כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף כו.
ר"א מכשיר בכולן כ' רש"י ובלבד שיניח מקומות הללו ותוס' הקשה דבטופס לבד ליכא משו' מחזי כשיקרא וש"ך ח"מ סי' מ"ח כ' דבטופס ג"כ שייך מחזי כשיקרא עיי"ש וכ"כ פ"י מדעתי' וצ"ב א"כ איך מקשה מר"פ באשרתא דלמא למחזי כשיקרא קצת כמו גבי טופס שאין מזכיר שמם ל"ח ונ"ל עפמ"ש תוס' לקמן דר"פ נקיט אשרתא לרבותא הגם שעדי' עומדי' וב"ד יודעי' האמת מ"מ חיישי' ולפ"ז י"ל דשפיר מדמי אשרתא דמחזי כשקרא קצת וה"ה בכתיב' הי' לנו לחוש ולבסוף מסיק דליתא דאפי' למחזא כשיקר' בכתיב' כל השטר ל"ח כנ"ל:
ובתומי' שם כ' דהכי קושי' ש"ס דאם תורף פסול משו' מחזי כשיקרא הי' לר"א לגזור טופס אטו תורף כמו בגט וע"כ דתורף בשטרו' משו' גזיר' דגט וטופס דשטרו' הוי גזיר' לגזיר' ותי' זה ישר בעיניו מאוד ואני לא אבין איך מדמה גזיר' טופס דגט אטו תורף דהוא חשש דאוריי' משא"כ טופס דשטרו' אטו תורף למחזי כשקרא הוא דרבנן ול"ג ר"א ויש לקיי' דבריו עפמ"ש תוס' בעירובין י"ג בחד תי' דס"ת וה"ה הכותב תורף כדהכא לא פסול רק מדרבנן עיי"ש ומ"מ גזר ר"א טופס אטו תורף וא"כ גם בשטרו' הי' לו לגזור וא"ש. ועוד י"ל דאי ת"ק ר"מ ותורף דגט משו' תקנה וגזר תורף דשטרו' אטו גט כן הי' לר"א למגזר טופס דשטרו' אטו תורף משו' מחזי כשקרא ומדאמר רב הלכה כר"א ול"א איזהו ר"א אי דרישא אי דסיפא וע"כ דס"ל דת"ק ר"מ ומקשה שפיר למחזי כשיקרא ל"ח כן י"ל ועיי': והנה הפ"י הקשה לשיטת התוס' דא"כ יפלגו ת"ק ור"א בסברת הפוכו' דת"ק סובר יותר יש לגזור שטרו' אטו גיטין ור"א סובר יותר יש לגזור טופס אטו תורף והנה קושי' זו בין אי ת"ק ר"מ או ר"א לכאורה ונלפע"ד די"ל דאין כאן סברת הפוכו' די"ל דכ"ע מודי' דסגי בחד תקנה או דבגט לא יכתוב כלל לא טופס ולא תורף ובכל שטרו' יכתוב הכל ולא אתי למטעי לכתוב גם בגט שלמוד הוא שלא לכתוב בגט כלל עד שיצוה הבעל וכן אי בשטרו' צריך להניח מקו' השמות ומעו' וזמן גם אם יכתוב בגט טופס רחוק שיטע' לכתוב בגט גם השמו' כיון דרגיל כל היום לשייר מה שצריך לשייר כעין דמשייר בגט וכיון דאפשר בתקנה זו שלא לכתוב טופס בגט ולכתוב בשטרו' הכל או לכתוב טופס בכ"מ ולשייר התורף בכל שטרו' טוב לנו לתקן שלא יכתוב תורף בכ"מ ולכתוב טופס בגט שיש בו תקנת סופר יותר משאם יוכל לכתוב הכל בכל שטרו' דשמות הבעלי' אינו כותב רק כשירא' מהדר אחריו ללות או לקנו' כמ"ש רש"י משא"כ כל טופסי גיטי' וגם טופס הרבה משמות אנשי' וכן מוכח בסוגי' וזה טעמו של ת"ק דס"ל משו' תק"ס התירו טופס וגזרו שטרו' תורף אטו גיטין ושוב לא יהי' מכשול אלא ע"צ הרחוק אלא אם צריך לשייר הרי את מותר' וזה ל"ש בשטרו' יש לחוש שיטעה לכתוב בגט הרי את מותר' ולכן ס"ל לר"א טוב לגזור שלא יכתוב בגט כלל וממילא א"צ עוד לתקן לשייר תורף בשטרו' כמ"ש ות"ק ר"מ וא"צ לשייר הר"א מותר' רק השמו' משו' קטטה ולכן סגי בגזיר' שלא:
יכתוב בשטרו' השמו' ועדיף מלתקן שלא יכתוב בגט כלל מפני הסופר או תק"ע וליכא סברת הפוכו' וכ"ז למ"ד ת"ק ר"מ אבל למ"ד ר"א הוא קשה שיהי' תנאי לר"א מחולקי' בסברו' הפוכו' כנ"ל והנה פשטו' סגנון המשנה כשיטת תוס' כמ"ש תוס' מדלא מביא לדר"א בתר ת"ק ועיי' חי' רמב"ן עוד משמעו' לזה אלא דא"כ יפלגו בסברת הפוכו' אבל אי ת"ק ר"מ אין כאן סברו' הפוכו' הדרי' לפשטו' משמעו' מתני' דר"ח גם תורף מתיר בשטרו'. והא"ש לפ"ז דש"ס לקמן מקשה על רב דאמר הלכה כר"א משמע דס"ל רישא כר"מ כמ"ש בסמוך שפיר אמר ואפי' בשטרו' ואפי' בתורף דכן פשטא דמתני' ומקשה מדר"פ אבל לפי דקיי"ל רישא ר"א כדפסק הרמב"ם צ"ל דר"א רק בטופס מתיר ובאמת רש"י מפרש לקמן בש"ס ואפי' בשטרו' לכתוב טופס וליתא לדברי אבל הרווחנו ליישב שיטת הראב"ד דמייתי' ש"ך ח"מ דס"ל כרש"י וגם עליו תסוב קושי' תוס' וי"ל כהנ"ל ויש להאריך עוד וק"ל: חוץ מג"נ כ' פ"י דהוכח' תוס' דבג"ש לא גזר מדלא קתני במתני' ג"נ וש"ע ובאמת בתוס' קתני גם ש"ע כמ"ש רשב"א ונ"ל הא דלא קתני במתני' דל"א ר"א רק במה דפליג על ת"ק אבל בשחרור נ"ל גם לת"ק פסול דטעם תק"ע ל"ש בעבד כמ"ש ראשוני' לעיל ט' ע"א בעבד ל"ש תק"ע ולנוע' משו' תק"ס נ"ל ג"כ ל"ש דשחרור ל"ש דמשחרר עבדו עובר בעשה ולכן גם לת"ק לא יכתוב ול"צ ר"א לאמרו אלא אי ת"ק ר"מ קשי' דלר"מ וודאי גם בשחרור כותבי' טופס וי"ל משו"ה נדחק שמואל דת"ק ר"א ועיי' רשב"א שתמה למה ולפמ"ש א"ש וק"ל:
צריך שיניח אף מקום הר"א מותרת עיי' פ"י מ"ש למה לא קתני במתני' דפשיטא הרא"מ צריך שיניח וכ"כ תוס' לקונן ע"ב ד"ה קפסיק ותני ועיי' ירושלמי דפליגי ר"י ור"ל דר"י ס"ל דהרא"מ א"צ להניח ומבואר בירושלמי דר"י מוקי ת"ק כר"א ומ"מ ס"ל דהרא"מ לא בעי לשמה ועיי' לעיל הג"א פ"ב סי' י"ז שמביא מירושלמי דכל שכ' שמו ושמה תו ל"צ לשמה. וע"ד פלפול י"ל דר"י ור"ל לשיטתי' אזלו דלר"י קשי' לי' לזה ל"ק הרא"מ במתני' ואי דפשיטא הוא הרי קתני זמן דג"כ פשיטא דצריך לשייר כיון דמוקד' פסול ועיי' מהרש"א לקמן על תוס' קפסיק ותני דנתקשה לר"י ל"ל כיון דטעמא משום שמא יחפה מ"ש ארוסה מ"ש נשוא' ונדחק וכיון דקתני זמן לר"י הגם דאין בו רבותא משום אגב דשיור שמו ושמה נקיט גם זמן וצריך לשייר מכ"ש דהו"ל לחשוב גם הרא"מ הגם דאין בו רבותא כ"כ וע"כ דבאמת אינו צריך אבל לר"ל לשיטתו אינו מוכרח די"ל דלא צריך להשמיענו משא"כ זמן צריך וצריך דגם בארוסה פסול משו' גיטה קודם לבנה כדלקמן וק"ל:
אבל סיפא אימא ר"מ עיי' פ"י מ"ש בישוב קושי' תוס' מלעיל והיינו דקושי' ש"ס על רבב"ח אמר ר"י דאמר בעלמא משמי' דר"י הלכה כסתם משנה הקשה ש"ס שפיר איך אמר משמי' דר"י דמתני' דמחובר ר"א והוצרך לתרץ אמוראי נינהו היינו לרבב"ח לא מוקי מתני' כר"א אבל ר' אבו' דאמר משמי' דר"י דמתני' דהכל כשרי' כר"מ אפשר דמתני' דמחובר מוקי כר"א ול"ל לר' אבו' דר"י אמר הלכה כסתם משנה דאמוראי נינהו בהאי כללא לר"מ כמבואר ר"פ אלו טריפות וק"ל:
ע"ב. קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין כו' כ' תוס' לא מקפסיק ותני דייק דהו"ל לדייק כן ממתני' דנכתב ביום אלא מיתורא דמתני' דייק והקשה מהרש"א א"כ לר"י ל"ל מתני' דהכא דבחשש דשמא יחפה ליכא חילוק בין נשוא' לארוסה וכ' דלא נימא משום פירי והוא דוחק וגם קשה למה לא אמר לעיל י"ז דר"י ל"א כר"ל דמוכח מיתורא דמתני' דהכא משום שמא יחפה. והנ"ל עפמ"ש תוס' לעיל י"ח דבזה"ז טעם דזמן שיחפה על בני' או שירצה לקיימה באיסור עיי"ש. והנה שני טעמי' ל"ש בארוס' דבני' ליכא ולהכניס' באיסור ג"כ ל"ח דאינו אגיד בה שעדיין ארוסתו ואדרבא מאוסה בעיניו להכניסה אחר שזנתה עליו וצ"ל כיון דבנשוא' נשאר הזמן בזה"ז גם בארוסה הניחו' על יושנה או שצ"ל כתי' ב' של תוס' משום לעתיד עיי"ש והא"ש דקמ"ל מתני' כאן בארוסה בזה"ז ג"כ איכא זמן וצריך סופר של עכשיו דהניח מקום הזמן כנ"ל:
ונ"ל הא דבאמת לא דייק מדקפסיק ותני סתם משמע בין ארוסה בין נשוא' וכן דרך וסגנון ש"ס בכ"מ ועיי' ר"פ לולב הגזול קפסיק ותני נ"ל דוקא שם שייך לדייק כיון דמצות לולב גם ביט"ש וקתני לולב הגזול משמע בין ביט"ר בין ביט"ש כ"מ דשייך מצות לולב אבל במתני' דלעיל נכתב ביום כו' ל"ש קפסיק אפי' בארוסה אם בארוסה ל"ל לזמן כלל לא קאי על ארוסה דאינו בזמן ואי הוי קתני צריך לכתוב זמן במתני' הי' מקום לדייק ל"ש ארוסה אבל מתני' לא איירי בחיוב כתיב' זמן רק אם נכתב בפסול נכתב ביום ונחתם בלילה מה דינו ולא נכלל בסתימ' המתני' ארוסה דבגט ארוסה לא שייך וא"צ לזמן כלל ולכן לא דייק קפסיק ותני רק הכא מיתור מתני' כמ"ש תוס' כנ"ל. אלא דיש להקשו' לפ"ז מאחר דמוכח מהכא דגם בארוסה כותבי' זמן יהי' מאיזה טעם שיהי' או משום דגיטה קוד' לבנה שייך גם בלא כתיב' זמן כלל כמ"ש פ"י לפי שיטתו וכשיטת בה"ע או משום לא פלוג כשיטת רש"י ותוס' ומהכא מוכח מדקתני צריך שישייר וע"כ מיתור בארוסה איירי וא"כ הדר יש לדייק ממתני' דלעיל דקפסיק ותני כיון דגם ארוס' ג"כ בעי זמן כדמוכח מהכא וממילא מוכח דפסק ותני לעיל נכתב ביום גם בארוסה פסול ולר"י ניחא אלא לר"ל קשי' דמתני' במגרשה בעודה ארוסה ולא נתיחדה עמו כמ"ש חי' ר"ן דאל"ה קשי' טעמא דר"ל ובארוסה ל"ח ליחוד כמבואר לקמן גבי ולנה עמו וא"כ קשה למה נכתב ביום בארוסה פסול וצ"ע:
ועיי' פ"י שהרבה לתמוה על מ"ש תוס' דדייק מיתורא דמתני' פשיטא כיון דמוקד' פסול דצריך שישייר י"ל דקמ"ל אפי' לגרש בו ביום צריך שישייר משום לשמה שאינו נכתב בשליחו' הבעל. ונלפע"ד דלר"ל דמוקי מתני' דמחובר כר"מ ואמר חתמו שנינו וכ"ש מתני' דהכל כשרי' וקו"ח מתני' דהכא כדמוכח מצריכותא דעשה ש"ס לשמואל ולר"מ לא בעי לשמה ומקשה שפיר לר"ל וגם לר"י מוכח דמתני' בארוסה דר"י ג"כ מוקי מתני' כר"מ כמ"ש תוס' ע"א ד"ה אבל סיפא כו' וא"ש וק"ל:
אלא למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי. מכאן מקשי' העולם על תוספ' הרא"ש שבש"מ ריש כתוב' דוקא זכו' רא"א ל"ש דבעלה משמרתה משא"כ זכו' דארוסה וא"כ לא מקשה לר"ל דכאן בארוסה מודה לר"י משום דזכו' שכיח בארוסה וכבר ישבנו' לעיל בסוגי' דף י"ז. וכעת נ"ל עוד הנה תוס' תי' לעיל דזנו' בעדי' והתרא' לא שכיח ונ"ל דגם תוספ' הרא"ש ידע לתרץ כן והוא תי' מרווח מאוד דוודאי כל המזני' משמר' עצמה שלא יהי' בעדי' ולא תקבל התרא' אלא דקשי' לי' הא איכא גם שלא יחפה על בני' וגם לא יחפה לקיימה תחתיו והרא"ש כ' לעיל משום הא לחוד לא הי' מתקני' לכן אמר ר"י שלא יחפ' על ב"א מ"מ קשי' לי' לתוספ' הרא"ש אם כי חששו' אלו אינם כדאים לתקן מ"מ הא יש שלא יחפה על ב"א שזינתה בעדי' והתרא' אלא דל"ש כדי למנו' ולתקן תקנה מ"מ בצירוף חששו' שלא יחפ' על בני' וכדי לקיימה הא ראוי' לתקן זמן בצירוף כ"כ והא לחפו' על בני' ולקיימה שכיח דל"ש עדים והתרא' ולכן הוסיף תוס' הרא"ש דזנו' דא"א בלא"ה ל"ש כלל כנ"ל. ואומר לפ"ז בוודאי זנו' דעדי' והתרא' אפי' בארוס' דליכא דמשמרה ל"ש כמו זנו' דא"א בלא עדי' והתרא' ויותר ל"ש דהיא משמר' עצמה שלא תזנה בעדי' וקבלת התרא'. והא"ש דמקשה לר"ל ארוסה ל"ל זמן והא ל"ל פירי ואי משום זנו' דליכא שימור הא משו' בני' ולקיימה תחתיו ב"ש ולא נשאר רק שלא יחפ' עלי' להצילה שלא תהרג זנו' בעדי' והתרא' וודאי לא שכיח כלל כנ"ל והוא ישוב נכון:
אמר רב הלכה כר"א הרמב"ם פוסק דמותר לכתוב טופסי גיטין לכתחלה משו' תק"ס וכתבו הראשוני' דס"ל הלכה כת"ק דמתני' וכשמואל דת"ק ר"א וכ' הר"ן ורשב"א לעיל גבי הכל כשרי' לכתוב מדשמואל ועולא מתרצי מתני' שם בטופס ש"מ דס"ל הלכה כת"ק דמתני' דר"א וצל"ע הא הרמב"ם מפרש שם בטופס וגדול עע"ג וס"ל דמשו' תק"ס התירו אבל בחשו"ק ל"ש תק"ס וצריך דווקא גדול עע"ג וא"כ ליכא ראי' משמואל ועולא דס"ל הלכה כת"ק דהא מוקי מתני' דהכל כשרי' בעע"ג ומנ"ל דבגדול מותר לכתוב לכתחלה שלא לשמה וכת"ק וצ"ע. ומצאתי אח"כ שכבר נתקשה בזה בבני אהוב' ונדחק בישובו עיי' בו:
וראיתי בתומי' סי' מ"ח התעורר מכיון שפסק הרמב"ם כת"ק א"כ בשאר שטרו' גזרי' בתורף אטו גט ולא הוזכר ברמב"ם בשום מקו' דאסור לכתוב תורף בשטרו' עיי"ש והי' נעלם ממנו במח"כ מ"ש רשב"א לעיל גבי הכל כשרי' בשיטת הרמב"ם דפסק כת"ק ודווקא להקל לכתוב טופסי גיטין הגם דרב אמר טוביינא דחכימ' מ"מ נקטי' כשמואל ועולא דפליגו עליו ופסקו כת"ק אבל בהא דפסק רק כר"א דסיפא כשאר שטרו' נקטי' כוותי' דלא מצינו מי שחולק עליו עיי"ש אלא באמת אם אמרה הרשב"א גדול הדוחק לאחוז החבל בשני ראשי' להקל בתרתי כת"ק בגיטין וכר"א בסיפא בשטרו' וגם כפי הנרא' תלי' זה בזה דת"ק גזר תורף של שטרו' אטו גיטין ול"ג טופס דגט אטו תורף דסגי בהך גזיר' ור"א ל"ג שטרו' אבל גזר טופס בגט אטו תורפו וחדא גזיר' מיהא בעי ובלא כלום א"א ואיך נינקוט לקולא בתרתי וצ"ע: ולולי דמסתפינא הי' כ"ל בשיטת הרמב"ם דפסק כר"א בסיפא ויהי' א"ש הכל הנה הפ"י הקשה מנ"ל לש"ס בפשיטו' דר"א גזר טופס אטו תורף ונדחק במ"ש דכתיב וכ' לה דלמא באמת על תורף קאי בשטרו' תור' כשר ובגט פסול דכתי' וכ' לה ותוס' הרגיש בקושי זו ובעצמו וכן רמב"ן בחי' ותירצו מה שתירצו ולשיטת רש"י ל"ק דמכשיר בטופס לבד בשטרו' וע"כ חוץ מגט היינו בטופס אלא הא גופא קשי' מנ"ל דלמא מכשיר בכולן היינו בתורף חוץ מג"נ בתורף וי"ל דס"ל לש"ס בס"ד דבהא ליכא דפליג דלא יכתוב תורף בשטרו' דמחזי כשקר גמור כשיכתוב פלוני לוה או קנה מפלוני ואין מי שיפלוג ע"ז ולכן ס"ל בפשיטו' דמכשיר בכולן היינו טופס הגט דלרש"י גם בטופס שייך מחזי כשיקר' אבל בוודאי לא מחזי כשיקרא כ"כ כמו תורף ולכן בתורף לא עלה על דעת דר"א לא חייש לשקר כזה אבל בטופס דל"ש כ"כ מחזי כשקרא י"ל דלא חייש וממילא חוץ מגט בטופס כנ"ל וכ"ז בס"ד אבל כד מקשה לקמן עלרב דהלכה כר"א אפי' בשטרו' מהא דרבא האי אשרתא וכבר כתבנו לעיל לרש"י דס"ל דגם בטופס שייך מחזי כשיקרא כמ"ש ש"ך סי' מ"ח הא דמדמה בפשיטו' טופס לאשרתא משו' דבאשרתא ג"כ ליכא מחזי כ"כ כמ"ש תוס' ד"ה אשרתא כו' וכדמסיק וליתא מדר"מ ורבנן ג"כ לא פליגו כו' מוכח דאפי' בתורף ל"ח למחזי כשיקרא ועכצ"ל כן לפי שיטת תוס' דעל תורף קאי דהוכיח דליתא מדר"מ ורבנן דדמי לכתיב' תורף:
וכיון דמסקי' דאיכא ר"מ ורבנן דל"ח כלל למחזי כשיקרא ואפי' בתורף שוב י"ל דר"א דמכשיר בכולן היינו תורף דל"ג אטו גיטין ולמחזי כשיקרא ל"ח אפי' בתורף וחוץ מג"נ היינו ג"כ בתורף ומתפרש בפשיטו' מה דאמר דכתיב וכ' לה ופסק הרמב"ם כר"א דסיפ' דקרו רב עלי' טוביינא דחכימא ומכשיר בגט טופס ובשטרו' אפי' תורף ומיושב שיט' הרמב"ם וקושיו' שעליו ע"ד נכון מאוד בעזה"י:
בעזה"י מה שחנני הי"ת סוגי' דש"מ גיטין כ"ז ע"א שלמדנו בישיבה תחלת זמן החורף תרכ"ו לפ"ק פה פ"ב יע"א:
מתני' המביא גט כו' מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול יש לדקדק למה למתני' להאריך כ"כ או דהו"ל לומר מצאו לזמן מרובה פסול ונדע לאלתר כשר או הול"ל מצאו לאלתר כשר ונדע דלזמן מרובה פסול ולמ"ד לאלתר כדי שלא תעבור שיירא או שלא שהה י"ל דקאמר לאלתר כשר להשמיענו גם בלאלתר איכא רבותא דכשר וע"כ דהוא יותר משלא עבר אדם שם אבל למ"ד כל שלא עבר אדם שם דליכא רבותא בלאלתר דכשר ועכצ"ל דנקט לאלתר כשר משו' סיומא דאם לאו פסול וקשה הא סגי בשיאמר או דלאלתר כשר או שלא לאלתר פסול. ונ"ל דתרתי צריך דאי הוי אמר לאלתר כשר ה"א אבל שלא לאלתר אינו כשר היינו לתנו לכתחלה אבל נתן כשר קמ"ל ואם לאו פסול ואי הוי נקיט שלא לאלתר פסול ה"א אבל לאלתר אינו פסול ומ"מ לכתחלה לא יתן ל"מ למ"ד כל שלא שהה דה"א כל שלא עבר עכ"פ לכתחלה לא יתן אלא אפי' למ"ד לאלתר כל שלא עבר מ"מ ה"א דלא יתן לכתחלה דנחוש לשייר' שהלכה מקודם שהלך הוא קמ"ל דאפי' לכתחלה כשר כנ"ל:
ואם לאו פסול. כ' רש"י שמא מאחר נפל ואין זה שלו. נראה הא דכ' רש"י ואין זה שלו להורו' לנו דמתני' לא איירי מחשש שמא מאחר נפל והוא לא אבד כלל אלא דחיישי' שמא מאחר נפל וגם הוא אבד אלא שאין זה שלו ושלו נדרס או אחר מצאו דכן מוכח מסיפא דמתני' מצאו בחפיס' כו' אם מכירו מפרש רש"י או או ע"כ דמיירי שמצאו בעצמו ונאמן במגו כמ"ש תוס' לקמן כ"ח ע"א ומשו"ה רמי' מתני' דהכא אמתני' דב"מ דאי י"ל מתני' דהכא דחיישי' שמא לא אבד כלל לק"מ ממתני' דב"מ י"ל הא אמר תנו נותני' שאנו יודעי' שאבד גט או שנאמן ע"ז כמ"ש תוס' לקמן שלא חשדי' שישקר בזה אבל מתני' דהכא י"ל דשליח מביאו שאינו נאמן שאבר לכן חיישי' טפי שמא אבדו אחר ולא הוא וכזה כ' תוס' ב"מ לחלק בין חשש ב' יצחק ר"ג לחשש שמא גם אחר אבד גט אלא דמתני' דהכא איירי שנאמן שהוא אבדי כגון שמצאו בעצמו כמ"ש תוס' לקמן דאל"ה לא הי' נאמן במכירו וא"ש: הא אמר תנו נותני'. קושי' תוס' מבואר' דלמא אמר תנו בוודאי אין נותני' משו' חשש דב' יב"ש והקשה פ"י הא מוכח מדקתני שאני אומר כתובי' הי' ולא נתנם אבל זולת זה הי' מחזירי' ניחוש דלמא גט אחר הוא וזמנו מוקדם וע"כ דל"ח שמא אחר ג"כ אבד ותי' הא חשש זה אין בו רק משו' ממון ואיסור מממון לא ילפי' כבש"ס ב"מ כ' ע"ב. וקושית פ"י עדיין קשי' לפמ"ש תוס' ב"מ שם בתי' ב' דקושי' ר"ע איך קמדמית כו' דס"ל משו' לעז נ"ל דבמתני' דהכא דקתני פסול אין לומר משו' לעז דמשו' לעז אינו פסול בדיעבד וכ"כ תוס' ריש מכילתין ג' ע"א ד"ה חד אתי בעל עיי"ש וגם תי' קמא בתוס' שם דליכא רק משו' חומר כמו מים שאין להם סוף קשה להעמיס בלשון מתני' פסול משמע שפסול לגמרי ואי משו' חומרא כמו משאל"ס רק לכתחלה הוא דלא תנשא. לכן נ"ל מ"ש תוס' בב"מ שם דהא רבא דק ואשכח מכל מעב"ד דאפי' לכתחלה מחזירי' ואפי' בש"מ וע"ז השיב ר"ע מי קמדמי' איסורא לממון דלמא לכתחלה אפי' בש"מ לחוד אין מחזירי' או משו' חומר או משום לעז ושאני ממון דליכא משו' חומר דא"א ולא משו' לעז וכ"ז לענין לכתחלה אבל מתני' דהכא דקתני פסול דאפי' דיעבד פסול אין לומר משו' לעז ולא משו' חומרא בעלמא ושפיר הקשה רבה מהא אמר תנו כו' דאי חיישי' לב' יב"ש והוא חשש גמור כבמתני' דקתני פסול גם לענין ממון נחוש ולא מקשה תוס' מידי ונ"ל דקושי' תוס' מדאמר רבה הא אמר תנו נותני' אפי' לכתחלה מנ"ל הא דלמא הא אמר אין נותני' דלכתחלה מיהא חיישי' משו' לעז אבל משו' חשש דמוקד' הי' מחזירי' דלענין ממון ליכא לעז וחומר ואם כי מ"מ קשה ממתני' דקתני פסול משמע מעיקר הדין מ"מ קשה מה דפשיטא לרבה מדיוקא דאמר תנו נותני' לכתחלה וזו קושי' תוס' ותי' מדקתני נמלך מוכח דקמ"ל דאי אמר תנו נותני' לכתחלה דווקא משו' חשש נמלך אין מחזירי' אבל בתנו נותני' לכתחלה אפי' ויש לומר עוד דמוכח יותר מנמלך אפי' לכתחלה דאי דווקא בדיעבד כשר הא זה כבר נשמע מדאמר שאני אומר כתובי' הי' ואל"ה הי' מחזירי' הא איכא משו' חשש שאינו שלו ונפקא מיני' לענין ממון ומדלא חיישי' לענין ממון ממילא נשמע דמשו' איסור ג"כ בדיעבד כשר וע"כ דנמלך קמ"ל דאפי' לכתחלה נותני' ועיי':
וע"פ דברינו מיושב קושי' מהרש"א לפמ"ש תוס' דר"ז אינו מדייק ונמלך מאי האי דקאמר ש"ס לר"ז דלמא הא אמר תנו כדקיי"ל לאלתר הא לר"ז דלא דייק ונמלך לא מוכח כלל הא אמר תנו ומ"ש מהרש"א דקושטא קאמר דלאלתר נותני' אינו מובן כיון דלא דייק ריז ונמלך וי"ל תנו ג"כ אין נותני' מה לו להעמיס כלל במתני' דאיירי בלאלתר וזו אוקימתא אי קשי' לן צ"ל הכי במאי עסקי' וכיון דל"ק לי' לר"ז כלל על מתני' מתוקמא בכל גווני אפי' לזמן מרובה ולמ"ש לק"מ דוודאי גם לר"ז עכ"פ מוכח דבממון ל"ח והה"נ לענין איסור ג"כ ליכא רק משו' חומר ולעז וקשי' מתני' דקתני פסול גם אם לא מדייק ונמלך. ולכן הוצרך ש"ס לומר לר"ז מי קתני הא אמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה היינו וודאי אי הי' מפורש תנו הי' מוכח אפי' לזמן מרובה דאל"ה פשיטא הא לא קתני הא אמר תנו רק ממילא נשמע דליכא פסול מעיקר הדין מדאצטרך טעמי' דנמלך לענין ממון י"ל דלהכי צ"ל לומר דחיישי' שמא נמלך בלאלתר דליכא חשש ביב"ש וה"א דמחזירי' קמ"ל אפ"ה אין מחזירי' משו' חשש נמלך וע"ז ל"ק לאלתר פשיטא הא לא קמ"ל דנותני' בלאלתר אלא דאין נותני' משום חשש נמלך ואפי' לאלתר אין נותני' וא"ש והבן:
והנה גוף תי' תוס' דר"ז ס"ל דנמלך אורחא דמלתא נקיט דוחק וגם במאי פליגו רבה ור"ז למה לרבה לא ניחא לי' דאורחא דמלתא נקיט ולר"ז ניחא לי'. ונלפע"ד ע"ד תוס' במרווח הנה תוס' הקשה לקמן בבריי' לא יחזור לא לזה כו' תאומן משו' אין אשה מעיזה ותי' שאני דגט מסייעו לה לולי תי' תוס' הי' נ"ל דלהכי אינה נאמנ' משו' דיש לתלו' יותר בו שהוא אבד משהיא אבדה דנפילה שיאבד אדם דבר שצריך לא שכיח והיא צריכה לגט להנשא בו וגם משמרתו תח"י שלא ימצא הוא ויאמר שנתן לה כתובתה אבל הוא י"ל שנמלך לגרש והשליכו לאיבוד כי אינו צריך לו עוד לכן חיישי' יותר בו שהוא השליכו ומ"מ אין מחזירי' לו משו"ה דלה יש חזקה באינה מעיזה ונשאר הדבר בספק השקול כנ"ל. ולפ"ז י"ל זהו דקתני במתני' כתובי' הי' ונמלך שלא לתן וכ' רש"י דאין מחזירי' לא לה ולא לו וקשה נאמין לה משום א"א מעיזה לזה קאמר טעמא שאני אומר כתובי' ונמלך לכן אבדו הוא ויש לתלו' בו יותר מבה וא"ש ג"כ הלשון שלא לתנו ולא אמר ונמלך ולא נתן ובש"מ ב"מ הרגיש בדקדוק זה וכ' וזה דייק רבה הא אמר תנו נותני' ולמ"ש א"ש דאמר שלא ניתן לעתיד ג"כ דאי לא נמלך רק לשע' משו"ה לא ישליכו ונשמר בו שלא יאבד כיון שיצטרך לו אח"כ ולכן אמר דאמרי' ונמלך שלא ניתן עוד ולכן מסתבר לתלו' בו ואין לדייק מנמלך הא אמר תנו נותני' ורבה דמדייק מנמלך הא אמר תנו י"ל ס"ל דל"א חזק' א"א מעיזה פני' כרבא שלהי נדרי' ובתוס' יבמו' גרס רבה וכי כן א"א לומר דטעמא קאמר נמלך לכן תינשא בו כיון שבלא"ה היינו גם כשיש לתלו' האבידה בה כמו בו ג"כ אין נותני' לשני' מספק ומה למתני' עוד לטעם לנמלך שלא ליתן וע"כ דלדיוקא אתי הא אמר תנו נותני' אבל ר"ז י"ל סובר חזק' אא"מ פני' י"ל ונמלך זהו טע' שאינה נאמנת והיא אבדה כמ"ש וא"ש עיי':
ובדברינו נתיישב לי מה דהי' קשה לי כדמקשה רבה אדרבה מדנפק דק ואשכח והא ב"ד דר"ה כמקו' ששיירות מצוי' דמו' כו' ועשה מערכה לדרוש דדומה לש"מ למה למקשן כ"כ הול"ל דעכצ"ל דרבה הוכיח מסיפא דמתני' אפי' במקום ששיירו' מצוי' דס"ל מעשה ב"ד בב"ד דש"מ הוא דאי לא מוכרח רק בשאין ש"מ למה לו להביא מסיפא דלאו ראי' חזקה כ"כ דיש לדחות בב"ד דאשתכח אבראי הי' לו להביא מרישא דהא אמר תני נותני' הגם דכ' תוס' דנפק דק הי' קוד' שהקשה מתני' אמתני' ומשני הא בש"מ כו' היינו דרמי' ב' משניו' אהדדי הי' אח"כ אבל בוודאי בשע' דנפק ודק עד שמצא מתני' סיפא דב"מ הי' מדייק כולה מתני' דב"מ רישא וסיפא והי' לו להוכיח מיד ברישא וע"כ דמרישא אין מוכח דס"ל בשאין ש"מ ולא הוחזק ומעשה דגיטא דאשכח הי' במקום שש"מ ולכן נפק דק ואשכח מסיפא ומשמע לא מעשה ב"ד בב"ד ולא הי' המקשן צריך לומר ב"ד דר"ה דומה לש"מ והי' יוכל להוכיח זה בכח יותר מדלא דק מרישא וצע"ק. ולמ"ש דדיתקו דרבה משום דל"ל אין אשה מעיזה ואייתר לי' ונמלך ור"ה שלהי מכילתין ס"ל א"א שפשטה ידה מאחר צריכה גט משום דרה"מ א"א מעיזה ולר"ה לשיטתו ל"מ מרישא כלום והוצרך לדייק מסיפא להביא ראי' גם לר"ה לשיטתו ולעולם י"ל דלא מביא ראי' רק באין ש"מ ולכן אין לו למקשן הוכחה רק משום דב"ד דר"ה כשיירו' מצוי' דמי וע"כ דדייק מעשה ב"ד בב"ד וא"ש ועיי':
עוד דרך אחר לנו בישוב הא דרבה דייק מונמלך לזמן מרובה ור"ז ניחא לי' לאלתר. דלקמן פ' השולח פליגו ר"כ ור"ש בגט שבטלו אם חוזר ומגרש בו עיי"ש ובתוס' ולמ"ד דאין חוזר ומגרש י"ל דלהכי קתני ונמלך שלא לתן דאמרי' דמשו"ה אבד משום דנמלך שלא לתן עוד ומל"ה לא הי' משליכו אלא משום שנמלך שלא לתנו עוד ובטלו ואין חוזר ומגרש בו ואפי' אמר תנו אין נותני' ואפי' אמר שלא כמלך אין מאמיני' לו הגם דכ' תוס' שאין נחשד שישקר מ"מ בזה אינו נאמן דאמרי' אי לא הי' נמלך מלתנו עוד לא הי' אבדו דנפילה ל"ש ורבה דדייק מנמלך הא אמר תנו נותני' ס"ל כמ"ד חוזר ומגרש ולמה קתני ונמלך וע"כ לדיוקא הא אמר תנו נותני' ור"ז ס"ל כמ"ד אין חוזר ומגרש לא מוכח מידי י"ל נהפוך הוא קתני טעמא דנמלך דמשו"ה אפי' אמר תנו אין נותני'. אלא דמ"מ מוכח דל"ח לב' יב"ש דלמה לו טעמא דנמלך משו"ה אמר תנו אין נותני' בלא"ה אי נותני' שמא של אחר הוא וע"כ דזולת טעמא דנמלך הי' נותני' ונפקא:
מיני' בשאבדו שליח דל"ש משום שהבעל כמלך או בשמצאו בעצמו דנאמן דלא נמלך במגו דאמר תנו נותני' אלא די"ל דלהכי הוצרך טעמא דנמלך דאל"ה תנו נותני' בלאלתר דליכא משום חשש ב' יב"ש מ"מ אין נותני' משום נמלך ובטלו והיינו דקאמר ש"ס מי קתני אמר תנו נותני' אלא דמוכח ממילא דאם תנו נותני' מדהוצרך לטעמא דנמלך לזה י"ל כדקיי"ל לאלתר ול"ק פשיטא הא קמ"ל דאפי' לאלתר דליכא משום חשש יב"ש דאין נותני' משום דנמלך שלא ליתן עוד וא"ש:
וארווח לנו ליישב בזה קושי' אחרת שהקשה תוס' מנ"ל דבריי' לזמן מרובה ואי לאלתר פשיטא דלמא קמ"ל משום פירי. ונ"ל דמ"ש די"ל נמלך דמתני' להורו' דאפי' תנו אין נותני' והיינו הגם שהוא אמר שלא נמלך שאני אימר דוודאי נמלך הי' מוכח מבריי' דמייתי ר"ז דלא כן הוא אלא דנאמן שלא נמלך דל"ח למשקר הואיל ובידו וסברא זו דלא הי' אבד לא אלימא לדחות הואיל ובידו לגרשה דהא קתני בבריי' בזמן שהבעל מודה יחזיר וקשה נהי דמשום ב' יב"ש אין לחוש כדמתרץ באין ש"מ מ"מ משום שנמלך ובטלו שלא ליתן אין מחזירי' וממתני' דהכא לאלתר כשר ל"ק דהא מיירי שמצאו בעצמו נאמן במגו אבל מבריי' קשה ועכצ"ל דנאמן לומר שלא נמלך ומ"מ א"ש מ"ש דר"ז ממתני' ל"ק לי' דהי' מקו' לומר ונמלך היינו משו"ה אפי' אמר תנו אין נותני' דאינו נאמן לומר שלא נמלך ולכן הוצרך ר"ז להביא בריי' דמשם מוכח דנאמן שלא נמלך וממילא קשה ממתני' דאין לומר דקמ"ל דאם אמר תנו נותני' ונאמן דלא נמלך דלא הול"ל טעמא דאין נותני' לה משום נמלך אלא שמא כתובי' הי' וע"כ דקמ"ל אמר תנו נותני' דל"ח לביב"ש ואי לאלתר פשיטא ועיי' וכיון שהוצרך להביא הבריי' הקשה מיד מתני' אבריי' מה לו להביא מתני' דב"מ הגם דמתני' אלימא לאקשוי' כשהי' יוכל להקשו' ב' משניו' אהדדי בלי שצריך להביא הבריי' אבל כיון דבלא בריי' לא יוכל להקשו' מקשה מיד מתני' אבריי' וא"ש:
ולפ"ז מיושב קושי' תוס' לוקמי הבריי' ג"כ בלאלתר מנ"ל לחדש הא בשאין ש"מ דל"ח ואי פשיטא י"ל משו' פירי י"ל בוודאי הי' יוכל למוקמי בריי' בלאלתר אלא שהקשה מבריי' קשה ג"כ ממתני' ואם יתרץ הבריי' באוקימתא בלאלתר ופשיטא ליכא דקמ"ל דל"ח משו' פירי הדר תקשי ממתני' דב"מ כיון דמוכח מבריי' דנאמן שלא נמלך ובמתני' דב"מ אין לומר שוב לאלתר דקשי' פשיטא ומשו' פירי ליכא כמ"ש תוס' דממתני' ל"ק משו' פירי דקלא אית לי' ועכצ"ל בשאין ש"מ ל"ח ומה לו לעשו' ב' אוקימת' בבריי' לאלתר ובמתני' כשאין ש"מ אמר מיד תירוץ מספיק לבריי' ומתני' וא"ש עיי' היטיב:
ואתי לן שפיר ליישב מה שהקשה תוס' עוד כד מקשה ש"ס לר' ירמי' פשיטא הא י"ל משו' פירי וכוונת תוס' דאין לומר דקושי' הש"ס פשיטא על מתני' דב"מ דאין לומר משו' פירי מנ"ל לש"ס להקשו' דלמא ממתני' ל"ק לי' כר"ז דמוקי לי' בלאלתר ול"ק לי' רק מבריי' וי"ל שפיר דקמ"ל דל"ח משו' פירי ולמאי דכתיבנא דלבתר דמייתי ר"ז מבריי' קשי' ג"כ ממתני' דב"מ מקשה ש"ס שפיר לר"י פשיטא דממתני' קשי' פשיטא דהא מתני' ג"כ קשי' אפי' לר"ז וג' קושי' תוס' מתורצי' בחדא מחתא ועיי' כי נכון הוא ע"ד חדוד:
תוס' בשם ר"י דרבה פשיטא לי' ואפי' לזמן מרובה דומי' דסיפא והקשה פ"י הא סו' כ"ס צ"ל דס"ל לרבה מדקתני נמלך ע"כ דקמ"ל מלתא דלאו פשיטותא הוא דאל"כ עדיין תיקשי מנ"ל לרבה דבהוחזק דגרע מש"מ דל"ח ועכצ"ל דאי בש"מ פשיטא היינו סיפא כ' כן לא לא הי' הר"י צ"ל דדייק לזמן מרובה דומי' דסיפא אלא דדייק מנמלך דאי לאלתר פשיטא. ולפע"ד ליישב דלאמת דמוכח דמוקי רבה מתני' דב"מ בהוחזק ולאו ש"מ עכצ"ל דדייק מנמלך כ"כ דקמ"ל רבותא מדל"א רישא בש"מ ולא הוחזקו ור"י שבתוס' רצה לומר דאין אנו מוכרחי' לומר דרבה דייק כ"כ מונמלך דאי לאלתר פשיטא דקשי' לי' מדהוכיח ש"ס והוא דהוחזקו דאל"ה קשי' דרבה אדרב' הול"ל להוכיח בקצור כיון דהוכיח ואפי' לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא ואי דמוקי מתני' דב"מ באין ש"מ ולא הוחזקו קשי' ג"כ פשיטא כדכתבו ראשוני' רמב"ן ביבמות ור"ן כאן דזהו שהכריח לר"י ור"א דנאדו מאוקימת' רבה ור"ז דקשיא להו באש"מ ולא הוחזקו פשיטא ומדלא הוכיח כן רק מרבה אדרבא ש"מ דבלא"ה ל"ק דס"ל דרבה לא דייק כ"כ ונמלך דקמ"ל מלתא דלאו פשיטא כ"כ ולכן הקשה בחוזק רבה אדרבה ואי הא דדייק רבה אפי' לזמן מרובה מונמלך דאי לאלתר פשיטא הרי מוכח דס"ל דנמלך מלתא דרבותא קמ"ל לכן התחכ' ר"י והוסי' על תי' תוס' די"ל דרבה בלא"ה הוכיח דמתני' לזמן מרובה דומי' דסיפא ואין מוכח דס"ל לרבה דנמלך מלתא דרבות' קמ"ל ולכן הוצרך להקשו' והקשה טפי בחוזק מרבה אדרבה וע"כ דהוא שהוחזק ומתני' רישא דב"מ באש"מ והוחזק ולאמת עכצ"ל הא דלא מוקי רישא בש"מ ולא הוחזק דומי' דסיפא דקשי' לי אי בש"מ פשיטא היינו סיפא ודייק מנמלך כ"כ דקמ"ל טובא דלא נשמע מסיפא והיינו דכ' תוס' ועוד אומר ר"י הא הר"י ל"ל תי' ראשון והול"ל ור"י אומר ולמ"ש א"ש דר"י הוסי' עוד על תי' קעא דבאמת צריך גם לתי' קמא והבן:
והא"ש דהוצרך ר"י לחדש ג"כ דר"ז לא דייק מבריי' דאי לאלתר פשיטא ולא משו' דבריי' לא שייך לאלתר לפמ"ש דהוצרך ר"י להוסי' דברי' דקשי' דהו"ל לש"ס להוכיח בפשיטו' לרבה דאי רישא באש"מ ולא הוחזקו פשיטא א"כ תיקשי לר"ז לאמת לל"ב דמוקי בריי' בהכי קשי' פשיטא ואי דס"ל דקמ"ל דל"ח משו' פירי א"כ לזמן מרובה מנ"ל כדהקשה תוס' לפי' ראשון לקמן ועכצ"ל דס"ל דליכא רבותא משו' פירי דס"ל אין לבעל פירי משע' חתימה והוכיח אי לאלתר פשיטא א"כ תקשו עדיין מי ניחא גם אש"מ ולא הוחזק פשיטא ולר' ירמי' ור"א ל"ק או דס"ל אין לבעל פירו' משע' נתינה אלא דקשי' להו מתני' דליכא למימר דקמ"ל משו' פירי כמ"ש תוס' לקמן או דס"ל אין לב"פ משע' חתימ' וקשיא להו בריי' אי באש"מ ולא הוחזק פשיטא ולר"ז קשה ולכן הוצרך הר"י להוסי' דר"ז ס"ל דאין לומר בריי' לאלתר דלא שייך בבריי' לאלתר וי"ל דאין לבעל פירי משע' נתינה ול"ק לי' בריי' פשיטא ומתני' בלא"ה ל"ק לי' דלא דייק ונמלך וגם ל"ל רישא דומי' דסיפא ולפי' ראשון באמת הקשה תוס' אח"כ לר"ז מנ"ל לזמן מרובה דלמא משו' פירי ולא תי' דס"ל לר"ז אין לב"פ משע' חתימה כמ"ש בב"מ דקשה איך מתרץ באש"מ ולא הוחזקו לל"ב פשיטא והוצרך תוס' לתרץ לאלתר ל"ש משו' פירי רק לזמן מרובה ול"ק תו איך מתרץ באש"מ ולא הוחזקו פשיטא כיון דלזמן מרובה איירי איכא רבותא דפירי וא"ש והבן: הא אמר תנו נותני' הקשה תוס' מדלא מקשה ש"ס ב"מ וליחוש ארישא דמתני' דב"מ ומה שתי' תוס' לא א"ש לפמ"ש רש"י לקמן בזמן שמודה היינו שאומר ליתנו לה ונ"ל לרש"י דלכן מקשה מבריי' דבמתני' ל"ק רק לרבה דדייק הא אמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה אבל לר"ז ל"ק ממתני' דלדידי' י"ל מתני' לאלתר ולפמ"ש לקמן לאלתר ל"ק ולחוש די"ל דאיירי ביום שנכתב ומבריי' קשי' גם לר"ז דמוקי לזמן מרובה ולכן הקשה טפי מבריי' דקשיא לכולי עלמא וא"ש וק"ל:
והקשה תוס' והיכא רמי ר"ז אבריי' אפי' לזמן מרובה לפי' קמא לאלתר פשיטא י"ל דקמ"ל דל"ח משו' פירי והעלה לאלתר י"ל באותו יום שנכתב והא דמקשה לר' ירמי' עדיפא משני אפי' אי ס"ל אין לבעל פירי משע' חתימה ובב"מ שם הקשה תוס' ב' קושי' על רי"ו ועל קושי' ש"ס לר"י ותי' דס"ל אין לב"פ משע' חתימה וצ"ב איך כ' תוס' דס"ל מנ"ל לש"ס דר"ז הכי ס"ל עד דמקשה עליו הו"ל לתרץ דש"ס רצה לתרץ ר"י אפי' ס"ל אין לב"פ משע"ח כמו דתי' הכא ונ"ל לפמ"ש תוס' שם דר"ז ס"ל משע"ח ממילא מוכח דגם ר"י הכי ס"ל דמדמתרץ הבריי' בשאמרו עדי' מעולם ל"ח כו' ולא מוקי בלאלתר ע"כ דקשי' לאלתר פשיטא ומשו' דס"ל אין לב"פ משע' חתימה ומקשה שפיר הא כמי פשיטא ואי דקשי' לי' לר"י מתני' וכרבה בוודאי קשי' פשיטא דבמתני' א"ח משו' פירי כמ"ש תוס' כאן ושפיר כ' תוס' בב"מ דס"ל אין לבע"פ משע"ח כיון דר"ז הכי ס"ל ממילא מקשה שפיר לר"י דע"כ ג"כ הכי ס"ל אבל כאן דחידש תוס' לאלתר ל"ש משו' פירי לא יוכל לומר דר"ז הכי ס"ל מנ"ל להקשו' דלמא ס"ל דיש לב"פ עש"נ ומ"מ לא יוכל למוקמי לאלתר דלאלתר ל"ש משו' פירי ולכן הוצרך תוס' לדחוקי נפשי' דרצה לתרץ דר"י לכ"ע אפי' אי ס"ל אין לב"פ משע"ח כנ"ל:
ונ"ל עוד הא דלא תי' תוס' הכא כמו שתי' בב"מ דר"ז ס"ל כמ"ד אין לב"פ משע"ח ולא צריך לדחוקי בקושי' ש"ס לר"י כמ"ש כאן דא"ש במרווח דר"י ע"כ ס"ל אין לב"פ משע"ח כמ"ש נ"ל דבאמ' קשי' על תי' תוס' בב"מ מדקאמר ש"ס בשלמא רבה לא מקשה מבריי' דמתני' אלימא לי' לאקשוי' בלא"ה י"ל ל"ק לי' לרבה דס"ל אין לבע"פ משע"ח וי"ל דקמ"ל רבותא משום פירי אבל על מתני' קשי' לי' דבמתני' ל"ש משום פירי כמ"ש תוס' כאן וצ"ל לתוס' ב"מ דשם ס"ל דגם במתני' שייך רבותא משום פירי והא גופא רבותא דכל גט שלא ניתן ביום הכתיבה קלא אית לי' או דלא אסיק תוס' עדיין הך סברא דקלא אית לי' והא דלא הקשה ממתני' וליחוש ס"ל לתוס' שם דמתני' משום דבבריי' מפורש יותר דנותני' משא"כ במתני' רק דייקא מנמלך הוא וכ"כ ת"ח בב"מ ושפיר מתרץ תוס' שם דר"ז ס"ל אין לב"פ משע"ח ומ"מ מקשה שפיר לרבה דאי ל"ק לי' מבריי' פשיטא דקמ"ל משום פירי גם במתני' י"ל כן וע"כ דס"ל אין לב"פ משע"ח ולכן הוצרך לומר מתני' אלימא לי' לאקשוי' אבל כאן דהקשה תחלה למה לא מקשה ממתני' וניחוש והעלה דבמתני' ל"ש משום פירי לא יוכל לתרץ דר"ז ס"ל אין לב"פ משע"ח דא"כ לא הי' צ"ל לרבה מתני' אלימא לי' אלא דס"ל אין לב"פ משע' נתינה וא"ש המשך קושי' תוס' תחלה הקשה מדלא הקשה ש"ס בב"מ מרישא והדר הקשה על ר"ז ומקושי' סוגי' ש"ס לר"י תחלה הי' לתוס' להקשו' מה דקשה מר"ז עצמו ומקושי' ש"ס במקומו על ר"י ובתר הכי הי' לתוס' להקשו' ולדקדק דלא מקשה ש"ס בב"מ מרישא דמתני' ולמ"ש א"ש דהוצרך להקדמה זו לחזק הקושי' שהקשה לר"ז ועל קושי' ש"ס לר"ז דא"א לתרץ כמו דמתרץ בב"מ דס"ל אין לבע"פ משע"ח וא"ש ועיי':
כאן בשיירו' מצויו' כאן בשאש"מ כו' כ' תוס' הא דלא מתרץ כאן בהוחזקו דרצה להשמיענו גם בהוחזק ל"ח. וצל"ע יאמר נא דבריו מפורש כאן בש"מ והוחזקו כאן בשלא הוחזקו ונדע דס"ל דהוחזקו ל"ח דהא מוקי מתני' דכאן בהוחזקו ודוקא בש"מ ג"כ ונדע דס"ל דבהוחזקו לחוד לא חיישי' וצ"ע. וליישב נ"ל עפמ"ש הפ"י בסוגי' היכא דהבעל או השליח מצאו בעצמו הוי נפילה דחד שיוב"ש אבד ויב"ש אחר או שלוחו:
מצאו כמ"ש רשב"א ותוס' ב"ב דזהו נפילה דחד. ולפ"ז י"ל אי אמר רבה מתני' בש"מ והוחזקו ה"א דוקא במתני' דאיירי דבעל או שלוחו מצאו בעצמו דהא קתני אם מכירו וע"כ שבעצמו מצא כמ"ש תוס' לקמן כה"ג ל"ח בהוחזקו דהוי נפילה דחד שזה אבדו וזה מצאו אבל היכי דאחר מצאו דלא הוי נפילה דחד ה"א ס"ל גם בהוחזקו חיישי' דגרע מש"מ לכן מוקי מתני' דב"מ בהוחזקו דאיירי דאחר מצאו דקתני לא יחזיר ואמר תנו נותני' ע"כ אחר מצאו אפי"ה ל"ח בהוחזקו לחור וא"ש עיי':
והקשה פ"י למה לא הקשה ר"ז מסיפא דמתני' ולתרץ הא כתירוצו וכ"ש דקשה לל"ב וגם על רבה קשה כיון דמקשה דומיא דסיפא הו"ל להקשו' מיד מסיפא וכן הקשה מהרמשי"ף ולדידי קשי' ביותר כיון דמסיפא מוכח יותר אפי' בש"מ בוודאי הי' לי' להקשו' יותר מסיפא דמוכח יותר אפי' בש"מ והיא קושי' חמורה:
והנלפע"ד הנה בש"ס ב"מ כ' ע"ב כ' תוס' ב' תי' או דס"ל דמשום חומרא דא"א מחמירי' או משום לעז ועל תי' א' כבר התעורר הפ"י איך הוכיח רבה מש"ח ומיאונין דוקא באיסו' א"א החמירו ולא בש"ח ומיאונין ולדידי קשה גם על תי' ב' משום לעז מנ"ל לרבה להוכיח מש"ח ומיאונין דלמא משום חומר החמירו בא"א ומנ"ל להוכיח דל"ח כלל ולקמן נכתוב תי' לזה אי"ה. וכעת אומר אני עפמ"ש ת"ח ב"מ על קושי' תוס' דלמא אמר תנו ג"כ אין נותני' ועל קושי' תוס' דלמא לאלתר דרבה הוכיח דומי' דייתקי מתנו' ושוברי' דאמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה ה"ה בגט עיי' בו. ונ"ל דתוס' לא ניחא לי' לומר כן דל"ש דומי' דאלו דל"ש בהו חשש שמא של אחר הוא דא"צ רק לראי' משא"כ בגט דאיכא חשש שמא של אחר הוא ולא נכתב לשמו ועוד כד דייק' במתני' קתני מצא ג"נ ושחרורי עבדי' דייתקי מתנו' ושוברי' פלגינהו לתרתי ג"כ ושחרורי עבדי' לעצמן מילי דאסור' דייתקי מתנו' ושוברי' לעצמן ול"א ודייתקי בויו הקישור דיני ממונו' לעצמן ול"ש דומיא דהרי פלגינהו ואין לדייק רק גט דומיא דשחרור אלא שחרור גופא מנ"ל דאמר תנו נותני' וכ"ש דאפי' לזמן מרובה ומשו"ה לא ניחא לתוס' כמ"ש ת"ח והוצרך לתרץ כמו שתי'. ולפ"ז י"ל דרבה דק ואשכח אסיפא דכל מעב"ד ומש"ח ומיאוני' מה תאמר דלמא משום חומר א"א עכ"פ במלתא דאסורא דלא חמור כא"א לא חיישי' וה"ה בשחרור דל"ח א"כ מוכח מדקתני ברישא מצא ג"נ ושחרורי עבדי' יחד בויו הקשור דג"נ דומא דשחרור דאמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה כמו ש"ח ומיאוני' ה"ה גט דכיילינהו יחד הגם שכ' תוס' דהך מעשה הי' ברישא היינו דרומי' מתני' אהדדי הי' אח"כ אבל בוודאי רבה דקדק במתני' דב"מ דדק סיפא גם רישא פשפש ודק הא אמר תנו נותני' מדכתיב ונמלך רק דמזה לא מוכח בש"מ דלמא באש"מ ולא הוחזק ולכן דק מסיפא והיינו כיון דמוכח מסיפא דעכ"פ בש"ח ומיאונין דלא חמיר כא"א ל"ח ממילא מוכח מרישא גם בחומר א"א ל"ח דג"נ דומי' דשחרור וא"ש נכון ועיי':
והא"ש דלא הקשה רבה מתני' דגיטין אהדדי מסיפא דמתני' דב"מ דמוכח יותר דמסיפא לק"מ י"ל חומר א"א שאני ולא מוכח רק בצירו' רישא דג"כ דומי' דש"ע וכיון דצריך לדיוקא דרישא הא אמר תנו מקשה מיד מרישא דבעי לתרוצי ולאוקמי באוקימת' הא בש"מ הא בשאש"מ וש"ס קאמר כאן דדייק ומוכח לאמת מסיפא דאפי' בש"מ לא חיישי' ע"כ הא דאמר כאן בש"מ ע"כ והוא דהוחזקו וכן לק"מ לר"ז דלא מקשה מסיפא דמתני' ולתרץ באש"מ דלדידי' לק"מ מסיפא די"ל בחומר איסור דא"א שאני והי' צריך להביא מרישא ג"כ ג"נ דומיא דשחרור דאמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה והי' צריך לעשו' ב' דיוקי' מרישא ומסיפא ולהקשי' משום דומי' לעשו' צרופי' כ"כ כדי להקשו' עדיפא לי' להקשו' מבריי' בקיצור בלי דיוקי' ואריכ' כ"כ ושפיר קאמר ר"ז לא מקשה ממתני' די"ל לאלתר הגם דיש להקשו' מכח סיפא ומשום דומי' דג"נ לשחרור כיון דהי' צריך להקשו' באריכ' ודייק כ"כ מקשה טפי מבריי' כמ"ש אבל הקשה מרישא דדייק נמלך ואפי' לזמן מרובה הכל מרישא אלימא לי' לאקשוי' מסיפא וא"ש עיי' היטיב: ולכאורה קשי' לפ"ז לל"ק דר"ז והוא דהוחזקו וס"ל כרבה הא רבה עצמו ל"א רק דמיוקא דסיפא בצירו' רישא ג"נ דומי' דש"ע וכיון דר"ז ל"ק מרישא דמתני' ממילא ליכא ראי' מסיפא ג"כ די"ל חומר א"א שאני ועכ"ל לומר כרבה ורבה עצמו הוצרך לראי' מסיפא ולר"ז דליכא ראי' מנ"ל ולק"מ כיון דלאמת איכא סיפא דמוכח עכ"פ באיסור דעלמא ל"ח ממילא מוכח מרישא ג"נ דומי' דש"ע וכרבה רק ר"ז לא הקשה ממתני' דעדיפ' לי' לאקשוי' מבריי' דמרישא עצמו ס"ל די"ל לאלתר דלא דייק ונמלך ובצירו' סיפא לא רצה להאריך והקשה בקיצור אבל לאמת מוכרח לומר כרבה מכח רישא וסיפא יחד ול"ב ס"ל דס"ל לר"ז מסיפא לא מוכח כלום דב"ד דאשתכח חוץ לב"ד וא"ש הכל ועיי':
והקשה תוס' בהוחזק גם שאש"מ היכי מהדרי' מנ"ל דשל זה הוא וי"ל כגון שידענו שאבד וכ' מהרש"ל ומהרש"א לפמ"ש תוס' לקמן דבעל נאמן שלא ישקר ל"ק מה שהקשה תוס' רק דעדיין לא אסיק תוס' מ"ש לקמן דנאמן וזהו דוחק כמובן:
ולפע"ד נראה דס"ל לתוס' דבעל נאמן דוקא היכא דליכא הוכחה נגדו אבל כל דאיכא הוכחה נגדו אינו נאמן כמו דקיי"ל בעל שאמר גרשתי את אשתי א"נ משום דקלא אית לי' חזי' כל דאיכא הוכח' נגדו לא אלימא כ"כ הואיל ובידו עיי' ב"ב קל"ד ע"ב בתוס' ורשב"ם שם. והה"נ איכא הוכחה דלא הוא אבד דכבר כתבנו דנפילה ל"ש שיאבד אדם דבר הצריך לו ולכן אמרי' דבעל אבד ונמלך שלא ליתן עוד ולכן אבדו או השליכו מדעתו וכשהוא עומד לפנינו ואומר שאבדו אמרי' מפני שהי' נמלך אבדו או השליכו ועכשיו הוא חוזר ורוצה ליתן וזה רחוק במציא' שיחזור מדעתו ליתן ושוב חוזר ורוצה לגרש ושמא פייס ל"ח כ"ש שיחזור ב' פעמי' מדעתו ועיי' ר"ן בשם ירושלמי ר"פ האומר ולכן תי' יותר שאחר כ' גט ונמלך מלגרש והשליכו לאיבוד והוא לא אבד ושפיר הקשה תוס' מנא ידעי' שאבד ולקמן כ' תוס' שפיר דנאמן שהי' לו גט בעדי' כאלו דאין לנו הוכחה נגדו דאיירי בידענו שאבד גט שוב אין הוכח' לומר דאין זה גיטו רק שחושבי' ולזה נאמן שהי' לו בעדי' אלו אבל כל שלא ידענו שאבד אינו נאמן שאבד ולא כמלך דלא שכיח ואבד ונמלך וחוזר בו ג"כ ל"ש לכן תלי' יותר באחר. והיתה לבאר שכבר כתבתי לעיל דמוכח מבריי' בזמן שהבעל מודה יחזיר למ"ד בטלו א"ח ומגרש דנאמן הבעל דלא נמלך היינו אם ידענו שאבד גט או שנאמן שאבד נאמן דלא בטלו הגם דל"ש שיאבד אם לא נמלך א"כ אתה צ"ל דעכשיו שאומר תנו חזר מדעתו זה ג"כ ל"ש וכיון דשני' נ"ש מאמיני' לו כמו שאמר שאין הוכחה נגדו משא"כ כשיש לומר מאחר אבד והוא האחר נמלך ועומד עוד בדעתו בוודאי יש לתלו' יותר באחר וא"ש קושי' תוס' ועיי': ועפ"ז מצאנו מקום ישוב לקושי' מהרש"א מה יענה תוס' בבריי' ללשנא קמא דבריי' בהוחזק הא לא ידעי' אם אבד גט ומ"ש מהרש"א דלפמ"ש תוס' לקמן דנאמן א"ש עדיין לא ניחא וכי לא ידע תוס' עכשיו דקשה מבריי' לל"ק דר"ז. ולפמ"ש גם למסקנ' תוס' לקמן קשה דאינו נאמן שאבד כל דיש לתלו' יותר באחר. אלא למ"ש דקושי' תוס' משום דביותר יש לתלו' באחר אינו נאמן והיינו למ"ד בב"ב קל"ה ע"א דחוש לה דא"נ לומר גרשתי כל שיש קצת הוכח' נגדו דקלא הוי לי' אבל למ"ד דנאמן דאלימא מגו כל שבידו כ"כ אפי' נגד הוכח' הה"נ כאן נאמן הגם שיש הוכח' נגדו אלימא סברא כל שבידו ותוס' דלא תי' דרבה ס"ל כמ"ד בעל שאמר גרשתי נאמן אפי' היכא דאיכא סברא נגדו דלא רצה לומר רבה ור"ח ור"ה כולהו דלא כהלכתא ס"ל ועוד הרי אביי אמר חוש לה משום דקשי' דר"י אדר"י וכ' רשב"ם אמוראי אליבא דר"י ולא מצא מי שסובר דנאמן רק ר"ס משו' דר"י אמר הכי וע"ז אמר אביי על שינוי' נסמוך ואי ס"ל לכולהו אמוראי דהכא הכי הרי דס"ל דנאמן ולכן לא רצה תוס' לתרץ דס"ל דנאמן אפי' נגד הוכחה ותי' בשידענו ולדדהו צ"ל בבריי' דאיירי בלא הוחזקו וש"מ. והא"ש מל"ק לל"ק דר"ז דמוקי בריי' בהוחזקו י"ל לל"ק ס"ל לר"ז באמת דבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן אפי' באיכא סברא נגדו ואביי דלא מצא מי שסובר דנאמן י"ל דס"ל כל"ב דר"ז או דמספקא לי' אי כל"ק אי כל"ב וא"ש נכון בעזה"י: ועוד לנו מקו' ישוב קושי' מהר"שא הנ"ל עד"פ טבא כשנאמר המשך קושי' תוס' תחלה מקשה מדל"א הא בהוחזקו ואח"כ הקשה בהוחזקו למה מהדרי' קושי' זו אין לה שייכו' להא דרבה אלא קושי' בפ"ע איך אפשר שלא לחוש בלא הוחזקו וגם מ"ש דאתי' כר"א אין לה המשך ונ"ל ע"פ שיט' ש"ג דהוחזקו היינו שמות אנשי' לבד דחיישי' שמא נשא אשה במדה"י וב"ש גמגם בזה כיון דשמו נשי' לא הוחזקו מנ"ל לחוש כ"כ שנשא אשה במק"א וכ' דאולי דווקא על ש"מ ס"ל סגי בהוחזק שמו' אנשי' לחוד ובביאור השיטו' נאמר מלתא בטעמא דש"ג אי"ה. וכאן אני אומר דלא הי' קשה לתוס' בלא"ה מנא ידעי' בהוחזק שהוא אבד י"ל דאיירי בהוחזק שמות אנשים ותלי' יותר בו מבאחר דאחר ידוע דאין לו אשה פה ותורי' יותר בו מלחוש שיש לו אשה במדה"י חוץ היכא דש"מ ע"כ חיישי' בהוחזק כזה דהוי תרתי לרעותא כמ"ש בש"ס ולכן הקשה תוס' תחלה מדל"א רבה הא בש"מ ולא הוחזק ותי' דקמ"ל רבותא אפי' הוחזק ל"ח והיינו דהוחזק גרע מש"מ ולא הוחזק וזה דווקא הוחזק שמו' אנשי' בוודאי לא גרע מש"מ דהא כ' ב"ש באמת למאן דס"ל בש"מ לחוד והוחזק לחוד חיישי' שהוחזק שמו' אנשי' לחוד ל"ח דעדיפא איכא מש"מ והקשה תוס' שפיר בתר הכי מנא ידעי' דאין לומר הוחזקו היינו שמות אנשי' זה וודאי לא גרע מש"מ לחוד וקרוב דעדי' ומאי קמ"ל רבה בזה וע"כ כוונתו הוחזק אנשי' וכשי' ומנא ידעי' שהוא אבד. והא"ש נמי דכ' ואתי' כר"א דלר"מ בעי' מוכח מתוכו דבלא"ה י"ל הוחזק שמות אנשי' והוי מוכח מתוכו ע"פ דינא וכמ"ש ב"ש דמ"ש דלא הוי מוכח מתוכו זה חומרא ולא מדינא אבל לפי דמוכח מכח קושי' ותי' ראשון דהוחזק דקאמר היינו אנשי' ונשי' עכצ"ל דשמעתי' אתי' כר"א דלר"מ בעי' מוכח מתוכו וכיון דשמו' אנשי' ונשי' שווי' לאו מוכח מתוכו וא"ש המשך דברי תוס' בדרך נכון ועיי' וממילא דלק"מ קושי' מהרש"א מבריי' לל"ק דר"ז בהוחזק מנא ידעי' שאבד גט י"ל בריי' בהוחזק שמות אנשי' לחוד ולכן תלי' יותר שהוא אבד ומתני' מוקי בש"מ והוחזק אפי' בשמו' אנשי' ונשי' שווי' דווקא בדאיכא ש"מ ג"כ וכרבה וא"ש ועיי':
חוששי' לשני שוירי כ' רש"י ולא הוחזקו ב' יב"ש באותה העיר וצ"ע כמו שס"ל לר"ה חוששי' לב' שוירי אע"ג דלא הוחזק עוד שוירי כן הי' לו לחוש למקו' עצמו אע"ג דלא הוחזק וכ"ש הוא:
ונ"ל דס"ל לרש"י כראב"ד מובא בש"מ ב"מ דלאותו מקו' א"צ לחוש דאם הי' שם עוד יב"ש הי' נודע ולכן לא חייש ר"ה רק לב' שוירי ונרא' דרש"י הכא הכי ס"ל:
ונ"ל ליישב בזה הא דכ' רש"י על והוא דהוחזקו שני אנשי' בשם זה באות' העיר ולא כ' דהוחזקו גם שמות נשים נראה דס"ל כל שהוחזקו שמו' אנשי' מקרי הוחזק עכ"פ כששיירו' מצוי' כשיט' ש"ג דמביא ב"ש וכ' דווקא כשש"מ אלא דקשה מה הכריח רש"י לומר כן ונ"ל דבש"מ ב"מ הקשה מנ"ל לש"ס דמוקי מתני' והוא דהוחזקו י"ל רבה לא הוכיח ממתני' דכל מעב"ד רק דל"ח לב' שוירי כולי האי ל"ח ואיירי בידוע שבאותו העיר ליכא עוד יב"ש אבל במתני' קתני ואם לאו פסול דצריך לבדוק אות' העיר עכ"פ ונ"ל ע"פ שיטת הראב"ד לק"מ דהא לאותה העיר אין חוששי' בלא"ה דהי' ידוע וי"ל גם לתוס' דכ' דלכן לא חשש ר"ה לאותו העיר דהי' ידוע דאין שם ביב"ש ול"ל כראב"ד הנ"ל דלאותה העיר ל"ח י"ל דמודה לעיקר הסברא דאין לחוש כ"כ לאותו מקו' דאלו הי' הי' ידוע אלא דס"ל כיון דר"ה חייש או דמסופק לחוש לב' שוירי הגם דרחוק הוא הרבה דאקרה כ"כ כן הי' לו לחוש לאותו העיר דרחוק מן הצד דהי' נודע אבל קרוב מן הצד שאין לנו לחוש רק לשמו ושמה שווי' ולכן הוצרך תוס' לומר דהי' נודע דליכא ב' יב"ש וא"ש דהוכיח מדס"ל א"ח לב"ש ה"ה דא"ח לאותו מקו' שיש ב' יב"ש וע"כ מתני' בהוחזקו כנ"ל ועיי':
ונ"ל דסברי הראב"ד דהוי לנו למידע אם יש עוד יב"ש בעיר זה דווקא בשמות אנשי' שיש להם עסקי' בעיר ונודע שמם אבל שמות נשי' אין ידועי' כבודי בת מלך פנימה וכ"ש כשיש לו אשה במדה"י שא"י בעירו וכשהוחזקו שמות אנשי' שווי' דליכא עוד סברא שלא לחוש לשמו' נשי' שווי' שוב י"ל דבכה"ג ס"ל לרבה דחיישי' דאין דומה לב' שוירי דרחוק ביותר לחוש כולי האי ולכן כ' רש"י והוא דהוחזקו שמו' אנשי' אבל שיווי שמות נשי' ג"כ דהוחזקו אין מוכח מדברי רבה די"ל בכה"ג חייש רבה ג"כ דאין ראי' ממתני' דמעשה ב"ד ולא משו' שזה מקרי מוחזק אלא דאינו רחוק כ"כ כמו ב' שוירי י"ל חייש משו' שיירו' מצוי' כנ"ל נכון והבן. אלא בב"מ כ' רש"י דהוחזקו גם שמו' נשי' והתם כ' רש"י חוששי' לב' שווירי דהי' ידיע שלא הי' במקו' ההוא ב' יב"ש ובביאור שיט' הפוסקי' יתיישב זה אי"ה:
הא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה כו' בש"מ ב"מ הקשה דלמא משו"ה יחזיר דאיכא ס"ס שמא כבר נתן ואת"ל שלא נתן שמא זהו שאבד והעלה ב' תרוצי' לקושי' זו א' דבעגונא דהחמירו רבנן במי' שאל"ס וחששו למיעוט גם ס"ס לא מהני. וצ"ב הגם דמשאל"ס רק לכתחלה דלא תנשא הא בבריי' קתני יחזיר ואפי' לכתחלה ועוד הרי אפשר לכתוב גט אחר אלא דקשה לי גם אם נימא דאין הולכי' בתר ס"ס דכל היותר הוא כרוב ולא אזלי' בתר רובא כמו במשאל"ס היינו אם כל ההיתר משום ס"ס אבל בחשש זה דביב"ש מדרבנן הוא כמ"ש תוס' בב"מ כ' ע"ב או משום חומר או משום לעז וכיון דבלא ס"ס רק חומרא הוא באיכא ס"ס יש לנו להתיר אפי' לכתחלה ולהך תי' משום לעז אפשר י"ל גם בצירו' ס"ס איכא ג"כ לעז אבל לתי' משום חומר בוודאי כשיש ס"ס כולי האי לא החמירו וגם לתי' משום לעז קשה דהא באשו ולא הוחזק ולרבה אפי' ב"א ליכא לעז כ"ש היכא דאיכא ס"ס דליכא לעז דיתלו שכבר נגרשה וצ"ע. ונ"ל עפמ"ש בתחלת דברינו דמתני' קתני פסול לא משמע דמשום לעז הוא וגם לא משמע דהוא משום חומרא בעלמא רק דפסול משום עיקר הדין ותוס' כ"כ רק דר"ע הקשה שפיר לרבה מנ"ל אפי' לכתחלה ממתני' דמעב"ד שאני אסורא דמחמירי' לכתחלה כמו במשאל"ס או דמחמירי' לכתחלה משום לעז אבל ממתני' מוכח דפסול לגמרי מדינא ושפיר מקשה ר"ז מבריי' דקתני יחזיר לכתחלה דל"מ ס"ס בחומר א"א לכתחלה כמו משאל"ס כנ"ל. אלא דזה עצמו אי מהני ס"ס בעגונא דאתתא כבר הלכו בו נמושות גדולי קמאי דקמאי נ"ל:
עוד תי' הש"מ דליכא ס"ס כיון דאיכא חזק' א"א בוודאי לא גרשה כבר עיי"ש וצל"ע לפ"ז למה לא יחזיר לא לאיש משום שהיא אומר' שגרשה ודלמא האמת אתה הא מחזק' א"א נאמין לו דהא משו"ה לא נכנס ספק זה אפי' לגדר הספק ואפי' לס"ס לא מצטר' וכ"ש בספק א' שמא כבר גרשה או לא וצ"ע: ונ"ל עפמ"ש תוס' הא דאינה נאמנ' שכבר גרשה משום חזק' א"א מעיזה דגט מסייע ולפי המבואר ברא"ש ב"מ סוגי' דסימני' בהיא נותנ' סי' דא"צ רק סימן דעלמא כיון דאיכא חזק' דאינה מעיזה רק דגט מסייע כיון שנותנ' סימן כ"ד מהני מבואר מדבריו דהא דגט מסייע ע"כ לא אזדא לגמרי חזק' דאינה מעיזה דעדיין יש העזה דמכיר בשקר' אלא דנגרע החזק' קצת דלא עדיפא יותר מחזק' א"א ושקולה עם חזק' א"א וכשנתנה סימן בצירו' אא"וו עדיפא מחזק' א"א כנ"ל. וכי כן כאן נמי דגט מסייע הוי שקול עם חזק' א"א דנשאר הדבר בספק השקול לכן לא מחזירי' לא לו ולא לה כנ"ל: וכי כן קשה קושי' ש"מ הא איכא ס"ס ומשום חזק' א"א הא נגדה חזק' אא"מ דשקולה כמו חזק' א"א הגם דגט מסייע'. אלא לשיט' תוס' דמפרש בזמן שהבעל מודה שאמר שנתן כבר ואומר ג"כ ליתן לה כיון שהוא מודה שכבר גרשה שוב ליכא חזק' א"א מעיזה ליכא ס"ס שמא כבר גרשה מוקמי על חזק' א"א כמ"ש ש"מ. אבל אי קשי' לרש"י דמפרש מודה שאומר ליתן לה ואיכא חזק' אינה מעיזה א"כ איכא ס"ס שמא כדברי' שכבר גרשה ושמא זהו גיטו הגם שהוא אומר שלא נתן מ"מ איכא ס"ס שמא כדברי' ומכח א"א מעיזה וצ"ע:
ונתיישב לי בזה קושי' א' שהקשה חי' ר"ן אחר שהוכיח דעיקר כפי' תוס' דמודה היינו שכבר נתן ולשון מודה כן משמע הקשה למה באמת נקיט בבריי' שמודה שאין בו צורך ולא נקיט בזמן שהבעל אומר לתת לה. ולמ"ש א"ש דאי הוי נקיט שאומר ליתן לה הי' קשה קושי' ר"ז די"ל משום ס"ס ולא הוי ידעי' מבריי' דבאש"מ דאין חוששי' ולכן נקיט רבותא אפי' מודה לדברי' ואומר ג"כ ליתן מחזירי' הגם דליכא רק חדא ספיקא אין חוששי' שמא גט אחר הוא וא"ש:
וליישב הקושי' לפי' רש"י נ"ל בשנבין הא דמייתי ר"ז סיפא דבריי' כלל וביותר קשה טובא דעשה דיוק הא בזמן שהבעל מודה כו' הא מפורש קתני ברישא דבזמן שמודה מחזירי' וזה דקדוק עצום דבעי ישוב. ונ"ל דמשו"ה הוצרך להביא סיפא ולדייק הא בזמן שמודה דמרישא לק"מ די"ל משום ס"ס לכן מביא סיפא דקתני בזמן שאין הבעל מודה לא יחזיר ולא קמ"ל רבותא אפי' אומר ליתן רק שמודה ג"כ שכבר נתן דליכא ס"ס ג"כ אין מחזירי' לו לגרש בו דחיישי' שמא אחר ואין מחזירי' לא לו ולא לה וע"כ דכל שאומר ליתן לה מחזירי' ונותני' לה והיינו דקאמר מדקתני בזמן שאין הבעל מודה הא בזמן שהבעל מודה ליכא אופן דאין מחזירי' וע"כ דל"ח אפי' בחד ספק שמא גט אחר הוא ומיושב הקושי' לרש"י ואדרבא ראי' לפירושו. ולתוס' ג"כ י"ל הגם דמפרש מודה שכבר נתן בוודאי משמעו' ומודה כן הוא מ"מ כיון שהי' אפשר לדחות דמודה היינו ליתן לה מקשה בחוזק יותר מכח דיוק הא בזמן שהבעל מודה דא"א לדחות כלל וא"ש עיי':
והנהו מילי טבא מצאנו מקום ישוב לקושיו' חי' ר"ן שהקשה על רש"י מש"ס ב"מ דמקשה על בריי' וליחוש שמא כ' בניסן כו' לרש"י דמודה שאומר לתנו לה עכשיו הרי בוודאי כ' בניסן כו' ומאי וליחוש דקאמר ולמ"ש י"ל דלאמת בתר דדייק ר"ז הא בזמן שהבעל מודה דאפי' ליכא ס"ס לא חיישי' מתפרש ומודה כפשוטו דמודה לדבריו שכבר נתן ומצווה ליתן והא דכ' רש"י שאומר ליתן היינו שאפשר לפרש כן ולכן הוצרך ר"ז להוכיח דאפי' מודה ממש לדברי' מ"מ יחזיר ואחר שמוכח כן מכח סיפא ממילא מתפרש ומודה שכבר נתן והא"ש דמקשה ש"ס ב"א וליחוש משום דלאמת ומודה פירושו דמודה לדברי' דמוכח כן מכח סיפא וגם לשון ומודה מורה כן ועיי':
ומיושב ג"כ מה שהקשה תוס' מדמקשה מבריי' ולא ממתני' ותי' תוס' דמקשה טפי מדקתני מודה יטעו שמא מתני' שכבר גרשה ולרש"י ליתא לתי' זה ולמ"ש לאמת גם לרש"י ומודה שמוד' שכבר גרשה א"ש דמקשה מבריי' טפי וא"ש הכל והדברי' ברורי' בעזה"י:
ע"ב. הא אמר תנו נותני' הקשה תוס' כיון שאמר תנו שנותני' נאמן משו' בעל שאמר גרשתי ועיי' מהרש"ל ב"מ שהקשה הא קיי"ל דאינו נאמן ונדחק דתוס' רצה ליישב אפי' ס"ל נאמן ויותר י"ל דתוס' רצה ליישב אפי' למ"ד נאמן דלא תיקשי מדקאמר ש"ס בשלמא רבה ל"א כר"ז מתני' אלימא לי' לאקשוי' הל"ל דס"ל לרבה דבעל נאמן גרשתי וליכא קושי' מבריי' ולכן תי' תוס' קושי' זו דקשה מבריי' לכ"ע כנ"ל ובסמוך יתיישב עוד אי"ה: איכא דאמרי אע"פ דלא הוחזקו לא נהדר הרשב"א תמה מאוד מה ראה ל"ב על ככה לומר דר"ז פליג על רבה והוא אמר בלשון רבה ממש ונדחק רשב"א לחומר הקושי' ליישב. ונ"ל בפשוט דבאמת גם לרבה קשה לכאורה איך סתם דבריו כ"כ ואמר כאן בש"מ וכוונתו והוחזק הו"ל לפרש דבריו דהא יש לטעו' דבש"מ לחוד חיישי' אלא לפמ"ש תוס' דהך עובדא דנפק דק הוי ברישא סמך רבה עצמו דנדע דכוונתו בש"מ והוחזקו דהא דשי"מ לבד ל"ח כבר הוכיח מסיפא אבל ר"ז דלא דייק מסיפא ול"א בי' מלתא ס"ל לל"ב מדסת' דבריו ש"מ דבש"מ לחוד ס"ל דחיישי' ול"ק נדחק כר"ז כדי שלא לעשו' פלוגת' בין רבה לר"ז וגם לא ניחא לי' לומר דר"ז מפרש מעשה ב"ד דאשתכח אבראי. עוד י"ל דל"ק ס"ל דאית לי' דרבה הגם דסת' ר"ז דבריו דקשי' לי' אי ר"ז פליג על רבה ומוקי בריי' באש"מ ולא הוחזקו קשי' פשיטא כמ"ש ראשוני' משו"ה נאדו ר"י ור"א מאוקימתא דר"ז כרבה ס"ל הגם דסתי' או י"ל דר"ז סמך דנדע שכוונתו ש"מ והוחזקו דבחד ל"ח דאם בחדא חיישי' ובריי' באש"מ ולא הוחזק פשיטא וע"כ נדע כוונתו דבעי תרתי ול"ב ס"ל דפליג על רבה ול"ק פשיט' די"ל משו' פירי קמ"ל ובלאלתר ליכא משו' חשש פירי כמ"ש תוס' אבל בליכא חדא רעות' י"ל רבותא משו' פירי וממילא מוכח דבעי ר"ז תרתי מדסת' ואין לו על מה שיסמוך דנדע כוונתו דבעי תרתי ול"ק ס"ל אין לבע"פ משע' חתימה הוכיח שפיר וא"ש עיי' וממילא עיקר כל"ב לר"ז דהא קיי"ל יש לבע"פ עש"נ:
עוד נ"ל לפרש פלוגתא דתרי לשנא ומה דהוכיח ל"ב לומר דפליג על רבה ע"פ קושי' תוס' בהוחזקו מנא ידעי' שאבד גט ותי' תוס' בשידענו שאבד ל"ש בבריי' כמ"ש מהרש"א וכבר כתבנו לעיל בישוב:
הקושי' דקושי' תוס' מעיקרא לא הי' רק לפי דקיי"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן כל שיש קצת הוכח' נגדו דהוי לי' קיל כן אינו נאמן דהוא אבד דיש לתלו' יותר באחר שאבד ונמלך ועומד בחזרתו מלומר הוא נמלך ושוב חוזר לגרש בו ולל"ק דר"ז ע"כ צ"ל דר"ז ס"ל כר' יוסף בב"מ דבעל נאמן אפי' במקו' דאיכא הוכח' קצת מדלית לי' קיל והא"ש דהקשה תוס' מדמקשה ר"ז על הבריי' הא בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן והקשה מהרש"ל ב"מ הא קיי"ל דאינו נאמן וכ"כ חי' רמב"ן כאן בישוב הקושי' ולמ"ש לק"מ דר"ז לל"ק ע"כ ס"ל דבעל שאמר גרשתי נאמן והוצרך תוס' לתרץ דל"ח לל"ק וא"ש והא"ש דבהא פליגו ל"ק ול"ב דל"ק ס"ל דמ"ד בעל שאמר ג"א נאמן שפיר אמר דר"ז כרבה ס"ל ומתוקמא שפיר הבריי' בהוחזק אבל ל"ב ס"ל שאינו נאמן ע"כ ר"ז ל"ל כרבה ומוקי בריי' בלא הוחזק דאי כרבה ס"ל כאן דא"א דבריי' בהוחזק הו"ל לאוקמי עכ"פ בש"מ ולמה מתרץ הבריי' בלא ש"מ ולא הוחזק וע"כ דפליג על רבה ולרבה באמת הבריי' בש"מ ולא הוחזק ומתני' דב"מ מתרץ באש"מ והוחזק ל"ח כמ"ש ובריי' דא"א לאוקמי בהוחזק מוקי בש"מ ולא הוחזק ול"ק היינו רישא דמתני' דבבריי' קתני מה דאתמר כבר במתני' ולפ"ז לפי דקיי"ל דאין הבעל נאמן גרשתי עיקר כל"ב דר"ז וזו שיט' הרבה מראשוני' כנ"ל נכון מאוד בעזה"י:
מי קתני אמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה כו' כ' רש"י אבל מבריי' מקשה שפיר דאי לאלתר פשיט' ובב"מ כ' רש"י אי לאלתר הו"ל לחלק ה"מ לאלתר ועיי' מהרמשי' שם דעדיין קשה הו"ל לחלק בין ש"מ לאש"מ ונדחק דקתני במתני' לחלק בין זמן מרובה לאלתר הו"ל גם בבריי' לחלק משא"כ בין ש"מ לאש"מ ל"ק במתני' ודוחק. וקשה למה לא כ' רש"י במרווח כמ"ש כאן ונ"ל דהי' קשה לרש"י בב"מ דאם משו' פשיטא דייק קשה לל"ב הא גם באש"מ ולא הוחזק ג"כ פשיט' וע"כ דל"ק לי' פשיט' וה"ה לאלתר ל"ק פשיטא ולכן הוכרח רש"י לפרש דקשה לי' לפלוג ולתני בין לאלתר לז"מ והכא מפרש שפיר לאלתר פשיטא ול"ק לל"ב הא בעי פשיטא די"ל דקמ"ל משו' פירי אבל לאלתר לא נשמע דל"ח לפירי כמ"ש תוס' די"ל לאלתר ביום שנכתב ולא נשמע מבריי' דל"ח משו' פירי אבל בב"מ עד דלא הקשה וליחוש שמא כ' בניסן כו' דחיק לרש"י לפרש דלא הי' קשי' לש"ס לר"ז משו' דסמיך אסוגי' דלקמן ולכן כ' רש"י לפום ס"ד י"ל דהי' קשה לר"ז דלפלוג ולתני אבל לבתר דמקשה ומתרץ אח"כ דל"ח לפירי י"ל במרווח דאי לאלתר פשיטא אבל אי לזמן מרובה ניחא די"ל דקמ"ל דל"ח משו' פירי וזהו פירושו הכא במרווח ועיי':
וי"ל עד"ז הא דכ' רש"י כאן דר"י אמר כגון דקאמרו עדי' ר"י אמר לא מתני' קשי' ולא בריי' קשי' צ"ב מנ"ל לרש"י דקשי' ליה לר"י מתני' דלמא כר"מ ס"ל מתני' ל"ק דאיירי בלאלתר ובב"מ כ' רש"י דר"י אמר הא דקתני יחזיר נראה דמפרש דר"י לא אקיל רק על בריי' דעל מתני' אפשר דל"ק לי' כר"ז ס"ל ונ"ל דהכא הוכיח רש"י דר"י מתני' קשי' לי' דאי בריי' קשי' לי' וכתבו רמב"ן ור"ן דס"ל כל"ב דר"ז וקשי' להו אי בשאש"מ ולא הוחזק פשיטא וצ"ל הא איכא רבותא דל"ח משו' פירי ודחוק לרש"י לומר דר"י ור"א ס"ל דאין לבע"פ משע' חתימ' שלא כהלכתא ולכן כ' דמתני' קשי' להו ובמתני' ליכא משו' פירי כמ"ש תוס' וכבר כתבנו לעיל דתי' תוס' א"ש גם לרש"י אבל בב"מ עד דלא אסיק שקש' קושי' ותי' וליחוש לשמא כ' ליתן בניסן לא מוכרח דר"י גם ממתני' מקשה לכן רש"י כ' הא דקתני בזמן שבעל מודה דעל בריי' בוודאי אמר וק"ל:
בעזה"י ביאור שיטות ראשוני' ופוסקי' בסוגי' דש"מ כיד ד' הטובה עלינו, דיעה ובינה יחננו,:
א) שיטת בעל הלכו' ור"ח דקיי"ל כרבה דלל"ק גם ר"ז הכי ס"ל ורבה עבד עובדא ור"ח ור"ה שתקו לי' ש"מ דכוותי' ס"ל. והנה הראי' מדשתקו לי' לר"ח כד מייתי ראי' דש"מ לחוד ל"ח ש"מ דהכי ס"ל לפי שיט' הסוברי' דהוחזקו גרוע מש"מ לא מוכח דהודו לרבה רק במה דס"ל בש"מ ולא הוחזקו מכח ראי' דסיפא דמתני' אבל בהוחזקו ולא ש"מ דמוסי' רבה מדילי' ומתרץ רישא דמתני' בהכי לא מוכח דהודו לו דל"א בפני' הא מלתא והפ"י כ' דרבה הוכיח ה"ה הוחזקו בלא ש"מ דאי רישא בש"מ ולא הוחזק קשי' פשיטא היינו רישא היינו לרבה דמדייק ונמלך אבל ר"ח ור"ה אפשר דלא דייק ונמלך כמו ר"ז ול"מ דה"ה בלא הוחזקו ל"ח גם מ"ש דעבד רבה עובדא להך לשנא היכא דמזבני כיתנא דש"מ ולא הוחזק לא מצינו דעבד עובדא בהוחזק ואין ש"מ דהוחזק גרוע מש"מ ואולי לא סמך למעשה להקל וצ"ל דר"ח ור"ה ס"ל או דהוחזק עדיף מש"מ ומדשתקו לו בש"מ כ"ש בהוחזק ומייתי ג"כ שפיר ראי' מדעבד מעשה רב היינו להך לשנא דהוחזק הרי עבד מע"ר בהוחזק וממה דדק ואשכח במעשה דב"ד דר"ה עשה מעשה רבה בש"מ ולא הוחזק ולהך לשנא היכא דמזבנא כתנא ולא עשה כלל מעשה בהוחזק אלא דכ"ש הוא אי עבד עובדא בש"מ כ"ש בהוחזק לחוד דסמך למעשה או י"ל דס"ל דש"מ ולא הוחזק שקול עם הוחזק ולא ש"מ וג"כ א"ש ב' ראיות שהביאו ועיי':
ב) והנה הרשב"א כ' טעמא דרבה דל"ח בהוחזק לחוד משום דהוי נפילה דיחיד ובאיכא ש"מ ג"כ אמר' מדאיכא ב' יב"ש איכא עוד הרבה בעלמא שוב לא הוי נפילה דיחיד ועיי' פ"י שהבין בכוונת הרשב"א דהוי נפילה דחד שיב"ש זה אבד ויב"ש אחר מצאו וזה שיטו' רשב"ם ותוס' ב"ב דוקא כה"ג מקרי נפילה דיחיד. ועפ"ז כ' הפ"י דצ"ל דס"ל לרשב"א דבעל או שליח מצאו ולא משמע כן ברשב"א. ולפע"ד דלא שייך כאן נפילה דיחיד שיב"ש זה אבד וזה אבד דוקא היכא דבמקרה מצא יב"ש זה שפיר אמרי' למה מצאי יב"ש זה דוקא ולא ב"א אחרי' רובא דעלמא אבל כאן דיב"ש זה אבד גט ומחפש אחריו ואחרי' לא חפשו אחר גט ואם מוצאי' משליכי' אותו דאין להם צורך בו לכן הוא יב"ש מצאו שחפש חפש מחופש למצוא גטו ובא זה לידו ונטלו כה"ג ל"מ נפילה דחד ורשב"א ע"כ לא לנפילה דחד שיב"ש אבד ויב"ש אחר מצאו אתי עלה אלא דלחוש שיב"ש אבד זה הוי נפילה דחד כחד פי' בב"ב שם ולפ"ז אפי' מצאו אחר הוי נפילה דחד דוודאי כמה ב"א בכ"י אובדי' אבל לתלו' מי ששמו יב"ש כ' גט ואבד כולי האי ל"ח כנ"ל נכון ופשוט: ומ"מ איכא אופן ג"כ דהוי נפילה דחד יותר רחוק שיב"ש זה כ' גט ואבד ויב"ש זה מצאו כגון שאשה מצא' גט וידוע שמצא' באופן דליכא מגו ואנן חיישי' שמא לא אבדה גט כלל ומאחר נפל נ"ל שפיר דהוי נפילה דחד שיב"ש אבד ואקרה שהיא מצא' מה תאמר היא חפשה אחר אבידתה ולכן מצא' ואחר לא חפש אחריו א"כ אתה צריך לומר שאבדה גט שוב אין לנו לחוש שמא גט אחר הוא עכ"פ כבר נתגרשה ומה לנו לחוש עוד ועיי':
והנה לפי שהעלה הרשב"א דכיון דאיכא א' אמרי' יש עוד בעלמא נצמח מזה ב' קולו' א' דאם לא הוחזק ג"כ שוירי ל"ח הגם דהוחזק באותה העיר וגם ש"מ דמשום אותה העיר לבר ל"ח ומשום דאיכא טובא בעלמא אין לחוש דהא לא הוחזק עוד שוירי ודוקא כשהוחזק עוד שוירי חיישי' שיש עוד כמה שוירי טובא ויב"ש בתוכם וזה צ"ע דלא לשתמשו מי שיאמר כן. עוד יש קולא דאם ש"מ מאותו מקום דהוחזקו ב' יב"ש ולא יש ש"מ מכ"ע ל"ח אפי' לאותו יב"ש שהוחזקו בו ב' דהא לאותו יב"ש לחוד הוי כפילה דחד וממק"א ליכא ש"מ ואיכא ג"כ חומרא לרשב"א כשהוחזק בעיר א' ב' יב"ש וש"מ מכל עולם למקום שנאבד הגט ל"מ בדיקה במקום שיש ב' יב"ש לשאול יב"ש אחר אם לא אבד גט דעדיין חיישי' שיב"ש במק"א דאמרי' דיש טובא בעלמא כנ"ל ועיי':
אלא דבאמת דברי רשב"א רחוקי' לומר כמו שיש ב' יב"ש במקום זה כן יש טובא בעלמא ורשב"א לא כ"כ רק שלא מצא מענה לרבה דל"ח בהוחזקו רק משום דהוי כפילה דחד ועכצ"ל עם ש"מ אמרי' דיש עוד הרבה אבל באמת לק"מ דמשו"ה ל"ח להוחזקו לחוד באש"מ דל"ח כמו שזה בא לכאן כן יב"ש אחר כיון שאש"מ לכאן אבל כשיש ש"מ ושכיחי טובא עוברי' ושבי' מעלמא וכיון שהוחזק א' ששמו כשמו חיישי' שמא ברוב הבאי' הי' יב"ש זה שידענו ששמו כשמו ומצאתי שכ"כ פ"י והוא נכון וברור ותימה על הרשב"א דלא נחית לזה ובל"ס כל הראשוני' כן ס"ל דלא נתקשה א' בקושי' הרשב"א מ"ש הוחזק לחוד ומ"ש הוחזק עם ש"מ נראה דפשיטא להו כהנ"ל:
ולפ"ז יצא לנו קולא כל שבדקנו ושאלנו יב"ש אחר ולא אבד שוב אין לנו לחוש למק"א כיון דש"מ לחוד ל"ח ויש נגד זה ב' חומרא דכל שש"מ מאותו מקום שיש ב' יב"ש חיישי' לי' אפי' אין ש"מ ממק"א למקום שנמצא. ועוד חומרא אפי' כתוב שם העיר שכתב חיישי' לאותו יב"ש משא"כ לשיטת רשב"א כמ"ש והבן:
והנה בזה צדק הפ"י דלהכי ל"ח בהוחזק לחוד דמהיכן בא זה לכאן דאש"מ ואמת אבין הדבר בלי ספק אבל מה שהוסי' עוד באורך דאפי' לא עבר רק א' וידענו שעבר חוששי' ליב"ש אפי' אין ש"מ והעמיס כן בכוונ' המחבר לא נכון כלל דוקא היכא דש"מ חיישי' שמא בתוך רבי' הבאי' הי' בתוכם יב"ש זה שאנו יודעי' בו והוחזק אבל כשאין ש"מ רק שאנו רואי' שעבר א' שם לחוש שמא יב"ש זה שאנו יודעי' בו הוא שעבר שם וודאי חשש רחוק הוא לומר שא' שבא לכאן הוא היב"ש ולמאן דל"ח בהוחזקו רק בש"מ גם כה"ג ל"ח כנ"ל פשוט ודמיונו של פ"י אינו עולה יפה במח"כ:
ג) הש"ג אחז בשיטה זו דקיי"ל כרבה דוקא ש"מ והוחזקו חיישי' אלא שכ' דכל שהוחזקו שמות אנשי' חיישי' וצ"ע מנ"ל הא והב"ש עשה פשר דבר כל שש"מ והוחזק שמו' אנשי' הוי תרתי לרעותא אבל בהוחזקו לחוד למ"ד הוחזקו לחוד חיישי' בהוחזק כה"ג ל"ח. וזהו כעין פשר דבר וקשה מנ"ל לש"ג לעשו' פשר כזה להחמיר והנה רש"י בגיטין כ' והוא שהוחזקו שמות אנשי' נרא' ג"כ דס"ל כש"ג בש"מ עכ"פ ל"ב רק הוחזק שמו' אנשי' וצ"ל מנ"ל לומר כן וכתבתי בביאור הסוגי' ואכפיל הדברי' בקיצור פה דהי' קשה לרש"י קושי' ש"מ ב"מ מנ"ל דמתני' והוא בהוחזק דלמא ס"ל לרבה דווקא לב' שוירי כולי האי ל"ח וסיפא דמתני' ב"מ דהי' ידוע דליכא עוד יב"ש במקו' הכתיבה והא סיפא לא בא להשמיענו חידוש דין דלא חיישי' לאחר אלא דכל מעב"ד בוודאי ממנה נפל משו' דכ' בו הנפק ובמתני' דגיטין פסול דחיישי' לאותו מקו' הכתיב' יש עוד יב"ש ונ"ל עפמ"ש ש"מ בשם ראב"ד דס"ל דלכן אמר ר"ה חוששי':
לב' שוירי ולא חש למקו' הכתיבה דשם בוודאי הי' ידעי' אם יש עוד יב"ש ומדלא נודע הוי כהוחזק דליכא עור יב"ש ותוס' לא ס"ל כן דהא כ' דידוע הי' שאין שם יב"ש וכ"כ ריטב"א ורש"י בב"מ ונ"ל דתוס' ג"כ עודה דיש סברא דהוי נודע אלא דלא ס"ל דזה לא עדיפא מחשש לב' שוירי דג"כ רחוק לחוש כולי האי ומ"מ אמר ר"ה חוששי' לב' שוירי ה"ה שהי' לו לחוש לאותו מקו' הגם דרחוק מן הצר קרוב מן הצד יותר מחשש ב' שוירי ושקולי' הם ולפ"ז א"ש דאמר והוא דהוחזקו דלאותו מקו' או דל"ח כלל לאותו מקו' דהוי כהוחזק דלא או עכ"פ לא קרוב יותר לחוש מב' שוירי וכיון דהוכיח רבה דלב' שווירי ל"ח ה"ה לאותו מקו' אין לחוש אבל כשלא נכתב שם העיר או שנכתב ואנו יודעי' שיש עוד שוירי י"ל דחייש רבה היכא דאיכא ש"מ משם גם בלא הוחזקו בשוירי זו עוד יב"ש והבן: ולפי"ז נ"ל היכא דהוחזק באותו מקו' שמות אנשי' שווי' ולא שמות נשי' מ"מ חיישי' דלא רחוק לחוש שמא יש לו אשה כזו ואשה דכל כבודה פנימ' אין ידוע מי שיש לו אשה בשם זה ששמה כשם אשה של יב"ש זה וכ"ש דיש לחוש שקדש אשה במדה"י ומי יודע אם יש לו הגם ששמות אנשי' ל"מ הוחזק עכ"פ נסתלק' עי"ז דלא רחוק לחוש לכך כמו שני שוירי וי"ל דבכה"ג חייש רבה בש"מ לחוד ולכן כ' רש"י והוא דהוחזק שמו' אנשי' דתו לא מוכרחי' לומר דבגה"ג אפשר חייש רבה וזו היא שיטתו של הש"ג דכ' בהוחזק' שמו' אנשי' סגי לאו דמקרו הוחזק אלא כיון דלא רחוק כ"כ לומר שיש לו אשה במדה"י או במקומו ולא נודע חיישי' ליב"ש זה משו' דש"מ ובכה"ג לא מוכח דס"ל לרבה דל"ח לש"מ לחוד וכמ"ש כנ"ל נכון וברור בכוונתו בעזה"י:
ד) נלפע"ד לעשו' סמוכי' ולהראות פנים מסבירו' להלכה לשיטו' אלו דנקטו כרבה ול"ח ללשנא בתרא דר"ז בשנישב מלתא דתמוה טובא בסוגי' דבב"מ מקשה לר"ז מסיפא דמתני' דב"מ ומתרץ דס"ל מעשה ב"ד דאשתכח חוץ לב"ד ובגיטין אין זכר לקושי' זו על ל"ב דר"ז ומלתא דבעי טעמא והלא דבר הוא וצ"ע ליישב ויגעתי ומצאתי ישוב לזה הנה תוס' ב"מ כ' ע"ב הקשה על ריע דאמר היכא קמדמית איסור לממון הא ממון חמור מאיסור דאין הולכי' בממון אחר הרוב והעלה ב' תי' א' די"ל משו' חומר א"א או משו' לעז וכבר התעורר הפ"י שם לתי' קמא איך אמר רבה אין שט"ח ומיאונין תנן דלמא בא"א החמירו ולא בחליצה ומיאונין ולדידי קשה גם לתי' ב' משו' לעז מנ"ל לרבה להוכיח דל"ח דלמא משו' חומר ובחליצ' לא שייך חומר עוד קשה לי על תי' א' של תוס' דבא"א החמירו דאין הולכי' אחר הרוב כבמאל"ס עדיין מי ניחא הא דאמר ר"ע מי קמדמי' אסור' כו' הא בממון ג"כ חומרא דאין הולכי' אחר הרוב ומ"מ ל"ח לב' יב"ש ה"ה בא"א דהחמירו שלא לילך בתר הרוב מ"מ לא חמירא יותר מממון ושפיר יליף רב איסור זה מממון וצ"ל דס"ל לתוס' דמשאל"ס מעוטא דמעוט' הוא וחששו משו' חומר אפי' ממעוט דמעוט' וכבר האריכו גדולי אחרוני' בקונטרס מהרח"ש אי חששו למעוטי' דמעוטא בא"א ולשון תוס' ב"מ שכ' דאין הולכי' בתר הרוב משמע דל"ח רק למעוט וצ"ע:
וכשאני לעצמי נ"ל לצרף ב' תירוצי תוס' דר"ע הקשה לרבה דלמא משו' לעז וזה וודאי ל"ש בממון ואמר רבה אנן שט"ח ומיאונין תנן דג"כ שייך משו' לעז מה תאמר מנ"ל שמא משו' חומר א"א דלא אזלי' בתר רוב יותר מכל איסורי' אי משו' חומר איכא ראי' מממון דג"כ איכא חומר זה דלא אזלי' בתר רוב ומ"מ ל"מ לב' יב"ש וא"ש:
ומובן בזה הא דרבה הוכיח מכל מעשה ב"ד והא עיקר ראיתו משטרי חליצה הו"ל לומר מיד דמשם ראי' ולמ"ש א"ש דרבה ס"ל לעיקר משו' חומרא דא"א וליכא ראי' מש"ח ומיאוני' רק מממון ולכן מביא מכל מעשה ב"ד ודחו לי' ר"ע מי קמדמי' איסור לממון היינו שמא משו' לעז אמר לו ש"ח ומיאונין תנן ואי משו' לעז משם איכא ראי' ולעצמו ס"ל דמשו' חומר הוא וה"ה בממון וא"ש:
ובזה יש מקו' ישוב לקושי' רש"י ותוס' על רבא יבמו' קט"ז דיליף איסור מממון י"ל דרבא ס"ל אין הולכי' בממון אחר הרוב וליכא חומר בא"א יותר מממון מה תאמר דלמא בא"א משו' לעז זה י"ל בגט אבל בעגונא דיליף רבא מממון ל"ש לומר שמא משו' לעז דל"מ דהחמירו בעגונא משו' לעז אדרבא הקילו טובא במלתא דתמיה' לרבי' ע"פ עבד ושפחה ול"ח ללעז דבעל דעלמא ומביא רבא שפיר ראי' מממון לאיסור ולענין גט מביא ראי' מן מה דקאמר תבדוק כל נהרדע' אלא דקשה על אביי איך יליף להחמיר בעגונא מגט י"ל גנו שאני משו' לעז משא"כ בעגונא וי"ל:
אלא דקשה לפי"ז מה דמקשה בב"מ לר"ז ממתני' דכל מעשה ב"ד י"ל ר"ז ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב וממון קיל מאיסור א"א ומש"ח ומיאונין ג"כ ליכא למילף מה"ט ונ"ל בשנדקדק דבש"ס ב"מ קאמר לל"ב במאי פליגו הו"ל להקשו' דרך קושי' לר"ז לל"ב קשיא מתני' דב"מ כמו שהקשה תוס' כאן וש"ס קאמר במאי פליגו כאלו אין קושי' על ר"ז רק דרצה לברר במאי פליגו ולכן נ"ל דידע דליכא קושי' על ר"ז די"ל ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב ול"מ ממתני' מידי וידע ג"כ די"ל דר"ז מפרש כל מעב"ד חוץ לב"ד ולכן קאמר בינאי פליגו היינו אי פליגו בפלוגת' אי הוי הולכי' בממון אחר הרוב או דפליגו במשמעו' מעב"ד אי דאשתכח בב"ד ומסיק דפליגו במשמעו' מעב"ד דלרווחא קאמר בהכי פליגו כדי שלא צ"ל דר"ז ס"ל הולכי' בממון אחר הרוב דלא כהלכתא וא"ש:
ואחר הוצע' זו כבוא ליישב הא דלא קאמר במאי פליגו בגיטין כמו בב"מ לפמ"ש דלא בא להקשות על ר"ז רק לברר אי פליגו דר"ז ס"ל הולכי' בממון אה"ר או משום דלא משמע לי' מעב"ד בב"ד ועדיין קשה מה נ"מ מאיזה טעם פליג סו' כ"ס לא קשי' עליו ממתני'. וי"ל דנ"מ אי טעמו משום דס"ל הולכי' בממון אחה"ר א"כ עכ"פ בממון וש"ח ומיאוני' וכדומה ס"ל דל"ח דמוכח ממתני' ולי' לי' דחיישי' רק בגט דא"א חמור טובא אבל אי פליג משום דלא משמע מעב"ד בב"ד א"כ גם בממון וש"ח ומיאוני' חיישי' דמנ"ל דל"ח ולזה קאמר במאי פליגו לברר מה דס"ל לר"ז לדינא בממון ואיסור דעלמא דקיל מא"א. והא"ש דבב"מ דשם מקומו דממון וש"ח ומיאוני' דקתני במתני' שם רצה לברר אי ר"ז מחמיר גם באלו או לא דשם מקומם אבל בגיטין דלא נזכר כלל מכל אלו ומקומו רק לענין גנו דקתני במתני' ומתני' דב"מ מובא לכאן כדי להקשו' ולענין גט אין נפקותא אי טעמא דר"ז משום דס"ל אין הולכי' בממון אחה"ר או משום דס"ל מעב"ד חוץ לב"ד סו' כ"ס בגט ס"ל דחיישי' לכן לא אמר כאן במאי פליגו כנלפע"ד ישוב נכון וסלול בעזר' הי"ת:
ומינה מוכח דלקו' קיי"ל כלישנא בתרא דר"ז ונדחה מכל הנהו טעמי' שכתבו הגאוני' דס"ל כרבה דאי הלכתא כל"ב או עכ"פ ספק הוא איכא נפקותא רבתא לדינא אם הטעם דר"ז משום דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב לפי דקיי"ל כשמואל בדינא דאין הולכי' בממון אחה"ר ממילא נדחה הא דר"ז ואי טעמו משום דס"ל כל מעב"ד חוץ לב"ד אפשר לדר"ז לל"ב והלכתא להחמיר כוותי' א"כ הי"ל בש"ס גיטין לברר במאי פליגו ולאפוקי משום דס"ל מעב"ד חוץ לב"ד ממילא הלכתא כוותי' להחמיר ומדלא אמר הכי ש"מ דבכל אופן לית הלכתא כל"ב אפי' למסקנא דטעמו משום דמעב"ד חוץ לב"ד משום דר"ח ור"ה כרבה ס"ל ומעשה רב וכן לל"ק גם ר"ז הכי ס"ל. והרי הראנו פנים מסבירות להלכה זו דקיי"ל כרבה ועיי' בכ"ז:
ה) הרי"ף בב"מ מביא הא דרבה בש"מ והוא דהוחזקו וכ' ור"ז אמר אפי' בש"מ ולא הוחזקו וצל"ע איך כ' בפשיטו' ר"ז אמר הא איכא ב' לשנא ברז לל"ק כרבה ס"ל ואיך קאמר ר"ז אמר הא ל"א ואפשר כל"ק ונ"ל עפמ"ש בביאור הסוגי' דפליגו ל"ק ול"ב אם בעל שאמר גרשתי נאמן דל"ב ס"ל דאינו נאמן וא"א דמוקי ר"ז הבריי' בהוחזקו מנא ידעי' שאבד והוא אינו נאמן דאיכא סברא דאחר אבד ונמלך והשליכו משא"כ הוא צריך לומר נמלך שלא לתתו עוד וחזר ונמלך לתנו וזה רחוק ול"ש וכמו דאינו נאמן משום דקלא אית לי' כן א"נ בכה"ג ול"ק ס"ל דנאמן במקום דמנגדו דל"ל קלא וה"ה הכא דנאמן. ולפ"ז לפי דקיי"ל דאינו נאמן ע"כ ר"ז אמר אפי' ש"מ לחוד חיישי' ושפיר כ' הרי"ף ר"ז אמר אפי' בש"מ לחוד וא"ש עיי': והנה בב"מ שם כ' הרי"ף ובמלתא דאסור צריכי' אנו להחמיר נרא' דמחומרא ומספק נקיט להחמיר ובגיטין כ' דהלכה כרב אשי דהוא בתרא ולכן אין מחזירי' בש"מ ולא הוחזקו ועיי' ר"ן שם וכיון דפסק כר"א שהוא בתרא עיקר דינא הוא ולא מחומר' ובב"מ כ' רק דמספק איסור מחמירי' בש"מ ולא הוחזקו ובאמת בב"מ לא כ' מדר"א כלום ומספק אי הלכה כרבה או כר"ז מחמיר והא גופא צ"ע למה לא הוכיח בב"מ דר"א דהוא בתרא ס"ל בש"מ לחוד חוששי' ורשב"א כ' משמי' דרי"ף דב"מ דס"ל כל"ב ולא הזכיר ממ"ש הרי"ף במקומו בגיטין ובכ"ז לא חלי ולא הרגיש אדם וצלע"ג:
ולחומר הקושי' דקשי' לי טרחתי ויגעתי למצוא ישוב לכ"ז ומצאתי מקום ישוב. דהנה הוכחת הרי"ף בגיטין דר"א ס"ל כל"ב דר"ז כ' הר"ן מדנאיד מאוקימתא דר"ז דקשי' לי' אי באש"מ ולא הוחזק פשיטא וע"כ דלא ס"ל כרבה וראי' זו יש לדחות לפי דס"ל לרא"ש דהוחזקו גרע מש"מ י"ל דר"א קשי' מתוס' דב"מ כמו רבה ובהוחזקו לא עלי למוקמי דס"ל דהוחזקו חיישי' דגרע טובא ומסיפא דמעב"ד לא רק בש"מ דעדין מהוחזק לחוד ורבה מוקי בהוחזק וזה לא ס"ל לר"א אבל בש"מ ס"ל כרבה מסיפא דמעב"ד ולא מוקי רישא בש"מ פשיט היינו סיפא ומזה עצמו הוכיח רבה דהוחזקו דגרוע ג"כ ל"ח כמ"ש הפ"י בסוגי' ור"א ס"ל בהוחזקו חיישי' לכן מוקי לי' בסימן יש בצד א"פ ור"י במעולם לא חתמנו כן ולכן לא כ' הרי"ף בב"מ דהלכה כר"א שהוא בתרא דאין ראי' דס"ל בש"מ ולא הוחזקו דחיישי' לכן כ' מספיקא יש להחמיר דלמא הלכה כל"ב דר"ז. והנה כ"ז י"ל אי דיוקא דרבה מיתור' דנמלך כבש"ס ב"מ דקאמר טעמא דנמלך וכמ"ש תוס' ב"מ וגיטין דמסוגי' ב"מ נרא' דדייק מתיב' נמלך וי"ל דקשי' לר"א במתני' פשיטא וכהנ"ל. אבל לפי סוגי' דגיטין דלא דייק מנמלך רק הא אמר תנו נותני' ואי עיקר הדיוק מתיב' נמלך הו"ל לדייק מזה ועיקר חסר ע"כ צ"ל כרש"י שפי' ממשמעו' דייק הא אמר תנו נותני' ואפי' לזמן מרובה או דסתמא קתני או משום דומי' דסיפא כמ"ש תוס' בשם ר"י וליכא למימר דר"א ס"ל ש"מ דא"ח ולא מוקי רישא בש"מ היינו סיפא דהא לא דייקי' נמלך דנימא דקמ"ל מה דלא נשמע מסיפא והא דקאמר ר"א בנקב יש בו משום דקשי' לי' בברייתא אי באש"מ ולא הוחזק פשיט' ולא:
משום מתני' ואי דבריי' קמ"ל דל"ח לפירי צ"ל דר"א ס"ל אין לבעל פירו' משע"ח ובאמ' מהראשוני' נרא' בפשטא דל"ק להו קושי' תוס' דלמא קמ"ל דל"ח לפירי דכתבו דקשי' לר"י ור"א מבריי' פשיטא ולא הרגישו דלמא קמ"ל דל"ח לפירי דאפשר גם זה פשיטא והא דמוקי רבה מתני' בהוחזקו מנ"ל דבהוחזקו דגרע ל"ח צ"ל לפי הסוגי' דגיטין דס"ל דהוחזק לא גרע מש"מ ושקולי' הם ומוקי רישא בהוחזקו להודיע לנו כי ס"ל דשקולי' הם ולא נטע' דגרע ולפי סוגי' דגיטין מוכח מר"א דס"ל כל"ב דר"ז מדלא מוקי הבריי' בש"מ או הוחזק וע"כ דס"ל בכ"א לחוד ש"מ או הוחזקו חיישי' והא"ש דבב"מ מעתיק שם טעמא דנמלך ולפי סוגי' דשם ל"מ מר"א דס"ל דש"מ חיישי' י"ל דוקא הוחזק ס"ל דל"ח דיש מקום לומר הוחזק גרע מש"מ ולכן כ' רק מספק יש להחמיר אבל בגיטין מעתיק הסוגי' הא אמר תנו נותני' לפי סוגי' זו מוכח דר"א ס"ל גם בש"מ ל"ח והוחזק שקול כש"מ לכן כ' דהלכה כר"א שהוא בתרא כנלפע"ד ליישב ועיי' היטיב ומ"מ צע"ג שלא הרגישו הראשוני' והבאי' אחרי' בסתיר' זו וד' יאיר עיני: ו) להרז"ה ביבמות הקשה שיט' הרי"ף אהדדי בב"מ כ' בש"מ לחוד חיישי' ובגיטין כ' בעבר אדם שם והוחזק חיישי' והיינו עם ש"מ הרי בעי תרתי. וצל"ע למה מקשה עמ"ש בב"מ ולא הקשה על הרי"ף מיני' ובי' ממ"ש בגיטין תחלה דבש"מ לא מחזירי' ואח"כ מיד כ' דבעי הוחזק ג"כ. ונ"ל דידע הרז"ה די"ל דכוונתו בגיטין הוחזק לחוד דס"ל דשקול כמו ש"מ ולא עדיף מש"מ וכמ"ש הר"ן בחד תי' דבהוחזק לחוד קאי אלא מדלא כ' בב"מ רק ש"מ ולא הוחזק ולא כ' ה"ה בהוחזק בלא ש"מ הי' נרא' לרז"ה דס"ל לרי"ף דהוחזק עדיפא מש"מ דאי ס"ל שקולי' הם או גרוע ול"צ לכתוב תרתי דממילא נשמע וכ' ש"מ לחוד דבהכי קאמר ר"ז דחיישי' דמוקי מתני' דגיטין בש"מ לחוד וה"ה או כ"ש הוחזק למה כ' בגיטין בהוחזק מאחר שכבר כ' בש"מ לחוד חיישי' וע"כ כוונתו בגיטין ש"מ והוחזק והקשה שפיר דסתר עצמו אבל ממ"ש בגיטין לחוד לא הי' יוכל להקשו' די"ל דס"ל הוחזק לחוד ג"כ חיישי' דשקולי' הם וכ' כ"א בפ"ע כנ"ל ועיי':