כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף כא.
אמר ר"א מהכא האשה כותב' את גיטה כו' הרשב"א כ' שני פרושי' ברב אשי הא' דלא פשיט ר"א דידעו לאקנוי' אלא שמוכח ממתני' דכותב' ומשום דאקנוי אקנו לי' רבנן ובתי' ב' כ' דר"א ל"ל כלל דאקנוי' לי אלא משום דידע' לאקנוי' ועיי' ב"ש סי' קכ"ד בשם רש"ך דלרשב"א גם בטבלא שלה אקנוי אקנו לי' והיינו בתי' ראשון של רשב"א. ואיכא כאן ג' שיטו' לתוס' ורוב ראשוני' קיי"ל אקנוי אקנו לי' רבנן והיינו בפשיטי דספרא אבל בטבלה שלה לא אלא משום דידע' היא לאקנוי ולחד תי' ברשב"א לא אמרי' ידע' לאקנוי כלל אלא דרבנן אקנוי ואפי' בטבלא שלה ולחד תי' ל"ל כלל אקנו רבנן ואפי' בשל סופר אלא הכל משום ידע' לאקנוי:
והנה מאז תמהתי בתשובה א' לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דקדושין ונפסק בש"ע אה"ע סי' כ"ח דבשואל טבע' לקדש בו ושני' השואל ומשאיל סבורי' דסגי בשאלה מ"מ מהני הקדושי' דאנן סהדי דרוצי' בקדושי' וזה מקנה וזה רוצה לקנו' עיי"ש וא"כ הכא גם אם לא ידע' לאקנוי ולא נתנה בלב שלם וגם הוא לא ידע מ"מ כיון שהיא נותנ' לו כדי לגרש אותה ושניה' רוצי' בגירושין נימא אנן סהדי דרוצי' בקנין גמור ואפי' הי' אומרי' בפירוש לשם שאלה הי' אמרי' אלו ידעו כ"ש כשאומר' לשם מתנה נימא אי ידעי דבעי מתנה גמור' דנתנו בלב שלם ובנפש חפיצה וצע"ג. ואפשר י"ל דוודאי סברא זו דרא"ש לא פשיטא כ"כ וזה בכלל ספיקו' רמב"ח ור"א דפשיט ממתני' דאשה כותב' באמת אין מוכח דידע' לאקנוי אלא דמוכח דכותב' ומהני וי"ל באמת משום דאנן סהדי כיון ששניה' רוצי' בגירושין דרוצי' בקנין גמור כן י"ל ועדיין צ"ע:
והלכתא בכפות. שיטת הרמב"ם בכפו' לחוד סגי אבל בישן לחוד פסול וכ' הה"מ דרמב"ם ס"ל מדאוריי' ישן לחוד מהני אלא מדרבנן פסול אטו אינו ישן ומפרש סוגי' לקמן ע"ח דמקשה לרבא דניגזר ישן אטו אינו ישן ומשני בכפו' מגורשת אפי' מדרבנן וכ' הלח"מ פי' לפירושו הא דלא מקשה בלא"ה על רבא נגזר ישן אטו אינו ישן דהי' מקו' לומר עומד ויושב רק מדרבנן פסול עיי' בו. וצל"ע הא עומד ויושב ל"מ רק לענין חצר מהלכ' אבל לענין משתמר לדעתה כל שניעור לא משתמר לדעתה א"כ בפשוט הי' יוכל להקשו' ניגזר ישן אטו אינו ישן והוי משתמר שלא לדעתה ופסול מדאוריית' ואי נימא דכ"כ ל"ח ולא גזרי' דאתי למטעי ישן אטו אינו ישן לענין משתמר לדעתה דידוע דאינו ישן פסול דאוריי' אלא לענין חצר מהלכ' יש לגזור אטו אינו ישן ויהי' סבורי' דעומד כאינו מהלך וקרוב לטעו' בדרבא דא"כ עדיין אין לגזור כלל ישן אטו אינו ישן דנהי דיטעו דהוי חצר שאינו מהלכ' מ"מ יהי' פסול משום שאינו משתמר לדעתה וצל"ע ולא ידעתי פתר לדברי הה"מ בפירושו ברמב"ם ולח"מ לא הועיל כלום: וליישב שיטת הרמב"ם נ"ל ע"ד הה"מ בשנחקור במתכמנם מה דינו לענין חצר מהלכ' ולענין משתמר לדעתה ועיי' רפ"ב דמגלה קרא מתנמנם יצא ובגמרא שם איזהו מתנמנם נים ולא נים דקרו לי' וענה כו' עיי"ש. ונ"ל לענין חצר מהלכ' דס"ל לתוס' ורוב ראשוני' דישן ממש מקרי מהלכ' ביון שראוי' שיקוץ מאיליו ומקרי ראוי' להלוך ורמב"ם חולק כל שישן לא מקרי ראוי להלוך אבל במתנמנם תיר ולא תיר מודה הרמב"ם דמקרי ראוי להלוך דגם מתנמנם יוכל לילך וגם כל רגע ניעור ומתנמנם אבל לענין משתמר לדעתה בוודאי כל שמתנמנ' אין דבר שבידו משתמר שמיר' מעולה לדעתו ומשתמר יותר לדעתה כנ"ל:
ומעתה אומר אני דלגזור ישן אטו ניעור חשש רחוק הוא דניכר ונרא' אלא דגזרי' ישן אטו מתנמנם ואתי לאחלופי ולא ניכר ונרא' כ"כ וגם בגוף חילוק שבין ישן למתנמנם לא יבינו וידעו הכל ויטעו בדין דמתנמנם כישן דמי וכ"ז לענין מהלכ' אבל לענין משתמר ליכא למגזר דבאמת מתנמנם דין ישן יש לו כמ"ש. והא"ש דלא מקשה דניגזור לענין משתמר ישן אטו מתנמנם דליכא מקו' למגזר ולכן מקשה משום חצר מהלכ' דניגזר והוצרך לדרגא דעומד מדאורייתא פסול ויש למגזר כמ"ש הלח"מ כנ"ל נכון בעז"ה: והנה הרמב"ם כ' בישן פסול אבל בכפו' ה"ז גט ונתקשה ב"י הא בכפו' אפי' ניעו' כשר וכ"ש בישן והניח בצ"ע. ולפע"ד נרא' דרמב"ם ס"ל בכפו' וניעור צריך שיהי' כפותי' ידיו ורגליו ועיי' רא"ש לקמן פ' הזורק ע"ח שזו שיטת הריצב"א אלא דרמב"ם ס"ל גם ישן מהני מדאוריי' רק מדרבנן פסול משום גזיר' אטו אינו ישן דשכיח אבל בכפו' דל"ש ל"ג כמ"ש הה"מ אבל בכפו' קצת רגליו או ידיו וישן ליכא למיחש כיון דכפו' לא שכיח וכיון דלא מכשירי' ישן רק ע"י שכפו' רגליו וזה לא שכיח שוב אין למגזר כלל וזה שכ' הרמב"ם אבל כפו' היינו כפו' קצת ה"ז גט כנ"ל נכון. ולפ"ז יש לפרש סוגי' ד' ע"ח והלכתא בכפו' דרבא בכפו' וישן מהני כיון דכפו' בעי' או בידיו או ברגליו תו ליכא למגזר וכאן הלכתא בכפו' כפו' ידיו ורגליו כנ"ל. עיי' בספר בני אהובה שכ' בכוונ' הרמב"ם דישן פסול דחצר מהלכ' הוא וס"ל דאינו רק דרבנן דחצר משום שליחו' כמ"ש בש"מ ב"מ ודבריו תמוהי' א"כ גם אינו כפו' וניעו' דרבנן וצ"ע:
והא מתנה מדעתה איתא כו' קושי' תוס' מבואר' הא חצר גם משום שליחו' אתרבאי ונהוי משום שליחו'. ונ"ל ליישב ע"פ שיטת ש"ך ח"מ סי' ר"ב דל"א שני קניני' כ"א שיקנה החצר ומטולטלי' שע"ג ותמהו כולם שהוא נגד סוגי' דהכא ודר"פ הזורק דאמרי' גיטה וחציר' באי' כא' ועיי' בקצה"ח סי' קצ"ה ס"ק ב' שכ' דיש לחלק בחצר משום יד אמרי' שני קוני' כא' משא"כ בחצר משום שליחות עיי"ש ולפ"ז מיושב קושי' תוס' דממ"נ קשה אי משום שליחו' ל"א גיטה וחציר' באי' כא' ואי משום יד הי' בעי דומי' דידה בע"כ וא"ש. שוב מצאתי ראיתי שכ"כ אאמ"ו זצ"ל בחידושיו כאן וברוך שכוונתי לדעתו הקדושה:
ע"ב. אלא קרן של פרה כו' אמר קרא וכ' ונתן כו' בפ"י העיר דמשמע דממ"נ פסול אי רוצה לקצוץ הוי מחוסר קציצה ואי משייר לעצמו לא הוי כרות גיטא וקשה מדלעיל בין שיטה לשיטה מהו משמע דוקא במשייר מקום שהגט כתוב עליו עיי' בו שהאריך ולא העלה דבר ברור בזה. והנה כן נרא' מפורש מר"ן בשם הרמ"ה במתני' וכן רשב"א כאן שכתבו אי לא מקנה לה עבד ופרה מפורש הגט בטל ופסול וע"כ משום דמשייר לעצמו גם אם אינו רוצה לקצצן. ובאמת רשב"א לעיל גבי ביני שיטה בין תיבה לתיבה כ' דספיקת ר"פ אי הנייר שלי פסול רק משו' אותיו' פורחו' או משום דלאו כרות גיטא הוא ול"ק מדכ' רש"י בהנייר שלו משום דאותיו' פורחו' דנקיט טעם ברור אבל משום כרות גיטא מסופק בו ר"פ. אלא דקשי' איפכא למה לא פשיט ר"פ ממתני' דנותן לה עבד ופרה למה יתן לה דוקא במתנה ולא סגי דמשייר לעצמו ולא יקצוץ וע"כ דלאו כרות גיטא הוא וכ"ש ביני שיטה ובין תיבה דשייך לפסול מה"ט ודוחק לומר ונותן לאו במתנה גמור' אלא לאפוקי שלא יקצוץ דהוי מחוסר קציצה וצ"ע גם הר"ן בשם הרמ"ה נרא' דס"ל בפשיטו' דפסול אם משייר לעצמו כמ"ש ולר"פ מספקא לי' ולא איפשטא ורשב"א כ' פסול אפשר כוונתו מספק דתלי' באיבעי' ר"פ. אבל הר"ן כ' בטל וכ"ז צ"ע:
והנלפע"ד דוודאי כשנותן גט ומשייר לעצמו הגויל אם גדול הרבה מגט עצמו מ"מ לא מקרי ששייר לעצמו כח בגט דגט בפ"ע וקלף המשויר בפני עצמו ומה לו בגט שלה אין לה כלום ומפני שמחוברי' בוודאי לא יופסל ודלא כמ"ש פ"י דאם שיור פוסל גם אוירא דמגלתא פוסל ור"פ מסופק בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דוקא שכחו וחלקו מעורב בין תיבו' ושיטו' שלה אי יופסל משו' דלאו כרות גיטה הוא וביד של עבד וקרן של פרה כיון דמחוברי' יונקי' מהעבד ופרה וגיטה מחובר וטפל למה שהוא שלו והעיקר שלו פשיט' דלאו כרות גיטא הוא שהעיקר שלו והגט על שלו ויד משמש לגוף וקרן פרה ינוק וגדל מפרה ואין לפשוט ספיק' ר"פ מהא דיד של עבד וקרן של פרה כנ"ל וא"ש ג"כ הר"ן והרשב"א דפשיטא דבמשייר לעצמו פסול והוא מוכח ממתני' זהו הנלפע"ד ברור בענין זה:
ובזה מיושב קושי' ס' גט פשוט על הר"ן בשם הרמ"ה ורשב"א דס"ל דצריך לפרש דוקא שנותן לה עבד ופרה מלעיל י"ט ע"ב דשקל ס"ת ואמר הרי גיטך כו' ופסל ר"י מטעמים שונים הא כיון שאמר הא גיטך סתם כל הס"ת לא נתן לה ופסול בלא"ה וע"כ דסתמא כפירושו שנותן לה הכל ולפמ"ש ל"ק הא דכתבו אי לא מפרש פסול משו' דמשייר לעצמו וכ"ז בפרה ועבד דלא מקרי כרות גיטא כיון דשלה מחובר וטפל לשלו ונתון עליו משא"כ בס"ת שכ"א בפני עצמו ויש בס"ת חלק שלה הוא הגט והשאר שלו הגם ששלה הרבה משלו מ"מ כ"א בפני עצמו הוא ולא דמי לפרה ועבד כנ"ל וא"ש עיי':
והנה הרשב"א כ' דמירושלמי נרא' דבסתם ג"כ נותן לה העבד ופרה וירושלמי קאי על מתני' ונותן לה העבד בד"א באמר הא גיטך אבל אמר והשאר לכתובתך קבלה גיטה וכתובתה וכ' הפר"ח סי' קכ"ד דטעמא דאמרי' בסתמא נתן לה הכל מדפסל אם לא יתן לה הכל אנן סהדי כיון שרוצה בגירושין שנותן לה העבד ופרה ולפמ"ש בס"ת וכדומה דלא מפסל הגט ע"י שמשייר לעצמו כ"ע מודי' דל"א מסתמא נותן לה הכל ועיי'. ויש לעיי' לעיל דאמר טעמא דאיכא שיור ומתרץ דאפי' איכא שיור אי אמר אין אי לא לא דאוירא דמגלתא משמע דאי לאו דאוירא דמגלתא לא הוי אמרי' דשלה הוא בסתמא ודלא כירושלמי אלא די"ל דהוי אמרי' דמסתמא נתן לה הכל כדי שלא יופסל הגט אבל הוי אמרי' דנתן לה לכתובתה דבוודאי לא יתן העיקר עם הטפל לגט אלא:
דאנן סהדי שאינו רוצה שיופסל הגט ואמרי' שלכתובה נתן לה ולכן הוצרך לומר דאוירא דמגלתא הוא וטפל לו ואי ל"א מפורש והשאר לכתובה ה"א כולו לגט וא"כ בפרה ועבד דל"ש אוירא דמגלתא רק דמוכרחי' לומר שנתן הכל כדי שלא יופסל הגט מ"מ הי' לנו לומר שלכתובה נתן כדמוכח בגמרא דלולי אוירא דמגלתא ה"א דלכתוב' נתן ולאו מתנה סתם וצ"ע. ולפמ"ש בסמוך י"ל דהכי כוונ' ש"ס דלולי דאוירא דמגלתא הוי אמרי' דמשייר לעצמו ומשו' זה לא יופסל כדי שישייר ודנתן הכל דמשום שיור דקלף חלק לא יופסל כמ"ש לעיל אבל ירושלמי דקאי על מתני' דעבד ופרה דמפסל אי משייר לעצמו שפיר ס"ל דסתמא הכל בכלל כדי שלא למפסל הגט וא"ש עיי' בכ"ז:
יצא זה שמחוסר קציצה כו' צ"ב הלא יוכל לקצוץ אח"כ אחר הנתינה ומוכח דכל שרוצה לחתוך גם שאינו חותך עד אחר הנתינה מקרי מחוסר קציצה וכ"כ בס' ג"פ והוא מביא ראי' ממ"ש תוס' מדלעיל גזיי' לזמן ומבין שיטה ותיבה הא שם אינו קוצץ רק אחר הנתינה וע"כ כהנ"ל:
והנה הרא"ש כ' בשם רש"י דס"ל לחתוך קלף גדול ל"מ מחוסר קציצה והקשה המהרש"א הא רש"י כ' לקמן גבי עציץ דל"ח לשמא יקטו' דמפסיד לעציץ נרא' דס"ל דאם קוטם פסול והניח בצ"ע. ונלפע"ד עפמ"ש הר"ן לקמן בישוב סתיר' רש"י דכ' שמא יקטו' והוי קציצה מן המחובר משמע אבל תליש לא מפסל ותחלה כ' על עציץ דל"ג לשמא יקטום אבל אי קצץ פסול וכ' הר"ן דס"ל בתלוש ל"ח לשמא יקטו'. אבל בעציץ הי' סברא לומר דחיישי' שיקטו' כדי שלא יפסיד זרעי' שלו לכן ס' רש"י דל"ח שלא ירצה להפסיד העציץ עיי' בו. ולפ"ז ס"ל לרש"י לאמת דבתלוש ג"כ קציצה פוסלת. ולפע"ד י"ל דרש"י ס"ל דבר שאינו עומד בעצמותו לקצץ רק שהוא נותן אל דעתו לקצוץ לא מקרי מחוסר דמחוסר ל"ש רק בדבר שעומד לכך ולכן בקלף גדול אם רוצה לקצץ ל"מ מחוסר אלא בעציץ שמשייר לעצמו הזרעי' ואם לא יקצוץ יפסיד זרעיו הדבר עומד שישבר העציץ כדי לשמור זרעי' לכן הי' קציצה פסולה וגם הוי חיישי' לשמא יקטו' כיון שעומד לקטו' כמ"ש הר"ן לכן כ' דל"ש להפסיד ולקלקל העציץ וממילא אינו עומד לכך שוב גם כשקוטם כשר כיון שאינו עומד לכך כנ"ל ועיי':
הנה שיטת רבינו האי דכל שלא הי' דעתו קוד' הכתיבה לחתוך לא מפסל בקציצה שבין כתיבה לנתינה וכ' הר"ן לפ"ז אין ראי' מגזיי' לזמן דדבר מועט אינו פוסל וצ"ע הא שם חיישי' דכותב גט מתחלה כדי לחפו' עלי' א"כ עדיין קשה משם והא ע"כ הראי' משם שאם מחוסר קציצה פסול א"כ יגרשה בג"פ ול"ח דאי על הב"ד כשתבוא לב"ד קאי שיפסלו הגט אולי אח"כ אחר הנתינה נקצץ וע"כ דראי' מהבעל עצמו שלא יגרשה בג"פ ויקלקלה ולפ"ז הראי' קיימת גם לר"ה וצ"ע:
וכתב הר"ן וחי' רמב"ן דבפרה גם כשדעתו שלא לקצוץ וחתך אחר הכתיב' פסול דמתני' סתמא קתני ואין הראי' מוכרח' כ"כ כמובן ונ"ל ראי' מירושלמי דקתני על מתני' דאמר הרי גיטך דאפי' בסתמא נותן לה העבד ופרה וכ' הפר"ח והבאתי לעיל דטעמא דכיון דפסול בלא"ה מסתמא נותן לה הכל ואי כל שלא הי' כוונתו בשע' כתיבה לא מפסל עדיין מנ"ל שנותן לה הכל דלמא בשע' כתיבה הי' רוצה לתת לה כל הפרה או במתנה או בשביל כתובתה ועכשיו בשע' נתינה חזר בו ולכן נותן סתם וסתמא כוונתו רק על הגט הטפל לפרה ומשו' דמפסל הא לא מפסל בכך וע"כ אפי' נותן דעתו לקצוץ בין כתיבה לנתינה פסול כנרא' משיטת תוס' דמביא ראי' מבין שיטה לשיטה או לכהפ"ח בפרה ועבד דדבר חשוב פסול אפי' הי' דעתו בשע' כתיבה שלא לקצוץ כנ"ל וזו ראי' נכונה וברורה:
אקיש יציא' להוי'. בהפלא' ריש קדושין הקשה לר"ח דס"ל לעיל דבעי ש"פ איך ס"ד דמתגרשת בכסף א"כ דמתגרש בספר ל"ל היינו כסף וכה"ג למד הירושלמי דקדושי שטר לא בעי ש"פ דא"כ היינו כסף עיי"ש ולפע"ד י"ל דוודאי ר"ח ידע דיש לפרש ונתן בידה לנתינ' הגט ולאו לשיווי הגט אלא דמקשה מנ"ל דלמא צריך דוקא נתינ' ממון. והא"ש דאי לאו וכ' ה"א דמתגרשת בכסף והוי אמרי' ממילא ע"כ דונתן דספר כריתו' הייני נתינ' הגט ועכשיו דכתיב וכ' ס"ל די"ל דונתן נתינ' ממון. אלא דקשי' לר"ח איך אשה מתקדשת בשטר דמקשי' הוי' ליציא' ואם בגט בעי ש"פ א"כ ה"ה בשטר קדושי' וקשה היינו כסף וכן הקשה אאמ"ו זצ"ל ולכן נ"ל פשוט דצ"ל איך לא ידע ר"ח מתני' מפורשת ועל עלה של זית מוכח דלא בעי ש"פ וצ"ל דידע רק סבור דבעי עכ"פ חזי לצרופי אבל לא א"ה דלא חזי לצרופי כדדחי ר"א לעיל. והא"ש דל"ק קושי' הפלא' וקושי' אאמ"ו ז"ל דש"פ בוודאי לא בעי אבל שיווי מעט דח"ש ס"ל דבעי וא"ש וק"ל:
מתני' אין כותבי' במחובר לקרקע. בראשוני' כתבו הטעם דמחובר פסול דכתיב ונתן צריך שיהי' דבר הניתן מיד ליד ולפ"ז אין כתיבה במחובר פסול משום הכתיבה עצמה אלא כיון דנתינה במחובר פסול ואם קוצצו הוי מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה אבל בירושלמי איתא דמחובר פסול משום דבעי דומי' דספר דעומד בפני עצמו ואינו מחובר ומביאו ברשב"א וכ' הגם דחכמי' דרשו ספר לספיר' דברי' מ"מ דרשי' ג"כ למעט מחובר וכ' הב"ש דלטע' ירושלמי עציץ שאינו נקוב דלא פסק' מיניקתו דכ' תוס' דמשום דמחובר ל"מ קנין משיכה אבל חזק' מהני אבל לירושלמי פסול כיון שהוא מחובר ואינו דומה לספר. והנה תוס' דכ' דמשום דל"מ משיכה מוכח דל"ל דירושלמי וכן הרא"ש כ' משום מיד ליד וכ' נרא' מפי' רש"י במתני' שכ' דאין כותבי' במחובר משו' דכתיב וכ' ונתן כל שאין מחוסר ס"ל דהא דאין כותבי' משים נתינה הוא דפסול במחובר וצ"ל למה נאדו הראשוני' מדרשא דירושלמי ובש"ס דילן לא נמצא נגד זה נ"ל דס"ל לירושלמי דמחוב' פסול משום דצריך ליתן לה דומי' דספר תלוש ה"ה דכתיבה עצמה במחובר פסול משום כתיבה עצמה דכתיב וכ' לה ספר והא כ' על דבר דלאו ספר רק על מחובר ולפ"ז בכותב על עציץ הנקוב ופסקו ממקו' יניקתו אח"כ ונתן לה הגם דמחוסר קציצה לא מקרי כיון שאין ניכר קציצתו כמ"ש הר"ן מ"מ פסול משום דנכתב בפסול שלא הי' ספר בשע' כתיבה לר"א ולר"מ כשחתם. עד שלא פסקו מיניקתו לכל מר כדאית לי'. ולפ"ז קשה מלקמן דכתב על עלה של עציץ דאביי מכשר ומפרש בגמרא דשקל ויהיב נהלי' והיינו אחר שכתב פסקה ממקום יניקתו ולירושלמי לא מהני דהא נכתב ונחתם בפסול וע"כ דש"ס דילן לא ס"ל הך דרשא דירושלמי וליכא פסול בכתיבה במחובר רק משום דצריך קציצה קוד' נתינה והוי מחוסר קציצה ובעציץ דלא מנכר קציצתו כשר ומוכח דש"ס דילן ל"ל דרשא דירושלמי ושפיר השמיטו הראשוני' הך דרשא וכתבו משום דכתב ונתן דבר הניתן מיד ליד כנ"ל ועיי' ומ"ש בסמוך:
ר"י אומר שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש. כ' תוס' לעיל ד' ע"א דאפשר שכתיבתו בתלוש וחתימ' במחובר שחברו והשריש בין כתיבה לחתימ'. ועיי' פ"י מ"ש מענין מוקדם. ורשב"א כאן כ' בבטלו ולא השריש ג"ם פסול והוכיח דחברו לאחר חתימ' כשר דאל"כ למה אמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש אם חברו אחר חתימ' ג"כ פסול דמחוסר קציצה קוד' נתינ' וע"כ דכה"ג כשר ומסי' דבירושלמי הוא איבעי' דלא איפשטא ומ"מ כיון דבש"ס דידן לא נזכר איבע' זו ש"מ דפשיט להו דכשר מדיוקא דמתני' כהנ"ל. ופר"ח צווח ככרוכי' על הרשב"א כיון דירושלמי לא פשיט לי' ממתני' וע"כ דידע דליכא למפשט והא בקי טפי מינן בתירוצי מתני' וכי משום דבש"ס דילן לא סכר האיבעי' ניזול להקל כמה איבעי' בירושלמי דלא הוזכרו בגמרא דידן וכי משו"ה ניזל להקל וצע"ג:
והנלפע"ד לקיי' שיטת הרשב"א וניישב דירושלמי לשיטתו איבעי' שפיר ומספקא בהך דינא דלא נפשט ממתני' ובש"ס דידן לא איבעי' לי' כי נפשט ממתני'. הנה כתבתי בסמוך דלירושלמי דמחובר פסול מדרש ספר דומי' דספר אם כותב בעציץ נקוב פסול לאו משום מחוסר קציצה דאינו ניכר אלא דנפסל בכתיבה וא"כ בפשוט א"ש דאמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש לצ"ל שחברו ואשרוש או דבטלי בלא אשרוש במחובר אלא בעציץ נקוב שפסקו בשעת כתיבה מיניקתו ואח"כ חזרו לאויר הקרקע ויונק כמתחלה ונעשה ברגע מחובר כמתחלה וחתימתו במחובר בפסול וא"ש. והא"ש דלולי שחתם במחובר לא הי' פסול משום מחוסר קציצה בין חתימ' לנתינה דבעציץ מחוסר קציצה אינו פוסל כמ"ש הר"ן ואינו פסול רק משו' חתימה עצמה דנעשה בפסול ושפיר אמר ר"י בדיוק עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא מוכח היכא דכתב וחתם באילן תלוש וחברו בנתינ' עד שנתן אפשר פסול משו' מחוסר קציצה דגט זה מקרי מחוסר קציצה ובזה איבעי' לי' לירושלמי אבל ש"ס דילן דל"ל דרשא דירושלמי כמו שהוכחנו לעיל ואין מחובר נפסל בכתיבה וחתימ' רק משו' מחוסר קציצה וצ"ל ע"כ הא דאמר ר"י עד שתהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש לאפוקי שחבר אילן אחר כתיבה ומשמע דווקא משו' דחותמו בפסול אבל אחר החתימ' אין החבור פוסל ומוכח דבין חתימ' לנתינה לא מפסל וכרשב"א כנ"ל לקיי' שיט' הרשב"א ולהשוות התלמודי' ע"ד נכון בעזה"י:
ור"א דאמר ע"מ כרתי כו' ור"ל אמר חתמו שנינו וכתב תוס' לעיל ריש מכילת' ורשב"א כאן דשמואל ור"י מפרשי' חותמו גמרו מלשון תורה חתימה ניתנה וצ"ל למה אמר ר"א בהאי לישנא ול"א לשון מבורר יותר גמרו נ"ל לפי דאמר ר"א לעיל מודה ר"א במזויף מתוכו גם חתימ' במחובר פסול לר"א כל שנעשה בפסול הוי מזויף מתוכו ואי הוי אמר גומר' לא הוי ע"ח בכלל דנגמר הגט בלא ע"ח וחתימ' העדי' אינו גמר הגט דאפשר בלא"ה ולכן אמר חותמו לכלול ע"ח ג"כ כשיש ע"ח ובדליכא ע"ח תורף נקרא ג"כ חותמו שהוא גומרו ול"א גומרו ואמר חותמו לכלול גם ע"ח כנ"ל ור"ל אמר חותמו שנינו י"ל דל"ל הא דרב אשי דמודה ר"א במזויף מתוכו וקשי' לי' לתני גומרו ולא חותמו ולכן מוקי כר"מ והא"ש להלכתא דפסקי' כר"א לעיל מוקמי' מתני' כר"א שפיר וכבר כתבתי מזה לעיל ריש מכילתין בביאור יותר עיי"ש:
כתבו לתורף ונתנו לה כשר משמע דווקא דיעבד שכבר נתנו כשר אבל לכתחלה לא יתן וכ"ש דלא ישלים התורף אחר שכ' התופס במחובר וכן משמע מרמב"ם אבל הטור כ' כתבו לתופס במחובר תולשו ומשלי' עליו התורף. ס"ל דלכתחלה ישלי' התורף ונותן לה הא דקאמר נתנו לה לאו דווקא כ"כ בספר ג"פ ועיי' בו: