אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף כ.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף כ.

דף יט.

הא בעינן שמו ושמה וש"ע ושם עירה כ' רמב"ן ור"ן דשם עירו ל"ד דאינו מעכב ואת"ל מדרבנן פסול הא אמר למאי ניחוש ומשום שם העיר אין פסול רק מדרבנן וכ' רמב"ן די"א דכיון דלא פסול אלא מדרבנן תו ל"ח דיהיב זוזי לספרא ודחה די"ל דרוצה לקלקלה ויהיב זוזי כדי לגרש בו גירושי דאוריי' וכדי לצערה ועיי' פ"י שמסופק אי רק מדרבנן פסול בלא שמו ושמה והא דאמר למאי ניחוש משום דל"ח דיהיב זוזי לספרא וזה כי"א שכ' רמב"ן ודחהו די"ל כדי לצער' ולעגנה. ומה דמספקא לפ"י אי שמו ושמה מדאורייתא הי' נעלם ממנו מ"ש רמב"ן ור"ן דוודאי דאורייתא הוא לכ"ע דספר לספיר' דברי' ובלא שמו ושמה ליכא ספיר' דברים. עוד כ' רמב"ן די"א כיון דבלא ש"ע מדרבנן פסול ל"ח כלל דכמו כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כן כל דמגרש וכ"ז שאמרו רבנן דאינו גט ליכא גט כלל ומקודשת מדאורייתא ועיי' במהרמשי"ף סוגי' דזמן שנתעורר בסברא זו ומסופק בה ורמב"ן כ' ואינו נכון ולא כ' טעם למה והקשה עוד מה מקשה ש"ס מאי קמ"ל הא טובא קמ"ל כסברא הנ"ל. ולא אבין הא באמת אין כאן שמו ושמה ומדאוריי' פסול ואין לחוש לקדושין כלל אלא דקשה על ר"י דהזכיר גם חסרון שם העיר דמשמע גם משום הא אין לחוש כלל וע"ז חדשו דבאמת מדאוריי' פסול דמגרש אדעתא דרבנן אבל אין לומר דר"י הא קמ"ל דהא בלא"ה פסול מדאוריי' משום חסרון שמו ושמה ואי דקמ"ל זה משום דאמר שם העיר ונוכיח כסברא הנ"ל דבר זה אין לו שייכות למה דאיירי בי' דבלא"ה פסול מדאוריי' וה"ל לאשמעי' חידוש דין זה במי שכותב גט וחסר שם עיר אין לחוש לגירושין כלל. עוד כ' רמב"ן בשם בעלי תוס' דלר"מ דע"ח כרתי ובעי מוכח מתוכו צריך ש"ע מדאוריי' ור"י כר"מ. וצ"ע איך אפשר דר"י כר"מ הא בס"ת לא חתמו עדי' וחי' ר"ן כ' בפשיטות דא"א לומר דכר"מ ס"ל דהא ליכא ע"ח בס"ת. וצ"ע על בע"ת שהביא רמב"ן ואין לומר דהא כתב ידו של בעל ונתן זוזי לסופר שיניחהו:

לכתוב פרשה זו של גירושין גם אם נאמר דכ"י של בעל בלא חתימ' ידו רק שניכר שהוא כ"י כשר עיי' פ"י לעיל ג' ע"ב דוקא בגט יוצא מתח"י בכ"י בעל מדיוצא תח"י נרא' שנתן לה לגירושין אבל ס"ת שכ' פרשת גירושין בכתב ידו בוודאי אין הוכחה שגרשה בס"ת אולי לשם מתנה נתן לה ואין כאן גירושין כלל וע"כ ר"י כר"א ובע"מ ודברי בע"ת צע"ג:

אמר ר"ח גט שכתבו שלא לשמה באנו למחלוק' ר"ח ורבנן עיי' רשב"א דר"ח ס"ל הא דאמרו רבנן אין השם מן המובחר כדמתרץ בירושלמי לדבריו דר' אמר'. ואין מובן מנ"ל לר"ח דרבנן פליגו ולדחוק דלדבריו דר"י אמרו והפשוט כראב"י. ולמעיי' בירושלמי שבת יבין על נכון דבירושלמי מייתי תחלת בריי' דרבנן ור"י הי' מתכווין כו' הרי הוא מוחק ומקיימו בקדושה ר"י אומר מעביר בקולמס ואמרו רבנן אף הוא אינו מן המובחר ומקשה הא מתני' כתב ע"ג כ' אינו כ' והכא ס"ל לרבנן דהוי כתב מדאמרו אינו מן המובחר משמע אבל כתב הוי ומתרץ לדבריו דר"י קאמרו לדידן לא הוי כתב וגם לדידך דהוי כתב אינו מן המובחר. והא"ש דר"ח קשי' לי' ג"כ מתני' דשבת והוכיח דרבנן לדבריו דר"י אמרו ולעצמם ס"ל דלא הוי כתב וסמכו על דאמרו לענין שבת דלא הוי כתב ואמרו לר"י גם לדידי' עכ"פ אינו מן המובחר:

וי"ל עוד לפי לשון שבבריי' דמסכ' סופרי' אמרו לו אף הוא אינו מן המובחר דהכי פרושא דהם אמרו מוחקו ומקיימו בקדושה ור"י אמר מעביר בקולמס ועדיף לי' מלמחוק ולכתוב השם על המחק וע"ז השיבו. אף זה אינו מן המובחר להעביר בקולמס ועדיף להו או דשוה להו למחוק ולכתוב על המחק מלהעביר בקולמוס והשיבו לדבריו לדידן ל"מ כלל להעביר בקולמס וגם לדידך עכ"פ גם זה אינו מן המובחר כמו לכתוב על המחק ועוד י"ל לפמ"ש הש"ך למחוק השם שלא נתקדש מותר כדי לתקנו וכן ס"ל לרבנן למוחקו כדי לתקן ולכותבו בקדושה ור"י ס"ל דאפשר לתקנו בלא מחיק' להעביר בקולמס וממילא אסור למחוק ורבנן אמרו לדידן א"א לתקן בהעברת קולמס ומותר למחוק וגם לדידך גם זה אינו מן המובחר ממילא מותר למחוק כדי לתקנו יפה משא"כ בהעברת קולמס אינו מתקן יפה כנ"ל:

והנה תוס' לעיל י"ו ורשב"א ויתר ראשוני' נדחקו ליישב דראב"י ממתני' דשבת דמתני' דווקא באינו מתקן כלום ובירושלמי דשבת שם כשמקשה רבנן אדרבנן מתרץ עוד דפי' כ' ע"ג כתב שכ' אות על אות ועיי' מפרש שם שני פירושי' שכ' א' למעלה וא' למטה ממנו או שכ' אות בתוך אות עיי"ש ומהתימה רשב"א שהביא כאן הירושלמי דלדבריו קאמרו והעלמו' עין במח"כ מ"ש עוד בירושלמי דא"ש לראב"י וצע"ג:

וחתני כבני י"נ תלמידי הרבני החרוץ מו"ה יעקב ליב כ"ץ ני' אמר לי די"ל לראב"י דס"ל כשמתקן הגט או ס"ת ע"י העברת קולמס לשמה לא מחייב בשב' דס"ל כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"א וכ' מהרי"ט היינו בשמרויחי' אי נאמר דל"מ שלא עבר למפרע וא"כ בוודאי כשכותב גט או ס"ת בשב' גם כשנאמר דפסול לגרש או לקרו' בו מ"מ חייב דלא גרע מכתב רשות או להתלמד בו דחייב אבל בכתב ע"ג כתב שכבר כתב וכתב שני אינו כתב רק מפני שמחדש בו לשמה ומכשיר הס"ת או הגט ואי נימא דל"מ ממילא לא תיקן והוסיף כלום בכתבו שנית ובכה"ג אמרי' ל"מ וא"ש מתני' דשבת אלו דבריו ונכוני' המה ודפח"ח:

הרי שהי' צריך לכתוב השם ונתכווין לכתוב יהוד' כו' בט"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק א' נדחק למה נקיט בכה"ג ולא סתם שלא קדש השם ועיי' בש"ך בנקה"כ ופ"י כ' דאין לומר דרבנן דווקא בנתכוון שכתב יהוד' דאוחק לשם אחר פליגי דל"מ העבר' קולמס דא"כ בגט נמי דווקא בכתב לשם אחר' ור"ח סתמא אמר משמע אפי' בכתב סתם שלא לשמה אלא דל"ש ולרבותא דר"י נקיט אפי' דאנתק לש"א מהני העבר' קולמס ועדיין אינו מיושב כיון דאיכא רבותא לר"י ש"מ דיש סברא לחלק אבל עדיין מנ"ל לר"ח לאפושי פלוגתא דאפי' בלא אנתק דס"ל דל"מ העבר' קולמס. והי' נ"ל דבאמת ר"ח מחלק כהנ"ל לרבנן ומרומז בדבריו דאמר גט שנכתב שלא לשמה ולא אמר גט שלא נכתב לשמה דלא נכתב לשמה היינו שלא התכוון לשמה וגט שכתבו שלא לשמה אלא לשם אחר' וכה"ג מדייק תוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה וכי היכי כו' מלקמן פ' הניזקין אזכר' שבו לא כתבתי לשמן היינו שכ' סתם דאי במכוון שלא לשמה הול"ל כתבתי שלא לשמן עיי"ש ולפ"ז ר"ח דאמר גט שכתב שלא לשמה היינו שהתכוון שלא לשמה אלא לאחרת ובהא ס"ל דרבנן פליגי בהתכוון לכתוב יהוד' דהתכוון לשם אחר כנ"ל וכן רמב"ם וטוש"ע העתיקו לשון ר"ח ממש גט שנכתב שלא לשמה כן י"ל ועיי':

אלא לפמ"ש תוס' לעיל י"ט ע"א דר"ח בשב' דאמר דלא כר"י משו' דס"ל דמתני' סתמא אפי' בגט וס"ת שהעביר קולמס לשמה ולפמ"ש גם לר"ח מתני' לאו בכל גווני דבלא נתכוון לשם אחר או בגט דלא אנתק לשם אחר' מודו רבנן אלא לפמ"ש לעיל בכוונ' תוס' הא דמשמע ממתני' אפי' בהעבר' קולמס לשמה משו' דקתני כתב ע"ג כ' ולא דיו ע"ג דיו משמע שמתקן בכתב שני מידי דעושה מעשה כתב מ"מ לא מחשב כתב כיון שכבר כתיב ולפ"ז א"ש די"ל מתני' נקיט כתב ע"ג כתב בכה"ג דנתכוון לשם אחר דווקא וכמ"ש ועיי': אלא לאמת לא נ"ל כלל לחלק לענין כתב ע"ג כתב אם אנתק לשם אחר או לא דממ"נ אם נחשב העבר' קולמס כתב כיון שמחדש בה דבר ע"י כוונתו לשמה מ"ש אנתק לשם אחר או כתב סתם דסוף כ"ס כתב חדש הוא והתחתון כמאן דליתא וב"י כ' שפיר לדחו' הראי' דבעי לשמה מהא דנתכוון לכתב יהודא די"ל כיון דאנתק לשם אחר גרע טפי וכה"ג בש"ס עירובין י"ג ע"א אבל לענין כ' ע"ג כ' לא נרא' לומר דבאנתק לא מועיל העבר' קולמס ואפי' רבותא לר"י ליכא דמ"ש:

והנלפע"ד בישוב הא דנקיט נתכוון לכתוב יהודא בשנחקור מ"ט דרבנן שאמרו שאין השם מן המובחר ולכ"ע בין לר"ח בין לראב"י כוונתם גם שכשר הוא מ"מ אינו מן המובחר משו' זה אלי ואנוהו אלא לר"ח לדבריו דר"י אמרו ולראב"י ס"ל לרבנן כן וצ"ל למה אינו מן המובחר ובמג"א סי' ל"ב כ' בתוך הדברי' משו' מנומר ס"ל דלרבנן גם שם א' הוא מנומר ולקמן פ' הניזקין מסיק דבכל השמו' גם לר"י פסול דמחזי כמנומר ולפ"ז צ"ל דר"י ורבנן פליגי אי בחד שם ג"כ מחזי כמנומר או הוא דוחק ולכן צ"ל דטעמא דרבנן כיון שכתב שני אינו כתב בעצמותו דמעיקר' דיו והשתא דיו ולא נתחדש בגוף האות מידי אלא דר"י ס"ל דמחשבתו לשמה משוה לי' מעשה וככותב מחדש מה שאין ניכר ונרא' בפועל מעשה חדש ס"ל לרבנן דאין זה מן המובחר שיהי' השם וכתב עד"ז ע"ג כתב אחר אלא שנתוסף דיו לשמה אין זה כבודו של שם כנ"ל:

ויש לי ראי' ברורה לזה ממ"ש הטור ססי' רע"ו דשם שהפריד הדבק א"צ להעביר בקולמס כיון שנכתב בקדושה משמע דאם רוצה מותר רק שא"צ וקשה הא פסקי' כרבנן דר"י ואין השם מן המובחר ואסור להעביר בקולמס והול"ל ואסור להעביר בקולמס אלא ע"כ דטעמא דרבנן כיון שנכתב תחלה שלא בקדושה אין זה כבודו שתהי' כתיבתו בקדושה ע"י הוספ' דיו אבל אם כבר נכתב בקדושה רק שנדבקו האותיו' והפריד' אין איסור להעביר הקולמס דאין בזה גרעון השם ואינו מנומר כנ"ל ועיי':

וי"ל עוד דגם רבנן ס"ל דאין בזה משו' זה אלי ואנוהו כל שהתכוון לכתוב השם רק שלא כתבו בקדושתו כראוי ומעביר בקולמס לשם קדושה כראוי אין בזה משו' זה אלי אלא כשהתכוון לכתוב יהוד' ונוע' ולא הטיל דלת לעשו' אח"כ משם של אדם היינו שרשם האותיו' לשם אדם לעשו' ממנו שם ע"י העבר' קולמס אין זה כבודו של שם ולכן נקיט דווקא הי' נתכוון לכתוב יהוד' בזה אמרו רבנן אין השם מן המובחר כנ"ל:

ולפ"ז לדינא להעביר בקולמס על שם שנכתב לשם השם רק שלא קדשו כראוי לרמב"ם דפסק כר"ח פסול משו' דלא הוי כ' אבל לר"ח דס"ל דספיקא הוא אי כר"ח אי כראב"י ולכאורה בהעברת קולמס על השם ליכא חילוק בין רמב"ם לר"ח דגם לראב"י פסול משו' דאינו מן המובחר ולפמ"ש גם בזה איכא נפקותא דלרמב"ם פסול וודאי משום כ' ע"ג כתב ולר"ח ספק הוא דלראב"י כשר בכה"ג דהוא מן המובחר ודוקא בנתכוון לכתוב יהוד' ס"ל לרבנן דאינו מן המובחר ועיי':

ועשיתי סמוכי' למ"ש מסוגי' דפ' הניזקין דאמר ר"י נהי דהפסיד שכר אזכרו' שכר ס"ת כולו מי הפסיד וכ' רשב"א בשם ר"ח דר"י ס"ל דאפשר להעביר בקולמס כר"י והא דאמר נימא דלא כר"י ג"כ ר"י אמרו עיי' בו. וצ"ע למה ס"ל לר"י כר"י נגד רבנן דרבי' נינהו ובין דס"ל כר"ח ובין דס"ל כראב"י פסול משום שאינו מן המובחר וגם איך מקשה על ר"א נימא דלא כר"י בוודאי כרבנן ס"ל ולמה לא. ולפמ"ש א"ש דר"י ס"ל כראב"י וס"ל דוקא בנתכוון לכתוב יהוד' ס"ל לרבנן דאינו מן המובחר ולכן אמר שכר אזכרו' לא הפסיד דהא שם לא אנתק לשם אחר רק לא התכוון לשמן ור"א אמר כל ס"ת כו' וע"ז אמר כמאן כ' דלא כר"י והא גם רבנן י"ל דמודו בהא ומנ"ל לעשו' פלוגתא רחוק' כ"כ בין רבנן לר"י דרבנן אפי' בכה"ג ס"ל אינו מן המובחר או כוונתו כמאן דלא כר"י וס"ל כר"ח דרבנן פוסלי' משום כ' ע"ג כ' ומתרץ דבהא אפי' ר"י מודה ור"א ג"כ יוכל לסבור כראב"י כנלפע"ד ועיי'. והארכתי בכ"ז בתשובתי סי' קכ"א ושם בארה ביאור רחב יותר לדינא עיי' מג"א סי' ל"ב לענין להשחיר הרצועו' לשמה ע"ג שחור שלא לשמה נ"ל לחלק דוקא בכתב ע"ג כתב שעיקר הכתיבה לרשם האותיו' שיהי' נקראי' וכיון שכתוב ועומד ונקרא מה שמוסיף עוד דין עליו לאו כתיב' היא דכבר כתוב ונקרא וכ"ז כס"ת דכתב כתבו אבל ברצועו' דהוכה שיהי' החיצון שנרא' שחור ואם משחיר שני' לשמה נרא' שחור לשמה לעין הרוא' י"ל לכ"ע מהני והבן:

ודלמא אקנוי אקנו לי' רבנן. הראשוני' נדחקו בלשון ודלמא דאמר הא וודאי כן הוא מדתקנו שהאשה נותנ' שכר הסופר. ונ"ל עפמ"ש הר"ן דאם הסופר קונה הנייר א"צ להקנו' לבעל דזוכה בשבילו במשיכתו אבל כשהנייר של הסופר צריך להקני' לו וי"א והיא שיטת רמב"ן דגם בכה"ג א"צ דאקנו לי' רבנן הכל בעד הדמים בלי משיכה כלל וכ' לדיע' ראשונה הא דאמר דלמא אקנוי אקנו לי' היינו דהרוב הסופר קונה הנייר ואיך אמר יכילנא למפסל. ואומר לפ"ז דהא וודאי פשיטא דאקנו לי' רבנן דמי הסופר דהא תיקנו שההיא תתן דמי הסופר אלא שי"ל דלא תקנו להקנו' לו רק הדמי' אבל לא הנייר ובאופן שהנייר של הסופר צריך להקנו' לו הנייר ובזה הי' רבא מסופק והיינו דאמר דלמא אקנוי אקנו לי' רבנן:

בוודאי רוב גיטין אין פסולי' דדמי' וודאי אקנו לי' ואפשר כל גיטין כשרי' דאקני לי' גם הנייר מסופר והיינו אקנוי אקני לי' שהקנו לו שני דברי' דמי האשה ונייר של הסופר בלא קנין כנ"ל וק"ל:

ודע די"ש לעיי' לשיטות הסוברי' דקנין דרבנן ל"מ לדאוריי' מה מועיל דאקנו לי' רבנן הא מדאוריי' אין הדמים שלו וצ"ע. וי"ל עפמ"ש באבני מלואי' סי' כ"ח ובקצה"ח דהפקר ב"ד וודאי דאוריי' אלא דקנין דידהו לא מועיל מדאוריי' וי"ל דכיון דהפקיעו דמים שלה וכשנותנ' שכר להסופר זוכה בו לבעל מן ההפקר וכשלוחו של הבעל הוא לזכו' לו מן ההפקר כן נ"ל:

אלא לשיטת הרמב"ן וי"א שמביא הר"ן דגם כשנייר של הסופר תיקנו חכמי' להקנו' הנייר לבעל קשה כיון דאין הסופר יוכל לזכו' לו כיון דשלו הוא ואיך ע"י קנין דרבנן יהי' מדאוריי' שלו כיון שאין הבעל זוכה בו. ונ"ל דבאמת הא דבעל אינו זוכה בנייר במעו' דנותן עבורו או במעו' שהיא נותנ' והקנו לו לבעל משום דמעו' אינו קונה רק במשיכה וזו שיטת הר"ן ופר"ח הקשה למה בעי זכי' כיון שנתן המעו' ולק"מ דמעו' אינו קונה ומצאתי שכבר כ"כ בבית מאיר ופשוט ורמב"ן ס"ל דחכמי' הקנו היינו במקו' משיכה וס"ל דמעו' קונה מדאוריי' ומדרבנן צריך משיכה וכיון דתיקנו כאן והקנו לו מדבריה' ממ"נ מגורשת מדין תורה מעו' ומדרבנן הם הקנו לו כנ"ל נכון. ולפ"ז לפוסקי' דבישראל ד"ת משיכה קונה ל"מ תיקנו חכמי' כל בקנין הנייר כל שהוא של הסופר ויש לעיי' עוד לדינא: דלמא נתינ' הגט הוא מדברי תוס' נרא' דס"ל כ"מ דכתיב נתינה לא בעי ש"פ דבכלל סתם נתינה ג"כ פחו' מש"פ אלא במקו' שיש הוכח' דדייק' התורה לומר בלשון נתינה שיהי' נתינה חשוב' כמו ואשר יתן ממנו על זר ז"ז היכא דכתיב סתם נתינה אפי' נתינה דממון גם פחו' מש"פ מקרי נתינה אבל חי' ר"ן כ' שאני נתינ' ממון דאין נתינ' ממון בפחו' מש"פ ולכן האוכל תרומה כל ימיו פחות מש"פ שהיא נתינ' ממון לא מקרי פחו' מש"פ אבל בגט אינו נתינ' ממון אלא נתינ' גט למלתא אתי עכ"ל. וכ"כ חי' רמב"ן נרא' כוונתו כל שמכוון הנתינה לתת ממון זה לזה לא מקרי נתינה פחו' משו"פ אבל בגט המכוון שתקבל גט אין הנתינה רק ספר הכורת ולא שיווי של הנייר לא שייך שאין נתינ' בפחו' מש"פ וכן בנתינ' דם ע"ג מזבח או בוהן אין המכוון נתינ' דבר חשוב להוסיף לכהן או למזבח אלא שכפר' ותקרוב' הקרבן הוא והוא נכון אלא לפ"ז בתרומ' לכהן דכתיב ראשית דגנך תירשך כו' תתן לו דהמכוון שיתן לו לכהן תרומה ויתן משלו לכהן ג"כ יהי' בעי נתינה חשובה והלא חטה א' פוטר' הכרי כמ"ש תוס' וצ"ע לכאורה וראיתי בנב"י חלק ב' חיו"ד סי' ר"א אריכות נפלא והעלה דיש בזה שני מצות מצות הפרשה כדי לפטור הכרי וסגי בחטה א' אבל אינו מקיי' בזה מצות נתינה עד שיתן ש"פ וזו מצוה אחרת של נתינה והעלה מסברתו לחלק בין נתינה לנתינה מכל מקומו' שהביא תוס' וכיוון לסברת ראשוני' שהבאתי היינו בעיקר הסברא שיש לחלק בין העניני' מה שהוא תכלי' הנתינה והנב"י כ' בלשון אחר' והכל עולה בק"א. אלא מ"ש הנב"י דגם בתרומה בעי נתינה חשובה לקיי' מצות נתינה דכתיב ונתן. נלפע"ד די"ל בוודאי אם לא הי' חיוב להפריש תרומה לפטור כריו והי' המצוה להפריש כדי לתת לכהן והי' כתוב בקרא ראשי' דגנך תתן לו הי' במשמעו' לתת לו נתינה חשובה אבל מאחר שיש חיוב להפריש תרומה מן הכרי וחלה מן העיסה ובלא"ה אסור וזה כתוב בתורה במק"א ובספר דברי' כתוב ראשי' דגנך תתן לו היינו מה שהפרשת תתן לו וקאי הקרא על דבר ידוע ובוודאי מי שיש לו פחו' מש"פ דבר מסוי' יאמר עליו לשון נתינה אלא כשיאמר בסתם תן לו או אתן שיש ממנו הרבה ופחו' סתמא כפירושו נתינה חשובה אבל בתרומה וחלה דקאי על המופרש מכריו ועריסתו אמרה תורה ראשית כו' שיש לך תתן לו וכיון לענין הפרשה לפטור הכרי והעיסה פטור בכ"ש ממילא שייך ע"ז שיש לך תן תתן לו ואין להוכיח מזה שיש מצוה להפריש הרבה כנ"ל נכון והבן:

משום דחזי לצרופי יש לעיי' הא גם בא"ה חזי לצרופי דכשישרף ויעשה אפר ואפי' אין באפרו ש"פ מ"מ חזי לצרופי עכ"פ וצ"ל דמשמע אפי' בנקברין שאפרן אסור מ"מ כשר בגט ואין ראי' מעלה של זי' דחזי לצרופי ועוד נרא' בקדושי' דתלי' בשיווי דמי' הקשו תוס' וראשוני' הא ש"פ כשתשרף אבל בגט דכתוב נתינה אי בעי דבר של שיווי צריך שיהי' שוה בעין בשע' נתינה דכתיב ונתן כנ"ל:

כתבו על א"ה כשר צל"ע לפי דס"ל לריטב"א בקדושין פ' האיש מקדש דמקדש בערלה וכ"כ דאינה מקודשת הגם שש"פ בעפרן כשנעשה אפר זוכי' מן ההפקר ולא הוא נתן לה משלו ס"ל דא"ה אינו שלו ואין לו בעלי' וכן ס"ל לכמה ראשוני' וצ"ע איך אפשר לגרש בא"ה הא אינו שלו ובעי' וכתב ונתן על שלו ואפשר לומר דס"ל דווקא על שמו של אחרי' לא יכתוב אבל על של הפקר אין קפידא וכן משמע קצת מב"י סי' ק"כ שכ' דמשמעו' וכ' ונתן כדרך שאדם כותב על שלו וא"כ על של הפקר או על א"ה שאינו של אחרי' דרך אדם לכתוב ועיי' פ"י ועדיין צ"ע. עיי' קצה"ח סימ' ר' סעי' ב' ס"ק ה' שכתב דלרשב"א דאין קנין בא"ה דווקא בגט כשר בא"ה אבל לשטרי מקח דבע"מ מקנה לא עיי"ש:

אלמא הלכתא כוותי' עיי' פ"י שכ' דהכא א"א לפרש כתוס' דאטו משו' דאמר משמי' דרבי אין הלכתא כוותי' דיחידאי הוא כיון שלא נמצא חולק עליו וי"ל עפ"מ שהעיר הר"ן דבר שצריך ביעור למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי הוי כעפר ואין כשר לגרש בו וצ"ל דרבי דאמר סתם כתבו על א"ה כשר משמע בכל א"ה ל"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי וי"ל דלכן כשאמר משמי' דיחיד לא קלסוהו דסברו דלכן אמר משמי' דיחיד דס"ל דאין הלכתא כוותי' ומטעמא דפסקי' כל העומד לשרוף כשרוף ובא"ה דעומד לשרוף פסול וכשאמר משמי' דרבי' קלסוהו או דהלכתא דלאו כשרוף דמי או דס"ל גם למ"ד כשרוף מ"מ כשר לגרש וק"ל:

והנה הר"ן כ' דמשמע בכל א"ה דגט דלא בעי שיעור ולא שייך כתותי מכתת שיעורי אבל דבר שצריך ביעור למ"ד כשרוף דמי פסול ועיי' פר"ח שכ' דכוונתו דכל דבעי שיעור גם לרבנן דר"ש דל"ל כשרוף דמי מ"מ עכ"פ כתותי מכתת שיעורי' ולכן פשוט בכ"מ דלולב של ע"ז של ישראל ושופר וסנדל של חליצה דבעי שיעור לכ"ע מכתת שעורו אבל לר"ש דכשרוף דמי הוי כעפר ממש ופסול לגרש אף דלא בעי שיעור ע"כ. וצ"ל מנ"ל לר"ן לומר דבר חידוש זה דלמ"ד כשרוף הוי כעפר ממש נ"ל ראי' מש"ס ס"פ כיסוי הדם דקאמר ר"א התם בעי שעורא כתותי מכתת אבל הכא כל כמה דמכתת עדיף טפי צ"ל אריכי' סיומא דמלתא אבל הכא כ"כ דמכתת לא הי' צ"ל אלא אבל הכא לא בעי שעורא וצ"ע. והא"ש ע"פ דברי הר"ן הנ"ל דר"א אמר תרתי דכל דבע' שיעור כתותי מכתת שעור' ואפי' לרבנן דר"ש אבל בכיסוי לא בעי שיעור ותינח לרבנן אבל לר"ש דכשרוף דמי לא יצא ולכן אמר אבל הכא כ"כ דמכתת עדיף ואפי' לר"ש יצא ולפ"ז בגט דבעי חיבור וגוש לר"ש פסול דכשרוף וכתות הוא כנ"ל ראי' ברורה. ויש קצת ראי' דהלכה כר"ש מדמסיק ר"א להכשיר לכסו' בעפר עהנ"ד אפי' לר"ש ש"מ דהלכתא כר"ש ועיי'. אלא דצ"ע מ"ש הר"ן בכל א"ה כשר משו' דלא בעי שיעור אבל בדבר שצריך ביעור כו' וקשה מה בכל א"ה דמכתת שעורי הא בדבר דלא צריך ביעור גם כתותי ל"ש וכן הקשה בגט פשוט ונרא' דר"ן ס"ל כל א"ה כתותי שיעורי דחשוב כעפר' ולא שייך בו שיעור וכן ס"ל לרשב"א סוכה גבי אתרוג של ערלה דכל א"ה כתותי מכתת עיי"ש ועיי' תוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי דכתב כיון שאסור בהנא' הוי כעפר' דארע' וכתותי מכתת שעור' הגם דתוס' קאי על לולב של ע"ז מ"מ מלשון תוס' שכ' כיון שאסור בהנא' ולא כ' כיון שצריך שריפה נרא' דס"ל כל שאסור בהנא' לא חשיב וכתותי שעורי' אלא שר"ן מוסיף כל שצריך ביעור תלי' בעומד לשרוף כשרוף דמי וגם דבר דלא בעי שיעורי לא יכשר לשום דבר וצריך עוד לעיי' בעניני' אלו. ועיי' תשוב' שער אפרי' סי' א':

והנה תוס' כ' לקמן דודאי אסור לכתוב גט על א"ה ומ"מ כשר והרמב"ם וטור כתבו דכותבי' גט על א"ה וכ' ב"ח דחולקי' על תוס' דלא מקרי הנא' דבריו אין מובני' ותפס עליו בח"מ וכ' כי כוונ' הרמב"ם מצד הגט כשר לכתחלה אבל אסור לכתוב משו' שנהנה מא"ה והוא דוחק למה נקטו בלשון כותבי' במקו' שיש איסור ונתנו מקו' לטעות ובש"ע כתב לשון דיעבד: ובאמת צל"ע למה יהי' הגט כשר לפי המבואר בר"ה כ"ח למ"ד מצות להמ' נתנו אם תקע לא יצא וכ' רמב"ן בחי' יבמות ק"ג ע"ב דאם לא יצא לא נהנה לכן אמרי' דלא יצא שלא יעבור וא"כ כאן כשכותב גט על א"ה ומגרש אשה רעה מתוך ביתו נהנה בשע' גירושין נימא דלא מהני ולא נהנה למפרע וצל"ע ולכן נ"ל דווקא כשמגרש מפני שמצא בה ערות דבר דמצוה לגרשה מצוה לאו' להנו' ניתנו ולכן מהני אבל כשמגרש מפני ששנא' או שניה' רוצי' בגירושין גם דיעבד ל"מ וצ"ל למ"ד בר"ה כ"ח מצות להנו' ניתנו מה יענה להא דרבי דמגרש בא"ה כשר י"ל ס"ל תנאי היא כבש"ס עירובין ל"א עיי"ש והנה מבואר בר"ה דלכתחלה לא יתקע בשופר של עולה וכן בשל ע"ז וכ' רמב"ן ביבמו' שם או משו' דמאוס למצוה או משו' דמחזי כנהנה ונ"ל לטעם משו' דמאיס לא אסור אלא בשל ע"ז או בשל עולה מחומרא דהקדש אבל לגרש בא"ה דלאו ע"ז מותר לכתחלה ואפי' בשל ע"ז ג"כ אפשר דמותר דל"ש מאיס לענין גירושין כמובן אבל לנוע' דמחזי כנהנה גם בגירושין אסור לכתחלה ומעתה אומר אני דרמב"ם נקיט לכתחלה היינו במצוה לגרש דכשאין מצוה לגרש אפי' בדיעבד פסול משו' א"ה וכל הדין דמגרש בא"ה כשליכא איסור משו' הנא' כגון כשמצוה לגרש ורוב גירושין כן הוא דהא כ' הרמב"ם דלא יגרש אלא משו' ע"ד הגם דפסקי' כב"ה ועיי' ריש הלכ' גיטין בטוש"ע וס"ל כשמגרש למצוה ליכא איסור אפי' לכתחלה ושאני בשופר של ע"ז משו' מיאוס' וכן ס"ל לטור וש"ע נקיט דיעבד דס"ל משו' דמחזי כנהנה וגם בגירושין אסור לכתחלה כנלפע"ד ביאור הענין והשיטות ועיי' היטיב:

אלא מתוס' נרא' לקמן דס"ל מדאוריי' אסור להנות דהא כ' אפי' כתוב' קעקע בלא דיו דאוריי' מ"מ כשר דהא כשר בא"ה דג"כ עושה איסור שנהנה נרא' דס"ל דמגרש בא"ה אסור מדאוריי' משו' הנא' וע"כ שלא במקו' מצוה להלכתא או למ"ד להנות ניתנו במקו' מצוה אפי' וקשה:

לי למה יהי' כשר מ"ש מתוקע בשופ' של עולה למ"ד דלהנ' ניתנו דלא יצא בדיעבד וצ"ע:

וי"ל דתוס' ס"ל דווקא במצוה לא יצא משו' מהב"ע ור"י כמ"ד מהב"ע לא יצא ואפי' למ"ד מהב"ע יצא דווקא כשעביר' אינה באה מכח המצוה אבל בתקע בש"ש עולה דהעביר' באה ע"י המצוה ואם לא יצא ידי מצוה לא עבר לכ"ע לא יצא כעין סבר' רמב"ן אבל דווקא במצוה ולא בדבר רשות כן י"ל. שוב ראיתי בטורי אבן בר"ה שם שכ' ג"כ דמשו' מהב"ע לא יצא ומשו' שהעביר' באה ע"י המצוה וכמ"ש ועיי':

אבל לא בכתב שע"ג כיפי ואנדוכתרא. פי' רש"י לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשי' תחובו' משמע שאם הי' מרוקמי' מעשה אריגה וקבועי' בבגד הי' כשר ועיי' ב"י א"ע בסי' קכ"ה ובש"ע ועיי' פר"ח ס"ק מ"ג שהוכיח מרש"י דהוי כתב. ועיי' מג"א סי' ש"מ ס"ק ב' ועיי' מחצי' השקל שם שדבריו נכוני' מאוד בכוונת מג"א. ועיי' בט"ז יו"ד סי' רע"א ובאו"ח סי' מ"ה דרקימ' פסוקי' יש בהם משו' קדושה אף דכתב ע"ג אנדוכתרי לא הוי כתב. ויש לעיי' קביעו' אותיו' בדפוס אי הוי כתיבה בשב' ונרא' לכאורה דאינו כתב דדומי' דמשכן בעינן וכתיבה ורשימה דדהו בקביעו' האותיו' על הקרשי' אבל לא כה"ג ועוד שהאותיו' כמו' שהם אינם נקראי' כסדר אלא מהופך ולא נקרא כתיבה בוודאי ומ"מ נ"ל שאסור משום עושה דבר וגומר' ומשום מכה בפטיש ויש להאריך:

אמר לי' מיחרץ חריץ. בטור סי' קכ"ה כ' דחק תיבו אינו כ' וחותם ושוקע ג"כ אינו כתב נרא' דאשמעי' בחותם דלא הוי כתב לאפוקי האיבעי' דלא נימא כנופי מכנף והרמב"ם לא הזכיר כלל מזה ותמה אני למה לא אשמעי' חידוש דין זה ובהלכ' כלי מקדש פ"ו הלכה ב' ס"ל דהי' מכה בקורנס מאחוריו והראב"ד חולק בדפוס הי' עושה ובכ"מ כ' דרמב"ם ס"ל דאין זה פתוחי חותם דכתיב ויכתבו עליו נראה דס"ל לרמב"ם דמה שנעשה בחותם ודפוס אינו כתב ועיי' אריכת פר"ח בזה ומשו"ה נמי נרא' דלא הזכיר לענין גט דשקוע בחותם ל"מ בגט דמחרץ חריץ דס"ל אפי' בולט לא מקרי כתב וטעמו נרא' כיון דס"ל דוקא כשעושה מעשה כתיבה בשירטוט האותי' כ"א בפ"ע במע"י מקרי כתב ולא בדפוס שהחות כבר עשוי ועומד ונעשה בפ"א ע"י הכא' הקורנס על הדפוס ואינו מחדש מידי בעשי' האות אלא שמכהו ודוחקו על קלף או נייר זה בכה"ג לא מקרי כתיבה וא"כ כל דפוס שלנו לא מקרי כתיבה. וראיתי אחרי רואי מ"ש בספר בני יונה להלכ' ס"ת בסי' רע"א בפלפל הארוך דדפוס שלנו לא מקרי כתב וחולק על גדולי המורי' שלפניו עיי"ש וטעמו משום שאין עושה מעשה בגוף האות אלא מעשה קוף בעלמא. ונרא' לי' ראי' לדבריו מהרמב"ם הלכ' כלי מקדש ומרמב"ם הלכ' גירושין שלא הזכיר כלל מחותם ודפוס ש"מ דס"ל דגם ע"י חק יריכו' לא מקרי כתיב' ומינה דהראב"ד חולק עליו וכן הטור סי' קכ"ה שכ' למעוטי חותם כל ששקוע נראה אבל בולט הוי כתב כשדחקו מאיבראי ועיי'. אלא דצע"ג על הרמב"ם דהרי מסוגי' דהכא מוכח דכה"ג מקרי כתב דהא איבעי' להו רושמא מיחרץ חריץ כו' וכ' רש"י נ"מ לענין גט ומשום ציץ לא רצה לומר דהלכתא למשיחא ופשיט לי' מציץ ודחי מאיבראי משמע ומוכח מתוכו דאי כנופי מכנף הוי כשר לגט וא"כ אם רושם בולט כשר לגט וכן מעשה הציץ כך הי' ועיי' פר"ח שכ' דסוגי' קצת משמע כראב"ד מדמתרץ כדינרי זהב כו' משמע שהי' ע"י דפוס ודחי די"ל דדומה לדינר זהב שהי' בולט אבל נעשה ע"י קורנס אבל צ"ע מ"ש מאיבעי' הש"ס נרא' דפשיטא לי' דהוי כתב ופר"ח באמ' ס"ל דדפוס הוא כתב אלא דמעשה ציץ לא כך הי' אבל לפמ"ש מוכח מרמב"ם דס"ל דלא הוי כתב צ"ע ודלא כבני יונה שכ' לעצמו מסברא דלא מקרי כתב ודוחק לחלק בין שוקע האות ומכה על הטס ובולט פני' חדשו' בא לכאן על הדפוס הא שוקע ועכשיו בולט זה מקרי כתב אבל בחתם בולט ומכה מאיבראי ובולט מצד אחר ס"ל לרמב"ם שאין מקרי כתב כיון שלא נעשה דבר חדש והאות הי' תחלה כמו שהוא עתה. ויותר י"ל דס"ל לרמב"ם מתוך ראיו' שמביא בני יונה דפוס לא הוי כתב ודלא כסוגי' דהכא. ועכ"פ יש לנו שיטו' במעשה הדפוס שלנו לרמב"ם אינו כתיב' ולראב"ד וטור מקרי כתיב' ועיי' בכ"ז:

ע"ב. אמר לי' נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה וכ' רשב"א דהוי כאומר התקבלי גיטך ותמחול לי כתובתך וכ' הט"ז ונ"ל לפ"ז דוקא במגרש מרצונה אבל בע"כ לא, כוונתו אבל בע"כ לא אינה צריכה לקיים רצונו למחול כתובתה אם אינו רוצה לא יגרש אבל בוודאי הגט קיים מ"מ כיון שלא התנה כדיני תנאי' אין הגט בטל אפי' לא תמחול וגם אין עול בידה מי יכריח' למחול כתיבתה ופשוט. אלא דצריך להבין א"כ מה מקשה מבריי' טעמא דאיכא שיור י"ל דאיירי בגט בע"כ דלא קבלה כתובתה רק באמר והשאיר. ונ"ל דבה"א עד דלא אסיק דקמ"ל דאמרי' אוירי' דמגלתא הוא מה קמ"ל בריי' דקבלה גיטה וכתובתה צ"ל דקמ"ל דוקא דאיכא שיור אבל בליכא שיור לא לאפוקי דר"נ והשתא אי בע"כ איירי פשיטא דלא קבלה כתובתה שאינו יוכל לכופ' שתמחול כתובתה וע"כ דאיירי ברצון וקמ"ל דל"א מפרשי' דבריו ותמחול כתובתך אלא התקבלי מיד כתובתך כאיבעי' דרבא כנ"ל והוא פשוט. עיי' הפלא' בק"א סי' כ"ח סעי' ב':

ולפי דברי רשב"א באמר בפירוש והתפרעי כתובתך לא מהני וכ"כ בג"פ אלא הטור כ' והתפרעי בו כתובתך נתקבלה גיטה כו'. ומ"ש הט"ז ופר"ח דשניה' באי' בב"א קשה להסביר. והנלפע"ד דמפרשי' כוונתו שאמר התקבלי גיטך אלא דלקבלת הגט יוכל להתנו' ע"מ להחזיר לו אח"כ ומהני ואם הי' מתנה כך בדיני תנאי' ת"כ ותנאי קוד' למעשה הי' מהני התנאי לבטל המעשה אם לא תחזור לו אח"כ וכשמגרש בע"כ היא לא תקיי' התנאי ובטל הגט ממילא אבל כשלא התנה דיני תנאי' א"א שיהי' הגט בטל אבל מ"מ מחויב' היא להחזיר לו כמו שהתנה דאם לאו גזל הוא בידה וכ"כ באבני מלואי' סי' כ"ח ובקצה"ח ומפורש ברשב"א ומוכח מסוגי' דיבמות גבי חליצה מוטע' עיי"ש וא"כ אנו מפרשי' דבריו התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך כוונתו שתקבל הטס עבור הגט אבל לא לעולם אלא שצריכה להחזיר לו אח"כ ומחויב' להחזיר הגם כשאינה מחזיר' לא נתבטל מעשה הגט אבל גזל הוא בידה של בעלה ואמר שתחזיק בו עבור כתובתה וזה מהני ונתקבלה גיטה וכתובתה ואפי' מגרש בע"כ כיון שהגט קיי' לעולם בע"כ וגם הטס בידה אח"ז משל בעל ומתפרע' בו כתובתה בע"כ שלה כפורע לבע"ח בע"כ וא"ש מ"ש הטור אפי' באומר והתפרעי כתובתך כנ"ל נכון מאוד:

בעי ר"פ בין שיטה לשיטה מהו תיקו. הרי"ף והרמב"ם לא כתבו איבעי' זו וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' לפמ"ש הרשב"א דהאיבעי' דיהי' פסול משום דלאו כרו' גיטא הוא והרמב"ם כ' בהנייר שלו משו' דלאו כריתות הוא תו לא צריך לכתוב הא דר"פ ביני שיטה והא דפשיטא לרמב"ם דמשום לאו כריתות פסול דקיי"ל לעיל ט' בסוגי' דפלגינן דבעי כרות גיטא וכן פסק הרי"ף אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י:

ותיפוק לי' דספר א' אמר רחמנא תוס' הוכיח מדמקשה על ר"פ בפשיטא מוכח דגם לרבנן קפידא בספר א' דגם ספר א' במשמע ומשו"ה הקשה מסתם מתני' לקמן והעלה דשני דפי' בגליון א' כשר והא דסוטה בשני גליונות ורש"י בסוטה פי' שני דפי' בג"א וקשה קושי' תוס' ועיי' תוס' סוטה ותוס' מנחות ואפשר י"ל שיטת רש"י דס"ל דמתני' לקמן כרבנן ולדדהו דדרשו ספר לספיר' דברי' לא ממעטי' שני' וג' ספרי' ובסוטה נדרש בספר לאפוקי ג' וב' ספרי' דלא נדרש לס"ד והא דמקשה הכא בפשיטו' ותיפוק לי' י"ל כיון דר"פ הא איבעי' לי' בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכ' רשב"א דמבין תיבה ל"ק ותיפוק לי' אלא מבין שיטה לשיטה וא"כ מה לו לר"פ להכניס עצמו באיבעי' דילי' בפלוגתא דריה"ג ורבנן דלריה"ג בעי ספר א' ובלא"ו בין שיטה לשיטה פסול ולא הו"ל לספק רק בין תיבה לתיבה לכ"ע וממילא לרבנן בין שיטה לשיטה ומ"ש אלא משמע דגם בין שיטה לשיטה הספק לכ"ע והיינו דמקשה ותיפוק לי' ומתרץ ל"צ דמעורה ולכ"ע יש מקו' ספק גם בין שיטה לשיטה כן י"ל:

והא כתב שיוכל להזדייף הוא. עיי' הפלא' קדושי' כו' ובנ"ב תנינא חלק א"ע סי' קל"ה:

ת"ש דאמר ר"ל הגודר' אין להם חזקה. קושי' תוס' מבואר' בתרתי למה לא הביא ממתני' וגם ר"ל מה יאמר ומה יוסיף מה שלא מבואר במתני' ותי' תוס' דחוק ועיי' פ"י תי' נכון וצריך ביאור קצת דבעבד ה"א גם דוודאי ל"ח מדנפשי' עייל מ"מ משו' רעותא דל"ל שטר מוכרחי' אנו לומר דמנפשי' עייל גם דל"ש אבל בשאר מטלטלין כל שאין עשוי' להשאיל ולהשכיר וליכא רעותא דשטר איכא חזק' וה"ה בגודר' כיון דליכא רעותא דשטר ל"א מנפשי' עייל. ולפע"ד נרא' ליישב דיש לחקור באיבעי' דרמב"ח אי כשהבעל עומד לפנינו וטוען שלא גירש ומנפשי' עייל אבל כשאין הבעל עומד וטוען פשיטא לי' דל"א דלמא מנפשי' עייל או דמספקא לי' גם בליכא טענה אנן חיישי' וכה"ג מצינו בהרבה דברים דאנן לא טענינן רק כשטוען ועיי' תוס' ריש מכילתן לענין מזויף ושיטת ר"א בין טוען ללא טוען ועיי' ש"ך ח"מ סי' קצ"ז ונרא' מסתימ' רמב"ח דל"א והבעל טוען אלא מי אמרי' אקנוי אקני או מנפשו עייל ואפי' באין הבעל לפנינו. וצ"ב איך פשיט מדר"ל דלמא דווקא כשעומד וטוען או טענינן ליתומי' כל שהאב יוכל לטעון או אפשר אפי' ליתומי' לא טענינן דלא שכיח דמנפשי' עייל אלא מדאמר ר"ל סתם אין להם חזקה משמע אפי' בלי טענה כלל ועוד י"ל דקשה הא כבר מוכח ממתני' כן דקתני עבד עד ג' שנים מיום אל יום ומאי קמ"ל ר"ל וע"כ דממתני' לא מוכח דאין חזקה בלי טענה דהא ל"ק במתני' אין לו חזקה אלא העבדים חזקתן ג' שני' מיום אל יום ובית השלחי' ל"צ מיום אל יום ומזה הוכיח תוס' דלאלתר ליכא חזק' לעבד י"ל דווקא כשהאדון טוען מנפשי' עייל ואמרו מתני' היכי דאין לו חזק' לאלתר רק בשני' תלי' חזק' דילי' ג' שני' ודווקא מיום אל יום אבל היכי דליכא טענה אולי לאלתר איכא חזק' ובא ר"ל והוסיף גודר' אין להם חזק' שולל החזק' לגמרי בלי שום טענה של בעליו והא"ש דמייתי מהא דר"ל דאפי' בלי טענה ליכא חזק' וכן בגט אנן חיישי' דשכיחי מנפשי' עייל אבל ממתני' ליכא ראי' כנ"ל ועיי':

והנה הרמב"ם פ"ד מגירושין הלכה ד' כ' הי' הגט חקיק ע"י של עבד כו' והי' העדי' חקוקי' על ידה ה"ז מגורשת אעפ"י דליכא ע"מ ואפי' הי' מוחזקי' בעבד שהוא שלו כו' והיא אומר' בעדי' נמסר לי כו' וס"ל להה"מ בכוונ' הרמב"ם דמ"ש תחלה הי' הגט חקוק היינו בשהיו מוחזקי': שהוא שלה וגט כתוב ע"י ואיכא ע"ח מגורשת אבל במוחזקי' שהוא שלו ספק מגורשת דלמא מנפשי' עייל וכן כ' הטור בשם הרמ"ה ולפע"ד כד דייקי' שפיר בלשון הרמב"ם נראה שאין זה שיטתו דתחלה כ' דאיכא ע"ח ואח"כ בשלו לא כ' ולא הזכיר כלל מע"ח רק שהיא אומר' שנמסר בע"מ גם מ"ש ואפי' הי' מוחזקי' שהוא שלו משמע דיותר ראוי להכשיר בשהוא שלו משלא הי' מוחזקי' שהוא שלו ולפי מ"ש הה"מ בשיטת הרמב"ם נהפוך הוא בשלה מכשירי' ובשלו איכא ספק. ולכן נלפע"ד דהרמב"ם ס"ל כל היכי דחתם עדי' עה"ג לא מספקי' כלל דלמא מנפשי' עייל דכל שכ' גט על העבד וחתם עדי' והוא גט גמור משמר העבד שלא יצא ויבוא מעצמו כרצונו ולא יעייל מנפשי' למקו' אשה דאז איכא גט גמור בידה ומשמרו היטיב או שאינו חותם עדי' עד דגמר בדעתי למוסרו וקוד' המסירה חותם אבל כשליכא ע"ח רק היא טוענ' שמסר לה בע"מ ובכ"מ כשגט יוצא מתח"י בלי ע"ח פשיטא שאינה נאמנ' דלמא כתבה היא הגט ולא חציף לזיופי לא שייך רק בחתימ' עדי' ואינה נאמנ' רק כשתביא ע"מ ובעבד שלה כה"ג בוודאי ג"כ אינה נאמנ' אבל ספיק' רמב"ח בהיו מוחזקי' שהוא שלו ועכשיו יוצא מתח"י אי נימא שנאמנ' דאל"ה מהיכן בא לידה וגט כתוב על ידו וע"כ מידו לשם גירושין או דילמא מנפשי' עייל וצ"ל דהי' ידוע שגט כתוב על ידו כ"ז שהי' ביד הבעל דאל"ה לו יהי' שיש לה חזק' בגוף העבד דל"א מנפשי' עייל מ"מ חיישי' שהיא כתב' גט על ידו אחר שנתן או מסר לה וע"כ שהי' מוחזקי' בעבר וגט כתוב על ידו כ"ז שהי' בידו ראינו גט כתוב ע"י ובהכי מסופק רמב"ח אבל כשיש ע"ח חתומי' על ידו ס"ל דליכא ספק דל"א מנפשי' עייל. ויש ראי' קצת מדאמר רמב"ח הי' מוחזקי' בעבד שהוא שלו וגט כתוב ע"י ויוצא מתח"י מדלא אמר שהי' מוחזקי' כו' ויוצא מתחת ידה וגט כתוב עליו נרא' דווקא צריך שיהי' מוחזקי' בשלו וגט כתוב על ידו אז כשהי' שלו דאל"ה פשיטא דליכא הוכח' שהוא כתב גט עליו דלמא היא כתבה כמ"ש ואז האיבעי' גם כשיש ע"ח עליו הי' מקו' ספק גם כשלא הי' נרא' גט כתוב עליו בעוד שהי' בידו מ"מ כיון שיש ע"ח דלא חציפי לזייף ממילא יודעי' שהוא כ' וחתם הגט וע"כ באיכא ע"ח לא נסתפק כלל דוודאי לא מנפשי' עייל רק בליכא ע"ח ובכה"ג דווקא בשראינו בעוד מוחזקי' שהוא שלו נראה שגט כתוב עליו. ומעתה א"ש סידור ולשון הרמב"ם דתחלה כי הי' גט כתוב על יד עבד ועדי' חקוקי' כו' איירי בין בשלו שהי' מוחזקי' שהוא שלו או שלה לא מבעי' שהי' מוחזקי' שלו ועכשיו יוצא מתחת ידה בע"ח בוודאי ממנו בא לה בתור' גירושין ואפי' שהי' מוחזקי' שהי' שלה מ"מ אקנוי' אקני' לי' כדלקמן גבי טבלא וכ"ז כשיש ע"ח. ושוב כ' ואפי' הי' מוחזקי' שהוא שלו וגם חקוק דליכא ע"ח והיא אומר' שהי' ע"מ לא מבעי' כשהי' שלה בוודאי ליכא גט כלל דלמא היא כתבה הגט אלא אפי' שהי' שלו והי' גט כתוב עליו כשעוד שלו מ"מ ספק הוא דלמא מנפשי' עייל כנ"ל נכון בשיטת רמב"ם ועיי':

אבל הטור כ' בשהי' מוחזקי' בשלו ואיכא ע"ח איכא ספק גירושין חולק על הרמב"ם וס"ל דאפי' באיכא ע"ח מ"מ יש לחוש מדנפשי' עייל וש"ע ג"כ נרא' דס"ל דשיטת רמב"ם ורמ"ה וטור עולי' בקנה א' ולפע"ד נרא' מוכח מתוכו של הרמב"ם כמ"ש וכן נרא' שיטת הרא"ש שכ' דהיא אומרת שמסר לה בפני ע"מ ואין ע"מ לפנינו מדכ' שהיא אומר' שמסר לה בפני ע"מ ואי באיכא ע"ח לא צריכא לומר שמסר לה בפני ע"מ בכ"מ דאיכא ע"ח אמרי' שמסר בפני ע"מ כדינו וע"כ כמ"ש דס"ל דאיירי דווקא בלא ע"ח ועיי': והנה הרמב"ם והרמ"ה שבטור כתבו דספק מגורשת דלמא מנפשי' עייל ספק הוא והג"א ס"ל דוודאי אינה מגורשת וצ"ל למה וודאי אינה מגורשת דלמא הוא מסר לה וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' עפמ"ש הר"ן פ' המגרש דלר"א דע"מ כרתי הא דסגי בע"ח לחוד משו' כל שאנו רואי' הגט יוצא מתח"י כולנו ע"מ ואנן סהדי דבא מידו לידה וכ"ז בכל גט דמנין בא לידה בע"ח אם לא מידו בתורת גירושין אבל כאן דאיכא ספק דלמא מנפשי' עייל גם דקמי שמיא גלי' דמסר לה בתור' גירושין מ"מ לדידן ספיקא הוא שוב הוי מסירה בלא ע"מ ול"מ מידי לר"א אלו דבריו זצ"ל דברים מתוקי' ונכונים וש"י זכותו יגן עלי. והנה באמת צ"ב למה היא ספק נוקמי בחזק' א"א ועיי' ב"י ופרישה ובפניו י"ל משו' דאינה מעיז' הגם שגט מסייע' י"ל ספק מ"מ איכא אבל בשלא בפניו קשה ואפשר משו' דשווי' נפשה וקשה ועיי' ב"ש סי' קנ"ב ס"ק י"ב:

ועיי' ב"ש שהקשה בהי' מוחזקי' שהוא שלה וע"כ הקנתה לו שוב י"ל אולי מנפשי' עייל דמ"ש מהי' מוחזקי' שהוא שלו עיי' בס' בית מאיר שטרח ליישב קושי' זו ולבסוף לא עלתה בידו. ולפע"ד י"ל עפמ"ש לעיל בשיטת רמב"ם דהיכא דאיכא ע"ח ל"ח דמנפשי' עייל דבוודאי הוא משמרו אח"כ בשמירה יתיר' או שאינו חותם עד שמוסר לידה ורמ"ה וטור ל"ל זה דמ"מ חיישי' שמא מנפשי' עייל דאולי לא עלה על דעתו דמנפשו יעייל שמה אבל בהי' שלה והיא נתנה לו לכתוב עליו גט לגרש אותה מה תאמר דלמא אחר כתבו נתחרט ומנפשי' עייל או שהחזירו לה כיון שנתחרט בהא וודאי כ"ע מודי' כיון שיודע שהוא שלה אינו חותם עדי' אלא סמוך למסיר' ממש כיון שאם לא יגרשה והוא חוזר אצלה שהוא שלה ויהי' לה גט ממנו כתוב וחתו' באין אפשר לטעון נגדו כלום כנ"ל נכון וברור:

וכתב ב"ש בשם ב"ח דכשבעל מודה שנתן לה לגירושין מגורשת וודאי והקשה בבני אהובה למה יהי' נאמן הא בעל שאמר גרשתי אינו נאמן מכ"ש למפרע לכ"ע אינו נאמן וכ' דאפשר הא דחיישי' מנפשי' עייל הוא משו' חזק' א"א וכיון שמכאן ולהבא נאמן שוב ליכא חזק' א"א ונאמן למפרע כמ"ש תוס' לעיל י"ז בסוגי' דזמן. ולי נרא' דכיון דכשמכחיש איכא רק ספק אולי מנפשי' עייל לכן כשהוא אומר שגרשה ולא מנפשי' עייל נאמן דחזק' א"א כבר אתרע כיון שהוא בידה ומחשש שמא מנפשי' עייל נאמן הבעל ועוד י"ל כיון שגט מסייעו נאמן ול"א בעל אינו נאמן רק בשליכא גט לפנינו וכ"כ ת"ח ב"מ י"ח גבי בזמן שבעל מודה ותוס' שם לא ס"ל כן מ"מ י"ל היכא דאיכא ספק בלא"ה וגט מסייעו גם תוס' מודה כנ"ל ועיי':

אתתא לא ידע' לאקנוי' כ' רש"י לא גמר' ומקניי' דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה משמע אפי' אומרי' לה שצריכה להקנו' לו ואומר' הרי לך במתנה מ"מ אין גומר' בלבה לתת מתנה גמורה שאין נרא' לה זה מתנה מה שחוזר ונותן לה משלה וצ"ע כיון שאומר' מפורש שנותנת לו במתנה מה יזיק מחשבתה ולבה הדר הוי דברי' שבלב ולא הוי דברים ומצאתי ראיתי שהרגיש בזה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בחידושיו וכ' בוודאי אי ידע' לאקנוי' גם אי קמי שמיא גלי' שזו לא ידע' או שמכוונ' בלבה שלא להקנו' הוי דברים שבלב אבל בהאיבעי' דלא ידע' ורוב ככל הנשי' לא ידע' לאקנוי' לא הוי דברים שבלב כיון שגלוי וידוע לכל שאינה גומר' ומקנה ודומה לדברים שבלבו ובלב כ"א ועיי' קדושי' נ' ותוס' ור"ן שם אלו דבריו זצ"ל. ועדיין יש בו מן הדוחק לומר דבהאיבעי' ממתפק אי הוי בוודאי אינה יודעת עד שלא יחשב דברים שבלב מכיון שמסופק בו רמב"ח שוב הוי דברי' שבלב וליכא אומדנא דמוכח וצ"ע:

וראיתי בריטב"א שכ' עוד פי' בשם רש"י דלא ידע' לאקנוי שלא ידע' כלל שצריכה להקנו' לו שצריך שיהי' של הבעל ולפ"ז י"ל כשאומר' מפורש שמקני' לו ליכא ספק אלא דמסופק רמב"ח בבא לפנינו וא"א יודעי' אם הקנתה לו אם ידע עיי' בו. ועפי"ז י"ל קושי' תוס' וראשוני' איך לא ידע רמב"ח ורבא למפשט ממתני' דהאשה כותב' גיטה י"ל דמשם אין ראי' די"ל דאשה כותב' גיטה באופן שאנו אומרי' לה שצריכה להקנו' לו וקמ"ל או דלא נימא שאין בלבה להקנו' או דמתני' לא בא להשמיענו רבותא בקנין אלא דהיא מותר' לכתוב ולא מחזי כשיקר' או דל"ח לזיופא כיון שאין קיו' הגט אלא בחותמיו כמ"ש מהרמשי"ף ואביי פשיט מהא דזקן דהכשירו סתם ולא ידעו אי ידע דצריך להקנו' ודלמא בתור' שאלה נתן ואין לומר שידעו שהקנה דסתמא קתני שבא מעשה לפני חכמי' ולא ידעו כלל והוא לעצמו בינו לבין לווים כ' וע"כ דסתמא כ"א יודע דבעי קנין וצריך שיהי' של הלוה וכן באשה ורבא פשיט מכל ערב היוצא דגובי' בלי שיודעי' בו שהקנה ור"א דחה דלמא גברא שאני דידע לאקנוי' אבל אשה לא אלא כיון דגברא ידע שוב אין לחוש באשה דלא ידע' ולא נתנה כלל בתור' מתנה כיון דגברא ידע בל"ס הוא ביקש ממנה שתתן לו במתנה כיון שהוא יודע ובלעדי זאת לא הי' כותב גט ליתן לה אלא דר"א הכי אמר דלמא גברא שאני דידע וכי כן בגט אשה עוד ליכא למיחש דלא הקנתה אלא דעדיין י"ל דלמא לא ידע' לאקנוי בלב שלם כיון דדינא לא גמיר' רק בעל אמר לה וכיון שאין נרא' לה שצריך קנין אין לבה שלם במתנה ואמר ר"א דזה נפשוט ממתני' דקתני האשה כותב' ואי לא הקנתה בלב שלם ליכא אופן שכותב' וע"כ כל שאומרי' לה שצריך קנין יודע' להקנו' בלב שלם ומיושב קושי' תוס' וראשוני' על נכון כנלפע"ד. ולפ"ז לא מוכח ממתני' רק דמקנה בלב שלם כל שאומרי' לה שצריכה קנין אבל סתמא אפשר לא ידע' דבעי קנין וצריך שיהי' שלו ועיי'. וצריך אני לומר הא דמסופק רמב"ח אי ידע' נשאל לבעל אי ידע' נשאל לבעל אי ידע ואמר לה באמ' אי שואלי' סגי אל' האיבעי אי צריך לשאול או שנתן ע"י שליח ואין הבעל לפנינו ועיי' רמב"ם שגרס וגט יוצא מתחת ידה א"ש טפי כמובן:

והנה תוס' וראשוני' כתבו דממתני' י"ל משו' תקנ' חכמי' דאקנוי אקנו לי' וראיתי שתמה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הא במתני' דב"ב פג"פ הבעל כותב גיטו וגמרא עכשיו דלא עבדי' כן מפני תקנ"ע ובזמן המשנה לא הי' תקנה זו וכ' לרמב"ם דלכתחלה היא נותנ' י"ל מתני' לקמן כשרצה היא כותב' דאקנו לי ומתני' דב"ב ע"פ הדין הבעל כותב ואח"כ תקנו דכל אשה כותב' אבל לרא"ש דגם אחר התקנה לכתחלה הבעל כותב צע"ג:

ובא מעשה לפני חכמי' והכשירוה. נתקשה תוס' וראשוני' הא שטר הלוא' לא צריך שיהי' של הלוה דבלא"ה משועבד למלוה אי דאוריי' אי דרבנן בלי שטר כלל. ונדחקו דמסתמא גם שטרי מכר כתב ואפשר דמוכח כן מלשון הכשירו' משמע דיש בו צד לפסול משום דבעי שיהי' שלו ולפמ"ש מהרמשי"ף דקמ"ל דל"ח לזיופא ליכא הוכח' ועיי' פ"י. ופשוט נ"ל דהא מבואר לקמן בר"פ הניזקי' דבע"ח דינו בזבורי' וחכמי' הוסיפו מבינוני'. ובמפרש לו השיעבוד מעידיו' גובה מעידי' וזה בוודאי משתעבד רק ע"י:

השטר ומסתמא הי' בין שטרי הלואו' כאלו שפירשו לי שיעבוד מעידיו' ומ"מ הכשירו כנ"ל וק"ל:

דלמא זקן שאני דידע לאקנוי עיי' רשב"א הגם דלוי' לא התכוונו לקנו' לא דמי לעודר בנכסי הגר כו' דשאני הכא דדע' אחר' מקנה אותו ועיי' קצה"ח סי' ער"ה ס"ק ד' שכ' דהוא מטעם זכי' שהמקנה זוכה לו עיי"ש דהעלה בנכרי דליכא זכי' ל"מ דע' אחר' מקנה כל שלא נתכוון לזכות ועיי' ח"ס יו"ד סי' שי"ג. ולולי דברי הרשב"א הי' נ"ל דכאן שמקנה לו ואומר שנותן לו אלא שאנו חוששי' שאין לבו שלם במתנה כמו שפי' רש"י וזה דוקא במקנה דודאי כל שאין צריך להקנו' שלו ואפשר בשאלה אין לבו שלם להוציא שלו מרשותו ולכן דבר שהוא חוזר לו קסבור דלא בעי שיהי' של זו שנותן ממש דהוא כעין שאלה גם שאמר בפיו שנותן במתנה מ"מ אין לבו שלם אבל נגד הקונה בוודאי כל שאומרי' לו הרי לך במתנה גם שסבור שא"צ מתנה וסגי בשאלה מ"מ גמר בלבו לקנותו למה לא יהי' לבו שלם לקנו' של חבירו כנ"ל נכון והבן:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה