אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף כח.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף כח.

דף כו.

המביא גט והניח זקן או חולי. ביש"ש חקר בזקן וחולי יחד אי איכא חזק' חי וכ' דה"ה זקן וחולי והא דקתני במתני' או חולי לאשמועי' אפי' אינו זקן דוקא חולי ולא גוסס אלא שכ' עוד מסברא דנפשי' בהגיע לגבורו' והוא חולי לא ובהפליג אפי' חולי ולפ"ז הי' יוכל לומר דלכן נקט מתני' או חולי משו' דזקן הגיע לגבורו' כדקיי"ל כאביי אבל חולי לא כיון שהגיע לגבורו' אבל בסתם זקן אפי' חולי. אלא דלא לשתמט שום פוסק מלומר דזקן וחולי לא משמע דל"ש לחלק בין הפרקי' ולעולם אפי' זקן וחולי ואפי' הגיע לגבור' והא דמתני' או חולי צ"ל לאשמועי' דווקא חולי ולא גוסס אפי' אינו זקן וכ"פ בס' בית מאיר דמ"מ שמעי' מסתימ' הראשוני' ופוסקי' דליכא חילוק:

והנה תוס' חידש דבשבוי' לא מוקמי' על חזק' חי וכ"כ בחי' רמב"ן ולפי הפשוט אבל בעול ימי' כל שהוא בשבי דכולי אית בי' חיישי' דגרע מחולי דרוב חולי לחיי' משא"כ בשבוי' וקשה מצד הסברא וגם עין רואה דלא כן הוא דרוב שבוי' יוצאי' חי ואפשר י"ל דכוונ' תוס' בהאי סבתא דשמח עלי' שהיא זקינה וגם, בתה י"ל שהזקינה אלא שבב"מ כ' תוס' שא"א שברת' הגיע לגבורו' דא"כ סבתא איפלג' אבל האי י"ל שני' זקני' והגם זקן וחולי מוקמי' אחזק' חי מ"מ בזקן ושבוין דמעונה בשבי ביותר צער ויסורי' לא מוקמי' על חזק' חי' כנלפע"ד וצ"ע לדינא:

והנה בב"מ כ' תוס' דא"ל דהגיע ברתא לגבורו' דא"כ סבתא הפליג' נרא' דס"ל לתוס' שם דאפשר אביי הדר בי וס"ל כרבה משו' תי' דאפוג אפלוג ומה שדח' תוס' א"כ סבתא איפלג היינו לשיטת רש"י דמתשעים אפלג אבל לרמ"ה דווקא מבן מאה אפלג לק"מ וכן כ' רמב"ן כאן בשם תוס' דשניה' הגיע לגבורו' וכ' וצ"ל דבן מאה דווקא הפליג כוונתו ולא קוד' אבל ממאה ויותר הופלג וכמפורש בירושלמי אפי' הניחו בן מאה ונתעכב מא' שני' אלא דכ' רמב"ן דלא נראה לו אלא כרש"י דמתשעי' אפלוג ולדידי' צ"ע מי לא משכחת שהי' שבוי' כמה שני' ולא נודע מהם מאז שנשבו ובתוך השבי סבתא הגיע לגבורו' וחיישי' שאז מתה ואמר כמה שני' הגיע הבת לגבורו' ומתה ואח"כ בא הנדון לפני אביי ודן למה כ"א מתה כשהגיע לגבורו' וסבתא כבר מתה וצ"ע:

והנה תוס' בב"מ כ' אי אביי ס"ל כרבה והכא סתם הקושי' כי נרא' דאביי לא הדר בי' ול"ל כרבה ולפע"ד י"ל דוודאי הסברא של רבה אמיתי' דבהגיע לגבורו' שהם שני' הקצובי' ביותר שרוב' אינם מאריכי' ימי' יותר יש לחוש למיתה ואביי מייתי ראי' אפי' בן מאה מוקמי' בחזק' חי י"ל דווקא אם ראינוהו חי בן מאה או הגיע לגבורו מחזיקי' אותו בחזק' זו שחי לפנינו אחר שהגיע לגבורו' אבל כשלא ראינו' אלא קוד' שהגיע לגבורו' אין להחזיקו כמו שחי ע"ע כן חי עכשיו לאחר שהגיע לגבורו' מאחר שלא הי' מוחזק לנו בחזק' חיות כשהגיע לגבורו' שעלולי' רוב ב"א למות ומתני' דקתני הניחו זקן ואמר רבה שהניחו זקן שלא הגיע לגבורו' ע"ז חולק אביי מראי' אפי' הניחו בן מאה שנה אבל בהאי סבתא י"ל שלא ראינו' הגיע לגבורו' גם אביי מודה כנ"ל אלא מסתימ' הפוסקי' לא משמע כן ומ"מ סברתי נכונה וצ"ע לדינא:

איתבי' אביי המביא גט כו' תיובתא ופסקו הפוסקים כאביי וכ' רשב"א ראי' מירושלמי דקתני אפי' בן מאה ולרבה מאי אפילו דווקא בן מאה וכבר הרגיש הב"ש דלרש"י דמבן תשעי' אפלג שייך שפיר אפי' בן מאה וכ"ש תשעי' והרמ"ה שבטור חושש לכתחלה לרבה מבן פ' עד מאה הנה לשיטתו איכא ראי' לירושלמי ואינו חושש רק לכתחלה לרבה ובש"ע מביא י"א דמבן פ' עד מאה דינו כגוסס והיינו דאם גרשה הוי ספק גירושין והתכוון לשיטות הרמ"ה שבטור והרמ"ה רק לכתחלה מחמיר ולא ראיתי מי שהרגיש בזה וצ"ע: וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שדקדק דקדוק חמור דהוי מתני' זו ואצ"ל זו דהא הגיע לגבורו' איכא רבותא יותר מחולי דהא רבה ס"ל הגיע לגבורו' לא ולאביי וכדקיי"ל ה"ה הגיע לגבורו' וזקן דמתני' הגיע לגבורו' וכ"ש חולי דליכא דאמר דחולי לא ובתחלה הי' נ"ל דאביי דהוכיח דלא כרבה חולק גם על דאמר דגוסס לא הגם דלא:

מייתי ראי' נגדו רק בהגיע לגבורו' ממילא מוכח ממתני' דקתני זקן או חולי דחולי היינו גוסס והוי זו וצ"ל זו כן י"ל אלא הא רי"ף ורמב"ם פוסקי' דבגוסס לא ופוסקי' דבהגיע לגבורו' כאביי א"כ קשי'. ולכן נ"ל דזקן דמתני' סתם זקן שלא הגיע לגבורו' והא דנקט סתם זקן משום סיפא בתרומ' ושולח חטאתו דעשה צריכותא לקמן וקמ"ל י"ל דווקא בלא הגיע לגבורו' אבל בהגיע לגבורו' לא מקלי' היכא דאפשר ואביי לא מייתי ראי' רק בגט דקתני ואפי' בן מאה אבל בתרומה ושולח חטאתו מנ"ל ולכן קתני סתם חולי משו' סיפא והא"ש דקתני זקן או חולי דהוי זו וצ"ל זו דחולי איכא רבותא יותר מסתם זקן שלא הגיע לגבורו' כנ"ל. ובזה א"ש הא דרמב"ם שינה סדר המשנה בהלכ' גירושין וכ' חולי או זקן דבהלכ' גירושין לא כ' רק מדין גירושין ולא חילק בין זקן שהגיע לגבורו' והוי חולי או זקן זו וצ"ל זו וא"ש. ועיי' יש"ש דסיפא דמתני' על רישא קאי זקן או חולי ג"כ והרמב"ם לא כ' בהלכ' תרומה ובהלכו' פסולי מוקדש' זקן או חולי משו' דהעתיק לשון המשנה ובמשנה ל"ק מפורש זקן או חולי בסיפא כנ"ל ועיי':

עוד י"ל בישוב דקדוק הנ"ל עפ"מ שהעיר היש"ש בזקן וחולי ומשמעו' מתני' דווקא זקן או חולי וי"ל דזקן דמתני' סתם זקן שלא הגיע לגבורו' ונקט זקן סתם לאשמעי' דאפי' בזקן סתם דוקא שאינו חולי אבל זקן וחולי לא וממילא הוי זקן או חולי זו וצ"ל זו ויש להאריך עוד:

תרומה הגיטי' קרמית כו' ורמי תרומה אתרומה. קושי' תוס' חמורה איך לא ידע דקשי' תרומה אתרומה ומלבד שתי' תוס' דחוק עוד צ"ל על המקשן גופי' דלא הקשה מיד תרומה אתרומה ועיי' מהרמ"ל שנדחק ונ"ל דלכאורה יש להקשו' דלמא מתני' כמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן ולכן מותר' לאכול והא דאמר בחזק' שהוא קיי' הא בדרבנן פשיטא שמותר' דספיקו להקל קמ"ל אפי' זקן או חולי דה"א דקרובים למות ואסור' קמ"ל דהם בחזק' קיים או דקמ"ל האמת דאיכא חזק' ואפי' שיצורף עוד ספק ממק"א מותר' ולא הוי ס"ס להחמיר אבל בריי' כמ"ד תרומה דאוריי' ולק"מ. ונ"ל ליישב דמוכח דמתני' כמ"ד תרומה דאוריי' בזה"ז דהא עשה לקמן צריכותא דה"א תרומה אפשר גנו לא אפשר ובוודאי אי אזיל בתרומ' בזה"ז דרבנן לא ס"ד להחמיר יותר בדרבנן משו' דאפשר מבדאוריי' בלא אפשר ובוודאי תרומה דרבנן כ"ש וקו"ח הוא מגט וע"כ דמתני' כמ"ד תרומה בזה"ז דאוריי' וא"ש. ולפ"ז א"ש דלא יוכל המקשן להקשו' מיד תרומה אתרומה בלי שיביא הרישא דהי' מקו' לתרץ מתני' בתרומה בזה"ז כמ"ד דרבנן והוצרך להביא רישא דמתני' וממילא מוכח דסיפא בדאוריי' וכיון דהוצרך ע"כ להביא רישא מקשה מיד מרישא כנ"ל:

והנה בצריכותא דלקמן דנדחק הש"ס דה"א תרומה אפשר והדר אמר זמנין דלא אפשר יש להקשו' לפמ"ש תוס' יומא דף ע"ב ומובא במל"מ הלכו' פ"מ דיש לומר דרבא לא מחמיר בהגיע לגבורו' רק בגט משים חומר א"א א"כ בפשוט א"ש דרישא זקן שלא הגיע לגבורו' וסיפא אוכלת בחזק' שהוא קיים מלתא באנפא נפשי' הוא שאוכלת לעולם בגינו בחזק' שקיי' ואפי' הגיע לגבורו' וכן בשולח חטאתו וצ"ל דש"ס עשה צריכותא לאביי דלא ס"ל דרבא ואסיק בתיובתא. ולפ"ז לרבה לא מוכח דמתני' אזל למ"ד תרומה בזה"ז דאוריי' ומ"מ א"ש דקמ"ל תרומה דסיפא מלתא בא"נ הוא ואפי' בהגיע לגבורו' בחזק' חי מוקמי' משא"כ ברישא בגט ול"ק תרומה אתרומה כלל וכן אין להקשו' משולח חטאתו אתרומה די"ל כמ"ד חולין שנשחטה בעזרה לאו דאוריי' וכ"ש אי בחטא' עוף דבא' על הספק וכ' תוס' דה"א בשליח לא ליעול וזה חומרא דמ"ש. והא"ש דאביי' דהקשה לרבה לפי גירס' הראשוני' דרבא אמר ל"ש אלא לא הגיע לגבורו' ולדידי' לא יוכל להקשו' תרומה אתרומה די"ל מתני' בתרומה דרבנן והצריכותא מ"מ א"ש ורמי גט אתרומה ותי' לו איך קמדמי' גט לתרומה גט לא אפשר כו' ומתרומ' אתרומה ל"ק לדידי' וסתמא דש"ס מקשה ורמי אתרומה כיון דמסיק רבא בתיובתא וע"ז שקלו וטרו כל אמוראי לפי דל"ל כרבא וע"כ מתני' בתרומ' דאוריי' ומיושב קושי' תוס' וקושי' מהרי"ט ועיי':

והא"ש ליישב הא דפסק רי"ף ורמב"ם כאביי להקל בהגיע לגבירו' משו' דש"ס לקמן דעשה צריכותא ע"כ לאביי אזיל וגם רב"א ור"י דמתרצו לתרומה אתרומה כולהו ע"כ כאביי ס"ל וראוי לפסוק כמותו כנלפע"ד וק"ל: והנה הפ"י האריך למעניתו בישוב קושי' התוס' באומרו כי תרומה אתרומה ל"ק די"ל דחזק' חי אינה חזק' דעשוי' להשתנו' אלא שיש לה חזק' היתר לאכול בתרומה משא"כ בשע' א' קוד' מיתתו דעוסק לבטל החזק' אבל גט אתרומה קשה שפיר דבגט ליכא רק חזק' חי דעדיף מחזק' איסור לשוק או דחזק' איסור לשוק ליכא כיון שבא לבטלה ע"י גט ועפ"ז מסיק ליישב הסוגי' וקילס עצמו בזה. ולדעתי העני' דבריו תמוהי' לפי שיטתו גם בגט מלבד חזק' חי איכא חזק' א"א היינו שנוקמי אותה בחזק' א"א שהיתה מתחלה ונוקמי אותה בכך עד שבא גט לידה ולא מת בעלה עד עכשיו והיא א"א עד שבא גט לידה וע"ז ל"ש שעוסק לבטל החזק' דהרי עדיין לא בא גט לידה ומעכשיו תהי' מגורשת אבל עד עכשיו א"א היתה ולא מקשה גם מגט אתרומה אלא באמת אם ליכא חזק' חי' דעתיד להשתט' גם חזק' א"א ליכא דעשוי' להשתמ' כל שעה ע"י מיתת הבעל וכיון דליכא חזק' חי דעשוי' להשתנו' גם חזק' א"א ליכא וא"כ ה"ה דליכא באשת כהן חזקה שמותר' בתרומה אם ליכא חזק' חי דמיד כשנשא' הי' חזק' היתר תרומה שלה עשוי' להשתנו' ע"י מיתת הבעל כל שאין לה בן ממנו וגם היכא דאיכא בן הוא בעצמו אין לו חזק' חי חוץ כשנאמר דלתרי ל"ח למיתה כבש"ס יבמו' י"ח וכ"ב כנ"ל פשוט ומוכרח דלא כפ"י:

אלא דקשה לכאורה עדיין מה מקשה מגט אתרומה לפי שהשריש לנו הריב"ש דבכל א"א בעסקנו בעגונא איכא תרי חזק' חזק' חי וחזק' א"א הגם דשני חזק' קשורי' ואגודי' יחד וא"א בחזק' חי דבעל תלי' מ"מ מחשב שני חזקו' כיון דהיא מוחזק' לפנינו בא"א ושיטתו כיון דחזק' חי חזק' היא ממילא איכא גם חזק' א"א א"כ ל"ק מגט אתרומה די"ל שאני בגט דאיכא שני חזק' חזק' חי וא"א משא"כ בשע' א' ליכא רק חזק' חי דחזק' א"א אנו עסוקי' לבטל וכן חזק' תרומה ליכא מה"ט אלא דבהא יפה כ' הפ"י לפי דרכו דכיון דמוכח דחזק' חי חזק' היא שוב קשה בלא"ה משע' א' קוד' למיתתו דפשיטא דבכ"מ אזלי' בתר חדא חזק' ולמה בשע' א' ק"ר לא ניזל בתר חזקה וא"ש. אלא דמ"מ קשה קצת לפי שמתרץ תרומה אפשר והדר רמי תרומה אתרומה י"ל בתרומה דמתני' איכא שני חזקו' ולפמ"ש איכא ג' חזקת חי וא"א וחזק' תרומה משא"כ בבריי' בשע' א' ליכא רק חדא דחזק' חי ומ"ש פ"י דאם משו' מעלת תרומה החמירו באפשר גם בתרי חזקו' הו"ל להחמיר כעין דאמרו רבנן ביומא לר"י א"כ אין לדבר סוף וכמ"ש תוס' כיון דחיישי' למיעוט אפי' תרי נמי דמיון זה אינו דומה כ"כ כמובן ומצינו שהחמירו ביוחסי' דלא ניזל בתר חד רובא ואזלי' בתר ת"ר כמבואר ספ"ק דכתוב'. והיותר קשה לי די"ל דחזק' חי חזקה גרוע הוא כיון שעלול למות הגם דמשו"ה לא יצא' מתור' חזקה לגמרי מ"מ גרוע היא ולא סמכי' עלה רק בצירו' עוד חזקה כמוה ובגט איכא חזק' א"א ג"כ הגם שתלוי' זה בזה מ"מ חשבי הריב"ש לתרי דמחזיקי' אותו לחי ומחזיקי' אותה בחזקת א"א ובצירוף שניה' סמכי' כמו חדא חזק' אלימתא בכ"מ וכן בתרומה דמתני' אבל בבריי' דליכא רק חדא חזק' חזק' חי לא סמכי' דגרוע היא ואפשר לדחוק כיון דבמתני' אפי' בהגיע לגבורו' ואפי' בן מאה שנה דוודאי חזק' חי גרוע מאוד מ"מ סמכי' ואפי' נימא לצרף חזק' א"א ותרומה בכ"ז גרוע מסברא טובא ועכ"פ לא עדיף מחזק' חי' דעול ימים דל"ש שימות ומ"מ קתני בבריי' דשע' א' אסור' לאכול מיד משמע בכל אדם ואפי' בימי בחרותו כן י"ל ועדיין כ"ז צ"ע:

עוד יש להקשו' דנדחק לקמן בצריכותא דאי אשמועי' תרומה זמנין דלא אפשר הול"ל דה"א תרומה דיש ג' חזקו' משא"כ בחטא' העוף דליכא רק חזק' חי ואי נימא דגם לקרבן איכא חזק' כשרו' להקרבה מ"מ בתרומה איכא ג' חזק' חזק' חי וא"א והיתר לתרומה ועכ"פ רבותא איכא. וזה י"ל ליישב דלנקט במתני' לענין תרומה באלמנה ויש לה בן מבעלה כהן והלך למדה"י שאוכלת בגינו וליכא ג"כ רק ב' חזקו' חזק' חי' הבן וחזק' תרומה שלה ולא הי' צריך עוד בבא דשולח חטאתו כנ"ל וק"ל:

שאני התם שאסרה עליו שעה א'. יש להסביר קצת שתאכל כל ימיו והרי בודאי סופו מת ותאכל פעם באיסור וכיון שא"א לנו לקבוע זמן ושתאכל עתה ותפסוק אח"כ מחזי כחוכא ולמתי יהי' לכן אסירי מיד. וע"ז דחי אולי איהי מייתי ברישא ולא תכשל לעולם. הקצרתי:

אלא אמר אביי' ל"ק הא ר"מ. הוכיח תוס' דע"כ לר"מ יש חילוק בין זמן מועט למרובה דלזמן מרובה חייש לשמא ימות וכן לר"י צ"ל בין זמן מרובה בשמא מת ופ"י דחה ראי' תוס' מר"י לפי דבריו דאיכא חזק' תרומה וכבר כתבנו ביטול דבריו לעיל ומ"ש ופקפק על עיקר חילוק התוס' דמה שיעור יש בין זמן מרובה למיעוט וכ' דמיבמו' ליכא ראי' דאביי לא ס"ל כן ורבה הוא דמתרץ דר"י ס"ל כן לא הבנתי גם לרבה קשה הא ר"מ ל"ח לשמא ימות ול"ח שמא יבקע וע"כ צריך לחלק בין זמן מועט למרובה והרי החילוק לפנינו ותוס' לא בא אלא להוכיח דגם אביי ס"ל כן וזה יש לדחו' אבל עיקר החילוק בין זמן מועט למרובה מוכרח הוא אלא לפי סוגי' דסיכה דאיפוך דר"מ חייש לשמא ימות י"ל גם רבה ביבמו' ס"ל כן ועיי' רשב"א יבמו' שם שכ' די"ל לכתחלה חייש ר"מ כיון שאפשר בחליצה והכל חד ועיי':

והנה שיעור דזמן מרובה לזמן מועט לא נתפרש ועיי' רא"ש בפירושו לנדרי' ג' ע"ב דכ' דשלושי' יום דנזירו' זמן מרובה ועיי' מג"א סי' תקס"ח ובמחצי' השקל שם ומצאתי ראיתי מאז ביערת הדבש ח"ב סוף דרשה ג' שהוכיח דזי"ן יום הוא זמן מועט ולי נרא' ראי' מש"ס סוכה דמקשה לר"מ דחייש למיתה בהמה בחג מדלא חייש שמא יבקע הנוד ומדמדמי להו ש"מ דז' ימי החג זמן מועט כמו נוד וזו ראי' ברורה לפע"ד:

ומאז כתבתי בגליון ש"ע שלי באו"ח סי' תקנ"א להכריע בשיטו' החולקי' אם לברך שהחינו בין המצרי' בשבת דהט"ז כ' דיברך כל הזמן דחיישי' שמא ימות ונ"ל להכריע דוודאי אם לא יברך כל ג' שבועו' הוי זמן מרובה וחיישי' לשמא ימות אבל אם מברך בשב' דעדיף עכ"פ מלברך בחול ומיום א' בכל שבוע עד שבת הוי זמן מועט ואפשר להחמיר דל"ח לשמא ימות עד שבת אבל לנקוט חומרא ביותר שלא לברך גם בשב' א"א וטוב לבחור לברך בשב' דעדיפא מחול בדבר זה כנלפע"ד נכון לדינא וברור בעזה"י:

ובעיקר הדבר לחלק בין זמן מרובה למועט נ"ל ראי' מש"ס חולין פ"ק דיליף דאזלי' בתר רובא מרישא של עולה ופרה אדומה וכ' תוס' דמשו' חזקה ליכא דאינה מבורר' עד אחר יב"ח וקשה לי נוקמי אחזקת חי כיצא' לאויר עולם היתה חיה כן תחי' עוד לשנה הבאה וע"כ אינה טריפה דאי היא טריפה לא תוכל לחיות יב"ח למ"ד טריפה אינה חי' וכדקיי"ל וצ"ל דאזיל למאן דחייש לשמא ימות וכן הא דר"א אתי' משחיטה עצמה וכל סוגי' דהתם אזיל למאן דחייש לשמא ימות אלא דקשה עדיין מהא דמקשה שם ר"מ היכי אכיל בשרא הא ר"מ ל"ח לשמא ימות ודוחק דסוגי' שם אזיל כסוגי' דסוכה דר"מ חייש למיתה מדאקשו לר"א עיי"ש וע"כ דלכ"ע לזמן מרובה חיישי' ויב"ח זמן מרובה הוא וזו ראי' ברורה לפע"ד:

רבא אמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישי'. נראה לכאורה דלהכי חיישי' שמא ימות דבאמת אדם מעותד למות וסוף כ"א למות מי גבר יחי' כו' אלא לפ"ז לא מקשה מידי מהא דנוד דלא חייש ר"מ הא נוד זה אין סופו להתבקע ולא מעותד לכך וגם בסוכה מקשה מר"מ דחייש בבהמה שמא תמות מדלא חייש בנוד ועכצ"ל דאין הטעם דשמא ימות משו' דסופו ימות. אלא דלא מצינו חזק' רק להחזיק עתה כמו שהי' ע"ע אבל לא להעמיד הדבר על חזקתו שיהי' כן לעתיד וכן נרא' מתוס' לעיל י"ז ע"ב שכ' לחלק בין שמא תזנה לזינתה וכ' מהרש"ל כמו שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן ועיי' מהרמשי"ף שם שכ' דאינו מן המדומה דשמא ימות חיישינן דאדם מעותד למות אבל מפורש כ' תוס' דמיון זה בקדושין מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש דשמא קדשה ל"ח ושמא יקדש חיישינן ועכצ"ל דס"ל לתוס' דכל שאנו דני' לעתיד לא מחזקי' דבר מלעבר לעתיד אלא בהוה דכיון דחזק' מנגע ילפי' וגזה"כ הוא לא נוכל למילף אלא דומי' דנגע וצ"ל ר"מ דל"ח לשמא ימות ולשמא יבקע ס"ל דגם לעתיד מחזיקי' ובהא פליגי תנאי ולפמ"ש תוס' דר"מ מודה לשמא ימות לזמן מרובה חיישי' הגם בכל היכי דאזלי' בתר חזק' ליכא חילוק בין זמן קצר למרובה צ"ל שאני מיתה כיון שסוף כל אדם ובהמה למות חיישי' לזמן מרובה דל"ש חזק' חי לעולם דבוודאי ידעי' שתפסק החזק' בשי' פעם. ולפ"ז בחשש שיבקע הנוד גם לזמן מרובה ל"ח כיון דס"ל דמחזקי' לעתיד ובשמא ימות לזמן מרובה חייש משו' שסוף כולן למיתה עומדי' וזה ל"ש בבקיע' הנוד שאין סופו לבקע וש"ס דמדמי להו ומקשה והא נוד כשמא ימות הוא ופליגי היינו דכיון דס"ל דל"ח בנוד לשמא יבקע ע"כ דס"ל דמחזיקי' לעתיד ממילא ל"ח לשמא ימות לזמן מועט אבל לזמן מרובה חייש דסופו למות משא"כ בבקיע' הנוד אפי' לזמן מרובה. והא"ש דל"צ לדחק כמו שדחק מהרש"א דבקיע' הנוד זמן מועט הוא גם לפי דס"ל לתוס' שאין לו כלים שבוודאי בקרוב ימצא כלי' והוא דוחק ולמ"ש אין צריך לזה כמובן כנלפע"ד ביאור נכון בענין זה. שוב הראוני התלמידי' מ"ש הנב"י קמא חלק יו"ד סי' כ"ו ויש בדבריו מקצת דמקצת ממ"ש: ע"ב. אלא אמר רבא שמא מת ל"ח שמא ימות תנאי היא והנה להלכתא כיון דר' יודא ור"י ס"ל דחיישי' שמא ימות הלכתא כוותי' וכ"כ הרשב"א יבמו' י"ח והרמב"ם פסק כהך בריי' דשע' א' קודם למיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ובריש יומא פסק כרבנן דר"י דאין מתקיני' אשה אחרת דלא חיישי' למיתה וסתרו פסקיו וכבר עמד על מדוכה זו בח"צ סי' קיו ולא מצא מקום ישוב וכ' כיון דלא אתברר שיטת הרמב"ם נקטי' דלזמן מועט ל"ח לשמא ימות עיי"ש ולפע"ד נרא' דס"ל לרמב"ם בשע' א' ק"מ אם תאכל בתרומה ותסמוך על חזק' שיחי' תאכל כל שעה לעולם בשנאמר דלא ימות לשע' שהוא זמן מועט ויעברו שני ימים ושנים הרבה שתאכל על חזק' זו ולמפרע יהי' זמן מרובה זמן זמני' טובא כה"ג לא מקרי זמן מועט דל"ח ושאני גבי כה"ג דאין לנו לחוש ולדון על יום א' של יה"כ שתמו' שפיר מקרי זמן קצר וכל הנדון על זמן קצר הוא משא"כ בשע' א' קוד' מיתתו שתאכל שני' הרבה על סמך זה והא יודאי אין לומר שתאכל עתה ותפסוק אח"כ מלאכול זה כחוכא ומה גבול נעשה לה עד מתי ולכן אסורה מיד כנ"ל והא דמקשה ש"ס והא נוד כשמא תמו' ופליגו ולפמ"ש ל"ק דהא נוד זמן מועט ולכן פליגו משא"כ בבריי' זמן מרובה כ"ע מודי' י"ל דס"ל להרמב"ם דאיירי באין לו כלי' והוא זמן מרובה ולבהפ"ח גם בכה"ג איירי בחסרון כלי' או בע"ש וחסרון כלי' זמן מרובה הוא כמ"ש בסמוך דלא כמהרש"א והא דר"מ ביבמו' דס"ל ע"כ לזמן מרובה חיישי' כמ"ש תוס' י"ל לרמב"ם דסוגי' דיבמו' אזיל כסוגי' ש"ס סוכה דר"מ חייש למיתה או כמ"ש רשב"א יבמו' דלכתחלה מחמיר פן ואולי ימות עיי"ש כן אמרתי מאז בישוב הרמב"ם ומצאתי ראיתי שכוונתי ת"לי בזה לשעה"מ הלכ' סוכה והנאני אלא שלא הרגיש דקשה מסוגי' ולפמ"ש א"ש הכל ועיי':

שמא מת ל"ח כו' בט"ז יו"ד סי' שצ"ז העלה מכח ג' ראיות דלא אוקמי' אחזק' חי רק כ"ז שלא ידענו אבל כל שמת לפנינו פסקה החזק' ואמרי' מכבר מת וכ' ולא דמי לשאר חזק' דאזלי' בתר חזק' דמעיקר' כדמוכח בדוכתא טובא שאני בחזק' זו דאדם עלול למות וסופו ודאי מת ודי להחזיקו כ"ז שאין ידוע שמת אבל כל שמת לפנינו פסקה החזק' מעיקר' וש"ך בנקה"כ דחה ראיותיו ומ"ש הש"ך לדחות הראי' ממפקח בגל כיון שנפל עליו גל פסק' חזק' חי הסכימו עמו האחרוני' ועיי' בבכור שור מס' מ"ק שמוסיף עוד בדחי' ראי' זו גם מ"ש הש"ך לדחו' ממחליף פרה בחמור פשוט כמ"ש אלא מ"ש הש"ך לדחו' הראי' מספק אשתהא דשם איכא חזק' א"א צ"ל הא דל"א וודאי לא מת משום חזק' א"א כיון דרחוק שישתנה צורה אחר לצורתו במקרה וכמה ראשוני' חולקי' על הרשב"א ולכן גם רשב"א לא ס"ל בצירוף חזק' א"א רק דספק הוא. עוד כ' הש"ך ומבואר יותר בב"ש סי' י"ז דאדרבא מוקמי' בעלה בחזק' חי ובנב"י קמא חא"ע סי' ל"א האריך לתמוה על דברת ב"ש בזה כיון שע"כ א' נהרג מה לנו לאוקמי בעלה בחזק' חי ואחר נהרג דלמא הוא נהרג ואחר חי כיון שסוף כ"ס א' יצא מחזקת חיותו ומ"ש הב"ש כיון שאנו מכירי' זה לא תלי' בהיכר איש ידוע כיון שאנו יודעי' שגוף זה חי ראוי להחזיקו בחזקתו כל האפשר עיי"ש. הנה נרא' מתוכן דבריו דס"ל בכל דבר שאנו צריכי' להוציא א' מחזקתו אין לנו להעמיד זה שאנו דני' עליו על חזקתו דמה לי זה או אחר ולפ"ז מי ששלח גט למדה"י ונשמע שא' מת באותו עיר מקו' הבעל ניחוש שמא הוא מת ולא לשתמט מי שיאמר כן וכי ס"ד מי שהלך בעלה ולא נודע אם הוא בחיים ונשמע שא' מת או נהרג תהי' האשה רק ספק א"א שמא בעלה הוא כיון שא' בודאי מת ישתקע הדבר ולא יאמר אלא על זה שאנו דני' בו ועליו מחזיקי' אותו על חזקתו או שהוא מן הרוב הגם שא' יצא מחזקתו בע"כ או יצא מן הרוב בלא"ה אנו יודעי' שמשתני' דברי' מחזקתו לעיתים וכן יש מיעוט מ"מ ע"ז שאנו דנים מחזיקי' שהוא מן הרוב והוא בחזקתו נ"ל גם הנב"י ל"א רק בנדון זה שאנו דני' על גוף שלפנינו מיהו אם היא בעל אשה זו וע"פ שדומה לפרצופו נאמר שהוא בעלה וכיון שעל גוף זה אנו דנין לא נוכל לומר שמת גוף זה מכבר ויצא מחזקתו כדי שנחזיק בעלה בחזקת חי מה לי בעלה או גוף זה שאנו דנים בו כנ"ל ועיי'. ואם כן כוונתו נ"ל דצדקו דברי ב"ש דודאי כל חזק' שלא אתרע כלל עדיפא מחזק' דאתרע לפנינו הגם דאזלי' בתר חזק' דמעיקר' ולא בתר השתא מ"מ חזק' דלא אתרע כלל עדיפא ולכן כיון שגוף זה שמונח לפנינו מת יצא' מחזקתו שהרי מת לפנינו הגם דכל דאפשר להמשיך החזק' ממשיכי' לומר השתא מת וא"כ צריכי' לומר בעלה מת והוא לא אתרע חזקתו כלל שי"ל עדיין חי עדיפא חזקתו מחזק' גוף שלפנינו כנ"ל נכון וברור:

ומ"ש דאע"פ שבודאי חזקה דחד בעלמא מ"מ אוקמי אחזקה זה שאנו דני' בו כן מבואר במ"ש ר"ן בשם רמב"ן גיטין פ' התקבל סוגי' דשליש דכל אשה אפי' קטנה מותר לקדש דאוקמי אחזק' פנוי' דאין חזק' שליח עושה שליחותו מוציא' מחזקה כוונתו ודאי מכח חזק' שליח עושה שליחותו אמרי' דקידש חדא בעולם אבל על כל שאנו דני' עליה אמרי' לא זו היא שקידש ואוקמי זו אחזקתה ואין חזק' שליח עושה שליחותו מוציא לזו מחזקתה דאחר' קידש ולא זו. ועיי' כתוב' כ"ז ע"א. ועיי' תוס' ע"ז ל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת רוב שהקשה דנוקמי כל קיבה על חזק' היתר ותי' דאתרע דרוב עגלי' לע"ז הי' וחזינן דרובן נעקרה חזק' היתר שלהם וא"א לומר נוקמי אחזק' דרובן יצאו' מחזק' זו אבל לולי דאיכא רוב הוי מוקמי אחזק' הגם שידענו שיצאו מחזק' על זו שאנו דני' מחזיקי' בחזקה ועיי':

והנה בנב"י שם טען נגד הט"ז ממשנתינו דנותן לה בחזק' חיים ולט"ז אם נשמע אח"כ שמת אמרי' מעיקרא מת ותצא ויהי' בני' ממזרי' ודרכי' דרכי נועם ובמח"כ העלי' עין לפי שע' ממשנה מפורשת ס"פ מי שאחזו ואם אינו ידוע זו שאמרו מגורשת ואינה מגורשת וכ' הר"ן ולא מוקמי' אחזק' חי כיון שמת לפנינו וכבר נתעוררו באחרוני' שמשם איכא ראי' דכל שנודע שמת לא מוקמי' בחזק' חי ועכשיו מת כמ"ש הט"ז אלא שדחו שי"ל כיון שיש חזק' איסור לשוק והיתר ליבם והרי מת לפנינו לכך לא מוקמי' על חזק' חי משא"כ בנדון של הט"ז ועכ"פ מוכח משם בשולח גט ונתן לה בחזק' שהוא קיים דאם נשמע אח"כ שמת שספק הוא מתי מת ותצא מספק וא"כ אין תפיסה על הט"ז מכח זה לפי שיטתו דאמרי' ודאי מת מעיקרא:

והנה בשב שמעתתא שמעתא ג' פ"ח כ' ממתני' ס"פ מי שאחזו מוכח דלא כט"ז מדקתני ואם אינו ידוע מגורשת ואינה מגורשת ולט"ז הי' לנו לומר ודאי מת קידם וע"כ דודאי אינו ולכאורה הי' מקום לומר דשאני התם דאיכא חזק' א"א דהיינו שהיתה א"א עד שבא גט לידה ולא מת קודם ועכשיו ע"י הגט נעקר חזק' א"א שלה ועד עכשיו א"א היתה אלא דכבר כתבתי לעיל דכל רעותא דאיכא בחזק' חי' איכא ג"כ בחזק' א"א דתלוי' אהדדי ולט"ז כיון דעלול ומעותד אדם למות אזלי' בתר השתא דכמו עכשיו מת כן מעיקרא כן ממילא בחזק' א"א דנפסק ע"י פסיק' חיותו אמרי' מעיקר' מת ולא א"א היתה דחזק' א"א שלה עשי' להשתנו' ומעותד לפסוק ע"י מיתת הבעל ואין לנו לומר עד נתינ' הגט היתה א"א ולכן ראי' של הש"ש ברורה נגד הט"ז דחשיב לחזק' דודאי מת מעיקרא אלא דעדיין י"ל דספק איכא הגם דבכ"מ אזלי' בתר חזק' דמעיקר' בחזק' חי דעשוי' להשתנו' ספק מיהא איכא אם השתא אתרע או מכבר וכן נרא' ממתני' דמגורשת ואינה מגורשת ומ"ש בש"ש משום דמוקמי' אחזק' א"א שלא נתגרשה תמוה הא ממ"נ פסק' חזק' א"א או: מחמת מיתה או גירושין ואדרבא ביותר יש לומר שפסק' מחמת גירושין דנמשכה חזק' א"א עד הגירושין אבל מ"ש עוד לבסוף דאוקמי אחזק' אסורה לשוק נכון לכאורה וכ"כ בשעה"מ הלכ' אישות פרק ג' הלכה י"ד אבל גם ע"ז יש לפקפק כיון דעסוקי' לבטל החזק' ע"י הגט שוב ליכא חזק' איסור לשוק וכ"כ פ"י בסוגי' כאן ועיי':

אלא דעל גופא של סברת הט"ז שכתב כיון דאדם מעותד למות גרע חזק' חי מכל חזקו' דאתרעו יש לי לפקפק ולחלק בין הפרקי' בודאי רוב ב"א אינם מתים עד שיגיעו לימי זקנה שהם שבעי' שנה כדכתיב ימי שנותינו ואם במקרה מת ע"י חולי או מיתה פתאומי' קוד' שהגיע לימי זקנה לא הי' מעותד לכך אלא מקרה הוא ויצא מכלל רוב ב"א ופסקה חזק' חיותו בכה"ג בודאי לא גריע' חזקתו מכל חזקו' דאמרי' השתא הוא דאתרע ואפי' ספק ליכא וכ"ש הכא איכא רוב ב"א וחזקת חיות של גוף זה אבל במת מתוך זקנה שדרך ב"א למות באותו זמן וכ"ש כשהגיע לגבורו' דעלול ומעותד בכ"י למות באותו זמן וליכא רק חזקת גופו שהי' חי עד עכשיו די כל שלא ראינו שמת אבל כשראינו שמת אתרע חזקתו והי' מעותד לכך אמרי' שמא מכבר מת כנ"ל נכון מסברא ועיי':

וי"ל מתני' דס"פ מי שאחזו דקתני ואם אינו ידוע זו היא שאמרה מגורשת ואינה מגורשת היכי קאמר ואם ידוע באופן שהוא מת מתוך זקנה ולכן אין ידוע אם קודם הגט זו הוא שאמרה אבל אם מת קודם זקנה ליכא מקו' לספק דמוקמי אחזק' חי ואין רחוק לפרש כן דהא מתני' לא קמ"ל שיש ספק במיתה מתי מת אלא דקמ"ל שאם אינו ידוע אז הדין דמגורשת ואינה מגורשת וא"כ א"ש במרווח לפרש אופן שהוא ספק כמ"ש כנ"ל ועיי' לקמן למ"ד ע"א שהבאתי ראי' נגד הטו"ז:

ועיי' רמב"ם פ"ו מהלכ' גירושין סוף הלכה כ"ט שכ' ואם נודע שמת הבעל קודם שהגיע גט לידה אינו גט נרא' דאם לא נודע שמת הבעל קוד' שהגיע לידה הגם שנודע שמת לא אמרי' שמת מקוד' בוודאי הגם בלא"ה רובם למיתה ואיכא ספק חי ספק מת ונודע עכשיו שמת לפנינו מ"מ עד שלא נודע מתי מת ל"א שמת מכבר קוד' שניתן הגט וכ"ל זהו דקמ"ל הרמב"ם במ"ש ואם נודע והוא מלתא דפשיטא ולמ"ש י"ל דקמ"ל לאפוקי שאם לא נודע בבירור מתי מת ל"א שאז מת שטבע במים כיון דרובם למיתה כמ"ש בריב"ש סי' שע"ט בג"ד דר"א ב"פ רובם למיתה ועכשיו שנודע שמת ל"א אז שנטבע מת או כשיצא להרוג וגם ל"א אח"כ מת בטבע כיון שמת לפנינו וחזק' חי כבר אתרע ע"י שנפל למים או יצא להרוג מ"מ ספק איכא עד שנודע מתי מת ודא רבתא לדינא וצ"ע:

בפלתי סי' ס"ט בספק אם נשחטה הבהמה קוד' ג"י או תוך ג"י כ' דמוקמי' אחזקת חי ונשחטה תוך ג"י. ופשוט דאפי' לט"ז ודעימי' א"ש דל"ש סברת הט"ז דבהמה מעותד למות תינח אם מתה בטבע אבל בנשחטה שפקע' חיותה ע"י מעשה שחיטה בוודאי ל"ש לומר דמעיקר' נשחטה דעלולה לכך ועומדת למות ובאמת הט"ז לפי ראי' שהביא מאשתהה דסי' י"ז לסברתו נרא' דסובר אפי' במיתה ע"י מקרה ס"ל כן וסברתו בזה בווודאי תמוה וכבר השיגו בנב"י קמ"א אבל במיתה טבעי' אפשר לומר כט"ז אבל בשחיטה לא וכפלתי ופשוט: וצריכא דאי אשמועי' גט כו' הרמב"ם בהלכו' גירושין העתיק המשנה וכ' אבל גוסס לא ובהלכו' תרומה כ' הניחה בעלה גוסס אסורה לאכול ובפסולי מוקדשי' כתב שולח חטאתו מקריבי' בחזק' חי ולא כ' דבגוסס לא ונתקשה בלח"מ ובמל"מ בפ"מ ולדידי קשה עוד דבתרומו' לא כ' כלל דאשה שהלך בעלה למדה"י שאוכלת בגינו תרומה בחזק' שהוא חי. ונלפע"ד דרמב"ם לשיטתו דפסק תרומה בזה"ז דרבנן לכן לא כ' קולא בתרומ' דפשיטא מגט הגם דבש"ס עביד צריכותא דה"א תרומה אפשר היינו אי תרומה בזה"ז דאוריי' אבל תרומה דרבנן בוודאי קו"ח מגט דאוריי' ולכן כ' רק החומרא דבגוסס לא וזה לא נשמע מגט אבל בפ"מ דאיכא איסור דאוריי' הוצרך להשמיענו קולא דלא מוכח מגט די"ל כיון דאפשר לא ליעול חולין בעזרה קמ"ל ולא הוצרך לכתוב חומרא דגוסס דכ"ש הוא מתרומה כנ"ל וק"ל: עיי' תוס' יומא נ"ה ע"ב שכ' די"ל דווקא בגט מחמיר רבה משו' חומרא דא"א וצ"ע הא ממ"נ אינה א"א רק הספק לענין יבמה לשוק וצ"ל דס"ל לתוס' דביבמה לשוק ג"כ החמירו' כבא"א וכן נרא' מתוס' ספ"ק דב"מ ועיי' פ"י שם גבי מי קדמי' אסורא לממונא שוב הראוני שכבר הרגיש אאזמ"ו זצ"ל בגליון משניו' במשנה כאן:

מתני' שלשה דברי' אמר ר"א ב"פ כו' ועל הספינה שאבדה בים כו' עיי' פי' משניו' לרמב"ם שכ' שאבדה שנשתברו משוטי' נרא' דס"ל כל שנובע' הו"ל כמים שאל"ס דאם נשא' ל"ת ומפי' רש"י משמע שאבדה שנובע' שפי' מוטרפ' ועדיין לא נובע' משמע סיפא שאבדה שטבע' ובש"ג כתיב וכן הוא בתשובה מיוחס' לרמב"ן דשאני ספינה שנובע' מאדם שנטבע ואמנם בריב"ש סי' שע"ט כ' דמתני' בשלא עמד עד שתצא נפשו אבל נשא' תצא ומשאל"ס דלא תצא כשעמד עליו עד שתצא נפשו ועיי' בק"ע הנדפס בש"ע סי' י"ז ועיי' בק"ע למהרח"ש דף נ' ע"ב בביאור שיטות אלו והנה הריב"ש שם כ' דגם שלא עמד עד שת"נ איכא רובם למיתה ומ"מ נותני' עלי' חומרי חיים ומתי' ולא אזלי' בתר רוב דאיכא תרי חזקו' חזק' חי וחזק' א"א נראה דס"ל דרוב לא עדיף משני חזקו' וגם שני חזקו' לא עדיפא מרוב דא"כ לא הי' ספק השקול וצ"ע לכאורה א"כ היכא דאיכא ג' חזקו' נגד הרוב הי' לנו למיזל בתר צד דאיכא ג' חזקו' המנגדו לרוב והא במתני' איכא ג' חזקו' חזק' חי וחזק' א"א וחזק' שמותר' לאכול בתרומ' ולמה נותני' עלי' חומרי מתי' והא הריב"ש ס"ל דמתני' גם לענין נשא' תצא אמרו ובאשת כהן יהי' הדין אם נשא' לא תצא אתמהמה. ונ"ל דרובא עדיף מב' חזקו' אלא דס"ל לריב"ש דהא דאזלי' בתר רובא נגד חזקה דרובא עדיף דרוב כשני חזקו' ועדיפו' שיש לרוב על חזק' הוא דבר שיש לסמוך עלי' לחוד ואל"ה לא הי' סמכי' על עדיפותא דרובא ולכן כשיש שני חזקו' נגר הרוב גם שאפשר דרובא עדיף עוד מב' חזקו' אבל לא עדיף עדיפותי' דרוב נגד ב' חזקו' שיהי' ראוי' לסמוך עליו דאין לנו לסמוך אלא על חזק' או רוב ולכן נותני' עליו חומרי מתי' הגם שיש עודף להרוב על ב' חזקו' והא"ש בג' חזקו' דעדיפא מרוב ע"כ היינו שיש עדיפו' לג' חזקו' אבל לא שיהי' עדיפו' של ג' חזקו' כמי חזק' א' כיון שהרוב עדיף ב' חזקו' למשל כב' חזקו' ומחצה וא"כ כשאיכא ג' חזקו' נגדו נגרעו ג' חזקו' וליכא עדיפו' רק חצי חזק' ואין ראוי' לסמוך על עדיפו' זה ולכן אזלי' להחמיר כנלפע"ד והבן: ומ"ש דבעי יתר' הרוב על החזק' שיהי' ראוי' לסמוך עליו במק"א. נ"ל מוכרח מתוס' חולין סוגי' דרוב כדיליף מפרה אדומה דאזלי' בתר רובא הקשה תוס' דלמא משו' דאיכא חזק' כשרו' ותי' דאיכא חזק' טומא' נגדו והיינו אוקי חזק' נגד חזקה ונשאר רוב עיי"ש ובר"ן וקשה עדיין מי ניחא כיון דאיכא בחד צד רוב וחזק' דשניה' יחד עדיפי' מחזק' טמא לר"ן אזלי' בתר' ומנ"ל דבמק"א אזלי' בתר רוב לחוד וע"כ לולא שהי' אזלי' בתר רוב במק"א גם כאן לא הי' אזלי' בתר רוב וחזקה נגד חזק' טומא' כיון דאוקמי חזק' נגד חזק' וכמאן דליתא שוב לא מצטרף הרוב לחזק' לולי שרוב בעצמו הוא ענין דיש לסמוך עליו בפני עצמו בלי צירוף דבר אחר וע"כ הא דרוב עדיף מחזק' עדיפו' הרוב על החזק' הוא כחזק' או יותר וכמ"ש ועיין היטיב:

ועיי' נב"י קמא חא"ע סי' מ"ג שמביא ראי' מש"ס חולין שם נגד הריב"ש דרוב עדיף מב' חזקו' דהא איכא ג"כ חזק' שאינו זבוח ועיי' ח"ס יו"ד סי' כ"ד שדחאו יפה דליכא חזק' שאינה ראוי' לזבוח אלא שאינה זבוחה וסברא זו כבר כתובה בס' ש"ש ג"כ ועיי' ח"ס יו"ד סי' קס"ב שדחה לראי' זו של הנב"י עוד ע"ד פלפול ומ"ש בסי' כ"ד נכון ופשוט יותר: ובילדותי הבאתי ראי' מש"ס קדושין פ' ע"א בתינוק שנמצא בצד העיסה שפי' רש"י דרוב תינוק' מטפחי' באשפה ובשרצי' ורבנן מטמאי' דאזלי' בתר רובא והא איכא ב' חזק' נגד הרוב חזק' עיסה וחזק' טהרה דתינוק וע"כ דרוב עדיף מב' חזקו' ותוס' דלא פי' כרש"י מכח קושיו' שהקשה על פירושו אבל בלא"ה הי' ניחא לתוס' ש"מ ג"כ דלא ס"ל כריב"ש ובתשוב' זקני אאמ"ו זצ"ל מובא בשמי והשיב דמסוגי' דשם מוכח כריב"ש מכח קושי' תוס' דלמה צריך לרבנן שעשאו כיש בו דע' לשאול תיפוק לי' דאיכא רוב ולריב"ש ניחא דע"י ב' חזקו' איכא מחצה. שוב מצאתי ראיתי בהפלא' שם שכ"כ לפרש הסוגי' משום ב' חזקו' ולא זכר מריב"ש הנ"ל. ולפמ"ש לעיל דריב"ש מודה דרוב עדיף מב' חזק' אלא דעדיפותי' דרוב על ב' חזקו' לא אלים כרוב או חזק' שראוי' לסמוך להקל א"כ עדיין קשה קושי' תוס' ל"ל דעשאו כיש בו דעת לשאול הא ליכא ספק השקול ועכ"פ מתוס' דהקשה ולא נחית לתרץ משום דאיכא ב' חזקו' איכא ראי' דל"ל כר"ב"ש לדברי זקני והפלא' זצ"ל ולמ"ש דרוב מ"מ עדיפותי' י"ל ליכא ראי' כ"כ ועיי': אמנם דיש לומר דריב"ש ג"כ לא אמרה אלא כשכבר הוחזק' בב' חזקו' שוב אין בכח הרוב לדחו' ב' חזקו' אבל בתינוק הנמצא קודם שבאו לדון על העיס' הי' התינוק בחזק' טומא' מחמת הרוב דעדיף מחזק' שוב כשבאנו לדון על העיסה אין בכח חזק' שני לצרף לדחו' הרוב כעין זה מצינו לענין ס"ס ולפ"ז גם ראי' הנב"י ליתא מחזק' שאינו זבוח דפרה זו כבר עומד' אצלינו בחזק' ראוי' לזבוח מכח הרוב ואתמול אכלנו מחלבה לכן שוב כשלוקחי' אותה לפ"א לא מצטרף חזק' אינו זבוח לחזק' טומאה כנ"ל ועיי'. ועיי' תוס' ע"ז ל"ז ע"ב ד"ה אי אמרי' רוב יש לדחו' ראי' שלו מרוב תינוק' דאנו רואי' שרובם של תינוק' מסתלק' חזק' טהר' שלהם ע"י שמטפחי' אין לומר אוקמי אחזק' טהרה דהא הרוב מסלק חזק' שלהם ועיי'. ועיי' פ"י בק"א כתוב' סי' מ"ו ד"ה ועל ארבע' דבנה דייק על הריב"ש הנ"ל והסכי' עמו:

בת כהן לישראל. עיי' יש"ש דהי' יוכל לומר עוד נפקותת. וי"ל דאשמועי' גם בתרומה איכא ג' חזקו' כמ"ש לעיל מ"מ נותני' חומרי מתי' וק"ל: אמר ר"י ל"ש אלא בב"ד ש"י כו' הקשה מהרש"א הול"ל בב"ד של או"ה וקור' דמיחתם פ"ש ועיי' מהרמשיי"ף ופ"י. ולפע"ד נרא' דקוד':

דמיחתם פ"ש איכא ספק אי נתן להם שוחד דאם נותני' להם בודאי מקבלו וכיון דאיכא ספק השקול שוב מוקמי' אחזק' חי וחזק' א"א ותרומה דוקא ברוב למיתה ל"מ החזקו' והוי ספק משא"כ באיכא בלא"ה רק ספק השקול ואביי הוי ס"ל גם בתר דמיחתם מקבלו שוחדא היינו דאיכא מיעוט ומקשה ור"י השיב בתר דמיחתם ליכא מיעוט דודאי לא מקבלו אבל קודם דמיחתם מקבלו בודאי אלא הספק אם נותני' להם וכי כן דינו כרישא בחזק' חיי' והאמת דרא"ש לא ס"ל כן דכ' דלכשנא בתרא י"ל קוד' דמיחתם פ"ש וע"כ דס"ל דמיעוט מקבלו. אבל לתוס' בתי' זה י"ל כמ"ש וק"ל:

ת"ש מב"ד של ישראל כו' לפי שיטת הרמב"ם דוקא בנכנס לבהס"ק. א"כ קשה י"ל הא דמשיחי' כשנכנס לבית הסקילה ומתני' בלא הכניסו עדיין שוב מצאתי שכן הקשה בק"ע למהרח"ש דף ס"ג ע"ב וצ"ע:

איכא דאמרי כו' הרמב"ם פסק כל"ב דבב"ד של או"ה איכא ספק. ולא כ' בב"ד ש"י דאיכא חזק' מת ובהלכו' תרומ' כ' אבל בב"ד של ישראל בחזק' מת וב"י לכהן לא תאכל וכ' הכ"מ מדכ' בחזק' מת ממילא נשמע הקולא דב"כ לישראל תאכל ועדיין צ"ע למה לא כ' מפורש בחזק' מת וב"כ לישראל תאכל וממילא נשמע החומרא. והנלפע"ד הנה הרא"ש כ' דרי"ף פ' כל"ק משום דלשון בריי' משמע דוקא אמרו מת אבל לא יוצא להרג ונ"ל הרמב"ם דפסק כל"ב ס"ל דלל"ב הא דקתני בבריי' דוקא מת משום דביוצא להרג אין משיאי' משום חומרא דא"א דלא עדיף ממים שאל"ס. ועיי' זה בח"מ סי' י"ז ובב"ש חולק עלי' מדמייתי רא"ש ראי' לל"ק מדקתני בריי' מת דוקא עיי"ש. והנה הרא"ש ס"ל ע"כ דעדיף ממשאל"ס אבל הרמב"ם דפסק כל"ק ס"ל דהוא כמשאל"ס ובתחלה כדאמר סייעתא לר"י מבריי' דאיירי ביצא להרג ע"כ צ"ל דעדיף ממשלא"ס אבל לבתר דמשני הבריי' במת ממש ומשמעו' לשון בריי' כן הוא כמ"ש הרא"ש צ"ל דלכן קתני מת דכמשלא"ס הוא ומחמירי' כנ"ל. וס"ל לרמב"ם ממילא בתרומה לא תאכל שלא נבוא להקל בא"א כמ"ש פ"י במתני'. והא"ש דכ' הרמב"ם בב"ד של ישראל בחזק' מת היינו דלאו משום ספק הוא כבב"ד של נכרי' אלא בחזק' מת והנפקותא שאין לעשו' ס"ס לענין תרומה בב"י לכהן שלא תאכל בודאי אבל לקולא לא משום דמחמירי' בא"א וכן רב יוסף דאמר בל"ב בד"א בב"ד של או"ה היינו בזה רק נותני' חומרי מתים משום חומרא דספק הוא אבל בב"ד של ישראל לא ודאי הוא ומ"מ לא תאכל משום דמחמירי' לענין א"א כנלפע"ד:

ובהלכות גירושין דלא כ' רמב"ם כלל מב"ד של ישראל צ"ל דסמך עמ"ש בהלכ' תרומה בחזק' מת ובתרומה לא אזלי' להקל משום דמחמירי' בא"א דחמיר אבל באיסור לשוק אזלי' בתר רובא וכיון דכ' דבחזק' מת הוא ממילא ידעי' דלענין לשוק להקל אזלי' וא"ש ביותר אי ס"ל לרמב"ם כשיטו' הסוברי' דליבמה לשוק ג"כ מחמירי' כמו בא"א א"כ א"ש דלא כ' קולא בהלכ' גירושין וסמך עמ"ש בהלכ' תרומה דבב"ד של ישראל בחזק' מת הוא ולאו משום חומרא לבד וליכא ספק חי רק בב"ד של או"ה כנלפע"ד: מה שהקשה בלח"מ ממ"ש הרמב"ם ברח ולמסקנא ל"צ לזה לפמ"ש י"ל כמובן. ועוד י"ל כיון שהתנה הרמב"ם דוקא נכנס לבהס"ק לכן כ' הרמב"ם ברח באין מעידי' שנכנס לבהס"ק ונקיט ברח משום דבגמרא מתרץ כן והוא פשוט וק"ל:

כ"ט ע"א. שאין רצונו שיהי' פקדונו בי"א צל"ע בגט עצמו למה בחלה עושה שליח ולא אמרינן שאין רצונו שיהי' גטו ביד אחר דלמא לא ישמרנו כמו הראשון ויפסיד הנייר ושכר סופר ונ"ל למ"ד שומר שמסר לשומר חייב והראשון חייב לשלם לו ומ"מ לא ימסרנו לשמירה בי"א שיש קפידא שחפץ ורוצה בחפץ שלו זה לא שייך בגט שאם יאבד חייב הראשון שוב ליכא קפידא אבל למאן דס"ל שש"ל פטור הראשון ואיכא קפידא בתשלומי' עצמן צ"ע כהנ"ל וי"ל דירדו חכמי' לדעת הבעל כיון שעכ"פ השני צריך לשלם לו משו' דניחא לי' בתשלומי ראשון יותר כיון שרוצה בגט אינו מקפיד בחלה אבל בשקיל חפץ דאיכא תרתי קפידא דתשלומי' וגם קפידא דגוף החפץ קפיד אפי' בחלה שלא ישלחנו ביד אחר לכתחלה:

וי"ל דמשו"ה בלא חלה לא ישלחנו ביד אחר דאיכא קפידא דבעל שמא לא ישמרנו השני כדבעי כמו הראשון הגם שיהי' חייב השני לשלם מ"מ קפידא איכא וכ"ז למ"ד שומר שמסר לשומר פטור אבל למ"ד חייב ליכא קפידא כלל צ"ל דאיכא קפידא אולי לא יהי' השני נזהר בשמירתו כ"כ ויהי' הבעל צריך לטרוח לכתוב שני' ויש להאריך בזה עד"פ בהא דהקשו מלקמן אמר לשני' כתבו ותן לחכם:

מלתא אגב אורחא קמ"ל יש להקשו' הול"ל טפי דה"א דחלה לאו דווקא ומשו' סיפא טול ממנה חפץ כו' דאפי' בחלה לא נקיט ברישא חלה ובמתני' דהמביא גט בח"ל איידי דנקיט ברישא חלה נקיט בסיפא ג"כ חלה או י"ל בב"ד דוקא בחלה כסברת הראב"ד דבב"ד צריך חלה אפי' בהולך דמפרסמא טפי בב"ד אבל במביא בא"י ה"א אפי' לא חלה ומשו' סיפא נקיט חלה קמ"ל ר"כ חלה תנן דמשו' סיפא לא הוי נקט ברישא חלה לתת מקו' לטעות דווקא בחלה וע"כ באמת דווקא חלה וצע"ק:

ואיבעי' אימא רשב"ג הוא וחלה שאני לכאורה הי' מקום לומר דאי בהולך סתם בעי חלה דוקא א"כ כשאומר את הולך מדצ"ל את ע"כ דמקפיד אפי' בחלה דאי בחלה ניחא לי' לא הי' צ"ל אלא הולך ולא יוכל לעשו' שליח אלא בחלה ואי בהולך לא בעי חלה באת הולך י"ל דלא קפיד רק בחלה והן שני תירוצי ש"ס אלא לפ"ז לרשב"ג לתי' בתרא דחלה שאני דוקא בהילך אבל באת הולך ל"מ חלה ומתני' רשב"ג ובהולך סתם כן נרא' לכאורה. אלא הרי"ף פ' כרשב"ג דסתימ' מתני' כרשב"ג וכ' חי' רמב"ן לא דהכריע מנפשי' אלא משום דהלכתא כלשנא בתרא וצ"ב מנ"ל דש"ס קאמר דלרשב"ג חלה שאני אפי' באת הולך דמסתבר דוקא בהולך וכמ"ש ונ"ל מדמהדר לאוקמ' כרשב"ג וחלה שאני ואי גם לרשב"ג צ"ל דמתני' לאו בכל גווני איירי ודוקא בהולך סתם א"כ עדיף למוקמי מתני' כרבנן כרבי' מלמוקמי כיחידאי וע"כ דלרשב"ג חלה שאני היינו אפי' באת הולך ואין חילוק כלל בין הולך לאת הולך ומרוויחי' במתני' דאיירי בכל גווני דכן משמע מסתימ' מתני' וצ"ל הגם דאמר את הולך מ"מ ל"א דמקפיד אפי' בחלה דמסתמא לא מקפיד בחלה כנ"ל: ונ"ל להוסיף דברי' ולחזק פסקא של הרי"ף מדאמר רב כהנא חלה תנן ונדחק ש"ס דה"א אורחא דמלתא מלבד שהוא דוחק גם לא א"ש לשון חלה תנן הול"ל חלה דווקא ולמסקנא י"ל דרב כהנא ס"ל מתני' כרשב"ג ובין בהולך בין באת הולך דווקא חלה מדלא התנה במתני' רק חלה ולא קתני אי בהולך אי באת הולך משמע לי' דלעולם בעי חלה וחלה עושה לעולם שליח ולכן סתם וקתני חלה וזהו שאמר רב כהנא חלה תנן ולא קתני סותר מוכח דהכל תלי' רק בחלה ובה"א עד דלא ידע כ"ז נדחק בר"כ דקמ"ל דלא תימא אורחי' דמלתא קתני ולמסקנא א"ש דרב כהנא במרווח כנלפע"ד:

ושיטת הראב"ד כלשנא מציעתא וכרבנן והקשה לנפשי' מלקמן דלא שאל לי' דלמא אמר הולך לא בעי אונס או חלה ועיי' ר"ן ובב"ש סי' רמ"א הקשה לפמ"ש ב"י וד"מ כשאמר את הולך ולא אחר ל"מ חלה עדיין קשה דלמא אמר לו ולא אחר וע"כ דגם בזה בחלה עושה שליח וצ"ל הא דלא חייש דלמא אמר לי' מפורש ולא אחר אפי' בחלה דא"כ לא הי' שואל לרבא כיון שמפורש אמר לו ולא אחר אפי' חלה וכ"ש וה"ה בנאנס ולקושי' ביש נ"ל דהר"ן הקשה שפיר כיון דבהולך לא בעי חלה דמסתמא לא מקפיד רק באת הולך א"כ אולי אמר הולך דמסתמא כך אמר דמסתמא אינו מקפיד אבל לחוש שאמר את הולך ולא אחר אפי' חלה לא לא חיישי' לכך שהקפיד בחלה ואמר את ולא אחר כנ"ל פשוט וק"ל:

מה"ב והראב"ד וי"א שברי"ף פ' כלשנא אמצעי וצ"ב כיון דלא בחר בל"ב משו' דמתני' סתמא קתני מנ"ל לפסוק בלשון אמצעי להקל ולא כל"ק להחמיר בהולך ודווקא חלה ונ"ל דס"ל מרבא לקמן דלא שאיל לי' דלמא אמר את הולך דגם בחלה לא ש"מ דס"ל דבאמת הולך בחלה עושה שליח שוב ראיתי בריטב"א שהקשה על הי"א כלשנא אמצעי לקולא מנ"ל וכ' תחלה דהו"ל לרבא לשאול אולי אמר לי' את הולך ודחה דמסתמא אמר לי' הולך ולא קפיד וכ' מדלא שאיל לי' אולי אמר לי' הולך ש"מ בהולך בעי חלה ולאת הולך ל"ק כל"ק ודעת הריטב"א כל"ק והיא דיעה שלישית להחמיר ולא הובאה בשום פוסק ולולי שכ' הריטב"א דסתמא אמר הולך הי' נ"ל איפכא דהא רשב"ג ס"ל גם בהולך בעי חלה דמסתמא מקפיד ורבנן לתי' אמצעי דבהולך לא אמרי' דקפיד לא פליגו בקפידא אלא דס"ל דאם הי' מקפיד הי' מפרש ואמר את הולך וכ"ז כשאנו שומעי' שאמר הולך אבל מסתמא אמרי' שאמר את הולך אלא לפ"ז לא הקשה הראב"ד לנפשי' מדלא שאלו לי' אולי אמר הולך דמסתמא אמר את הולך ועיי':

משום בזיון דבעל כ' תוס' בתי' ראשון אגב יכתבו נקיט ותנו ויש להמתיק קצת לפמ"ש הרשב"א דקושי' ש"ס דמתני' דלקמן סתמא קתני משמע אפי' בחלה ג"כ קאי ובאמת לשון מתני' דקתני יכתבו משמע דאיירי בלא חלה דהא קתני יכתבו שיכולי' לכתוב וליתן וצ"ל כיון דלא קתני דבחלה יוכלו לכתוב ע"י אחר ש"מ דלעולם גם בחלה לא יאמרו לאחר כצ"ל והא"ש דקתני ותנו כשיכולי' ליתן והא דלא קאמר בחלה שיוכלו לומר לאחר ליתן משו' דביכתבו גם בחלה לא לכן גם ביתנו לא קתני דבחלה יתנו ע"י אחר ויותר י"ל לענין נתינה סמך דכבר מפורש במתני' כאן וק"ל:

ובתי' שני כ' תוס' דאיכא גם בנתינה זילותא דבעל והקשה מהרש"א הניחא לאביי אבל לרבא מאי איכא למימר ועיי' רשב"א שהרגיש בזה וכ' לרבא צ"ל איידי ולפע"ד י"ל בכוונת תוס' דרבא ג"כ ס"ל דאיכא דמקפיד שלא ידעו אחרי' שאינו יוכל לכתוב אלא דלא ס"ל שיהי' קפידא כ"כ דאפי' חלה לא דהו"ל לפרש אתם כתבו ומדלא פירש ש"מ דלא קפיד אפי' בחלה ולכן הוצרך רבא דטעמא דלא יכתבו משו' מילי ובשאמר כתבו כוונת דבריו שיכתבו בעצמם דממילא נשמע כיון דמילי נינהו וא"א באחר שוב מפרשי' תנו ג"כ הם דווקא משו' דחש לבזיונו ל"מ אמר לשני' תנו דהכל נכלל בתנו כתיבה ונתינה כמו דמתפרש לענין כתבו אתם כן נתינה אפי' אמר לב' כתבו ותנו י"ל שסמך בתנו הם דווקא כמו כתבו כנ"ל נכון וק"ל:

מאי בינייהו כו' עיי' פ"י הקשה לדסוברי' דשליח קבלה אינו עושה: שליח קבלה דהו"ל מילי הול"ל איכא בינייהו ש"ק. ונלפע"ד ליישב די"ל דאביי ג"כ ס"ל מילי ל"מ לשליח והא דלא אמר הכי משו' דקשה לי' תינח כתיבה אבל למה לא יתנו לכן אמר משו' בזיון וכמ"ש תוס' בתי' שני דגבי נתינה איכא ג"כ בזיון ורבא ס"ל גם בנתינה איכא משו' מילי דאזלי' בתר תחלת השליחו' שהי' מילי וכ"כ פ"י די"ל כן וי"ל בהא פליגו אביי ורבא דאביי ס"ל דלענין נתינה לא הוי מילי כיון בשע' שעושה שליח שני כבר הגט בידו ורבא ס"ל יותר גם מילי כי האי ל"מ לשליח והא דקאמר ש"ס איכא בינייהו מתנה היינו לענין נתינה לאביי יוכל ליתן ע"י אחר דליכא בזיון ולרבא לא משו' מילי ומייתי ובפלוגתא דרב ושמואל דרב אמר מתנה אינו כגט היינו שאינו כגט ממש דיש חילוק לענין נתינה בגט לא יתן משו' בזיון דליכא במתנה ושמואל אמר ה"ה כגט ממש גם לענין נתינה והא"ש. דל"א ש"ק א"ב דאולי גם אביי מודה דמילי דכתיבה וה"ה בש"ק ל"מ לשליח כנ"ל ועיי' גט פשוט סי' ק"כ ובקצה"ח סי' רמ"ד בסופו ולא אבין דמיונם לקדושין דשם השליח יוכל להחליף המעו' הו"ל מילי אבל בגט השליח ל"י לכתוב רק הם הכותבי' דהוי כבעל לשליח וצ"ע:

ושמואל אמר מתנה ה"ה כגט. בירושלמי אף בקדושין כן מה בין גיטין לקדושין ביד כ"א מצוי לגרש ולאו ביד כ"א מצוי לקדש ומפרש פ"מ דבקדושין צריך לפייסה שתתרצה ואולי שליח שני לא יוכל לפייסה ולפתותה משא"כ בגירושין דבע"כ ובמפרש במרא' פנים על הב"י א"ע ססי' ל"ה ובש"ע שם סעי' ה' שיטת קדוש מרדוש אם שליח קדושין יוכל לעשו' שליח שני משום דהוי מילי ולא זכרו ירושלמי הנ"ל דמספקא לי' מטעם אחר וברפ"ד בירושלמי נרא' דפשיטא לי' דאין שליח עושה שליח בקדושין מה"ט וצע"ג: ונלפע"ד דטעם ירושלמי משום דלאו ביד כ"א לקדש וצריך ריצוי ופיוס ואולי שליח שני לא יוכל לרצותה אם כבר נשתדכה וגילתה דעתה שרצונה לקבל קדושין שוב ליכא טעם זה דירושלמי אבל טעמא דקדוש מרדוש איכא דהוי לי' מילי הגם שגילתה דעתה שרוצי' בקדושין מ"מ בכל רגע תלי' ברצונה ותוכל לחזור בה הוי לי' מילי שלא נתן ביד שליח גמר דבר שאין בכחו ולא ברצונו אלא ברצונה כנ"ל. ונ"ל עוד לירושלמי באופן שאינו רוצה לגרש בע"כ או בזה"ז דאיכא חר"ג שלא לגרש בע"כ ושולח שליח לפתותה שתקבל גט ג"כ איכא קפיד' הנ"ל שאינו רוצה בשליח אחר ומתני' במגרש בע"כ או שיודע שרוצי' בגט כגון שהוא במדה"י כנ"ל. ובאופן שאינו רוצה לגרשה רק מרצונה לכאורה לשיטת קדוש מרדוש גם בגירושין הו"ל מילי כיון שלא מסר ליד שליח רק מילי או י"ל כיון שברצון הבעל תלי' שאם רוצה מגרש בע"כ לא הו"ל מילי ודוקא בקידושין שא"א רק מרצונה וכן משמע דהא במתני' ואם אמר טול לי המינה חפץ פלוני כו' משמע לולי משום שאין רצונו שיהי' פקדונו כו' הי' יוכל לעשו' שליח והא תלי' ברצונה כשתרצה ליתן החפץ ואם לא תרצה אינו מגרשה ותלי' ברצונה והו"ל מילי וע"כ דכיון דבכל רגע כשירצה הבעל בלא נטילת חפץ יוכל לגרשה בע"כ הו"ל מעשה ולא מילי בעלמא כצ"ל ועדיין צ"ע בכ"ז: ועיי' קצה"ח סי' רמ"ד שהעלה לשיטת קדוש מרדוש הנ"ל בשולח חפץ למתנה לפלוני לא יוכל לעשו' שליח אחר כיון שתלי' ברצון המקבל הו"ל מילי עיי"ש. ודבריו תמוהי' במתנה לא בעי שליחו' כלל ואפי' ע"י קוף מהני ואפי' כותב לו בכתב טלי חפץ שלי לך במתנה מע"ג קרקע מהני מה ענין זה לשליחו' של הנותן ושאני גט דכתיב ונתן בידה צריך שליחו' דמע"ג קרקע ל"מ וכן בקדושין לדסוברי' דטלי קדושך מע"ג קרקע ל"מ דומי' דגט בעי שליחו' שתקבל מיד שלוחו כמותו של בעל ולדסוברי' דקדושי' מע"ג קרקע מהני מ"מ לא יחלוק אדם דבעי שליחו' ממש לקדושין ועיי' הפלא' בק"א סי' ל"ה שכתב כיון דבעי שיאמר לה הרי את מקוד' צריך שליחו' לאמירה זו עיי"ש סעי' וי"ו. ויש לקיי' דבריו גברא רבא אמר מלתא עפמ"ש תוס' לקמן בסוגי' דאומר אמרו גם לר"מ דמצאו באשפה כשר מ"מ כשמקפיד שיהי' דווקא ע"י שליחות בעי שליחו' דווקא ועד"ז יש לקיי' דינו של הקצה"ח ועיי' פ"י לקמן כ"ט ע"ב:

ויש לעיי' לפמ"ש דבקדושין לנתינ' עצמו לא בעי שליחו' ואפי' מע"ג קרקע מהני אלא לאמיר' בעי שליחו' א"כ לא דמי לגט דהשליחות לענין נתינה הגט לא הוי מילי דנתן גט בידו למסור לה וזה הוא גמר ולא בעי אמירה מדאוריי' ואפי' בשתיק' משא"כ בקדושי' השליחו' על אמיר' והו"ל מילי ול"צ לחילוק קדוש מרדוש וצל"ע:

א"ל ר"י זו אפי' תינוק' כו' בירושלמי ומובא ברשב"א לית מתני' פליג על ר"י דאמר ש"ש לשומר חייב וכ' רשב"א דקאי בניחותא. וצ"ב מה רצה ירושלמי בזה פשיטא. וראיתי בכתבי קודש של אבא מאוה"ג זצ"ל די"ל לר"י דשש"ל תו ליכא קפידא דבשביל שאין רצונו שיהי' פקדונו כיון דראשון חייב לשלם קמ"ל דגם לר"י איכא קפידא שחפץ בחפצו יותר מתשלומי מעות ור"ח אמר משו' גיטין נגעה בה י"ל דס"ל לר"י ליכא קפידא מה"ט כיון דראשון חייב והכא בגיטין מדקדקי' יותר ומ"ש רשב"א דלמ"ד שש"ל פטור ליכא קפידא רק משו' חומרא דגיטין אינו מוכח דאיפכא מסתברא רק ר"ח לר"י אזיל אלו דברי קדשו זצ"ל בהוספת נופך משלי על מילי דאבוהן של ישראל זכותו יגן עלי:

היכא דנפקא לאפי' כ' תוס' כיון דשליח חלה ועיי' מהרש"א לשיטת תוס' דנתנה לשליח אבל לרש"י דכ' לשליח שני אין מובן למה נפקא לאפי' דשליח ראשון וממנו לא קבלה ועיי' רמב"ם שכ' היכא דנפקא וקבלה משני נלפע"ד דאיכא רבו תא טובא דקמ"ל דמשו' שאין רצונו ל"מ הגם דאינו קפידא כ"כ רק לכתחלה לא יעשה כמ"ש רש"י ויש מקו' לומר דווקא בחלה השליח ואין האשה לפניו ומוכרח לשלוח שליח הגם דלכתחלה לא ישלחנו ביד אחר דאין רצונו מ"מ אינו מקפיד הקפדה גמורה לפסול הגט אבל כשהיא נפקא לאפי' דשליח ראשון ושם מוסר הוא לשליח שני והיא מקבלת משני ה"א כיון שהי' ביד שליח ראשון למסור לה מקפיד הבעל עד שיופסל הגט קמ"ל דמ"מ הוי גיטא ורבותא רבתא איכא ולא תיקשי כיון שהאשה ושליח יחד וגם שליח שני כאן לא תהני נתינ' שליח שני דהוה לי' כלא חלה דהא היא שם ויוכל לבקש ממנה החפץ י"ל באופן שחלוש מליתן לה הגט. או והוא עיקר נ"ל כשכבר נתן לשני קודם שבאתה האשה שוב אין הבעל מקפיד שיחזור ויקחהו ממנו אחר שכבר עשהו והודיעו לו מסתריו וכן נ"ל כשנחלה ועשה שלית שני ומסר לו הגט וקוד' שמסר השני לאשה שב הראשון לבריאותו א"צ ליקח משליח שני הגם שיוכל ליקח ממנו דאין הבעל מקפיד אחר שכבר עשהו ומסר לו כנ"ל ומ"מ לדינא ולמעשה יש לעיי' כי יש לתלו' בטעמי' שלא יעשה שליח בלא חלה או משו' שאין רוצה שיתוודע לאחר או משו' שאינו רוצה שיתן שמירתו לאחר רק כשהוא אונס ועיי' ריטב"א בשם ר"ת ועיי' פ"י וצ"ע:

ע"ב. שקול חפץ כו' שיטת תוס' כשאמר הב גיטא כו' אפי' לא נתנה לו חפץ כלל א"צ שליח לשלם ואין הגט בול בין בשליח ראשון ובין בשני ובאמר שקול חפץ כו' שליח ראשון אם שינה ונתן גנו תחלה הגט בטל ואם לא נתנה לו חפץ א"צ לשלם כיון שהגט בטל לא הפסיד לו ובשליח שני גם אם לא שינה הגט בול ואם שינה ולא יהבה לו חפץ פשיטא שבטל הגט ואין כאן תשלומי'. ושיטת הרין אפי' אתר הב גיטא כו' אם יהב הגט ולא נתנה לו החפץ צריך לשלם דהו"ל להזהר כמו בהב זוזי ושקול שטרא ובאמר טול חפץ כו' אם שינה ולא נתנה החפץ צריך לשלם ואין הגט בטל כיון שלא תלה זה בזה כ"ש אם שינה דאין הגט בטל דאין בו נפקותא ובאמר מפורש והדר הב גיטא אז תליא הגט בחפץ ואם יהב גט ונתנה החפץ או שלא נתנה הגט בטל וממילא א"צ לשלם. ושיטת הה"מ דלעולם הגט בטל גם באמר הב גיטא ולא נתנה החפץ כלל הגט בטל דתלי' זה בזה וממילא ליכא תשלומי' כיון שלא הפסיד לו אבל באמר שקול חפץ גם כשלא אמר והדר. ורמב"ם לא כ' והדר כו' כיון שמקפיד הגם שאין לו בו נפקותא דכשלא תתן יהי' הגט בטל ולא הפסיד כיון דהתנה שקול חפץ והב גיטא אם שינה הגט בטל וליכא תשלומי' לעולם בין נתנה בין לא נתנה. ורמב"ן ס"ל גם כשאמר הב גיטא ושקול חפץ ויהב הגט תחלה הגט בטל משום שינוי דהו"ל כמה שאמר שקול חפץ תחלה ולשיטתו לעולם הגט בטל כששינה בין נתנה בין לא נתנה וממילא ליכא תשלומי'. ושיטת הה"מ צל"ע מש"ס ביצה הבו ד' מאות זוזי לפלוני וינסב ברתא דנוטל ד' מאו' זוזי וברתא אינו נוסב וכאן ס"ל להה"מ בהב גיטא ושקול שטרא דאם לא נתנה הגט בטל דתלי' זה בזה ומ"ש מהבו ד' מאות לפלוני ולר"ן ל"ק איפכא למה בשקיל חפץ והב גיטא לא תלי' זה בזה והגט אינו בטל מ"ש מינסב ברתא והבו ד' מאו' כו' הכא שאני כיון דאם לא תתן צריך לשלם לו אין קפידא לבעל רק במפרש והדר הל"ל אל תגרשה אלא בימין. אבל להה"מ קשה איפכא וצל"ע:

ר"י פוסל בו וכ"ש בשלוחו כ' תוס' לשיטת רש"י צ"ל ביד אחר אשה והוא דוחק וגם מה שס"ל לרש"י שמא ישנה השליח ראשון במסרו לשני דוחק ורחוק כמ"ש תוס' ועיי' פ"י. ולפע"ד י"ל הא דחיישי' לקלקול השלוחי' משום דבאמ' אין ראוי לראשון שיתן לשני לכתחלה משום שאין רצונו וכן שליח שני אין ראוי שיקבל ע"ע שליחו' זה פקדונו של חבירו בלי ידיעתו וכיון שעושה שלא כדין ולא דייקו ברצון המשלח חיישי' שמא יקלקלו וישנו שינוי גמור ולא ידקדקו אחר דבריו ורצונו של המשלח. והא"ש דקתני מתני' שאין רצונו ואין ראוי מצד ענין חפץ שישלחנו בי"א לכן חיישי' גם משום איסור לכתחלה כנלפע"ד. ועיי' ב"ש סי' קמ"א לשיטת רש"י בעובדא דריב"ש שאמר תמחול על כתובתה והב גיטא לכתחלה לא יתן לאחר שמא ישנה ולתוס' יוכל לשלחו לכתחלה. ולמ"ש גם לרש"י יוכל לשלח לכתחלה ועיי':

ר"ל מכשיר בשלוחו וכ"ש בו כו' עיי' מל"מ הלכו' תרומה שהקשה מתוספתא דקתני באומר כנוס גרני ותרום שמשו"ה תרומתו תרומה כששינה דאין עוקרי' הגורן עד שתרם ולר"ל כיון דנתקיימה מחשבתו שתרם בלא"ה לא הוי שינוי כדס"ל כאן כיון שנתנה החפץ הגם שהקדי' המאוחר ליכא קפידא דמבטל השליחות והניח בצ"ע. ולפע"ד לקמן כיון דאיכא קפידא בדבר שמא תקבל הגט ולא תתן החפץ ויפסיד לכן אמר שקול חפץ והב גיטא ואל ידע בטח שתתן החפץ אח"כ לא הי' מקפיד בהקד' החפץ וכיון שסו' כ"ס נתקיי' רצונו שנתנה החפץ שוב לא איכפת לי' מה שנתן הגט תחלה ור"י ס"ל מ"מ איכא שנוי כיון שהי' אפשר שלא נתנה. והא"ש בכנוס גורני ותרום אח"כ דליכא נפקותא לבעל לענין התרומה עצמה רק:

קפידא בעלמא במלתא דלא קפדו אם שינה והקדי' תרומה הוי שינוי מדע' המשלח לולי שהדין שאין עוקרי' אלא א"כ תרם אמרי' בודאי אלו ידע לא הי' מקדי' כניס' הגורן כנ"ל פשוט:

שליח דשליח משוי שליח. נ"ל לפרש מקום הספק דמושלח ושלחה אין לרבו' רק שליח עושה שליח ומנ"ל להרבו' כח השליחו' שני לשלישי ולרביעי עד אין סוף אלא אם שליח שני במקום הבעל קאי ואם מת הראשון השני עומד דשליח הבעל הוא כמסקנת מר בר"א לקמן א"כ לעולם ליכא רק חד שליח דבעל דשני כשליח הבעל ועושה אחר במקומו מקרא ושלח דשליח עושה אחר במקומו כמוהו וכן שני לשלישי אבל לפי דס"ל לר"א כולהו שלוחי' זה לזה ותלוי' הכל בשליח ראשון מנ"ל לרבו' כ"כ כוחות של שליח ראשון ופשיט לי' ממתני' דשליח עושה שליח לכמר בר"א דכלהון מכח בעל קאתי כנ"ל ועיי' פ"י:

שליח בא"י עושה כמה שלוחי'. הרי"ף ס"ל דוקא חלה שני עושה שליח ורמב"ן ור"ן כתבו די"ל שני עושה שלישי בלא חלה כיון שעשה הראשון מי שאינו מכיר בו שוב ליכא קפידא וכן שיטת הרמ"ה ושיטת הרי"ף צריכא הסבר. ונ"ל לומר מלתא בטעמא דהבעל סומך חזקה שיעשה שליחותו ולא יעשה שליח אחר אם לא ידע בו שהוא זריז כמוהו אלא כל שלא חלה ולא אנוס ורוצה לעשו' שליח אחר וחוזר מדעתו שקבל עליו טורח השליחות חושש הבעל שמא יתנהו למאן דהו ולא ידקדק לכן לא חלה לא אבל בחלה או נאנס הוא רצה לעשו' שליחותו כ"ז שהי' אפשר ואנוס הוא בדבר סמוך לבו של הבעל שיבחר בשליח כוותי' שנאמן בשליחותו ולפ"ז גם בשני כן הוא כשהוא חלה סמוך לבו של בעל שלא יעשה רק שליח כמוהו שבחר בו הראשון כשיחלה כמוהו וכן יעשה הוא אבל כשאינו חלה ואנוס ורוצה לשלח ביד אחר חושש הבעל בשני כמו בראשון כנ"ל והבן:

אמר מר בר"א הא דאבא דקטנותא הוא אלו מת הבעל כו'. לא אוכל להבין מה ראי' מייתי מאלו מת הבעל שם לאו משום שבטלו השלוחי' אלא משום דאין גט לאח"מ דאין כאן אישות ועוד גם אי הי' מהני הגט שנתן בחיי' שיהי' חל לאח"מ להפקיע' מיבם עדיין אין ראי' דשלוחי' תלי' בבעל אלא דתלי' השלוחי' זה בזה וכמו לר"א מת שליח ראשון בטלו כולם והיינו כיון דמת שליח ראשון בטלה שליחו' דשלוחו דכל מה דאיהי ל"מ עביד כו' וממילא בטל שליחו' השלישי שהוא שלוחו של שני כיון דמשלחו בטל גם הוא בטל וכן כולם כן הוא לרב אשי ומה"ט ג"כ כשמת הבעל בטלה שליחות שליח הראשון דהוא במקומו וממילא בטל שליח שני כיון דאיהו הראשון ל"מ עביד כו' וכן כולם בזאח"ז ולא משום דתלי' הכל בבעל ובמקומו של הבעל עומדי' ומנ"ל למר בר"א להוכיח דכולהו מכח בעל קאתי' ואני בער ולא אבין וד' יאיר עיני:

והנה שיט' הרמ"ה דכשמת שני יוכל שליח ראשון ליתן לה דלא פסקה שליחותו עד שיבוא ליד האשה כיון ששליח לגירושין הוא וכן פסק בש"ע וב"ש כ' בסי' קמ"א דרשב"א סו"פ כל הגט חולק ע"ז והיינו מדכ' הרשב"א שם דאשה צריכה לומר בפ"נ בשע' שנותני' מידה ליד השליח דאח"כ לאו שליח היא עיי"ש. ולפע"ד גם הרמ"ה מודה בזה כיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא מיד כשנתנה לשליח פסקה שליחותו שלא הי' רק לעשות שליח אבל הרמ"ה קאי בשליח שניתן לגירושין לא פסק' שליחותו עד שיגיע ליד האשה ופשוט:

ועיי' קצה"ח סי' רמ"ד שהקשה לשיט' הקדוש"מ דשליחו' קדושין הו"ל מילי משום דתלי' ברצונה ולפי שמבואר בסדר הגט דשליח יוכל לבטל השני אחר שנתן לו הגט א"כ לעיל ס"פ כה"ג דאחר שעשתה שליח ונתנה לא עדיין ברצונה שתוכל לבטל אותו א"כ עדיין תלוי' ברצונה והו"ל מילי עיי"ש. ולדידי לק"מ לפמ"ש בסמוך דאשה זו הו"ל שליח של"ב לגירושין פסקה שליחותה מיד כשתתן לשליח בודאי לא תוכל לבטל השליח אח"כ שכבר פסקה שליחותה והא דמשביעי' השליח היינו שליח שניתן לגירושין שעדיין לא פסקה שליחותו ואי בעי הוא נותן יוכל לבטל ג"כ אבל שליח של"כ לגירושין דפסקה שליחותו מיד פסקה שליחותו ואינו יוכל לבטל ובא מת א"צ להשביע שליח כזה אלא אם מסר הוא לשליח אחר שיוליכהו לשליח באופן שמהני כגון מדעת בעל אז צריך שבועה שמא יבטל שליחו שעשה כדי ליתן לשליח הנותן דעד שלא בא לידו של שליח שניתן לגירושין לא פסקה שליחותו כנלפע"ד נכון לדינא ועיי':

והנה הט"ז מוסיף על הרמ"ה דאפי' שני חי יוכל ליטלו משני ולבטל שליחותו והוא נותן לה ובמל"מ מסופק אם יוכל לבטל ומביא מסדר הגט ממהר"פ דמשביעי' מוכח דיוכל לבטל. והנה כששליח רוצה ליתן ומבטל השני י"ל דלא איכפת לי' לבעל ואפשר ניחא לי' יותר דהדר לשליחותו ולכן ס"ל להרמ"ה דאם מת שני יוכל ראשון ליתן דלא פסק' שליחותו ושניה' ראשון ושני במקו' בעל קיימי' והכל ניחא לי' לבעל וכן יוכל לבטל השני ויתן הוא אבל מהרמ"פ דחושש שמא יבטל השני וגם הוא ושני לא יתנו בזה ודאי לא ניחא לי' לבעל שיבטל כל השליחו' וצ"ל דיש כח ביד שליח ראשון לבטל בלא הסכמ' הבעל כיון שהוא עשאו אתי' דבורי של ראשון ומבטל לשני זה ודאי צ"ע והסבר כיון דכולהו שלוחי דבעל נינהו ושני במקו' הבעל איך יבטלו הראשון וצ"ע:

שליח שלא ניתן לגירושין. עיי' פ"י שנתקשה טובא למה לא יוכל לעשו' שליח כמוהו ולא עלתה בידו ומ"ש לבסו' משו' שלא יוכל לומר בפ"נ וגם לאבא במ"י לא יוכל ליתן כבר קדמוהו והתכוון למ"ש בו בריטב"א בשם ר"פ הלוי ובב"י סי' קמ"א בשם תשב"ץ. ובריטב"א מפרש באר היטב. ליישב סוגי' דלעיל ס"פ כה"ג והרגיש הב"ש בסי' קמ"ב ועיי' בית מאיר שם שכ' דכל הראשוני' לא מפרשי' כוותי' דתשב"ץ והרי לנו ר"פ שמביא ריטב"א ומסכי' על ידו דשליח כי האי היינו שאין בשליחותו רק נתנה לשליח שכבר עשהו הבעל מעשה קוף קעביד א"י לומר בפ"כ אבל כששליח זה עושה שליח לגירושין והוא שליח לאותו דבר הו"ל כשליח הגט ונאמן לומר בפ"נ. ולשיטת בה"ג דלא ישלחנו עי"נ וכ' במכתב מאלי' דס"ל דבעי שליחו' ממש דאל"ה הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע א"כ יוכל לומר בפ"נ כנ"ל ובתשובה הארכתי בכ"ז ואכ"מ. ועיי' קצה"ח סי' רמ"ד שכ' דמשו"ה אינו עושה שליח דהו"ל מילי וכ"כ בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל זכותו יגן בעדי:

עיי' במל"מ שמביא ספק א' חם שליח שניתן לגירושין יוכל לעשו' שליח של"נ לגירושין בחלה דאפשר דיש קפידא לבעל שלא יגרע שליחותו מניתן לגירושין לא"נ לגירושין. ואני אפרש דלכאור' מאי קפידא יהי' לבעל ונ"ל לפי דמסקי' שליח של"נ לגירושין א"י לעשו' שליח במקומו כמוהו ויש קפידא שחושש הבעל שמא יחלה השני ולא יהי' יוכל לעשו' שליח כמוהו להובילו לשליח וגם שליח לגירושין ל"י לעשו' דאין בכחו ויהי' הנתינה בטילה מכל כנ"ל:

ומתחלה הי' נ"ל לפשוט מדכ' הה"מ לפמ"ש הרשב"א דחיישי' לב' לישנא ואין שליח זה יוכל ליתן בעצמו ולא ע"י שלוחו לשליח לגירושין וכ' הה"מ דאם נתן הוי ספק מגורשת ואם נימא דשליח לגירושין ל"י לעשו' שליח אחר להובילו לשליח לגירושין דמגרע בשליחותו א"כ שליח זה שיש בו ספק אם הוא לגירושין אם עושה שליח להוביל לשליח לגירושין בוודאי פסול מכח ממ"נ אם הוא לאו לגירושין ל"י לעשו' שליח כמוהו ואם הוא לגירושין ל"י לעשו' שליח של"נ לגירושין דמגרע השליחות ובוודאי אינה מגורשת לכאורה ש"מ דס"ל דשליח לגירושין יוכל לעשו' שליח של"כ לגירושין כן הי' נ"ל בהשקפה ראשונה. והדרנא בי כיון שאנו אין מניחי' לשליח זה ליתן לאשה שחוששי' שמא קפד הבעל אחר ולא הוא ממילא הוא שליח של"נ לגירושין הגם אם קמי שמיא גלי' דרוצה הבעל גם בו מ"מ אנחנו אין מניחי' לו ליתן רק לשליח שאמר הבעל ממילא ליכא גרעון במה שנותן לאחר להוליך לזה כמוהו, כמוהו לא יוכל ליתן לה והבן: והנה לכאורה צ"ע על ספקו' מל"מ הרי מבואר דיוכל לעשו' ב"ד שלוחי' שיתנו לאבא ב"מ אם הוא שליח שניתן לגירושין וכן כל שלוחי' בח"ל שמוסר לב"ד הרי דאין קפידא בזה וצ"ל דס"ל ב"ד שאני דלא קפיד משא"כ לעשו' אחר שיתנהו לשלוחו כצ"ל והנה הרמב"ם כ' שליח כזה לא ניתן לגירושין ולא יוכל לתת בעצמו ולא ע"י אחר אלא הוא יתן לשליח בעצמו ולא הזכיר מב"ד אלא שלא ישלחנו עי"א נראה דלולי שהוא שליח של"נ לגירושין הי' יוכל לשלחו ליד שליח ע"י אחר ש"מ דס"ל דליכא קפידא בזה ועיי':

בתר תלתין יומי' משווינן שליח מדלא עשה שליח עד בתר תלתי' ס"ל לרמ"ה דלא יעשה שליח תוך שלשי' שמא יתן תוך שלשי' עיי' טור וב"י. ולולי דברי רמ"ה הוי' נ"ל כיון דאמר אחר שלשי' נראה דלא נגמר בדעתו לגרש ואולי יתרצה ויתפייס הגם דארוסה הי' דל"ח היינו דל"ח שמא באמת נתפייס אבל הבעל האריך הזמן משו"ה. וי"ל דקפיד הבעל אפי' בחלה שלא יתננו ליד אחר עד אחר שלשי' שמא בתוך כך יתרצה ולא יודע לאחרי' שהי' רוצה לגרש עד בתר שלשי' שיתן השליח אז לא קפיד בחלה שסו' כ"ס יתוודע שגירש וכעין זה מצאתי בריטב"א בשם ר"ת שכ' לקמן במתני' בכתבו ותנו איכא קפידא כיון שעדיין לא ידע שמא יחזור בו וקפיד שלא ידעו אחרי' מזה שרצה לגרש משא"כ במתני' כאן שכבר נכתב ומעכב' ליתן עיי' בו וכאן בוודאי יש לחוש כיון שהאריך הזמן ומשו"ה אמר בתר תלתי' יומא ואפי' בדיעבד תוך למד לא כנלפע"ד נכון:

אמר רבא הא וודאי קמבעי לי כו' הרי"ף מפרש שלא בפניו של שליח שני ורא"ש כ' דלא משמע כן דמשמע דקאי על עובדא שבא לפניו ונ"ל דהכי קאמר רבא אחר שפסק בעובדא שלפניו דימסור דבריו ויעשו ב"ד שליח שלא בפני הראשון דפשיטא לי' דמהני הדר אמר הגם דזה פשיטא לי אבל הא קמבעי' לי אם עושה שליח היינו שלא בפניו כנ"ל לפ"ז הדר פשיטא דעושה אנו יודעי' תרתי דבין שלא בפני ראשון ובין שלא בפ"ש מהני וכטוש"ע ועיי' בו:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה