אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף לד.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף לד.

דף לג.

התם ממונא הכא אסורא קושי' תוס' מבוארת ולתי' ב' צ"ל כרבי דהא רבי אפי' בטעו' ס"ל כח ב"ד יפה והה"נ הכא ור"נ לעצמו ס"ל בטעו לא והה"נ הכא ולפע"ד י"ל ע"פ קושי' תוס' לעיל איך הוכיח דהדר בי' רבי הכא בב"ד וע"פ שמפרש מהרש"א דכח ב"ד שמבטל בפני' מבטל כח ב"ד ראשון משא"כ הת' בטעו והיינו הגם דטעו ואין לחלק בזה בין איסור' לממונא מ"מ לא דמי הכא בב"ד וכ' פ"י לעיל למאן דס"ל בפני ב' וקיי"ל נמי דב' ל"מ ב"ד בשו' מקו' לק"מ קושי' תוס' עיי"ש לפ"ז אומר אני דלעיל דהוכיח אמוראי דהלכה כרשב"ג משו' דרבי חזר בו ומדמו מלתא דטעו לדהכא משו' דס"ל בפני ב' וס"ל דב' לא מקרי ב"ד אבל ר"נ לשיטתו דס"ל שני' מקרי וכח ב"ד להם לא מוכח דרבי חזר בכאן וא"ש ועיי':

אביי סבר ג"ד בגיטא לאו מלתא ורבא סבר מלתא. לכאורה י"ל דפליגו: בפלוגתא אי בפני ב' או ג' לפמ"ש הרמב"ן ור"ן דמ"ד בפני ג' דלא אתי דבור שלא בפניו ומבטל דבור שבפניו וצריך בפני' כח ב"ד לבטלו ומ"ד בפני ב' אי הם ב"ד ג"כ מה"ט הוא או דס"ל דאתי דבור שלא בפניו ומבטל לדבור שבפניו וי"ל דאביי ס"ל בפני ג' דבעי דבור אלים לבטל דבור שבפניו ושלא בפניו בעי ב"ד או דס"ל בפני ב' וס"ל ב' מקרי ב"ד וס"ל נמי גילוי דעתו ל"מ הוא כמו דלא אתי דבור שלא בפניו ומבטל לדבור שבפניו כן ג"מ בפניו ל"מ דאינו דבור מפורש רק גילוי מלתא דלא אלי' כדבור ורבא לשיטתו דס"ל בפני ב' דהא ס"ל כר"י בכ"מ כמ"ש תוס' לעיל וס"ל נמי דב' ל"מ ב"ד לכן ס"ל נמי דג"מ מלתא הוא כמו דדבור שלא בפניו מבטל דבור בפניו כן בפניו מהני ג"מ הגם דלא אלי' כ"כ כדבור כן י"ל:

והא דמייתי אביי ראי' דג"מ לאו מלתא הוא דלמא ס"ל בפני ג' דבעי ב"ד הרי מה שרצה דלמ"ד דבעי ב"ד שלא בפניו ס"ל ג"מ ל"מ הוא אלא דקשה לכאורה מדקאמר לרבא ומתרץ לרבא הא לרבא ל"ק דמ"ד לאו מלתא ס"ל בפני ב"ד דוקא והלא כבר פליגו בזה ר"ש ור"נ ור"י ור"ל. וא"ש דהא מייתי רבא ראי' מר"ש דס"ל מלתא הוא ואביי דחי אבל רבא הביא ראי' לעצמו מרב ששת הגם דר"ש ס"ל בפני ג' מ"מ ס"ל ג"מ מלתא הוא ושפיר מקשה לרבא מראיותיו של אביי דאין לומר דס"ל בפני ג' הא רבא ס"ל לר"ש דג"מ מלתא הוא וא"ש עיי'. ולקמן נדבר עוד מזה אי"ה:

אותיב קירי באודנייכו כו' הקשה הרשב"א עדיין יוכל לבטלו שלא בפניו ודחק דס"ל כרשב"ג. וראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל אדרבא דמוכח דכרבי ס"ל דצ"ל מאי הא דאמר רבא אשור כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא מה צער איכא כיון שנתרצה לצוו' לסופר עדי' אלא דהא עומדי' עליו שומרי' ולא הניחוהו מתח"י כדי שלא לבטל שלא בפניו וכדי שיצא חפשי משמירה דדהו ולמשלם צערי' רצה במרוצתו לומר אשור והב לה אלו דברי קדשו וש"י:

ולדידי נראה בישוב קושי' רשב"א דמוכח דס"ל כרבי בשנבין אחר שראה שבטל בפע' ראשון למה לא אמר בפע' שני' אותיבו קירי כו' שלא יעשה כמו שעשה בפ"ר וזה דקדוק עצום ונ"ל משו' שידע בכ"ז לא הועיל שיבטל שלא בפני' ולא פעל בעצתו כלום וכשראה ר' ירמי' בפע' שני אחר שרא' הבעל שמכריחי' אותו פע' אחר פעם אחר שידעו שבטלו ולא התחכם שני' שלא בפני' כדי שלא ידעו עכשיו מבטולו ומדלא עשה כן ש"מ או דלא יודע שאפשר לבטל שלא בפניו או שאינו רוצה לעבור על תק"ח לכן בפעם שלישי יעץ עצה בטוח' לאותיבו קירי ולא יבטל עוד דשלא בפניו הי' יוכל בפע' שני כנ"ל נכון ועיי':

אי משום גילוי רעתי' בגיטא פלוגתא דאביי ורבא. כ' תוס' דלסבר' אביי קאי ודוחק גם צ"ל דלא מסי' הלכתא כמאן ורשב"א כ' והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם וצ"ב הא סתם ש"ס סותם הלכתא כן והול"ל והלכתא כאביי ולכן נ"ל דהכי אמר פלוגתא דאביי ורבא בתרתי אי גילוי דעתי' מלתא וגם פליגו אי כזה הוי גילוי דעתי' אלא דשני' יחד א"א לומר דגילוי מלתא וגם זה הוי גילוי מלתא דהא אביי מקשה מדשמואל והשיב רבא דלקיומי תנאי קמכווין וא"כ ממ"נ אי נאמר כאביי דזה היא ג"מ ע"כ ג"ד בגיטין ל"מ מדשמואל ואי גילוי דעתי' מלתא ע"כ דזה לאו ג"ד הוא והיינו דאמר ואי משו' גילוי דעתי' פלוגתי' דאביי ורבא וע"כ דל"מ בהא ממ"נ או דגילוי דעת מלתא הוא כאביי וממילא דג"מ ל"מ בגט או כרבא ואין זה גילוי דעת רק לקיומי תנאי כנ"ל וק"ל:

והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן כ' רש"י הלכתא כנחמן בפני שנים והלכתא כנחמן דאמר כרבי בשתיהם ויש מן הקושי' כיון דאמר הלכתא כנחמן בפני ב' וכ' תוס' לעיל לרשב"ג ליכא נפקותא מה דהוי הוי אלא לרבי דמודה בפני ב' למר ובפני א' למר דל"מ א"כ מדאמר הלכתא כנחמן בפני ב' ממילא ידענו דהלכתא כרבי דבטלו מבוטל ומה צ"ל עוד שני' הלכתא כנחמן. והי' נ"ל דלק"מ דאמר שני' הלכתא כנחמן במה דס"ל דבטלו מקצתו ל"ב כולו או דלא צריך למשלפנהו והא דכ' רש"י כנחמן דאמר הלכתא כרבי בשתי' לא דהלכתא כנחמן במה שאמר הלכתא כרבי בשתי' דמחד כבר ידענו מדהלכתא כוותי' בב' אלא רש"י מביא לשון ר"נ דאמר בשתי' וא' מהם דעדו' שבטלה מקצתו ולק"מ. אלא דחזרי' ונראה לי הקושי' דלענין עדו' שבטלה מקצתו לא צ"ל הלכתא כנחמן מכלל דפליגו וליכא פלוגתא בזה והרי ש"ס מביא לעיל ראי' דחדא כרבי היינו בהך דבטלה מקצתו וע"כ הא דקאמר כאן הלכתא כנחמן לענין בטלו מבוטל דפליגו על ר"נ וס"ל הלכה כרשב"ג קמ"ל הלכה כנחמן א"כ קשה הרי דהלכה דבטלו מבוטל כבר ידענו מדאמר הלכתא כנחמן בפני ב'. אבל נ"ל דלק"מ דאי הוי אמר רק פע' א' הלכה כנחמן ה"א דקאי על דאמר ר"נ הלכה כרבי דפליגו עליו ולא ידענו דהלכה כנחמן בפני ב' ולכן הוצרך לומר תרתי כנחמן וכנחמן והי' יוכל לפרש הלכתא כנחמן בפני ב' ונדע הכל אלא הלא רצה לומר דרך חידה ומליצה וסימן בקציר' דברי' לתלמידי'. ומ"ש רש"י חדא כנחמן בפני' שני' והלכתא כנחמן דאמר הלכה כרבי לפמ"ש נהפוך הוא ראשון להלכה כרבי, זה לק"מ דצ"ב בלא"ה מנ"ל לרש"י לפרש הראשון בפני ב' דלמא דהלכא כרבי והפשוט דהא פלוגת' דבפני ב' או ג' קדומה להך דאי הלכה כרשב"ג והאחרון כנחמני לענין ג"מ לכן כ' רש"י הלכה כבקמן בפני שני' דמוקד ואח"כ כנחמן לענין בטלו מבוטל וכ"ז אחר שאמר ב' פעמי' הלכתא כנחמן ואי הוי אמר רק פ"א היינו מפרשי' להלכה כרבי בבטלו מבוטל וא"ש הכל ועיי':

והלכתא כנחמני עיי' בחורש לציון מהגאון נב"י זצ"ל דרוש י"ג שהתעורר ליישב המשך ג' דברי' אהדדי שכ"א דין בפ"ע ולא תלי' הלכתא של זה בזה וכ"ש ג"מ בגיטא הוא ענין בפ"ע והולך דרך רחוק צלל במים אדירי' בגמ' ופוסקי' ויסוד דבריו הנוגע לכאן בנוי על קושי' א' שהוקשה לו על רבא דג"מ מלתא הוא איך יפרנס מתני' שלח אחריו שליח דקמ"ל דלא נימא לא אלימא שליח בתרא כו' הא קוד' שמבטלו שני לראשון כבר בטל הוא ע"י ג"מ ששלח אחריו שליח וגם אי לא אלא שני מראשון מ"מ בטל הוא ע"י ג"מ של הבעל ועל קושי' זו בנה יסודו ופלפל בחכמה. ולפע"ד לק"מ כיון דעושה שליח ומשים דברים בפיו שהוא יבטל לראשון בפניו בשליחותו הרי אין לך גילוי דעת יותר מזה שאינו רוצה שיהי' בטל רק על פיו ועוד כיון דגם לרבי לא נכון לבטל שלא בפניו ליכא גילוי דעת אדרבא אנן סהדי שאינו רוצה לבטלו רק בפניו וכבר הרגיש רשב"א לעיל וכאן דרץ אחריו בפניו הוא כיון שרץ לבטלו בפניו וכשרוא' השליח שרץ אחריו בפניו הוא. והאמת שבב"ש סי' קמ"א על מ"ש המחבר ברץ אחרי' לא הוי רק ג"מ דלאו מלתא הוא כ' הב"ש בשלח אחריו שליח נראה דס"ל דזה ג"כ תלי' אי ג"מ מלתא הוא וכדעת כב"י זצ"ל מ"מ נ"ל הנכון כאשר כתבתי ועיי':

וכשאני לעצמי נ"ל להמשיך ג' עניני' להדדי ע"פ מ"ש לעיל בישוב קושי' תוס' דהא רבי חזר אפי' בטעו' ב"ד ומזה הוכיחו דרבי חזר בי' נמי הכא ור"נ ס"ל דלא כרבי וכתבנו דר"נ לשיטתו דס"ל שנים מקרי ב"ד בכ"מ ליכא ראי' דחזר בי' הכא כקושי' תוס' לעיל וע"פ שמפרש המהרש"א דמבטל בפני ב"ד ולא דמי לדהת' ור' יוסף דהוכיח דרבי חזר כאן וס"ל בפני שני' ולא ב"ד הוא מוכח שפיר דחזר רבי כאן אלא דקשי' הלכתא דקיי"ל בפני ב' וקיי"ל נמי ב' לאו ב"ד הוא מ"מ קיי"ל כרבי דבטלו מבוטל צ"ל ניהו דרבי חזר מ"מ קיי"ל כרבי מה דס"ל קוד' חזרה כמ"ש תוס'. לעיל ור"נ בתי' ב' והא"ש המשך הנך תרתי הלכתא כנחמן בפני ב' וה"א דלית הלכתא אלא כנחמן דבטלו מבוטל קמ"ל מ"מ גם בזה הלכתא כנחמן והגם דקיי"ל בהא דלא כנחמן דקיי"ל ב' לאו ב"ד הוא וא"ש:

ואמר הלכתא כנחמני הגם דאמר הלכתא כנחמן והלכתא כנחמן תרתי דנשמע מכ"ז דקיי"ל בפני ב' ומדאמר הלכתא בנחמן לרבותא הגם דקיי"ל ב' לאו ב"ד הוא בכ"ז הלכתא כנחמני ואפרש שיחתי עפמ"ש לעיל דיש מקו' לומר טעמא דאביי דג"מ בגיטא ל"מ הוא דס"ל בפני ג' או בפני ב' וס"ל דב' ב"ד הוא וטעמא דצריך לבטלו בפני ב"ד דווקא שא"א לבטל דבור בפניו שלא בפניו כמ"ש רמב"ן ופ"י וס"ל לאביי אפי' בפניו צריך דווקא דבור מפורש יוצא מפיו אבל בג"מ בעלמא לא אלי' לבטל דבור אלי' בפניו כמו דל"מ דבור מפורש שלא בפניו כיון דלא אלי' כ"כ כמו בפניו ושקל אביי שני' אלו במשקל א' אלא לפ"ז להלכתא דקיי"ל בפני ב' וקיי"ל ב' לאו ב"ד הוא ומ"מ מהני גם ג"מ תהני ומ"מ קיי"ל דאביי דג"מ כ"מ וס"ל דג"מ גרוע מדבור שלא בפניו שלא בפני ב"ד וזה המשך והלכתא כנחמני הגם דס"ל בפני ב' וב' לאו ב"ד הוא כדמוכח כ"ז מדאמר הלכתא כנחמן והלכתא כנחמן מ"מ הלכתא כנחמני וא"ש ע"ד פלפלא טובא חריפתא דחדי בי' הקב"ה:

נחמני כ' רש"י ע"ש שגידל רבב"נ את אביי בביתו קראו ע"ש אביו ובחידושי של אבא מאוה"ג זצ"ל ראיתי בשם ספר יוחסי' שקרא שמו מעריסה נחמני על שם אביו שגדלו ולא רצה לקראו בשם אביו הסיב שמו אביי ורמוז בו שנקרא ע"ש אביו אביי לשון אבי ורמזו בו בשם "אביי" אשר בך ירוחם יתום והוא פלא גל עיני ואביטה נפלאות:

ע"ב. מתני' בראשונה הי' משנה שמו ושמה כו' עיי' תוס' לעיל כ' ע"א דס"ל לר"מ ורבנן שינוי השם ממש הוא מדאוריי' ולקמן במתני' פ"ז איירי בשינוי השם דרבנן כמו במתני' כאן ואי לא כ' כלל ושמו ושמה נראה ממסקנת תוס' שם לר"מ הוא מדאוריי' דבעי מוכח מתוכו ולר"א דקיי"ל כוותי' הוא מדרבנן ועיי' ב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א שהניח בצ"ע ועיי' פ"י שם די"ל לאמת גם לר"א מדאוריי' הוא ועיי' בחי' רמב"ן ובר"ן דבעי שמו ושמה מדאוריי' דכתיב ספר כספיר' דברי' ואי לא כתוב שמו ושמה לאו ספיר' דברי' הוא ובהג"א בשם ר"י דל"צ שמו ושמה כלל אפי' מדרבנן והוא תמוה מסוגי' שם דהא אמר דליכא שמו ושמה וצ"ל עכ"פ מדרבנן בעי שעו ושמו ואמרינן שוב דמסתמא לא כ' הסופר לשמו דבקיאי דפסול מדרבנן וכ"כ רמב"ן שם לענין שם העיר ופ"י לענין שמו ושמה אם אינו פסול רק מדרבנן ושיטת ר"י דכשר מדרבנן ודאי צ"ע ומצאתי לה מקום ישוב עפמ"ש רמב"ן בשם העיר די"א לר"מ מדאוריי' צריך דבעי מוכח מתוכו ביותר ורב יוסף דאמר דליכא שם העיר כר"מ ס"ל. וכן י"ל לשיט' רבינו יואל שבהג"א דר"י כר"מ ס"ל. אלא דברי רמב"ן צל"ע טובא הא לר"מ בעי ע"ח והא ליכא בס"ת ובלאו כל הנהו דאמר ר"י דליכא שמו ושמה ושם עירו הא עיקר חסר דליכא עדי' ועכ"פ הי' לר"י לומר וליכא עדי' וצ"ל דחשש:

ר"י שמא נתן לסופר זוזי שיתרצה שיכתוב הוא הבעל פרשה זו והו"ל ככתבי ידו דל"צ אפי' חתימ' ידו כל שנתקיי' כ"י דכ"ע עדי' דיודעי' שיצא מידו לידה דלנפילה ל"ח וכ"כ פ"י ריש מכילתי' ולקמן פ"ז וא"ש לכאורה אלא דעדיין קשה לי תינח בכ"י שכותב גט הוי כמו שיש עדי' בלא חתימ' ידו כל שנתקיי' כ"י מהיכן בא לידה אם לא מן הבעל בתור' גירושין אבל בעובדא דר"י שנתן לה ס"ת אין שום ראי' דבתור' גירושין נתן לה דלמא במכיר' או במתנה ודוחק דאם נתקיי' פרשה זו למה כ' הוא פרשה זו ע"כ לגירושין נתן לה זה ודאי רחוק מן הדעת וצלע"ג:

ובעיקר הדין אי בעי שמו ושמה מדאוריי' או מדרבנן ורמב"ן פשיטא לי' מדאוריי' ותוס' נראה דלא נכנס להאי סברא כיון שלא כ' מזה כלום הי' נ"ל לחלק דשם הבעל דאוריי' ושם אשה דרבנן דאם ל"כ שמו של בעל ליכא כאן ספיר' דברי' לא לאשה ולא לאחרי' דממ"ש אנא לא ידענו מי הוא זה הוא ואפי' לרבנן דל"ב מוכח מ"מ גם ספיר' דברי' ליכא אבל כשכתוב שם הבעל והוא מדבר ומספר דברי' לאשתו אנת אנתתי ומוסרו לידה הרי במסירה זו איכא ספיר' דברי' לה וכל הרואה הגט בידה יודע כי היא מגורש' מבעלה שכתוב שמו שהוא המדבר לה שהגט בידה ומניין אתי לידה אם לא ממנו בתור' גירושין דלפקדון ולא בידה ל"ח כנ"ל נכון מאוד בעזה"י: ושם עירו ושם עירה עיי' חי' רמב"ן כ' ע"א דשם עירה לכל היותר מדרבנן ועירו אפשר מדאוריי' ועיי' ב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א בשם ש"ג דשם עיר דאוריי' עוד כ' רמב"ן שם בשם ר"א כיון שכותבי' כדמו"י ע"ד דרבנן מגרש וכל מה שפסלו הם פסול מדאוריי' ולא נרא' לו לרמב"ן ועוד הוכיח מכח קושי' מדהקשה ש"ס לר"י פשיטא הא טובא קמ"ל וקושי' זו יש לדחות דהא בלא"ה פסול מדאוריי' משו' שמו ושמה ולא נשמע מר"י משו' שם העיר פסול מדאוריי' אלא דגוף הדבר תמוה א"כ יהי' כל פסולי דרבנן בגט מדאוריי' הגט בטל ועיי' מהרמשי"ף סוגי' דשמא יחפה שעלה בדעתו לומר כן ועיי' פ"י לקמן ע"ג גבי גט שכ"מ וצ"ע:

מפני תיקון העולם כ' רש"י שלא יוציאו לעז ובדיעבד ג"כ הגט פסול ותוס' לעיל כ' דמתני' שלהי מכילתין דשינה שמו ושמה בהך שינוי דמתני' דהכא ומסיק שם אפי' לרבנן תצא ובני' ממזרי' ותמה הפ"י למה כיון שאינו רק משו' לעז ונדחק כיון שעבר על תקנת ר"ג ובכתבי קידש של אבא מאוה"ג זצ"ל כתוב לאמור תחלה לא הי' אלא לעז בעלמא אבל מאחר שתיקון שיכתבו ב' שמות של נתינה וכתיבה אם לא נכתב רק שם מקו' הכתיבה אי איפכא בוודאי יאמרו שאין זה בעלה דאם יש לו ב' שמות בוודאי כתקנה הי' עושה לכתוב שניהם לכן אפי' בדיעבד פסול ותצא וכל הדרכי' אלו בה אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י זכותו יג"ע:

וכל שום שיש לה. שיטת בה"ג דר"ג תיקן לכתוב בכל גיטוי' וכל שום ור"ת פקפק דיהי' לעז למי שאין לו רק שם א' ורוב ראשוני' ס"ל כבה"ג ולפקפוקו של ר"ת דאין נכון לכתוב כן בכל גנו נ"ל כיון שכך מתוקן שכן כותבי' בכל גט שוב ליכא לעז גם כשאין לו רק שם א' דהא כותבי' בכל גיטין ונוסח' הגט הוא כנ"ל פשוט. ונראה דרש"י ג"כ כהלכ' גדולת ס"ל היינו במקצתו דמי שיש לו ב' שמות כוללי' שם הא' בושום אבל בכל גיטין לא ס"ל כוותי' דבה"ג והוא ממ"ש רש"י וה"מ דאתחזק אבל לא אתחזק לא צריך לכתוב ושום ואי ס"ל כר"ת ושום היינו שכותבי' מפורש שני שמות איך ס"ד לכתוב בלא אתחזק שם שלא ידענו מה שמו והיא קושי' רשב"א על ר"ת ולכן פ"י רשב"א פי' אחר לר"ת וע"כ רש"י לא ס"ל כר"ת וגם למ"ש הפ"י דכונ' ר"א דלא נימא בלא אתחזק לא נכתוב עד נעמוד על הבירור וא"ש לר"ת אבל רש"י לא מפרש כן דכתב דאצ"ל ושו' וע"כ ס"ל האי וכל שום היינו שכותבי' זה הלשון וכל שום ואי ס"ל כבה"ג לגמרי בכל גט כותבי' כן וכ' מהרש"א דלא אתחזק דאמר ר"א דלא היינו דיעבד והא רש"י כ' וא"צ לכתוב וכל שום אלמא דס"ל בהא דלא כבה"ג דאין כותבי' וכל שום רק במי שנתחזק בב' שמות והא גופא קמ"ל ר"א דלא נטעה דהתקין ר"ג בכל גיטין קמ"ל לא אתחזק לא צריך לכתוב ושום וגם אם נדע אח"כ שהי' לו לא מגרע כיון שלא עבר על התקנה כנ"ל ועיי':

והנה ר"ת התקין לכתוב דמתקרי ומביא ראי' ממרים דמתקרי שרה וכ' הפ"י דע"כ לא הי' הגרסא לפניו כמו שהיא לפנינו דאדרבא משם ראי' קצת דלא כוותי' וע"כ דגרס מרים דמתקריא שרה והקשה א"כ הי' לו לר"ת להביא ראי' נגד בה"ג מהא ולא למפלג עלי' בסברא בעלמא וטרח בקושי' זו ולפע"ד י"ל מהא ליכא ראי' נגד ה"ג די"ל דסגי בוכל שום ועדיף מאפרש דשום כולל יותר כל חניכא ודשלחו מנהרדע' מרים דמתקריא לאורוי לן באו דצריך לעשי' העיקר עיקר ועל הטפל דמתקרי' ורמב"ן הקשה אי צריך לכתוב מפורש מה לי איזה מהם כותב תחלה ורשב"א השיב דמגרע גרע דאין דרך לכתוב הטפל ועל עיקר השם דמתקרי' והא קמ"ל נהדדע' דאפי' בכותב ב' שמות מפורש מ"מ צריך לכתוב עיקר השם תחלה ואין כאן קושי' על בה"ג ולכן לא דחה הבה"ג רק דיש לחוש ללעז מי שאין לו ב' שמות ותיקן הוא לכתוב דמתקרי לאפוקי דלא לכתוב יוסף יוחנן כמבואר בטוש"ע ולזה מביא ממרים דמתקרי שרה כנ"ל:

ונ"ל להוסיף דברי' דלאמת מביא ראי' דלא כבה"ג היינו אפי' ביש לו ב' שמות לא כותבי' וכל שום אלא מפרש ב' שמות דהנה מה שפקפק ר"ת על בה"ג דלפעמי' יצא מכשול לעז למי שאין לו ב' שמות מכח זה לא נדחה כל שיטת בה"ג דעכ"פ י"ל כשיש לו ב' שמות כותבי' וכל שום דכן משמע לשון מתני' ועדיף כדי לכלול אולי יש לו עוד שם במק"א שכבר אנו רואי' שיש לו ב' שמות בשינוי מקומו' וכיון שבאמת יש לו ב' שמות אין מזיק כשכותבי' וכל שום גם אם אין לו עוד שם שלישי דוכל שום קאי על א' מב' שמות שיש לו ומנ"ל לי' לר"ת לתקן לפרש ב' שמות ולכתוב על א' דמתקרי וצ"ע. ונ"ל דלהכי מביא ר"ת ראי' ממרי' שרה דכותבי' מפורש ומה שדחיתי דלמא באמת כותבי' וכל שום דתקנתא דר"ג הכי אלא דקמ"ל נהרדע' אפי' ב' שמות מפורש לא יעשה הטפל עיקר ועיקר טפל כיון שר"ג תיקן לכתוב וכל שום צריך לכתוב דווקא וכל שום דכולל יותר וע"כ דתקני ר"ג לא הוי לכתוב וכל שום ולא חש כלל שמא יש לו עוד שם שלישי אלא לפי דס"ל לבה"ג דבכל גט כותבי' וכל שום ולא חשש לשמא אין לו עוד שם י"ל דנהרדע' קמ"ל מי שרוצה לכתוב ב' שמות מפורש ואינו עובר בתקנת ר"ג שכותב ג"כ וכל שום כמו בכל גט מ"מ צריך לכתוב שם העיקר תחלה ואין ראי' נגד בה"ג אבל בתר דדחה ר"ת מסברא במה דס"ל לבה"ג בכל גיטין כותבי' דכשאין לו יהי' לעז אלא דעדיין י"ל ביש לו ב' שמות עדיף לכתוב ושום מלפרש ב' שמות כדי לתקן הכל היכא דאפשר אולי יש לו עוד שם שלא נודע ולא יצא קלקול מזה היינו בשאינו מפרש ב' שמות וכותב תחתי' וכל שום אבל כשכותב ב' שמות לא יוכל לכתוב עוד ושום אולי אין לו עוד שם ויהי' לעז וכיון דהכי הוא שפיר מביא ר"ת ראי' דליתא וכל דינו של בה"ג אפי' ביש לו ב' שמות לא תיקן ר"ג שלא לפרש ולכתוב וכל שום תחתי' מהא דמרים דמתקרי' שרה חזינן דתיקון לכתוב מפורש וסגי בהכי ואין לומר דקמ"ל כשמפרש מדעתו הגם שאינו צריך וקמ"ל דגם שמפרש צריך שיהי' שם העיקר ראשון דהא א"א לכתוב רק כתקנת ר"ג דוכל שום עדיף לכלול יותר ואי כשכותב גם וכל שום זה א"א דיצא תקלה כשאין לו ומאחר דדחה ר"ת מסברא דאין לכתוב וכל שום במקו' שאין לו שם אחר מביא ראי' דתקנה היתה לפרש ולכתוב דמתקרי מהא דמרים דמתקרי שרה וא"ש נכון בעזרת החונן דעת:

אמר ר"י א"ש שלחו לי' כו' איך מגרשי' נשותי'. מלשון זה דייקו דס"ל אם שינה בשם כזה פסול ובטל עד ששלחו איך מגרשי' ומלשנא דהתקין משמע תקנה בעלמא הוא ומשום תק"ע משום לעז ומעיקר סדין אין בו פסול ומשו"ה י"א שבר"ן לחלק יצאו בין אתחזק שקוראי' בב' שמות פסול מדינא ובלא נקרא רק בש"א תקנתא בעלמא הוא. עוד הרגשתי שהם שלחו דקרו לי' יוסף יוחנן ולא הזכירו משינוי שם אשה בב' מקומו' דכתיבה ונתינה לר"ג ועמד והתקין שמו וכל שום שיש לה פלוני' וכל שום שיש לה. נ"ל עפמ"ש הר"ן דשינוי שם העיר נתקן ע"י שכותב וכל שום עי"ז יתוודע שהי' במק"א ויאמרו כי היא שם העיר שהי' בה בשע' כתיבה. ולכאורה יהי' סגי כשכותב רק פלוני וכל שום עי"ז ידעו שהי' במק"א תו ל"צ לכתוב וכל שום שיש לה דיאמרו כמו שהי' הוא במקו' אחר ושינה שם שמו כן היא והאמת שכן הי' כמ"ש שהלכה עמו ושינתה שמו ושוב אח"כ חזרה למקומה הראשון וכמו שסומכי' בשם העיר כן יש לסמוך בשמה וצ"ע לכאורה וי"ל דבשמו ושמה השווה אופן הידיע' והזכיר' ובשם העיר סומכי' ויש להסביר דבשם העיר אי לא סומכי' על וכל שום של שמות בעל ואשה שעי"ז נדע שהי' בעיר אחרת הי' צריך לכתוב מפורש שם עיר הנתינה דל"ש וכל שים דהא עיר זו אין לה שם אחר רק ב' עיירו' הם שם עיר הכתיבה וש"ע הנתינה ושלא להצריך כ"כ סמך על וכל שום של השמות דבעל ואשה שנדע שהי' במק"א אבל בשם אשה יש לכתוב וכל שום להתקין שיהי' כותבי' כנוסח שכותבי' שמו של הבעל כנ"ל. וי"ל הנך דשלח לר"ג לא בקשו תיקון רק לשם הבעל ולא בקשו תיקון ועצה לשם אשה ועיר דע"י תיקון בשם הבעל ליכא למיחש עוד כיון שיהי' מתוך הגט בשם של הבעל שהי' במק"א ואפשר ידעו עצה של ר"ג אלא שלא רצו לפסוק דין מעצמם או כדי שיתקן ר"ג תקנה שיש כח בידו לתקן או אולי יש תיקון אחר לפניו לכן לא שאלו רק על שמו ור"ג השיב ושאלו איך מגרשי' דבלא תיקון שם הבעל איכא חשש ושינוי שיש בו עכ"פ לעז ומקו' להאמין ללועזי מוציאי לעז והי' ר"ג יוכל לתקן זה ע"י דכותבי' פלוני וכל שום אלא שרצה לתקן תקנה טוב יותר לכתוב גם בשם האשה כן שיהי' מוכח מתוכו יותר שהי' במק"א והיינו עמד והתקין תקנה בעלמא מפני תק"ע שיהי' כותבי' בין באיש בין באשה וכל שום כנ"ל:

ועוד י"ל עד"ז לפמ"ש במתני' דעת פעוט כמוני דשם האיש צריך מדאוריי' ושם האשה מדרבנן ממילא נשמע שינוי מועטת כזו דלכ"ע אפי' הזכר' שמות דאוריי' אינה פוסלת רק מדרבנן ולמ"ש דשם האיש לבד דאוריי' יש לחוש ביותר לכתוב שמו כהוגן משם האשה דעיקרו רק מדרבנן ולכן שלחו שמו יוסף יוחנן איך מגרשי' דקרוב שיהי' הגט בטל דיש שימי בשמו שהוא דאוריי' אבל על שינוי כזה בשמה לא שאלו ור':

עמד והתקין הכל גם פלוני' וכל שום הגם דעיקר שמה בגט דרבנן והיינו התיקון מפני תק"ע שלא יהי' לעז כלל במציאות וא"ש נכון:

והרווחנו עוד בזה מה שנתקשה פ"י כיון שאינו אלא לעז למה תצא ואפי' רבנן מודו כדלקמן פ"ז למה יחמירו רבנן כולי האי יותר משמה וכבר כתבנו מזה לעיל. ולמ"ש דבשמו אינו רק לעז בעלמא דשמו דאוריי' וצריך שיהי' כתוב כתקנה שיהי' ספיר' דברי' ממש משא"כ בשמה וכיון דבשינוי שם כזה בשמו תצא שוב לא חלקו בענין א' בשינוי שמה דלא תצא כנ"ל נכון וישר:

אמר רב אשי והוא דאתחזק כו' אבל לא אתחזק כו' הרא"ש כ' היכא דלא אתחזק במקו' הכתיבה ולא במקו' הנתינה והקשה הב"י כשאתחזק בב' שמו' במקו' הנתינה עדיף ונדחק דקמ"ל אפי' לא נתחזק גם במקום הנתינה מהני כיון דלא ידע מתחלה ובס' גט פשוט כתוב לאמור דבאתחזק במקום נתינה גם דלא אתחזק במקום כתיבה ולא נודע עד לבסו' לא מהני דאיכא לעז גדול שיאמרו במקום כמו שאנו ידענו ב' שמות שלזה מסתמא גם במקו' כתיבה ידעו שיש לו שם אחר כאן ומדלא כתבו שניה' ש"מ אחר הוא אלו דבריו ז"ל ואני אוסי' הסברה קטנה לפמ"ש הרא"ש שהוא פורח ומשנה שמו מסתמא מסתיר שמו שלא יודע במקום שברח משם ומ"מ נגדם יאמרו קו"ח שידעו במקום כתיבה שמו של כאן:

והנה בתשוב' הרא"ש כ' דהכל תלי' אם במקו' הנתינה הי' ידוע שיש לו ב' שמות פסול אם אתחזק במקו' הכתיבה ולא כתבו רק שם של מקום הכתיבה אבל כשנודע במקו' הכתיבה לחוד ולא אתחזק במקום נתינה כשר והב"י צווח כי כרוכי' נהפוך הוא שכשאתחזק במקו' הנתינה אין לעז כ"כ במקו' הנתינה מלא נודע ולא מצא גם בג"פ ישוב ע"ז וצע"ג. ולפע"ד ליישב ע"פ סברת הג"פ שהבאנו בסמוך דבנודע ב' שמות במקו' הנתינה יאמרו מסתמא גם במקום יודעי' ומדלא כתבו ש"מ אחר הוא בודאי ואיכא שימי גמור והוא כ' כן בלא נודע ב' שמות במקו' הכתיבה דבדיעבד כשר דוקא בלא אתחזק בב' נמי במקו' נתינה דליכא לעז כ"כ כשר בדיעבד כיון שלא עברו על תקנ' ר"ג דלא ידעו אבל באתחזק במקו' נתינה איכא לעז טובא גם דלא עברו על תקנ' ר"ג מ"מ פסול ואנו ננקוט סברא זו בנודע במקו' כתיבה ועברו על תקנת ר"ג דפסול דיעבד והקשה פ"י למה פסול ותצא הלא אינו רק משו' לעז והבאתי במתני' משמא דאבא מאוה"ג זצ"ל השתא דאיכא תקנת ר"ג יאמרו מדלא כתבו ב' שמות ש"מ אחר הוא ויש לפקפק מנ"ל דודאי אחר הוא דלמא הא דלא כתבו שם מקו' הנתינה משום דלא ידעו בו בשעת כתיבה והקושי' במקומה למה יהי' פסול ותצא ונ"ל משו"ה ס"ל לתשוב' הרא"ש דוקא היכא דאתחזק במקו' הנתינה ב' שמות יאמרו בודאי גם שם ידעו ב' שמות ומדלא כתבו שני' כתיקנו ר"ג בודאי אחר הוא המגרש אבל בלא אתחזק במקו' נתינה בב' שמות לא פסול בדיעבד וכ"ש דלא תצא ממנו כיון דליכא רק משום קול בעלמא כנ"ל והוא ישוב נכון בעזה"י יגעתי ומצאתי:

היו לו שתי נשים אחת ביהוד' ואחת בגליל במהרי"ק ומביאו הפ"י דקדק למה נקיט שהי' לו ב' נשי' גם באשה א' ידענו דין זה ונדחק דמסתמא מקו' א' הוא מקו' קבוע ביותר ודוחק. ולולי דבריו הי' נ"ל ליישב במרווח דע"כ מי שיש לו ב' נשים א' ביהוד' וא' בגליל כשמגרש אשתו שביהוד' בשמו של יהודה ודר אז בגליל ואח"כ דר ביהוד' וגרש אשתו שבגליל ותחלה כותב שמו של יודא עיקר לפי בריי' דילן ושם של כתיבה טפל ועשה שם זה שיש ביודא מקו' הנתינה עיקר וה"א אחר שעשה שם זה לעיקר שוב כשמגרש אשתו שבגליל והוא ביהוד' לא יהפך שמו ויהי' שם של מקו' נתינה ראשונה עיקר שיש לחוש ללעז שיאמרו שאין זה דהא גרש בשם זה לעיקר קמ"ל מ"מ בכ"פ יהי' שם של מקו' נתינה עיקר דיתלו שהי' כותב בכל פעם כתיקון ר"ג להקדי' שם של מקו' נתינה וזה באמת חידוש דין כנ"ל נכון:

והנה בתוספתא דמייתי תוס' נקיט איפכא שכ' שם של כתיבה בראשונה ובשני אינה מגורש' ובבריי' דידן נקיט שאם כתב שם של נתינה דאינה מגורש' ובדין זה ליכא פלוגת' בשכתב או שם נתינה או שם כתיבה לחוד דאינה מגורש' ונ"ל לפי דס"ל לבריי' דבגמרא דשם נתינה עיקר כמ"ש תוס' לכן נקיט אם כתב רק שם נתינה דאינה מגורש' וכ"ש כשלא כ' רק שם כתיבה דהוא טפל דל"מ ותוספתא דס"ל מקו' כתיבה עיקר נקיט בכה"ג שכ' שם כתיבה לחוד דאינה מגורש' וכ"ש כשלא כ' רק שם נתינה דהוא טפל דאינה מגורשת כנ"ל:

ומצאתי ראיתי בכתבי קידש של אבא מאוה"ג זצ"ל דבריי' שלפנינו ותוספתא אפשר דפליגו אי ע"מ או ע"ח כרתי למ"ד עח"כ עיקר הוא מקו' הכתיבה וצריך ספיר' דברי' שם אבל למ"ד ע"מ כרתי עיקר הנתינה בפני עדי' עיקר הוא מקו' הנתינה וכ' שהוסיפו התלמידי' שזהו טעמא של רשב"ג כתוספתא דס"ל דשנה' שקולי' לשיטתו דס"ל כר"א. וס"ל נמי אף ע"ח כרתי ולכן שניה' שקולי' אלו דבריו הקדושי' זצ"ל:

והנה הפ"י תמה מאוד לפי ברי' שלפנינו דשם נתינה עיקר הא מתחלה עושי' בתרתי שלא כהוגן שהי' כותבי' רק שם מקו' הכתיבה והוא הטפל ולאחר התקנה שם הנתינה עיקר. ומצאתי שכן תמה בחי' ר"ן והעלה משו"ה דגם בריי' שלפנינו ס"ל שם הכתיבה עיקר והא דנקיט שיכתוב שם הנתינה עיקר וכל שום רבותא קמ"ל דאפי' כה"ג דשם דכ' שם הטפל תחלה מהני בדיעבד והא דמרים וכל שום היינו לכתחלה ובדיעבד לא מעכב ותוספתא נקיט כיצד יכתוב לכתחלה וזה דלא כשיטת רוב הפוסקי' ועיי':

ולולי דמסתפינא הייתי אומר הא דס"ל לבריי' שלפנינו שם הנתינה עיקר דאיירי דיש לו ב' נשי' אחת בגליל ואחת ביודא ודר לפעמי' חודש או חדשי' אצל אשתו שבגליל ולזמן זמני' אצל אשתו ביודא ואין לו מקו' ושם קבוע כה"ג ס"ל לבריי' דשם נתינה עיקר כיון שהוא ג"כ מקו' דירתו כמו מקו' שהוא יושב עתה והיא דרית שם תדיר הולכי' בתר שם נתינה באשר היא שם תמיד והוא שם לזמן זמני' טובא כמו כאן שהוא שם עכשיו ותוספתא ס"ל גם כה"ג שם כתיבה עיקר. אבל כשאין לו אלא אחת והוא במק"א תמיד ימי' ושני' כי בורח הוא כמ"ש הרא"ש דמסתמא שינה מקומו ומי יודע למתי יוכל לשוב אחר שנמחלו לו כל פשעי' וישוב ויחזור לביתו כה"ג כ"ע מודי' שהולכי' בתר כתיבה דשם הראשון כמעט נעקר כמ"ש חי' ר"ן דשם האחרון עיקר יותר. והא"ש דנקיט בריי' שלפניו שהי' לו ב' נשי' משו"ה ס"ל בה"ג שם נתינה עיקר ובתוספתא דס"ל גם בב' נשי' שם הכתיבה נקיט בב' נשי' דגם כה"ג ס"ל שם כתיבה עיקר אבל באין לו רק אשה א' והוא במק"א שקבע מקומו לשנים הרבה וא"י למתי ישוב או שאין דעתו לחזור כ"ע מודי' דמקו' כתיבה עיקר ומיושב קושי' חי' ר"ן ופ"י מתחלה הי' משנה שמו ושמה וכן דשלחו לי' יוחנן יוסף דשינה שמו משו' שעקרו מקומם כי ברחו למו מפני חמת המציק או לסיבה אחר' שכ' הרא"ש כתבו שם הכתיבה והוא עיקר ור"ג תיקנו שיכתבו גם שם נתינה או מפורש או בוכל שום וכ' חדושי ר"ן דלא משמע שתיקנו שיהי' שם נתינה עיקר נהפוך ממ"ש תחלה דהי' לי' לפרש ולפמ"ש בגוונא דאיירי באמת שם הכתיבה עיקר ובבריי' בשתי נשים דוקא שם נתינה עיקר כנלפע"ד נכון לדינא בעזה"י לולי דמלשון טור וש"ע דכתבו מי שהוא במק"א ואשתו במק"א דשם נתינה עיקר ולא כתבו בב' נשים דוקא ואפשר דכוונת' שהלך במקרה למק"א ולא קבע דירתו שם ודעתו לחזור והוא מסוחרי וכנעני הארץ שהולכי' למרחקי' לירחי' לזמן זמני' טובא ודירתם במקו' שאשתו שם כה"ג דומה לב' נשים דבריי' אבל בקובע דירתו שם ואין דעתו שיחזור בוודאי מקו' כתיב' עיקר כן י"ל אלא דלא משמע דאם לחלק יצאו ככל מ"ש הו"ל להביא כשברח וקבע דירתו במקו' אחר דאיירי ומתני' ודשלחו לי' ועיקר דין דמתני' ודשלחו חסר ולכן לדינא צריך תלמוד וישוב דעת והנלפע"ד כתבתי והדברים קרובי' למרכז האמת לפע"ד:

ההיא דקרו לה מרים ופורתא שרה כ' רש"י מקצת העיר. דייק בס' ג"פ מדכ' רש"י מקצת העיר דס"ל דווקא כשרוב העיר קרו לה מרים ולא שרה ומקצתה שרה ולא מרים צריך תרתי אבל כשכל העיר קרו לה מרים ופורתא היינו לפעמי' קורי' לה שרה א"צ לכתוב רק מרים דהא כל העיר יודעי' וקורי' אותה על פי הרוב מרים ל"צ להזכיר כלל או לכלול בוכל שום שם שרה לכן כ' רש"י מקצת העיר קורי' אותה שרה ולא מרי' ומשו' מיעוט המקפיד דקורי' לה רק שרה תמיד צריך להזכיר ב' שמות וכ' עוד דווקא כה"ג איכא קפידא לכתוב שם העיקר לעיקר אבל כשכל העיר ע"פ הרוב קורי' לה מרי' ולפעמי' מעוטי' שרה גם כשכתב שרה לחוד סגי כיון דהם ידעו שזה שמה שקורי' אותה לפעמי' בו וכ' עוד שם דרכי' אחרי' ודרך זה נלפע"ד נכון לדינא יותר היינו מ"ש דא"צ להזכיר שם שרה שקורי' אותה אלו לפעמי' מעוטי' אבל מ"ש דיוכל לכתוב לכתחלה רק שם שרה אינו ברור אצלי דלא עדיף מחניכה כיון דיודעי' בעצמו דעיקר שמה שקורי' אותה ע"פ הרוב הוא מרים יש לחוש ללעז שיאמרו שלא זו היא דדרך לכתוב שם שע"פ הרוב קורי' אותו בני האדם ויש לעיי' עוד בזה: והנה ר"ת ס"ל דבדיעבד סגי בשם חניכה לבד ומביא ראי' מלקמן כ' חניכתו וחניכתה כשר והא דמרים ושרה לכתחלה ורשב"א כ' אפי' לכתחלה מדנקיי הדעת עושי' כן לכתחלה והא דשרה מרים משו' שעשה טפל עיקר מגרע גרע ותוס' כ' הא דנקיי הדעת שהי' מובהק ביותר והרא"ש מפרש דחותמי' ועולי' לתורה בשם אחר והוא העיקר וחניכה שהעולם קוראי' לו והוא חניכה מובהק ביותר ותוס' כ' עוד שדומה לשם העיקר ונ"ל לכן קראו להו נקיי הדעת שמרווח בזה ששם חניכה מובהק ויש להם שם מיוחד שם הקודש שעולי' בו לתורה וחותמי' בו שלא מקרא בפי ושיירו שם לעצמם לעלות לתורה והיינו נקיי הדעת כן י"ל:

והנה הפ"י הקשה א"כ אזדא לה כל הראי' כולה מנ"ל בשם חניכה שאינו מובהק דמהני בדיעבד הא בנקיי הדעת מובהק הי' וי"ל חניכתו וחניכתה ג"כ כה"ג ולפע"ד לק"מ כיון דקתני חניכתו וחניכתה כשר משמע דווקא דיעבד וקתני עלה דנקיי הדעת עושי' כן לכתחלה ש"מ הא בחניכה מובהק דנקיי הדע' אפי' לכתחלה והא דקתני חניכתו וחניכתה כשר דיעבד דווקא באינו מובהק והוא פשוט:

והנה הטור כ' על שם הרא"ש דס"ל גם בעשה עיקר טפל וטפל עיקר כשר בדיעבד וחניכה ג"כ בדיעבד ותמה הב"י מה ראה על ככה מדברי הרא"ש דחולק על הרמב"ם בזה דשעשה עיקר טפל דכשר בדיעבד:

והנה הא דחניכתו כשר בדיעבד מבואר ומוכח מתוך דברי הרא"ש דאפי' לא כ' רק הטפל כשר דיעבד דמדמה לי' ככ' חניכתו כו' דכשר אבל דמכשיר דיעבד אפי' בעשה טפל עיקר וכולל עמו שם העיקר אין רמז ברא"ש ועיי' דרישה ולפע"ד דמוכח כן מדהקשי הרא"ש לנפשי' מהא דמרים וכל שום ותי' הא לכתחלה ולא מתרץ ביותר הא משו' דעושה טפל עיקר זה אפי' דיעבד ש"מ דס"ל לרא"ש מסברתו דשניה' שקולי' כמו בשם כינוי לחוד ושם הטפל לחוד כן בשעושה אותו וכולל עמו שם העיקר והדבר מוכח ומוכרח כנ"ל: והנה הרמב"ם הגם דס"ל דחניכה לחוד סגי בדיעבד מ"מ פשיטא לי' דאם כתב שם הטפל וכל שום ע"ש העיקר פסול וצ"ב מנ"ל בפשיטו' כך. נ"ל דיצא לן מן מה דאמרו בנהרדע' מרים וכל שום ולא שרה וכל שום מכיון שאמר מרים וכל שום נדע ממילא דלא שרה וכל שום דאל"ה הו"ל לומר רבותא דיוכל לכתוב שרה וכל שום ש"מ מזה הוכיח הרמב"ם דאפי' דיעבד פסול ומדשלח מרי' וכל שום ה"א לכתחלה קמ"ל עוד ולא שרה וכל שום אפי' דיעבד פסול ועיי' ב"ש ס"ק ג' שכתב די"ל דרמב"ם מכשיר דווקא בחניכה מובהק' ושם טפל וחניכה בעלמא לא כמו כשתולה עיקר בטפל ולמ"ש א"א דא"כ הול"ל אבל שרה לחוד לא אפי' דיעבד ש"מ דבאמת כשר רק כשאהפך טפל לעיקר ועיי': והנה הרא"ש כ' הא דמתיר ר"ת אפי' לכתחלה לכתוב במומר שם שקוראי' בו היהודי' משו' שהוא כחניכה מובהק ולרמב"ם דלא מחלק בכך כ' הב"ש דצ"ל דהוא כדיעבד וכ"כ רשב"א לר"ת מהתימא שלא הביאו הב"ש ולולי הרא"ש ורשב"א הי' נ"ל הא דחניכה לכתחלה לא משו' דיש לעז קצת שיאמרו מדלא כתבו עיקר שמו כדרכ' של ב"א ש"מ אחר הוא מ"מ בדיעבד כשר דליכא לעז כ"כ אבל בגט מומר לא יאמרו למה לא נכתב עיקר שמו שהרי לא יאות לכתב שם זה שניתן לו כשהמיר ואין כאן שום לעז כלל כנ"ל נכון:

ובזה אתי' לן שפיר הא דכ' הטור בשם רמ"ה שאם כ' שם נכרי דפסול וב"י תמה לא בדיעבד פסול וכ' משו' ששינה ממטבע וזה רחוק שיהי' משו' דאמר ר"ת שלא להזכירו משנה ממטבע כו' ולמ"ש א"ש דיאמרו שאינו מומר זה שלו ניתן שם זה בשעה שהמיר דתו שאין ראוי' לכותבי' וכן נוהגי' ולמה כתבו בזה וע"כ דהוא אחר שיש לו שם לעז הוא ואיכא לעז גדול של הבעל ושל אחרי' והוא מלתא בטעמא:

וראיתי בג"פ שכ' אפשר דווקא בשם שידוע שלא נקרא ישראל בו והוא של נכרי או מומר ע"ז קפדי אבל בשם שניתן לו בשע' שהמיר והוא משמו' שישראל נקראי' בו כמו יוסף יוחנן אברהם כדומה דלא ניכר דשם של זה ניתן לו בשעה שהחליף דתו ליכא קפידא לפי זה אם ליכא קפידא רק בשם הניכר שהוא של נכרי' ליכא לעז כשכתבו שם של נכרי' דמה יאמר הבעל או אינשי דעלמא אם הוא המגרש לא הי' כותבי' שם זה בגט וע"כ אחר הוא מי הוא זה הא לישראל ליכא שם כזה רק לנכרי או מומר וע"כ דאקרה וכתב חוץ משנאמר דיתלו שהי' גר דליכא קפיד' בשם שהי' לו כשהי' נכרי כמ"ש הב"י שהי' לו קוד' שקבל עליו דת מו"י אלא בגר הא כותבי' שמו של ישראל ולא שכיח שיכתבו שם של נכרי בוודאי לא יתלו בגר רק בי' במומר:

ולפ"ז נ"ל משו"ה פסול בדיעבד דיש חשש לעז טובא שכל שעה ורגע עומד לחזור בו מקדש ע"מ שהוא רשע חוששי' שמא חזר בתשובה וכשתבוא אז להנשא יוציא לעז במקו' שלא ידעו שהמיר או ישתכח הדבר וכשתבוא להנשא יאמר שאיננו אותו שנזכר בגט וגם אסור לומר לו זכור כו' ויאמר אחר שהוא מומר גרשה ואיכא חשש לעז גמור שבע"כ יכחיש ויוציא לעז לכן אפי' דיעבד פסול כנ"ל ועיי' לפ"ז יצא לנו דין חדש אם היא מומרת לכתחלה וודאי אין כותבי' שם שהמירה בי אבל דיעבד כשר דמה לו להוציא לעז וגם אינו יוכל שהיא כשתרצה להנשא צריכה להראו' גטה ולא תחוש לבושתה וליכא חשש לעז כלל כנ"ל ועיי' בכ"ז:

אין אלמנה נפרע' מנכסי יתומי' אלא בשבועה. קושי' תוס' מבוארת ומה שתי' לבסוף דיש רבותא יותר חוב דעלמא אחר זמנו מאלמנה ת"ז אין לו מובן והוא דוחק שא"א לסבול דלאח"ז ליכא רבותא דבכ"מ טועני' ליתומי' כל מה דאבוהון מצי למטען ועיי' פ"י והנה באמת גוף קושי' תוס' שהקשה דלמא קמ"ל באלמנה אפי' ת"ז צריכ' ביאור תינח למ"ד אא"פ ת"ז אבל למ"ד פורע ת"ז והנפרע מן היתומי' ת"ז צריך שבועה א"כ שפיר מקשה דמ"ד דאם פת"ז קשי' מתני' דמה לי חוב אחר ת"ז מחוב אלמנה וצ"ע. עוד קשי' לי בעיקר הקושי' שהקשה תוס' לר"ל דקיי"ל כוות' דאא"פ ת"ז משמע למ"ד אדם פורע ת"ז לק"מ והא כ' תוס' בב"ב בסוגי' שם גבי פדיון בכור כ"ע מודי' שהוא בחזק' שלא נפדה ת"ז כיון דחוב זה אינו ברור שמא ימות ת"ז והה"נ חוב דכתובה אינו ברור שמא תמות היא ולכ"ע קשה למה תשבע ובדוחק י"ל בכתובה יש ב' דרבי' שתבוא לידי גבי' כשיגרשה או ימות משא"כ בפדיון הגם דרוב' חיים מ"מ לא דמי לכתובה הגם דהוא ימות בחיי' לא שכיח דשכיח יותר שהיא תמות בחייו דמיתה בנשים שכיח יותר מבאנשי' כמ"ש תוס' כתובו' ר"פ הכותב בשם ירושלמי מ"מ בפירו' שמא יגרשה שכיח יותר ממיתה בפדיון כן י"ל באפשר:

ויותר נ"ל ליישב הנה הרא"ש בב"ב בשם ריצב"א דל"ח באלמנה שאתפסה ת"ז כל זמן שהוא בריא אלא כשהוא שכ"מ סמוך למיתתו מתפיס צררי שלא תתבזה בב"ד אח"מ וכ' לפ"ז במת פתאום תטול בלא שבועה עיי"ש. וצריך אני לבאר דבריו הא דהוצרך לומר שאתפסה שלא תתבזה הגם דחיישי' סמוך למיתה אתפסה דלא עדיף מיומא דמשלם למ"ד אא"פ ת"ז דל"ש שיפרע ביומא דמשלם כ"ש כתובה דלא משתלמ' רק אח"מ ולכן הוצרך שלא תתבזה משו' הקדי' ודווקא סמוך למיתה שיודע בוודאי שיהי' חייב לה אבל קוד' שהוא ספק חוב לא מתפיס ובמת פתאו' נוטלת בלא שבועה ולמ"ד אדם פורע ת"ז ג"כ ל"ח שמא תוך הזמן כיון דספק חוב הוא אלא סמוך למיתה אתפסה אלא לדידי' לא צ"ל משו' שאין רוצה שתתבזה או משו' תנאי ב"ד דהא ס"ל בחוב ודאי א"פ ת"ז ועיי':

והנה תוס' לא ס"ל כריצב"א ואפי' ת"ז חיישי' ואפי' מת פתאו' דכן משמע סתימ' המשנה אין אלמנה נפרע' משמע שאין שום אלמנה נפרע' אלא בשבועה ואפי' מת פתאום מ"מ יש מקו' לומר כריצב"א ולכן לא הקשה תוס' רק לר"ל דס"ל אא"פ ת"ז ועד דלא ידע תנאי ב"ד שאני הוקשה לתוס' למ"ד אא"פ ת"ז גם שמא אתפס' סמוך למיתה לא א"ש דהא עדיין אינו חייב כלו' וגרע מיומא דמשלם אבל למ"ד א"פ ת"ז י"ל דחיישי' סמוך למיתה דהחוב ברור חיישינן ובאמ' במת פתאו' גובי' בלי שבועה הגם דלא משמע לתוס' הכי מ"מ בחוזק ל"י להקשו' רק למ"ד אא"פ ת"ז והעלה מכח קושי' דבתנאי ב"ד מזדהר להקדי' לשלם וכיון שע"כ לחדש תנאי ב"ד שאני ס"ל לתוס' אפי' ת"ז דכן משמעו' מתוס' אפי' מת פתאום וא"ש:

והא"ש דמקשה על קושי' ש"ס אפי' כ"ע נמי הא קמ"ל טובא דאפי' ת"ז חיישינן ואפי' למ"ד א"פ ת"ז ובחוב דעלמא נמי צריך שבועה ת"ז משו' דהחוב ברור אבל קמ"ל מתוס' באלמנה אפי' מת פתאו' חיישי' שמא ת"ז הגם שהחוב ספק חיישינן ומקשה תוס' שפיר ועיי':

ועפ"ז יש להבין תי' תוס' דס"ל למקשן דאיכא רבותא יותר בחוב דאחר היינו תוך זמנו למ"ד א"פ ת"ז ובחוב דאחר אינו גובה רק בשבועה ואיכא רבותא טובא הגם בכ"מ טענינן ליתומי' כל מה דאבוה' מצי לטעון היינו מלתא דשכיח אבל ל"ש לא טענינן והא ודאי כ"ע מודי' דל"ש כ"כ לפרוע ת"ז אלא מ"ד א"פ דיש ויש כי היכי דלא לטרדן אבל ל"ש כ"כ וה"א דלא נטענן ליתומי' ואיכא רבותא רבתא דטענינן הגם באלמנה איכא עוד דהוא ספק חוב מ"מ ס"ל למקשן כיון דאיכא באלמנה תנאי ב"ד איכא חוב דעלמא ת"ז רבותא יותר וקושי' ש"ס רק למ"ד א"פ ת"ז. אלא דתוס' כ' דקושי' ש"ס לאחר זמנו איכא רבותא יותר מ"מ דברינו שפיר בישוב קושי' תוס' ועיי' בכ"ז כי דברי' מצודקי' המה:

ובדברינו מיושב קושי' תוס' לקמן הא כבר תני מתני' דכתוב' הנפרע' מנכסי יתומי' י"ל ממתני' דהת' לא שמענו רבותא זו דקמ"ל הכא דמהת' ה"א דחיישי' שמא סמוך למיתה אתפס הצררי דחוב ודאי הוא ומתני' ברובא דעלמא דאין מתי' פתאו' אבל במת פתאו' לחוש דאתפס' תוך זמן שאין חוב ברור אכתי לא ידענו אבל הכא קתני אין אלמנה נפרע' משמע אין אלמנה שאין לך אלמנה שנפרע' בלא שבועה מוכח אפי' מת פתאו' חיישי' לצררי וטובא ק"ו הכא מדהתם וא"ש נכון:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה