' דליכא קפידא ותנו לאביי לאו דווקא ממילא גם לרבא לאו דווקא כנ"ל וא"ש הכל ואין כאן פלוגתא לענין מילי בין תוס' לרשב"א בנתינה ומיושב קושי' מהרש"א ופ"י ע"נ עיי':
ע"ב. והאמר שמואל אמר רבי הלכה כר"י הקשה תוס' למה לא הקשה שמואל אדשמואל דאמר מתנה כגט נלפע"ד ליישב הנה במרדכי כ' דבשליח קבלה שליח עושה שליח מפני שהוא גמר דבר וכ' והא דבאמר כתבו ותנו אין עושה שליח מפני דהכתיבה מילי נינהו עיי' בו. נרא' דהי' מקו' לומר כיון שמנוה השליח על גמר ענין כתבו ותנו ויש בידם לכתוב וליתן יצא מכלל מילי כמו שליח לקבלה לדעתו אלא דממתני' דהכא מוכח גם כה"ג מילי נינהו דהא שמואל אמר הלכה כר"י באמר לג' תנו משו' מילי אלמא גם כה"ג מילי נינהו והוצרך לומר כיון דכתיבה שליחו' בפ"ע והכתיבה לעצמה לאו גמר דבר הוא הוי מילי משא"כ שליח קבלה ועיי'. ולפ"ז אומר אני מלעיל ל"ק דאמר שמואל מתנה כגט ש"מ דאיכא דפסול בגט משו' מילי י"ל דווקא באמר כתבו ולא תנו בזה פוסל בגט משו' מילי וה"ה במתנה אבל כאן באמר לשניי' כתבו ותנו בהא מספקא לשמואל כיון שמסר להם לגמור הענין אי הכתיבה הו"ל מילי או לא ולכן מקשה מדאמר שמואל הלכה כר"י במתני' דאמר לג' תנו ומ"מ אמר הלכה כמותו ומשו' מילי ואיך מספקא לי' בכתבו ותנו מה כשאמר תנו לבד וכלול בו כתבו הו"ל מילי מכ"ש באומרו כתבו ותנו בתרי תיבו' דב' שליחו' הם דהו"ל מילי וא"ש ועיי' כי נכון הוא: עוד הקשה תוס' למה לא הקשה ממתני' דאפי' ר"מ מודה באמר לשניי' תנו ולג' כתבו ותי' דה"א משו' בזיון דבעל וצל"ע למה לא הקשה תוס' דתיקשי מהא דשלחו מבי רב ואמרו לאחרי' וכתבו וחתמו הם למה לא מספקא להו בשאמרו לאחרי' שיכתבו ויחתומו וע"כ דחתימ' פשיטא להו דפסול ומ"ש כתיבה דמספקא להו ולתי' תוס' ניחא דבחתימ' פשיטא להו לבי רב משו' בזיון ובכתיב' מספקא להו אבל על תוס' קשה דלא הקשה מרב ושמואל עצמו ואי תימא די"ל דמעשה שהי' כך הי' וה"ה דמספקא להו כשאמרו לאחרי' ויחתמו דהא תוס' נתקשה למה לא שלחו כשאמר לב' תנו ואי ס"ל לתוס' דמעשה שהי' שלחו לו לא הקשה תוס' מידי וע"כ דפשיטא לי' לתוס' דלאו מעשה שהי' שלחו אלא שעלה ספק זה בלבם בלבם להלכה ולא למעשה א"כ קשה לי כמו שהקשיתי וצל"ע. ומהתימ' שהפ"י שהרחיב הדיבור ודקדק בדבור תוס' זה ולא הרגיש במה שנתקשיתי:
ומה שנ"ל ליישב הוא דפ"י לעיל כ"ט כ' די"ל קושי' תוס' ממתני' דהא דקתני כותבי' הייני חותמי' ומשו' דהו"ל עד מפי עד לענין חתימ' אלא דתוס' לא נחתו לזה ולפע"ד תוס' נחתו לזה אלא דקשי' לתוס' תינח אמר לשניי' אבל באמר לג' כתבו ותנו הא הו"ל ג' ול"ש עד מפי עד בג' וכ"כ פ"י לעיל הגם דר"מ ס"ל דעשאו' שלוחי' היינו בכתיבה שיחתמו בעצמם ומ"מ כח ב"ד להם וכשיעשו אחרי' לחתום לא הוי עד מפי עד ששומע מתלתא והם משמיעי' לאחרי' בכח ב"ד ומדיוק לשון קושי' תוס' שכ' אבל ממתני' דאפי' ר"מ מודה בשניי' או בשלשה דייק והאריך או לשלשה דעיקר הקושי' משו' ג' דל"ש עד מפי עד כנ"ל והא"ש דל"ק מרב ושמואל בעצמם דפשיטא להו דחתימ' פסול דהא איירו בשניי' פסול משו' עד מפי עד ולכן לא נתקשה תוס' רק ממתני' כנ"ל עיי' וק"ל:
והנה הרשב"א כ' כי תי' תוס' לחלק בין כתיבה לחתימ' דחוק ורחוק דבוש יותר מן הסופר שיודע בוודאי שאינו יוכל לכתוב מלפני עדי' שאין יודעי' באפשר ואין מכירי' כיי אבל חי' ר"ן לפי שיטתו דטעמא דבזיון שבוש במעשה גט עצמו כ' דיש יותר בושה מפני עדי' דבכתיב' ליכא בזיון כ"כ כיון שעדיין לא נעשה גמרו של דבר אולי ימלוך ויחזור בו משא"כ בחתימ' שקרוב לנתינה בוש יותר והוא נכון. ולפמ"ש לעיל דכשגמר ליתן ליכא קפידא שיתפרס' חוץ כשיאמר שמפקיד כבמתני' לעיל במקו' פלוני היינו אחר שנותני' לאשה אין לו קפידא אבל בשע' חתימ' אולי יתחרט ולא יתן מפקיד שידעו אחרי' שצוה לחתום וברצון עכשיו שיתן כי אולי יחזור בו אח"כ ומה לו לבייש עצמו שידעו שהי' רצונו וגמר בדעתי ליתן והבן: אי כתב ידן הוא או כתב הגט כ' תוס' דלא הו"ל מילי דהא מסקי' לשמואל אומר אמרו כשר וכ' עוד דלשמואל ח"ס פסול הו"ל כאלו אמר להם בפירוש מזה משמע דתוס' ס"ל דוקא אי ח"ס פסול מספקא לשמואל דלא הוי מילי דהו"ל כמפרש כיון דע"כ לא יחתמו ויכתבו הם. ולפ"ז בג' דאפשר שיעשו הם הכל הגם דלית לי קפידא מ"מ כל שאינו מוכרח דכוונתו דאחר יכתוב הו"ל מילי וכ"כ מהרש"א בכוו' תוס' והקשה פר"ח מדמקשה מדר"י דכתב גט הוא הא בג' פשיטא לשמואל דכתב סופר נמי הוא ונדחק דהקושי' מכח הלשון דקתני יכתבו וכתב גט בכלל ה"ה לר"מ ברישא וה"ה באמר כתבו דמבעי' לי' לכותב. והנה אם נקבל דוחק זה אבל עדיין קשה כדמתרץ לר"י דבי דינא חדתא ויכתבו היינו חתימ' א"כ מוכח לאמת דאפי' בג' אמרי' דהו"ל כאומר אמרו ועיי' פ"י. עוד קשה הא מתרץ תחלה שמואל דס"ל כשר ול"ת וס"ל ח"ס כשר למהרש"א איכא דתני איך אפשר דס"ל ח"ס כשר א"כ איך נסתפק אם כ"י הוא הא הו"ל מילי ומכח כ"ז הי' נרא' מפורש דס"ל לתוס' כרש"י דלאו משום דמוכרחי' לומר שאין כוונתו שיעשו הכל הו"ל כאומר אמרו אלא כל שי"ל שאינו מקפיד הו"ל כאומר אמרו וכן פי' רש"י לקמן כדמתרץ נעשה כאומר אמרו. אלא דצ"ב מה רצה תוס' מ"ש כיון דח"ס פסול הו"ל כמפרש משמע דוקא משום דהוי כמפרש ולא זולת מלבד זה צ"ב מ"ש תוס' אע"ג דלא נפקא מיני' כו' הא מסיק לשמואל א"א כשר הלא:
זה קושי ותי' ש"ס ומה הודיענו תוס' בזה הרי הוא מסקנ' ש"ס. וליישב כ"ז אומר כי הי' קשה לתוס' דמיד כשמתרץ אלא אי כתובו כתב ידך הו"ל להקשו' והא מילי נינהו והא מכח קושי' זו מחדש דמבעי' לי' אי כתב ידן הוא כו' והו"ל להקשו' מיד עדיין מי ניחא הא מילי נינהו והמתין בקושי' זו עד בתר דמקשה מדר"י ומתרץ ר"י בכ"י איירי הדר מקשה והא אמר שמואל ומשו"ה חידש תוס' דאי שמואל ס"ל ח"ס פסול הו"ל כמפורש והוי אמר אמרו ממש כאומר בפה מלא אמרו וידע ש"ס די"ל מודה באומר אמרו וזה הוא אומר אמרו ממש ושקיל וטרי במתני' בת"ק ומקשה מדר"י הגם שי"ל שאני דשמואל דס"ל ח"ס פסול ולכן הוי אומר אמרו משא"כ לר"י בג' מ"מ מקשה מכח לשון יכתבו כמ"ש הפר"ח והוצרך לאסוקי דר"י נמי בבי דינא חדתא וכותבי' היינו חותמי' הדר מקשה כיון דבג' קאי הו"ל מילי דלא ס"ד דיהי' כאומר אמרו ומקשה והא אמר שמואל הלכה כר"י ומשום מילי דבלא"ה הי' אפשר לומר דלר"י הטע' משום בזיון ובכתובה ל"ש בזיון כמ"ש תוס' אבל מדאמר טעמא דר"י משו' מילי קשי' איך סגי בחתימ' דדהו הא ליכא הוכח' דאומר אמרו ומתרץ ומחדש כיון דר"י הוא הו"ל כתיבה נעשה כאומר אמרו ל"א דהוי אומר אמרו אלא נעשה כאומר אומרו כיון שאינו מקפיד כמ"ש רש"י וזהו חדושו שמחדש עתה. ולכן ס"ד דשמואל ס"ל ח"ס כשר ומ"מ מבעי' לי' כיון דמסיק דאם לר"י אמרי' נעשה ה"ה לשמואל אי ח"ס כשר אלא מתחלה לא יוכל להקשו' לשמואל די"ל ח"ס פסול והוי א"א ממש. וזהו מה שרצה תוס' שהקדי' קושי' ותי' ש"ס מיד לשמואל וכ' משום דהוי כמפרש אמרו לאחר ולאמ' ס"ל לתוס' כרש"י ורש"י בס"ד לשמואל ג"כ כתוס' ושווי' בדבר כנ"ל זה נכון מאוד ועיי':
אלא דעדיין קשי' למסקנא דר"י ס"ל אומר אמרו פסול ע"כ הך דכותבי' דאמר ר"י היינו כתב הגט ולפי דהקשה תחלה מדר"י ע"כ משום לשון כותבי' כמ"ש הפר"ח א"כ למסקנא הדר תיקשי כיון דלר"י כותבי' כתב הגט ה"ה לת"ק כדהקשה תחלה דלא הקשה מדר"י רק מכח הלשון. וליישב גם זה נ"ל עפמ"ש תוס' דלמ"ד מצאו באשפ' כשר מ"מ מילי פוסל ועיי' פ"י דהטע' כיון שהוא מקפיד שיהי' נעשה ע"י שלוחו והוא סבור דמילי ממסרן לשליח וכיון דבאמת לא נמסרי' ולא נכתב ע"י שלוחו פסול וזהו קושי' הש"ס ואי כ"י הו"ל מילי עיי' בו. ונ"ל לשיט' רמב"ן דכל אומר אמרו עושה שליח שלא בפניו אלא בגט פסול משום לשמה ולמ"ד מצאו באשפה כשר רק דהוא מקפיד שיהי' נעשה ע"י שלוחו ובאומר אמרו דנעשה שלוחו שלא בפניו ולשמה הא לא בעי בכתיב' כשר אומר אמרו אפי' לר"י דס"ל א"א פסול בגט. והא"ש למסקנא לר"י יכתבו היינו כ"י הגם דא"א פסול מ"מ כתב הגט כשר ע"י אחר דנעשה כא"א וי"ל ס"ל כר"מ דמצאו באשפ' כשר רק מילי מ"מ פסול דלא נעשה שלוחו משא"כ באומר אמרו ונעשה כא"א והא דמקשה ומי ס"ל לשמואל דמוד' ר"י בא"א לפמ"ש ל"ק י"ל דהקושי' לשמואל עצמו דס"ל לקמן כר"א דבעי כתיבה לשמה ואי א"א פסול בגט גם הכתיב' פסולה וע"כ דס"ל א"א כשר לגמרי בין בכתיבה בין בחתימ' מקשה שפיר מי סבר שמואל מודה ר"י היינו ניהי דמר"י במתני' ל"ק אבל קשה לדנפשי' דשמואל ושקיל וטרי עד דמסיק לבסוף סבר לי' כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא וס"ל לנפשי' א"א כשר וא"ש לדידי' וגם ר"י במתני' יש לפרש כ"י דס"ל כר"מ מצאו באשפ' כשר וא"ש הכל ועיי':
ותפשוט לי' ממתני' כי' עיי' רשב"א שתמה למה לא הקשה כן מיד על דשלחו לי' ותפשוט לי' ממתני' ולמה הקשה זה על שמואל דוקא והיא קושי' עצומה ונדחק אה"נ עיי' בו. ולפע"ד ליישב. הנה הפ"י לעיל כ"ט נתקשה בפי' רש"י דבזיון הוא משום דעליו לשלם דמי הסופר ולפ"ז בתר דתיקנו דאשה נותנ' שכר הסופר ליכא בזיון והניח בצ"ע. ולפמ"ש הר"ן דהבזיון משום מעשה גט שאינו רוצה שידעו אחרי' א"ש גם בזה"ז ונ"ל דתרתי בזיוני איתניי' מ"ש רש"י ומ"ש ר"ן ובזיון שכ' רש"י ל"ש עכשיו בזה"ז כמ"ש פ"י והנה לבזיון דרש"י כתיב' וחתימ' שווי' גם בכתיבה איכא בזיון בפני הסופר כמו בחתימ' עכ"פ ויותר כמ"ש רשב"א דמ"ש תוס' דיש מקום לומר דבחתימ' איכא ולא בכתיב' דחוק ורחוק ונהפוך הוא בכתיב' איכא בזיון יותר אבל לפי בזיון דר"ן שבוש מלגרש איכא שפיר מקום לומר דמפני הסופר אינו בוש כ"כ שמא יחזור בו או אין דעתו עתה לגרש כלל משא"כ בחתימה וא"ש ספיק' דשלחו לי' שמא דוקא בחתימ' איכא קפידא ולא בכתיבה או גם בכתיב' איכא קפידא והא"ש דלא קשי' תפשוט ממתני' י"ל ודאי בזמן המשנה שהי' על הבעל ליתן שכר לסופר איכא בזיון שאינו כותב בעצמו פשיטא דבכתיב' איכא בזיון וא"ש ועיי' אבל מספק' לי' עכשיו דליכא בזיון זה רק בזיון מעשה הגירושין מספקא להו אי גם בכתיב' שייך הך בזיון או דוקא בחתימ'. אבל לשמואל משום מילי ליכא חילוק בין בזמן המשנה ועכשיו שפיר מקשה כנ"ל נכון מאוד ועיי':
אמרו אי ס"ל דכתובו כו' כתב הגט נעשה כא"א. כ' רש"י מדלא קפיד עליי' נעשה כאומר אמרו נראה אע"פ דליכא הוכחה דדעתו שיכתוב אחר מ"מ כיון דליכא קפיד' נעשה כאומר אמרו והקשה בפר"ח מה מספקא לשמואל הא קתני סיפא אמר לעשרה כתבו א' כותב ושניים חותמי' ובכולכ' כולם חותמי' הרי מפורש דא' מהם דווקא כותב. וכ' דמתני' ל"ד שא' מהם יכתוב אלא קמ"ל לאפוקי שלא יחתום הסופר ובעי תלתא א' כותב וב' חותמי' ואי ח"ס כשר צ"ל דאשמועינן איפכא דח"ס כשר. וזה דוחק ורחוק וא"א להעמיס במתני' דאיפכא משמע דח"ס פסול דווקא א' כותב וב' חותמי' ניהי דלמ"ד ח"ס כשר אין להקשו' מהא דר"ל דב' חותמי' דסופר בכלל כשירצה לחתום אבל לומר דקמ"ל מתני' דיוכל להיות הסופר בכלל בוודאי א"א דפשטות מתני' איפכא משמע וכי כן למ"ד ח"ס כשר ולמסקנא ר"י ס"ל כן ומסתמא סיפא דמתני' בין לר"י בין לר"מ אתי' דלא פליגו בסיפא וכר"י בוודאי אתי' קשה קושי' פר"ח והיא עצומה. ונ"ל ליישב בשנאמר הא דס"ד דשמואל לומר דכתבי היינו ח"י לבד ולא כתב הגט וה"ל כאומר אמרו מנ"ל לומר כן נראה לי משום דאין דרך שיחתמו ויכתבו ויעשו פעולה א' כתיבה וחתימ' ועיין רמב"ם אמר לעשרה כתבו וחתמו ותנו א' כותב וב' חותמי' וא' נותן ועיין מל"מ הגם שכשר שהכותב חותם ואפי' לכתחלה וכ"ש שיוכל ליתן מ"מ כ' שכ"א יעשה פעולה א' שכן הדרך וכן מסתמא רצון הבעל הגם שאין בו קפיד' וכ"ש לכתחלה בש"א עושה ב' שליחות עיין בו וזהו דהביא לשמואל לספיקא הגם דח"ס כשר מ"מ יש להעמיס בכתבו שלא התכווין לצוות שיכתבו ויחתמו אלא הם חותמי' ואחר יכתוב וא' יתן חוץ מהם ובנתינה אין ספק דלא הוי מילי כמ"ש רשב"א לעיל כ"ט ולכן לא נסתפקו רק בדין כתיבה אם הוי כאומר אמרו וש"ס שקיל וטרי לר"י בג' דג"כ יש מקום ספק זה דאמר לב' כוונתו ב' יחתמו וא' יתן ויכתוב אחר חוץ מהם ולא ציוה שיעשה א' שתי פעולות. אבל באמר לעשרה שיש ביניהם לעשות כ"א פעולה אחר' בוודאי כיון שמהם יכתבו ויחתמו ויתנו כ"א פעולה אחר' ולא יש מקום להסתפק דהוי כאומר אמרו לאחרים כנ"ל בריר וא"ש. ולק"מ קושי' פר"ח ועיין: