כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף לג.
ר"י אמר מפני תקנת ממזרי' עיי' רמב"ם שכתב שלא ידעה שביטל ותנשא ואח"כ יבואו עדי' שבטל ומצא בני' ממזרי' לא ידעתי למה כ' הרמב"ם אח"כ יבואו עדי' כשלא יבואו גרע ואירא מכשול יותר דיתערבו ממזרי' בלי ידיע' שהם ממזרי ולא ידעתי פתר לדבריו וצל"ע:
ובי תרי ל"ל קלא הקשה תוס' יתקנו בפני ג' ודחק דס"ל משום תק"ע ופי' מהרש"א משו"ה לא הי' מתקני' וכיון שנמנה לתקן שלא יבטל בפני ב' לא תיקן בפני ג' משום תק"ע. ולפע"ד יותר דהכל משו' ממזרות בשנבין הא דקאמר ש"ס למ"ד בפני ב' והיא לא שמע' כו' ולמ"ד בפני ג' והיא שמעה וידע' ולא תלה בשליח דבפני ג' שמע וידע משא"כ בפני ב' וי"ל דס"ל דשליח לא ישמע לעולם בבירור רק האשה שהיא הנוגעת בדבר ויודעי' שהיא אשה זו שבעלה שלח לה גט ובטלו וגם היא אזני' פתוחות לשמוע כל האפשר אבל השליח מי יודע שזהו שלוחו וגם מלתא דלא רמי' עלי' כ"כ לכן נקיט ש"ס הכל באשה כנ"ל. אלא לפ"ז קשה לי למ"ד בפני ג' לא חייש דשמע' וידע' הא ריש כתוב' לל"ק ס"ל לרבא דאין טענ' אונס משום פריצות ומפרש ש"ס דאמר' דליכא אונס וכ' תוס' שתשמע שיש אונס ואמרה דליכא אונס או אחרי' לא ישמע עיי"ש ובש"מ א"כ גם כאן לא סגי בקול משום הפריצו' שתאמר שלא שמעה ולא ידע' או לא תחוש לקול ובלא"ה ל"ק דאם היא פרוצה השליח לא יתן דא"א חוטא להכשילה אבל לפמ"ש השליח לא ישמע רק היא יש לחוש לפריצות וצ"ל משום פריצו' דמועטו' הנה לא תיקנו תקנה ובכתוב' לל"ב ל"ח רבא ויש טענ' אונס ולל"ק משום פריצות וצנועו' יחד חייש. והא"ש דמאן דס"ל בפני ב' ס"ל ג"כ משום פריצות לא נמנה לתקן תקנה אלא בב' דליכא קלא כ"כ חייש משום ממזרו' דגם כשח' יכשלו שלא ישמעו ולא ידעו:
וכיון שנכנס לתקן לא תיקן בפני ג' משו' דאיכא פרוצות ולמ"ד בפני ג' משו' פרוצות לא תיקן דלא שכיח כ"כ ומיושב קושי' תוס':
ואתי' לי שפיר בזה מה דהי' קשה לי למה אמר ר"י משו' ממזרו' ולא טפי משו' שתכשל באיסור חומר דא"א בשלמא התם בכתוב' דג"כ אמר משום ממזרו' התם אמר משום פריצות ומשום כשלון שלה ל"ח שהיא בשט נפש תעשה איסור ולכן אמר משום ממזרו' אבל כאן דחיישי' לכשרו' שלא ידעו במה יכשלו הול"ל משום איסור חמור בידה. ולפמ"ש א"ש דמשו' זה הי' סגי לתקן בג' וצ"ל משום פריצות ומשום איסור שלה דפריצות וצ"ל משום ממזרות לבן נקיט מיד משו' ממזרות וא"ש:
ובדברי' הדברי' החלו מצאנו מקום ישוב למ"ש רש"י במתני' בתקנת ר"ג הזקן שמא לא ישמע והיא אזלא ומנסבא שהקשה הפ"י דארכבי אתרי רכשי דתחלה כ' ב"ד ג' והא בג' ליכא משו' ממזרות דקלא אית לי' והעלה דחיישי' למיעוט דל"ל קלא עיי' בו ועיי' תוס' מ"ט. ולפמ"ש י"ל כשנבין מ"ש רש"י דלא שמע השליח ליתן לה ובש"ס קאמר דלא שמעה היא ולמה שינה רש"י וכ' שלא שמע השליח ונ"ל דכבר כתבנו דיש כאן חשש פריצות דשליח גם בג' לא ישמע אלא היא אלא משום פריצות דל"ש לא תיקן מתחלה רק משום רוב כשרו' שלא יכשלו ושוב לא רצה לתקן בפני ג' משום דאיכא נמי פריצות שישמעו ושליח לא שמע ויתן לה. והיינו דכ' רש"י ב"ד ג' וכמ"ש פ"י ובארנו' דמדעת' עשו כן וביטל ר"ג עיקר הדין בפני ב' ולא תיקן בפני ג' כמו שעשו מעצמם דאיכא משום פריצו' והיינו דכ' רש"י דשליח לא ישמע ויהיב לה הגם שהיא שמעה איכא משום ממזרות דפרוצות וא"ש נכון בעזרי החונן דעת:
עוד כ"ל בקושי' תוס' יתקן בג' ותי' תוס' משום עגונו' וע"פ שפי' מהרש"א דמעיקר' לא תיקנו משו"ה דוחק קצת וגם במאי פליגו ר"י ור"ל ר"ל ס"ל משום תק"ע לחוד די לתקן ור"י ס"ל משו"ה לא תקנו מעיקרא. וליישב כ"ז אקדי' קושי' תוס' לקמן מה הועיל בתקנתא דזמן עדיין יחפה ומה שתי' דכדין יחפה אינו מספק דא"כ יטהרו ממזרי' וגם ירגילו זנו' עי"ז. והנה קושי' תוס' ע"כ לפמ"ש לעיל דגם לרב למ"ד בפני ג' כשביטל בפני ב' ולמ"ד בפני ב' כשבטל בפני א' אינו מבוטל א"כ עדיין יחפה. דאל"ה לק"מ באמת לרשב"ג לא תיקנו זמן משו"ה וס"ל כר"ש לעיל ואליבא דר"ש לא קאמר ר"י וה"ה אליבא דרשב"ג אלא דקושי' תוס' לרבי. ולפ"ז יש לנו תי' מרווח עפמ"ש רמב"ן בחי' למ"ד בפני ב' מן הדין בפני א' ל"מ דאין דבר שבערוה כו' ולמ"ד בפני ג' בפני ב' ל"מ דאין בכח דבור שלא בפניו לבטל דבור שבפניו אם לא בכח ב"ד ובפני ב' מה"ד ל"מ אבל לרבי ל"צ לאפקעינהו מה"ד ל"מ מידי ול"ק לרבי ולרשב"ג בלא"ה ל"ק באמת לא תיקנו זמן משו"ה דלא יועיל דעדיין יחפה וא"ש:
וי"ל לפ"ז דר"י ור"ל בפלוגתא דזמן לשיטתיי' קאי דקשה עדיין לרשב"ג דאמר בטלו מבוטל ויוכל לחפו' למה לא חש שיחפה עי"ז ויטהר ממזרי' וירגילו בזנו' ומה שמשביח בתקנה דשלא בפני' מגרע בחשש חיפוי אלא לר"י משום ממזרות וכשלון עבירה לזה יש לחוש יותר מלשמא יחפה כדין אבל לר"ל משום תק"ע דאין בו איסור וכדין תעגן זה אין כדאי לתקן ולגרוע שעי"ז יטהרו ממזרי' וירגילו בזנו'. והא"ש דר"ל לשיטתו דס"ל בג' ומפני תק"ע הי' קשה לי' אי חיישי' לזנו' למה תיקן רשב"ג בטלו אינו מבוטל דאל"ה לא הועילו בתקנתי' הא עי"ז יבוא לחפות ומשום תק"ע אין כדאי לדחו' חשש זה וע"כ דמשו' זנו' ל"ח דל"ש ור"י לשיטתו דתקנתא משום ממזרו' א"ש ועיי'. והא"ש דלא תיקן ר"ג בפני ג' משום תק"ע היינו מאחר שתיקן שלא לבטל בפני ב' משום ממזרו' ואפקעינהו רבנן. ויש בידו לחפות לבטל בפני ב' שוב מה שאין יוכל לבטל בפני ג' לא יצא תקלה גם אם בפני ג' יוכל לבטל בפני ב' ויפקיע הקדושין ותיקון שלא לבטל בפני ג' עי"ז לא יצא תקלה ותיקן משום תק"ע שלא לבטל בפני ב' אבל שלא לבטל בפני ב' משום תק"ע ועי"ז יבוא מכשול במק"א לא הי' מתקן ור"ל דס"ל לזנו' דל"ש לא חיישי' ס"ל שפיר דעיקר התקנה משום תק"ע וכ"א לשיטתו אזיל וא"ש נכון ועיי':
וע"פ מ"ש יש להוכיח לעיל סוגי' דזמן דאיפוך בתרייתא דאין לומר קמייתא דתיקשי לר"ל מתקנת רשב"ג משום תק"ע ולא חש לזנו' וקשי' לר"י יתקן בג' כמובן הקצרתי. ובה"ע ורא"ש מביאי' מירושלמי דר"י ס"ל משום פירו' ור"ל כר"י ולפמ"ש א"ש ירושלמי לשיטתו דלא מייתי כאן רק ר"ל בטעמא דתקנה חד אמר לר"ל משום תק"ע וחד אמר משום מותרו' ומסיק שם דתרתי אית' לשיטת ירושלמי י"ל שפיר דר"ל ס"ל שמא יחפה ור"י ס"ל משום פירו' כמובן אבל לפי ש"ס דילן ע"כ ר"י משו' חיפוי ור"ל משום פירות עיי' היטיב כי הקצרתי:
ומצאנו בזה מקום ישוב לקושי' העולם על תוס' הרא"ש דזנו' בארוסה שכיח לא מקשה ש"ס מידי לר"ל למה תיקן זמן הא זנו' בארוסה שכיח ולפמ"ש לק"מ דא"כ תיקשי לר"ל על רשב"ג למה בארוס' בטלה אינו מבוטל הא עי"ז יצא תקלה בארוסה שיחפה דזנו' שכיח ועכצ"ל דגט ארוסה ל"ש ומש"ה לא חש ולר"י כיון שתיקנו בנשוא' כללו בחד תקנה גם ארוסה ושפיר מקשה לר"ל וא"ש ועיי':
ר"ל אמר מפני תק"ע בירושלמי סבור שבטל והוא לא בטל כ' רשב"א פרישו שסבור שבעל קוד' שבא לידה ובאמת בטל אחר שבא לידה וכ' ואין לומר שתחוש שבטל ולא בטל דהא קלא אית לי' ולמה תחוש שבטל ול"ל קלא ופ"י כ' די"ל שתחוש למיעוט ומהתימ' שלא זכרו ש"ס ערוך ריש כתוב' משו' צניע' שתאמר שמא נאנס וכ' תוס' הגם דאנן ל"ח לאונס דל"ש מ"מ היא תחוש לעצמה וכן י"ל כאן ונ"ל שתוס' ורש"י מפרשי' כן בכוונ' ירושלמי דתיקנו משו' צניעו' שיחושו לעצמן למעוטא ותתעגן שלא כדין אלא כיון דלחד לישנא ל"ח לצנועו' ויש אונס בגיטין לכן לא רצו לפרש כירושלמי לכן כתבו מה שכתבו כנ"ל:
ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' הקשה תוס' מה הועילו חכמי' בתקנתם כבר כתבנו בסמוך דקושי' תוס' לרשב"ג לק"מ דלדידי' באמת צ"ל משו' פירי כמו דאמר ר"י אליבא דר"ש לא קאמינא וכן לרשב"ג ל"ק אלא דקשי' גם לרבי שיבטל בפני א' למ"ד בפני ב' או בפני ב' למ"ד בפני ג' ועדיין קושי' תוס' צריך ביאור לפמ"ש תוס' בריש פרקין ומביא ראי' דיש כח בי"ח מדמשמע דלרבי בפני ב' או א' בטלו אינו מבוטל ובארנו לעיל כוונת תוס' היכא דאיכא טעם חשוב יש כח אבל בתקנת ר"ג ליכא טעם חשוב הוצרך ש"ס לומר משו' אפקעינהו ומ"מ הוכיח תוס' שפר לס"ד עד דלא ידע דאפקעינהו איך הבין לרבי קוד' התקנה וע"כ משו' דאיכא טעם חשוב ולאמת כיון דאפשר לאפקעינהו גם בפני ה' או ב' כקוד' התקנה לא התירו איסור במקו' שאין צריך דיש היתר להפקיע הקדושין וכבר כתבנו מזה לעיל ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה ר"נ אלא לפ"ז ל"ק קושי' תוס' כאן כיון דעי"ז יהי' יוכל לחפות לא אפקעינהו רק התירו איסור ויש כח בידם בטע' חשוב ולא הפקיעו כדי שלא יהי' יוכל לחפות וי"ל דס"ל לתוס' משו' שלא יהי' יוכל להפקיע ליכא טעם חשוב כ"כ שמשו"ה לא יפקיעו הקדושין בבטלו שלא בפניו ויתירו איסור ומשו' ממזרו' סגי להו באפקעינהו ומשו' שמא יחפה כיון בדין מחפה ליכא טעם חשוב שיתירו איסור משו"ה אלא דס"ל לתוס' בקושי' עכ"פ לא הועילו בתקנת' ותי' דהועילו טובא שלא יחפה שלא כדין עכ"פ כנ"ל:
ועל תי' תוס' בדין יחפה צ"ב למה להו לתקן זמן שמא יחפה שלא כדין מהיכי תיתי יעשה כן כיון שלפנינו לחפות כדין ואי משו' שיעבור על תקנתא דרבנן שאמרו שלא לבטל שלא בפניו הלא כשמחפה שלא כדין איכא איסור ביותר וי"ל דלא ירצה לעשו' בעילות זנות כי חרפה הוא לו ועיי' ר"ן כתוב' סוגי' דקדשה ע"ת לכן טוב לחפות שלא כדין ותוס' בקושי' הקשה שפיר אחר תקנת זמן יחפה ע"י ביטול ויעשה בע"ז להציל אותה ממות וא"ש ופשוט:
מה שהקשה תוס' איך מחייבי' מיתה לעולם דהו"ל התרא' ספק שמא יבטל הגט וכן הקשו יתר הראשוני' לא ידעתי קושי' בזה דלמא באמת מתקנה זו ואילך אין הורגים ומשו' מצוה דבערת הרע כיון דליכא התרא' וודאי אין מצוה על הב"ד להרוג דהוי כליכא התראה דמחייב' מיתת ב"ד ומה שיש להקשו' על סוגי' ש"ס לעיל י"ז דקאמר ר"ל לא אמר כר"י משו' שמא יחפה זנות לא שכיח הא כל החשש ועיקר התקנה הי' שיפטרנה בשקר ממיתה וכ' תוס' דז"א דעדי' והתרא' לא שכיח והא לר"ל דס"ל התרא' ס' ל"ש התראה א"א לומר משו' שמא יחפה בלא"ה א"א להמיתה דהו"ל התראת ספק כן יש להקשו' ולקושי' זו י"ל דש"ס הכי קאמר ר"ל ל"א כר"י גם אי הי' ס"ל ה"ס שמה התראה מ"מ עדיפא אמר משו' פירי דזנו' ל"ש א"כ קשה על ר"י מה לו לומר דגזרו משו' דלא שכיח והלא לא יחלוק דזנו' שכיח דהא באמת ל"ש ולמה ל"א טפי כר"ל משו' פירי והקדמה זו דזנו' ל"ש הוצרך להקשו' על ר"י ולר"ל גופא בלא"ה איכא טעם דס"ל ה"ס ל"ש התראה וכד דייק' בלשון ש"ס ר"ל מ"ט ל"א כר"י אמר לך זנו' לא שכיח לשון אמר לך מיותר לא הול"ל אלא דלא כר"י דזנו' ל"ש נראה דרצה לומר אמר לך לר"י הגם דס"ל ה"ס שמה התראה מ"מ לא נראה טעמך דזנו' ל"ש וקשה ר"י מ"ט ל"א כר"ל וכשמתרץ ר"י ל"א אמר לך ר"י אלא קסבר ר"י ור"ל לא ס"ל הכי והבן וק"ל:
מה שמביא תוס' ראי' מאל תשת דאוקמי אחזקה דלא ישאל יש להקשו' דלמא התם כשנשבע שלא ישאל על נדרו הגם שיוכל לשאול תחלה על שבועה שני' ולשאול אח"כ על עיקר השבועה מ"מ כין שנשבע גילה דעתו שאין רוצה לשאול על נדרו לא הו"ל ה"ס משא"כ כאן דליכא גילוי דעת שאין רוצה בגירושין וראיתי בכתבי קודש של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהקשה דלמא מתני' בנזירו' שמשון דל"ש שאלה ולא זכיתי להבין הא קתני שם אמרו לו אל תטמא למתי' כו' והא שמשין מותר לטמאות למתי' וצל"ע ומה שנתקשה המרש"א מדמקשה תוס' מאל תשת ב' פעמי' וכ' דאשגיר' לשנא הוא לא אבין למה לא הקשה מרישא אפי' שתה כה"י אינו חייב אלא אחת ועיי' תומי' סי' ע"ח מ"ש ב' ישובי' שכליו' ותי' שני לא א"ש דהא רישא קתני אפי' שתה כה"י ואיכא זמן טובא לשאול ודבריו תמוהי' ותי' ראשון נכון עד"פ ועיי' ט"ז יו"ד סי' שכ"ד סק"ה דחולק על מהרש"א דס"ל דאין לחכם להתיר אחר שעבר והא דהקשה מהרש"א אין לך שישאל יש ויש כשאין לו פתח וחרטה על הגוף הנדר דמחמת מה שעבר אינה חרטה והתרא' ספק מ"מ הוא שמא יתחרט ועיי' לחו"י סי' קכ"ט וק"ל:
ויש להקשו' על קושי' תוס' דלמא שמיר ב' פעמי' בזאח"ז ואם ישאל על ראשונה עלתה לו שני' במקו' הראשונה ואי דישאל על השני' ג"כ חדא כולי הא' דווקא לא אמרינן שימצא פתח חרטה לראשונה ולשני' ועוד י"ל דשני' הי' נזירו' שמשון ולא חלה מיד עד שישאל הגם שזה לעולם: דהוי כולל הא הרמב"ם ס"ל בהלכו שבועו' שלא אוכל ככר זה היום ושלא אוכל היום ולמחר לא הוי כולל כיון כ"ז איסור הראשון ליכא כולל וכשששואל על הראשונה עלתה נזירו' שמשון ויהי' חייב על השני' דל"ל היתר והו"ל התרא' וודאי ממ"נ יחייב הגם שכתבנו דמתני' לאו בנזיר שמשון קאי דקתני אל תטמא כו' אבל כה"ג א"ש דאיירי בסתם נזיר ומשו' ה"ס י"ל שנזיר' שני' הי' נ"ש ושפיר קתני בסיפא אל תטמא משו' נזירו' ראשון דקשה באל תטמא למה חייב ב' הו"ל לתוס' להקשו' מסיפא ועיי': והרא"ה ריש כתוב' וכן בש"מ מה שאין בידו ל"מ התרא' ספק דאשה תלי' בדע' הבעל ובנודר בדעת המתירי' ויש לעיי' ביבמות ר"פ האשה שהלכה דמבואר דמקרי בידו שיוכל לשאול ועיי' רשב"א שם שכ' בנדרי' כיון דסגי לי' בג' הדיוטות בידו מקרי דשכיחי דמזדקקו לי' וכן איתא בש"ס שבת פ' כירה:
מ"ש לקושי' שיחפה ויטהר ממזרי' דאם דעתו לחפו' לא הפקיעו פקפק הרא"ה בכתוב' דאיך מצינו תקנה כזו שאם לא התכוון לחפו' בטלו אינו מבוטל וכשמתכוון מבוטל והעלה הוא בקושי' אלו דהתרא' ספק וקושי' שיחפה דאמדינן דעתו שאינו רוצה שיהי' ב"ז ואינו מחפה בלב שלם וכ"כ הרשב"א בשם ר"ש אלא דהקשה ארוסה מאי א"ל כ' הרא"ה שלא יהי' בעילותיו בזנו' כשישאנה דעומד' להנשא אנא במבטל הגט כדי לחפו' בוודאי דעתו שיהי' הקידושי' נפקעו' לזה י"ל כר"ת כה"ג ל"א שיפקעו הקדושין כיון שמתכוון ואי ל"מ אנן סהדי דאין מבטל בלב שלם ולעולם לא נפקעו הקדושין ועוד כ' בלא ר"ת י"ל במבטל כדי לחפו' רצונו סו' כ"ס שלא תהי' אשתו ממילא אין בטולו בטול בלא אפקעינהו אלו דבריו י"ל ומה מתקו מדבש: תינח דקדש בכספא כו' הרא"ה ריש כתוב' מפרש קושי' ש"ס כך תינח דקדיש בכספא מוכרח הוא לקדש אדעתא דרבנן דהפקר ב"ד הפקר ויוכלו להפקיע כסף קדושי' וע"כ לו לקדש על דעתם וכרצונם אבל קדיש בביא' אינו מוכרח לקדש אדעתי' דרבנן ואולי לא קדש אדעתם ומשני שווי' רבנן כו' דבוודאי כל איש מקדש אדעתם וכ"ת ביאה מה תהי' עלה שווי' ב"ז אלו דבריו ז"ל ובהפלא' שם כ' מדנפשי' כן והוסיף דוודאי א"א לומר הפקר ב"ד למפרע על מעו' שכבר נתעכלו ולכן צריך לכל דמקדש כו' אלא בכסף מוכרח לקדש אדעתי' דאל"ה מפקיעי' המעו' ממנו בשע' קדושי' ומעו' מתנה עיי"ש והנה אם כי קושי' הש"ס נכונה אבל בתי' השני עיקר חסר והול"ל כל דמקדש כו' אפי' בביאה שאינו מוכרח לקדש אדעתיי' ועיי' ש"מ דרך נכון תינח דקדיש בכספא מסתמא ניחא לקדש אדעת' דלא אית לי' פסידא כשמקדש אדעתי' ומה שבעילותי' זנו' למפרע ממילא בא אבל קדיש בביא' דמיד ביא' ראשונה בזנו' זה בוודאי לא ניחא לי' ומשני שווי' רבנן בעינתו ב"ז ולא הוא ואנוס הוא ע"פ חכמי' עיי"ש:
וכשאני לעצמי נ"ל בישוב סגנון סוגי' זו הנה תוס' בב"ב מ"ח ע"ב דהיכא דעושה שלא כהוגן בעיקר הקדושי' ל"ש כל דמקדש אדעתי' דרבנן מקדש דהא עושה שלא כהוגן שלא כדעתי' בעיקר הקדושי' אבל נגד זה יש כח בידם לומר שלא יהי' הקדושין ויש כח ביד' לעקו' דבר מה"ת כה"ג ולכן בתלוי' וקדיש או כההיא דחטף אתתא ביבמו' ל"א כל דמקדש אלא הוא עשה שלא כהוגן אבל כאן דקדש מעיקר' כהוגן אין כח בידם לעקור הקדושין מעיקר' כיון שקדושין כהוגן הי' לכן הוצרך לכל דמקדש אדעתי' מקדש ע"ת שירצו וכיון דמקדש כהוגן מסתמא קדש אדעתם עיי"ש היטיב ובמרדכי קדושין פ' האומר. ועפ"ז אני מפרש סוגי' דכאן דמקשה תינח דקדש בכספא וקדושין כהוגן בלי פקפוק בוודאי סתמא מקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו למפרע אבל קדש בביא' דעושה שלא כהוגן ושלא כרצון חכמי' דרב מנגיד כו' ואם כי אין בו שלא כהוגן כ"כ עד שיאמרו הוא עשה שלא כהוגן עשו עמו שלא כהוגן להפקיע הקדושין לגמרי וקדושין בביא' קיימי' אלא דפריצותא הוא ומנגדי' עליה' מ"מ עכ"פ שלא כהוגן עשה ואין להחליט שקדש אדעתא דרבנן אולי שלא אדעתי' קדש ואיך אפשר להפקיע קדושין אם לא קדש אדעתי' כך קושי' ש"ס ומשני שווי' רבנן לבעילת ב"ז פירושא דמלתא כל דאינו מקדש אדעתי' הוא עשה שלא כהוגן כ"כ עד דבטלו הקדושין מעיקרא מיד בשע' קדושין הקדושי' בטלי' ושווי' לבעילתו ב"ז מתחלה וא"כ במקדש בביא' ממ"נ א"ש אי קדש אדעתי' א"כ אפקענהו כמו ע"מ שירצה אבא ואי לא קדש אדעתי' בטלו הקדושי' מעיקרא בשע' קדושין כנ"ל:
והא"ש מה דצ"ב הא גם בקדושי כסף שווי' לכל בעילו' ב"ז למפרע ותוס' הרגיש בזה ריש כתוב' ולפמ"ש א"ש וודאי כל שבשע' קדושין מהני הקדושין אלא עכשיו עוקרי' רבנן ואפקעינהו רבנן לקדושי' מעיקרא וכל בעילותיו עד עכשיו הי' דרך נשואין דעד עכשיו הי' ניחא לרבנן בקדושין אלא עכשיו אפקעינהו למפרע וכל שבעל דרך נשואי' הגם שלמפרע הקדושין בטלו' ע"פ חכמי' לא הוי ב"ז וגם לרמב"ם דס"ל דבא על הפנוי' אסור דאוריי' מ"מ לא הוי בע"ז בזה ועיי' ר"ן כתוב' פ' המדיר סוגי' דקדשה ע"ת אבל כל שקדש שלא כהוגן ועקרו רבנן הקדושי' מיד בשע' קדושין בוודאי כל בעילו' כזנו' הם דכל שבעל מקדושין ואילך שלא כדרך נשואי' הם. והא"ש במקדש בכספא דמקדש אדעתי' דרבנן רק שאפקעינהו ליכא ב"ז אבל במקדש בביא' דמקשה אולי לאו אדעתי' דרבנן מקדש מתרץ דשווי' ב"ז דכל דמקדש שלא אדעתי' ביטלו הקדושי' מיד והוי ב"ז מעיקרא כנ"ל והוא ביאור נכון בסוגי' בעזה"י:
ועיי' ברא"ה ובש"מ כתוב' דאם אפקעינהו ע"י גט אסורה לקרוביו ולכהן מדרבנן אבל כשאמרו דקדושי' ל"מ כבש"ס ב"ב ויבמו' מותרת לכהן וקרובי' אפי' מדרבנן ולפ"ש במקדש בביא' דאיכא ספק אם קדש אדעתי' דרבנן אפשר יש להתירו לכהן שמא לא קדש אדעתי' ולא הוי נשואי' לעולם מעיקרא ולא היתה צריכה גט ועיי':
והנה פי' רבותינו של רש"י תמוה כמ"ש רש"י יעיי' כ"מ ריש הלכו' אישו' שכ' מ"ש דקדושין כסף דרבנן היינו כיון דאתי' מדרש' דקיח' קיחה קראו להו מדרבנן אבל בוודאי קדושי דאוריי' נינהו וכ' לפ"ז א"ש דאמרי' אדעתי' מקדש כיון שהם ילפי כן מדרשא כוונת הכ"מ כיון דסמך על הרבנן דהם אמרו דקדושי כסף מהני ע"כ לסמוך על דעת' והם אמרו שלא יהי' קדושין עיי"ש וצ"ב דמקשה מקדש בביא' דמפורש בקרא מנ"ל דאדעתי' מקדש ומתרץ שווי' רבנן כו' מרצונו מקדש אדעתי' כעין שכ' הרא"ה שהבאתי לעיל והוא דוחק ורחוק בכוונת הש"ס ובכל זאת לא הועיל מ"ש שווי' רבנן כו' דרב מנגיד שקשה מן קושי' הראשונה ולהיות שיטה זו של רבותיו של רש"י לא רחומה ולא מצאתי להם ישוב המיישב דעת קראתי לה רחומה טרחתי ליישב דבריה' כל האפשר ואקדים:
תחלה נאמר לעצמינו בישוב הסוגי' מ"ש דקדש בכספא או בביאה ואח"כ נראה להעמיס דברינו ברבותיו של רש"י הנה הש"מ בכתוב' מביא די"א דלא הפקיעו רבנן קדושי' מעיקרא אלא מכאן ולהבא משע' שמגרש ומבטל וכן בטענת אונס ומיושבי' כל הקושי' עיי"ש ושיטה זו תמוה איך קאמר שווי' ב"ז הא ליכא כאן בע"ז עוד קשה מש"ס נדרי' ל' ע"א דקדשה לל' יום דלא פסקו קדושין כמו בקדושת הגוף ועיי' ר"ן שם דאפשר גם לאביי כן הוא ורבא ס"ל דלא פסקה ואיך אפשר לפרש כן בכתוב' אליבא דרבא לשיטתו וגם בסוגי' דכאן א"א לפרש דקאי לאביי וצ"ע:
ואנן לעצמינו אפשר לומר בקדושי כסף דילפי' מקיחה קיחה ומינה מה בקנין שדה יוכל לקנו' לזמן ולמ"ד קנין פירו' כקנין הגו' הו"ל כגוף השדה שלו ולמ"ד לאו כקהג"ד עכ"פ הפירו' מן השדה שלו לזמן וקנה הגו' לפירו' כן יוכל לקדש אשה ולקנות' לזמן שהיא לו לבעילה ואסורה לאחר אבל בקדושי ביא' דמפורש בקרא ובעלה ואין זה כקונה קני' דאין נותן לה מידי ועיי' תוס' ב"ב כ"ח דמדמה קדושי ביאה לתלוי' ויהיב דדוחק שנותן לה הבעילה דהא שני' כהני' בשווה וקדושי ביאה לא כקונה קנין אלא גזה"כ ע"י ביאה נאסרה לכ"ע והיא שלו ומנ"ל דיוכל להתנו' לזמן ושאני קדושי כס' מקדושי ביא' והבן. והא"ש דתחלה לא ידע דשווי' רבנן בעילותיו כזנו' ועקרו הקדושי' מעיקרא אלא שאמרו מעכשיו יפסקו הקדושין ומקדש אדעתי' עד מתי שירצו שיהי' קדושיו קדושי' וכן בע"מ שירצה אבא כ"ז שירצה ומקשה תינח דקדיש בכספא י"ל דיוכל לקדש לזמן מוגבל דאתי' קיחה קיחה אבל קדשה בביאה ליכא למימר דמהני לזמן ומתרץ שווי' רבנן כו' דעקרו הקדושין מעיקרא כלא הי' וממילא בעילות זנו' הוא וא"ש נכון ועיי':
ואחרי הדברים האלו נבוא לבואר פי' רבותיו של רש"י ז"ל דמפרשי' תינח דקדיש בכספא שאינם אלא מדרשא דקיח' קיחה וקרו להו מדרבנן כיון דנפקא מדרשא כמ"ש הכ"מ והוא מקיחה קיחה ומינה דמהני לזמן אבל קדש בביא' דאתי מקרא מפורש דנלמד מקרא דקדושי' עצמו דבעלה מנ"ל דיוכל לקדש לזמן ומתרץ שווי' רבנן דעקרו למפרע ומיושב קושי' ראשונה. ומ"ש ומוסיפי' דרב מנגיד נ"ל דקשה להו אם דעקרו למפרע א"כ יוכל לחפו' ולטהר ממזרי' ובקדושי כס' דס"ד דלא עקרו למפרע א"ש אבל בקדושי ביאה דע"כ להו לעקור מעיקר' קשה מה הועילו בתקנתם לכן מוסיפי' והולכי' דרב מנגיד כו' ולא שכיח מי שיקדש בביא' ורובם מקדשי' בכס' וכיון דאפשר שלא להפקיע הקדושין ולשווי' ב"ז רק מכאן ולהבא לא הפקיעו למפרע והועילו חכמי' בתקנתם לרוב מקדשי' זהו שמצאתי אחר שיגעתי בעזה"י:
תוס' ב"ב כ"ב ע"ב הקשה מדל"א שם כל דמקדש כו' ותי' דעשה שלא כהוגן ל"א דמקדש אדעתא דרבנן ויש לפקפק וכי משום שתלוי וקדיש יצא מחזק' רוב דמקדשי אדעתי' דרבנן ולולי תוס' י"ל אחר שמפקיעי' הקידושי' ומי שיודע דין זה ומקדש הלא יודע שאין במעשיו ע"פ דעת חכמי' מזה נראה שאינו מקדש ע"ד חכמי' ולא יוכל להפקיע וכי בכזה הוי קדושי' לכן ל"י לומר משו' כל דמקדש כו' אבל כאן ובכתוב' א"ש. עיי' מרדכי ר"פ האומר בקדושי' דהיכא דעושה שלא כהוגן כגון שליח קדושי' שקדשה לעצמ' ל"א כל דמקדש כו' וזה כסברת תוס' וצ"ל הגם דשם אמרינן דעשו עמו שלא כהוגן ויש כח ביד חכמי' זה דוקא היכא דמצינו שאמרו כן אבל מעצמינו לא נוכל לעשו' כן לעקור דבר המותר אבל משום כל דמקדש גם חכמי הזמן יוכלו להפקיע בשעושה נגד רצונם מאיסורי כיון דאדעתי' קדש לכן כ' המרדכי כיון דעובר רצונם לא על דעתייהו קדש ויש להאריך בדבר זה:
נתקשיתי על דאמר ר"י ב"ב קל"ד בעל שאמר גרשתי למפרע א"כ מפני שאין בידו הא בידו ליתן גט עי"ש ולבטלו ותהי' מגורש' למפרע ולשיטת הרמב"ן דלפני א' מה"ד ל"מ א"ש להלכתא וי"ל:
דהיינו טעמא דר"ש דאליבי' לא קאמר ר"י וצ"ל מ"ט דר"ש ולמ"ש תוס' דלא איכפת לו אם יחפה כדין א"כ קשה לר"ל גם אי ס"ל כרשב"ג כמובן ולהנ"ל י"ל כיון דאפשר לו ע"י שיבטל שלא בפניו נאמן שגרשה אפי' באין גט בידה ויחפה שלא כדין. אלא דבאמ' מנשואה לק"מ דלא מקרי בידו שאינו רוצה לעשו' ב"ז אלא דקשה מארוסה לא לשתמט דבארוסה נאמן למפרע וצ"ל בדוחק דאינו רוצה לעשו' לפני עין כל נגד תקנת חכמי' וכ"ש בתר דרב מנגיד אמאן דמבטל שלא בפניו וי"ל ליישב בזה קושי' תוס' מאי קמ"ל ר"י דא"כ פשיטא דמה הועילו בתקנת זמן ולמ"ש י"ל ע"פ שיטת רמב"ן הנ"ל לרבי מדין אינו בטל כשמבטל בפני א' או ב' לר"ל בודאי א"נ לעבר דליכא בידו ור"י קמ"ל דלכ"ע גם לרשב"ג א"נ הגם שבידו לגרשה מעיקרא כן י"ל: יוכל לבטל זה כו' רשב"ג אומר א"י לבטל אלא זה בפני זה צ"ב לא הו"ל לומר א"י לבטל דהא קאי על רבי דאמר יוכל לבטל נ"ל דקמ"ל דאפי' מבטל אח"כ כ"א בפניו ל"מ כיון דלשעתו בטל שלא בפניו כמ"ש תוס' לקמן ע"ב ד"ה לבדר אבדורי וברש"י כ' הטעם דחיישינן עד שיבטלו בפניו יתן א' מהם ואי הוי אמר רשב"ג א"י לבטלו הא דיקא כשלא חוזר ומבטל כ"א בפניו קמ"ל א"י אלא זה בפני זה אבל בטל זה שלא בפני זה ל"מ בשום אופן אפי' חוזר ומבטלו בפניו ומזה ס"ל לש"ס לקמן בפשיטו' דאפי' בכה"ג ל"מ דחייש רשב"ג כ"כ עד דמקשה ולבדר אבדורי ומנ"ל הא ולמ"ש א"ש:
ובזה אתיישב לן קושי' פ"י שהקשה על דמקשה תוס' דלמא רבי ג"כ ס"ל בטלה כולה אלא דאזיל לטעמי' דבטלו מבוטל ויוכל דיעבד והקשה פ"י הא כבר פליגו בבטלו מבוטל ותי' דקמ"ל הך דינא דבטלה כולה אלו דבריו. ועדיין אין מיושב כל צורכו למה משמיענו חידוש זה בכה"ג הול"ל עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וממילא נדע דאינו מבוטל ולמ"ש א"ש דקמ"ל מה שלא ידענו בלא"ה דאפי' בטל כ"א בפ"ע דל"מ משום חשש דכ' רשב"א. עוד י"ל דקמ"ל דאפי' אותו שבטל בפניו ל"מ דס"ד דסגי' דל"מ בטול אות' האחרי' כקושי' תוס' לקמן ע"ב ד"ה צריך בי עשרה וע"פ פי' מהרש"א קושי' תוס' ותרוצו וא"ש:
וי"ל פקפוקו של תוס' על פי' רש"י דאף זו מן התקנה ולא ס"ל דאף קוד' התקנה ל"מ בטול כי האי משום דאיכא חשש גדול דממזר' דלא ידעו דינא דבטלו כולו א"כ איך אפשר דהלכה כרשב"ג בבטלו מקצתו ואפי' דיעבד הא קיי"ל כרבי וי"ל דס"ל רש"י אף זו מן התקנה היינו מה דחייש דלמא עד רשב"ג כ"כ אפי' כשמבטל אח"כ כ"א בפניו דל"מ דמבטל כ"א בפניו יכתב וימסור א' מהם זה חשש רחוק כמ"ש רשב"א וכל כהאי לא הי' חייש רשב"ג קוד' התקנה דלא חששו כ"כ לממזר' וסמכו על ב' למ"ד בפני ב' וקיי"ל כוותי' כמו דל"ח לממזר' כ"כ הגם דב' ל"ל קלא כ"כ כן כ"ש דל"ח כ"כ משום חשש רחוק שמא בנתיי' ילך א' ויעשה שליחותו לכן רש"י כ' אף זה מן התקנה אבל עיקר הדבר דחייש לממזר' כשאינו מבטל כ"א אח"כ בפניו ס"ל לרש"י ג"כ כתוס' דחשש זה חשש קרוב הוא כמו בפני א' קוד' התקנה ולק"מ פקפוקו של תוס' על רש"י די"ל הלכה כרשב"ג בעדו' שבטלה מקצתו ולא בטל כ"א אח"כ בפניו וא"ש ועיי':
רבי סבר עדו' שבטלה מקצתו ל"ב כולו הקשה תוס' דלמא רבי לטעמי' כו' ותי' אפ"ת דבפני שליח ג"כ בעי בפני ב' מ"מ ל"ב שיהי' ביחד והיינו לפי דקיי"ל כריב"ק. ועיי' פ"י ביאור לספיקותיו של תוס' ועיי' בס' בית מאיר והקשה פ"י לפי דס"ל לתוס' דאפי' בפני שליח עצמו דלא שייך לומר משום נאמנו' בעי תרי דהא יודע בעצמו שבטלו עכצ"ל משום גזה"כ אין קיום דבר שבערוה רק בשני' א"כ איך כ' תוס' דמהני זה שלא בפני זה הא בע"א אומר שראה שקדשה בשחרית וא"א בערב ל"מ דסו' כ"ס לא הוי קדושי' בפני ב' והיא קושי' עצומה. וראיתי מי שמתרץ דודאי לאו משום גזה"כ ס"ל לתוס' דבעי לבטל בפני שני' אלא נהי דשליח יודע בעצמו שבטלו וא"א לו לתת הגט אבל כאן דע"י שבטלו בטלו אחריו ע"ז אין השליח נאמן ואין האחרי' צריכי' להאמין לשליח זה שבטלו הבעל בפניו ולכן צריך לבטל שליח זה א' מן העשרה בפניו דשליח בעצמו אינו נאמן והא"ש דכ' תוס' דמהני אפי' כשאין שניה' יחד כיון דמשו' נאמנו' אתי' עלה סגי אפי' כ"א בפ"ע ככל עדות וא"ש נכון:
ותי' תוס' בתי' שני דים כאן חשש יותר לפעמי' לא ידעו שליח ואשה דבטלה כולה ואפי' ישמעו שבטל זה לא ידעו שבטלה כולם ויש חשש בזה כמו לרבי קוד' התקנה דמודה דבטלו א"מ. לפ"ז תי' זה אפי' עמדו כולם כשבטל זה ואמר לו שמבטל שליחותו וממילא בטלו כולם חיישי' שמא לא ידעו הדין וצ"ע לפ"ז הו"ל לרשב"ג לומר רבותא טפי א"י לבטל אא"כ מבטל כולם זה לפני זה וממה שאמר א"י אלא זה בפני זה לא נדע רק שיהי' כולם באותו מעמד שמבטל זה כדי שידעו כולם מן הביטול אבל כשעומדי' שם הגם שאמר שמבטל זה ה"א מהני דליכא חשש כלל ולמ"ש תוס' גם זה ל"מ עד שיאמר בפה מלא שמבטל כולם והו"ל לרשב"ג לומר כן וצ"ע:
ויש ליישב דלכאורה מ"ש תוס' שמא יטעו ולא ידעו דבטלה מקצתו בטלה כולה היכא שכל עשרה יודעי דין שהם ת"ח יהי' מותר לבטל שלא בפניו כשמבטל הא' בפני' ב' או ג' דקלא אית לי', ולפמ"ש לעיל דלא סמכי' דשלוחי' ישמעו הקול דלא איכפ' להו כ"כ או דלא יגיע הקול לאזנם דלא ידוע לכל שהוא שליח הבעל והעיקר שהאשה תשמע והיא לא ידעה הדין דבטלה כולה וגם לפי הפשוט דשליח ישמע הקול מ"מ א"ש הגם שאלו שבטל בפניה' ת"ח וגם השלוחי' אטו אלו שבטל בפניה' משמיעי' קול גדול ולא יסף עד שמגיע לאשה או לשלוחי' אלא הם מוציאי' קול שבטל זה את א' מן השליחי' וחברא חברא אית לי' ואלו ששמעו מן אלו שבטלו בפניה' ואלו מאלו ביניהו בודאי שלא ידעו הדין ולא ישמיעו הקול כדי שידעו השלוחי' או אשה ולא יהי' נכשלי' דלכן מוציאי' קול דסבורי' הם דלא בטלה מקצתו וליכא נפקותא בהוצא' הקול בזה שבטלו בפניו יודע ואחריו בשליחותי' קיימו וא"ש עיי'. לפ"ז אם כל השלוחי' ועדי' ת"ח ועומדי' בשע' שמבטל א' מהם בפניו ובפניה' ליכא למיחש למידי דהאם הם יודעי' הדין לכן קאמר רשב"ג א"י לבטל אלא זה בפני זה דזה מלתא דפסיקא דאין יוכל לבטל שלא בפני כולם אבל בפני כולם לא פסיקא דאם הם ת"ח יודעי דין מהני כנ"ל:
אלא דקשה לקמן דמבעי' לי' אי משום עדו' שבטלה מקצתן הול"ל דאיכא ביניי' כשמבטל א' בפני כולם משום דצריך בי עשרה למשלפי' מהני ומשו' דבטלה כולן ל"מ כשאינם ת"ח והוא ע"ד ראי' רמב"ן דל"מ בפני עדי' אחרי' מדל"א א"ב קשה כהנ"ל וצ"ל דתוס' ס"ל כדחי' רשב"א לראי' רמב"ן. ויותר נ"ל היכא דכולם עומדי' במעמד א' ומבטל לא' מהם גם רשב"ג ס' דל"א בטל מקצתו בטל כולו דכ' הפ"י דלאו דינא הוא כמו בכ"מ עדי' שבטלה מקצתו אלא דס"ל לרשב"ג מסתמא דעתו שיהי' כולם בטלי' ונ"ל זהו דוקא כשמבטל א' בפניו והאחרי' לתניהו אמרי' מסתמא רוצה בביטול כולם והא דל"א רק שמבטל זה שלפניו ול"א שמבטל כולם מפני שהוא בפניו מזכיר אותו ובכללו אחרי' ומפני שאינו כאן לא מזכיר' אבל כשעומדי' כאן ואמר בפני כולם ואמר שמבטל זה בודאי אם הי' דעתו לבטל כולם הי' אמר כן מאי שנא זה שאומר שמבטלו ומ"ש אחרי' ש"מ דאין רוצה לבטל רק את זה כנ"ל נכון ולק"מ ועיי':
וכ' תוס' לפמ"ש אף זה מעיקר התקנה ע"כ למ"ד מפני תק"ע לא דמי להדדי כוונתם רצוי' למ"ד משום ממזרי' א"כ לאחר התקנה גם זה הי' מן התקנה שלא לבטל זה שלא בפני זה משום ממזרי' כמו שלא לבטל בפני ב' מהאי חששא הגם שמג' ואילך רק משום תק"ע דג' יש להם קול אבל במבטל זה שלא בפני זה ל"מ קול דיטעו בדין ונשאר חשש ממזרו' והכלל בכלל התקנה אבל למ"ד בפני ג' דלא הי' התקנה רק משום תק"ע ושלא בפני זה משום ממזרו' ב' תקש' הי' זה שלא ב"ז משום ממזרו'. ובשליח א' משום תק"ע דבזה שלא בפני זה ל"ש תק"ע כמ"ש המל"מ ועיי' מהרש"א. ולפע"ד נ"ל דגם לשיט' רש"י א"ש במרווח גם למ"ד משום תק"ע דנ"ל הגם דרש"י כ' אף זה מן התקנה ולא רצה לומר כדס"ל לתוס' בתי' שני דחשש זה שלא ידעו הדין הוא חשש ממזר' כ"כ כמו קוד' התקנה בפני ב' או ג' היינו למ"ד בפני ב' דלא חששו כ"כ לממזר' אלא בפני א' דאיכא חשש יותר דממזר' ועל ב' הגם דלא גלוי ולא נשמע כ"כ ל"ח ה"ה דל"ח שמא יטעו בדין זה דבטלה כולה ותוס' ס"ל דהוא חשש כמו בפני א' קוד' התקנה זה לא נראה לרש"י ולכן כ' גם זה מעיקר התקנה דהא קיי"ל כמ"ד בפני ב' אבל מודה רש"י למ"ד בפני ג' ולא הי' סגי בפני ב' הגם דאי' לי' קלא כיון דאינו קול ברור כ"כ חששו לממזר' ה"ה דחששו במשקל לחשש שישמעו ולא ידעו דבטלה כולה והא"ש למ"ד משו' תק"ע לדידי' דחששו קוד' התקנה לממזר' הגם שאינו חשש כ"כ ה"ה דחששו שלא ידעו הדין ולק"מ ועיי' כי נכון הוא: ומיושב ג"כ הא דפקפק תוס' מדמספקא לי' אי הלכה כרשב"ג בבטל מקצתו ואפי' דיעבד הא קי"ל כרבי ולפמ"ש י"ל דס"ל כמ"ד בפני ג' וגם קוד' התקנה חששו לחשש שישמעו ולא ידעו כי בטלה כולה ואפי' לרבי בטלו אינו מבוטל ולהך מ"ד גם רש"י מודה כדכתיבנא. והרווחנו בזה עוד דל"ק מה שהקשה פ"י לתי' קמא של תוס' עד דלא חידש חשש זה דיטעו ולא ידעו כי בטלה כולה למה ל"מ כשמבטל בפני ג' או ב' הא משום תק"ע ליכא. ולמ"ש י"ל תוס' ידע גם בתי' קמא דיש לחוש שיטעו בדין זה אלא דלא ס"ל שיהי' חשש כ"כ כמו קוד' התקנה דיהי' לרבי אינו מבוטל לכן הוצרך לתרץ דהוכח' הש"ס מדמהני לרבי אפי' בפני א' או בשני' זה שלא בפני זה ולתי' ב' חידש תוס' דהאי חששא במשקל כ"כ כמו לפני התקנה בב' או ג' ולק"מ:
ע"ב. והנך לא ידעו וכתבו ושרו א"א לעלמא. בכאן ל"א משום ממזרים כמו לעיל מפני תק"מ נ"ל עפמ"ש לעיל דהא דאמר מפני תקנת ממזרי' דמ"ד בשנים ס"ל בג' תיקנו משום פרוצות דשמע' ונסבא ולכן אמר משום ממזרו' דמשום איסור דידה לא עבדו תקנתא וגם לתוס' דס"ל דבג' לא כ"ע מודו משום עגונו' מ"מ כתבתי גם לתוס' עיקר הטע' משום פריצות דבשנים שמע' דג"כ קלא אית לי' אלא דליכא קול ברור ופריצות לא תחוש לקול שאינו ברור ושלא נודע לכל ולכן אמר משום ממזרו' עיי"ש לעיל משא"כ כאן דכ' תוס' דחיישי' לטעו' שלה שתטע' שלא בטלו כולם שפיר אמר ושרו א"א לעלמא ותכשל באיסור א"א כנ"ל ועיי':
והנה פשיטא לתוס' דתק"ע ל"ש כאן ופשוט כוונתו כיון שצריך לטרוח לבטל בפני א' או ב' מעשרה ל"ש תו תק"ע וכ"כ מל"מ וכן מוכח מגמרא דלא נקיט רק הטע' משום דשרו א"א דעלמא משמע דטעם זה:
לכ"ע הוא ולא משום תק"ע ולרש"י דס"ל דגם זה מן התקנה היינו למ"ד בפני ב' וכהלכתא אבל למ"ד בפני ג' צ"ל דקוד' התקנה הי' ולכן כ' דלרש"י לא דמו אהדדי ועיי' מהרש"א. וצ"ל כיון דלמ"ד בפני ג' עכצ"ל דקוד' התקנה אין מבטלי' זה שלא בפני זה מה הכריח רש"י לומר למ"ד בפני ב' גם זה אחר התקנה נתקן. ונלפע"ד דס"ל לרש"י כמ"ש תוס' בתי' שני דטעמא דאין מבטלי' זשב"ז משום דלפעמי' יטעו דלא בטלו כולם אלא מה דכ' תוס' בפשיטו' דגם לרבי אינו מבוטל כמו קודם התקנה דאיכא חשש ממזרו' ביותר זה לא ס"ל לרש"י למ"ד בפני ב' וקוד' התקנה ל"ח לחשש ממזר' דאיכא בב' אלא בא' דאיכא חשש ממזר' טובא כמ"ש תוס' ולכן גם לחוש שמא יטעו דלא בטלו כולם אינו חשש יותר קרוב במשקל מחשש ממזר' בב' דלא חששו לו קוד' התקנה לכן כ' רש"י דגם זה מן התקנה כשתיקנו לחוש לחשש ממזר' דאיכא בב' חששו גם להך חששא דיטעו בדין לפעמי'. אבל למ"ד בפני ג' וחששו קוד' התקנה לחשש ממזר' בב' כן חששו לשמא יטעו וס"ל לרש"י ג"כ דקוד' התקנה הי' כנ"ל נכון:
והא"ש דל"ק מה שפקפק תוס' לרש"י ממה דמספקא לש"ס הי כרבי והי כרשב"ג ולפמ"ש מספקי שפיר דאולי כמ"ד בפני ג' ס"ל וגם קוד' התקנה לא יוכל לבטל אלא זה בפני זה וגם לרבי אינו מבוטל. וי"ל ג"כ קושי' פ"י על תי' קמא של תוס' הא רשב"ג סתמא אמר ואפי' מבטל בפני ג' וד' ולמ"ש א"ש דתוס' גם בתי' קמא ס"ל הך סברא אלא דס"ל דוקא לרשב"ג ולאחר התקנה אבל קוד' התקנה לא והוצרך לומר דהוכיח דרבי גם במבטל בפני א' או ב' קאי ולתי' שני חידש דחשש שמא יטעו אלא אפי' קוד' תקנה לרבי כנ"ל ועיי':
ודע למ"ש תוס' דחיישי' שמא יטעו אפי' במבטל א' בפני כולם איכא חשש זה והול"ל אין מבטלי' זה בלא זה עד שמבטל כולם וגם הא איכא בינייהו ללשון משום דעדו' שבטל מקצתו אפי' בפני כולם לא ומשום דצריכא בי עשרה בפני כולם יוכל לבטל אחד וצ"ע:
צריכא בי עשרה למשלפי' בקושי' תוס' ותרוצו הנכון כמ"ש מהרש"א בכוונת תוס' דקאי אי פליגו בעדו' שבטלה מקצתו דסגי שיאמרו דאם נתנו אחרי' דבטלו א"מ והפקיעו הקדושי' אבל כשכותב ונותן זה שמבטל בפניו למה יהי' בטולו אינו מבוטל ומה שהקשה מהרש"א על תי' תוס' נימא דרבי ס"ל ג"כ בטלו כולו אלא דס"ל דסגי לבטול אחרי' אבל יוכל אותו שמבטל בפניו. קושי' מהרש"א ל"ק רק לתי' ב' של תוס' דגם לרבי אם בטלה כולו ל"מ בדיעבד ומזה הוכיח רש"י דס"ל בטלה כולו לזה הקשה מהרש"א שפיר דלמא ס"ל יוכל דיעבד לזה שבטלו בפניו אבל לתי' קמא של תוס' דלרבי בטלו מבוטל גם בזה חוץ כשמבטל בפני א' או ב' למר כדאית לי' לק"מ דאיך אפשר דס"ל יוכל לכתחלה דזהו שמבטלו בפניו יוכל לכתחלה ולאחרי' לא הא כשמבטל זה לכתחלה יצא תקלה כיון דבטלו מבוטל. ממילא גם זה שבפניו לא יבטל ולק"מ רק לתי' ב' והבן:
והנה תי' תוס' צריך תבלין והסבר ונ"ל דתוס' בקושי' ס"ל ג"כ דלכתחלה ודאי לא יבטל א' בפניו ואחרי' יתבטלו ממילא הגם דלא יצא תקלה כיון דלאחרי' מתקנתא בטלו אינו מבוטל היינו ע"י הפקע' בודאי לא ניחא להו לרבנן להפקיע קדושי' כ"ש בנשוא' לא ניחא להו לשווי' ב"ז ולכן לכתחלה לא יבטל זה שלא בפני זה כדי שלא יבוא עי"ז לאפקעת' כשיכתבו ויתנו אחרי' ובהא לא שייך מה כח ב"ד יפה דהא אין זה מעיקר תקנתא וליכא מכשול ואיסור כמו אם יהא בטלו מבוטל ודייק לשון התוס' שכ' למה בזה שמבטל בפניו לא יועיל יתקנו דבאחרי' לא יועיל אבל לכתחלה ודאי לא מטעמ' שכתבתי וע"ז תי' תוס' שפיר כיון שהוצרכו לתקן לגבי אחרי' שאין ביטול מועיל תיקנו נמי שלא יהי' לו כח לבטל בזה הגט כלל היינו כיון דלכתחלה אסור כדי שלא להביא לידי אפקעתא רק בדיעבד מהני וכיון שהוצרכו לתקן דלגבי אחרים ל"מ השוו מדותי' בתקנה זו דגם לזה שבפניו ל"מ דיעבד שלא לחלק ועוד מאחר שלכתחלה אסור אפי' לזה שמבטל בפניו ובדיעבד מהני יטעו דגם לאחרי' ליכא רק לכתחלה לכן אמרו שלא יהי' לו כח כלל לבטל בזה הגט וזה מצינו בכמה דוכתא באיסורי חכמי' בר"ן ע"ז בגזיר' סתם יינם שאסרו בשתי' ואסרו ג"כ בהנא' משום יי"נ שלא יטעה כמו שזה אסור ואינו אסור בהנא' כן יי"נ ועיי' פ"י ר"פ לולב הגזול: וארווח לנו הא דהעמיד תוס' קושי' זו על דלשלפי' בי עשרה ומקשה אלעיל לעדו' שבטלה מקצתו וזהו מן הדוחק שיש בדברי מהרש"א ועיי' פ"י. ולמ"ש א"ש דמ"ש דקושי' תוס' לכתחלה ניחא דאסור לבטל אפי' לזה כדי שלא יבוא לידי תקלה אבל קשה למה בדיעבד ל"מ לפמ"ש מקוד' דאי יוכל היינו לכתחלה אלא ממילא לרשב"ג דיעבד נמי ל"מ אבל רשב"ג ל"א רק אינו יוכל לכתחלה ועיי' לשון רש"י. רשב"ג א"י שאף זו מן התקנה ואם בטלו איני מבוטל דמה כח כו' נראה דמפרש א"י דר"ג לכתחלה וממילא נשמע דאינו מבוטל כיון דס"ל דמבטל שלא בפניו מ"כ ב"ד יפה לפ"ז ל"ק למה יהי' זה שמבטל בפניו א"מ בדיעבד מנ"ל דס"ל לרשב"ג דאינו מבוטל הא בלשונו ל"א רק דאינו יוכל לכתחלה ובאחרינא ממילא ל"מ דיעבד כיון דאיכא חשש איסור ממזר' וא"א אבל זה שבפניו באמת מהני דיעבד ולק"מ קושי' תוס' אלא דאם כן הוא כד איבעי' לי אם משום עדו' שבטלה או משום צריך בי עשרה כו' הו"ל לומר דאיכא ביניי' אי משום בטלה כולה זה שמבטל בפניו בדיעבד מהני ואי משום צריך בי' עשרה ל"מ דיעבד כעין ראי' רמב"ן וע"כ דס"ל לש"ס גם לטעם משום דבטלה כולה גם זה שמבטל בפניו ל"מ דיעבד והקשה תוס' שפיר ולכן העמיד הקושי' על דקאמר צריכא בי עשרה דמשמע דומי' דבי עשרה דאפי' לזה ל"מ דיעבד וא"ש עד"פ קצת: איבעי' להו כולכם מהו כ' רשב"א בשם רמב"ן דמביא ראי' דאי בעי למשלפי בי עשרה צריכי' אות' עשרה דוקא דאלת"ה הו"ל למבעי' אי משו' דבטלה מקצתו בעי בפני אלו דוקא ואי משום דבעי למשלפינהו בי' עשרה סגי באחרי' ורשב"א דחה ראי' זו דל"א א"ב אלא אבעי' להו. ולפי ראי' רמב"ן קשה לי הי' יוכל לומר נ"מ פשוטה אי משום דבטלה מקצתו ותקנתא הוא ואפקענהו רבנן לקדושי' מותרי' בקרובי' זה בזה ומותר' לכהן וכדומה גם לפי שכתב רא"ה ריש כתוב' ורשב"א דאסור' בכ"ז מדרבנן ומדאוריי' שרי' אבל אי משום דבעי למשלפי' ב"ע אסורה מדאורי' דגט דאוריי' הוא וצ"ע. וצ"ל דרמב"ן ס"ל כמ"ש רא"ה שם דבאמת לא הפקיעו דאנן סהדי שאין רוצה בהפקע' ולא מבטל בלב שלם עיי"ש ולזה א"ש דל"א נ"מ זו וא"ש. ורבותיו של רא"ה וכן נראה מתוס' לעיל ע"א דהקשו כל הקושי' שהקשה דס"ל דלא אפקעתא איכא צ"ל דס"ל כמ"ש רשב"א דלאו בדרך א"ב קאמר אלא דאיבעי' הכי הוי. וי"ל כאן כולם מודי' דליכא אפקעתא דניחא לי' שלא יהי' אפקעת' כיון דסו' כ"ס ל"מ בטולו ומאן דל"ל בכל בטלו א"א כן משום דלאו אומדנא דמוכח הוא ולא אתי דברי' שבלבו שלא יהי' בטול מבטל דבור בפה מלא שמבטל אבל כאן דלא אמר מפורש דמבטל לכולהו רק דס"ל לרשב"ג סתמא כפירושו דגם לכולם מבטל אמרי' כיון דאפקעינהו רבנן לא מבטל בלב שלם או שאין בלבו לבטל אחרי' כלל כדי שלא יפקיעו קדושין מיני' ועיי'. אלא תינח לגבי אחרי' שלא אמר אבל לגבי דידי' שמבטל בפניו בפה מלא ל"מ לשיטה זו מה שחושב בלבו שלא יהי' ביטול כדי דלא לאפקיענהו לקדושי' מיני' דהא אמר מפורש שמבטלו ומותר' לכהן ולקרוביו משום אפקעינהו ואיכא נ"מ כשנתן זה שבטלו בפניו דמותר' מדאוריי' לכהן ולקרובי' זה בזה משא"כ אי משום דבעי למשלפי ב"ע וע"כ דס"ל כדחי' רשב"א ויצא לנו עכ"פ חידוש דין להך שיטה דאם נתן זה שבטלו בפניו מותר' מה"ת לכהן ולקרובי' וכשנתן א' מן האחרי' אסורה מדאוריי' בכל ויש לעיין עוד:
וי"ל עוד דעד כאן לא הביא רמב"ן ראי' מדל"א נ"מ דל"ב אות' עשרה דיש בו חידוש דין הא גופא דל"ב אותן עשרה והו"ל לומר נ"מ זו אבל הך נפקותא אם מותר' מדאורי' לקרובי' וכהן אין בו חידוש לכן קאמר ולא איבעי' להו בזה דין דבכולכם ל"ח דידעו שצריכי' לחתום בפני זה: והני כיון דאמר כולכם כו' צל"ע לפמ"ש תוס' דחיישי' שמא ישמעו שבטל א' ולא ידעו כי בטל לכולם א"כ גם בכולכם יש לחוש שיחתמו הם כיון שבטל א' תו לא צריך לו ויטעו שלא בטל כולם ואיכא מכשול וצ"ל דמשום הא לחוד שיטעו בדין לא חששו אלא בצירו' שלא ישמעו ויטעו בדין הוי כחשש קוד' התקנה ג' בג' דאיכא קול מ"מ מיעוט דלא שמעו כמ"ש פ"י במתני' ובהג"ה מל"מ ובצירו' דיטעו חששו ובכולכם נשאר רק שטעו בדין לא חששו כן י"ל. וא"ש טפי מ"ש בסמוך דקמ"ל אגב דבכולכם ל"ח לתקלה זהו חידוש דיש מקום לחוש משום שלא ידעו שבטלו כולם קמ"ל דלא חיישינן וא"ש ועיי' ב"י סי' ק"כ ועיי' ג"פ:
והנהו כיון דל"א כולכם לא מצי כתבו כו' יש לעיי' לפמ"ש הנב"י קמא חא"ע סי' צ"א דהא דיוכל לומר לעשרה כתבו הא בשעתו אין מבורר הוא שלוחו לכתוב ולחתו' ואין ברירה משו' דל"צ שיהי' התחלת שליחות' אלא בשע' שכותב וחותם ואז מתחיל ול"צ לומר הוברר למפרע זה לא תלי' באם יש או אין ברירה עיי"ש לפ"ז י"ל הא דס"ל לרשב"ג בטלה כולה היינו דאמרי' סתמא בדעתו לבטל כולם הגם דדברי' שבלב הוא כיון דעדיין לא נתברר מי הוא שליחו ומתחיל השליחו' בשעה שיבררו מעשרה מי הכותב וחות' וכיון דעדיין לא חלה השליחו' נתבטל במחשבתו שלא יהי' שליחותו מתחלה כשיבררו ביניה' מי יהי' שלוחו וכמו דס"ל לר"י ר"פ האומר בקדושי' קדשה לאחר למ"ד יום חוזר' בה כיון דמחוסר זמן והה"נ וכ"ש הכא שעדיין לא חלה השליחו' כלל עד שיבררו אבל היכא שאמר כולכם דנעשו כולם שלוחי' מיד ע"פ דבורו אפשר דס"ל לרשב"ג דלא בטלו כולם דאין זה אומדנא דמוכח כ"כ עד שנאמר דאתי' ומבטל דבורו שיהי' שלוחי' ומבריי' דאמר לשני' דפליגו רבי ורשב"ג ולהך צד משו' עדו' שבטלו מקצתו ובעידי מסירה י"ל ג"כ דלא הוברר בשעתו מי יתן משו"ה בטלו שניה' מכח אומדנא דלא מוכח כ"כ אבל באמר כולכם מנא לאיבעי' להו בפשיטו' דגם בכה"ג ס"ל לרשב"ג דבטלו כולן וצ"ע. מזה נראה לי ראי' למ"ש בקצה"ח סי' ס"א דדבר זה לא תלי' בברירה דעשה לכולם שלוחי' עיי"ש ומביא תשוב' הרשב"א שבב"י סי' קמ"א ומהתימא על הנב"י שהי' נעלם ממנו תשוב' הרשב"א הנ"ל ולא יאונה לצדיק כו' דמ"ש שם דאשה שתלתה ש"ק שלה בדע' אחר דמהני ביון דא"צ לומר הוברר למפרע ולא החליט הדבר למעשה ויפה עשה ואפשר ספיקתו של הרשב"א דלא תלי' בברירה משו' דל"צ לומר הוברר למפרע ועיי':
הב"ע בעדי הולכה ה"נ מסתברא כו' כ' רש"י וטעמא משו' חששא דלמא אזיל כו' נראה דאי בעדי מסירה איירי בוודאי פליגו בעדו' שבטלה מקצתה כי' ואמת אינו כן דעדיין י"ל דבצריך עשרה למשלפי' פליגו ור"א לא להוכיח בא אלא שי"ל דבעדו' שבטלה מקצתה פליגו וי"ל ג"כ דבצריך למשלפי' פליגו ונ"ל לפי דאמר ה"נ מסתברא מוכח דפליגו בבטלה כולו דאי בצריך למשלפי' א"כ רישא בין בעדי כתיבה ובין בעדי מסירה פליגו דמ"ש א"כ לא א"ש סיפא אמר לזה בפ"ע ולזה בפ"ע כו' דלא שייך רק בערי מסירה והא רישא גם בע"כ איירי ועכצ"ל דפליגו בבטלה מקצתה וגם רישא רק בע"מ איירי וא"ש סיפא אמר לזה בפ"ע כו' על דאיירי רישא וא"ש מ"ש רש"י כד הוכיח מסיפא דבע"מ איירי ע"כ טעמא דרשב"ג משו' חששא וא"ש ועיי' בסמוך:
דלמא כריב"ק ס"ל עיי' רשב"א שהקשה הא קיי"ל כריב"ק ולמה אמר דלמא ונדחק והניח בצ"ע ואני בעניי מצאתי מקום ישוב ע"פ מ"ש לעיל בסמוך דבאמת הי' ראוי דאין הלכה כריב"ק יחיד ורבי' הלכה כרבי' חוץ כשנמצא סתם בריי' כיחיד נראה דהלכתא כך והנה לר"א דמוקי בריי' בע"מ א"ש הבריי' דלא כריב"ק והי' דחוק לי' למוקמי בריי' דלא כהלכתא והא אפשר לתרץ הבריי' כרבא דלא כריב"ק וכהלכתא והיינו ה"כ מסתברא דקאמר ולא אמר דייקא נמי דאפשר דאתי' כריב"ק אלא דלא מסתבר למוקמי בריי' כיחידאי ודחה דלמא כריב"ק ודלא כהלכתא ולכן אמר דלמא. ונקדי' מ"ש בסמוך דאי סיפא בע"מ דווקא מוכח דרישא ג"כ בע"מ דווקא ופליגו בעדות שבטלה מקצתו ולפי דדחה דלמא כריב"ק לא מוכח מידי והנה הרשב"א כ' דעיקר דפליגו בצריך עשרה כו' כמ"ש ר"א בריי' בע"מ דיחוי בעלמא דמסתימ' הבריי' משמע דגם בע"כ איירי ועוד מביא ראי' מלקמן דמקשה ולבדר אבדורי ש"מ דהעיקר דפליגי בצריך למשלפינהו לפ"ז א"א לפרש סיפא דווקא בע"מ דהא רישא גם בע"כ ומוכח ע"כ דאתי' ברי' כר"י ב"ק ולכן הלכתא כריב"ק כיון דסת' בריי' אליבא דרבי ורשב"ג הכי ס"ל אבל כל שלא נפשט דבצריך למשלפי פליגי לא מוכח מבריי' דהלכה כריב"ק וא"ש דר"א ודלמא דקאמר סתמא דש"ס ולאמת וודאי בריי' כריב"ק וש"מ הלכתא כוותי' וא"ש נכון מאוד ועיי':
אמר ר"י לחזי אנן כו' כ' תוס' הגם דס"ל כרשב"ג ולא עשה איסור מ"מ נגדי' רב משו' לעז הא דלא כ' תוס' משו' דגורם לשווי' בעילו' זנו' למפרע תינח נשואה אבל בגט ארוסה וקדש בכספא ליכא נדנוד איסור כלל לכן הוצרך תוס' לומר משו' לעז ולשיטת רא"ה ורשב"א ריש כתוב' דלאמת לא הפקיעו דאנן סהדי דלא ניחא לי' באפקעתא אפי' בארוסה כ"ש בנשוא' דלא להוי ב"ז וא"כ גם בנשוא' צ"ל משו' לעז:
ורש"י בקדושי' י"ג ע"ב כ' רב מנגיד על דמבטל גיטא מי שמבטל השליח בפניו שמא לא ידעו אחרי' מבטולו ויתן ליד האשה לא רצה רש"י במ"ש תוס' דלא נ"ל דמשו' לעז נגדי' או דכיון סתמא מאן דמבטל גיטא הול"ל שלא בפניו משמ' לרש"י דמבטל גיטא אפי' בפניו נגדי' רב ותוס' הקשה על רש"י שם אטו ברשיעי עסקינן שנחשוד את השליח שיכשול וחוטא ולא לו ועיי' פ"י שם שיצא להציל דבדבר ערוה חיישי' ומביא ראי' מריש מכילתי' דמקשה דהוי דבר שבערוה דחיישי' לזיופי והה"נ חיישי' ובמח"כ אין דמיונו עולה יפה דשם בעי עדו' דאינו מזויף מקשה שפיר אבל כאן שנחשוד שיתנו לאשה אחר ששמע שהבעל בטלו תמוה ולפע"ד נראה בישוב קושי' חמורה של תוס' כשנדייק לשון רש"י שכ' אם מסר גט לשליח והגיע בשליח וצ"ב למה כ' והגיע בשליח ולא כ' אחר שמסר לו בטלו ונ"ל דכוונ' רש"י דווקא בהגיע דדייק ש"ס ר"פ דלא רץ אחריו רק הגיע במקרה וקס"ד דלצעורי קמכווין כיון דלא טרח ורץ אחריו קמ"ל והגם דאנן ל"ח לצעורי אבל יש לחוש שיהי' שליח סבור מדלא רץ אחריו דלצעורי' קמכוון הגם דרש"י כ' דלצעורי היינו שלא יתן לחודש וחדשי' א"כ אם השליח יחשוב כן לא יתן עד שיצוהו הבעל למתי יתן הא כ' רשב"א די"ל לצעורי שאינו מבטלו כלל ורש"י לא ניחא לי' לפרש כן כתבתי שם לעיל דס"ל דאין זה אומדנא דמוכח דמבטל דבורו שאמר שיבטלו אבל לזמן אין זה סתיר' לדבריו עיי"ש וכ"ז דאנו לא ס"ד דלצעורי' ולא בטל כלל ס"ל לרש"י דלא ס"ד שיהי' אומדנא דמוכח לומר כן ולכן כ' לזמן חודש וחדשי' בטלו אבל למיחש דהשליח סבור הוא דלצעורי קמכוון ולא בטלו כלל בלב שלם ויתן לה וזהו שכ' רש"י והגיע בשליח דווקא אבל רץ אחרי' לא נגדי' רב וי"ל עוד גם היכא שרץ אחריו נגדי' רב דהא תיקנו שלא לבטל שלא בפניו משו' תקנ"ע שלא יהי' קל לו לבטל ותהי' עגונא והעמיסו עליו טרחה זו שיהי' רץ אחרי' דווקא ולא שכיח שיטרוח לרוץ אחריו ומ"מ מי שעושה כן שרץ אחריו ומבטלו נגדו רב כדי שיהי' נמנעי' לעשו' כן שלא תשאר עגונה אבל מי שהגיע בשליח וראה כי מתעצל בשליחותו משו"ה בטלו וכתבנו לעיל דה"ט דל"א לצעורי דאמרי' הא דלא רץ אחריו שלא הי' מבטלו רק מפני שהגיע וראה שהתעלל בשליחותו וכי כן אין ראוי לנגדו דהא משו' מלתא בטעמא בטלו אלא בכה"ג איכא למיחש שיחשוב השליח דלצעורי קמכוון כדס"ד דאנן אמרי' משום דלא רץ לצעורי קמכוון וא"ש סתימ' ר"י משמי' דרב דנגדו למאן דמבטל גיט' בין ברץ אחריו בין בהגיע כנ"ל ועיי':
וחזר רבי ועשה כרשב"ג קושי' תוס' מבואר וראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל ושם כתוב לאמור בישוב קושי' תוס' דצ"ל הא דאמר ר' פרטא לרבי מה כח ב"ד יפה וכי לא ידע דרבנן לא ס"ל מה כח ב"ד יפה ורבי כוותי' ס"ל וגם על רבי תמוה דחזר בו מיד וע"כ דרבי כבר חזר כאן בגט וס"ל כרשב"ג משו' מה כח ב"ד יפה וכשבא מעשה בשומ' לפני רבי רצה לעשו' מעשה כרבנן והחזירו ר"פ והזכירו דכבר חזר בו בגט וס"ל דמה כח ב"ד יפה וחזר רבי מיד והא"ש דמוכח מר"פ ומחזרתו של רבי דכבר גם כאן חזר בו אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י:
ואמר להו זילו אטמורי כ' רש"י ר"י לסהדי והקשה פ"י מאי מקשה לבררו אבדורי הא ע"כ צריכי' להיות פעם ביחד בשע' חתימה שאין חותמי' זה בלא זה ואז יבטלם זה בפני זה ומזה הוכיח דגרסא שלפנינו אמר לן עימורו היא העיקר ולפע"ד קושי' זו א"צ לפני' דהכי אמר אטמורי וכתבו בכלל וכתבו כתיב' הגט וחתימ' ושפיר מקשה למה להו לאטמורי לבדרי כו' היינו כל זמן כתיב' הגט שא' מהם כותב לא צריך לאטמורי אלא לבדרו ובשע' חתימה יטמרו מפניו וזמן חתימ' זמן קצר הוא וזמן כתיבה הרבה יותר ול"ל לאטמורי כ"כ ולק"מ אלא דהי' יוכל להקשו' כיון דשני' הוי לא צריך לבטל אלא א' ממילא בטל הכל כיון דלא עשה שלוחי' רק ב' ולא מהני הא דבררו אלא די"ל דרש"י ס"ל דקושי' ש"ס כהך לשנא דפליגו בצריך בי עשרה כו' ושפיר מקשה ותוס' דכ' דקושי' גם אי פליגו בעדו' שבטלה מקצתו הי' לו ע"כ הגרסא כמו שכתוב' לפנינו ולרש"י איכא ראי' דנקטי' לעיקר דפליגו בצריך עשרה למשנפי' ורשב"א מביא ראי' משו' דלא ניחא בי' שיגזרו כ"כ שמא עד שלא יבטל בפני' יתן א' מהם ולגרס' רש"י איכא הוכחה אלימא ועיי':
אלא ש"מ חדא כרבי וחדא כרשב"ג כו' הרמב"ם כ' דיוכל לבטל זה שלא בפני זה ואפי' בפני שני' אחרי' עיי' הה"מ ולח"מ בכל אריכת דבריו לא העלה דבר ברור והנה מ"ש הרמב"ם יוכל לבטל נראה דיעבד קאמר מדכ' אפי' בפני שני' אחרי' והא בפני שני' בדיעבד הוא הה"נ יוכל דיעבד כ"כ הה"מ וב"י לפ"ז לא נתבאר ברמב"ם כלל דלא בטלה כולה דהא בדיעבד מהני גם אם בטלה כולו ולפע"ד דמוכח מתוכו דל"ב כולו דהא לפני א' ס"ל לרמב"ם דדיעבד ל"מ או משו' דאין דבר שבערו' פחות מב' או משו' דאיכא חשש ממזר' ביותר כמ"ש תוס' יהי' מאיזהו טע' שיהי' והא כ' הרמב"ם דיוכל לבטל זה שלא בפני זה היינו אפי' מבטל רק א' בפניו ואי בטלו כולם שלא בפני' אפי' דיעבד ל"מ ואפי' זה שבטלו בפניו כמו לרשב"ג ונשמע ממילא מדברי רמב"ם דס"ל לא בטלו כולם כנ"ל פשוט:
אלא דהא גופא קשי' למה לא כ' הרמב"ם יותר דאפי' לכתחלה מותר כיון דל"ב כולם ליכא חשש כלל, ולומר דבאמת יוכל לכתחלה איך כ' ואפי' בטלו בפני שני' אחרי' הא זה אסור לכתחלה דמבטל את א' מהם שלא בפניו. ונלפע"ד ליישב כשנבין מה רצה רמב"ם במ"ש ואפי' בשני' אחרי' הרי דין זה כבר כ' בהלכה שלפניו שיוכל לבטל שלא בפניו בדיעבד בפני שני' ולא חידש לנו מידי מ"ש עוד הפע' בהלכה זו וצ"ע. ולכן נ"ל דמה דכ' יוכל לבטל היינו לכתחלה ומ"ש אפי' בפני שני' אחרי' היינו באופן שכ' בהלכה שלפני' דמהני בפני שני' בדיעבד ולכתחלה לא וא"צ לפרש שני' דלכתחלה לא והא דקמ"ל בזה נ"ל דטובא קמ"ל די"ל טעמא דרבי דס"ל לא בטלה כולה הגם דאיכא סברו' דבטל כל השליחו' כדס"ל לרשב"ג כיון שחוזר ממקצתו מסתמא חוזר בכולו י"ל דס"ל לרבי כיון דאם מבטל כולם והוא שלא בפניו עובר על תקנת חכמי' דאמרו שלא לבטל שלא בפניו מסתמא אינו עושה נגד תקנתו וסתמא דלא מבטל רק זה שמבטלו בפניו ולא לאחרי' שאינם לפניו כן י"ל לפ"ז כשמבטלו א' שלא בפניו בפני שני' אחרי' הרי עושה נגד תקנת חכמי' הא דמודה רבי דאמרי' מסתמא בטל כל ענין השליחו' וכמו שמבטל לזה שמפרש שלא בפניו ה"ה כולם וה"א דל"מ וס"ל לרמב"ם כמ"ש תוס' בתי' ב' דאי הי' ס"ל לרבי דבטלה כולה הא גם בדיעבד ל"מ כמו קוד' התקנה בפני א' או ב' וקמ"ל הרמב"ם אפי' בטל א' בפני שני' אחרי' שלא בפניו באופן דכ' בהלכה שלפניו דמהני בדיעבד בפני שני' סד"א אבל בכה"ג שבטל א' שלא בפניו דבטלו כולם ל"מ הביטול אפי' דיעבד שיטעו בדין שלא בטלו כולם כמ"ש תוס' קמ"ל דמהני דיעבד גם בכה"ג שכבר עושה נגד תקנ' חכמי' ס"ל דל"א דבטל כולם דל"ל כלל האי סברא כיון שבטל מקצתו רוצה לבטל כל השלוחי' וא"ש:
ומנא לי' לרמב"ם לאמת דרבי גם כה"ג ס"ל דל"ב הוא נ"ל דיש הוכחה לזה מדקאמר ש"ס ל"ל להו לאטמורי לבדרי אברורי ש"מ כרבי ס"ל וכ' תוס' דקאי מסתמא גם אי פליגו בבטלה מקצתו. והנה הא דאמר אטמרי ש"מ כרשב"ג ס"ל דשלא בפניו ל"מ צ"ב מנ"ל דלמא סמך שלא יעשה נגד תק"ח צ"ל כיון דאנוס הוא ואינו רוצה בגירושין בודאי יעשה כל טצדקי ויבטל שלא בפניו ש"מ כרשב"ג ס"ל דבטלו א"מ וא"כ איך הוכיח מדל"א לבדרי אבדורי ש"מ כרבי ואי ס"ל משום דלא חשוד שיבטל שלא בפניו ל"א בטלו כולו והא כאן דאנוס הוא הי' חושדי' אותה א"כ:
גם לרבי לא א"ש דהא נימא דבטלו לכולם והול"ל לבדר אבדורי דגם לרבי ל"מ כמו לרשב"ג וע"כ דס"ל לש"ס בפשיטות דלרבי ליכא חילוק ולא מהאי טעמא דלא ירצה לעבור על תק"ח ס"ל דל"ב כולו אלא דל"ל כלל הך סברא דבטלה לכולם ואפשר דפשיטא לש"ס הכי מדסת' ואמר יוכל לבטל זה שלא בפני זה משמע אפי' מבטל לזה שלא בפניו אלא בפני שני' אחרים וא"ש נכון דברי הרמב"ם ומזוקקי' שבעתי' בעזה"י:
והנה הרמב"ם לחלק יצא בין עדי כתיבה לע"מ וכ' הרמב"ם דס"ל כיון דלא מפורש אתמר דבע"מ קיי"ל כרבי ס"ל לרמב"ם דיש לחלק בין ע"מ לע"כ. והנה לא גלה לנו טעם לחלק ועיי' ב"ש דכ' דמשמע איפכא גם הב"ש לא הודיע לנו למה מסתבר יותר דבע"מ ל"א בטלו כולו ובע"כ דבטלו כולם. ונלפע"ד דמסתברא איפכא כמ"ש הב"ש וכן שיט' רוב ככל ראשוני' חוץ מרמב"ם וילפו ע"מ ממה דמצינו דהלכה כרבי בע"כ. ונ"ל די"ל בפלוגתא דרבי ורבנן גם רבי ס"ל דמסתבר דבטל לכולהו אלא דהוי לי' דברי' שבלב ולא אתו דברי' שבלב לבטל דבור השליחו' ורשב"ג ס"ל דהוא אומדנא דמוכח לכל ובהא פליגו. לפ"ז יש למצוא מקום לחלק בין ע"כ לע"מ בע"כ דליכא מעשה כלל דלא מסר להם מידי והוא עוש' אות' שלוחי' לכתוב ולחתו' וליכא רק דבור בעלמא אתי' אומדנא דבטל לכולם ומבטל לדבור בלי מעשה אבל גרע מזה ע"מ שמסר להם הגט והו"ל מעשה וכן ס"ל לר"י ר"פ האומר ומקשה לר"ל מדיוכל לבטל השליחו' ור"ל ס"ל כיון דמחוסר נתינה וכ"ז לענין דבור ודבור אבל כאן אומדנא נגד דבור שיש עמו מעשה הגם שחסר הנתינה מ"מ עדיפא הרבה מע"כ ורבי ס"ל בתרתי דל"ב כולו אפי' בע"כ ורשב"ג ס"ל בתרתי דב"כ צ"ל די"ל דהוא אומדנא אלימא טובא ומדקיי"ל כרבי בע"כ כ"ש בע"מ. ומיושב בזה מה דנתקשה פ"י תרתי ברייתו' פלוגתא דרבי ורשב"ג ל"ל בשלמא אי פליגו בצריך למשלפי' א"ש דהא דבטלה כולו אבל אי פליגו בבטלו כולו קשה וכ' ע"פ שיטת הרמב"ם דיש לחלק בין ע"מ לע"כ עיי'. ולפמ"ש טובא קמ"ל מבריי' דע"כ ה"א בהא ס"ל לרשב"ג דליכא מעשה קמ"ל בריי' בע"מ דהא אי פליגו בבטלה מקצתו ע"כ בע"מ איירי ואי מהת' ה"א בהא פליג רבי דאיכא מעשה קמ"ל בריי' בע"כ וא"ש נכון:
ויגעתי למצוא טעם לשיטת הרמב"ם דס"ל איפכא להלכתא ומצאתי בהקדם בשנאמר דגם רשב"ג ס"ל דלא אמרינן מדחזר משלוחיו שחזר מדעתו שלא לגרש כלל אחר שהסכי' בדעתו לגרש רחוק שיחזור בו אלא דס"ל דאמרינן כמו שמבטל את זה וחוזר בו כן חזר ומבטל כל השלוחי' שעשה אות' שלוחי' זה בפני זה לפ"ז יש לחלק בין ע"כ לע"מ לפי המבואר לעיל דס"ל לאביי באמר כתבו ותנו לא יאמרו לאחרי' שיכתבו משו' בזיון וכ' רש"י שעליו לכתוב ובוש שידעו אחרי' שא"י לכתוב בעצמו ולאלו שצוה מכירי' הם או יודעי' בלא"ה שא"י לכתוב אבל בשליח הולכה ליכא בזיון שלא ידע שלא כתב בעצמו ורבא הגם דאמר טעם אחר משום מילי עדיפא קאמר או משום דקשי' לי' קושי' תוס' למה לא יתנו אחרי' ושם הארכנו. לפ"ז י"ל בעשה עשרה שלוחי' לכתוב ולחתו' וכיון שרחוק שחוזר מן הגירושין לגמרי מסתמא לא בטל כולם ולצוות לאחרי' לכתוב משום דבזיון הוא לו ולאלו כבר הודיע ויודעי' בבושתו קרוב יותר שלא בטל אלא לזה שבטל כ"ז בע"כ אבל בע"מ שכבר נגמר הגט וכולם ע"מ אין בו קפידא למנו' אחרי' י"ל יותר שבטל כולם ומדלא מצא הרמב"ם דהלכתא כרבי בע"מ פסק לחלק יצא להלכתא בין ע"מ לע"כ כמ"ש הר"ן ומלתא בטעמא יש לחלק כהנ"ל והוא טעם לשבח אשר ישבחוהו רבנן בעזר' ד':
ודע דיש מקום קושי' לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דיש לחלק בין שליחו' דע"כ לע"מ איך פשיט ר"י לרב שמואל ב"י דחדא כרבי לענין בטלו מקצתו כו' מדחדא כרשב"ג הוא ודאי לענין בטלו א"מ דלמא ספיקא דר"ש ב"י דלמא הא דאמר חדא כרבי וחדא כרשב"ג קאי על ב' ברייתו' דפליג רבי ורשב"ג בבטלו מקצתו חדא בע"מ וחדא בע"כ ולא ידע בהי מיניי' כרשב"ג ובהי מיני' כרבי אלא דהא לק"מ דמסתבר טפי כרבי בע"כ וכרשב"ג בע"מ בודאי חדא כרבי היינו בע"כ וחדא כרשב"ג בע"מ וכן לפמ"ש ע"פ שיטות רוב ראשוני' די"ל איפכא דמסתבר יותר בע"כ כרשב"ג מבע"מ ג"כ ל"ק דודאי חדא כרשב"ג לענין ע"כ וחדא כרבי לענין ע"מ ומדמספקא לי' הי כרבי והי כרשב"ג ע"כ דידע דר' אבא חדא כרבי וחדא כרשב"ג קאמר על פלוגתא דרבי ורשב"ג בבטלו מבוטל ובבטלה מקצתו ופשיט לי' שפיר ולק"מ. אלא אי קשי' הא קשי' לי דלמא ר"ש ב"י בהא גופא מספקא לי' אי חדא כרבי וחדא כרשב"ג במאי דפליגו בבטלו מבוטל ובבטלה מקצתן ואמר בחדא כרשב"ג בכל מה שאמר וחדא כרבי בכל מה דס"ל או קאי ר"א רק על פלוגת' בעדו' שבטלה מקצתו לבד וחדא כרבי בע"כ וחדא כרשב"ג בע"מ לפי שיט' הרמב"ם ולפי שיטת רוב ראשוני' ולפמ"ש חדא כרבי בע"כ וחדא כרשב"ג בע"מ. ובצירו' ב' סברו' יחד של הרמב"ם וסברא דידי יש סברא לכאן ולכאן אפשר דמספקא לי' לר"ש ב"י אליבא דר"א אי אמר חדא כרבי בע"כ וחדא כרשב"ג בע"מ כסברת הרמב"ם או די"ל בתר איפכא חדא כרבי בע"מ וחדא כרשב"ג בע"כ ולא פשיט ר' יוסף כלום וצ"ע ליישב:
והנה הטור כ' מפורש דיוכל אפי' לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה נשמר וכ' אפי' לכתחלה דלא נפרש יוכל היינו דיעבד דעדו' שבטלה מקצת ל"ב כולו וליכא חשש אפי' לכתחלה ומוסי' והולך אפי' לא בטלו בפני שני' אחרי' וצ"ב מה רצה בזה הלא בפניו עדיף מבפני שני' אחרי' דאסור לכתחלה והרגיש הפרישה והט"ז נדחק מאוד ליישבו. ולפע"ד נראה דרבותא רבתא קמ"ל דנ"ל דעד כאן לא ס"ל לרשב"ג דאמרי' בטלו כולם רק כשמבטל אותו שמבטל בפניו אמרי' דבטל כל השליחו' והא דלא הזכיר בבטולו רק זה משום שהוא עומד בפניו ואחרי' שאינו בפני' אינו מזכיר אבל כוונתו לבטל כל השלוחי' אבל כשמבטל א' בפני ב' אחרי' ואומר להם שמבטל לכאורה גם רשב"ג ס"ל דל"א שבטל כולם דהו"ל לפרש ולומר כולם אני מבטל למה מזכיר את זה יותר מזה כיון שכול' אינם בפניו כנ"ל נכון. והא"ש דכ' הטור אפי' לא מבטל בפני שני' שלא בפניו דל"א בטל כולו אפי' בטלו בפניו דנ"ל משום שהוא בפניו אומר לו שמבטלו ובכללו כולם קמ"ל דמ"מ לא בטל רק זה כרבי קי"ל וא"ש נכון:
עוד כ' הטור ואלו שבטל לא יכולי' להעשו' שלוחי' עד שימנה אותם אח"כ וב"י כ' זהו פשוט ומ"מ כ' כדברי' אלו בש"ע. ונ"ל דטור קמ"ל רבותא דהי' מקום לומר כיון דל"ב כולם גם זה לא בטל רק לצעורי קמכוון לחדש וחדשי' כדאמרי' ר"פ ה"א לצעורי וכ' רש"י לזמן גם כאן ה"א כיון דחזינן דא"מ כל השליחו' גם זה א"מ רק לצער אותה בא לזמן ואם חוזר הבעל ואומר לו שיתן לו צריך למנותו מחדש בפני ב' ויוכל לטלו שני' מע"ג קרקע עיי"ש ר"פ מ"ש בזה קמ"ל הטור דאות' שביטל א"י להעשו' שליח לא כ' שאין יוכל ליתן פשיטא רק שלא יוכלו להעשו' שליח ע"י שיצוה לו הבעל לזמן מן הזמני' שיתנו הוא אלא צריך למנותו שליח היינו למנותו שליח מחדש כמו מתחלה ע"י עדי' וכל דין מינוי שליחו' יש בו וטובא קמ"ל כנ"ל והבן:
עוד כ' הטור אבל לא יבטל כולם בפני א' דלפעמי' יצא תקלה כו' הפשוט כי כוונת הטור הגם דאמרי' לא בטלה כולה בסתמא אבל כשמפורש אמר שמבטל לכולם פשיטא דהוא ככל מבטל שלא בפניו ולכן מ"ש פ"י בזה והאריך בזה ללא צורך וללא הועיל במחכ"ת כדי ליישב קושי' ב"י שהיא למה כ' הטור שלא יבטל כולם אפי' מקצת מהם לא יבטל בפני א' ומ"ש הפרישה דקמ"ל אפי' חוזר על כולם ומבטל כ"א בפניו ל"א דחיישי' שמא פע' לא יבטלם אח"כ בפני' ונפיק מיני' חורבא עדיין אין מיושב למה כ' הטור דין זה בכולם והט"ז רצה ליישב גם זה בדוחק גדול במחכ"ת. והנלפע"ד עפמ"ש דגם כשחוזר אח"כ ומבטל בפניו ל"מ וכ' הרשב"א הטע' שמא בנתיי' עד שילך אצלו יכתוב א' מהם ויתנו וכ' דחשש רחוק הוא ותוס' וטור ס"ל דגם להכי חיישי' וי"ל דוקא כשמבטל כולם חיישי' שמא בנתיי' יקיי' א' מהם שליחותו אבל כשאין מבטל כולם הלא יש שנשארו שלוחי' ויוכלו לכתוב ולתן צריכי' אנן לחוש שמא עד שלא ידוע לאלו יתן א' מהנשארי' ויהי' זה שביטול כ"כ ל"ח דהו' כעין ס"ס שמא לא יתן שום אחד ושמא א' מאלו שלא בטל ולכן נקיט דוקא שלא יבטל כולם וא"ש עיי':
ועוד ויותר נ"ל דרבותא קמ"ל דגם בפני ג' ויותר לא יבטל הגם דאית לי' קול ותקנ' עגונו' ליכא בכה"ג כמ"ש המל"מ בכוונ' תוס' מ"מ לכתחלה לא דלא פליג או כמ"ש הגה' מל"מ ופ"י במתני' דלא צ"ל משום תק"ע אלא דאיכא מיעוט דלא שמעו וי"ל היכא דאינו מבטל כל השליחו' ליכא קול דליכא קול רק כשיש חידוש בדבר למה שלח גט ע"י שליח ובטל השליחו' ומבוטל מעשה גירושין והיא א"א כמקדם אבל כשעשה הרבה שלוחי' ואינו מבטל כולם והם עושי' שליחות' רק שבטל א' או יותר מן השלוחי' מה להו לאפקועי קלא שלא נתחדש שינוי בגוף ענין הגירושין וקמ"ל הטור אפי' מבטל כולם בפני א' דאיכא קלא שנתבטלו הגירושין לגמרי דאיכא קלא טבא מ"מ לכתחלה לא שאפשר לפעמי' תצא תקלה מזה כשלא ישמעו וחוששי' למיעוט לכתחלה ולרשב"ג אפי' בדיעבד כמ"ש הג"ה מל"מ ופ"י הנ"ל וא"ש נכון בעזה"י:
ורבא אמר ר"נ הלכה כרבי בשתי' היינו כרבי לענין בטלו מבוטל ובעדו' שבטלה מקצתו ומקשה וכי ל"ל מה כח ב"ד יפה כ' לפמ"ש לעיל דיש לומר דמסתבר מלתא דרבי בע"מ ומסתבר מלתא דרשב"ג בע"כ ולרמב"ם נהפוך י"ל דהלכתא כרבי בשתי' בין בע"מ בין בע"כ לאפוקי דלא כחלק בין ע"מ לע"כ ומנ"ל דס"ל הלכה כרבי לענין מה כח ב"ד יפה ול"מ ש"ס מידי והא דמסת' קסת' ר"נ ול"א לאיזהו רבי ורשב"ג כיון משו' דידע שא"א למטעי' בו דהא רבי חזר בו וגם הוא בעצמו ס"ל כח ב"ד יפה וסתמא כפרושו דאכווין לרבי בשתיהן בשתי ברייתות הנ"ל וצל"ע: