אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף לב.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף לב.

דף לא.

השולח גנו לאשתו כו' ואמר גט ששלחתי לך בטל הוא ה"ז בטל לשון גט ששלחתי בטל הוא משמע שמבטל הגט עצמו ה"ז בטל הגט בטל ולרש"י דס"ל חין חוזר ומגרש בו ניחא דקמ"ל רבותא דגט גופא בטל אבל לר"ן דחוזר ומגרש או דאינו יוכל לבטל הגט צ"ב דהול"ל ואמר שליחו' שעשיתי בטל הוא ולמה נקטה מתני' לשון ביטול הגט עצמו וצ"ל דקמ"ל הגם שאמר לשון דמשמע דמבטל הגט וגט עצמו אינו יוכל לבטל מ"מ מפרשי' שכוונתו ביטול השליחו' שאינו מוציא דבריו לבטלה כמ"ש הר"ן לקמן גבי פלוגתא דחוזר ומגרש אלא לשיטו' דסוברי' דיוכל לבטל אלא שאין כוונתו לבטל הגט קשה הלשון וזה בכלל קושי' הר"ן דיותר לנו לפרש ביטול גט עצמו ועיי' לקמן אי"ה:

בראשונה הי' עושה ב"ד ממק"א ומבטלו התקין ר"ג הזקן כו' מפני תקה"ע פי' רש"י ב"ד שלשה מפני תיקון העולם ששליח לא ידע' ומוליכה לה וניס' בו. כבר העיר בתוי"ט ופ"י דפי' רש"י ארכבי אתרי רכשי דלמ"ד בפני ג' הטע' משו' תק"ע ופ"י כ' דהא דכ' רש"י בפני ג' הגם דהלכתא כמ"ד בפני ב' דסתם ב"ד ג' ומסתמא הי' מבטל בפני ג' שלא תתקלקל ומ"ש רש"י משו' ממזרו' דס"ל גם בג' איכא קצת חשש מוחר' לפעמי' לא תשמע ולפע"ד נראה ע"פ דרכו בשנבין עוד מ"ש רש"י השליח לא ידע ומוליכו לה ונסבה ולקמן אמרי' בשני' היא לא ידע' ובתלתא ידע' ושמע' ולא אמר דשליח יודע ושמע או לא שמע נרא' דשליח עצמו גם בתלתא לא ישמע ואין הקול רק לדיד' שיאמרו לה שהבעל בטל ולא תקבלו מיד השליח וכיון שהדבר נוגע לה יאמרו לה וגם היא תחקור ותשמע אבל לשליח לא יגיע ומי יודע אם הוא שליח במקו' שאין מכירי' ולכן הכל תלי' בשמע' וידע' היא ורש"י כ' שהשליח לא ידע לכן נ"ל דרש"י ס"ל בישוב קושי' תוס' לקמן למ"ד בשני' יתקנו בג' ותי' תוס' וכפי שמפרש המרש"א דוחק דהול"ל תרתי מותר ועיגון לכן ס"ל לרש"י דהכל משו' מותרו' והיינו בוודאי איכא קלא ושמע' וידע' אלא דחיישי' לפרוצות דידעו קלא ומנסבא ועיי' כתוב' ג' ע"א משו' צניע' ומשו' פריצות ובתוס' שם דידע' הקול ומ"מ מנסבא כיון דליכא אלא קלא וכן י"ל כאן דשליח בוודאי כשישמע לא יתן לה מה לו לחטוא ולהכשיל אלא לשליח לא יגיע הקול בבירור אלא היא שמע' ויש לחוש לפריצות שלא תחוש לקול אלא דמיעוט המה הפרוצו' וגם שם ל"ח רק לתרתי צנועו' ופריצות ולל"ב ל"ח רבא כלל לזה ויש אונס בגיטין עיי"ש ולכן מאן דס"ל משו' ממזרו' ס"ל בשני' דמשו' ממזרו' ליכא דשמ' ומשו' פריצות ל"ש לא הי' מתקני' וכ"ש לומר בטלו אי מבוטל ולכן אמר בשני' וכיון שתיקנו דלא מהני בשני' לא תיקנו שיהי' מבטל בג' כיון דאיכא קצת חששא לפריצות דשמעה ונסבא וכיון שכבר נימנו לתקן בענין ביטול גזרו אומר שלא לבטל כלל שלא בפניו כנ"ל וא"ש:

והא"ש לי מה שצ"ב למה אמר משו' ממזרו' ול"א משו' תקלה דיד: לא ידע' ולא שמע' ומנסבא ותכשל באיסור חומר א"א ובאמת זה צ"ב גם בכתוב' ג' ע"א משו' פריצי דידע' ומנסבא וירבה ממזרי' ול"א משו' איסור א"א אלא דשם ניחא דלא עשינן תקנתא לפריצות וכיון שהיא מזידה בדבר לא נחוש לה ולכן אמר משו' ממזרי' שלא יתערבו ויהי' מכשול רבי' אבל כאן דלא שמע' ושוגג' היא הול"ל משו' איסור א"א ולפמ"ש א"ש כיון דרצה ליתן טע' גם דלא מבטלי' בתלתא והיינו משו' חשש פריצות אלא משו' הא לחוד לא הי' מתקני' כמ"ש ומשו' פריצו' לא הי' חוששי' לדידה אם לאו משו' ממזרו' ולכן נקיט מיד משו' מותרו' דעולה בין בתרי בין בתלתא כנ"ל והוא נכון:

ומעתה א"ש מה דכ' רש"י במתני' משו' תק"ע דשליח לא ידע היינו בתלתא השליח לא ידע והיא ידע' והוא מוליכה לה ונסבה גם שידע' והיא פרוצה ושפיר כ' רש"י בשליח לא ידע' אבל היא ידע' כנ"ל ועיי':

מה"ב השולח גט לאשתו כו' ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל. נ"ל דבדיוק נקיט מתני' הרי זה בטל לאפוקי אם שליח זה עשה כבר שליח במקומו לא נתבטל שליחות השני ע"י ביטול שליח ראשון דשני במקו' בעל קאי כדקיי"ל לעיל כ"ט ע"ב מת ראשון שני במקו' הבעל עומד וגם שליח ראשון יוכל לגרש כמ"ש הרמ"ה שבטור ש"ע סי' קמ"א ואם ביטל הבעל שליחותו של ראשון מ"מ שני יוכל למוסרו לאשה לר"נ דס"ל דגט גופא לא בטל ולכן קתני הרי זה בטל היינו שליח זה שביטל ולא שליח שליחו וכן אם ראשון ביטל השני דמבואר בט"ז סי' קמ"א ובמל"מ דיוכל לבטלו אם שני עשה כבר שלישי אין השלישי בטל ולר"ש דגט גופא בטל ממילא כולם בטלי' י"ל דנקיט הרי זה בטל דגט גופא בטל ואי הוי אמר דבריו קיימי' כבבריי' דלקמן ה"א דקאי על השליחו' קמ"ל ולר"נ א"ש טפי ויש להבין מתני' דנקיט כל דיני ביטול דמועיל בהגיע או ששלח אחריו וכל א' רבותא כדמפרש בגמרא ולמה לא השמיענו רבותא זו דשליח ראשון יוכל לבטל שליח שני וזו רבותא רבתא דנסתפק בה במל"מ ועיי':

או ששלח אחריו שליח כו' בירושלמי צריך לבטלו בפני שני' ושליח עולה משום שני' מפשטו' ירושלמי נראה דבמבטלו הבעל בעצמו לא בעי שני' אלא כששולח אחריו שליח וצ"ב מ"ש מבטלו בעצמו או ע"י שלוחו. כ"ל דס"ל לירושלמי כס"ד דש"ס דעשה צריכותא דה"א דלא אלימא שליחותא דבתרא מדקמא וירושלמי ס"ל דבאמת לא אלימא כ"כ דנעשה ע"י בעל עצמו לא נתבטל ע"י שלוחו ולכן ס"ל דבעי בפני שני' דנעשה ב"ד וכח ב"ד יפה כמו דמתרץ ירושלמי שם אליבא דר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור דמתני' כולה במבטל בפני ב"ד וכח ב"ד יפה ולדידן דקיי"ל כר"י דאתי דבור כו' ל"צ ב"ד במבטל בעצמו אבל ע"י שלוחו צריך ב"ד וס"ל לירושלמי דשני' ב"ד הוא וכחם יפה לכהפ"ח לדבר זה כנ"ל:

וארווח לנו לישב הא דלא פסק הרמב"ם הך דירושלמי ועיי' ב"י ולפמ"ש נ"ל דיש להרמב"ם הוכחה מש"ס דילן דעשה צריכותא דה"א דלא אלימא שליחו' דבתרא קמ"ל ולירושלמי הא באמת אלימא וצריך ב"ד ואי כוונת גמרא דילן דה"א אפי' בפני ב"ד ל"מ קמ"ל הול"ל דה"א דלא אלימא ואפי' בפני ב"ד ל"מ קמ"ל הגם דאלימא מ"מ כ"ח ב"ד מהני ומדסתם ואמר דה"א דלא אלימא כו' קמ"ל מוכח דס"ל דאין חילוק לאמת בין ביטול הבעל לביטול ע"י שלוחו דלא כירושלמי ובירושלמי לא נמצא צריכותא זו ולירושלמי י"ל הא דנקיט מתני' או שלח אחריו שליח כיון דבאמת דיני' נפרדי' הם כשמבטל הבעל בעצמו מהני בינו לבינו וע"י שלוחו צריך ב"ד עכ"פ מש"ס דילן מוכח דלא כירושלמי ופסק הרמב"ם כש"ס דילן כנ"ל נכון: גט שנתתי לך בטל הוא לשון זה הוא כשבעל הגיע אבל ע"י שלוחו השליח צ"ל גט שמסר לך הבעל ויש אופן ששליח יוכל לומר לשון זה כגון שהי' הוא השליח שלא ניתן לגירושין למוסרו לשליח ועכשיו שולח הבעל אותו שליח לבטל יוכל לומר גט שנתתי לך בטל הוא אלא לפ"ז ליכא רבותא דס"ד דלא אלימא שליחא בתרא כו' הא מתחלה נעשה ע"י שליח זה והפה שעשאו מבטלו כמו הבעל לשלוחו וי"ל כגון שהבעל בעצמו עשה אותו שליח בפניו או בכתבו שלא בפניו ושוב שלח הגט לידו ע"י שליח ועל ידו מבטלו אח"כ ואיכא רבותא דה"א דלא אלימא:

והנה במכתב מאלי' בדיני ביטול הגט קי"ט ע"א ד"ה אהא דתנן העיר בשולח שליח לבטל אם הבעל מבטלו מיד ושליח הוא רק לגלות דעתו של בעל שבטלו ואפי' לא הגיע שליח בשליח עד שמסר הגט לאשה מ"מ כבר נתבטל או דעשאו שליח שיבטלו הוא בפניו ועד שלא אמר לשליח הבעל שמבטלו לא בטל וכ' דמסתבר לי' צד השני ולא מביא ראי'. ולי נראה דמוכח כן מדקמ"ל מתני' דה"א לא אלימא שליח בתרא כו' ואי הבעל כבר בטלו והשליח רק מודיע ביטולו של בעל לא תלי' באלימות כלל וע"כ דבעל מצוה לשליח שיהי' מבטלו בפניו והדבר מוכח. ועיי' פ"י שמסופק אי הוי כמבטלו שלא בפניו נראה דעתו דפשיטא לי' דבעל מבטלו והשליח הוא להודיעו ובמחכ"ת לא כן הוא אלא שבעל מצווה לשליח שיבטלו בפניו כמ"ש:

קידם אצל אשתו או ששלח אצלה שליח כו' במכתב מאלי' מסופק בשליח לאשתו אם הבעל בטלו ושליח מודיע לאשה או ששולח שליח שיבטל השליח בפני אשתו וכ' גם בזה נראה לו דמשלחו שיבטלו בפני האשה בזה אין לנו הוכחה אלא מסתמא כיון ברישא פירושו דהשליח יבטלו בפניו כן בסיפא כן הוא: הגיעו לא קתני כו' ול"א לצעורי קמכוין כו' כ' רש"י שאם הי' בדעתו לבטלו הי' רודף אחריו קמ"ל ונ"ל הא דבאמת ל"א לצעורי מדלא רדף אחריו די"ל באמת לא הי' דעתו לבטלו רק כשהגיעו וראה שעיכב והתעצל בשליחות לכן מבטלו שאין חפץ עוד בשליח עצל כזה וא"ש לר"נ דס"ל דשליחו' בטל אבל לר"ש דס"ל דמבטל הגט ואם משום שנתוודע לו עתה שהשליח עצלן מה לו לבטל הגט הנ"ל לבטל השליחו' וצ"ל דאמרי' שמא עכשיו נתהפך דעתו לבטלו ויותר י"ל הא גופא מדמבטל הגט מוכח דלא לצעורי קמכווין דאי לצער לשליח ביותר יש לו צער בשיאמר לו שחפץ בגט רק שאינו חפץ בו כנ"ל: והנה רש"י כ' דה"א לצעורי לחדש או חדשי' והקשה רשב"א לפי דקיי"ל כר"נ דחוזר ומגרש ליכא נפקותא דהא ע"כ צריך הבעל אח"כ לומר שיתן לה ומה לו אם לחדשי' או לגמרי סו' כ"ס צריך הבעל לצוות לו שיחזור ויתן. וראיתי בגליון מזקני בתוספת רע"א זצ"ל שכ' לדסוברים דבעי מינוי שליח הולכה בעדי' אם בטלו לגמרי צריך למנותו אח"כ מחדש בעדי' משא"כ כשלא מעכבו רק לחדש וחדשי'. ולדסוברי' דלא צריך עדי' איכא נפקותא כשעשה שליח שני אחר שאמר לו בטל הוא ואם לחדש וחדשי' מהני מינוי שליחותו אבל אם ביטל השליחו' ל"מ אלו דבריו זצ"ל וש"י זכותו יגן עלי. ונ"ל להוסי' עוד נפקותא כשעשאו שליח ראשון לשני קודם שבטלו ואח"כ אמר לו בטל הוא ואם לא בטלו לגמרי יוכל שליח ראשון לבטל שליח שני כמ"ש הט"ז ומל"מ והטע' כיון דעדיין לא פסק' שליחותו של ראשון לגמרי ומשו"ה ס"ל לרמ"ה דיוכל הראשון ליקח מיורשי שני דלא פסקה שליחותו אבל אם ביטלו ופסקה שליחותו מכאן ולהבא לא יוכל הראשון שוב לבטל לשני כיון ששליחותו פסקה ושל שני קיימת דבמקום בעל עומד ועיי' מ"ש לעיל כ"ט ע"ב כנ"ל:

עוד נ"ל לפמ"ש במכתב מאלי' בטעם בה"ג ודכוותי' דא"א לשלוח גט ע"י נכרי לשליחו דהו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע דל"מ באשה ה"ה שליח של הבעל צריך לקבלו מיד הבעל בעצמו לפ"ז איכא נפקותא אם לצעורי לחדש וחדשי' כששוב אמר לי' שיתן מהני אבל כשבטלו כשעושה אותו אח"כ שני' צריך להחזירו לבעל ויקבלו מידו כ"ש כשהניח הגט אחר שבטלו ע"ג קרקע דל"מ מה שנוטלו אח"כ בידו צריך דוקא מיד הבעל כנ"ל ועיי':

והנה הרשב"א כ' דה"א לצעורי שאין פיו ולבו שווי' דלשחוק אמר שבטלו ואם נתנו מיד כשר קמ"ל ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש כן דס"ל דודאי לא ס"ד שיהי' זה אומדנא דמוכח דלצעורי קמכווין עד שלא יהי' דברי' שבלב לכן מפרש לחדש וחדשי' מבטלו שלא יועיל נתינתו רק לזמן זמני' ואין זה דברי' שבלב רק דמפרשי' בטול הוא לזמן כנ"ל ורשב"א כ' דלחומרא ה"א דנימא לצעורי נראה דס"ל הגם דלאו אומדנא דמוכח הוא דהא לקולא בודאי לא ס"ד מ"מ ס"ד לחומרא שמא לצעורי מתכווין וזה דלא כרא"ש ב"ב פ' י"כ דס"ל בספק אומדנא דשכ"מ שהקדיש נכסיו דקולא למקבל מתנה וכ' הקצה"ח כיון דספק אומדנא הוא ממילא הוי דברי' שבלב כי כן גם כאן כיון דלאו אומדנא הוא גם חשש שמא לצעורי קמכווין ליכא לו יהי' שהי' בדעתו כך הו"ל דברי' שבלב ושיטתו כשיטת הרמב"ם שם דקולא לנותן הוא ועיי': ונ"ל לצרף פי' רש"י ורשב"א דפי' רש"י א"ש לר"ש דבטל לגט וא"ח ומגרש בו אבל לר"כ לא א"ש כ"ל לר"נ. א"ש פירושו של רשב"א דהרי אמר גט זה בטל הוא ולר"נ כיון דל"מ ביטול הגט אנו מפרשי' דעתו שמבטל השליחות דמסתמא לא יוציא דבריו לבטלה כמ"ש הר"ן לקמן ע"ב וא"ש דס"ד דלצעורי קמכווי' בלבו ולא הוי דברי' שבלב סותר למה שמוציא בפיו דהא בפה מלא אומר הגט בטל ואם לבטולי קמכווין אנו מפרשי' כוונת דבריו לשליחו' אבל כשמכווין לצעורי אמרי' דלגט גופא קמכווין כפשטו' דבריו אבל לר"ש דמבטל הגט ויוכל לבטל וכשמכווין בלבו לצעורי הו"ל דברי' שבלב סותר מה שמוציא בפיו אלא לר"ש י"ל דמבטל לחדש וחדשי' וחוזר ומגרש משא"כ כשמבטלו באמת א"ח ומגרש בו ובין לר"נ ובין לר"ש א"ש ועיי' כי נ"ל נכון:

עוד י"ל גם לר"ש לא הוי דברי' שבלב דהא בטל לשנא דלהבא ולשעבר הוא ובגט אמרי' לשנא דמהני בי' קאמר להבא כ"ז כשרוצה לבטל אבל אם לצעורי מפרשי' לשעבר דלא מהני ולא הוי דברי' שבלב אולי לעבר קאמר. אלא לפמ"ש הרשב"א דנאמן לשעבר במגו דלהבא הדר הו"ל דברי' שבלב דגם אם נפרש לשעבר ג"כ מהני ועיי':

ול"א לצעורי קמכווי' הקשה תוס' פשיטא איך לנו לומר לצעורי והוא עומד וצווח צ"ב מנ"ל לתוס' דעומד וצווח דלמא הוא כבר הלך לו ואנו דני' שלא בפניו בדבריו אם לצעורי או לבטולי. ונ"ל דתוס' ס"ל כפי' רש"י דאי לצעורי אמרי' לחודש או חדשי' וא"א ליתן רק כשהוא לפנינו ומצוה שיתן והנפקותא אם בטלו כמ"ש לעיל לענין דלבעי עדי' או משו' טלי גיטך ושפיר הקשה תוס' כיון שהוא לפנינו אם הוא אמר שלא כיוון לצער בוודאי בעי מינוי שליחו' מחדש כנ"ל. אלא דקשה לי איפכא דלמא הוא אמר לצעורי קמכווין אלא דאינו נאמן וגם אם שנאמן כיון דליכא אומדנא דלצעורי מכווין ולו יהא כדבריו הוי דברי' שבלב כיון דליכא:

אומדנא כלל וצל"ע ומ"ש תוס' כיון דלא מסרו בעדי' כוונתו כיון של"מ בעדי' ולא חש שיכחיש בו מאמר שלא בטלו ס"ד לצעורי לפמ"ש לפי' דקושי' תוס' לפי' רש"י א"כ עדיין גם אם לצעורי שלא יתן רק אחר זמן למה הניח בידו שמא יתן מיד וצ"ע וי"ל:

מהו דתימא כי ל"א לצעורי לשליח אבל בדידה וודאי אמרינן לצעורי כו' צ"ל איך ס"ד לומר בדידה בוודאי לצעורי מכוון למה לנו לומר כן בהגיע יש הוכחה קצת מדלא רדף אבתרי' כמ"ש רש"י אבל בדידה איך ס"ד לצעורי וכ"ש לומר וודאי לצעורי נ"ל משו' דאמר לה וקדם אצלה ולא קידם השליח דקרוב לו יותר וגם הוא דבר השייך להודיע לשליח שמבטל שליחותו לכן ה"א לזה הוכחה גמורה דוודאי לצעורה קמכווין קמ"ל ומיושב בזה קושי' תוס' דלא נקיט רבות' נזדמן אצל אשתו די"ל דאין זה רבותא כ"כ יותר מבשליח כמו בשליח שהגיע ונזדמן אתו דל"א לצעורי וכתבנו דמשו"ה לא רדף אחריו שלא עלה על דעתו לבטלו רק אחר שראה שמתעצל בשליחותו כן י"ל בנזדמן במקרה אצל אשתו וראה שעדיין לא בא השליח שם והתעצל לכן מבטל שליחותו וליכא באשה מקו' לומר יותר מבשליח ולכן קמ"ל קיד' אצל אשתו יש הוכחה מדלא קידם אצל שלוחו ש"מ לצער אותה מכווין קמ"ל דל"א בכ"ז לצעורי והטעם י"ל אולי בטח לבו בה יותר שלא תקבל תו הגט משליח ולא בטח לבו בשליח אולי יתן הגט לאשתו ולא יאמר לה מבטולו וא"ש ועיי' פ"י בדבריו מעורב קצת ממ"ש והמעיי' יבחר. ומ"ש מהרש"א בכוונת תוס' או בשליח שנזדמן אצלו כוונתו שאמר לשליח כשתמצא אותה תודיע לה שאני מבטלו ועיי' בתוספ' רע"א זצ"ל מ"ש באורך בזה ועיי' תוי"ט בישוב קושי' תוס' ע"פ דברי הר"ן:

או ששלח אצלה שליח ל"ל כו' יש להקשו' טובא קמ"ל דה"א דווקא כששולח שליח לבטל השליח בפניו של שליח מהני ול"א דלא אלימא שליח בתרא אבל כשמבטל ע"י שליח שלא בפניו של שליח הא כה"ג הגם דבטולו של הבעל עצמו מהני דאלים אמיר' פיו אפי' לבטלו שלא בפניו אבל אמירת פיו של שלוחו ה"א דל"מ שלא בפניו קמ"ל סיפא וזה לא נשמע מרישא דשלח אחריו שליח וחילוק שבין ביטול בפניו ושלא בפניו עיי' תוס' קדושין ר"פ האומר בלשנא אחרינא בפלוגתא דר"י ור"ל ובמהרש"א שכ' דמקשה לר"ל משלח אחריו שליח דהוי שלא בפניו נראה דמהרש"א ס"ל דשולח שליח והודיעו שבטלו כבר וכבר כתבנו במתני' דמוכח דשליח הוא המבטל בפניו של שליח ול"ל לקושי' מהרש"א דמ"מ קלישא ביטול של שליח משל בעל דבר עצמו ומדמה ש"ס ביטול האשה שלא בפני שליח דס"ל לר"ל דל"מ לביטול של שליח לשליח בפניו ודוחק וע"כ צ"ל כן. הדרן לדברינו דלא מוכח מרישא דשלח אחריו רק בפניו של שליח אבל שליח שלא בפני שליח דמהני לא ידענו קמ"ל סיפא והא דנקיט ששלחו לאשה ולא שאמר לשליח שיבטלו בפניו שלא בפני השליח ושלא בפני אשה משו' דמתני' בהתירא קמיירי שיבטל לכתחלה כדין כמ"ש תוס' במתני' ושלא בפני שליח או בפני אשה הוא שלא כדין ובאסורא לא קמיירי וצל"ע:

אם משהגיע הגט לידה כו' פשיטא צ"ב דלמא קמ"ל מיד שהגיע לידה א"י לבטלו אפי' תוך כד"ד דהא בקדושי' תוך כד"ד כדיבור דמי שוב מצאתי שנתקשה בזה בט"ז סי' קמ"א והניח בצ"ע ולדידי לק"מ דדין זה לא שייך כאן בדין ביטול השליח דזה ג"כ אם הבעל נתן בעצמו שא"י לחזור תוך כד"ד ואינו ענין לכאן ופשוט:

אלא דבאמת יש לעיין אם הבעל אין יוכל לחזור תוך כד"ד של נתינ' השליח לפמ"ש הר"ן בנדרים מה"ט בגירושין וקדושין ומגד' תוך כד"ד לאו כד"ד דבכ"מ אמדו חכמי' דעת האדם שאינו מוסכ' בדעתו ורצונו שיהי' יוכל לחזור תוך כד"ד משא"כ באלו ג' שחמורי' מסכי' בדעתו קוד' עשותם עיי"ש. לזה י"ל כששולח גט ע"י שליח שכ' הר"ן ריש פ"ק דחששו שיבוא ויערער שעדיין לא הסכי' בדעתו לגרש ולכן בש"ק לא חששו לערעור ולעז הבעל עיי"ש הנה חששו שיערער אחר הנתינה כיון דמעיקר' בשעה שמסר הגט ליד השליח לא הי' מוסכ' אצלו לפעמי' לגרשה לפ"ז נראה דאם השליח מסרו לאשה יוכל הבעל לחזור כד"ד דמעיקר' בשע' מסירה לשליח לא הי' מוסכ' אצלו לגרש אולי תשונה דעתו כ"ש כשבא הבעל תוך כד"ד של מסירה ולסברת הר"ן הנ"ל לא ידעתי מנ"ל לראשוני' והר"ן בעצמו כאן דלא יוכל לבטל תוך כד"ד של מסיר' שליח ועכ"פ רבותא רבתא איכא בשליח יותר מהוא עצמו שנותן לאשה והדרא הקושי' של ט"ז דלמא קמ"ל אפי' תוך כד"ד וקמ"ל דין זה כאן אפי' ע"י שליח אין הבעל יוכל לחזור תוך כד"ד וצל"ע: ודע דיש לי מקו' עיון השליח עצמו שיוכל לבטל שליחותו לומר שאינו שליח עיי' ט"ז סי' קמ"א והוא פשוט אם אחר שמסרו ליד האשה אם יוכל לחזור תוך כד"ד ולבטל שליחותו דטעמא דר"ן משו' דחמיר' לי' היינו לענין קדושין וקדושי' אינו עושה רק אחר הסכמה בדעתו דווקא המקדש ומגרש עצמו אבל גבי שליח לא שייך זה כמובן וי"ל איפכא המוכר או נותן ע"י שליח השליח לא יוכל לחזור משליחותו תוך כד"ד דגבי המקנה עצמו י"ל דאין מוסכ' בדעתו שלא יחזור עד אחר כד"ד אבל השליח מה איכפת לי' ואין לו בו תועלת רק שליח חזקה עושה שליחותו והוא עומד בשליחותו מתחלתו עד סופו שיעשה כמו שציוה לו המשלח לעולם לא יוכל לחזור תוך כד"ד וכן מסתבר ולא מצאתי כעת ראי' נגד זה ולדינא צ"ע:

לא צריכא דמהדר עלי' מעיקרא לבטולי כו' עיי' רשב"א שהקשה לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל מה מהני אם הי' דעתו לבטלו אפי' אמר בפירוש ל"מ לפע"ד הי' יוכל להקשו' גם לרבי כיון דאיכא איסור מיהא לבטל ומכי מכות מרדות מסתמא אין דעתו לבטלו עד שבא לשליח ויבטלו בפניו ואפי' נאמן שהי' בדעתו בוודאי דבריו שבלב הוא דאומדנא איכא שאין רצונו לבטל שלא בפניו ואפי' לא ידע שיש איסור בדבר אם הי' ידע שיש איסור לא חפץ בבטולו והוי דברי' שבלב שם אם יודע שיש איסור ובלבו הי' כנ"ל לולי דרשב"א לא ס"ל כן ואפשר לקצר בא והקשה לרשב"ג וה"ה דקשה לרבי כהנ"ל:

מהו דתימא אגלאי מלתא כו' הקשה רשב"א אביי דלא ידע מהא דאשור והב הו"ל להקשו' לרבא ממתני' ותי' דבמתני' אינו מפורש וצריך הסבר הא אין מנוס אלא לפרש מתני' דקמ"ל כדמפרש הש"ס ונ"ל להוסי' ע"פ קושי' ט"ז שהבאנו לעיל די"ל קמ"ל תוך כד"ד לאו כד"ד וכתבנו דאין לו שייכו' לכאן לענין ביטול השליחות ולכן מתרץ במרווח יותר דמתני' קמ"ל בשליח מה דל"ש לגבי בעל עצמו שמסר הגט ומ"מ לא יוכל להקשו' על רבא דיש לתרץ דקמ"ל תוך כד"ד לכן הקשה בחוזק יותר ממעשה שהי' ופשוט: וי"ל עוד ע"ד הנ"ל בשנאמר בישוב קושי' ט"ז די"ל ע"פ סברת הר"ן שהבאנו לעיל בסמוך דמשו"ה בגירושין תוך כד"ד לאו כד"ד משו' דחמירא לי' ומוסכ' בדעתו י"ל בוודאי מוסכם בדעתו לגרש אשתו אבל אין מוסכם אצלו לגרש ע"י שליח זה ויוכל לחזור תוך כ"ד של נתינ' שליח ולכן א"א לפרש דקמ"ל תוך כד"ד לאו כד"ד דמתני' שמגרש ע"י שליח וחזרתו מהני תוך כד"ד שלא יהי' שלוחו וכ"ז לר"נ דס"ל דמבטל השליחות ולא הגט אבל לר"ש דמבטל הגט וחוזר מכל ענין הגירושין זה ל"מ תוך כד"ד וכיון דל"מ הביטול לגבי גט גם שליחו' ל"ב כיון דלר"ש הגט בטל היינו הגט וממילא נתבטל השליחו' וכיון דל"מ ביטול הגט גם השליחו' ל"ב תוך כד"ד והא"ש דאביי לא הקשה על רבא ממתני' דס"ל כר"ש וי"ל דקמ"ל דתוך כד"ד א"י לבטל וש"ס מקשה פשיטא להלכתא דקיי"ל כר"נ ועיי':

עוד נ"ל בישוב קושי' הרשב"א לפי דס"ל לר"ל ר"פ האומר בקדושי' בל"ק דתוך למ"ד ל"ת לחזור והכא משו' דמחסר מסירה לפ"ז אם מגרש ע"י שליח אחר למ"ד יום ומסר השליח לאשה שתהי' מגורשת אחר למ"ד יום אין הבעל יוכל לחזור ולבטלו שאין חסר עוד דבר וי"ל מתני' קמ"ל משהגיע לידה א"י לחזור גם כשמסר לה על לאחר למ"ד וסתמא דש"ס קאמר צריכא משו' דקיי"ל הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא שחוזרת וה"ה כאן במגרש לאחר למד והא"ש דאביי לא הקשה לרבא די"ל דס"ל כר"ל הגם דרבא ס"ל הלכה כר"ל בג' דברי' זולת ג' דברי' בכ"מ הלכה כר"י י"ל רבא ס"ל כלשנא בתרא שם דפליגי ר"י ור"ל בעשתה שליח ודמתני' ר"פ האומר ס"ל לר"י ג"כ דל"ת לחזור וניהי דהלכתא כר"י היינו בעשתה היא שליח דלשנא בתרא ובקדשה לאחר למ"ד גם ר"י אפשר דס"ל דאינה חור' ורבא הכי ס"ל ומתני' דהכא כה"ג איירי ולא מוכח נגד רבא ממתני' דהכא וא"ש נכון:

עיי' רמב"ם פ"ו שכתב דיני ביטול השליחות דמתני' וכ' ה"ה בטל ואפי' הגיע ליד האשה אח"כ וכ"כ הטור סי' קמ"א ולא אבין מה שכ' ואפי' הגיע לידה אח"כ הרי ממילא כשמע ממ"ש כשבטלו בטל והיינו כשהגיע לידה דאי בלא הגיע גם בלא ביטול ליכא גירושין כלל ומה האי דכ' רבותא אפי' הגיע לידה אח"כ היינו הך שכ' דבטל ושפת יתר הוא ולא ידעתי פתר למו רק לומר דכוונתו הוא שהגיע גט לידה אח"כ והבעל נתרצה אחר הביטול שיתן לה דל"מ לא מבעי' לדסוברי' דמינוי שליחו' בעי בפני עדי' לא מהני מה שנתרצה הבעל אחר שביטלו דצריך מינוי מחדש בפני עדי' גם לדסוברי' דל"צ מינוי בפני עדי' והוא שיטת הרמב"ם מ"מ ל"מ מה שנתרצה לפי שכתב במכתב מאלי' בטעמא דסוברי' דאין שולחי' גט עי"נ לתתו לשליח דבעי שיקבל השליח מיד הבעל או מיד שלוחו דאל"ה הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ולאחר שבטלו צריך שיקח השליח מיד הבעל מחדש מיד ליד וזה קמ"ל הרמב"ם וטור אפי' הגיע לידה אח"כ והיינו ברצון וידיע' הבעל ל"מ או משו' דליכא עדי' או משו' טלי גיטך מע"ג קרקע כנלפע"ד:

פסול הוא כו' ל"א כלום כ'. הרשב"א ואינו נאמן דנכתב שלא לשמה או מחובר או מזויף ויאומן במגו דמבטלו עכשיו דהוי מפרש דבריו עיי' בו מדכ' רשב"א דנאמן משו' מגו נראה דבלא מגו אינו נאמן וקשה הא עיקר בפ"נ ובפ"נ צריך משו' ערעור דבעל אחר הנתינה דליכא מגו דמבטלו ומ"מ חוששי' לו וצ"ל דס"ל התם אינו נאמן רק דחיישי' ללעז אבל כאן קתני לא אמר כלום היינו מעיקר הדין ל"א כלום וליכא רק לעז ול"ק על הבריי' ולכן הקשה רשב"א דנאמן מדינא משו' מגו ולענין מזויף נאמן בלא מגו או מדאוריי' או מדרבנן מ"ה כ' רשב"א משו' מגו משו' מחובר ולשמה כצ"ל ועיי':

למימרא דבטל לשנא דלבטל כו' הקשה הרשב"א למה הקשה ממתני' ועוד גם אם לשעבר משמע א"ש דנאמן שבטלו לשעבר:

במגו דמבטלו עכשיו ולרבי מהני שלא בפניו ותי' מדקתני בבריי' בטל ואי אפשר וא"א בודאי להבא כן לשון דבטל להבא ומשו"ה לא הקשה ממתני' די"ל דלשעבר ונאמן במגו. ומתחלה הי' קשי' לי איך אפשר דבמתני' בטל לשעבר הא קמ"ל או ששלח אחריו שליח דה"א דלא אלימא שליח בתרא תינח אם מבטלו עכשיו ע"י שליח זה אבל כשמודיע בטל הוא שכבר ביטל איך ס"ד דלא מהני וי"ל דה"א דלא אלימא כו' ממילא לא נאמן בטל הוא שכבר בטלו במגו דמבטלו עכשיו היינו ע"י שליח זה דיאמר שהוא מבטלו עכשיו בשליחו' הבעל דה"א דזה לא מהני דלא אלימא שליח בתרא וכיון דא"א לבטל על ידו ממילא אינו נאמן דבטלו כבר דליכא מגו וא"ש:

אבל מ"ש הרשב"א דמקשה מבריי' מדכייל לבטל עם א"א משמע כמו אי אפשר להבא כן לשון בטל להבא אבל באמת גם אם לשעבר הוא מהני דנאמן במגו א"כ איך מתרץ אביי דבטל שתי לשונות במשמע כו' גבי גט לשנא דמהני בי' קאמר הא בגט לשנא דלשעבר ג"כ מהני ולמה נפרש להבא כיון דיש במשמעותו לשעבר והקושי' על הבריי' במקומה עומדת דמשמע בטל להבא כמו א"א וצ"ע. ונ"ל בכוונתו דהא הקשה לרבי דבטלו מבוטל ולא הקשה דנאמן דבטלו בפני שליח במגו דמבטלו עכשיו משום כשאמר שבטלו בפניו ושליח השליח נאמן כמ"ש ב"ש דנאמן משום שליש נאמן אפי' במקו' מגו ולכן הקשה הרשב"א בטל לשעבר שלא בפניו ונאמן במגו והיינו לרבי ודלמא בריי' כרבי וע"ז שפיר מתרץ דמשמע מבריי' דלהבא משמע דומי' דא"א ושפיר מתרץ אביי דתרתי משמע גבי גט לשנא דמהני בי' קאמר ובריי' כרשב"ג ול"מ לשעבר שלא בפניו לכן מפרשינן דלהבא לשנא דמהני קאמר וא"ש:

והנה לפי שיט' רשב"א לפי דקיי"ל כרבי יש לפרש בטל הוא לשעבר ולהבא דשני' לשנא דמהני בי' הוא וליכא נפקותא דסו' כ"ס בטל השליחות. ונ"ל דאיכא נפקותא לדינא כשעשה שליח ראשון שליח שני ועכשיו אמר הבעל בטל הוא ואם להבא מכאן ולהלאה כבר כתבנו לעיל במתני' דשליח שני קיי' דה"ה במקום הבעל קאי וכאלו מת הראשון אבל אם בטל הוא לשעבר ואנחנו לא ידענו למתי הי' דהא הבעל סתם דבריו בטל הוא ולכן אנו מסופקי' אם להבא או לשעבר ואי לשעבר אולי בטלו קוד' שעשה שליח שני ובטל גם שליחו' שני ומגו איכא גם בכה"ג דיוכל לבטל גם השני ועיי':

ומצאנו באלו הדברי' מקו' ישוב לקושי' ב"ש על הרשב"א מדאיבעי' לקמן בטל ול"א הוא אי הוא להבא או לשעבר מה נ"מ הא גם לשעבר מהני דנאמן במגו ונדחק. ולפמ"ש י"ל דאיכא נפקותא רבתא כשעשה שליח שני ואם אמר לבטל הוא דמשמע להבא ולשעבר ונ"מ לענין שליח שני כמ"ש בסמוך ואיכא ס"ס בשליח שני דלמא להבא וא"תל לשעבר דלמא בטלו אחר שעשא לשליח שני ומספקא להו בגט בטל ול"א הוא אי לשון זה ודאי לשעבר וניהי דלבטל שליחות ראשון ליכא נ"מ אבל כ"מ בשליח שני דליכא רק חד ספק שמא כשבטלו כבר עשה שליח שני או לא וס"ס ליכא דודאי לשעבר קאמר ומסיק בתיובתא אי להבא או לשעבר ואי מצרפי' תיקו לס"ס איכא ס"ס גם בשליח שני דלמא להבא משמע ואת"ל לשעבר דלמא אז כבר הי' שליח. ויש להרחיב הדברי' לדון אם הוי שמא אונס חד וס"ס שיוכל להתהפך ותן לחכם ויחכם עוד:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בישוב קושי' הרשב"א כיון דאיכא איסורא לבטל שלא בפניו הגם דס"ל לרבי דבטלו מבוטל מ"מ איסורא דמלקו' עלי' מ"מ קעביד ואינו נאמן להשי' עצמו רשע אפי' במגו כמבואר בכתוב' ריש סוגי' דעדי' שאמרו וצ"ע לכאורה על הרשב"א ואפשר ס"ל לרשב"א באיסור דרבנן נאמן להשי' עצמו רשע ואני בעניי הארכתי בזה בתשובה והעלתי מכמה ראיות דגם בדרבנן אינו נאמן ואפשר גם רשב"א הכי ס"ל אלא תינח כשיודע שיש איסור ולאו כ"ע דינא גמירא או באופן שאנו יודעי' שאינו יודע והוא ע"ה גמור כה"ג יאומן במגו ול"ק מבריי' די"ל בכה"ג:

אלא לפ"ז ל"צ לדחוקו של הרשב"א דומי' דאי אפשר אלא דאי לשעבר ומשום מגו ובאופן שאינו יודע שיש איסור אדמיפלג בין הלשונו' בטל הוא או פסול הוא הו"ל לומר ולפלוג ולתני בבטל הוא עצמי דוקא כשאינו יודע שיש איסור אבל כשיודע ל"מ בטל הוא דליכא מגו וע"כ דבטל הוא להבא. והא"ש דלא קשה ממתני' די"ל באופן דלא יודע שיש איסור ומתני' לא נחית לחלק בלשונו' י"ל דדינא דמתני' מתקיי' כגון שיש מגו שאינו יודע שיש איסור או דרישא קוד' תקנת ר"ג ועיי' בכ"ז:

ולדברינו מיושב ג"כ קושי' על הרשב"א דמבעי' לן בבטל אם הוא לשעבר כגון דידע דיש איסור דליכא מגו דא"נ להשים עצמו רשע ומ"ש הב"ש דבטל לשון ממוצע הוא דוחק ורש"י מפרש לקמן אם בטל ול"א הוא אי לשעבר הוא וכן מפרש הרמב"ם כמו חמק עבר. ולרש"י ורשב"א י"ל כמ"ש ובב' אופני' דנפקותא היכא דשליח עשה שליח או היכא דידע שיש איסור אבל הרמב"ם כ' דהגט ספק דלמא לשעבר קשה למה סתם וכ' דספק הוא ולא מחלק בין ידע שיש איסור או לא למה לא יאומן במגו וצ"ע:

בטל מהו תיקו כבר הבאנו לעיל קושי' ב"ש על הרשב"א מאי נ"מ גם אי לשעבר נאמן במגו דמבטלו עכשיו וישבנו לעיל. עוד העלתה מצודתי ישוב נכון. ואקדים נסתפקתי בשליח המביא גט מח"ל שצ"ל בפ"נ ומבואר לעיל אי ל"א צריך לחזיר ממנה וליתן לה בפני ב' וצ"ב הגם שכבר עשה שליחותו ומגורש' מדאוריי' ואחר שפסקה שליחותו תו ל"מ אמירתו צריך לומר כיון שהצריכו' לומר בפ"נ גם זה בכלל שליחותו ולא פסק' עד שיחזור ויטלנה ממנה ויאמר ויש מקום עיון בא"י דאצ"ל בפ"נ ואם אמר מהני אם כבר נתן ולא אמר אם יוכל לחזור וליטול וליתן שני' כיון שכבר פסקה שליחותו שלומר בפ"נ לא נתמנה דאצ"ל וצ"ע:

ויש לי מקום ספק אם נתן ול"א בפ"נ ועד שלא נתן לה שני' ביטל הבעל שליחותו אם מהני ביטולו לענין דבר זה שאינו שליח ולא האמינו רק לשליח או נימא כיון דאין זה רק מדרבנן ל"מ ביטול השליחו' ומסתבר יותר דמהני הביטול לדבר זה ונ"ל דלא מדמקשה ש"ס על מתני' משהגיע גט לידה כו' פשיטא ומתרץ בשנוי דחיק' ואורחי' רחיקא ולא מתרץ דקמ"ל דאחר הנתינה לא יוכל לבטל שליחות כדי שלא מהני עוד ביטול השליחו' לענין נתינה שני' מדרבנן לומר בפ"נ וע"כ דפשיטא לש"ס דבאמת יוכל לבטל כנ"ל:

ואחר הוצעה זו אומר אני דאיבעי' בטל ול"א הוא יש נפקותא כגון שכבר נתן ול"א בפ"נ ובנתיים אמר הגט בטל אי להבא בטל מדרבנן אם לא יתקיי' בחותמי' אבל אי לשעבר ל"מ דאינו נאמן במגו דמבטל עכשיו דאם יבטל עכשיו לא יהא פסול רק מדרבנן. וגם אם יתקיי' בחותמיו יהא כשר לכן מבטלו לשעבר כדי שיהי' פסול מדאוריי' ואין לו תקנה לעולם ואסיק בתיקו והו"ל לאמת ספק דרבנן דלמא לשעבר ולא בטל אפי' מדרבנן ואי להבא ג"כ פסול רק מדרבנן אזלי' לקולא אי תיקן בדרבנן להקל עיי' דהוא נכון מאוד:

ע"ב. אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט כ' רש"י ואם בטלה הנותן ה"ה בטלה נראה דרש"י מפרש הא דאמר אביי שליח מתנה כו' קמ"ל כמו בגט יוכל לבטל כך במתנה וצ"ל פשיטא מ"ש שליח מתנה משליח הגט נ"ל דהי' מקום לומר דוקא בשליח הגט דמחוסר מסירה כבש"ס קדושין ר"פ האומר והי' מקום לומר דוקא בגט דמעשה מסיר' א"א שיהי' לו קיום ותכלית רק כשימסור לאשה הוי קוד' מסירה לאשה כדבור בלי מעשה אבל בשליח מתנה כשמסר לו אפשר דתסגי במסירה זו לגמר מעשה קנין כשיאמר לו זכה הגם שאמר לו הילך מ"מ הרי ברצונו של הנותן תלי' שיחזור ויאמר זכה ולא צריך רק דבור בעלמא ולא חסר מעשה רק להחליף דבורו מהולך לזכה כן ס"ד קמ"ל אביי דשליח מתנה כשליח הגט דס"ל כר"י שם דכל שמחוסר דבר אפי' מחוסר זמן דממילא אתי' מ"מ יוכל לחזור בו והכי נמי כשחסר לומר זכה במקום הולך הנ"ל. וכ"כ ריטב"א כפי' רש"י:

ולפי זה ל"ק קושי' תוס' איך למד מגט דהולך לאו כזכה הא בגט גם זכה ל"מ ולפי' רש"י וריטב"א לק"מ דלא למד אביי זה מזה רק לענין שיוכל לבטל השליחו' וש"ס קאמר נפקא מיני' דאמר הולך לאו כזכה אז לא נגמר המעשה ויוכל לחזור. אלא דקשה מה רצה ש"ס בזה לפרש דינו של אביי לענין הולך גם הולך ותן כזכה מ"מ איכא נפקותא היכא שאמר לו מפורש הולך ותן לידו ממש דיוכל לחזור והולך אי כזכה אינו ענין לכאן משו"ה ס"ל לתוס' דש"ס מפרש הא דאמר אביי שליח מתנה כשליח הגט היינו לענין דבר זה להולך לאו כזכה:

ולפע"ד ליישב פי' רש"י וא"ש הכל על נכון לפמ"ש הראשוני' לעיל י"ג דטעמא דמלתא דבפקדון וחוב הולך כזכה ובמתנה לאו כזכה דבפקדון וחוב שמחויב להחזיר לו כיון שמוסרו לשליח רוצה שיזכ' לו אבל במתנה מרצונו אינו מזכה לו אולי יחזור מדעתו בתוך הזמן עד שלא יגיע לידו עי"ש ואומר אם הי' הדין שאינו יוכל לבטל השליחות אפי' אמר לו תני לידו ממש אבל השליח יוכל להחזיר לשלחו כיון שלא זכה רק המשלח לא יוכל למחות על השליח לקיי' שליחותו אם כן הי' הדין הוי אמרי' הולך כזכה כיון שלא יוכל לחזור בו שוב הוי כחוב ופקדון וגרע ממנו כיון שא"א לו לשוב לקח' משליח זה אחר שמסר לידו אמרי' הולך כזכה אבל מאחר דאמר אביי דיוכל לחזור אמרי' הולך לאו כזכה אולי ירצה לחזור. והא"ש דאמר אביי שליח מתנה כו' שיוכל לחזור וקאמר סתמא דשם נפקא מיני' דהיינו דנצמח מזה עוד דין דהולך לאו כזכה. וזהו כוונ' רש"י שכ' נפקא מיני' הכי גרסי' היינו דלא גרסי' מאי נפקא מיני' היינו מה נפקא מהא דאביי הנ"מ שיוכל לחזור בו כשאמר לא תזכה לו רק תן לידו אלא גרסי' נפקא מיני' סתמא דש"ס קאמר מדברי אביי נ"מ עוד דהולך לאו כזכה וכדכתיבנא וא"ש הכל על נכון:

ותוס' דלא רצה בזה אפשר דס"ל טעם אחר דהולך במתנה לאו כזכה מטעמא דפ"י כיון דתלי' בדעת המקבל אולי לא ירצה לקבל דשונא מתנו' יחי' לפ"ז ליתניהו לדברינו וי"ל גם לפי טע' הנ"ל דש"ס קאמר נ"מ ע"ד שכתבנו מדאמר אביי יוכל לחזור כמו בגט הגם דבמתנה י"ל דלא מחוסר מעשה כ"כ דאפשר לומר זכה משום דנגד זה במתנה איכא חסרון אולי לא ירצה לקבל והוא משונא מתנו' ותלי' עוד בדעת אחר המקבל נפקא מיני' ממילא דהולך לאו כזכה דחושש שמא לא ירצה לקבל ועיי':

ויש לעיי' בשליח מתנה פשיטא שיוכל לחזור וליקח משליחו דאין בזה שליחו' אלא מעשה קוף בעלמא שמוליכו למקבל שיזכה בו ואין:

בזה ביטול שליחות עד דנימא דלא אתי דבור ומבטל שליחות ועיי' קצה"ח סי רמ"א שבמח"כ שגה בזה במ"ש לשיטות קדוש מרדוש אין שליח מתנה עושה שליח דהו"ל מילי והוא טעות דמוכח דזה מעשה קוף בעלמא ואפשר י"ל לפמ"ש תוס' לקמן בסוגי' דאומר אמרו לר"מ דאפי' מצאו באשפה כשר כשמקפיד שנכתוב שלוחו פסול כשמשנה עיי"ש ויש מקו' לדברי קצה"ח וא"ש מפרושו של רש"י וריטב"א בשליח מתנה שאמר שימקפיד שיהי' מקבל מידו ושלוחו כידו ועיי':

אינו מועיל כו' כ' רש"י והא לא חזינן פסול ויתקיי' בחותמיו ולעיל בבריי' פסול הוא לא כ' רש"י שיתקיי' בחותמיו צ"ל דפסול הוא לא משמע שכוונתו שהוא מזויף שהוא לא כתבו דפסול משמע שיש גט ממנו רק שנכתב בפסול וכיון שאין רואי' בו פסול וגם לא משמע שפסולו משום מחובר או שלא לשמה מדלא פי' כמ"ש רשב"א אבל לא יועיל יש להעמיס דכוונתו דאינו מועיל כיון שמזויף הוא כצ"ל ועיי' ב"י סי' קמ"א:

מ"ש מה"ה הקדש כו ריטב"א הקשה שאני הקדש דנאמן על שלו שכבר הקדישו משא"כ בגט ל"מ לשון עבר ותי' דיליף ממעשי' בכ"י שאדם מקדיש ומפקיר בלשון זה כשרוצה להקדיש ויודע בעצמו שלא הקדיש והפקיר מכבר ולדבריו לק"מ קושי' תוס' מדרבא ככר זה הקדש דבאמת לשעבר הוא ונאמן שכבר הקדיש וראי' מהרי הן מוקדשי' היינו שמקדישי' ומפקירי' בלשון זה אלא הלא רש"י מפרש דראי' ממתני' דנדרי' דקתני הרי הם מוקדשי' ובמתני' י"ל שקאמר שהקדושין כבר כמו לרבא. ונלפע"ד דוודאי י"ל הנכון כמ"ש הריטב"א דשאני הקדש שנאמן שהקדיש משא"כ בגט וראי' מה"ה מוקדשי' דאי לשון זה לשעבר ונאמן שכבר הקדיש למה נקטה מתני' בהאי לשנא לפרושי לשעבר שאינו ענין למה דאיירי התם אם להבא או לשעבר הו"ל למתני' למנקט לשון פשוט שאמר לשון להבא שאם שלו הם מקדישין בלשון שרגילי' להקדיש בו וכן בהפקר וע"כ דלשון זה לשון להבא הוא שרגילי' בו ב"א המקדישי' ומפקירי' כ"ז במתני' אבל רבא דנקיט לשון ככר זה הפקר אין ראי' די"ל דלשון לעבר הוא רק שנאמן ונקיט האי לישנא דלשעבר עפמ"ש הר"ן שם משו"ה נקיט ככר של הפקר שלא זכה בו מעולם וכשנכנס לד"א מקדישו ומזכה להקדש הגם שד"א קוני' לו שלא מדעתו מ"מ כשמגלה דעתו שאין רוצה שיזכו לו רק להקדש לא קנו לו עיי"ש לפ"ז י"ל משו"ה נקיט לשון לשעבר היינו מיד ברגע שנכנס לד"א הי' דעתו שלא יזכו לו ד"א רק להקדש דלהבא שיהי' הקדש כבר זכו לו ד"א בלא דעתו שוב לא מעל כיון שהי' כבר ברשותו רגע לכן נקיט רבא לשון עבר ולא מוכח מרבא דלהבא משמע וגם אין מוכח דווקא לשעבר די"ל תרתי משמע ולשנא דמהני קאמר כנ"ל נכון מאוד ועיי':

רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש הקשה תוס' הא כ"ע ס"ל דלא אתי דבור ומבטל מעשה כדמוכח ממתני' מכל הכלי' יורדי' לידי טומאתן כו' קשה לי דמשם אין ראי' דהתם שאני שעושה מעשה משבץ ומגרר וה"ה במחשב דמחשבה בזו כמעשה כמבואר שם שוב לא אתי דבור ומבטל מעשה בפועל או מעשה חושב במחשבתו דתורה משוותי' מעשה אבל כאן שבעל עשה כתיב' גט בלי שיאמר או מחשב לשמה לאו כלום וע"י אמירה או מחשבה לשמה משווה לי' מעשה הכתיבה דמועלת וצריכא מעשה לדבור ומחשבה אתי דבור ומבטל דבור ונשאר מעשה לחוד דאין בו כלום מנ"ל דדבור שיש עמו מעשה דלא אתי דבור ומבטלו ומהא דכלי' ליכא ראי' והחילוק רב מסברא ישרה וצ"ע:

ונ"ל דתוס' הרגיש בזה ולכן הוסיף וכ' וכתיב' גט הוי מעשה דאם כ' אדם ס"ת לשמה אינו יוכל לחזור ולבטלו רצה בזה דגם אם נימא לחלק בין התם לדהכא מ"מ עכ"פ מוכח משם דדבור לא מבטל כל דבר דמעשה אינו וגט הוא ככותב ס"ת דאם כ' ס"ת לשמה א"י לבטל הגם שכתיב' ס"ת לא מהני רק כשאומר שכותב לשמה מ"מ ל"י לבטל דבורו כיון שעשה מעשה עמו כן בגט ולולי כן אין מובן למ"ש תוס' ומדמה גט לס"ת ותלה בדלא תני' וממתני' דכלי' איכא ראי' לענין מדתני' כנ"ל ועיי':

ועדיין יש לפקפק גם על דמיון גט לס"ת שאני ס"ת שהסופר הוא האומר והעושה מעשה כתיב' כיון שאמר ועשה מעשה דבורו חזק וא"א לדבורו לבטל ואחר בוודאי אינו יוכל לבטל אפי' דבור בעלמא של חבירו וסופר בעצמו אין בכחו לבטל דבור לשמה שעשה מעשה עמו משא"כ בגט הבעל מצוה לסופר לכתוב והסופר עושה מעשה כתיבה עם שאומר שכותב לשמה והוי כמו שכתב הבעל בעצמו דשלוחו כמותו והכל ע"י דבורו של הבעל שציוהו על כך וליכא רק דבור בציווי זו שאין בו מעשה שלא עשה הבעל שום מעשה שוב אתי דבורו של בעל ומבטל דבור עצמו שעשהו שליח ע"פ דבורו ולא דמי לסופר כותב ס"ת וצ"ע וי"ל דתוס' מדמה כשבעל בעצמו כותב בכתב ידו דומה לסופר והא רב ששת סתמא אמר אינו חוזר ומגרש אפי' כשבעל כתב בעצמו כצ"ל וא"ש ועיי':

אלא מה דפשיטא לתוס' דסופר שכ' ס"ת לשמה אינו יוכל לבטלו לא ידעתי מנ"ל בפשיטו' דלמא באמת לר"ש דיוכל לבטל וה"ה לר"נ ללשון ש"ס קדושין דס"ל גם לר"נ דיוכל לבטל הגט גם ס"ת יוכל לבטל ונ"ל ראי' מלקמן פ' הניזקין סוגי' דכהני' שפגלו דשאל לסופר ס"ת ביד מי ביד לוקח דאינו נאמן וכ' רשב"א בשם ראב"ד די"ל כרבא כיון דאשכחי' ול"א לי' דלאביי גם ביד סופר אינו נאמן דאינו בידו עוד לקלקל ורשב"א דחה דבידו לגרר השמות ומשו' שהוא ביד לוקח אינו נאמן דאין בידו עוד לקלקל שיהי' שלא לשמה ובין לראב"ד דס"ל כרבא ובין לרשב"א אי יש בידו לקלקל נאמן בין לאביי בין לרבא ואי אפשר שיאמר הסופר אח"כ שכתב שמבטל דבורו שאמר שיהי' לשמה א"כ גם ביד לוקח בידו נאמן וכן במעשה שני שם שלא עיבד עורו' לשמה דהאמינו מתוך שנאמן על שלו הלא יש בידו לבטל העיבוד וע"כ כיון שכבר נגמר הס"ת אין בידו לבטל הלשמה ועיי' ויש לדחות דלמא כר"נ ס"ל דס"ל בגט חתר ומגרש כיון שנגמר המעשה הגם שמחוסר מסירה כ"ש בס"ת שלא חסר כלום אבל לר"ש י"ל אה"נ בס"ת הגם שלא חסר כלום מ"מ יוכל לבטל דבורו וממילא ליכא מעשה ולא דמי לכלים כמו שכתבנו וללשנא דקדושי' וכן פסק הרמב"ם דגם ר"נ ס"ל דיוכל לבטל הגט ויש מקו' לומר ה"ה ס"ת הגם שלא חסר מידי לזה יש ראי' מלקמן מס"ת ביד מי כיון שכבר נגמר אין יוכל לבטל ועיי':

ויש לי מקום עיון בכותב ס"ת ועדיין לא נגמר הכתיבה אם יוכל לבטלו לא מבעי' לשיטת הרמב"ם דס"ל לר"נ דיוכל לבטל הגט ומשו' דמחוסר נתינה כמ"ש תוס' הגם דמסברת הגט ל"ש לכתיב' דכבר נגמר מעשה כתיב' וחתימה ועשו שליחים שליחותי' ולא דמי למתני' בשליחו' המסירה דעיקר חסר שעשאו שליח למסור משא"כ שליחות הכתיבה כבר נגמרה וכלה מלאכתו שעליו לעשות מ"מ לא מחשב מעשה גמור ויוכל לבטל הגט עצמו כ"ש באמציעו' כתיב' ס"ת אפי' חסר אות אחת דיוכל לבטל וקו"ח ממ"ש תוס' דאין ראי' מחיישי' שמא פייס כיון דלא חתמו עדי' לא מחשב הכתיב' מעשה הגם דמעשה כתיבת גט ועדי' שני דברי' כ"ש בכתיב' ס"ת גם אי ס"ל לר"נ דחוזר ומגרש בו משו' דחסרון מסיר' לאו מחוסר מעשה לענין מעשה הסופר לעדי' דכבר פסקה שליחותם ומלאכת' כלה ונגמרה משא"כ בס"ת ולבטל השם מקדושתו לא קאמינא דכל שם משמו' הקדושי' בפני עצמו עומד וקדושתו עליו מיד כשכתבו לשמה כי קאמינא לענין קדושת ס"ת שאין בו רק אחר שנגמר כולו ואפי' חסר אות אחת אין בו קדושת ס"ת וכתב מהרי"ק דס"ת שלנו אין בהם קדושה כ"כ שאנן לא בקיאי' בחסרות בזה קאמינא כל זמן שלא נגמר הכתיבה ואפשר עד שלא נתפרו היריעו' יחד יוכל לבטל כנלפע"ד:

ויצא לנו מזה לקולא למעשה בעורו' המעובדי' לשם ס"ת דהזמנה כהאי מלתא הוא ואסור לשנותו לדבר שבחול או לכתוב עליו גט ועיי' באו"ח סי' מ"ב ובא"ע סי' קכ"ד ועיי' ט"ז או"ח שטרח ליישב מנהג הסופרי' ולפמ"ש יש תקנה שיבטל העיבוד לשמה ואפי' ס"ת באמצע כתיב' יוכל לבטל כ"ש העיבוד דאינו אלא הזמנה כהאי מלתא הוא מ"מ אינו אלא הזמנה לכתוב עליו ועיקר חסר מן הספר וסופר ומהני ביטול והיינו המעבד עצמו אבל אחר לא יוכל לבטל דלא אתי דבור של אחר ומבטל דבור של זה חוץ משנאמר מסתמא ניחא לי' שיבטל כשירצה והוי כשלוחו וזה רחוק אבל המעבד עצמו יוכל לבטל כנלפע"ד ומ"מ צריך עיון לדינא למעשה:

ר"נ אמר חוזר ומגרש הגם דמחוסר מסירה מ"מ כבר נגמרה שליחותו של סופר ור"ש ס"ל כיון דמחוסר מסיר' מחוסר עדיין מעשה ובהא פליגו ולסוגי' ש"ס קדושי' גם ר"כ מודה דיוכל לבטל ומסתבר לתוס' כיון שמחוסר מסירה ונ"ל אם צריך שליחות לכתיבת הגט הבעל מבטל שליחותו מעיקרא בדבורו ממילא נתבטל הכתיב' הגם שכתב לשמה דבלא שליחו' ל"מ אבל לדסוברי' דא"צ שליחו' לכתיב' רק שידע הסופר וישמע מהבעל שרוצה לגרש קשה להסביר איך יועיל ביטול הא לא יוכל לומר ש לא הי' רוצה לגרש ואיך יוכל לעקור הלשמה שכתב הסופר אז כשרצה לגרשה ואם ע"ח כרתי ועדי' לכ"ע בעי שליחות מבטל שליחו' העדי' אבל לפי דקיימ"ל ע"מ כרתי אין לו מובן טרחתי ויגעתי להסביר ולא מצאתי הסברה ברורה וי"ל ע"ד פלפול דר"נ ור"ש פליגו אי בעי שליחות וי"ל הסוגי' עד"ז עד"פ ותן לחכם כו': התם דבור ודבור הוא כו' כתב תוס' מסוגי' דהכא נראה דר"ן ס"ל דאינו יוכל לבטל ומסוגי' דקדושי' משמע דיוכל לבטל אלא דתלינן דמבטל השליחו' ולא הגט. ונ"ל ליישב הסוגי' עפמ"ש הר"ן והקשה על הרמב"ם דס"ל דר"נ ס"ל דתלי' הביטול בשליח כשאמר ה"ה חרס בודאי מסתמא לגט מתכווין ולא לשליח וכן הקשה בריטב"א והנה הה"מ כ' בלא"ה לשיטת הרמב"ם לא קאי פלוגתא דר"נ ור"ש על הבריי' דלעיל בטל הוא דשם לא איירי במסרו ע"י שליח עיי' בו וכי כן גם על ה"ה כחרס ג"כ לא קאי דלא איירי במגרש ע"י שליח ולא קאי פלוגתא דר"כ ור"ש רק על מתני' בבטל הוא ולק"מ קושי' הר"ן וריטב"א והרמב"ם באמת לא כ' דמבטל השליחו' ולא הגט רק בבטל הוא וחרס הוא י"ל מודה הרמב"ם אלא באמת פשטות הסוגי' דמביא פלוגתא דר"כ ור"ש סתמא חתר ומגרש משמע דקאי על כל דמייתי על הבריי' דבטל הוא וא"א בו וכן על הבריי' גט זה לא יועיל וקשה קושי' הר"ן מחרס הוא וגם הא לא קתני בבריית' דשלחו ע"י שליח ונ"ל משו"ה סוגי' דהכא דמביא אחר הברייתו' הנ"ל פלוגתא דר"נ ור"ש וגם לא מביא דאיבעי' להו אלא ר"כ ור"ש פליגו בהכי משמע בכל גווני ולכן הוצרך לתרץ דר"נ ס"ל דאינו יוכל לבטל דא"א לומר דס"ל יוכל לבטל אלא דתלי' שמבטל השליח תינח:

במתני' אבל בברייתא דלא איירי משליח וגם לשון חרס הוא רחוק לפרש דשליח קאמר ולכן הוכרח לכנוס ולחלק בין דרי' לדר"נ דלא סתרו ההלכתו' אבל בקדושין לא מביא כלל בריי' הללו רק ר"י הקשה לר"ל ממתני' דכאן ואסיק הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא והדר מקשה הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"נ דאמר חתר ומגרש וקאי על מתני' דהכא שפיר מתרץ דגם ר"נ ס"ל דיוכל לבטל דדמי' להא דהלכתא כר"י אלא דמפרשי' דבריו דמבטל השליח ומיושבו' הסוגי' ולפ"ז הלכתא כסוגי' דכאן דמשמע דפלוגתא דר"כ ור"ש גם על הברייתו' קאי דלא כרמב"ם:

ולשיטת הרמב"ם נ"ל בישוב הסוגי' די"ל דב' הסוגי' ס"ל דאין לחלק בין הא דר"י ובין דר"נ כדמקשה מעיקרא אלא דהכא מקשה והא הלכתא כר"י ואיך הלכתא כר"נ ומתרץ התם דבור ודבור היינו ללשנא בתרא שם דר"י ור"ל פליגו באשה שעשתה שליח דהוי דבור ודבור בלי מעשה והלכתא כר"י דאתי דבור ומבטל דבור בלא מעשה משא"כ הכא איכא מעשה הגם דמחוסר מסירה מ"מ מעשה הוא ולא דמי' לדר"י אבל לל"ק באמת אין הלכתא כר"י וכאן לא מביא הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא אבל התם בקדושי' קאמר הלכתא כר"י אפי' בקמייתא והקשה הלכתא אהלכתא והוצרך לתרץ דס"ל לר"נ דלאו דעתו לבטל הגט רק השליחות וכיון דקיי"ל הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא ממילא קיי"ל כסוגי' דקדושין דטעמא דר"כ דמפרשי' כוונתו לבטל השליח וכשמבטל הגט מפורש או שהגט ביד הבעל אין חוזר ומגרש וא"ש שיטת הרמב"ם ועיי': עוד ויותר נכון נלפע"ד ליישב הסוגי' דהנה הרשב"א הקשה על שיטת הרמב"ם ממתני' עצמו דבטל הוא ביותר מסתבר שמבטל הגט משמבטל השליח דהא אמר גט בטל הוא גם צ"ב במאי פליגו ר"כ ור"ש אי כוונתו על הגט או על השליח ולסוגי' דהכא פליגו אי אתי דבורו לבטל הגט בענין זה פליגו כבר ר"י ור"ל אי אתי דבור ומבטל דבור לל"ב ולל"ק דבור שיש עמו מעשה אבל זו פלוגתא חדשה שאין בה טעם וסברא אם דעתו על הגט או על השליח ונ"ל להסביר בודאי כשאמר גט זה בטל הוא מסתבר יותר שמכוון על הגט מלומר שכוונתו דגט בטל משו' שמבטל השליחו' אלא דיש מקו' לומר כן וכיון שיש מקו' ג"כ לפרש שכוונתו על השליח הגם שקרוב יותר שכוונתו על הגט מ"מ חלוש דבור זה שאין ברור מללו ולא אתי דבור כזה ומבטל דבור הראשון שהי' ברור למאי אתכוון שיכתבו ויחתמו לשמה ולכן הגם שהתכוון שיבטל הגט שקרוב יותר שלזה אתכוון מ"מ לא נתבטל דאין בכח דבור כזה לבטל דבור מפורש ודבור זה אינו מפורש רק מדעתינו מפרשי' דבריו כן אבל השליחו' בטל דגם שמתכוון לגט כיון דגט בטל ממילא פסק' שליחותו ובין שכוונתו לבטל הגט או לשליח בטל שליחותו ולכן בטל השליחו' ולא הגט כן ס"ל לר"נ ור"ש ג"כ הכי ס"ל דאפשר לפרש על השליח וקרוב יותר לפרש על הגט אלא דס"ל דדבור כזה הגם שאין ברור מללו מ"מ יוכל לבטל דבור דעדיף מיני' כל שאין בו גמר מעשה ופלוגתא זו כעין פלוגת' דר"י ור"ל לב' לשוו' לענין אלמות דבור לבטל דבור שיש בו מעשה ולא נגמר ופלוגת' דר"נ ור"ש ג"כ בענין זה באלמות דבור שאינו ברור לבטל דבור דאלי' מיני כנ"ל לבאר סוגי' דקדושין:

ובמאי דכתיבנא נ"ל להשוות הסוגי' דשני' עולי בקנה א' רק שיש שינוי לשון דבסוגי' דקדושי' קאמר נהי דבטלה מתור' שליחו' גט גופא מי קבטל היינו נהי דבטלה מתור' שליחו' ודאי יהי' איך שיהי' כוונתו על הגט או על השליחו' סו' כ"ס בטל אבל גט גופא מי קבטל כיון שאין ברור דמבטל הגט ממילא אינו בטל הגם שהי' דעתו על הגט דקרוב לומר כן ואם גם הוא אמר יאמר שכוונתו על הגט מ"מ ל"מ דלא אלים דבור כזה לבטל דבור אלי' מפורש ומבואר והכא נמי כן קאמר התם דבור ודבור הוא היינו ששני דבורי' שווי' כדבור הראשון שאמר שרצונה להתקדש כן דבור שאומר' שחוזר' מקדושין אתי דבור ומבטל דבור כמוהו אבל כאן הכא נהי דקבטל שליחו' דשליח דממ"נ בטל גיטא גופא ומי לא קבטל דלא מהני דבורו לבטל הגט גם שמסתמא התכוון לגט והוא אומר אח"כ שהתכוון לכך דאין דבורו השני כדבור הראשון וכדכתיבנא וב' הסוגי' עולי' בקנה א' וא"ש שיטתו של הרמב"ם לב' הסוגיו' כנ"ל ישוב נכון בעזה"י:

ונלפע"ד הא דגט בטל דוקא כשאומר בפירוש גט זה בטל הוא אבל אם נמלך לגרש ואמר שאינו רוצה לגרש עוד בזה לא נתבטל הגט וכשחוזר מדעתו ורוצה לגרש יוכל לגרש בו לכ"ע כנ"ל פשוט ונ"ל להוכיח דבר זה ממתני דר"פ כל הגט נמלך לגרש ואמר לו אחד שמי כשמו כו' וקשה כיון שנמלך גם הוא א"י לגרש כיון דבטלה וקשי' לר"ש דס"ל חוזר ומגרש ומצאתי קושי' זו בכתבי קודש של אבי מאוה"ג זצ"ל והניח בצ"ע. ולפע"ד דע"י שנמלך לא נתבטל הגט. אבל במשליכו לאיבוד נראה דאין לך ביטול גדול מזה ועיי' לעיל סוגי' דשיירו' מצוי' נמלך הי' ושם יש לעיי' כיון שהשליכו לאיבוד בטל הגט ושם הארכנו בחדושינו. ובמ"ש מובן אריכ' לשון המשנה ר"פ כה"ג נמלך ומצאו חבירו ואמר לו שמי כשמך הו"ל לקצר נמלך חבירו ששמו כשמו אין יוכל לגרש ולפמ"ש א"ש דנקיט הכי דוקא כשנמלך ולא השליכו לאיבוד אז הוא יוכל לגרש ולא חבירו אבל כשהשליכו לאיבוד ומצאו חבירו ששמו גם הוא ל"י לגרש דבטלו כבר וליכא רבותא בחבירו משו' שנכתב לשם כריתו' דכבר בטל הבעל כתב' לשם כריתו' וא"ש ועיי': יש לעיי' בשטר קדושין דבעי לשמה אפשר לכ"ע יוכל לבטל גם אם גנו ל"י לבטל משום דחסרון מסיר' לאו מחוסר מעשה כ"כ כיון שיש בידו כל שעה לתת לה בע"כ אבל בקדושין דבעי דעתה ורצונ' חסרון מסירה כזו דתליא בדע' אחר לכ"ע חסרון הוא וצ"ע:

ואם כדברינו כן הוא איכא נפקותא בגט ג"כ בזה"ז דחר"ג שלא לגרש אלא מרצונה אפשר כ"ע מודי' דיוכל לבטל הגט דמחוסר מעשה דתלי' ברצונה ולא מקרי בידו שיעבור חר"ג וגם אפשר דאי עביד ל"מ ויש בזה להאריך. ובתשובה הארכתי בתכלית האריכות:

אתמר בפני כמה הוא מבטלו ר"נ אמר בפני ב' כ' תוס' דאין לומר דר"נ לשיטתו דס"ל שני' שדנו דיניה' דין דהא לא קיי"ל כוותי' בהא וקיי"ל בפני ב' אלא דס"ל בפרוזבל סגי בתרי קרו לי' ב"ד לפ"ז אין לו דין ב"ד שכחו יפה דאיתא בירושלמי אליבא דר"ל דס"ל לא אתי דבור ומבטל דבור דשאני כח ב"ד יפה ואי ב' לאו ב"ד הוא אלא לדבר זה שיוכל לבטל בשני' דקלא אית לי' אבל אין כחו יפה כב"ד וצ"ל דר"ל ס"ל ב' ב"ד הוא שני' שדנו דיניה' דין או דס"ל לר"ל בפני ג' דאיתא בש"ס דילן דר"ל ס"ל בפני ג':

והנה נראה מירושלמי דס"ל לר"ל דכל מתני' איירי בפני ב"ד שכחו יפה ואינו במשמעו' המתני' רק בראשונה הי' עושה ב"ד ומבטלו שלא בפניו אבל ברישא כשמבטלו בפניו ל"צ ב"ד והנה בש"ס קדושין ר"פ האומר מקשה ר"י לר"ל לל"ק ולל"ב אסיק דר"ל בתיובתא ולא ניחא לי' לתרץ דמתני' משו' כח ב"ד יפה או דלא רצה לומר דכל מתני' דווקא בפני ב"ד ועיי' הפלאה קדושין דמשווה התלמודי' דלא פליגו ואענה גם אני חלקי בזה לעשו' שלום בין התלמודיי. למעיי' בירושלמי יראה כי בירושלמי בראשונה הי' עושה ב"ד משנה אחריתא הוא ולא כמו דאיתא בש"ס דילן ועל מתני' בראשונה הי' עושה ב"ד מקשה לר"ל ומתרץ כח ב"ד יפה וצ"ל למה לא הקשה על מתני' ראשונה הגיע בשליח או ששלח כו' ובש"ס דילן מקשה ר"י לר"ל מרישא דמתני' הגיע או ששלח אחריו שליח וכ"ז מידי דבעי ישוב. ונ"ל הנה תוס' קדושין כ' לל"ב דר"ל לא פליג רק במבטל שלא בפניו דלא אלים דבור שלא בפניו כ"כ וסברת תוס' נראה דהא איבעי' לעיל כ"ט אי יוכל לעשו' שליח שלא בפניו ופי' הר"ן אם יוכל לעשותו שלא בפניו ולא אלי' דבור שלא בפניו לעשותו שליח ומסקינן דיוכל עכ"פ נראה דחלש דבור שלא בפניו מבפניו וזו סברת תוס' לר"ל דס"ל שלא בפניו לא אתי דבור כו' אבל בפניו מודה כנ"ל והקשה מהרש"א א"כ מאי מקשה ר"י לר"ל ממתני' דגיטין הא שם בפניו וכ' דהקושי' משלח אחריו שליח עיי"ש ותרוצו דחוק דהא שלח אחריו לבטלו בפניו כאשר כבר כתבנו במתני' לעיל וצ"ל דמ"מ קליש הדבור ע"י שלוחו של בעל דהא עביד ש"ס צריכותא דה"א לא אלימא ומדמה ש"ס במשקל דר"ל שלא בפניו דאשה עצמה כמו בפניו ע"י שלוחו של בעל כצ"ל. ורש"י נשמר מזה וכ' דר"ל בין בפניו ובין שלא בפניו ליישב בא דמשו"ה הקשה ר"י לר"ל שפיר מרישא דמתני' וכבר הרגיש פ"י שם בזה לכן כ' רש"י בל"ק דר"ל בין בפניו כו' משו"ה דאל"ה לא מקשה ממתני'. ונ"ל קצת ראי' לשיטת רש"י מדמסיק שם הלכתא כר"י ואפי' בקמייתא ולולי דאמר אפי' בקמייתא ה"א דקאי על בתרייתא לל"ב והא לל"ב אסיק ר"ל בתיובתא פשיטא דהלכה כר"י ולא צ"ל הלכתא בתר דאפיק בתיובתא ונדע דקאי הלכתא על קמייתא ולרש"י ניחא דליכא תיובתא לר"ל רק במה דס"ל אפי' בפניו אבל במה דס"ל שלא בפניו ליכא תיובתא ממתני' והא כמו ר"ל אמר בין בפניו בין שלא בפניו א"י לבטל כן ר"י בשניה' ס"ל דיוכל לבטל וה"א דלהכי אמר הלכה כר"י אפי' שלא בפניו דליכא תיובתא לר"ל קמ"ל הלכתא כר"י בכולו ועדיין לא ידענו דהלכתא כר"י בקמייתא לכן הוצרך לפרש דהלכתא כוותי' אפי' בקמייתא ובין בפניו ושלא בפניו כנ"ל:

ונראה הא דמקשה לר"ל בפשיטו' ממתני' ומסיק בתיובתא אולי ר"ל דווקא שלא בפניו אמר הא לק"מ דהא ר"י מקשה לר"ל ופליגו אהדדי והוא ידע דר"ל אמר אפי' בפניו ואחר הוצע' נבוא למטרת כוונתינו דבש"ס דילן דר"י מקשה לר"ל דידע דס"ל אפי' בפניו א"י לבטל הקשה לו שפיר מרישא דמתני' אבל ירושלמי לא מייתי דר"י הקשה לר"ל אלא סתם ירושלמי אמר מתני' לא קשי' לר"ל דכח ב"ד יפה לא העמיד הקושי' על מתני' קמייתא די"ל ר"ל דווקא שלא בפניו ס"ל דל"מ ביטול ולק"מ לכן העמיד הקושי' על מתני' בראשונה הי' מבטל שלא בפניו ומתרץ כח ב"ד יפה דהא בטלו בפני ב"ד ומרישא בלא"ה לק"מ והא"ש דבש"ס דילן מסיק בתיובתא דמקשה ר"י לר"ל מרישא ושם א"א לתרץ כח ב"ד יפה דלאו בב"ד איירי וא"ש ועיי': והיתה לבאר דעדיין קשה ממתני' קמייתא דקידם אצל אשתו או:

ששלח הא שלא בפניו הוא ושם ליכא ב"ד והי' לירושלמי להקשו' משם ושם ליכא לתרץ כח ב"ד. וליישב גם זה נ"ל בהקדם מה שהי' נ"ל פשוט מסברא דעד כאן ס"ל לר"ל לל"ב דלא אתי דבור כו' אלא כשלא נשתנה דעתה ורוצי' בקדושין מפלוני אלא שאין רצונה שיהי' שלוחה בזה לר"ל דלא אתי דבור כו' ושליח במקומה עומד לקבל קדושין אלו מפלוני במקומה וקבלתו כקבלתה אבל כשחוזר' מדעתה ואינה חפצה בקדושי' של פלוני גם ר"ל מודה דאין השליח מקדשה שלא מרצונה ואין בזה משו' לא אתי דבור כו' דלא עדיף מהיא עצמה שיש לו ידה בלי רצונה וכמו שמקדשה א' ונותן לידה בע"כ בלי רצונה ופשוט שוב מצאתי שכ"כ פ"י בקדושין וקיצר עיי"ש ותבחר: אלא לפ"ז קשה מדמקשה ר"י לר"ל ממתני' ס"ל דמבטל ענין הנתינה שאין רוצה לגרש כלל אבל לבטל השליח אינו יוכל ומצאתי ראיתי שהרגיש הפלא' בזה וכ' דצ"ל דמתני' גם במבטל השליח ורוצה בגירושין וכשאני לעצמי הסברתי לו דתלינן מסתמא כוונתו לבטל השליחו' דאינו חוזר מדעתו לגמרי אלא שאינו חפץ בשליח ועוד י"ל מתני' הגיע ה"א לצעורי קמכוון קמ"ל וכתבנו לעיל דאמרי' להכי לא רץ אליו שלא הי' דעתו לבטל רק מפני שראה שהתעצל בשליחותו תינח שמבטל השליחות אבל בגירושין עצמו לא וא"ש. ולפ"ז אומר אני בקידם לאשה דה"א לצעורי וכתבנו לעיל משו"ה ס"ד לצעורי קמכווין משו' דהו"ל לילך אצל השליח ולא לאשה וה"א לצעורי קמ"ל והא דלא הלך אצל השליח מזה כראה כי אינו רוצה לגרשה עוד וחוזר מן הגירושין לכן רץ לאשה להודיע שיעגנה ואין זה שייך לשליח רק ביטול שליחותו אבל שלא יגרש כלל זהו דבר הנוגע לאשה כנ"ל ועיי'. והא"ש לירושלמי מן קיד' אצל אשתו דמבטל ענין הגט ומגלה דעתו שאין רוצה כלל בגירושין גם ר"ל מודה ולכן הקשה רק ממבטל בפני ב"ד וכדכתיבנא והתלמודי' כ"א על מקומו בא בשלום כנלפע"ד נכון בעזה"י:

וע"פ מ"ש דמבטל ענין גירושין שאין חפץ כלל לגרש לית דפליג דמהני יש ליישב מ"ש הרמב"ם פ"ו דאם מבטל השליחות מהני אפי' הגיע הגט לידה וכ"כ הטור ונתקשינו לעיל פשיטא הא כיון דאמר דמהני הביטול היינו בהגיע אח"כ לידה וישבנו לעיל ובמ"ש י"ל עוד דהכי קאמר לא מבעי' כשהוא מבטל כל ענין הגירושין שאין רוצה לגרש עוד דבטל השליחו' אפי' הגיע הגט לידה כוונתו מן הבעל שנטלו מן האשה וניתן מחדש לשם גירושין ולא ביטל תחלה רק השליחו' דס"ל לר"ל כה"ג ל"א דבור כו' אבל אכן לא קיי"ל כוותי' והיא הרבותא כנ"ל ועיי':

רב ששת אמר בפני ג' וקיי"ל כר"נ וכר"י דהכי ס"ל ורש"י כ' במתני' בפני ב"ד ג' ותמה הפ"י הא קיי"ל בפני ב' וכן הקשה התוי"ט על הברטנור' ועיי' פ"י במתני' שכ' דכוונת רש"י בוודאי מעיקר הדין סגי בב' אבל הם מעצמם חששו לתקלה ובטלו בפני ג' כדי שיהי' לו קול והוכרח רש"י לזה משו' דקיי"ל לענין ממון בעי ג' ואיך קרו במתני' לב' ב"ד ולכן התחכ' רש"י דב"ד של ג' והחמירו ע"ע עיי' בו. והנה מ"ש דרש"י קשי' לי' כיון דלא קיי"ל לענין ממון דלא כתוס' שכ' כיון דפרוזבל קרו לי' ב"ד ממ"ש רש"י כאן בד"ה ר"נ אמר בפני שני' בשלמא גבי דינא דממונא כו' נראה דרש"י נשמר מקושי' תוס' דהא לר"נ ל"צ רש"י לזה דהא ס"ל כשמואל והוצרך רש"י למ"ש משו' דלא קיי"ל כר"נ וקיי"ל בפני ב' וכמ"ש תוס' דלא כפ"י ומ"מ א"ש דברינו דס"ל לרש"י דגם בפרוזב' לא קיי"ל כר"נ ועיי' תוי"ט דהקשה על הטור הא אפי' בפרוסבל לא קיי"ל כר"נ ואיך קרי לי' במתני' ב"ד ונדחק עיי' בו וי"ל דזהו דקשה לרש"י ולכן מפרש ב"ד ג' דהם החמירו ע"ע וצ"ל הא דס"ל בפני ב' מסברא ס"ל כן דמעיקר הדין סגי בב' דמשו' תקנת עגונות לא הי' ר"ג הזקן כמנה לתקן תקנה כמ"ש מהרש"א לקמן בתוס' אלא דצ"ל דאין שום רמז ורמיזא במתני' דסגי בב' ומעצמם החמירו לבטל בפני ג' ונתן מקו' לטועו' דווקא בפני ג' ונ"ל דלשון מתני' דייק כך כשנבון לשון מתני' בראשונה הי' עושה ב"ד מה הי' עושה ב"ד דקאמר הול"ל בתחלה הי' מבטלו בפני ב"ד ויש לדייק דלא הי' צריך ב"ד של ג' מדינא רק הי' עושה מעצמו ב"ד מרצונו מזה מרומז דסגי בב' ולמ"ד ג' דווקא י"ל לשון הי' עושה דינא קאמר דהא למ"ד בפני ג' חששו מתחלה לממזרות ולא סמכו על קלא דב' דל"ל קול כ"כ י"ל עוד דלא סגי כשבא ופגע בג' ואומר לפניהם שמבטל השליח דמלתא דלא רמי' עלייהו הוא ולא רמי' עלי' למיפק קלא דבריו נכנסו בזו ויוצא בזה וכעין זה בש"ס שבועו' בהוד' או מנה מניתיך בפני פלוני כו' ולכן הוצרך לעשו' ב"ד לוועדם יחד דווקא שמכינם להושיב ב"ד והיינו הי' עושי' ב"ד וכ"ז למאן דס"ל ג' שחששו לכל חשש ממזרו' עד דיהי' קלא ואגלוי' טפי אבל למ"ד בפני ב' דל"ח מתחלה לקול גמור כ"כ לא צריך להושיב ב' במכוון ונקיט הי' עושי' ב"ד שאין צריכי' ב"ד אלא שמעצמן עשו ב"ד כנ"ל:

אלא צ"ב למה קמ"ל מה שהי' עושי' תחלה מרצונם לא הול"ל רק מתחלה מבטלו בפני ב"ד דיש נפקותא כמ"ש תוס' דלרבי בטלו אינו מבוטל אבל מה שעשו מעצמם מה תועלת בהודעה זו נ"ל דאי הוי אמר בתחלה הי' מבטל בפני ב' התקין ר"ג הזקן כן מפני תק"ע ה"א שלא יהי' עושי' כן בפני ב' אבל בפני ג' לא תיקן לכן נקיט בתחלה הי' עושה ב"ד מרצונו אבל בפני ב' מה"ד התקין ר"ג הזקן שלא יהי' עושי' כן אפי' כמו שעשו בפני ג' לא ועוד י"ל כשנבין למה בתחלה הי סגי להו בב' ולא חששו שיהי' מלתא דמגלי' טפי ור"ג הזקן חש יותר נ"ל דבאמת בתרי איכא קול כ"כ כשחוקרי' אם בטל יתוודע הדבר דאיכא קלא אבל לא כ"כ שיגיע הקול אליה' בלי דרישה ורוב נשי' כשרו' הי' דורשו' ונתוודע להן ע"י קול דבי תרי וסגי בהכי אלא שהמגרשי' הי' מחמירי' וחוששי' שלא יארע תקלה ע"י והי' מבטלי' בפני ב' והי' הנשים סומכות עצמן שלא לחקור דסמכו מסתמא הי' מבטל בפני ג' ויגיע הקול אליה' כמ"ש רשב"א לקמן שא"צ לחוש אם מבטל בפני ג' מסתמא יגיע הקול לאזנה ולפעמי' מי שלא חש עשה כפי הדין בפני ב' והיא סבורה שמסתמא מבטל בפני ג' כנהוג ויצא מכשול לכן כשראה ר"ג הזקן בימי' שהי' עושי' כן הוצרך לתקן שלא יהי' עושין כן ועקר התקנה בפני ב"ד וכיון שעקר זה עקר הכל מפני עגונת כמ"ש תוס'. והא"ש דקתני במתני' בראשונה הי' עושי' מרצונם ב"ד של ג' ומשו"ה מצא ר"ג הכרח לעקור תקנה ראשונה כנ"ל והוא דבר נכון בעזה"י:

והנה תוס' נתקשה לענין מאי פליגו מה דהוה הוה והעלו דאיכא נפקותא לרבי נראה דלרשב"ג לא מצא נפקותא וצל"ע לפמ"ש תוס' לעיל ל"ב ע"א ד"ה מהו דתימא אגלאי מלתא כו' דגדולה מזה אמרי' לקמן בביטול שלא בפני השליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי ביטול ס"ל לתוס' משום דיש כח ביד חכמים היכא דאיכא טעם חשוב וכ"כ ביבמו' פ"ט ע"ב דכל דאיכא טעם חשוב לא מחזי כעוקר דבר וס"ל לתוס' דגם זה טעם חשוב וצ"ל הא דמקשה ש"ס לקמן על רשב"ג ומי איכא מידי דמדאוריי' בטל כו' ואסיק דאפקעינהו ולא משום דיש כח ביד חכמים צ"ל דתקנת ר"ג למ"ד בפני ג' משום תק"ע ליכא טעם חשוב וכן למ"ד בפני ב' דאיכא קול רק דליכא קול גמור ליכא טעם חשוב אבל קוד' תקנ' ר"ג למ"ד בפני ג' ולא בפני ב' איכא טעם חשוב וכ"ש למ"ד בפני ב' ולא בפני אחד כצ"ל. ולהיות כי כן איכא גם לרשב"ג נפקותא דמה שהי' קוד' תקנת ר"ג יש טעם חשוב ויש כח ביד חכמי' ולא הפקיעו הקדושין אם קדש אותה אחד קודם ביטול הקדושי' בטלי' וכן אסורה לכהן ולקרובי' מדאוריי' משא"כ מה שהוא לאחר התקנה דאין כח בידם לעקור רק משו' אפקעינהו בהיתר הוא קיימו קדושי אחר למפרע וכן מותר לכהן ולקרוביו מדאוריי' לכהפ"ח ואיכא נפקותא גם לרשב"ג והי' תוס' יוכל להמציא נפקותא בין לרבי בין לרשב"ג וצ"ע:

ונ"ל דלכאורה צ"ע תוס' שמביא ראי' דיש כח ביד חכמי' לעקור מנ"ל דלמא כמו שמתרץ ש"ס לאחר תקנ' ר"ג משום אפקעינהו דשם ליכא טעם חשוב כן י"ל קוד' תקנה דאין בכחם לעקור אפי' היכא דיש טעם חשוב אלא משום אפקעינהו ונ"ל דתוס' הוכיח כן מדמקשה על רשב"ג ומי איכא מידי הלא קודם התקנה בפני ב' או בפני א' לכל מר כדאית לי' גם רבי הכי ס"ל וקשה כהנ"ל וכן הקשה פ"י מזה הוכיח תוס' דע"כ קודם התקנה דאיכא טעם חשוב לא הי' קשה לש"ס דיש כח כו' ולכן הקשה לש"ס רק לאחר התקנה ומינה לענין גילוי מלתא דאיכא טעם חשוב. והא"ש לאמת דמתרץ משו' אפקעינהו רבנן ואפי' בקדש בביא' וכיון דאפשר להפקיע גם קיד' תקנה לא עקרו דבר מה"ת כיון דבידם להפקיע מה להו להתיר איסור תורה לא שבקו התירא להתיר אסורא. והא"ש דלא אשכח תוס' נפקותא רק לרבי מה שהי' קוד' תקנת ר"ג ומשו' אפקעינהו אבל לרשב"ג לאמת ליכא נפקותא כנלפע"ד נכון ועיי':

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה