כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף כד.
אשה מכי מטי גיטה לידה אגרשה כו' כ' רש"י ול"ל לומר בפ"נ הא לאו שליח היא כוונת רש"י עיי' ר"ן ריש מכילתין דכל שגמר לגרש שוב ל"ח לערעור דבעל לכן ש"ק ל"צ לומר בפ"נ וכן אשה כשנתן לה לגירושין לצ"ל בפ"נ שכבר גרשה ושוב לא יערער וזהו שכ' רש"י ול"ל לומר בפ"נ דלאו שליח הוא וזו היא שיטת הרמב"ם דאשה המוציא' גט ל"ח לזיופא כמו דל"ח בשליח לזיופא לולי משו' ערעור הבעל וכיון שקבלה גט מבעלה מבלי תנאי שתהי' שליח לצ"ל בפ"נ כלל ומ"ש הרמב"ם שלא תקלקל עצמה וגם עדי' החתומים על השטר והלח"מ נדחק למה צריך הרמב"ם לטעמא שלא תקלקל עצמה נ"ל לפמ"ש הרמב"ם בפסולי עדו' דאוריי' באינו מקוי' הגט בטל וכ' הב"ש ופ"י לעיל דחיישי' בפס"ע דאוריי' טפי לזיופא מבכ"מ ונ"ל משו"ה כ' הרמב"ם באשה עצמה איכא עוד טעם שלא תקלקל עצמה ולכן גם אם היא מפסולי עדו' דאוריי' היינו שהיא מעוברי עבירה דאוריי' מ"מ ל"ח לזיופא דלא תקלקל עצמה וגם הא איכא משו' עדי' החתומים הגם בפסולי עדות ליכא חזק' דלא זייף כ"כ מ"מ בצירוף שלא תקלקל עצמה ל"ח כנ"ל:
ושיטת הראב"ד קשו בה טובא והריב"ש סי' שפ"ה וציין עליו ב"ש סי' קמ"ב מבאר שיטת הראב"ד דלזיופא ל"ח אלא משו' ערעור דבעל צ"ל בפ"נ אבל כשמגורשת כבר ל"מ בפ"כ כמו בשליח שאינו יוכל לומר דקתני במתני' יתקיי' בחותמיו הגם שעדיין לא ערער הבעל וכן אם נתן לה ול"א בפ"נ צריך קיום כן בנתן לאשה לחלוטי' לגירושין דל"מ בפ" ובעי קיום וזהו קושי' ש"ס אשה מכי מטא גיטה לידה איגרשה ול"מ אמירת בפ"נ כמו בשליח כשכבר נתן דבעי קיום דווקא וכ' כי יש להעמיס כן בכונ' רש"י למה לה לומר בפ"נ כיון דלא מהני מה לה לומר כלל כיון דע"כ בעי קיום גמור אלו דברי הריב"ש. ופ"י במח"כ לא עיי' שפיר בריב"ש ולפ"ז בא"י אשה שהוציא' גט א"צ כלל דלזיופא ל"ח אלא משו' ערעור דבעל וב"ש כ' דלראב"ד בא"י צריך קיום וליתא וכבר הרגישו האחרוני' בזה אלא באמת מדהשיג הראב"ד בפי"ב וכ' דצריך קיום וסתם דבריו משמע אפי' בא"י ונ"ל דלכן שתק להרמב"ם בפ"ז עד פי"ב דאלו השיג בפ"ז ה"א דווקא בח"ל אבל בא"י מודה לכן המתין בהשגתו עד פי"ב וסמך בפ"ז על השגתו בפי"ב כן נרא' לכאורה אלא דע"כ קשה טובא על שיטת הראב"ד ועפמ"ש הריב"ש א"ש וצ"ע מ"ש:
ולולי דמסתפינא הי' נ"ל דראב"ד דווקא במוציא' גנו בא"י ס"ל צריכה לקיי' כיון דמצוי' לקיימו וליכא חשש עגונא כ"כ כשנצריך קיום ומ"מ בשליח לא הצריכו קיום מפני תק"ע הגם שאפשר בקל לקיים דאולי לפעמי' לא ימצא עדי' לקיי' הקילו כמ"ש תוס' ריש מכילתין, אבל באשה עצמה דאיכא חשש יותר לזיופא דנוגעת בדבר בא"י הצריכו' קיום משא"כ בח"ל דא"מ לקיים אבל כשמביא בשליחות בא"י לא הצריכו' קיום שלא תחלוק בשליחות ובח"ש צריכה לומר בפ"נ כמו כל שליח והאמינו' כמו כל: שליח וכ"כ לח"מ. ועוד י"ל אם אומרת שליח אני והתנה לעשות שליח מה לה לכל זה אם לא שאמת אתה ובעלה ציוה לה כך ולכן מאמיני' לה ודינה כמו כל שליח שבח"ל צ"ל משא"כ בא"י והא"ש דלא השיג הראב"ד בפ"ז בח"ל מודה אבל בפי"ב השיג דצריכה קיום והיינו בא"י וכ' סתם ולא חלק בין א"י לח"ל דסמך על דשתק לרמב"ם בפ"ז בח"ל כן י"ל ועיי' ועיי' נב"י תנינא חא"ע סי' מ"ש בשיטת הראב"ד להסביר שיטתו:
והנה שיטת הרשב"א נראה שיטה ג' דלרמב"ם כשמגרשה מיד ולא התנה עליו כלל ל"צ לפ"נ ולא לקיים ושיטת ראב"ד כל שגרשה בלי תנאי צריך קיום כמו שליח שכבר נתן ול"א כמ"ש ריב"ש אבל רשב"א מפרש קושי' הש"ס מכי מטא גיטה לידה כו' ומתני' משמע דאינה מגורשת עד שתאמר והא כבר נתגרשה רק שצריכה שתאמר עכשיו בפ"נ. הנה ס"ל דגם שכבר נתגרשה צ"ל בפ"נ והאמינו' בעדו' בפ"נ דלא כרמב"ם ודלא כראב"ד ולא ראיתי מי שהרגיש ששיטת הרשב"א שיטה ג' וכנ"ל:
ואיבעי' אימא כתב תוס' דלל"ק אומר' בשע' נתינה והקשה מהרש"א א"כ לל"ב ג"כ תאמר בשע' נתינה ומ"ש וכ' ויש לישב ונראה דיש לחלק קצת כשהיא עושית שליח, שליח שני מכח' בא שעשתה אותו בשליחו' הבעל לכן כשנותן שליח שהיא עשא' הוי כשע' שיצא מתח"י וכיון שטוב לומר בשע' נתינה אומר' אז משא"כ כשב"ד משווה שליח נסתלק' היא לגמרי ושליח זה מכח ב"ד בא וליכא שע' שיוצא גט מיד' כלל לכן צריכה לומר בשע' שבא' לב"ד כן י"ל. עיי' ב"ש סי' קמ"א ס"ק נ"ח:
וכי מטית התם אומר קמי ב"ד בפ"נ כו' כ' הר"ן דקמ"ל מתני' דלא נימא דאצ"ל בפ"נ דנאמנ' במגו דאמר' גרשני בלי תנאי קמ"ל וכ' הפ"י דבאמת אינה נאמנ' במגו משו' לא פלוג. ונ"ל דבאמת צ"ל מה מגו שייך כאן כיון דכל עיקר שצ"ל משום ערעור דבעל אבל כשגירשה שוב ל"ח לערעור וכיון שאומר' שהיא שליח ממילא לא הסכים בדעתו לגרשה ויש לחוש לערעור ומה מועיל מגו סוף כ"ס יש לחוש שיבוא ויערער וליכא רבותא כלל. ונ"ל דהרבותא דה"א כשנותן לה בתור' שליחו' כיון שיודע שתוכל לומר שגרשה בגט זה ואינו נאמן שע"ת שליחו' נתן לה כמ"ש הרמב"ם א"כ בוודאי לא הי' נותן לה עד שהסכי' בדעתו לגרשה ול"ח לערעור כמו בש"ק ובנתן לה לחלוטי' לגירושין מיד קמ"ל דמ"מ חיישי' לערעור כיון שנתן לה בתור' שליחו' נרא' דאין מוסכ' כ"כ לגרשה ותלה הגירושין בתנאי עד דאתית להתם ואיכא רבותא טובא כנלפע"ד נכון עיי' וק"ל:
סליק פרק המביא תנינא בריך רחמנא דסייען עד כאן ברוך החונן לאדם דעת:
פרק כל הגט:
כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול יש להבין כל גט דנקיט פשיטא דכל גיטוי' שוי' ובריש זבחי' כל הזבחי' משום דיש זבחי' שונים אבל גט הכל חד נ"ל דאשמועי' מ"ש תוס' ריש זבחי' כדמסיק דסתמא בגט לאו לשמה משום דאשה לאו לגירושין קיימא וכ' תוס' אפי' בזינתה תחתיו מ"מ לאו לגירושי' בגט זה עומדת עיי"ש והא"ש דאמר כל גט אפי' מגרשה מחמת שזינתה תחתיו הגם דבמתני' דהכא לא מוכח דאשה לאו לגירושין קיימא וסתמא לאו לשמה כמבואר בש"ס ריש זבחי' ולא מוכח אלא ממתני' דלקמן הכותב טופסי גיטין מ"מ נקיט בריש פרק כל וסובב והולך על מתני' שלאחריו דהכותב טופסי גיטין דמוכח דסתמא לאו לשמה קיימא דאתתא לאו לגירושין עומדת וכל אשה בכלל וכל גט בכלל זה כנ"ל וק"ל:
כיצד הי' עובר בשוק ושמע קול סופרי' מקרי' כו' צ"ב למה לכל אריכת הזה הול"ל בקיצור כיצד הי' סופר כותב להתלמד פסול לגרש בו. ובתחלה הי' נ"ל דרבותא קמ"ל דהי' סופר מקרא לתלמידיו איש פלוני ואמר זה שמי כו' היינו בשע' שהסופר מקרא עד שלא כתבו התלמידי' ואחר שאמר זה שמי כו' כיוונו לו ולאשתו מ"מ פסול כבמתני' לקמן ע"א ע"ב דבעי שיצוה הבעל לסופר לכתוב דאל"ה לא הוי לשמה כמ"ש תוס' לעיל כ"ב ע"ב. אלא לפ"ז לא א"ש יתר על כן כמובן. ולכן נ"ל דמתני' קמ"ל רבותא באריכ' זה ששמע קול סופר מקרין ואמר זה שמי ול"א שרוצה לגרש אבל הכותבי' התכוונו לכתוב שם של איש זה ושל אשה זו ששמם כשם שאמר להם רבם ולא כיוונו לשם בעלמא מ"מ פסול כיון דלא כתבו לשם כריתות ויתר ע"ז שכתב לשם כריתות כנ"ל וק"ל:
וקשה לי למה לא קתני יתר ע"כ שכתב הסופר לשם איש ואשה לגרש בו מ"מ פסול עד שיאמר הבעל ויצוה לכתוב דאל"ה לא הוי לשמה כמ"ש תוס' לעיל כ"ב הנ"ל וזה רבותא יותר מכל האמור במתני' ולשיטת ר"י שבתוס' לעיל שם דמטעם שליחו' צריך שיצוה הבעל א"ש דל"ש למתני' דהכא דאיירי מפסול לשמה אבל לתוס' קשה טובא. וראיתי לפ"י בק"א ריש גיטין שנתקשה על תוס' דע"ז דבעי הסופר דוקא להוציא מפיו שכותב לשמה גם שהבעל מצוה לו והקשה א"כ ליתני במתני' יתר ע"כ דצריך שיחשב הסופר ויוציא מפיו ומכח זה רצה להוכיח דלא כתוס' ותמה אני למה לא הרגיש דעדיין קשה דלינקט יתר על כן כשמכוון הסופר ל"מ עד שיצוה לו הבעל. ומה שי"ל בזה דבמתני' דהכא לא קתני מסתמא לאו לשמה כבש"ס ריש זבחי' ולא מוכח רק ממתני' דטופסי גיטין והא דלא קתני כאן דיתר דטופסי גיטין כ' התוס' ופ"י וכיון דל"ק כלל מסתמא שלא לשמה עד מתני' דטופסי גיטין לכן לא נקיט יתר דצריך שיצוה הבעל דכ"ז אם סתמא לאו לשמה. וכן ל"ק קושי' פ"י על תוס' ע"ז כמובן ועדיין צ"ע:
והנה צ"ע לפי שיטת הר"י שבתוס' ורא"ש לעיל כ"ד דבכתיב' הגט בעי שליחו' א"כ גם אי לא בעי לשמה כלל פסול כל הני דמתני' משום דלא נכתב בשליחו' הבעל ובמתני' קתני שלא נכתב לשמה כיצד משמע דליכא פסול רק משום לשמה ובתור' גיטין הקשה כן:
ונלפע"ד הנה הרשב"א לעיל כ"ד הקשה על הר"י דבעי שליחו' בכתיב' הגט א"כ איך הוכיח בריש זבחי' דסתמא לאו לשמה ממתני דהכותב טופסי גיטין הא פסול משו' דליכא שליחות והוא קושי' עצומה וצריכא עיונא רבא ולחומר הקושי' נ"ל דס"ל לר"י בוודאי אם לא הי' צריך לשמה בגט כלל או דבעי לשמה אבל כשכותב לשם כריתות וסתמא לשמה ול"צ לכוון לשם איש זה ואשה זו ויותר מזה שצריך שישמע מפי' הבעל שרצונו לגרש ושיכתוב לו לגרש לולי כ"ז דוודאי אין סברא שיהיי' צריך שליחו' בכתיב' והיינו מפרשי' וכתב לא אבעל ושלוחו אלא שיכתוב הכותב מי שירצה דכתיבה מעשה בעלמא הוא ולא תלי' במעשה או שליחו' הבעל אבל עכשיו דבעי לשמה וסתמא לאו לשמה ובסתמא לאו לגירושין עומד' ולא לגרש בגט זה עד שיכוון לשם אשה זו ואיש זה ושישמע מפי הבעל שרוצה שיכתוב לו גט ותלי' הכתיבה בגופי' של בעל ואשה וישמע מפי הבעל מסתבר לומר דבעי שליחו' הבעל דווקא כיון שתלי' כ"כ בו ובאשתו ולא יכשר הכתיבה אלא ע"י רצונו ושיכוון לו וכל שאינו בר שליחות אין יוכל לכתוב ומפרשי' וכתב הבעל או שלוחו. והא"ש דהוכיח בריש זבחי' דסתמא לאו לגירושין דאי סתמא לגירושין ול"צ שיכוון לבעל ואשה זו וכ"ש שא"צ ציוויו דבעל גם שליחות לא בעי כנ"ל ומיושב קושי' רשב"א וא"ש ג"כ מתני' דהכא דלולי דכל גט שנכתב שלא לשמה לא הי' צריך שליחות כנ"ל נכון ועיי':