אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף כג.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף כג.

דף כב.

מתני' האשה כותבת א"ג עיי' ר"ן שנדחק הא הוי מחוסר נתינה ועיי' בית מאיר סי' קכ"ב קושי' בשם גאון מש"ס חולין ר"פ כיסוי הדם ותירוצו ובמח"כ הי' נעלם מהם לשע' סוגי' ר"פ ראשי' הגז כל שאין מחוסר אלא גזיזה כו' ושם ל"ש תירוצו וצ"ע. אלא נ"ל דלק"מ מר"פ כה"ד ומרה"ג דהכי קאמר דלא ציותה תור' רק לשפוך ולכסו' או לגוז ולתן ולא דבר אחר ופשוט:

והוא שהי' גדול עע"ג כ' רש"י דסבר ר"ה מתני' ר"א היא וצ"ב למה לא פי' רש"י כן על המקשן והא לאו בני דיעה נינהו וכן הקשה פ"י וכ' די"ל דמקשן ס"ל דגם לר"מ לכתחלה צריך לשמה אטו חתימ' אלא דלפ"ז י"ל גם לר"ה דמתרץ בעע"ג דמוקי כר"מ ונדחק. ונ"ל דס"ל לרש"י אי לר"מ בעי לשמה לכתחלה כמו במחובר דמתני' דלעיל לדמוקי כר"מ היינו שלא יכתוב לכתחלה במחובר אבל כ' במחובר גם כשלא נתן עדיין מותר להחתי' עדי' לכתחלה על הכתוב ולתת לה וכן שיטת הטור לדקיי"ל כר"א אם כ' הטופס ישלי' עליו התורף ועיימ"ש לעיל במקומו וס"ל לרש"י כן למאן דמוקי מתני' דמחובר כר"מ שאם כתב במחובר ותלשו חותם עדי' לכתחלה אח"כ וכן אי בעי ר"מ לשמה אם כתב שלא לשמה חותמי' עדי' לכתחלה אח"כ לשמה ולכן בקושי' והא לאו בני דיע' נינהו י"ל דגם לר"מ קשה דמתני' הכל כותבי' לכתחלה אבל ר"ה מתרץ והוא שהיה גדול עע"ג אמר שהיה ולא אמר והוא שיהי' גדול עע"ג אז מותר לכתוב לכתחלה מוכח דקאי על דיעבד כשכבר כתוב פסול אם לא הי' גדול עע"ג משום דמוקי מתני' כר"א ובתורף וא"ש מ"ש רש"י כנ"ל וק"ל:

שהי' גדול עע"ג שיטת תוס' כאן דעע"ג שמלמדי' אותם מהני בכ"מ בגט וחליצה ובשחיטה הגם בשחיטה ליכא היכר דלשם שחיטה הוא מ"מ מהני עע"ג למ"ד דבעי כוונה וה"ה בכ"ד דבעי כוונה לשמה כגון טווי' ציצי' ומצת מצוה עיי' ב"י או"ח סי' ת"ס אבל בתוס' יבמו' כ' דלגבי שחיט' דליכא היכר דלשם שחיטה מכוון ל"מ עע"ג כלל וא"כ ה"ה בציצ' ומצה וזו שיטת הרשב"א בתשובה שבב"י או"ח שם. ושיטת רבינו יונה שברשב"א חי' חולין דעע"ג לאו משום שמלמדי' אותם אלא שהעע"ג הוא המכוון לשמה והכותב עושה מעשה הכתיבה והעע"ג הוא המחשב לשמה ודוקא בדבר שאפשר לעשו' ע"י שליח אבל בחליצה שא"א בשליחו' ל"מ עע"ג דבעי שיכוונו הם בעצמם וה"ה בשחיטה ל"מ עע"ג דכל דלא בעי שליחות ורצון הבעלי' ויוכל העושה לעשו' מעצמו ל"ש שזה מחשב על מעשה שלו משא"כ בגט דא"א לגרש אשתו בלא רצון הבעל עיי"ש היטיב ולפ"ז גם בעשי' מצת מצוה וטווי' ציצי' וכיוצא בו ל"מ עע"ג כיון שיוכל העושה לעשו' מעצמו בלי שליחו' כלל. אלא שרשב"א בתשובה כ' בשם רבינו יונה דכל דא"א לעשו' ע"י שליח ל"מ עע"ג. כמו חליצה אבל בגט מהני וה"ה בשחיטה וכ' לדבריו ה"ה לעשו' מצות מצוה בעע"ג וזהו דלא כמ"ש בחולין בשמו וצ"ע:

וצ"ל לרבינו יונה הא דבנכרי ל"מ עע"ג משום דאדעתא דנפשי' קעביד לפירושו דעע"ג מכוון לשמה מה לי בכוונ' הנכרי צ"ל דנכרי מכוון להיפוך לשם אחר כמ"ש רש"י ומקלקל מחשבת המחשב לשמה אבל חלוק אין מחשבו' לשם אחר מהני מחשב' עע"ג כצ"ל אבל לפמ"ש תוס' ד"ה אדעתא דנפשי' קעביד דלא מכוון ועושה בסתם לא א"ש לפי ר"י הנ"ל ועיי': אלא מעתה כו' לולי פי' תוס' באלא מעתה הי' נ"ל דר"נ לעצמו ס"ל דמהני כוונ' אחר הרוא' ומכוון לשמה על מה שכותב חשו"ק ומתני' בהכי איירי וזה ידע דל"מ בנכרי דאדעתא דנפשי' עביד ורבו' מחשבו' בלבו ומגרע מחשב' הרואה כמ"ש בסמוך לשיטת ר"י אלא דבאמת לשון עע"ג לא משמע כרבינו יונה דעע"ג משמע שעומדי' עליו ומלמדי' ומזהירי' אותו שיכתוב ויכוון לשמה כמ"ש תוס' לחלק בין רואי' אותו לעע"ג ומדאמר ר"ה בשהי' עע"ג ולא אמר שהי' גדול רואה ומכוון ש"מ דס"ל דזה ל"מ אלא דבעי עע"ג ומלמד ומזהיר לכתוב לשמה וס"ד דר"א דגם בגוי מהני כיון שאומרי' לו ומזהירין אותו שיכתוב לשמה ציית לנו ולכן הקשה אלא מעתה לדידך דמהני בעע"ג ומלמדי' ג"כ בנכרי מהני ומחדש דאדעתי' דנפשי' עביד ולא ציי' גם שמלמדי' ומזהירי' אותו כנ"ל עיי' וק"ל:

נכרי אדעתא דנפשי' עביד. כ' רש"י שמא גמר בלבו לשם אחר ותוס' כ' דהכונה שעושה סתם ונ"ל הא דפי' רש"י שמא גמר בלבו מש"א דס"ל כיון שאומרי' שיכתוב לשמה וגם אומר קוד' כתיבה שכותב:

לשמו ולשמה שוב סתמא לשמה קיימא גם כשבלבו אינו מחשב לשמה ועיי' ריש זבחי' דסתמא לאו לשמה קיימא באשה דלאו לגירושין עומד' ועיי' תוס' שם אפי' במזנה תחתיו דלאו לגרש בגט זה עומד' אבל כשמצוה הבעל לכתוב ומלמדי' אותו ואומר בפה מלא שכותב לשמה בוודאי כל כי האי שוב סתמא לשמה גם כשעושה סתם ואינו מחשב לשמה ולכן כ' רש"י שמא גמר בלבו לשם אחר וסותר מה שאמר שכותב לשמה כנ"ל ועיי':

והנה מדכ' רש"י שמא גמר בלבו לשם אחר נרא' דאינו אלא ספק ומגורשת מספק וכ"כ כ"מ וב"י דגט אינו בטל דספק הוא וכ' הפר"ח דכן נרא' מרש"י. ולפמ"ש י"ל דהא וודאי דגוי לא ציי' לנו לחשב ולכוון לשם זה אלא יעשה סתם אבל שיכתוב לשם אחר אינו וודאי אלא שהוצרך רש"י דמספקי' שמא כותב לשם אחר דאי לא הי' מקום ספק בזה הי' סתמא לשמה קיימא אלא כיון שיש ספק לנו שמא מכוון לש"א שוב לאו סתמא של המעשה לשם אשה זו דאולי בלבו לש"א ושוב גם שקמי שמי' גלי' דלא הי' בלבו לש"א מ"מ פסול כיון דכותב סתמא וסתמא דידי' לאו לשמה קיימא כיון שיש לספק שמא בלבו לש"א וכיון דוודאי אינו כותב לשמה הגט בטל לגמרי כנ"ל נכון ועיי':

ועיי' תשוב' ח"צ סי' א' שהעיר בתוך הדברי' בהא דאדעתי' דנפשי' קעביד הא הוי דברי' שבלב כיון שאומרי' לו לכתוב לשמה והוא אומר שכותב לשמה ולשמו קוד' הכתיבה וכ' דצ"ל דאנן ידעי' שבוודאי אדעתי' דנפשי' קעביד והוי כמו דברי' שבלבו ובלב כל אדם עיי' בו. ודבריו נגד מ"ש הכ"מ וב"י וב"ש דספק הוא ומגורשת מספק וא"כ הדרא הקושי' הא הוי דברים שבלב כיון שאינו ברור לנו אלא דקושיתו אינו מובן במח"כ דוודאי דבר דתלי' בכוונה והמעשה בלי כוונה אינו מעשה לא תלי' בדברי' שבלב וכיון דבעי' שיכוון לשמה והוא אינו מכוון חסרה הכוונה מן המעשה ול"מ מידי ופשוט אלא לפמ"ש רש"י דמכוון לשם אחר לכאורה הי' קשה דמשמע בסתמא הי' מהני רק שמכוון להיפוך וקשה הא הוי דברים שבלב ולפמ"ש א"ש דכוונ' רש"י כיון שאפשר שמכיון להיפוך לא הוי סתמא לשמה וכיון דבעי שיכוון לשמה לא הוי דברי' שבלב כנ"ל נכון וברור:

ועיי' רא"ש הל' קטנו' שכתב במעשה זוטא ל"א דאדעתי' דנפשי' קעביד ומכוון לשמה והכא דבעי לכתוב הרבה לשמה כ"כ ל"מ נשמה עיי"ש ועיי' בני אהובה שכ' דתוס' חולקי' ע"ז ומ"ש בח"צ ע"ד חלוצת מומר דאולי אדעתי' דנפשי' קעביד והח"צ כ' מדעתו ומסברתו דבמומר יש לחוש מדנפשי' קעביד והי' נעלם ממנו לפי שע' במח"כ כי כן כ' הרמב"ם פ"ג מגירושין ועיי' בבני אהוב' שכ' שי"ל כיון שעומד וחולץ אנו רואי' שרוצה לחלוץ אמרי' שעושה כהוגן ומכוון כוונה הראוי' משא"כ כשכותב גט לאחר עיי' בכ"ז:

אדעתי' דנפשי' קעביד כ' תוס' הא דל"א משו' דלאו בני כריתו' נינהו בשלמא בקטן י"ל שיתגדל וכן בשוטה שישתפה ממילא משא"כ נכרי וצ"ע לכאורה מלקמן פ' השולח דקטן פסול לכתוב תפילי' דכתיב וקשרתם כל שישנו בקשירה ול"א כיון דאתי לכלל וקשרתם מקרי בר קשירה נ"ל דוודאי לקמן דכתיב קרא וקשרתם אמרי' שיהי' בר קשיר' עתה ומשו' שיבוא להכי ל"מ עתה ב"ק וממועט מוקשרתם וכתבתם אבל בגט דלא כתיב קרא אלא שנתמעט מסברא מי שאינו בר כריתו' אינו יוכל לכתוב כמו שאמר ר"י לקמן כ"ד ע"ב כל שאינו בתור' גיטין אינו בר שליחו' לגט וזה סברת חוץ בלי קרא ע"ז כ' תוס' די"ל דסבר' חוץ רק מי שלא יבוא לכלל כך לעולם כמו נכרי אבל קטן דממילא יבוא לידי כך ליכא סברת חוץ כנ"ל:

ועיי' ש"ך יו"ד סי' א' ס"ק כ"ז מ"ש בהכשר שחיטת קטן משום שאסור בלא שחיטה כוונתו כיון שמוזהרי' עליו וכ"כ מהרי"ל סי' רכ"ג דשוטה וחרש מוזהרי' עלי' דאל"כ למה שחיטתן כשירה הלא כנכרי יחשבו וע"כ שמוזהרי' עליו ועיי' תב"ש שם והי' נעלם כ"ז מנב"י חלק ב' מאו"ח סי' א'. ויש לי מקו' עיון ממ"ש רש"י ברכו' מ"ח ע"א דקטן לאו בר חיובא מדרבנן קרינן בי' כיון שאביו חייב לחנכו דהוא לאו בר חיובא הוא עי"ש וא"כ גם לענין שחיטה הגם שמוזהרי' עליו להפרישו או שלא להאכילו בידי' מ"מ הוא אינו בר חיובא אלא מוזהרי' עליו והוא אינו בוזבחת ואכלת ולתוס' ברכו' שם נרא' דס"ל דקטן עצמו ע"י חיובו של אב מקרי ב"ח א"ש אבל לרש"י קשה ואפי' אי ב"ד מצ"ל או דלא לספי בידי' דאוריי' צ"ע: והנה רש"י לעיל ט' ע"ב כ' דעדו' נכרי פסול לגט משו' דכתיב וכתב ונתן כל שהוא בונתן הוא בוכתב וכ' הפ"י הא דמקשה כאן הא לאו בני דיע' ול"מ הא לאו בני כריתות נינהו דס"ל כתוס' דקטן וחו"ש בני כריתו' נינהו ולפמ"ש לעיל דלא כ' תוס' כן אלא כיון דמסברא אמרי' כל שאינו ב"כ אינו כותב י"ל קטן דאתי לידי כך ב"כ מקרי אבל כל דאתי ממיעוט דקרא כמו וקשרתם וכתבתם קטן ג"כ ממועט וא"כ לרש"י דכתיב וכ' ונתן ממעטי' כל שאינו בונתן אינו בוכתב גם קטן ממועט שאינו בונתן כנ"ל: ועיי' תוס' ע"ז כ"ז שכ' דמומר לערלו' הוא בכלל ואתה את בריתי כיון שהמצוה עליו אלא שאינה מקיי' אותה משא"כ וקשרתם וכתבתם ממעטי' מומר דוקשרתם היינו מי שמקיי' מצו' קשירה הוא יוכל לכתוב אבל מומר שאינו מקיי' לא עיי"ש וי"ל בוכתב ונתן דל"ש לומר כל מי שמקיי' ונתן אלא כל שיש בכלל ונתן שהוא בגיטין וקדושי' וי"ל דלא ממועט רק נכרי דאין לו שייכו' בגיטין וקדושי' לעולם אבל קטן דהוא ישראל רק מחוסר זמן שיקדש ויהי' בונתן בכלל וכ' ונתן הוא וכן כוונ' תוס' אי כתיבה בעי ב"כ דקטן בכלל מהאי טעמא וכן י"ל לרש"י משא"כ בקשרתם וכתבתם ועיי'. ולפ"ז י"ל בשחיטת קטן דממעטי' נכרי מוזבחת ואכלת כל שהוא בכלל וזבחת לאפוקי נכרי דלעולם לא יהי' בוזבחת אבל קטן דיגיע לכלל וזבחת כשיגדל ואינו דומה לוקשרתם דקאי על מי שמקיי' בכ"י המוטל עליו לקשור כנ"ל וצריך עוד עיון וביאור:

ונ"ל הא דלא נרא' לתוס' הקישא שכ' רש"י לעיל ט' וכתב ונתן ומ"ש מוקשרתם וכתבתם נ"ל דשם דרשי' מסיפא לרישא דכתיב תחלה וקשרתם ואח"כ כתיב וכתבתם ואין קשיר' בלא כתיבה וקאי וכתבתם על וקשרתם במי שמחויב לקשור זהו בכתבתם, אבל בגט כתיב וכתב וכל הכותב בכלל יעשה מעשה הכתיב' והמכוון מכתיבה שיתן הנותן מנ"ל למדרש מרישא לסיפ' כנ"ל ועיי':

בשלמא חשו"ק דלאו ב"ד נינהו נכרי נמי דלאו בר התירא הוא מדלא אמר חשו"ק דלאו בני התיר' נינהו נרא' כמ"ש תוס' דלעיל דחשו"ק התיר' מקרי כיון דאתי לזה משא"כ נכרי וי"ל לפ"ז הא דאמר נכרי דלאו בר התירא הוא ונתקשה תוס' למה ל"א בפשיטו' דנכרי לאו ב"ש הוא וי"ל דרצה להשמיענו דחשו"ק בר התירא מקרו ואי הוי אמר בנכרי דלאו ב"ש הוא ה"א דחשו"ק ג"כ לאו בני התירא נינהו ונקיט משו' דלאו ב"ד נינהו שהוא טעם הפשוט דבכ"מ לאו בני שליחו' נינהו ולכן שינה טעמו בנכרי משו' לאו בר התירא ובחשו"ק דלאו ב"ד נינהו אבל טעמא דשל נכרי דלאו בר התירא ל"ש בדידהו:

וי"ל עוד שיודויק בלשון הגמרא דאמר נכרי נמי מאי נמי דקאמר הול"ל נכרי דלאו כו' וי"ל דרב קאמר חשו"ק דלאו ב"ד נינהו אבל משום דלאו בני התירא לא ובנכרי שייך ג"כ משום דלאו בר שליחו' הוא ובנכרי נמי היינו שבנכרי נמי איכא משום דלאו בר התירא הוא ופסול משום דלאו בר שליחו' ונמי משום לאו בר התירא כנ"ל וק"ל:

הכא בעי בט"ע דקלא. עיי' ב"ש סי' קמ"ב שנתקשה לפי דקיי"ל בזה"ז ליכא צורבא מרבנן איך יאומן בט"ע והעלה חילוק נכון ובב"מ הקשה למה לא קשי' לב"ש מפקח שנאמן בלי עדי' שמכיר האשה ועכצ"ל דמדע"ל ל"מ ולפ"ז לרמב"ם דס"ל דע"ה לא מהדרי' בט"ע דל"ל ט"ע ולא משום ל"מ ה"ה פקח אינו נאמן שמכירה והא וודאי ליתא. אלא דלק"מ דשאני ט"ע בהכרת פני' וגופו של אדם וכ"כ ב"ש סי' י"ז דהכרת פנים שאני וכן מוכח מדקטלי' בט"ע כבש"ס חולין פג"ה וכי בעי ת"ח וצורבא מרבנן וע"כ דט"ע של פני' עדיפא טפי מכל ט"ע וגם לדסוברי' דע"ה אינו נאמן דחשדי' למשקר ג"כ ל"ק מפתוח שנאמן שמכירה דבט"ע של הכר' בוודאי הוי מדע"ל דלא יוכל להתנצל שעיניו הטעתו וטעה וסבור שהיא אשת של זה אבל בט"ע דקלא קשי' לי' לב"ש מ"ש מכל ט"ע בכלי' ובחפצי' כנ"ל. אלא דבזה יפה כ' הב"מ דע"כ ט"ע דקלא עדיף מכל ט"ע דאל"כ איך סומא מותר באשתו וב"א מותרי' מי שאינו צורבא מרבנן לרמב"ם וע"כ דעדיף מכל שאר ט"ע והיינו לרמב"ם אבל לחשש דע"ה משקר עדיין קשה דלמא משקר ודוחק לומר דעדיף כולי האי שא"א להתנצל שטעה בשמיע' ויהי' בכלל מדע"ל ועיי':

אין העבד נעשה שליח כ' תוס' דקמ"ל מתני' רבותא בנכרי אפי' דעתו להתגייר וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהוסיף כגון שמל וקבל עליו מצות בפני ב"ד ומחוסר רק טבילה מ"מ פסול וצ"ב תינח אי אין הנכרי פסול רק שאינו בר כריתו' ה"א דכשר בכה"ג כיון שמעותד להיו' בכללו כעין שכ' תוס' לעיל בקטן וחו"ש כיון שיבוא לידי כך אבל הא נכרי פסול שאינו בר שליחו' ופשיטא כ"ז שלא טבל והוא ישראל אינו בן ברית ולא יכשר לשליח ומה רבותא איכא בזה וצ"ל דוודאי עתה אינו ב"ש אבל הא דכשיתגייר מהני מינוי השליחו' בגיותו שיעשה שלוחו אחר שנתגייר כיון שמעותד להתגייר לא מחוסר גירו' מקרי קמ"ל דל"מ כיון שמחוסר טבילה וגר שנתגייר כקטן שנולד ופני' חדשות בא לכאן ועיי' קדושי' ס"ב ע"ב מעיקר' בהמה והשתא אדם י"ל בתר דמסיק כן בשפח' גם בנכרי אמרי' כן ועיי':

והנה שיטת הרמב"ם א"ש דלהולכה כשר דל"צ ב"כ לזה וכ' רמב"ן דר"א דפשיט לי' ממתני' לא נחית לחלק ור"י חידש דיש לחלק ונ"ל לבאר דרב אמי לא ידע מהך סברא לפסול נכרי משום שאינו ב"כ דסברא זו חידש ר"י אלא דאיבעי' אי עבד פסול כמו נכרי משום שאינו ב"ש דאמרי' מה אתם ישראל ולא נכרי ועבד או מה אתם ב"ב ועבד כשר ופשיט ממתני' דלענין לאו בר שליחו' אין חילוק בין הולכה לקבלה ור"י חידש דלקבלה פסול משו' לאו בר כריתות ושאני הולכה משליח קבלה כנ"ל. וצ"ל להך שיטה דגרס לעיל נכרי נמי דלאו ב"ת הוא ועיי':

וכשאני לעצמי נ"ל ליישב הא דלא נקיט במתני' עבד וכ"ש נכרי. הנה האבן עוזר או"ח סי' קפ"ט הוכיח דמימר לכל התורה כשר לשליחו' דאל"כ במתני' חשיב בחשו"ק וסומא תחלתו וסופו בכשרו' ולא נקיט הכי בנכרי שנתגייר וחזר לסורו או שהי' ישראל ונעשה מומר וחזר בתשובה ש"מ דמומר כשר לשליחו' עיי"ש. ולפ"ז י"ל דלכן נקיט מתני':

נכרי לאורוי לן דבפסול של נכרי שאינו ב"ש ל"ש תחלתו וסופו בכשרו' דמומר כשר לשליחות אבל אי הוי נקיט עבד דפסולו משום שאינו בר כריתו' לא היינו מוכיחי' דמומר כשר לשליחות כנ"ל וק"ל:

ובאמת לפמ"ש תוס' דנקיט נכרי לרבותא דאפי' דעתו לגייר ל"מ יש לדמו' ראי' הא"ע הנ"ל דנ"ל במומר שחזר אח"כ בתשובה באמת כשר כיון שבידו בכל רגע לחזור בתשובה וכ"ש שאם הי' דעתו בשע' מינוי השליחו' לחזור בתשובה אח"כ ולעזוב דרכו הרע מהני השליחו' דהיינו אחר שחזר בתשובה משא"כ בנכרי ולפ"ז אזדא ראי' הע"א כנ"ל ועיי':

והנה הא"ע כ' טעמא לשיטתו דמומר נעשה שליח כיון שדומה בחד צד למשלחו כמו עבד שדומה בחד צד שהוא ב"ב עיי"ש וראיתי בח"ס או"ח סי' קט"ז שכ' בשם זקיני מ"ו זצ"ל דלפ"ז לשיטת משא' בנימין דנכרי לנכרי יש שליחו' אלא לישראל לא יוכל לעשו' שליח כיון דלא דמי לי' ולא"ע הנ"ל דכל דדמי לי בחד צד כשר א"כ נכרי נעשה שליח למומר דדמי לי' בחד צד שהוא אינו ב"ב כמשלחו ומיישב בזה קושי' תוס' דל"א נכרי נמי דאינו בשליחו' דרצה לומר דאפי' למומר אינו נעשה שליח ועיי"ש בח"ס שפקפק על גוף הדין שחידש אא"ז מאוה"ג זצ"ל. וכ"כ בתוס' רע"א בגליון משניו' כאן במתני':

והנה מסקנת א"ע שם דמומר ב"ב מקרי ומביא ראי' מש"ס ע"ז כ"ז דל"א מומר איכא ביניי' דאינו בכלל ואתה את בריתי תשמור עיי' בו. ואאמ"ו זצ"ל בתשובה הנ"ל כ' שנתחלף לו ברי' בברי' דבמצות מילה תלי' במי שהוא בברי' מילה ולכן אשה הגם שהיא בברית התורה מ"מ פסולה למילה ומומר זה שהוא מומר לכל התורה אבל לענין מילה הוא ב"ב בע"כ שהוא מהנ"ל אלו דבריו זצ"ל וצדקו מאוד. ואני תמה על הגאון א"ע ועל אאמ"ו זצ"ל שלא הזכירו ממ"ש תוס' בע"ז שם דמומר לערלות בכלל ואתה את בריתי תשמור הוא כיון שמצווה בו אלא שאינו מקיי' ולכשירצה מקיים משא"כ וקשרתם היינו מי שקושר עיי"ש הרי מפורש כ' תוס' ע"י שאינו מקיים לא יצא מכלל ב"ב של מצות מילה וה"ה מי שאינו מקיים כל התורה מ"מ לא יצא מכלל ב"ב של תורה ובן ברית מקרי אלא דלפ"ז תוס' סותר עצמו ממ"ש בסנהדרין דמביא הב"ש ומג"א סי' קפ"ט וצ"ע. ומצאתי בבני אהובה פ"ג מגירושין שכ' דמתוס' סנהדרין לא מוכח מידי דשם קאי על לשון ב"א כל שפורק עול לאו ב"ב יחשב לב"א אבל בלשון תורה ב"ב הוא ולפמ"ש מוכח לומר כן מתוס' ע"ז הנ"ל. ואין לנו מי שס"ל דמומר לכל התורה לאו ב"ב הוא רק א"ז דמייתי רמ"א יו"ד סי' ס"ד ועיטור וא"ח דמייתי ב"י דמומר לערלו' פסול למול וחולקי' עליו עיי' בכ"ז ויש להאריך עוד לדינא: והנה בפסולי עדו' דאוריי' כתב הרא"ש אם אינו מקוים יוכשר להיות שליח ואם מקוים כשר והקשה הב"ש ממ"נ אם יש לו הרשא' א"צ קיום ואם אין לו הרשא' מה מועיל הקיום הא הרא"ש ריש מכילתין כ' מכיון שהאמינו' לומר בפ"נ האמינו ג"כ על השליחו' וזה שא"נ על הקיו' גם על השליחו' א"נ ונדחק בשיש הרשא' ובפסול חיישי' יותר והוא דחוק שלא נזכר מהרשא' וגם רחוק לחוש כ"כ חשש גמור בפסול ועיי' מל"מ שהתעורר בקושי' זו. והנלפע"ד עפמ"ש הפ"י בסוגי' דשליש ס"ב דהא דכ' הרא"ש דכמו שנאמן לומר בפ"נ נאמן על השליחו' לא דבלא"ה חיישי' לפקדון דשליש נאמן דהא הימני' ובשני עיירו' לכ"ע נאמן אלא דרא"ש לשיטתו דחיישי' לנפילה ומתוך שנאמן כו' והנה כבר העיר הפ"י שם דבש"ק הוי נפילה דחד דאקרי שזה ש"ק מצאו עיי"ש ואומר אני ה"ה בשליח שעשאו האשה להביא לה גט לחוש שבא אל הבעל ואבד הגט והוא מצאו הוי נפילה דחד ובהא ס"ל לרא"ש דל"ח לנפילה ומציא' אלא כשבא ואמר שהוא שליח הולכה של הבעל חיישי' שמא שקר ענה אלא מצאו אבל כשאנו יודעי' ע"פ עדי' שהיא עשאו שליח הובא' או ע"י שטר שליחו' שבידו ממנו ל"ח כנ"ל פשוט. והא"ש דכ' רא"ש כשהגט מקוי' כשר לשליחו' ול"ח שאינו שלוחו שאבדו הבעל כגון שהוא שליח הובא' מאשה ומתני' גם בהכי איירי וכן משמע הלשון הכל כשרי' להביא וכן נקיט הרא"ש כשר להביא ועיי' רמב"ם פי' המשניו' ועכ"פ א"ש דכ' הרא"ש פרטי דיני' כשהוא מקוי' דכשר ולא תקשי איך אפשר הא אינו נאמן שליחו' בכה"ג אפשר כנ"ל נכון:

ומ"ש הרא"ש אבל אם עשה תשובה נאמן כיון דכשר לשליחו' אלא דחשדי' למשקר לכאור' מוכח דס"ל לרא"ש דבפסולי עבירה לא בעי' תחלתו וסופו בכשרו' וכן פשיטא לי' לש"ך ח"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג וש"ך כ' בלא ראי' ומדברי הרא"ש ראי' אלא דנ"ל מדכ' הרא"ש כמו בפתוח ונסתם ובזה כתבו הראשוני' משו' דעדו' זה דרבנן הכשירו שא"צ תחלתו וסופו בכשרו' וכן בפסולי עדו' הכשירו בעדו' זה בשעשה תשובה וגם בקיום הקילו בזה דאלו נאמני' להעיד בגדלם כו' כמבואר בש"ס כתוב' כנ"ל שוב ראיתי שכ"כ בתומי' שם וחולק על הש"ך ועיי' נב"י קמא מא"ע סי' ע"ב שחולק עליו ועיי' בית מאיר סי' קמ"ב:

והנה שיטת הרמב"ם דבמקוי' פסול והקשה הה"מ למה ומ"ש המל"מ משו' שליחו' עצמו תמוה הא הרמב"ם ס"ל דשליש נאמן וגם לנפילה ל"ח אבל בני אהובה ופ"י לדבר א' נתכוונו דבפסול בעבירה ס"ל לרמב"ם דחיישי' לפקדון דל"ש כ"כ הימני' ופ"י כ' עוד דחיישי' לנפילה וא"ש מ"ש דפסול מדרבנן לפמ"ש פ"י סוגי' דשליש חשש דנפילה רק דרבנן ולפמ"ש בסמוך אם עשאו שליח להבא' גם הרמב"ם מודה דל"ח ובמקוי' הגט כשר ואין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש נ"ל ועיי'. והמחבר דכ' סתם דבמקוי' כשר לשליחו' ונרא' מלשונם אפי' להולכה משו' דס"ל דשליש נאמן כרמב"ם ולרא"ש לא גרע פסול מכל שליש. הקצרתי:

ומ"ש הרמב"ם באינו מקוי' בטל הגט כ' הב"ש דבפסולי בעביר' דאוריי' ס"ל לרמב"ם אנן טענינן מדאוריי' מזויף כמו בבעל עומד ומערער שס"ל לרמב"ם דבעי קיום מדאוריית' כמבואר בפ"ז ובפי"ב ובפסול חיישי' אנן בלי ערעור וכ"כ פ"י בביאור יותר דכל טעמא דל"ח לזיופא דהוי מדע"ל ובעובר עבירה חיישי' דמשקרי בעד"ל ומייתי ראי' מדפסול בעבירה דאוריי' פסול לעדו' אשה ול"א כל מדע"ל לא מש רי והנה לפ"ז בכל ע"ע דאוריי' בעי קיומא מדאוריי' וזה לא אמרה אדם ולא לשתמט בשום ראשון דיאמר כן נהפוך הוא בתוס' כתוב' צ"ב ע"ב מבואר אפי' גזלן וחשוד לא חשדינן לזיופא דירא שיתברר בב"ד עיי"ש וראי' פ"י מעדו' אשה נראה לי דאינה ראי' דידוע דכ' הריב"ש דלכן ע"א נאמן רק מקולתא דרבנן הגם דמדע"ל מדאוריי' היינו היכא דעבידא לאגלוי' בוודאי אבל בעדו' אשה אולי לא יבוא לביתו או העד יודע שהוא במאסר או אמר שלא יבוא והארכתי בזה במק"א ולכן בפסול בעבירה לא הקילו רבנן על מדע"ל גרוע כזה כיון דעדותו בעצמותו לאו כלום הוא וליכא כאן אפי' עדו' ע"א אבל בחשש זיופא דמלתא דעד"ל וודאי הוא דהנתבע יעשה כל טצדקי לברר לו שקרותו גם בחשוד וגזלן וכ"ש בעובר שארי עבירו' דאיכא חזק' דלא מזייף כנ"ל ועיי':

ובישוב מ"ש הרמב"ם דבאינו מקוי' בטל נלפע"ד עפמ"ש ריש מסכ' ובביאור יותר בתשובתי דבגט יש לחוש יותר לזיופא דלא שייך מדע"ל ל"מ כיון דאחר שיתברר דהחתימו' מזויף יכולי' לומר שהבעל זייפו מעיקר' הגם דאנן ל"ח שיקלקלה במזיד כמבואר בירושלמי שברא"ש ריש מכילתין מ"מ המזייף יוכל לומר לעיני כל שכן הי' ולא יתברר בבירור קלונו ברבי' אלא הס' דל"ח לזייופא דבלא"ה לא חשדינן לבר ישראל שיעשה מעשה רע מכוער כזה וכן נרא' מלשון רשב"א ב"ב ע' ע"א עיי"ש ולכן ס"ל לרמב"ם כשבעל מערער וטוען ברי מזויף חיישי' מדאוריי' כיון שאין כאן חזק' דמדע"ל ל"מ אבל בכ"מ דאיכא חזק' לא מועיל ברי לחוש לזיופא מדאוריי' ושם בארה ולפ"ז שפיר עשה הרמב"ם דכ' באינו מקוי' הגט בטל בפסול לעביר' דאוריי' כיון דאין כאן רק דלא נחשד בר ישראל כשר לזייף וכיון שהוא בעל עבירה יצא מחזק' זו וחיישי' מדאוריי' ואוקמי' אתתא על חזק' א"א משא"כ בממון דאיכא מדע"ל ל"מ גם גזלן וחשוד ל"ח לזיופא מדאוריי' כנ"ל נכון בעזה"י:

והנה ברא"ש בשם בה"ג דלא ישלח גט לנכרי לתתנו לשלוחו שעשה ורא"ש כ' שאינו יודע טעם לאסור דמעשה קוף בעלמא עביד ובמכתב מאלי' בשער השליחו' בסי' י"ג בתוך הדברי' כ' דהטע' דס"ל דכמו באשה טלי גיטך מע"ג קרקע פסול כן שליח שלו לא יטול מע"ג קרקע וכיון דגוי מעשה קוף בעלמא הוא דעביד הוי כנוטל מע"ג קרקע אלו דבריו וצ"ל החולקי' ע"ז ס"ל דבשליח מותר מע"ג קרקע וכן נרא' מתוס' לעיל י"ג ע"א ד"ה אמר תני דאיירי במונח ע"ג קרקע משמע דבחייו יוכל ליתן לו ולא פסול משו' טלי גיטך מע"ג קרקע ועיי' בקצה"ח סי' קכ"ה ס"ק י"ז ולפ"ז נ"ל דע"י עבד כשר דהא עבד בר שליחו' הוא אלא שאינו כשר לגט דלאו ב"כ הוא אבל שליחו' כזה להוליך גט לשלוחו דלא עביד עדיין מעשה כריתות לכ"ע עבד כשר ואפי' להחולקי' על הרימגא"ש דגם להלכה פסול משום דעושה מעשה גירושין ונותן לאשה וכן למנו' שליח אחר פסול אבל להוליך לשליח דבעי שליחו' דלא יהי' מע"ג קרקע וכיון שיש שליחו' לעבד וידו כיד משלחו ונוטל שליח הבעל מידו של בעל כנ"ל נכון וברור. ועוד נ"ל דמ"ש הב"י סי' קמ"ב ומובא בב"ש שם ס"ק כ"ד דנושא גט לשלוחו של בעל אז הראשון לא הוי שליח לגירושין ומעשה קוף קעביד אינו יוכל לומר בפ"נ נ"ל היינו לרא"ש דס"ל דלא בעי בזה שליחו' ומעשה קוף קעביד אבל לבה"ג דבעי שליחו' שלא יהי' טלי גיטך מע"ג קרקע אלא דשליח כריתו' אינו וגם עבד כשר כמ"ש מ"מ שליחות קעביד יוכל לומר ג"כ בפ"נ כנ"ל ועיי': ובזה י"ל הא דלא קתני עבד במתני' נ"ל דמתני' חוץ מחוש"ק ונכרי וסומא דפסולי' אפי' להביא לשליח הבעל דבחשו"ק משום נכרי דלאו בני שליחו' נינהו והוי טלי גיטך מע"ג קרקע וסומא כיון שצ"ל בפ"כ ובישראל ופתוח כה"ג יוכל לומר בפ"נ כמ"ש משא"כ סומא אבל עבד כשר לשליחו' כזה וגם נאמן בפ"נ דלא גרע מאשה וכשר לשחיטה כמבואר לכן לא קתני עבד כנ"ל ועיי' היטיב:

ויש ראי' לבה"ג מירושלמי דמייתי רשב"א בסוגי' דשיירו' לקמן עבד נכרי שם מהו ומפרש הרשב"א דמספקא לי' אי חיישי' לשייר' שעברה ועובר זה דרס ברגלו גט שנאבד אי חיישי' לזה העובר שאבד גט ולנכרי ל"ח דמה לו לנכרי אצל גט ואי כשר לשלוח ע"י נכרי מ"ש נכרי מ"ש ישראל וע"כ דנכרי פסול אפי' לשליחו' כי האי ועיי':

אלא דרמב"ן ור"ן בסוגי' שם ס"ל דל"ח רק לעובר ומפרשי' דלכן כ' הרי"ף כל שלא עבר אדם שם היינו בהוחזקו עיי"ש היטיב וס"ל:

דל"ח רק לעובר א"כ אי נכרי פסול לשליחו' כ"ד מה מקו' לספק ירושלמי בוודאי גוי לא אבדו וצ"ע. וגם קשה לדס"ל דנכרי כשר מה מקום לספיקא דירושלמי מה חילוק בין נכרי לישראל וצ"ל דל"ש נכרי. ועיי' פרישה סי' קל"ב שכ' על הטור דעבד נכרי חיישי' שמא שלחו ע"י נכרי לתתנו לשלוחו ועיי' ט"ז ונלפע"ד דספיקא דירושלמי הוא דבאמ' חשש רחוק לחוש ליב"ש וגם הוא אבד דאבידה ונפילה לא שכיח אלא שי"ל דחיישי' שמא נמלך בעברו במקום זה והשליכו במכוון לאיבוד ועיי' לקמן בסוגי' דאמרי' נמלך הי' ועיי' פ"י בב"מ דתולי' בנמלך יותר ובמ"ש אני בסוגי' ולפ"ז בנכרי ליכא למיחש דהוא ע"כ שליח וצ"ל שנאבד בשגגה ל"ח וזה ספיקו' ירושלמי נכרי מה אי החשש שעבר בעל ונמלך והשליכו ובעבר נכרי ליכא למיחש או החשש לאבידה שגם זה אבד ויש לחוש בנכרי ג"כ ולא אפשטא ופסקי' לחומרא בטוש"ע כנ"ל נכון ומיושב הכל בעזה"י:

וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' פי' דברי הבה"ג מהני לאכרו' בחד מנא כו' היינו דמדין וודאי כשר אלא דחיישי' שמא יתנו לאשה או שיטע' לסמוך עליו ולעשותו שליח ולכן אמר לאכרו' במנא ולומר לו הולך זה ולא יודיעו ששולח גט ע"י וס"ל דגם בכה"ג חיישי' והחולקי' ס"ל לכתחלה לא ובדיעבד כשר כר"ש דס"ל דבשמו' מובהקי' ל"ח דאתי למסמך עלייהו. וכ' לפ"ז לשלוח על הפאסט דל"ל חשש זה אפשר יש להכשיר לבשע' הדחק אלו דבריו זצ"ל ועיי' פ"י לקמן כ"ט א"ש ועיי' בגליון ש"ע נאאא"ר זצ"ל במקומו ומצאתי תשובה בזה בתשוב' מאמר מרדכי מהגאון מהר"מ אינטיגר עיי"ש:

הא במלתא דאיתא כשר כ' רש"י כגון תרומה שאסור לעבד לאכול טבל כו' צ"ל מה הוצרך רש"י לזה שאסור לאכול טבל גם אי מותר הא לא גרע מנכרי בהפרשת תרומה ושייך בי' כמו נכרי ונ"ל דנשמר רש"י מקושי' פ"י איך ס"ד דעבד אינו בשליחו' תרומה ולמה לא קתני במתני' ריש תרומות דעבד לא יתרום ותי' דמתני' לא קאי רק בחשו"ק נכרי דליתא בתרומה דנפשא ונכרי נמי דבכחו להפריש מ"מ אינו מחויב משא"כ עבד עיי' בו. נ"ל דלכן הקדי' רש"י דאסור בטבל ומשו"ה לא נזכר במשנה דתרומות וק"ל: מה אתם בני ברית כ' תוס' דלר"ש דלא אייתר קרא למעט נכרי מ"מ כיון דלא ידעי' שליחו' אלא מתרומה מסתמא דלא מרבי' בעלמא אלא דומי' דאתם ועיי' ביאור כוונת תוס' בפ"י ותמצי' דבריו דלרבנן לולי מיעוט דגם אתם למעט נכרי הוי ילפי' שליחו' בנכרי מקדשי' דשייך בי' אבל לר"ש ילפי' קדשי' מתרומה ובתרומה ליתא לר"ש וגם בגירושין לא נכלל א"כ שליחו' בנכרי מנ"ל. ונ"ל לפ"ז לר"ש גם עבד אינו בשליחו' דלר"ש דממעטי' נכרי בתרומה מבני ישראל כמ"ש תוס' כאן ובקדושין ועבד לאו בכלל בני ישראל הוא ממילא אינו בתרומה וכן מוכח מדמקשה בקדושי' לר"ש קרא ל"ל ולא אמר דלר"ש ע"כ דרשי' אתם ישראל ולמעט עבד ע"כ דגם עבד לר"ש ליתא בתרומה להפריש הגם שאסור בטבל אחרי' יפרישו. הדר הו"ל כנכרי דלית לנו מקום למילף שליחו' בעבד אבל לרבנן דידענו נכרי מקדשי' לולי ממיעוט גם אתם בני ברית ועבד דב"ב הוא מעטי' קרא כנ"ל ועיי':

ויש לעיי' לשיטת הסוברי' דעבד נעשה שליח הולכה דבשליחו' הולכה ל"צ בר כריתות א"כ לר"ש דליכא מיעוט בנכרי אלא דממילא לא ידענו שליחות בנכרי כיון דבשליחו' דתרומה אינו וגם בריבוי דשליחו' בגירושין אינו דלא ב"כ הוא כמ"ש פ"י ולשיטה זו בשליחו' דהולכה יש לרבו' גם נכרי דל"צ כריתות והדרא קושי' תוס' וצ"ע:

והנה בתשוב' משאת בנימין סי' צ"ז ומובא במג"א סי' תמ"ח דנכרי לנכרי יש שליחו' דלא ממעטי' נכרי אלא לישראל לא נעשה שליח מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב אבל לנכרי חבירו נעשה שליח. ומג"א חולק עליו. נ"ל דתלי' ברבנן ור"ש דלרבנן דלולי דאיכא מיעוט בנכרי ה"א נכרי נעשה שליח לישראל אלא דקרא גם אתם ממעטו י"ל דוקא לישראל אבל לנכרי בדומה לו נעשה שליח אבל לר"ש דליכא מיעוט אלא דליכא מקום למילף כח שליחו' לנכרי כמ"ש תוס' ופ"י וא"כ גם נכרי לנכרי מנ"ל דיש לו כח לשליחות כנ"ל. והרמב"ם פסק כר"ש דנכרי ליתא בתרומה ממילא גם נכרי לנכרי ליכא שליחות אבל מומר גם שאינו בן ברית מ"מ איתא לר"ש בתרומה דאינו ממועט איתא בשליחו' ולרבנן ליתא בשליחות לשיטו' ב"ש ומג"א קפ"ז כנ"ל ועיי' ויש להאריך עוד:

בארץ דלא אדבורא דידה סמכי' מהימנא צ"ב וכי משו' דאין אומר כלום עדיף ול"ח לזיוף משום שנא' נ"ל דר"י ס"ל דאנן ל"ח לזיופא אפי' בה' נשים דמחמת שנא' לא ישקרו במלתא דעד"ל והא דבמת בעלה חיישי' דמשקרו הגם דעד"ל הוא ומשו"ה מתירי' בע"א שאני התם דלא עד"ל כ"כ כמ"ש הריב"ש דלמא לא יבוא הבעל או יודע שהוא בבית אסורים או אמר שלא יבוא משא"כ בזיופא איכא מדע"ל גמור ל"ח אפי' בה' נשים אלא כשיבוא הבעל ויערער דבכל שליח האמינוהו חכמים נגד הבעל כבי תרי אבל בחמש נשים דחשודו' לא האמינום יותר מהבעל ולכן בח"ל דאם יביאו ויאמרו נסמך עליה' כשיבוא הבעל לכן פסלוה' לשליחות אבל בא"י דלא אדבורה סמכי' וכשיבוא הבעל בלא"ה צריך קיום לעצמינו ל"ח. ואביי ס"ל דבה' נשים חיישינן מחמת שנאה ישקרו ובמדע"ל וזייפו. ולכן ס"ל בא"י אינן נאמנו' אבל בח"ל נאמנו' כיון דאם יבוא ל"מ בי' שוב מה להם לזייף כיון שלא ירויחו כלום כנ"ל שוב ראיתי קצת מזה במהרמשי"ף ולא ביאר כ"כ ועיי': בח"ל דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן בי' מהימני והקשו ראשוני' הא גם בא"י אי עבדי' אהנית וכ' רמב"ן שבאמת אם אומר מהני ורשב"א כ' דחיישי' דיסברו דל"מ אמירה דדהו ולפע"ד נרא' עפמ"ש תוס' דר"י סבר דמ"מ יוכל לקלקלה כשיביא עדי' וצ"ל מה טעמא דאביי הא יכולות לקלקל כשיביא עדי' ונ"ל בח"ל דל"ש עדי' המכירי' ח"י וכמו שאינו מצוי לקיי' כך ממילא אין מצוי' עדי' להכחיש החתימו' ומשו' שמא ימצא הבעל לא מחתו נפשיי' לזייף כיון שרחוק שתהי' מקולקלת כנ"ל והא"ש בא"י דשכיחי עדי' גם כשאומרו' בפ"כ מ"מ חיישי' שזייפו כדי לקלקלה אם יביא הבעל עדי' שאין זה כתיב' ידם של שמות עדי' החתומים כנ"ל נכון וק"ל: ויש לעיי' בה' נשי' דאינן נאמנות להביא בא"י אם בידם הרשא' על שליחותם אי מהני גם לחולקי' על הריב"ש דבכה"ג ל"צ בפ"נ ול"ח שמא נאבד או נשרף הגט וזייף גט אחר מ"מ בה' נשים חיישי' שבכיון השליכו גט כשר לאיבוד וזייפו גט אחר כדי לקלקלה והיינו שיאמרו לבעל אח"כ שכן עשה והוא יבוא ויערער אח"כ ותהי' מקולקלת או לא חיישי' להא אולי לא ירצה הבעל לערער כיון שנתן גט כשר וגם לא יאמין להם שכן עשו ומשו' שמא יאמין להם ויערער לא יזייפו אלא כשלא נתן להם גט כלל והם זייפו בוודאי יערער וירצה להחזיק באשתו וגם הריב"ש דס"ל ביש לשליח הרשאה צ"ל בפ"נ כדי להוציא מערעור דבעל בכה"ג שנאבד או נשרף ואולי ירצה לערער כי יתחרט על הגט ששלח אבל ה' נשים משו' הא לא יזייפו כי ספק הוא אם תקולקל עי"ז וצ"ע:

אשה נאמנת להביא גיטה מקו"ח עיי' חי' רמב"ן דצריך ללמוד מקו"ח די"ל דווקא במת בעלה האמינו' כיון דאי אתי בעל לא תוכל להכחישו משא"כ באומר' גרשני שלא בפניו דתוכל מכחישתו. ולא אוכל להבין איך למד קו"ח מה' נשים והא בה' נשי' החשש שרוצי' לקלקלה וכיון דבח"ל דאי אתי לא משגחי' בה א"א לקלקלה שוב סר החשש אבל באשה עצמה דהחשש שרוצי' להנשא לאחר וכשיבוא תוכל מכחישתו עדיין מנ"ל דנאמנת וצ"ע וד' יאיר עיני:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה