אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק ב גיטין › דף סג.

כתב סופר גיטין חלק ב· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף סג.

דף סב.

אלא הכא משום דעקר שליח לשליחותי' בפ"י הקשה לדחולקי' על ירושלמי וס"ל כל דאיכא גילוי דעתה יוכל לעשו' שליח לקבלה ואפי' כדס"ל כירושלמי דוקא בלא עשא' שליח אבל כאן שעשתה שליח להביא לה הגם ששליח שקר ענה בו מ"מ עכ"פ רצונה לקבל גט למה לא יועיל מה שהוא מקנה לה ע"י השליח ולקמן הקשה שני' קושי' זו אם ל"א כמה שאמרה ל"ש תי' שתי' כאן. ולדעתי לק"מ אפי' לחולקי' על ירושלמי דאמרי' כיון שרצונה בגירושין לא איכפ' לה אם עי"ש קבלה או שיבוא לידה אבל היכא שעשתה שליח הובא' לר"ן שבוח' היא ולאינך שיט' גילתה דעתה שיתרא' לפני הבעל שנעשה שליח הולכ' ול"א שיהי' שליח קבלה כשירצה הבעל וכ"ש לר"ן שעשתה שליח הובא' ותנאי הוא שיגע ליד' דוקא חזי' דאית לה קפידי שאין רצונה להתגרש רק עד שיבוא גט לידה בוודאי ל"מ שוב זיכוי הבעל לשליח כנ"ל פשוט וק"ל:

אמר רבא ת"ש קטנה שאמרה כו' בפ"י הקשה רבא דלא ידע מהא דאדם יודע למה לא הקש' ממתני' דכאן ונדחק בישוב הקושי' ולפע"ד י"ל דבמתני' דכאן ידע לתרץ אדם יודע שאין שליחותו לקבלה ומה שאמר התקבל רצינו שיהי' שליח הולכ' והתקבל והולך קאמר וכ"ז כשהוא עושה שליח הגם שאמר בלשון התקבל מפרשים דבריו כי דעתו להולכ' אבל בקטנה שהיא עשתה שליח לקבלה ואין בשליחו' כלום והוא נותן לשליח סתם לא נרא' לרבא לומר שנאמר שיודע שאין בשליחו' קטנה כלום ודעתו שיהי' שלוחו דהו"ל לומר שממנה לשליח שלו תחת שבא שהוא שליח שלה וע"כ דזה אינו יודע והוא ממיעוט שאין יודעי' שאין במעשה קטנה כלום או לאו כ"ע יודעי' זה ומ"מ מהני ע"כ משום כיון שנתן עינו אמרי' אלו ידע הי' עושה אותו שליח וע"ז מתרץ דגם בזה אמרי' מסתמא יודע ודעתו שיהי' עכשיו שלו הגם דסתם ולא פירש כך כ"כ אמרי' אדם יודע בוודאי כן דעתו ותא חזי כדמתרץ דהכא אמר אדם יודע כו' וגמר ונתן לשם הולכ' ולא סיי' להולכ' דידי' וכשמתרץ בקטנה מסיי' ונתן לשם הולכ' דידי' משום דבמתני' דהכא שהוא משוו' שליח אמרי' לא לקבלה אתכווי' אלא להולכ' ושני' שליחו' דידי' הם. אבל בקטנה צ"ל תחת שהוא שליח דידה שווי' שליח דידי' וזהו שחידש ולכן מפרש וגמר ונתן לשם שליח הולכ' דידי' שסתמא אמרי' לשליחו' דידי' איכוין כנ"ל וק"ל:

[אמר המגי' כשנרצה לעמוד על בירור דברי המחבר תעיין היטב בתשו' הנ"ל סי' ע"ג וע"ד]:

אב"א רבי א"א אתי לאשמועי' ואיב"א הא קמ"ל רבי היינו ת"ק צ"ב הלא וודאי רבי חידש יותר וקמ"ל א"א ומה האי דאמר ואב"א הא קמ"ל רבי היינו ת"ק נ"ל דבאמת צ"ל להך תי' א"א אתי לאשמועי' למה לא מביא מיד רבו דכלל יותר דהולך כזכי וגם הך דאמר א"א. נ"ל הנה הר"ן כ' במשנה חידש דין דאמר א"א חלא הולך ותן לא ע"י שאמר א"א מגלה דהולך לא זכה אלא שדעתו זכה אלא שא"א לו בשליחו' האשה רק שיהי' שלוחו לזכו' לה וג"ז ל"מ וזה דלא כפי' רש"י שע"י שאמר א"א מגלה דעתו דהולך לאו שיזכה לה וכבר כתבנו במתני' דדינו של הר"ן קשה להבין אם כך דעתו למה ל"מ ומשו"ה לא פי' רש"י כוותי'. ונ"ל דוודאי כל שאפשר לפרש לשונו שהוא כפשוטו הולך או הילך כזכי יש לנו לפרש ולכן כשאמר א"א אלא הולך ובכ"מ הולך כזכי יש לנו לומר שדעתו הולך זכה אלא שא"א שיהי' בשליחותה ואם כן דעתו ממילא מהני ולא יוכל לחזור דלא כר"ן אלא לרבי לפמ"ש תוס' דבמתנה ל"ל הולך כזכי רק בגט שהיא עשאו שליח לקבלה כשאומר הולך אמרי' מסתמא אדעתא דהכי שאמר' יהיב לי' וכ"ז כשלא אמר א"א אמרי' מסתמא בדעתה ורצונה יהיב לו הגט דסתם הולך לאו כזכי אבל כל שאמר א"א אלא הולך והרי אינו רוצה בשליחות שלה מהיכי תיתי נפרש אלא הולך וזכה בשליחותי כיון דהא סתם הולך לאו כזכי והא אדעתה לא סמך ובתר רצונה לא הלך ולכן ס"ל לרבי דיוכל לחזור בו וכ"ז לרבי אבל למאן דס"ל בכ"מ הולך כזכ' שפיר י"ל גם שאמר א"א אלא הולך לא מוציאי' הולך ממשמעותו אלא רצונו שיהי' בשליחותו וכיון שהיא גילתה דעתה ועשתה שליח תו מקרי זכות גמור ומהני. והא"ש דרבי לשיטתו אמר ואם אמר א"א יוכל לחזור אבל ת"ק לאו רבי וס"ל בכ"מ הולך כזכי לכן גם באמר א"א אינו יוכל לחזור זה תי' ש"ס רבי א"א אתי לאשמעי' מה שאינו כן לת"ק. ואיב"א הא קמ"ל מאן ת"ק רבי והיא היא דאמר א"א יוכל לחזור כנ"ל. ויש לעיין לפ"ז מתני' דקתני א"א יוכל לחזור ע"כ דס"ל במתנה ל"א הולך כזכי והא דקאמר לעיל שם הולך כזכי היינו בגט ורבי ולאפוקי ר"נ או בחוב ובגט כדכתבו ראשונים דגט דמי' לחוב אבל במתנה מוכח איפכא דל"א הולך כזכי ורש"י דכ' דלעיל פליגו היינו בחוב ולא במתנה דמוכח ממתני' איפכא וגם צ"ל כדמתרץ בהילך ור"נ א"כ הא דבא"א יוכל לחזור צ"ל דר"נ לא ס"ל דהילך מהני רק בגט ולא במתנה אבל הפוסקי' פוסקי' דהילך מהני אפי' במתנה ויש להאריך בכ"ז ותן לחכם ויחכם עוד עד"פ:

ע"ב. מאי לאו בהילך ור"נ. הקשה מהרש"א הא לעיל מתרץ לא אקבלה וכ' דדוחק לומר אקבלה דקשי' פשיטא דאי אהולך או אהילך קאי י"ל קמ"ל הולך או הילך כזכי אבל אי אהתקבל קאי פשיטא. וקשה איך מתרץ כן לעיל לא אקבלה וצריך לדחק. ולפע"ד נראה לישב דבאמת הריטב"א הקשה כן לעיל על תי' ש"ס לא אקבלה פשיטא וכ' בשם רבותיו דקמ"ל אפי' לא ידע' הוא שעשתה שליח לקבלו מהני וריטב"א פקפק ע"ז וכבר כתבנו בזה לעיל. ונ"ל ראי' דלא כרבותיו מבריי' דקתני התקבל לי ואשתך אמרה התקבל והוא אמר הולך ותן זכה וכו' לכאורה הקדמה זו ואשתך אמרה ללא צורך לא הול"ל רק אשה אמרה התקבל והוא אמר תן הולך ותן זכה כו' נראה דרצה בזה דווקא שידע הבעל שעשהו שליח לקבלה אבל בלא ידע והוא אמר א' מן הלשונ' לא. ועדיין י"ל דלמא דווקא באומר הולך ותן דאינן לשון מבורר כ"כ צריך דווקא שידע אבל בהתקבל לא בעי ומטע' שכתבתי במתני' כיון דאמר התקבל אמרי' מספק אמר זה שמא עשתה שליח לקבלה מ"מ כיון דקיי"ל הולך תן והתקבל משמע דדומי' דהולך ותן גם התקבל דווקא כששליח אמר לו שנעשה ש"ק. ועוד קשה לי מה קמ"ל בריי' בהתקבל פשיטא כיון ששני' התקבל כקושי' ריטב"א על תי' ש"ס לא אקבלה קשי' בריי' דאיירי שידע ששליח אמר לו וע"כ דקמ"ל איפכא דווקא ביודע שנעשה ש"ק ואפי' בהתקבל צריך שידע לאפוקי מרבותיו כנ"ל. והא דמשני לעיל לא אקבלה קוד' שהביא הבריי' ס"ל דגם בלא נודע מהני וקמ"ל הך רבותא כתי' רבותיו של ריטב"א אבל בתר דמייתי בריי' זו דמוכח דווקא נודע כמ"ש מקשה שפיר ממתני' דאי אקבלה פשיטא כנ"ל ועיין:

אמר רב נעשה שלוחו ושלוח' וחולצת וכו' מדלא אמר רב שצריכה גט מחיי' כדלקמן חולצת וצריכה גט. נראה כמ"ש רשב"א די"ל דהולך תנאי הוא שאם יבוא לידה מגורש' למפרע ואפשר לקיים תנאי זה אח"מ ועיין בית מאיר סי' ק"מ שצ"ל להך צד דהא דרב איירי שכבר נתן לה אח"מ דאל"ה לא יתן לה ולא יקיי' התנאי ותתיבם מוודאי וע"כ דאיירי:

שכבר נתן לה אח"מ עיין בו. והא"ש דל"א צריכה גט דממ"נ אי לא נתן ליכא ספק דל"מ ואי נתן לה פשיטא דמהני מוודאי אבל לענין חליצה ויבום שפיר אמר מספק חולצת כגון שנתן אח"מ לידה וא"ש. ומלשון רש"י משמע דס"ל דצריך ליתן לידה מדכ' אם מת הבעל קוד' שהגיע לידה ולא כ' שלא מסר לידה ע"כ דבמסיר' בוודאי איירי דבלא מסר ליכא ספק אפי' הולך כזכי בעי' שיגיע לידה. ולכן כ' שלא הגיע לידה קוד' מותו אלא אחר מותו מסר לה כנ"ל:

ונ"ל דרשב"א לא מספקא לי' אלא בגט מדאמר לשון הולך ותן ול"א זכה לה כדאמר' היא התקבל י"ל תנאי קאמר אבל בממון דאמר הולך בחוב או תן במתנה למ"ד תן כזכי ל"א דתנאי התנה דהא דלא אמר לשון התקבל וזכה כיון דסוף כ"ס בעי שיגיע לידו דלהכי שלח לו או נתן לו שיהי' לו החפץ לכן אמר הולך ותן ודעתו שיזכה לו מיד ואפי' לא יגיע לידו לבסוף זכה לו. ואפשר גם בשחרור לא נסתפק רשב"א הגם בשחרור אין המכווין שיהי' לו שטר שחרור דתכלית המכווין רק שיהי' משוחרר מ"מ כיון שהעבד צריך לשחרור לראי' שלא יטעון עליו אדונו שלא שחרר אותו או להראות לאחרי' שמותר בב"ח לכן אמר הולך ותן לטובתו של עבד אבל לא הטיל ותלה השחרור בתנאי זה. אבל בגט שאמר' היא התקבל לא הי' לו לומר יותר רק התקבל כמו שאמר' ומה לו לחוש לטובתה יותר ממנה ולכן יש מקו' לומר דדווקא רוצה שיגיע לידה ותנאי התנה כנ"ל ועיין:

ועיי' רמב"ם הלכ' עבדים באמר תן שחרור דצריך שיגיע ליד' וס"ל ללח"מ דווקא בתן מדל"א התקבל ש"מ דתלי' בנתינה ול"מ הזיכוי רק שלא יוכל לחזור בו אבל התחלת השחרור אחר שיגיע לידו. ועיין קצה"ח סי' קכ"ה שכ' בכוונ' הרמב"ם משום תנאי בעלמא כדרכו של רשב"א כאן בגט. ולזה לא ס"ל לרמב"ם מ"ש דבשחרור י"ל רוצה בתקנתו ולכן אמר תנה. ומ"מ בממון באמר תן נ"ל דגם הרמב"ם ס"ל דל"א דתנאי התנה ואמר תן משו' דבעי דהמכווין של המתנה שיהי' בידו ויהנה ודלא כהרמ"א שבטור ח"מ סי' קכ"ה ועיין קצה"ח שם. ועיין פ"י לעיל י"ג שכ' דמוכח מבריי' דבממון זוכה מיד קודם שיגיע ליד המקבל ולא כ' טעם לרמב"ם מ"ש שחרור ומ"ש מתנה ולמ"ש מובן היטיב ועיין מ"ש שם בזה:

ובפ"י כאן נתקשה בשיטת הרי"ף לעול בשחרור דל"מ הזכי' רק לענין שלא יוכל לחזור א"כ למה אמר רב חולצת גם אי הולך כזכי ל"מ רק עד שבא לידה מחיים של בעל. ולפע"ד פשוט דווקא בשחרור דלא עשה העבד שליח לקבלה רק מטעם דמזכה לי' ס"ל לרי"ף דל"מ הזכי' רק שלא יוכל לחזור אבל רב דקאי שהיא עשתה שליח לקבל לה ויזכה מיד אי הולך כזכי דלא עקר השליחות ומסכי' לדברי' פשיטא שזוכה לה מיד ומגורש' ע"י קבלתו של זה כנ"ל פשוט וברור:

והא אתמר הולך מנה לפלוני כו' הקשה הרמב"ן איך מדמה גט לחוב דהא במתנה קיי"ל הולך לאו כזכי וגט למתנה דמי' ותי' דהמקשן ס"ל כיון שהוא ש"ק ומוחזק' להתגרש דמי' לחוב וקשה להסביר משו' שעשתה ש"ק יהי' דמי לחוב ונ"ל להמתיק יותר עפמ"ש תוס' לעיל רבי הגם דס"ל במתנה הולך לאו כזכי מ"מ בגט שעשתה ש"ק מסתמא עלי דידה נותן והולך זכי קאמר וי"ל בוודאי אי הולך לשון מבורר דלאו כזכי אפי' בחוב דמפורש קאמר הולך דווקא לידו א"כ גם בגט שעשתה שליח לקבלה מ"מ אין סברא לומר שאדעתה דידה נתן דהא מפורש קאמר הולך שהוא לשון לידה דווקא ועקר לשליחו' שלה וכן ס"ל לר"נ באמ' אבל רבי יען ס"ל בחוב דהולך כזכי רק במתנה ל"ש כזכי ועכ"פ לשון הולך יש פני' לפרשו זכי ויש לפרשו לידה דווקא לכן בגט דיש צד וסברא דמסכי' לדעתה והולך וזכה קאמר ורב דמספקא לי' אי כרבי אי כר"נ שפיר מקשה כיון דס"ל בחוב דהולך כזכי שוב בוודאי לנו לומר בגט ג"כ זכי קאמר ומסכי' מסתמא לדעתה כרבי' ואיך מספקא לרב ומשני גם בחוב מספקא לי' כנ"ל נכון ועיי':

ולפ"ז י"ל הא דאמר אביי לעיל דהולך דמתנה כהולך דגט וס"ל גט כמתנה י"ל לא פליג על דרב דספק דרב במקו' שהוא ש"ק שלה והוא אמר הולך אי בחוב הולך כזכ' ה"ה בגט דמסתמא מסכי' לדעתה והנה כבר כתבנו לעיל אי הולך בכ"מ כזכי והוא מבורר לשון זכו גם בשאמר א"א שתקבל בה רק הולך מפרשי' דלא רצה שיהי' שלוחה רק שלוחו כמ"ש הר"ן וזה מועיל באמת שזוכה לה רק רבי ס"ל במתנה לאו כזכי ס"ל דאמר א"א חוזר בז. והא"ש דאמר אביי במתנה כבגט היינו היכא דעשתה ש"ק והוא אמר א"א רק הולך ואי הולך כזכי גם במתנה ובכ"מ הוי מפרשי' שהולך וזכה לה בשליחותי קאמר אבל כיון דאין הולך לשון מבורר כזכי רק בחוב ובגט דמסתמא אדעתה נתן אבל כל שאמר א"א עקר לדעתה שוב הולך לידה קאמר והיינו דמדמה ותלה מתנה בגט כנלפ"ד ועיי' היטיב:

והנה הרמב"ן כ' דמקשן ס"ל דגט דמי' לחוב ומתרץ לו לשיטתו ולאמת גט כמתנה והיינו דאביי לעיל וצ"ב במאי פליגו המקשן ולאמ' ל"א כן אלא גט כמתנה ורשב"א כ' די"ל דרב לאמת בהכי מספקא לי' אי גט כמתנה וצריך להבין ולפרש הצדדי' למה יהי' דומה למתנה או לחוב נ"ל הנה לפי שכתבו ראשונים טעמא במתנה הולך לאו כזכי משו' שתלי' ברצונו וחפצו רווחת שבוק לנפשי' שיוכל לחזור בו עד שיגיע ליד הזוכה לזה גנו דמי' למתנה שמרצונו מגרש ורווח שבוק לנפשי' לחזור ואם היא רוצי' אולי יחזור מדעתו ורצונו של עתה אלא דפ"י לעיל י"ב גבי תופס לבע"ח כ' עוד טעמא מדנפשי' במתנה אולי לא ירצה לקבל מתנה ושונא מתנו' יחי' לכן מסתמא הולך ותן לידו אם ירצה לקבל עיי"ש. ולפ"ז גט כחוב כיון ששלח' שליח לקבלה ורוצי' שוב גם הוא הולך וזכה קאמר ודמי' לחוב ובהא פליגי דמקשן ס"ל טעמא דמתנה שמא לא ירצה לקבל לכן גט כחוב אבל לאמת ס"ל לאביי גט כמתנה דס"ל טע' מתנה דרווחא שביק לנפשי' לחזור וגט ג"כ דמי' למתנה ולפמ"ש רשב"א דרב מספקא לי' אי גט כחוב או כמתנה י"ל דמספקא לי' בטעם מתנה כנ"ל נכון:

ולולי דרכן של ראשוני' הי' נ"ל לפרש ספיקתו של רב בדרך חדש ויהי' א"ש הכל הנה הפ"י הקשה קושי' חמורה הא בתן מבואר במתני' פ"ק דמהני בשחרור וצ"ל או דתן גם במתנה כזכי או דשחרור כחוב הוא וחוב שאני ואיך מסופק רב בתן דמבוא' במתני' והאריך בישוב הקושי' והענין. ולפע"ד נרא' עפמ"ש הב"ש סי' ק"ח דיש מקו' לומר גם דתן כזכי מ"מ כשאמר הולך ותן יגיד על תן הא דאמר הולך דתן לידו קאמר דהולך לידו גם תן הכי יתפרש ובאמ' י"ל סברא איפכא דכיון דאומר תן דהוא בכ"מ כזכי גם הולך וזכי קאמר ואומר דהא דאמר רב והוא אומר הולך ותן היינו דקאמר תרתי ופשיטא לי' דגט כמתנה והולך לא כזכי ותן גם במתנה כזכי כמתני' דלעיל ומספקא לי' אי אמר תרתי יחד אי אזלי' בתר לשון הולך ותן ג"כ לידה קאמר או איפכא דתן מכריע דהולך ג"כ זכי קאמר כנ"ל. ולהבין לפ"ז קושי' המקשן מחוב נ"ל דוודאי אי בחוב הולך זכה קאמר ויש לפרש הולך כזכי אלא במתנה מסתבר מסברא דרווחא שביק לנפשי' לחזור בו וכן בגט מ"מ כל שאמר תן ג"כ דהוא גם במתנה כזכי למה לנו לדחוק דתן לאו זכה קאמר בשביל שאמר ג"כ הולך הא הולך סובל ג"כ זכה דהא בחוב מפרשי' כך הולך והיכא דאמר הולך ותן בוודאי ראוי' לנו לומר דגם הולך הכי קאמר מלהוציא תן ממשמעותו דלשון מבורר הוא דלאו זכה הוא ואפי' בחוב רק תן כזכי אפי' במתנה יש מקו' לומר דכל שאומר הולך ג"כ מגלה דעתו דגם תן דקאמר תן לידי' קאמר דהולך מבורר דלאו כזכי ומי נדח' מפני מי משמעו' תן מפני הולך או הולך מפני תן דקאמר והיינו דמקשה לי' המקשן הא בחוב הולך כזכי וא"כ לא נשאר ספק בגט בהולך ותן דוודאי בתר תן גררינן והולך ג"כ זכה קאמר ומתרץ גם בחוב מספקא לי' ולפ"ז י"ל דוודאי אי בכ"מ הולך לאו כזכי בוודאי הינו מפרשי' בגט הולך ותן דהולך מגיד על תן דלאו זכי קאמר ואי בחוב הולך כזכי בגט הולך ותן יחד בוודאי זכה נאמר אלא דמספקא לי' בחוב אי הולך לחוד כזכי ממילא נצמח לו ספק בגט בהולך ותן יחד כמ"ש וא"ש והא"ש דלק"מ מאביי דאמר הולך במתנה כגט דהולך לחוד גם לרב וודאי לאו כזכי כמו במתנה ותן כזכי וא"ש הכל וזה דרך נכון בעזה"י:

והנה הרמב"ם כ' בהולך ותן עקר לשליחו' והקשה ב"ש הא הרמב"ם ס"ל במתנה תן כזכי והעלה דכוונ' הרמב"ם דהולך ותן יחד קאמר ומגרע הולך התן ובפ"י הקשה מדמקשה מתני' לאו בהילך ור"נ והא ר"כ בתן ל"ל כזכי ועכצ"ל דבשני' יחד עדיף חזי' איפכא ממ"ש הב"ש והיא קושי' עצומה לכאורה ולפע"ד לק"מ דווקא לדידן בתן דאינו לשון מבורר כ"כ דאפשר לפרש דתן לידי' והרי ר"נ ס"ל הכי אלא דאמרי' כרבי דנוטה יותר זכי ולכן כשאמר הולך נרא' יותר דתן ג"כ לידה קאמר והולך ויגיד ויברר לנו דתן לידה קאמר' אבל בהילך לר"נ דהוא לשון מבורר יותר מתן לדידי' דזכה קאמר ותן ג"כ אפשר לפרש הכי אלא דלר"נ נוטה יותר תן ליד' אבל כל שאמר ג"כ לשון מבורר הילך מגלה לנו דתן וזכה קאמר דאפשר לסבול גם לר"נ כנ"ל נכון:

אלא הטור כ' בהולך או תן והקשה ב"ש דבח"מ מביא הטור שיטת הרמב"ם דתן במתנה כזכי וכאן בא"ע כ' בפשיטות דבתן קעקר לשליחותה. ונ"ל דס"ל לטור בגט שהיא אמר' התקבל והוא אומר תן ול"א הלשון התקבל כמו שאמר' היא נראה דתן לידה קאמר ובמתנה אפשר ג"כ כה"ג היכא שהמקבל עשה שליח להולכה תן לידו קאמר או י"ל מתנה אמר תן כיון דסוף סוף רוצה שיגיע לידו ויהנה בו משא"כ בגט מה לו לומר תן ולחוש יותר ממנה וע"כ דתן לידה קאמר ולא רוצה שיזכה לה ולפ"ז לא הקשה המקשן על רב כלום כמובן. אלא דהמקשן לא אסיק אדעתי' כ"ז כמ"ש הראשוני' לפי דרכ' דמתרץ לרווחא לפי דעתו השיב כן י"ל במ"ש ועכ"פ מיושב שיט' הטור ועיין:

אמר ר"נ אם איתא לדר"ח הוי עבדי' בה עובדא וכ' רש"י ול"ח לחציר' הבא לאחר מכאן ורשב"א הקשה פשיטא כיון דאיתא לדר"ח ל"ח דהיא היא דר"ח. והר"ן נשמר מזה וכ' הגם די"ל הר"ח מודה בשליח א' דדמי' טפי לחציר' הבא לאח"מ מ"מ הוי עביד עובדא דל"ל לחלק. ולק"מ מה שנתקשה מהרש"א דלא כ' רש"י דל"ח משום בזיון דבעל דהא היינו דר"ח ומה לי' לומר עבידנא עובדא פשיטא אם איתא ולכן כ' רש"י דקמ"ל דל"ח אפי' משום חציר' הגם דיש לחלק בין שליח א' לב' שלוחי' וא"ש ופשוט:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בכוו' רש"י דסתם ולא כ' כדברי ר"ן נראה לי דהכי קאמר ר"נ אם איתא לדר"ח להלכתא הוי עבדי' עובדא ול"ח לבזיון הגם די"ל דלא פליגו רק לענין חששא דבזיון דסתמא הבעל לא ידע אי משום חציר' הבא לאח"מ כ"ע מודי' דחיישי' ופלוגתא:

דרב ור"ח איירי בשקדמ' ועשתה שליח. לכן אמר ר"נ הוי עובדא כעובד' דידי' דהוא קדם ועשה שליח דס"ל דרב ור"ח גם בקדם איהו פליגו דסתמא אמרו ואם איתא לדר"ח הוי עביד עובדא דגם לחציר' הבא לאח"מ ל"ח ר"ח כנ"ל וא"ש פי' רש"י כלשונו בלי הוספ' של הר"ן:

ובזה י"ל הא דבחר סתמא דש"ס האיכא ביניי' כשקדמ' איהו ול"א היכא דלא קפיד או א"ב אי פסול מדאוריי' או דרבנן כמ"ש רמב"ן וכ' חדא מינייהו נקיט וכן דרך ש"ס ולפמ"ש י"ל דלכן הקדי' א"ב זה בקדמה איהו ל"ש משו' חציר' הבא לאח"מ כדי שיובן הא דאמר ר"נ אי איתא לדר"ח הוי עבדי' עובדא וע"כ מובן ע"ד שכתבתי וק"ל:

ולולי פי' רש"י וראשונים בהא דאמר ר"נ אם איתא לדר"ח היינו אי הלכה כמותו ובאמת דקשה בין דלא ידע אם איתא מה רצה בזה שאמר אם איתא. לכן הי' נ"ל דר"ן ס"ל בפשיטות דהלכה כר"ח דל"ח לא לא משום בזיון ולא משו' חציר' אלא דמספקא לי אי ר"ח גם בבכה"ג אמר היינו בשליח א' דדמי' יותר לחציר'. או דמספקא לי' אולי ר"ח דווקא משום בזיונו ל"ח ואיירי בעשאו היא שליח תחלה ומשו' חציר' היכי דשייך מודה והיינו דקאמר אי איתא לדר"ח היינו אי איתא לדר"ח גם כאן בעובדא דידי'. הוי עבדי' עובדא דס"ל הלכה כמותו כנ"ל. ומיושב הא דהקשה רשב"א דל"א אם איתא לדרב לפמ"ש ל"ק דס"ל באמת כר"ח וא"ש:

ועפ"ז נתיישב לנו שיטת הרי"ף דכ' דהלכתא כר"ח מדמספקא לכולהו רק משו' שליחות שאין חוזר' והקשה הרמב"ן דלמא הא שהי' קדמה ליכא משום חצירי וגם משום בזיוני ליכא דבעל ידע. ותי' רשב"א אי איהי קדמה לכ"ע איכא משום שליחות שאינו חוזר' וע"כ בקדי' איהו כו' והנה עדיין קשה דלמא ס"ל כרב משו' בזיוני הגם דאקדי' איהו ועשה שליח דלמא נתוודע לו שגם איהי עשאה לשליח קבלה ולא קפיד כבירושלמי שעמד אחורי דלת וכיוצא בו והר"ן באמת הקשה בפשיטות דלמא בדלא קפיד. אבל לפמ"ש א"ש דרי"ף מפרש לדאמר ר"נ אם איתא לדר"ח היינו וודאי הלכה כר"ח אלא דמקו' ספיקתו דלמא ר"ח בדאקדמ' איהי אבל בקד' איהו אית לי' משו' חציר' או דמספקא לי' אי בשליח א' ס"ל לר"ח דל"ח כמ"ש הר"ן. אבל הנהו עובדא דאמוראי דע"כ איירי בקדם איהו כמ"ש הרשב"א ולא מספקא להו משום חציר' מוכח דס"ל דל"ח משום חציר' ואפי' בשליח א'. ומשום חשש בזיון הא אמר ר"כ הלכתא כר"ח ומשו' בזיונו וודאי ל"ח ולא נשאר לו ספק רק משום חשש חציר' כמ"ש וזה נפשוט מאמוראי בהנך עובדא דמייתי כנ"ל ועיין: והנה הרמב"ם ג"כ אחז בשיטת רבו הרי"ף דקיי"ל כר"ח בשני שלוחי' ובשליח א' כ' דחולצת משום ספק שליח שאינו חוזר אבל כ' דאם אח"כ נתן לידה מגורש'. וכ' הה"מ פשוט הוא. וראית' בט"ז סי' קמ"א שהקשה מלעיל ספ"ב שהקשה הא שליחות שאין חוזר' הוא נראה דל"מ כלל אפי' לשליח להולכ' ולדידי לק"מ דהתם שקול וטרי למה צ"ל בפ"נ ומתרץ תחלה שהיא שליח להולכ' עד דמטי' התם ומקשה סוף סוף כדמנוי' התם מגורש' מיד ומתרץ שאמר הוי ש"ק התם וע"ז מקשה והא שליח שאינו חוזר' היא וניהי דמ"מ מגורש' מצד שליח הולכ' ומיד כדמטי' התם מגורש' והדר תיקשי ל"ל לומר בפ"נ כנ"ל וא"ש:

ונ"ל דרש"י לא ס"ל כרמב"ם דכ' וצריכה גט שני וגט אחר נראה דס"ל דלא סגי בכתיב' שליח זה דבטל שליחות הולכ' שלו ואינו לא שליח הולכה וקבלה ועיין אבני מלואים סי' קמ"א דתלי' בפירוש רש"י והה"מ בטעמא דשליח שאינו חוזר':

עוד נ"ל ראי' ברורה דרי"ף וכל ראשוני' כרמב"ם ס"ל מדהביא הרי"ף ראי' מכולהו אמוראי דלא מספקא להו רק משום שאינו חוזר ולא משום בזיון דבעל או חצירי ש"מ דס"ל כר"ח. וצ"ע הא וודאי פשוט מאוד לטעמא דבזיון או משום חצירי אי נתן השליח לידה אח"כ היינו אחר שרוצי' לתת לשלוח' או כבר נתן ואמרי' דאינה מגורש' אי נותן שוב הגט לידה דמהני דשוב ליכא בזיון וקפיד' כיון שעשה כרצונו ומשו' חצירי ג"כ ליכא דהא באמת לא הועיל הנתינה לשליח עד שחזר ונתן לידה וגרשה בו וזה פשוט מאוד א"כ ליכא ראי' כלל דל"ח לכל זה דלמא עובדא הי' שנתן לה השליח לידה וליכא משו' בזיונו ומשו' חצירי. אבל משו' שליח שאינו חוזר איכא וע"כ דס"ל לרי"ף דבנותן לידה גם משום שליח שאינו חתר ליכא כרמב"ם וכן רמב"ן רשב"א ור"ן דשקלו וטרו להקשו' ולפרק הרי"ף ולא הקשו מה שהקשיתי ע"כ דלכולהו פשיטא להו כרמב"ם ודלא כרש"י כנ"ל וזו ראי' חזקה ועיין:

ונ"ל הא דפשיטא להו כן מסתימ' לשון ש"ס וצריכה גט הול"ל וצריכה גט שני או צריך שיעשה שליח מחדש ולגרש באותו גט ורש"י הוצרך להוסיף גט שני וגט אחר וכוונתו למנות שליח אחר ולתתו להשכין וסתמ' לשון צריכה גנו משמע שיתן לידה ממש ומהני כרמב"ם כנ"ל פשוט:

והנה בט"ז הקשה על הרמב"ם מדלעיל דאמרי' עקר לשליחותו ה"נ עקר לשליחו' הבעל דרצה לקבל עליו שיהי' ש"ק שלה. לדידי לק"מ דשם שהיא עשתה אותו שליח הובא' והוא משקר ואמר שליח לקבלה חזי' שמשקר וטורח עליו להוליך ועקר לשליחות' אבל בדין הרמב"ם הוא עשה אותו שליח הובא' והיא רוצי' לעשותו לקבלה סבור הוא שאפשר בשני' וכיון דלא אפשר שיהי' שליח הולכה וש"ק נקוט מיהא פלגא של בעל שקבל עליו תחלה כנ"ל פשוט ולק"מ. אבל נ"ל באופן שהיא קדמתה לעשותו ש"ק והבעל אמר שיהי' ג"כ שליח הולכ' עד התם וזה א"א שיהי' שני' יחד שליחו' הבעל אינו כלו' ונשאר שליח קבלה שלה וכשנותן לידה ל"מ בוודאי עד שיעשה הבעל שליח הולכ' אחר ויתן לידו של שליח קבלה או ליד' כרצונו כנ"ל פשוט ועיי': ואחרי הוצעו' אלו נתיישב לנו קושי' ראשוני' על הרי"ף דלמא הנהו עובד' בדשוותי' איהי שליח תחלה דלפמ"ש דיצא לרמב"ם ורי"ף דשליחו' להולכ' נשאר מסתימ' וצריכה גט ול"א גט שני או שליח אחר משמע דלא בעי רק שיתן השליח של בעל הגט לידה וכ"ז בדשווי' איהו שליח תחלה אבל בשוותה איהי תחלה אינו שליח הולכ' כלל ובוודאי ל"מ נתינ' שליח לידה והול"ל שצריך לעשו' שליח אחר לתת ליד שלוח' וע"כ דהנהו עובדי' בדשווי' איהו תחלה וא"ש ראי' הרי"ף ורמב"ם כוותי' ס"ל וא"ש. ולפ"ז י"ל דרש"י ג"כ מודה לדינו של הרמב"ם ורק דלא ניחא לי' לרש"י דפשיטא להו כר"ח ור"נ מספקא לי' אי כר"ח ולכן מפרש הנהו עובדא בדשוותי' איהי שליח תחלה ולכן הוצרך לפרש וצריכה גט שני אבל בדשווי' איהו תהלה מידה לדינא של הרמב"ם וכולם שווי' בדין זה כנלפע"ד וכל מ"ש בזה נ"ל נכון בעזה"י:

ההוא דקרו לה נפאתה וכתבו תפאת'. ראיתי בספר גט פשוט שכ' דאין זה שה"ש גמור דלא מתקרי' אשה אחר' תפאת' וכן נרא' מדכ' רש"י נפאת' שם אשה ולא כ' תפאת' שם אשה אחר' משמע דתפאת' אינו שם אחר וכי כן אינו ש"ש גמור רק שינוי במבטא וגם בזה אינו שינוי כ"כ דאותיו' דטלנת מתחלף ואינו רק פסול דרבנן ומ"מ אמר אטו כתבו ויהבו חספ' אמר ש"מ גם דאינו רק פסול מדרבנן מ"מ חספא קרו לי' ומזה הוציא הרמב"ם דאפי' רק פסול דרבנן כותבי' גט אחר וכ"כ ב"י ודוקא מה שאינו רק חומר' משלנו כתבו הראשוני' דצריך לצוות מיד אבל פסול בדאוריי' הוא אלו דבריו ונכוני' מאוד. ולפ"ז אזדא תי' הלח"מ על הרמב"ם כמובן:

אמר רבה וודאי אי כתבו סהדי גיטא מעלי' ואבד עשו עדים שליחותן כראה דרבה ס"ל דשני שליחו' הם הכתיבה שליחו' נתינה ואי לא אמר ותנו גם כשכתבו בפסול עשו שליחותן דגט בע"פ עשו שליחותן אבל מכיון דאמר יהבו גלי כוונתו שיהי' ראוי' לגרש בו לכן כיון שכתבו חספא לא עשו שליחו' הכתיבה כלל ולכן אמר אטו כתבו ויהבו חספ' קאמר משמע אם ל"א יהבו גם כתיב' חספ' בכלל רק וע"י יהבו גלי דעתי' אבל כל שכתבו בהכשר שראוי' ליתן כבר עשו שליחו' כתיבה גט שראוי' לגרש וליתן ושליחו' נתינה שליחו' אחר' ור"נ אמר מי אמר כתבו ואנחו' בכיסת' ומושך שליחו' הכתיבה עד שקיימו הנתינה ג"כ ובזה מדוקדקי' דברי רבה ור"נ ועיי': אלא אמר ר"נ כותבי' ונותני' אפי' מ"פ. הרמב"ם כ' להלכ' כשכתבו ונתנו ונמצא פסל או בטל חוזרי' וכותבי' כו' ולא כ' באבד מה דינו וכ' הכ"מ דקו"ח הוא מה בנמצא פסול דכבר קיימו ג"כ שליחו' נתינה מ"מ חוזרי' וכותבי' כ"ש באבד הגם דרבה ס"ל דגרע אבד מ"מ לאמת אבד קו"ח. וזה דחוק ורחוק במובן ולפע"ד ליישב דרבה קאי שכתבו בפסול ולא קיימו שליחו' הכתיבה כלל דחספא כתבו ובהא לא קיימו שליחותי' כלל אבל באבד כיון דכבר קיימו שליחות הכתיבה בגט כשר ס"ל דאין חוזרי' וכותבי' וה"ה בנכתב הגט בכשרו' ואחר הכתיבה נפסול שנטשטשו האותיו' או נפסקו ג"כ כבר פסק' שליחותי' והיינו אבד ולר"נ באבר ג"כ כותבי' ה"ה נפסל אח"כ ונ"ל שזהו שאמר ר"נ כותבי' ונותנ' אפי' מאה פעמי' הא קאי על אבד מה האי דאמר כותבי' ונותני' ולפמ"ש כיון דאבד חוזרי' וכותבי' ה"ה בנפסל אחר הכתיבה ואמר אפי' נפסל אחר הכתיבה וכבר נתנו לה בפסולו שקיימו ג"כ מקצ' שליחו' נתינה מ"מ כותבי' ונותני' אפי' מ"פ עד שיהי' כתיבה ונתינה בגט כשר והן הן דברי הרמב"ם שכ' כתבו ונתנו ונמצא גט פסל ובטל היינו שבשע' כתיבה הי' כשר רק שנמצא שנפסל ונתבטל אח"כ ע"י מקרה הגם שגם כבר נתנו מ"מ חוזרי' וכותבי' ונותני' והיינו מסקנ' דברי ר"נ ושפיר איכא כ"ש בנאבד שלא נתנו כלל כנ"ל נכון מאוד: כתבו ותנו לשליח כו' פי' רש"י לשליח שמניתי מדדיק רש"י שליח שמניתי כ' רדב"ז ומובא בפר"ח סי' קכ"ב ובספר ג"פ דס"ל לרש"י כל שאמר לעידי' כתבו ותנו לשליח גם הם יכולי' להיו' שלוחי ניתנה כבה ובהא ס"ל לרש"י דפשיטא כיון שעדיין בשליחו' עומדי' נמשך השליחו' לכתיבה וניתנה לשליח כשירצו ולכן כ' רש"י לשליח שמניתי ואז א"א להם להיות שלוחי' לתת לה ובהא מספקא לרבא אי מכיון שמסרו לשליח פסק' שליחו' עשו שלהם או עד דבא לידה עשה שלוחי' לכתוב וליתן לשליח. והג"פ כי מסתימ' רמב"ם וטוש"ע שכתבו ותנו לשליח ל"מ כן ובס' בית מאיר כ' דמרמב"ם אין ראי' דהא ס"ל בפ"ט דאמר תנו לשליח סתם ג"כ ל"י להיו' שלוחי' כה וממילא איכא ספיקא דרבא אבל היכא דמפורש אמר שיכולי' גם הם ליתן א"ש מודה רמב"ם לרש"י ועיי' עוד מ"ש. ועיי' קצה"ח סי' רמ"ד ס"ק מ"ש בזה עיי"ש היטיב:

ועפ"ז יובן מ"ש הלח"מ בישוב הרמב"ם דמפרש באת"ל דלא איסתלק שליחו' דלטרחא דדהו חייש אבל בהולך בוודאי אינו רוצה שיהא שלוחי' מהו ופסק כאת"ל ובג"פ כ' דאין לו מובן מ"ש והר"ן כ' לפי' הרי"ף כן דהספק אי יוכלי' להיו' שלוחי' לתת לה אבל לרמב"ם דלא מפרש כרי"ף רק לענין שליחו' הכתיבה מ"ש אין סברא לחלק בין:

אם יכולי' להיו' שלוחי' אלי' או לא. ולפי דברי הרדב"ז א"ש דכל שיכולי' להיות שלוחי' להוליך לה עדיין לא פסק' שליחות' ונמשך ויכולי' ג"כ לכתוב גט אחר משא"כ בהולך ס"ל דלא יכולי' לעשו' שלוחי' להוליך לה ולכן מספקא לי אי נפסק שליחו' הכתיבה וא"ש:

ומה שהקשה עוד דהא הרמב"ם פ' בפ"ט דבין אמר לפלוני או לשליח סתם אין יכולי' להוליך לה א"כ ליתא לזה ובאמת כן הקשה ב"ש בשם מהרש"ך על הב"י וכ' ודוחק דרמב"ם דוקא בהולך קאמר. ולפע"ד בוודאי כן הוא דהא הרמב"ם מדייק תנו לשליח שיוליך לה וכופל זה פעמי' גבי לשליח פלוני או לסתם שליח ש"מ דבדיוק כ' דוקא במפרש שיוליך לה כמ"ש הר"ן לרי"ף דבהולך לה יותר מסתבר דקפיד דוקא שליח אחר ולא הם וכן נרא' הרמב"ם הוציא דינו מהא דאבא בר מניומא לעיל כ"ט ע"ב ושם המעשה שאמר תן לאבא ב"מ ויולך ויתיב לה מדפרש כ"כ ס"ל דוקא לאב"מ קאמר והבו דלא לוסיף דוקא במפרש כ"כ שיוליך לה כנ"ל ברור:

והנה הרא"ש והר"ן כתבו דר"יף מפרש האיבעי' אם יכולי' העדי' בעצמן להיו' שלוחי הולכה ונפקא להם דין מדכ' הרי"ף הלכך לא יתנו הם בעצמו דאולי סלוקי מסלק להי באמת פי' זה רחוק דפשטו' הסוגי' משמע דאיבעי' לי' במאי דאיירי לענין נפסל או נאבד והא אי יכולי' לתת לאשתו ענין אחר הוא ואינו ענין לכאן. ולכן נלפע"ד דגם הרי"ף מפרש כרש"י ורמב"ם דהאיבעי' במאי דאיירי לענין נאבד או נפסל ביד שליח אי כבר פסק' שליחותי' דבאמת בלא"ה צל"ע סידור ולשון הרי"ף דתחלה כ' דכל תיקו ספק דאוריי' להחמיר ושוב כ' הלכך כו' הא כבר דהאיבעי' להחמיר ופשיטא שלא יכולי' להוליך לה הא היא האבעי' וסלקא בתיקו וצ"ע:

ולכן נ"ל דרי"ף ס"ל דמבעי' לי' אי פסקה שליחו' אחר שנתנו לשליח ושוב נאבד או נפסל אלא דדבר זה תלי' אי יכולי' לתתו לה לעצמה ואי גם גם הם שלוחי להולך בוודאי לא נפסק' עדיין שליחו' דדהו גם לענין כתיבה כסבר' הרדב"ז ואי לאו שלוחי' להוליך רק לכתוב ולמסור לשליח בוודאי כבר פסק' שליחותי' שעשו שלהם רק דבעל איבעי' מסתפק בהא גופא אי יכולי' להיו' שלו הולכה וממילא נצמח גם ספק זה כשמסרו לשליח אי פסקו שליחותי' והאיבעי' דהכא לענין אי מסרו לשליח כדלעיל שמסרו לאשה ולא איירי אם הם יכולי' להיות שלוחי הולכה רק לענין אי מסרו לשליח ותלי' בספק אי יכולי' להיו' שלוחי הלכה ועלתה בתיקו וספק דאוריי' להחמיר וכ' הרי"ף לכן כיון שעלתה איבעי' דהכא בתיקו ממילא גם אם יכולי' להיות שלוחי עלתה בתיקו לכן לא ימסרו לידה שמא סליקו סלקינהו משליחותי' שלא יהי' רק שלוחי כתיבה ונתינה לשליח וא"ש הכל כנלפע"ד נכון מאוד בכוונ' הרי"ף ועיי':

והנה הרי"ף לא כ' האיבעי' רק באמר תנו והשמיט בהולך ותמה במל"מ הא הולך איכא רבותא דיש ג"כ ספק ונ"ל ע"פ הנ"ל דרי"ף ס"ל דתלי' אי יכולי' להיו' שלוחי' להולכה ממילא איכא ספק גם באבד מיד שליח ועלו שני' בתיקו ונ"ל דרי"ף ג"כ ס"ל להלכה דבמדייק ואמר הולך לא יכולי' להיו' שלוחי להולכה כהא דאבא ב"מ לעיל ושם לא מוכח רק בהולך וגם שם פליגו תרי לשנא לרבא ור"א עיי"ש וקמ"ל להחמיר כל"ב והא דמבעי' לר"ה בהולך הוא מסתפק בהולך ג"כ ועלה בתיקו אבל לדינא נפשוט מלעיל דבהולך ס"ל לר"א דווקא הוא ולא אחר וממילא אין לספק ג"כ באבד ונפסל ביד שליח כמ"ש ולכן לא העתיק האיבעי' רק בתנו לבד דאיכא ספק אי יכולי' להיו' שלוחי' וממילא איכא ספק באבד השליח או נפסל כנ"ל ליישב ועיי' היטיב:

סוגי' דשליש:

האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ש"כ עדי' כו' ואחת שאמרה בפני קבל כו' בירושלמי הוא מודה יצטרף השליח תפתר שהי' קרוב הדא אמרה שהקרוב נעשה שליח ע"כ. הנה הא דפשיטא לירושלמי דשני כיתי עדים בלא צירוף השליח נראה דהוכיח כן מסיפא דקתני אפי' א' מן הראשוני' כו' ואי מתני' דשליח מצטרף א"כ גם ברישא הכי הוא דא' מצטרף עמהם וע"כ מתני' בלא שליח צריך שני עדי' אלא זצ"ל למה נקיט מתני' בכה"ג דשליח קרוב ולא אשמעיני' הך דינא דשליח מצטרף כשאינו קרוב ואין לומר דאשמעיני' דקרוב נעשה שליח הא אין מפורש במתני' דבהכי איירי רק דמוקמי' ע"כ מתני' בהכי ביותר הי' מוכרחי' ממתני' דאין שליח מצטרף דאין שליח נעשה עד אלא לפי דס"ל דשליח נעשה עד צ"ל ע"כ מתני' בקרוב אבל אין מוכח ממתני' דין זה ולמה לא נקיט באינו קרוב ונעשה עד וצ"ע: ונ"ל ליישב בשאומר דלר"ח דשליש נאמן בגט בידו אבל בקרוע אין נאמן רק בעדי' שראו בידו הגט כשהי' שלם נ"ל דלעדו' זו א"א לצרף השליח דהא השליח ע"כ אומר שלגירושין נתן בידו דע"ז אנו אומרי' דלהכי הימני' כשיאמר שקר שיהי' כדבריו ועד אחר אומר שראה הגט בידו וכיון שמשניה' אנו יודעי' שהבעל נתנו לידו ע"כ דהמכי' כ"ל דבכה"ג אינו מועיל כלום דשליח הוא אומר שלגירושין לחלוטין נתן בידו וזה א"א דאנו מכחישי' אותו משו' אם איתא לדידה הוי יהיב וע"כ שקר אמר אלא דר"ח ס"ל הגם דבוודאי לפקדון נתן בידו מ"מ מגורשת דהימני' כשיאמר שקר היינו שיהי' כדבריו. עכ"פ השליח שאמר לגירושין הוא כפרן ודבריו לא מעלי' לנו כלל כדי שנדע שעכ"פ נתן בידו שלם והימני' דהא הוא עד שקר ואנו אין לנו אלא א' שאמר שראהו בידו והוי ע"א ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה ולכן צריך שיאמר השליח ועד המצטרף שנתן בידו לגירושין ותרי מהימני' נגד סבר' אם איתא דתרי נאמני' בכל התורה נגד כל הסברו' ואומדנו' וחזקו' אבל ע"א אמר ראה ושליח אמר לגירושי' לא מהני לר"ח כנ"ל לדינא ועיין: ואומר מעתה לפי פשטו' מתני' קמ"ל דצריכה עדי קבלה דבלא"ה אין השליח נאמן שקבלו לגירושין ולר"ח נדחק ש"ס בשינויי דחיקא ר"א היא ובליכא ע"ח אבל לר"ה מתני' כפשוטו דצריך עידי קבלה להאמין לשליח ומוכח דווקא עדי קבלה אבל עדי ראה ל"מ דל"א הימני' ואי הוי נקטה מתני' דשליח א' משני עדי' קבל ה"א דלעולם עדי ראה ג"כ מהני משו' הימני' והא דצריך קבלה משו' דשליח א' מהם והשליח ע"כ אומר לגירושין ואי ע"א יאמר ראה ליכא רק ע"א דשליח מוכחש משו' אם איתא והוא ע"א שאמר לגירושין והוחזק כפרן שוב ליכא רק א' ראה ול"מ לכן בעינן שיאמר ע"א ושליח שקבל אבל בשני עדי' בלא השליח ה"א דמהני ראה לכן נקטה מתני' דשליח קרוב וצריכה שני עדי' אחרי' ומ"מ דווקא קבל מהני ולא ראה דל"א הימני' כלל כנ"ל ועיין:

והא דלא נקיט דשליח בעדי אמירה דל"ל כהנ"ל מעידי אמירה ל"ק לירושלמי דעל עצמו אינו נאמן שיעשה שליח כמ"ש הב"י ומזה לא הי' קשה לירושלמי וכ"כ בבית מאיר ודלא כב"ש ועיין:

אלא דכ"ז לר"ה אבל לר"ח דבאמ' מהני ראה ומתני' דאיירי בשני עדי' מלבד השליח עכצ"ל כתירוץ הש"ס אליבי' ר"א היא א"כ ל"ל כל מ"ש דהא באמ' מהני ראה משו' נאמנ' השליח א"כ הדרא הקושי' למה לא קמ"ל מתני' דשליח מצטרף אלא דכל זה אי שליח נעשה עד וירושלמי ע"כ הכי אזיל וי"ל כמ"ש אבל לר"ח י"ל ס"ל אין שליח נעשה עד ולא צריך לכל זה וי"ל דר"ה ור"ח בהך פלוגתא דאמוראי בקידושין מ"ג פליגו דר"ה ס"ל שליח נעשה עד והוכיח דינו ממתני' ור"ח ס"ל אין שליח נ"ע לא מוכח מידי וי"ל ביותר דר"ה לשיטתו תלמיד דרב וש"ס מקשה בכ"מ דכרב ס"ל ורב ס"ל בקידושין שליח נעשה עד וגם הוא ס"ל כן וא"ש:

ולפ"ז להלכתא דפסקינ' שליח נ"ע ע"כ הלכתא כר"ה וכשיטות כמה פוסקים דהלכתא כוותי' ומוכח עוד הא דמקשה לקמן לר"י ונהמני' לשליש דלאו לר"ח דשליש נאמן מקשה אלא גם לר"ה נאמן כמ"ש הרא"ש דבזה ר"ה מודה דהא ר"י מוכח ס"ל שליח נעשה עד דהא אמר בעל אמר לגירושין ושליש אמר לגירושין הוי דבר שבערוה כו' משמע אי הוי סגי בע"א הוי די באמירה דשליש דהוא ע"א ע"כ דס"ל דשליח נעשה עד ומ"מ מקשה ש"ס ולהוכי' לשליש מצד נאמנו' שליש ולפמ"ש מאן דס"ל שליח נעשה עד ע"כ ס"ל כר"ה כדמוכח ממתני' וע"כ דס"ל לש"ס היכא דבעל מודה גם ר"ה מודה דשליש נאמן ועיין:

וממ"ש דמוכח מדברי ר"י דס"ל דשליש מחשב לעד לולי דהוי דבר שבערוה צל"ע על הרא"ש דס"ל דאין שליח מצטרף וכתבו זצ"ל דרא"ש ס"ל שליח נעשה עד דווקא בשעשה שני שלוחי' נחתו לעדו' ג"כ. משא"כ בעשה שליח א' עיין סי' קמ"א בב"ש ובית מאיר אבל מהא דר"י מוכח אפי' בשליח א' וצלע"ג: אפי' הן הראשוני' הן האחרוני' כו' כ' תוס' וראשוני' דהרבותא דה"א שלא נאמין לעדי' דאיך היו באמירה ובקבלה קמ"ל. ופשוט דכ"ז כשהם בשני עיירות וכ"כ הר"ן מפורש ולפ"ז צ"ע איך כ' תוס' לקמן דלר"ה ל"ק ממתני' די"ל מתני' בשניה' בע"א דווקא הא א"א דמתני' בע"א דווקא דא"כ מה רבותא דאפי' הן הראשוני' והן האחרוני' ופ"י כ' דמתני' גם בשהם בשני עיירות ולא הרגיש דקשה ממ"ש תוס' לקמן ומצאתי בבית מאיר שהרגיש בזה וצ"ע:

ועד"פ נ"ל לישב די"ל דרבותא דמתני' דה"א דלא נאמין לעדי' שבפניה' קבל לגירושין משום סבר' אם איתא שהי' סברא חזקה וזה מסתבר יותר לומר דה"א להכחיש העדי' ולומר שכרתה מסבר' תוס' שהיא מחודש' ודחוקה וסברי אם איתא בגמרא ור"ה מאמין לבעל בשביל כך אלא דזה מוכח מרישא דשניי' אמר קבל ונאמני' ולא חושדי' בשכרתה משו' אם איתא ואפי' הן הראשוני' ל"ל ואין בזה רבותא יותר לכאורה. ונ"ל ע"פ שכ' הרשב"א די"ל משום כסופת' לא נתן לה ותי' כיון שהיא עשתה שליח לקבלה וחפיצה בגירושין תו ליכא כסופא. וי"ל דמ"מ אין סברא חזקה כ"כ דאולי אין מאמין הבעל לשליח שעשתה שליח לקבלה ולכן לא נתן בידה שמא אינה רצונה כלל בגירושין ולכן ניתנו לשליח. אבל כשעידי אמירה הם עידי קבלה ועמדו שם ואמרו לבעל שהוא שליח לקבלה אלימא יותר אם איתא דוודאי ליכא כסופא כיון שיודע בבירור ע"י שניהם דרצונה בגירושין וה"א משום סבר' דאם אלימא כזו נכחיש לעידי' קמ"ל אפי' הן הראשוני' כו' מ"ע ל"א שכרתה לעידי' וקמ"ל עוד אפי' א' מן הראשונים וא' מצטרף דבעל יודע ע"י שליח וע"א שהי' באמירה ג"כ שהוא שליח לקבלה ואלימא סבר' אם איתא דהא שמע משניים דעשתה שליח קבלה ה"א דנחשוד לא' המצטרף עם א' מן האחרוני' שהוא שקר אמר ולא הי' בקבלה ולא נודע לבעל שהוא שליח לקבלה רק מא' מן:

השליח ולא אלימא סבר' אם איתא כ"כ קמ"ל אפי' לא' לא חשדינן ששכרתה כנ"ל ועיין:

אלא דכ"ז בששניהם בעיר א' דשייך סבר' אם איתא. אבל בשני עיירות לא שייך כ"ז אלא בשני עיירות איכא סבר' תוס' דה"א שכרתה משום איך אתרמו שהיו באמירה ובמק"א בקבלה וא"ש. ולפ"ז י"ל דתוס' ג"כ להכי אתכווין ואי מתני' בשנים בע"א א"ש בלא"ה ול"ק לתוס' רק אי מתני' בשני עיירות וע"ז שפיר כ' מ"ש הגם דתוס' ל"ל סבר' הרשב"א משום דעשתה שליח קבלה דהא ס"ל גם בשליח להולכה שייך אם איתא וע"כ דל"ל כרשב"א כמ"ש פ"י מ"מ בוודאי אלי' לתוס' אם איתא בשליח קבלה ע"פ סבר' רשב"א ואיכא רבותא במתני' ע"ד שכתבתי. ולהעמיד כ"ז בדברי תוס' הוא ע"ד פלפול. אבל אנו לעצמינו הדברים נכונים ועיין:

אתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' משנויחו' לשון רש"י וכן ס"ל לר"ן בשיטתו דאיירי דליכא עדי' שעשתה אותו שליח לקבלה ג"כ דס"ל דא"צ לעידי' דנאמן במגו כמ"ש ר"ן וכן ס"ל לרש"י לקמן בקושי' ש"ס ממתני' דקושי' ראשונה אמרה ל"ל ותוס' ודעימי' ס"ל עידי אמירה לכ"ע צריכה ופ"י תמה למה לא יאומנו השליח והאשה דעשתה ש"ק במגו ואי משום דעידי' לא ידעו בשעת נתינת הבעל בבירור דהוא ש"ק א"כ גם בבאו עידי' אח"כ לא יועילו דבשעת נתינה עכ"פ לא ידעו ע"מ ובבית מאיר זצ"ל כיון דאיכא עידי' בעולם מהני משא"כ כשליכא עידי' רק במיגו גרע וכ' אבל צ"ע מנ"ל לחלק בזה ואפשר דתוס' הוכיח כן מלקמן אחר כל השקלא וטריא דמקשה לר"ה ור"ח מקשה קרע ל"ל לכאורה אין זה שייכות להא דאיירי תחלה דבלא"ה קשה קרע ל"ל. וי"ל דבלא"ה הי' מקום לומר דבגט שלם א"צ לעידי' כיון דגט שלם בידו או משום הימני' או משום מגו כדס"ל לתוס' בשיטת רש"י ולכן נקיט מתני' בשיקרע הגט אז צריך לעידי' אבל בתר דמקשה לר"ח גם בקרע ל"צ עידי' וצ"ל עידי' היינו ע"מ ובזה אין חילוק בין קרוע לשלם מקשה קרע ל"ל כנ"ל. וי"ל דקשי' לתוס' לרש"י דבגט שלם נאמני' עם האמירה בלא עידי' משום מגו עדיין י"ל דנקיט קרע דמשו"ה בעי עידי אמירה משא"כ בגט שלם. וע"כ דלעולם צריך עידי אמירה אפי' בגט שלם דמגו ל"מ בזה כנ"ל. והא דבאמת ל"מ מיגו חילוקו של הב"מ דחוק מאד והי' נ"ל דבאמת קשה לסמוך על המגו להתיר אשה ולהוציאה מחזק' א"א. ומגו להוציא ממון ל"א ואיך נימא מגו להוציא אשה מחזקתה והא דאמר לקמן באומר' בפני נתתי לו לגירושין נאמנ' במגו י"ל כיון דאיכא הימני' רק ר"ה ס"ל בגט רחוק לומר הימני' וכ' הר"ן דאין דרך למחול מ"מ איכא קצת סבר' הימני' בצירוף מגו מאמיני' לה או י"ל הא כ' לח"מ דא"צ למגו כלל דאיכא חזק' אינה מעיזה לרא"ש ומגו לרווחא קאמר וי"ל עיקר הסמיכה על אינה מעיזה אבל משום מגו אין מתירין אשה כנ"ל. אלא דעומד נגדינו הא דבעל נאמן גרשתי אשתו מכאן ולהבא משום מגו דגרשה עתה חזינן דמתירי' אשה משום מגו. ומהא דיבמות פ' האשה שלם דמשמע דאמרי' מגו באיסור א"א י"ל שאני שם שהקילו טובא בנאמנ' ע"א ובנאמנ' אשה סמכי' גם על מגו אבל מהא דבעל שאמר מוכח שפיר ובאמת י"ל בכל מגו דעלמא דאי בעי אמר הכי לא סמכי' להתיר אשה והא דבעל נאמן משו' דבידו לגרשה היינו כל שבידו נאמן וכ"כ הר"ן בקידושין גבי זה נאמן דאפי' נגד חזקה נאמן כיון שבידו לגרשה הגם מגו במקו' חזקה מספקא לש"ס ריש ב"ב היינו מגו אי בעי סוי אמר משא"כ מגו שבידו לעשות עדיף טפי עיי"ש ועיין קצה"ח סי' רע"ט. ולפ"ז א"ש בעל שאמר גרשתי נאמן כיון שבידו אבל מגו בעלמא י"ל ל"מ ועיין. אלא הא באמר השליח והיא שהוא ש"ק כ' הר"ן שבידו ליתן לה ומה להם לשקר שהוא ש"ק א"כ הוי בידו ועדיף ממגו דעלמא ודומה לבעל שאמר גרשתי וצ"ע בכ"ז:

אלא דבאמת קשי' לי על המגו שכ' הר"ן שהי' בידו ליתן לה עכשיו לפי דפסקינ' יש לבעל פירות עד שעת נתינה א"כ היא רוצה להפסידו לבעל משע' שנתן לשליח אבל כשיתן לה עכשיו אינו מפסידו רק משע' שבא עמה וליכא מגו ואפשר י"ל משו"ה לא ס"ל לתוס' כרש"י. ולרש"י י"ל ס"ל דקושי' הש"ס ממתני' מאמירה לכ"ע והיינו הא לר"ל משע' כתיבה אין לבעל פירות א"כ מזמן הכתוב מפסיד הבעל ואין חילוק אם הוא ש"ק או הלכה או אפשר רש"י ס"ל כשיטו' דסוברי' דהלכ' כר"ל עיין ברא"ש לעיל י"ז בסוגי' שם וא"כ א"ש ועיין:

ודע מ"ש הר"ן אבל אינה מגורשת רק משבא עמה דאיכא מגו לא זכיתי להבין כן מצינו בבעל שאמר גרשתי נאמן מתוך שבידו נאמן מכאן ולהבא הואיל שבידו עתה ונאמן שעכשיו גרשה ועיין ב"ב קל"ד דפליגו אי נאמן דוקא כשאומר גרשתי עתה אבל כשאמר גרשתי כבר לא פלגי' דיבורא לומר עכשיו גירשה הואיל ובידו ולהך מ"ד היא אמרה שעשתה כבר ש"ק איך תאומן מעתה כיון שבידו לתת לה ואפי' למ"ד התם פלגינ' דיבורא ואמרי' עכשיו גרשה ועיין ב"ש רסי' קנ"ב דרמב"ם וטור פסקו כן תינח התם י"ל עכשיו גרשה ולא מכבר כמו שאמר אבל כאן אי לא עשתה אותו כבר שליח קבלה אינה מגורשת בנתינ' בעל לידו ואיך נאמר מעכשיו מגורשת על קבלתו וא"א לומר פלגינ' דיבורא כלל לא ירדתי לדע' הר"ן בזה וד' יאיר עיני:

והנה הא דפשיטא לתוס' ורש"י דשליח אומר לגירושין היינו שליח לקבלה כ' מהרש"א דס"ל ביצא השלישי' מידו שוב אינו נאמן ואי טוען שליח הולכה ע"כ שכבר נתן בידה דאי עדיין ביד השליח א"כ השליחו' ממילא בטל בטענ' הבעל לפקדון א"כ אינו רוצה בשליחותו מעכשיו וע"כ שכבר הוא ביד האשה ושלישי' יצא מתח"י ס"ל לתוס' דאין השליש נאמן כן כוונ' מהרש"א ומ"ש ב"ש בסי' קמ"א דבשליח הולכה וגם ביד שליש אין הבעל נאמן במיגו דביטל השליחו' דהוי במקו' אנן סהדי תמוה דזהו עצמו הטוען לפקדון הוא הביטול. והנה כבר תפס הפ"י על מהרש"א דע"כ תוס' לא ס"ל כן דהא כ' לאמוראי' דמצרכי מערסא לערסא כר"ח והא שם כבר אין השלישית בידו וע"כ דגם בכה"ג מהימן כמ"ש הרשב"א דוקא לחובה אינו נאמן אחר שיצא השלישי' מידו וצ"ע:

ולפע"ד יש ליישב ולקיים דברי מהרש"א דס"ל הא דקשה לתוס' מה הועילו בתקנתם לכאורה ל"ק די"ל דל"ח שיבא ויטעון לפקדון רק בטוען לפקדון אז חוששי' לדבריו כמ"ש הרא"ש בסוגי' דלכן קשי' לש"ס ממתני' גם לר"ה דל"ח שיבוא ויטעון לפקדון וממילא ל"ק קושי' תוס' אלא דבאמת הא גופא קשיא למה לא נחוש לטענ' פקדון הא קרובה משום אם איתא ובאמ' דבר זה קשה גם לרא"ש הנ"ל ויבואר לפנינו לקמן אי"ה וכן ס"ל לתוס' ולכן הקשה מה הועילו נחוש שיטעון לפקדון והא לטענ' פקדון ביותר יש לנו לחוש מלטענ' מזויף דאיכא אם איתא וע"ז תי' דבשני עיירו' לא שייך אם איתא ואין חוששין שיבוא ויטעון לפקדון דפקדון בלא אם איתא גרוע יותר כמ"ש פ"י בסוגי' דלא מקדי' אינש ושוב מקשה מהנך דמצרכי' מערסא לערסא דאיכא אם איתא ומתרץ כר"ח ס"ל היינו דס"ל דר"ח ל"ל אם איתא כלל הגם שאין מוכרח דפליג על אם איתא דמ"מ נאמן משום הימני' הגם דלפקדון מסרו מ"מ אין מוכרח דמודה לאם איתא וס"ל להנך אמוראי כר"ח הגם דהימני' לא שייך כיון שיצא השלישו' מידו מ"מ כיון דל"ל אם איתא אין חוששין שיטעון לפקדון כנ"ל ליישב דברי מהרש"א התמוה מאד ועיין כי נכון הוא:

והא דאמר לר"ח דהימני' דקשי' ניהי דל"ל אם איתא מ"מ למה יהי' שליש נאמן בוודאי נגד חזקה א"א דלמא לפקדון לכן הוצרך להימני' ולר"ח אם איתא דלמה הבעל נאמן יהא ספק דלמא בשליש וכ"כ בית מאיר לר"ה אבל אי בעל אינו מכחיש ל"ח רק משום אם איתא וזה ל"ל לר"ח ועיין. וכשאני לעצמי הי' נ"ל ליישב דהוכיח תוס', דע"כ בש"ק איירי. לפמ"ש הש"ך ח"מ סי' נ"ו דתוס' ס"ל כתשוב' הרא"ש דכשטוען הבעל טענ' נפילה נאמן והנה הפ"י נתקשה על תשוב' הרא"ש נהמני' לבעל לפקדון במגו דנפילה ותי' דהוי כמגו במקום אנן סהדי. והנה מלבד שיש לפקפק ע"ז נהי אם נימא בממון כן דאלא הימני' כאנן סהדי אבל בגט דפליג ר"ה ול"ל כלל הימני' דלא אתיהב למחילה ואם ר"ח ס"ל הימני' גם בגט קשה לומר דאלים כ"כ בגט כמו אנן סהדי דלא יועיל מגו ואם נקיים כדברי פ"י דגם בגט ולא המני' כ"כ מ"מ עדיין קשי' לר"ח לשיטתו דס"ל בב"ב ל"ב ע"ב דמגו במקו' עדי' מהני מכ"ש דמגו מהני נגד סברא אלימא דאם איתא וצ"ע. ולכן כ"ל ליישב קושי' פ"י עפמ"ש הרשב"א הא ע"כ צריך ליתנו בפני עדי' דע"מ כרתי ומה מועיל המכי' וכ' אחרונ' כיון דע"כ הימני' גם הוא מוסר בפני עדי' וצ"ל דהוי מסיר' בעדי' דעדי' יודעי' דהמני' כיון דמסברא כן הוא וי"ל לפי סברתינו דהימני' ומוסרו בעדי' רק הבעל טוען דלא האמינו מעולם וגם לא בפני עדים מסרו ואנו טועני' שע"כ שקר ענה דמסברא הימני' רק המגו אלימא שיאומן הבעל נגד סברתינו והיינו אם א' אפשר להשוותם אבל כאן לפי סברתינו שהימני' ומסרו בעדי' שוב ליכא מגו דטען נפל דירא פן יבואו עדי' ויכחישו אותו שמסרו מידו לידו ויתברר שקרותו הגם שאז יבורר כי השליח שקר בימינו אבל גם שקרותו יתוודע ולית כאן מגו לפי סברתינו שהאמינו ונתנו בעדי' ועיין תוס' כתובו' י"ח מודה בשטר א"צ לקיימו דליכא מגו דמזויף שירא שיבואו עדי' ובכל מגו ל"א שמא יודע דאיכא עדי' נגד טענה אחר' הא ל"א דא"כ כל מגו ל"ל מקום אבל בקיום כיון שמודה שכתבו ירא דוודאי יש ויש לקיימו ומאן דס"ל צריך לקיימו ל"ל שירא שיבואו עדי' שמ"מ אינו ברור כ"כ שיש עידי קיום או יבואו העדי' לקיים משא"כ כאן לפי דברינו ע"כ נתן יעשה מעשה זה בעדי' ליכא מגו הגם שכ' תוס' דגם במקום עדי' איכא הימני' שמא ילכו למדה"י היינו שיש לו לחוש מעיקרא שמא ילכו למדה"י ולא יהא לו עדי' אבל גם הוא ל"ל מגו נפל שמא יבואו עדי' ואין לדחות שאם יבואו עדי' שמסר לו מידו לידו יאמר כבר החזיר לו ושוב נפל ממנו ומצא זו ודאי אינה טענה אפי' לרא"ש דחייש לטענ' נפילה היינו כשאנו רואי' חפץ פלוני ביד אחר ואין אני יודעי' איך בא לידו כל זה יוכל לטעון בנפילה אבל כשכבר אנו יודעי' שמסר לידו בוודאי אין שום ה"א שיוכל לומר החזיר לי ושוב נפל ממנו וזה פשוט לכל ומיושב קושי' פ"י הנ"ל. והא ל"ק עכ"פ לר"ה דל"ל הימני' ל"צ לאם איתא י"ל דנאמן במגו י"ל ש"ס רצה לומר אפי' כשבעל טוען דמסרו בעדי' לפקדון ול"ל מגו כמ"ש מ"מ נאמן משום אם איתא ולר"ח נאמן משום הימני' גם שבעל אינו טוען שמסרו בעדי' מ"מ לפי דאנו אמרי' הימני' ע"כ מסרו בעדי' שוב ליכא מגו מתנגדת לנו כמ"ש וא"ש ועיין: ואומר מעתה דתוס' ס"ל ככל מ"ש וס"ל כשיט' הרמב"ם דא"צ הבעל ליתן לשליח להולכה בעדי' וא"כ בשליח הולכה דאנו אמרי':

הומני' ל"צ לומר ונתנו בעדי' דא"צ עדי' א"כ הדרא המגו דנפל ונאמן הבעל לר"ח דבזה אין לומר שמא מסרו בעדי' וליכא מגו דכבר כתבנו אם נאמר כן פסקה כל מגו ול"א כן רק בידענו שיש עדי' או שקרוב שיש עדי' ובש"ק אם הימני' ע"כ צריך עדי' ממילא ליכא מגו משא"כ בשליח הולכה ולכן הוכיח תוס' דר"ה ור"ח בשליח לקבלה איירי והא דכ' תוס' הני דמצרכי מערסא לערסא כר"ח והא בשליח ל"מ הימני' י"ל דתוס' ס"ל די"ל דהוי מגו במקו' אנן סהדי א"א דכתבתי ר"ח ס"ל מגו במקום עדי' וצ"ל כתירוצי ושייך דוקא בשליח קבלה אבל אמוראי דלעיל ס"ל כהלכתא דמגו במקום עדים ל"מ גם בשליח הולכה ל"מ מיגו נגד אנן סהדי דהימני' וא"ש: אלא דכבר כתבתי לעיל דסבר' פ"י דהימני' בגט אלים כ"כ נגד מגו מסופק אצלי וא"כ קשי' עדיין מלעיל כמובן. ונ"ל עפמ"ש הפ"י בסוגי' דלפמ"ש הש"ך דהתוס' ס"ל דלטענת נפילה מהני צ"ל דל"ק מלעיל מה הועילו בתקנתם שיטעון ממנו נפל צ"ל דס"ל לתוס' דנגד טענ' נפילה נאמן השליח דהימני' כמ"ש הרא"ש ריש מכילתין ול"ק לתוס' רק מטענ' פקדון וע"ז תירץ בשני עיירו' או כר"ח. ולפ"ז א"ש דברינו דלעיל דמשום טענ' נפילה אין הבעל נאמן דהימני' לשליח שוב אין מגו לבעל בטענ' פקדון ואין מגו מתנגדת לסבר' הימני' כנ"ל עיין בכ"ז כי חידוד נכון הוא לפע"ד:

והרי"ף מפרש בשליח הולכה כמ"ש הר"ן וצ"ל ג"כ מנ"ל בשליח הולכה דוקא י"ל בקבלה והולכה איירי נ"ל עפמ"ש הר"ן דלר"ח נאמן השליש משום הימני' דוקא מאז שבא עם האשה יחד וכ' ואפשר דלא מדקדק בשעו' והב"י סי' קמ"א כ' ספק זה משם הר"ן ולפע"ד לדידן דיש לבעל פירו' עד שעת נתינה בוודאי איכא דקדוק וקפידא לבעל בין שנתגרשה מיד בקבלתו או רק כשבא עמה יחד ולכן מסתבר דאינה מגורשת רק משבא עם האשה יחד כנ"ל. אלא דקשה לי לפ"ז לשון ר"ח שליש נאמן הלא באמת אינו נאמן שלגירושין נתן בידו רק אנו אומרי' אם כי לפקדון נתן לו מ"מ הימני' שיהי' כדבריו אם ישקר ואיך אמר השליש נאמן אלא באמת גם על הבריי' צ"ל דקתני שליש נאמן משניה' וצ"ל כיון דסו' כ"ס כדברו' כן עושי' שייך דשליש נאמן וכן לשון ר"ח שליש נאמן שעושה כדבריו אלא לפמ"ש דאיכה מגורשת רק משו' שבאי' יחד ולפי דברי השליש מגורשת מיד בוודאי קשה לשון ר"ח השליש נאמן הלא אינה מגורשת כדבריו משבא הגט לידו ולא הול"ל רק מגורשת וצ"ע. ונ"ל שמזה הוכיח הרי"ף דבשליח הולכה איירי וגם לדברי השליש אינה מגורשת רק משבא עמה כנ"ל נכון ולתוס' דמפרש בש"ק קשה כהנ"ל וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן דאפשר אין מדקדק בשע' וס"ל לר"ח אין לבעל פירו' משע' חתימה או כתיבה כר"ל ואין קפידא שוב בשעו' ולהלכתא דיש לבעל פירות עד שע' נתינה באמת אינה מגורשת רק משבא עמה יחד כנ"ל ועיין ולקמן נדבר עוד בזה לדינא הנלפע"ד:

ולפמ"ש י"ל עוד דהוכיח תוס' דש"ס ידע דשליח אומר לגירושין היינו שליח לקבלה דקשי' לי להר"ן דאינה מגורש' רק משבא יחד עם האשה שבידו למסור לה מה מקשה ממתני' לר"ח י"ל דצריכה עדי קבלה כשרוצי' להתגרש מיד משע' קבלת השליח צריכה עדי' ואיכא נפקותא רבתא לאשה לענין פירו' ואם נתקדשה בנתיי' וכיוצא בה וצ"ע. ולפמ"ש מדאמר ר"ח השליש נאמן מוכח דמתגרשת מיד ועכצ"ל דס"ל דאינו מקפיד בשעו' דס"ל אין לבעל פירו' משע' כתיבה ומקשה שפיר ממתני' וכ"ז אי ר"ח בש"ק קאי אבל אי בשליח הולכה י"ל בשליח קבלה ס"ל דאינה מגורשת מיד כדברי השליש חוץ ביש לה עדי' ולא מקשה ממתני' ומוכח דש"ס ס"ל דר"ח בשליח קבלה איירי וידע דבהכי פליגו כנ"ל ועיין ולשיטת הרי"ף דבשליח הולכה איירי קשי' באמת קושיתי מדמקשה ממתני' ונדבר לקמן אי"ה בביאורינו שיטו' הפוסקי':

בעל נאמן דאם איתא כ' הרשב"א דנ"ל משו' כסופא כיון שהיא עשתה שליח קבלה שוב ליכא כסופא והיינו כשידע הבעל שהוא ש"ק ואח"כ כ' הרשב"א דלא אמר דנאמן השליש משו' דלא מפקד גבי' כיון דידו כידה דלא הודיעו שהוא ש"ק ולכאורה לפ"ז הדר טעמא דכסופא נ"ל בכוונ' הרשב"א דלשלש אנו מאמיני' משו' דידו כידה לא מפקד גבי' דיאמר הבעל דלא הודיעו שהוא ש"ק ושליח שאמר שלגירושין קבלו והודיעו שהוא ש"ק אומרי' לדבריך ליכא כסופא דהא הודעתיו שעשתה אותך ש"ק בוודאי לדידה הוי יהיב לה כנ"ל פשיט:

והנה כבר העירו כל גדולי אחרוני' בתומי' ופ"י וב"מ כיון דר"ה ע"כ הימני' ל"ל שוב א"צ לומר סבר' אם איתא בלא זה מהיכי תיתי להאמין לשליש ובתחלת הרעיון נראה דקשי' לש"ס דאמר בעל נאמן משמע שנאמן בוודאי שכדבריו כן הוא ואפי' להקל שקבלה קדושי' מאחר שאינה צריכה גט וזה קושי' לש"ס למה יהי' לנו וודאי כדברי הבעל ולכן הוצרך לסבר' אם איתא ומצאתי שכ"כ בית מאיר בשם ע"פ אלא דזה אינו נכון כיון דאתתא בחזק' א"א קיימת ויש לנו ספק אם כדברי הבעל או השליש מוקמי' בחזק' א"א להקל ול"צ לסיוע כלל סבר' אם איתא והב"מ הרגיש בזה וכן התומי'. ונ"ל לקיים דברים אלו ע"פ קושי' רשב"א נהמני' לשליש משו' כמו שאין הבעל נאמן שהפקיד ביד האשה כן לא נאמינהו שהפקיד ביד ש"ק שלה דידו כידה וכ' מ"מ אינו כאשה עצמה כיון שעוקר השליחו' וזה אין מובן גם כשנותן לאשה ועושה אותה לנפקד עוקר כח גירושין שלה מ"מ אמרי' כיון שתוכל לומר לגירושין לא מפקד גבה כן השליח שהוא במקומה ממש וידו כידה מה מועיל לזה שאין רצוני בשליחותו מ"מ ידו כידה מצידה רק הוא אינו חפץ בגירושין. עוד כ' הרשב"א שלא הודיע לבעל שהוא ש"ק היינו דבעל טוען כן גם ע"ז יש לפקפק דחזק' שליח עושה שליחותו ומכ"ש שעמד עם הבעל והפקיד בידו בוודאי הודיע שהוא ש"ק ואיך הפקיד בידו ולתי' זה צ"ל דלא סמכי' על חזק' שע"ש להקל רק להחמיר כצ"ל וכי כן הדבר בספק אצלינו כיון דחזקה להחמיר שליח עושה שליחותו והודיע שהוא ש"ק תו לא מפקד גבי' ואם קבלה קדושי' מאחר להחמיר צריכה גט מכח חזק' הנ"ל רק להקל לא סמכי' ואיך אמר ר"ה בעל נאמן בוודאי לכן נגד זה הוצרך לאם איתא כנ"ל ועיי':

ולפ"ז בשליח הולכה גם היכא דלא שייך אם איתא כגון בש"ע מ"מ וודאי אינה מגורשת דליכא שום סברא שיעשה לנו דברי השליש מקום ספק נגד חזק' א"א לר"ה. אלא וצ"ע לפ"ז מ"ש תוס' ורשב"א דמביא גט ממדה"י לא חיישי' לר"ה שיטעון לפקדון דבש"ע ליכא אם חיתא לפמ"ש גם בלא אם איתא לר"ה אין השליש נאמן ולא לבד דמספק הוא ולא וודאי א"א משום דאוקמי אחזקתה בשליח הולכה כמ"ש וצ"ע:

ונ"ל עפמ"ש כבר לעיל בישוב המהרש"א די"ל שיבוא הבעל ויטעון לפקדון רק בטוען ס"ל לר"ה דבעל נאמן וכן הוציא הב"ש מן הרא"ש יש סובר כן אלא דקשי' לתוס' כיון דאיכא סברא דאם איתא אלימא למה לא נחוש שיבאו הבעל ויאמר לפקדון וגם אנו לעצמינו הי' לנו לחוש לפקדון וע"ז כ' דבשני עיירו' לא שייך אם איתא ולכ"ן ל"ח לעצמינו וגם ל"ח שיטעון הבעל כן אבל באמת כשבא הנעל וטוען כן חוששי' לו גם דליכא אם איתא והא דכ' תוס' דלר"ה לא מקשה ממתני' די"ל בע"א אבל בשני עיירו' גם לר"ה היינו דבשני עיירו' גם לר"ה לא חיישי' כ"ז שאין הבעל לפנינו ומכחיש כמ"ש הרא"ש אבל בע"א גם כשאין הבעל לפנינו חיישי' לעצמינו מ"ש בקושי' ש"ס מבריי' דשליש נאמן דלמא שם משו' דליכא אם איתא מ"מ מקשה ש"ס שפיר כיון דהימני' ל"ל בלא אם איתא אין השליש נאמן זה בלא"ה קשה על תוס' וצריך לדחק מ"מ קושי' ליכא י"ל דעיקר יסודו על אם איתא ודוחק כנ"ל בשיטות תוס':

והנה הרא"ש דכ' דש"ס מקשה גם לר"ה ממתני' משו' דאין הבעל מכחיש נראה דס"ל כל שאין הבעל מכחיש ל"ח וצ"ל למה ל"ח ואפי' בלא הבעל משו' סבר' אם איתא וגם נ"ל דבריש מכילתין נראה דס"ל לרא"ש דחוששי' לטענ' פקדון לולי שחכמי' נתנו לו נאמנו' במקו' שנאמן בפ"ע וצ"ע לכאורה. ונ"ל בשיט' הרא"ש דהרא"ש בפשוט הי' יוכל לומר דקושי' ש"ס לכ"ע דהא מתני' סתמא גם בש"ע איירי ודוחק לאוקמי רק בע"א ומכ"ש לפי הרבותא דאפי' הן הראשונים כו' צ"ל משי' שכרתו ע"כ מתני' עכ"פ גם בשני עיירו' וא"כ קשה לר"ה ג"כ אלא דס"ל לרא"ש גם בשני עיירו' דליכא אם איתא מ"מ למה נאמין לשליש ומידי ספיקא לא נפקא ול"ק לר"ה ולכן כ' הרא"ש כיון שאינו מכחיש ל"ח במקו' דליכא אם איתא ולכן קשי' לר"ה ג"כ משו' דמתני' גם בש"ע איירי אבל כשבעל טוען לפקדון ס"ל לרא"ש אפי' בשני עיירו' חוששי' לדברי הבעל ובעיר א' דאיכא אם חיתא אפי' בלא טענ' הבעל אינו חוששי' ומיושב הרא"ש ריש מכילתין ודלא כב"ש שכ' היכא דאין הבעל מכחיש אפי' בע"א ל"ח כנ"ל נכון ועיין:

והנה אחר הוצעה זו אנחנו לא נדע מה נאמר ובמה נצטדק הטור וש"ע דפסקו לר"ה בשני עיירו' השליש נאמן בדבריו במה יאומן גם דליכא סיוע לדברי הבעל אבל גם לשליש ל כח סעד לדבריו והייתי עומד משתומם על פסקא דנא עד שבינותי בספרי' מצאתי שכבר ישב על מדוכה זו בספר בית מאיר והאריך מאד בדבר הזה ואחר כל האריכ' לא העלה דבר המתיישב ומתקבל על הלב עיין בו ולא מצאתי לא' מן המחברי' מגדולי קמאי אחרונים שהעלו מזור ותרופה:

ואומר אשר בעניי הכינותי בעזר לאל גומר עלי הנה בש"ק העיר אותנו הפ"י בסוגי' דטענ' פקדון הוי כנפילה ושאלה דחד דל"ח וכן בזה רחוק דאתרמי שהפקיד נזה שהוא ש"ק שלה. ולפ"ז בש"ק י"ל גם לר"ה היכא דליכא אם איתא נאמן השליש דפקדון בעצמו רחוק. אלא דסבר' פ"י מפוקפק אצלי דח"ב כ' שפיר בשאלת כלים למי שיש לו סימן אמצעי בגופו דסי' שיש לו בגופו הוא בלא מכוון דאין השאלת כלים תלוי' בסימן זה והוי כנפילה דחד אבל בטענו פקדון דכאן היינו כמו בס"ס לעיל כתבו ואותבי' בכיסתי' אם תפייסה תפייס. כן אומר הבעל ע"כ כאן שכתב גט והפקיד בידו שאם תפייסאה תפייס ואם לאו יגרשה דלחנם באין דעתו לגירושין כלל מי פתי יכתוב גט על מגן עד שמפקידו אצל אחר וע"כ שכתב והפקיד שאם תפייס' כו' וא"כ י"ל במכוון הפקיד אצל זה שהוא ש"ק שלה שאם לא תפייסה יהי' לגירושין בידו ולא הוי פקדון דחד ואינו דומה כלל לשאלה דחד כנ"ל פשוט:

אלא דכ"ז אם ידע הבעל שהוא ש"ק י"ל במכוין הפקיד בידו דווקא אבל כשאינו יודע שהוא ש"ק ובמקרה הפקיד בידו הוא כשאלה דחד ולפ"ז י"ל בצירוף דברי הרשב"א כיון דידו כידה לא מפקד גבי' כמו שאינו מפקיד בידה ופשיטא שאפי' בספק אם תפייסה כו' לא מפקד גבה כיון שתוכל לומר שמגורשת מיד כן לא מפקיד ביד שליח לקבלה שלה אם תפייס' כו' ובסברא זו הי' לנו להאמין לשליש אלא דרשב"א כ' דלא הודיע:

לבעל שהוא ש"ק בזה יש סבר' פ"י דהוי פקדון דחד כיון דבמקרה הפקיד בידו וממ"נ יש להאמין לשליש אי ידע שהוא ש"ק לא מפקיד בידי' ואי לא ידע שהוא ש"ק הוי פקדון דחד אלא דנגד סברו' אלו איכא אם איתא והוצרך לאם איתא לר"ה אבל בשני עיירו' דליכא אם איתא השליש נאמן גם לר"ה כנ"ל ועיין היטיב:

אלא דכ"ז לא יועיל רק במה דפסקו בטוש"ע בש"ק אבל בשליח הולכה נראה ג"כ דס"ל בשני עיירו' נאמן השליש ובש"ה לא שייך כל מ"ש כמובן וצריכי' אנו לדברי פ"י בסוגי' שכ' דטענ' פקדון גרוע בגט מעצמותה דלא מקדי' אינש פרענותא לנפשי' ומה"ט לולי אם איתא הי' השליש נאמן וא"ש פסקא דטוש"ע ג"כ:

אלא דעדיין קשה מה דפסקו בשליח אומר לקבלה ובעל אומר להולכה דשליש נאמן דליכא אם איתא מ"מ למה נאמן לשליש שאין סברא לסייעתו ופ"י הקשה כן על תוס' שכ' הא דל"א בעל אומר להולכה דלא שייך אם איתא הקשה פ"י מ"מ למה יהי' השליש נאמן דטענ' בעל אינה גרוע ונדחק גם זה טענה גרוע ודוחק. ובאמת על תוס' ל"ק דלמדייק בתוס' לא כ' השליש נאמן אלא דלא שייך אם איתא והיינו דליכא לר"ה סברא דבעל נאמן כמו לר"ח דשליש נאמן וגם דלא שייך זה לפלוגתא דפליגו בה דנאמן לר"ה דווקא משום אם איתא ואין השליש נאמן משום דהולכה טענ' טובא ואינו מענין פלוגתא דפליגו ולא שייך להקשות יפלגו בזה שהיא פלוגתא אחרוני' בסברו' אחרו' כנ"ל פשוט. ובב"י סי' קמ"א מקיים דברי תוס' הללו וכ' דמשמע דס"ל דבכה"ג השליש נאמן לא כ' בפשיט' דתוס' ס"ל כן די"ל כמ"ב. אלא דמשמע לי' לב"י דשליש נאמן כיון דליכא אם איתא וכן פסק בטוש"ע ולדדהו צ"ע למה יהי' נאמן בכה"ג וצ"ע:

והי' נ"ל ליישב הנה הב"י כ' בשם רי"ו דס"ל דלכן מפרש הרי"ף בשליח הולכה דבש"ק לא שייך עם איתא ולא גילה לנו טעם למה לא וכ"ל ע"פ מ"ש הרשב"א כיון דידו כידה הוי כנתן בידה ומה אם איתא לדידה הוי יהיב ויש לחזק הקושי' כיון שגילתה דעתה שרוצי' ע"י ש"ק עשה רצונה וצ"ל דמ"מ ראו חכמי' דביותר לדידה הוי יהיב אבל הרי"ף ס"ל בש"ק לא שייך אם איתא רק בשליח הולכה י"ל סבר' אם איתא. דמ"ש הר"ן דבשליח הולכה י"ל דרוצה שלא תהי' מגורשת מיד כבר דחה היש"ש סבר' זו בשתי ידים כיון ששניהם בע"א ומיד יתן לה השליח מה קפידא יש בשע' מועט'. וכי כן בוודאי בשליח הולכה עדיף סבר' דאם איתא מבשליח קבלה ומשום כסופא דהעיר רשב"א וכ' בש"ק לא שייך כסופא ע"כ תוס' לא ס"ל כן כמ"ש פ"י וכבר דחאו כסופא כאן שאין דומה לכסופא גבי כנסי שט"ח. ולפ"ז י"ל דבבעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה נאמן השליח דאי להולכה לדידי הוי יהיב מה תאמר גם לדברי שליח לדידה הוי יהיב לדברי השליח לא אלי' כ"כ סבר' לדידה הוי יהיב די"ל כיון דידו כידה לא קפיד אבל לפי דברי הבעל בוודאי לדידה הוי יהיב ולכן ביותר מאמיני' לשליש וא"ש פסק הטוש"ע כן נ"ל ועיין:

אלא דלפ"ז הי' חידש דין דבבעל אומר להולכה הי' הדין מהופך מבעל אומר לפקדון דבבעל אומר לפקדון לדפסקו כר"ה בשני עיירו' השליש נאמן ובע"א הבעל נאמן ובבעל אומר להולכה בע"א השליש נאמן משום אם איתא כמ"ש ובש"ע הבעל נאמן דלא שייך אם איתא ואין סיוע לדברי השליש ובטור שכ' דבע"א דבעל נאמן כ' כשבעל אומר להולכה השליש נאמן י"ל דווקא בע"א דעלה קאי אלא דבש"ע משמע דלעולם השליש נאמן אפי' בש"ע וגם הטור לא הוי לי' למסתם והי' לי' להשמיענו חידוש דין זה:

ולכן היותר נ"ל דבבעל אומר להולכה איכא טעמא לשבח להאמין לשליש לר"ה עפמ"ש הר"ן דשאני ממון דאתיהב למחילה גם באיסור יוכל למחול אלא דאין דרך למחול היינו אם נותן לפקדון ואין דעתו לגרש אין דרך שיהי' קל בעיניו הגירושין שאם ישקר השליש ויאמר לגירושין שיהי' כדבריו ויסכי' לדעתו אין דרך לעשות כן וקשי' גירושין וי"ל בבעל אומר להולכה שנתן דעתו וחפץ בגירושין רק דקפיד בשליחו' שיהי' להולכה שפיר י"ל דהימני' אם ישקר בו ויאמר לקבלה נתן לו שיהי' כדבריו ואתיהב למחילה קפידא זו בין לקבלה ובין להולכה וגם ר"ה מודה דהימני' ואין אנו צריכי' לפ"ז סבר' תוס' דבבעל אומר להולכה לא שייך אם איתא אלא דשליש נאמן משום דמודה ר"ה בזה דהימני' כנ"ל נכון וישר ועיין:

והנה לפמ"ש דבבעל אומר לפקדון היכא דלא שייך אם איתא השליש נאמן משום דפקדון טענה גרוע דלא אקדי' אינש פרענותא לנפשי' כמ"ש פ"י נ"ל פשוט דבטוען הבעל לפקדון ע"ת נתן לו כמ"ש הש"ך ח"מ סי' נ"ו טענה זו טענה מעולה דלא שייך לא מקדי' אינש כו' כיון דע"ת נתן לו וכן כל מגרשי ע"ת. א"כ בטענה זו הבעל נאמן ולא לשתעו בטוש"ע להשמיענו דין זה דמשמע בטוען פקדון בשני עיירו' הבעל נאמן אפי' בפקדון על תנאי ועוד אפי' בטוען פקדון סתם יאומן במגו לפקדון ע"ת יהיב בתנאי שכבר עבר ובוודאי אין סבר' דלא מקדי' אינש פרענותא אלי' כ"כ עד שנאמר דהוי מגו במקום אנן סהדי שלא יועיל מגו וא"כ הדר קיימא התמי' על פסקא דטוש"ע וצ"ע:

וליישב ג"ז ונקדים ליישב דצ"ל בסוגי' דתחלה מקשה מבריי' והדר מקשה ממתני' במקומו ובכ"מ סגנן שקלא וטריא דמקשה תחלה ממתני' במקומו. ונ"ל הנה הש"ך ח"מ יצא ליישב י"א דמביא בעה"ת דאין השליש נאמן רק דעשאוה שליש והקשה בעה"ת מבעל אומר לפקדון וטוען שלא עשאוהו רק נפקד. וכ' הש"ך דבעל אומר לפקדון היינו ע"ת. וכבר תמה בתומי' א"כ מאי מקשה ממתני' לר"ח קבל ל"ל להכי צריך עידי קבלה שמא יטעון הבעל לפקדון סתם ומזה הוכיח בעה"ת דפקדון היינו פקדון סתם וצ"ל מנ"ל לש"ס להקשות דלמא פקדון היינו כמ"ש ש"ך וצ"ל דלשון פקדון משמע סתם בלי תנאי וביותר נ"ל דש"ס הוכיח כן מדמתרץ לר"ה שאני ממון דאתיהב למחילה וכ' הר"ן דאין דרך בגירושין שיתרצה אם ישקר ויאמר לגירושין שיהי' כדבריו ונ"ל דזה דוקא כשטוען לפקדון סתם נתן לו ולא הי' דעתו שיהי' לגירושין בידו ס"ל לר"ה דאין זה סברא שיהי' דעתו אם ישקר ויאמר לגירושין שיהי' כן לגירושין אבל כשנותן לפקדון על תנאי שתתן מאתיים זוז או תנאי אחר מה שיהי' עכ"פ דעתו לגירושין רק שתולה בתנאי, תנאי שתולה בו הוי כממון ושארי דברי' דדרך למחול וגם לר"ה מודה דשייך הימני' ואתיהב למחילה כמו בכל דבר כנ"ל. ומשו' זה הוכיח ש"ס דלפקדון היינו סתם פקדון בלי תנאי וא"ש. והא"ש דלא מקשה תחלה ממתני' דהי' מקום לומר דר"ח לא ס"ל הימני' רק בפקדון ע"ת ולא בפקדון סתם ול"ק ממתני' דצריכה עדי' שמא יטעון לפקדון סתם וי"ל ר"ה ל"ל הימני' אפי' בפקדון ע"ת משום דל"ל הימני' כלל היינו דלא ס"ל כלל דהי' לבעל פקדון לחוש שמא ישקר בו ויעשה כל שבידו לעשו' ואפי' בממון ל"ל אבל בתר דמקשה מבריי' דחזי' דאמרינן הימני' שיש לו לחוש שמא ישקר בו וצ"ל גט שאני דלא אתיהב למחילה עכצ"ל דלפקדון היינו סתם פקדון דבע"ת גם בגט אתיהב למחול כמ"ש ושפיר הקשה ממתני' לר"ח ומיושב הדקדוק כנ"ל: וצריך אני לבאר כיון דע"כ צריך לומר כדמתרץ שאני ממון כו' דלפקדון היינו סתם פקדון א"כ בפשוט הי' יוכל לתרץ דר"ה מפרש בריי' דשליש נאמן כשהימני' לשליש אבל במפקיד לא וכאן טוען הבעל לפקדון בלי תנאי דהא עכצ"ל עתה דבהכי איירי כאן כמ"ש. ובאמת שהש"ך נתקשה בזה על בעה"ת מנא לש"ס להקשו' על ר"ה הלא יש לחלק כהנ"ל אלא דבעה"ת כ' דש"ס לא נחית לחלק בין מינוהו שליש או לפקדון ולית לי' סברא לחלק אבל לפמ"ש דלהכי לא הקשה מתחלה ממתני' דהי' מקום לומר פקדון ע"ת ודוקא בזה ס"ל לר"ה דנאמן א"כ נחית ש"ס לסברא הנ"ל א"כ קשה כדמתרץ שאני ממון ועכצ"ל דפקדון דהכא היינו סתם פקדון שוב לא הי' יוכל לומר ר"ה ל"ל הימני' אפי' בממון רק היכא דמינוהו שליש ובריי' בהכי איירי. וי"ל כיון דר"ח ע"כ ס"ל דהימני' אפי' במפקיד ואפי' בגט דאין דרך למחול לא רצה לאפושי פלוגתא דר"ה אפי' בממון דאתיהב למחילה ל"ל הימני' רק במינוהו שליש ולכן אמר דר"ה מודה בעיקר הדין לר"ח דשייך הימני' אפי' בטענ' פקדון סתם ומפרש הברייתא כר"ח. אלא בגט לחוד פליג עליו מסברא דאין דרך למחול כנ"ל ועיין:

ומעתה י"ל דבטוען פקדון ע"ת באמת ר"ה ג"כ מודה דשליש נאמן דהא הימני' וכה"ג אתיהב למחילה כמ"ש והא"ש פסק הלכה דבשני עיירו' השליש לעולם נאמן לר"ה דאי טוען פקדון סתם טענה גרוע היא דלא מקדי' אינש פרענותא. ובטוען פקדון ע"ת דלא שייך האי סברא כמ"ש לעיל אלא בזה השליש נאמן דמודה ר"ה בכה"ג דהימני' כמ"ש וא"ש עיין כי נכון הוא: אבל כל זה אינו שווה לי ולא נחה דעתינו אם כי כבר אמור עם הספר פ"י סברא זו דפקדון טענה גרוע דלא מקדי' פרענותא לנפשי' וכל מ"ש ע"פ זה דברי' נכוני' המה לפע"ד אבל לאמת לא נ"ל שסמכו ז"ל על סברא זו דלא מקדים אינש פרענותא לנפשי' להתיר אשה האמת כי הא דלא מקדי' אינש פרענותא איתא לעיל בסוגי' דשמא יחפה דמקשה אותבי' בכסתא מה הועילו חכמי' בתקנת' אם כן יעשה ומתרץ דלא שכיח שיקדי' פרענותא לנפשי' והועילו חכמי' בתקנת' ע"פ הרוב ולא על מגן תיקנו תקנתם אבל לבנות על זה להאמין משום סברה לשליש להתיר אשר מאיסור חמור דא"א אשר חששו משום חומר א"א אפי' למיעוט דלא שכיח כמבואר. לא נ"ל ולא סבירא לי הגם כי אמרה פ"י זצ"ל אשר דעתו רחבה. וא"כ קשי' הסוגי' מה צריך לאם איתא לר"ה ואם הסוגי' בש"ק כשיט' רש"י ותוס' כבר כתבנו לעיל דא"ש הסוגי' בסברו' נכוט' וגם פסק הש"ע א"ש בש"ק אבל בשליח הולכה לא א"ש וגם לפי דמפרש הרי"ף הסוגי' בשליח הולכה גם הסוגי' צ"ע:

והנה יגעתי ומצאתי והאיר ד' עיני בישוב הסוגי' ופסק טוש"ע. ואומר כיון דמוכרח מבריי' דשליש נאמן דירדו חכמינו לדעת בני אדם כשמפקיד ביד א' שיש לו לחוש שיעשה בו מה שבידו לעשות. בוודאי שקר בימינו שמכחיש השליש ויש לנו שני דרכי' או דאמת כדברי השליש שלכך נותן בידו כמו שאומר או שמעיקרא לא הי' דעת הנותן בידו כן אבל ע"כ נתרצה למחול כשישקר בו השליש הנפקד דאם לא נתרצה איך נתן בידו והוא יוכל לשקר בו ולעשות כרצונו כן הוא במילי דממון ובגירושין ס"ל לר"ה דא"א לומר צד זה דהאמינו היינו שנתן לידו לפקדון ונתרצה שאם ישקר בו יהי' מרוצה שיהי' כדבריו דאין דרך בגירושין למחול אם אין דעתו לגירושין שאם ישקר בו יהי' מרוצה שיהי' כדבריו אבל הי' לנו לומר צד האחר דאמת כדברי השליש שמתחלה לגירושין לחלוטין נתן לו והלא יש ויש שמגרשי' נשותי' דאם כדברי הבעל לפקדון איך מסר לו אולי יעשה בו כל מה שבידו ולכן הוצרך הש"ס לומר דגם זה לר"ה דא"א דאם לגירושין יהיב לה לדידה הוי יהיב ולכן א"א בשום:

צד שתהי' מגורשת וע"כ כדברי הבעל כן הוא שנתן בידו רק לפקדון ולא לגירושין כלל ולא חש לנפשי' אלי ישקר בו והוא יצא ע"כ מן הכל דאמדו חכמינו דאינו מוסר לפקדון אם לא שיתרצה שיהי' כשקרותו אם ירצה. ור"ח הגם דלא פליג על סברא אם איתא וא"א לומר הך צד דלאמת לגירושין נתן לו אבל ס"ל דיש לומר לאידך גיסא דלפקדון יהיב לו אבל נתרצה שיהי' כדבריו אם ישקר בו ומיושב הסוגי' דצריך לאם איתא לר"ה. ומיושב ממילא פסק טוש"ע בשני עיירו' דליכא שם איתא וכן בבעל אומר להולכה אפי' בע"א דליכא אם איתא השליש נאמן לר"ה הגם דל"ל הימני' אבל כיון דאית לנו צד אחר לומר שכדברי השליח כן הוא הדרינן לסברא דוודאי לא יהיב לפקדון כיון שיוכל לשקר בו ואין דרך בגירושין למחול ע"כ שהאמת כדברי השליש מתחלה לגירושין מסר לו כנ"ל והוא נכון וברור ופשוט לפע"ד: ולפמ"ש יש בזה לכל א' היינו לר"ה ור"ח קולא וחומרא לפמ"ש הרשב"א כאן דהימני' שייך אפי' במקום עדים ואפי' כשעדי' מכחישי' ואומרי' לפקדון אמרי' הימני' וזה דוקא לר"ח היינו בע"א דא"א לומר דלגירושין יהיב לי' אם איתא וע"כ דלפקדון והימני' ואפי' באו עדי' ומכחישי' אותו נאמן משא"כ לר"ה בשני עיירו' דלא שייך אם איתא והימני' ל"ל רק דאנו אומרי' ע"כ כדברי השליש כן הוא דלגירושי' נתן לו ואם יש עדי' לפנינו מכחישי' אותו דלפקדון יהיב לו שוב אין צד לומר שמגורשת ויש ג"כ קולא לר"ה וחומרא לר"ח לפמ"ש הר"ן דלא הימני' רק כשבא עם האשה יחד דאז בידו לעשו' כרצונו וכתבנו כבר לעיל דמ"ש הר"ן אולי אין מקפיד בשעו' אינו מובן להלכתא דיש לבעל פירו' עד נתינה בוודאי מקפיד א"כ לר"ח אינה מגורשת רק כשנתוועדו שליח ואשה יחד והיינו לר"ח דס"ל הימני' לא מבעי' בע"א דאין צד רק לומר הימני' דלגירושין לחלוטין בוודאי לא נתן אינה מגורשת רק מעת שהיו במקום אחד' ואפי' בשני עיירו' דליכא אם איתא וי"ל דלגירושין מיד נתן לו כדברי השליש מ"מ כיון שיש צד לומר ג"כ שלפקדון נתן לו רק דהימני' מהיכי תיתי לנו לומר שכדברי שליח כן הוא דלמא לפקדון רק דהימני' ואין להקל רק שמגורשת מעת שבאו יחד שליח ואשה ולא מקודם אבל לר"ה דל"ל הימני' בשני עיירו' דאין לנו לומר רק שכדברי השליח כן הוא מגורשת מיד מקבלת השליח ואיכא קילא לר"ה כנ"ל עיין:

ובזה נתיישב לנו מה שכבר הקשנו לעיל לפי דס"ל לר"ן וחזקנו דבריו דאינה מגורשת רק משבאו במקום א' א"כ מה מקשה לר"ח ממתני' דלמא צריכה עדי' כדי שתהי' מגורשת מיד בקבלת ש"ק שלה וכתבנו לעיל לתוס' דסוגי' בש"ק א"ש דאמר שליש נאמן ע"כ דמגורשת מיד אבל לרי"ף דר"ח בשליח הולכה קשה כהנ"ל דהא מתני' בשליח קבלה וצריכה עדים כדי שתהי' מגורשת מיד. ולפמ"ש י"ל דקושי' ש"ס לר"ה אזיל דהא מתני' סתמא קתני משמע אפי' בשני עיירו' ותוס' נדחק דהקשה רק לר"ח ולא לר"ה די"ל מתני' בע"א וזה דוחק דמתני' סתמא קתני אפי' בשני עיירו' וגם לפמ"ש תוס' דרבותא דמתני' שלא חיישי' דשכרתה ע"כ מתני' בש"ע ותוס' נכנס לדוחק דלא ניחא לי' דקושי' לכ"ע דמשמע מאחר שהביא פלוגתא דר"ה ור"ח דמקשה רק על א' או דמשמע לתוס' משו' דהקשה תחלה מבריי' ואח"כ ממתני' ע"כ דקושי' מבריי' לר"ה וקושי' ממתני' לר"ח ותחלה מקשה לר"ה כסדר דמייתי הפלוגת' ר"ה ור"ח כנ"ל. אבל באמ' תי' תוס' דוחק דמתני' אפי' בשתי עיירו' ונ"ל לדברינו דמקשה רק לר"ה דלר"ח ל"ק דלדידי' דס"ל הימני' אינה מגורשת רק משבאו יחד וצריכה עדי' שתהי' מגורשת מקוד' אבל לר"ה דל"ל הימני' וא"כ בשני עיירו' אין צד רק להאמין לשליח כדבריו כן הוא שלגירושין נתן ומגורשת מקבלתו שפיר מקשה קבל ל"ל וא"ש דהקשה לר"ה כ"א ועל פלוגתא קאי הקושי' וא"ש ג"כ הא דהקשה לר"ה תחלה מבריי' ואח"כ ממתני' דבלא"ה הי' יוכל לומר לר"ה ל"ל בשום מקום דשליש נאמן ואפי' בשני עיירו' דל"ל כלל הך סברא דהי' לי' לחוש שמא ישקר בי ויעשה מה שבידו ולעולם אין השליש נאמן ול"ק גם עליו ממתני' אבל אחר שהקשה מבריי' דמוכח דאמרי' דהי' לו לחוש שיעשה השליש כאשר בידו רק דס"ל לר"ה בגט לא אתיהב למחילה ולגירושין נמי א"א לומר משו' אם איתא א"כ בשני עיירו' לדידי' השליש נאמן בכל דבריו שלגירושין נתן לו הקשה שפיר לדידי' ממתני' וא"ש הכל עיין היטיב:

ובדברינו אלו מצאתי מקום ישוב לפסק הרמב"ם כר"ח נגד ר"ה רבו וגם לר"ח צריך לשנויי דחיקא דמתני' כר"א ובליכא ע"ח ובכ"מ אשנויי דחיקא לא סמכי' ובוודאי ראוי' לפסוק כר"ה והראי' שהביא הרי"ף כבר דחוי' מכל צד ולדברינו א"ש דס"ל דקושי' ש"ס לר"ה דווקא ולר"ח ל"ק וכיון דלר"ה צריך לאסוקי בשינוי דחיקא ולר"ח א"צ לכן פסק כר"ח כנ"ל ועיין: וארווח לן ג"כ ליישב מאחר דפסקו הרי"ף לנוסחא שלפנינו והרמב"ם כר"ח למה מייתי הא דמודה ר"ה באומרו בפני נתנו לגירושין דנאמנ' במגו הא לפי דפסקו כר"ח השליש בלא"ה נאמן ולפמ"ש דס"ל דמכח הימני' לא נאמן רק משבאו יחד אבל מכח מגו נאמנ' שמתגרש' מיד בקבלתו השליח כנ"ל: והנה במ"ש דלר"ח כיון דמצד הימני' אתי' עלה אינה מגורשת בש"ק רק כשבאו יחד כמ"ש הר"ן וכבר הערנו לעיל דקשי' לשון ר"ח שליש נאמן ולרש"י ותוס' דבש"ק איירי אינו כדבריו רק מגורשת מעתה. ונלפע"ד לדינא דלר"ה נאמן כדבריו דבאמת יש לנו סבר' להאמינו כמ"ש רשב"א דלא מפקד גבי' ומ"ש דלא אמר לבעל שהוא ש"ק כבר כתבנו דמצד חזק' שע"ש בוודאי אמר לו אלא דלא סמכי' על חזק' זו להקל אבל עכ"פ סברה טובה איכא שכן הוא כדבריו וגם סבר' פ"י דלא מקדי' אינש פרענותא לנפשי' אלא דכתבנו דגם סברה זו אינה כדאי להתיר אשה מאיסור חזק' א"א וצריך דווקא לסבר' הימני' וי"ל כיון דאמרי' הימני' ומגורשת לפנינו אלא ע"פ הימני' אינה מגורשת רק מעכשיו שוב הוי חזק' דהשתא שהרי גרושה לפנינו אלא חזק' דמעיקרא עדיף ואנו מחזיקי' אותה לא"א עד עתה והא הכלל היכא דאיכא עוד סבר' או חזק' מועט' מסייע מחזק' דהשתא אזלי' בתרה ועיין פ"י לעיל סוגי' דשמא יחפה על קושי' תוס' נוקמי בחזק' א"א ותירץ שהרי גרושה לפנינו שהאריך פ"י שם בהאי כללא וכ' דאפי' בברי מסייע לחזק' דהשתא אזלי' בתרה עיי"ש היטיב וא"כ כאן שיש לשליש סיוע חזק' שליח עושה שליחותו ואמר שהוא ש"ק אלא דלא סמכי' להקל וגם בש"ק דליתא לזה יש סבר' פ"י עכ"פ דלא מקדים אינש כו' רק דלא סמכי' ע"ז להוציא אשה מחזק' א"א אבל מכיון שבלא"ה יצאה מהשתא מחזק' א"א שהרי שהרי גרושה לפנינו ע"י הימני' ואין דנין רק אם תהי' מגורשת מאז שנתן בידו או משבא עמה יחד וחזק' דמעיקרא עדיף שוב מצרפי' הנהו סבר' דאיכא סיוע לדברי השליש ונאמן השליש שמיד נתן לו לו לגירושין ומגורשת מיד כשיקבל הגט כנ"ל נכון לדינא כל מ"ש בזה בעזה"י:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה