אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף יד.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף יד.

דף יג.

אלא אמר מ"ז הנהו תלת מילי שווינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא כ' רא"ש דע"י שליח הנותן ל"מ וראי' מהא דאיסור גיורא דנ"א אמר רבא אי שלח שליח לא מקבל וכ' בתומי' דראי' זו אינה לדס"ל דמע"ג דווקא ברצון ורבא בוש מלומר אינו רוצה ומשו' זכה הי' מוציא מרשותו א"כ ע"י שליח לא איכפת לי' יאמר איני רוצה וכ' דלכן לא כ' רמב"ן ראי' זו דס"ל דווקא ברצון אלו דבריו. ותמה אני דל"ק לי' על ר"ן וריטב"א דס"ל מעמ"ג דווקא ברצון ומביאי' ראי' מאיסור גיור' דל"מ ע"י שליח וצ"ע ואפשר י"ל הא דכ' ר"ן וריטב"א שהי' בוש מן איסור גיורא ה"ה דהי' בוש מפני ר"מ ב"ר וכבר כתבתי לעיל כן בשם ג"ת אלא דהוא כ' די"ל שלא הי' בוש רק מפני ר"מ ב"ר ור"ן כ' בהדי' דמפני א"ג הי' בוש אלא די"ל דה"ה מפני רמב"ר ולכן גם ע"י שליח הי' בוש מפני רמב"ר וע"כ בשליח ל"מ כנ"ל ודלא כתומי' ודבריו צ"ע:

והנה כ' תוס' דהיכא דל"ש זכי' לא תיקנו מעמ"ג ולכן בנפקד או המקבל נכרי לא תיקנו, אבל כשנותן נכרי אם הפקיעו ממון ישראל כ"ש ממון נכרי עיי' כעין זה בפסחי' סוגי' דהרהינו אי ישראל מנכרי קונה משכון והתם בדאוריי' אבל בדרבנן בוודאי י"ל כן ונרא' מדכתב תוס' משום דכ"ש עכו"ם ועוד בדיניה' דיינינן להו ולא כ' בפשטו' דישראל זה זוכה לישראל מצד שליחו' וזכי' ע"כ דס"ל דכיון דהמקנה עכו"ם ל"מ דבעי שליחו' עכו"ם וכן ס"ל לתוס' ב"מ ע"א ע"ב ד"ה בשלומא ועיי' ש"ך סי' קכ"ו ס"ק צ"ט באריכ' וראיתי בקצה"ח סי' קס"ג ד"ה אמנם שהקשה על תוס' ב"מ דלמה יגרע מתופס לבע"ח במקו' שאין חב לאחרי' דקנה בלא דעת הבע"ד חזי' דלא בעי דעתו ושליחותו וכ' אפשר תוס' ס"ל כתשוב' רי"ף שברא"ש ב"מ דאין יוכל לתפוס רק כשירדו מנכסי' מתק"ח אבל באמיד צריך דעת בעלי' דווקא עיי' בו. ובזה יש להסביר מה שנתקשה הש"ך בסי' קכ"ו נהי דנגד הנכרי תיקנו לאפקועי ממון שלו אבל ישראל נגד ישראל למה מהני כדי שיופסד ע"י כמ"ש הרא"ש ולהנ"ל י"ל כיון דאמרו לאפקועי ממון הנכרי שיהי' מעמ"ש נגדו ולא יוכל לחזור וי"ל שאמרו שיהי' כמו מי שיורד מנכסיו דיוכל לתפוס שלא בשליחות וממילא זוכה ישראל לישראל כמו תופס לבע"ח שתיקנו דמועיל בירד מנכסיו כן י"ל. אלא דאם יש להעמיס בתוס' ב"מ דס"ל כשיטת הרי"ף אבל הרא"ש דכ' כאן ג"כ כתוס' דבנותן נכרי מהני מכח כ"ש ועוד בדיניה' כו' צ"ל ג"כ דס"ל כתוס' ב"מ הנ"ל דבעי שליחו' והרי הרא"ש חולק על תשוב' הרי"ף בב"מ דמעיקר הדין יוכל לתפוס הן אמת דלקמן ס"פ הסבי' הרא"ש דכל דלא מפסד נכסי אין יוכל לתפוס אבל ס"ל מעיקר הדין יוכל לתפוס רק תקנתא הוא ולא יוכל לתפוס משו' לא שבקת חי' ופשיט' בנכרי לא תקנו כן ונשאר על עיקר הדין ויוכל לתפוס לעולם וא"כ במעמ"ג שחייב לזה המקבל למה לא יזכה לו לחבירו משו' תופס לבע"ח ואפשר לומר באמת בחייב למקבל א"צ לומר משו' כ"ש או בדיני' רק בנותן מתנה צריך לכך ועיי' בלשון הרא"ש שכ' שאם הנותן נכרי ונפקד ומקבל מתנה ישראל כו' נקיט מקבל מתנה ולפמ"ש בדיוק נקיט בנותן מתנה צ"ל משו' כ"ש כיון שהפקיעו ממון ישראל כ"ש של נכרי אבל במקבל הלואתו ל"צ לזה כמ"ש:

ולפ"ז י"ל מה דהקשה הש"ך בס"ק צ"ט על מ"ש הרא"ש אח"כ עוד אני אומר כשאנס נכרי אם הי' בידו הלוא' צריך הוא לפרוע גם לישראל ואין הישראל מפסיד בכך והקשה הש"ך אם הפקיעו ממון נכרי למה יפקיעו ויפסידו של ישראל ולפמ"ש ל"ק דהרא"ש לא כ"כ רק כשישראל מקבל הוא בע"ח ובזה לצ"ל משו' כ"ש או בדיניה' דיינין כמ"ש וכך דייק לשון הרא"ש דכ' חייב לפרוע לישראל וכן שלא יפסיד לשון זה מורה דעל פרעון חוב קאי כנ"ל נכון לפע"ד ועיי' היטיב:

וי"ל עוד דבמתנה ג"כ ס"ל לרא"ש כן כיון דבמלוה הדין כך בנותן נכרי וכיון בשיש לו מתנה בידו מהני לאפקועי מני' משו' כ"ש שוב לא חילקו בין מקבל מתנה לפרעון חיב דשוה בכ"מ ועיי':

אי מההוא ה"א מתנה מרובה כו' יש להקשו' דהי' יוכל לומר אי מההיא ה"א דווקא כשמקנה בשביל חוב שחייב למומחה בזה הקנו מעמ"ג כמ"ש תוס' שלא יצטרך לטרוח ולעשו' קנין וזה שייך בשמחויב לחבירו דמי זביני וכדומה אבל בנותן מתנה לא שייך זה ועיי' סמ"ע רסי' קכ"ו וקמ"ל רב גם במתנה תיקנו מעמ"ג מאחר שהוצרכו לתקן במקנה לו עבור חוב שנתחייב לו תקנו גם במתנה כן כמ"ש הסמ"ע וצע"ק:

חדא דאמר ר"ה אמר רב ועוד הא קני מינך. לכאורה הי' מקו' לומר ועוד אפי' נימא בהלוא' ל"מ מעמ"ג רק בפקדון הא קנו מינך אלא דהא ליתא דאם במלוה ל"מ משו' דליתא בעינא גם קנין ל"מ דמדין ל"מ קנין בהלוא' ומעמ"ג הלכתא בלא טעמא ועכצ"ל דהכי קאמר אפי' בלא תקנתא דמעמ"ג מדאוריי' מעיקר הדין קנה דהא קני מינך אלא דצ"ע הא בהלוא' ל"מ קנין ובלא תקנתא גם בקנין ל"ק וצ"ל דפקדון הי' בידו וכ"כ רשב"א דמשמע דבפקדון איירי ולא כ' היכי משמע ולפמ"ש מוכרח הוא אלא דר"ן ל"ל כן דהא כ' דאם יוכל למחול התנאי נאמן דטע' ואי בפקדון ל"מ מחילה וכן רשב"א כ' כמסתפק אי איירי בפקדון וצ"ע:

א"ל קנין בטעו' הוי כו' כ' הרי"ף מרבותיו ובתוס' בשם ר"ת ור"ח דווקא שהי' בע"ד מודי' לו אבל מנפשי' אינו נאמן וברשב"א סוף דבריו הקשה כי דמרי דארע' אינו יודע בבירו' והוא טוען ברי איך מוציא מספק ותי' כיון דהודה וודאי נתחייב לו רק שטוען עכשיו שטעה ופטור אני והלה אומר שט"ח בידי מה בעי מעיקרא הי' לך למידק עיי' בו. ויש לעיי' מ"ש מהא דפסקי' בח"מ סי' נ"ט מלוה שהוציא שט"ח מקוים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע אינו גובה בו והגם שיש חזקה שטרך בידי מ"מ כיון שמלוה אינו יודע ולוה טוען ברי אינו גובה מן המוחזק ולמה כאן יוציא בספק שלו נגד המוחזק שטוען ברי משו' חזקה דמעיקרא הי' לך לדייק וכי חזק' זו עדיף משטרך בידי וצ"ע ולרשב"א י"ל דס"ל כשיטה החולק על דין דסי' נ"ט עיי' ב"י שם אלא הא בש"ע פסק להך דין דרי"ף ור"ת דאינו נאמן לומר טעיתי וצ"ע כהנ"ל. ונ"ל לחלק בין הכא לדהתם דשם איכא שמא גרוע דהוי לי' למידע אי פרע לו או לא וממילא הברי טבא דהי' ללוה לחוש שידע שלא פרעו ולכן אוקמי' הממון בחזק' המוחזק משא"כ הכא השמא טוב דמנ"ל למרי ארע' למידע וממילא ברי של הגינאי גרוע כנ"ל ועיי':

עוד נ"ל ליישב בשנאמר בטעמא דהך דינא דסי' נ"ט דאינו מוציא בחזק' דשטרך בידי דבאמת חזק' זו לא אלימא כ"כ די"ל דהי' מאמינו שלא יכפר בו ועיי' תוס' ב"ב ע' ע"א דמקיים בי' תומת ישרי' תנחם אלא דבאמת אינו נאמן דממ"נ אם נאמן לך והאמנתו בו שלא ישקר איך עתה מחזיקו למשקר שיתבע שני' וכ"ז בטוען המלוה ברי אבל בטוען שמא ליכא חזק' דשטרך בידי האמנתיך שלא תשקר ושכחה לא שכיח והרי באמת אינו טוען שפרע וודאי רק מסופק לכן הלוה נאמן די"ל שהאמינו והניח שטרו בידו כנ"ל ועיי' והא"ש כאן דכ"ז לא שייך הכא:

שבתי וראיתי לדסוברי' דגם במגו אינו נאמן כאן דהוא מגו במקו' אנן סהדי ובשטר קיי"ל דנאמן במגו דמזויף ול"א דהוי מגו במקו' אכן סהדי חזי' דחזק' דהכא אלי' וי"ל להכי מוציא בספק משו' חזקה דמסייעתו נגד ברי שלו משא"כ בשטר דלא אלי' החזק' כ"כ דהא מגו מהני נגד שטרך בידי לכן אינו מוציא בשמא משו' החזקה וכן י"ל לרשב"א דאפי' במגו אינו נאמן וא"ש דברי רשב"א אלא לשיטות הסוברי' דבמגו נאמן כאן לשיטות אלו צ"ל כמ"ש ועיי':

וכתב תוס' ומשמע מדבריה' דמנפשי' אינו נאמן ואפי' במגו נרא' דכ' משמע והרי מוכח כי הוא דהא איכא מגו אלא די"ל כגון דליכא מגו בשלא זזה ידם כמ"ש הר"ן אלא מדנדחקו דאיירי שבעלי דיני' מודים ולא מצאו מקום שוב כגון דאיכא מגו וע"כ דס"ל דגם מגו ל"מ. וכ' ראי' וכן משמע משבועו' בש"ך סי' פ"א ס"ק ס' דחה ראי' זו עיי"ש ובתוס' ב"ב פ' ג"פ כ' די"ל דוקא באמר תנו והכא משום שעשה קנין עיי"ש ובפ"י הקשה הא כאן ג"כ אמר תנו. ולק"מ דהכא לא דמי לדהתם שאמר שכ"מ תנו ואי לאו דדייק תחלה בחשבונו לא הי' מצווה ליתן אבל הכא הגינאי אמרו לאחר שעשו חשבון מה שמחויב להם יתן למרי דארע' ואטו הוא אמר מידי אלא שקבל עליו בשע' החשבון לפ' שעלה בחשבונם שיותן לזה ולכן כ' תוס' משום שעשו קנין וכל כי האי וודאי דייק כנ"ל פשוט. ומהא דשבועו' נמי אין ראי' לכאן דדייק בלא קנין דשם נמי ליכא קנין דשם הי' התביע' שלא בשע' חשבון ואמר אין אמרי' לולי דדייק מכבר בחשבון צדק לא הי' מודה לו בשע' תביע' והי' משוב אחשוב תחלה ביני לביני מדהודה מיד בפני עדי' ש"מ דדייק בפ"ע דחייב לו בוודאי משא"כ כאן בשע' דעבדו חושבנא ויצא חייב לפי חשבון של עכשיו ואמרי ליתן לזה מזה אין לעשו' ראי' דדייק טפי דהא כך הי' חשבונם עכשיו ויצא חייב לכן דווקא בעי שעשה קנין ומעשה קנין לא הוי עבד כנ"ל והכא מייתי תני' משבועו' דכל דלא מהימן שטעה גם במגו אינו נאמן וה"ה הכא דייק מכח שעשה קנין גם במגו אינו נאמן אבל בב"ב פלפל תוס' על גוף הדבר דאמרי':

דייק לא מייתי ראי' משבועו' דאמרי' דייק דלזה אין ראי' משם כנ"ל הקצרתי ועיי':

וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דווקא באמר לו בפני עדי' אבל בלא עדי' נאמן במגו דפרעתיך נראה דבלא מגו א"כ גם בלא עדי' דאיכא ג"כ סברא דדייק אלא דלא אלימא כ"כ עד דנאמר דהוי מגו במקו' אנן סהדי אלא כשאמר לו בפני עדי' חזק' זו אלימא דוודאי דייק והוי מגו במקו' אנן סהדי ולכן כ' בשם הראב"ד דמשטה אני א"נ במגו אפי' בלא עדי' דאיכא אנן סהדי דלאו משטה הי' אבל ר"ן נרא' דס"ל בלא עדי' נאמן בלא מגו דכל שאמר שלא בפ"ע לא דייק דסמך שאם ימצא טעו' יכפור בו ויאמר להד"מ ונאמן עתה טעה בחשבונו בלא מגו כלל ואפי' לא זזה ידו דליכא טענת פרוע נאמן ועיי' פ"י ובתומי' סי' פ"א שהקשו לשיט' הרא"ש דיוכל המקבל לחזור על הנותן א"כ אם יטעון להד"מ יהי' המקבל עד נגדו דמחייבו שבועה דהא אינו נוגע כיון שיוכל לחזור על הנותן אבל כשטוען טעיתי ליכא עד נגדו דמחייבו שבועה א"כ ליכא מגו דלהד"מ ונ"ל לפמ"ש הר"ן בליכא עדי' לא צריך מגו אלא דמעיקר' לא דייק דסמך שיטעון להד"מ ל"ק איך סמך על זה הא יהי' המקבל מחייבו שבועה וע"כ דדייק מעיקרא משו"ה אין להכחישו ולומר ששקר טוען אולי לא ידע כי יהי' מחויב שבועה כשיטעון להד"מ ולאו כ"ע דינא גמירא אבל לרשב"א דס"ל דאינו נאמן רק במגו קשה אולי להכי טוען טעיתי כי יודע שאם יטעון להד"מ יהי' מחייבו המקבל שבועה ונרא' באמת משו"ה כ' רשב"א בשם ראב"ד דנאמן היכא דליכא עדי' במגו דפרעתי ולא כ' במגו דלהד"מ דליכא מגו דלהד"מ כקושי' פ"י ותומי' ולכן כ' במגו דפרעתי ונאמן דלא הוי אנן סהדי כ"כ בליכא עדי' דלא דייק כ"כ אולי סמך שיטעון להד"מ ואולי לא ידע דמחייבו המקבל שבועה ולכן כשטוען טעיתי ליכא מגו במקו' אנן סהדי ונאמן במגו דפרעתי וא"ש והבן. אלא בחי' רמב"ן כ' ע"ש הראב"ד בליכא עדי' דנאמן במגו דפרעתי צ"ל ע"כ דס"ל כשיט' הרי"ף דמקבל א"י לחזור על הנותן והמקבל נוגע ואינו מחויב שבועה ועיי'. ומ"ש פ"י לשיט' הרי"ף ליכא מגו דנותן יהי' עד ואינו נוגע כיון שא"י לחזור עליו דבריו תמוהי' הא הוא נוגע בוודאי שאם יודה לו דלהד"מ בוודאי חייב לשלם ודבריו נפלאי':

ועיי' ש"ך סי' קכ"ו ס"ק נ"ח בשם מהרי"ט דלשיט' הרא"ש דחוזר על הנותן ליכא מגו דפרעתי דבטענ' פרעתי יפסיד למקבל אבל בטענ' טעיתי מפסיד לנותן דמקבל חוזר עליו והוי מגו מגברא לגברא וש"ך הקשה עליו דמצינו מגו כזו בקדושי' גבי שליח נעשה עד מתוך שיכולי' לומר החזרנו ללוה כו' ולפע"ד במח"כ הש"ך אין הנדון דומה לראי' דבאמת הקשה הריטב"א שם הא עד הצריך מגו ל"מ ותי' דעדי' כשרי' הם ונאמני' בעדותן בלא מגו וא"ל מגו כדי לאמת דבריה' אלא לסלק הנגיע' מתוך שיכולי' לומר החזרנו ללוה נסתלק' הנגיע' וממילא עדות' נאמנה מאוד ככל שארי עדי' שאין דבריה' צריכ' חיזוק ע"י הוכחה ע"י מגו עיי"ש והא"ש התם הגם דהוא מגברא לגברא מהימני דאין אנו צריכ' למגו כדי להאמין להם ע"י הוכחת המגו אלא לסלק הנגיע' אבל להאמין לטוען במה שטוען שאינו נאמן רק ע"י הוכחה שהי' יוכל לטעון טענה אחרת וכיון דהיא מגברא לגברא ליכא הוכח' אולי רוצה להפסיד לזה ולא לזה משא"כ בעדי' לא חשידו שרוצי' להפסיד דתורה האמינה לעדי' בכ"מ וכשנסתלק' הנגיע' עדות' כשירה וזה ברור והבן:

והנה המעיי' במהרי"ט לא הקשה קושי' מזה אלא שכ' שם לדינא ולדעתו גם לרי"ף ליכא מגו דבשטוען טעיתי גם לרי"ף חוזר על הנותן ובזה יפה כ' הש"ך בסעי' נ"ז דלא כוותי' אלא דבאמת קושי' מהרי"ט קשה על רא"ש ותוס' דכתבו דמדבריה' מוכח אפי' במגו אינו נאמן הא הוי מגו מגברא לגברא. ונ"ל דלק"מ די"ל דרא"ש לא כ"כ רק מדכ' הרי"ף כן ולדידי' דס"ל דאינו חוזר על הנותן איכא מגו אלא תוס' דמביא משם ר"ת ור"ח לבד והא ר"ת ס"ל דשיטת הרא"ש כמ"ש הנמ"י ב"מ בשמו ולדידי' ליכא מגו ונ"ל דתוס' אזל לפי גרסא שלפנינו דל"ג עבור טסקא וי"ל דהי' המעשה שבמתנה נתנו למרי דגינא ואיכא שפיר מגו דגם כשטוען טעיתי מפסידו למרי' כמו בפרעתי הגם שי"ל דבנתנו לו בטסקא איירי מ"מ מדדחיק ר"ת למוקמי במודו לי' ול"א ביותר דהי' המעשה במתנה ומשו' מגו ע"כ דס"ל דגם מגו ל"מ וכ' הנ"י שפיר אלא הרא"ש דגרס טסקא קשה ולרא"ש י"ל דמייתי ראי' מרי"ף לשיטתו הגם דמביא ג"כ ר"ת ור"ח מ"מ הראי' דמגו ל"מ לא יליף רק מרי"ף לשיטתו והרא"ש חיזק הדין לעצמו משבועו' דמגו ל"מ כנ"ל ועיי': ולולי דמפרש הרי"ף ור"ת המעשה בשעב"ד מודי' הי' נ"ל לפרש דהמעשה כך הי' בשנבין הא דאמר ר"נ מה איעבד לך כו' וכ' תוס' דסבור הי' ר"נ דרצה לחזור בו ולא משום דלא פש לי' גבי' וצ"ב איך טע' ר"כ האי מאי אמר לי' לר"נ עד שטע' בו ר"כ ונ"ל דהאי לאחר שעשה חשבון בינו לבין עצמו וראו שטעו לא בא לפני ר"כ וטען טעיתי כי טענה גרוע היא ולכן בא לפני ר"נ ואמר סתם שחוזר בו כי סבור הי' שיוכל לחזור אחר מעמ"ג ואחר קנין ואמר ר"נ מה איעבד לך דל"מ חזרה ורבא ידע דהאי דרוצה לחזור עתה משום שמצא טעות בינו לבין עצמו אלא שלא רצה לטעון כן ואמר שחוזר בו וסבור הוא שיוכל לחזור בלא"ה וע"ז אמר ר"כ קנין בטעו' הוי כו' והאמינו ע"ז כיון שנתברר לו שהוא סבור שיוכל לחזור בו דהא לא אמר לפניו שטע' רק שחזר בו ע"כ שחשב שיוכל לחזור ממילא ליכא חזק' דדייק מעיקר' די"ל דכיון דסבור דיכול לחזור כל זמן שירצה לא דייק וסמך שאם ימצא טעות יחזור בו ולכן האמינו כנ"ל ע"ד פלפול והוא נכון עיי' וק"ל:

וכתב הרשב"א היכא דבעל הקרקע מודה גנני נמי מפטר ואפי' אשתלין חושבני' מ"מ מפטר ולא דמי לאיני יודע אם פרעתיך דהכא הוא דאמר ודאי פרעתיך אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח בי' טעותא האי טעותא לא ידענו. ודבריו צריכי' תבלין דסוף כל סוף הוי לי' איני יודע אם פרעתיך כיון שעכשיו ספק לו אם אינו טעו' בחשבון ואי כוונ' רשב"א דחזק' דלא טועה והוי כוודאי פרעתיך הו"ל לרשב"א לומר בפשיטו' דטעון וודאי פרעתיך דחזק' דייקא מעיקרה ולכן נ"ל דס"ל לרשב"א דהא דאינו יודע אם פרעתיך חייב משום דאוקמי' החוב על חזקתו וע"ע הי' בחזק' חייב משא"כ באיני יודע אם הלויתני אוקמי אחזקתו ע"ע שלא חייב לו ולכן כאן שכבר העמידו ופרעו בוודאי ועכשיו נולד ספק ע"פ טענותו של זה אוקמי' אחזקה שלא חייב כמו שהי' ע"ע בחזק' שפרעו כנ"ל ועיי' זה בט"ז ח"מ סי' ע"ה סעי' כ"ה ומרשב"א ראי' לדבריו ודלא כש"ך ס"ק ט"ו שם. שוב מצאתי ראיתי בתומי' סי' ע"ה אות כ"ב ד"ה שוב מצאתי שכ' כמ"ש בכוונ' רשב"א ומביא ראי' לט"ז הנ"ל:

עוד כ' רשב"א באם הגינאי מודה לאו כל כמיני' ואפי' באית לי' לשלם אבל הראב"ד ורא"ש ס"ל באית לי' לשלם נאמן ומר"ן משמע דס"ל כרשב"א. ובש"ך ס"ק ס"ג כ' דמסתבר כרא"ש וראב"ד דכופי' על מדת סדום עיי"ש. ולפע"ד דזה תלי' בשיטו' אי המקבל נסתלק לגמרי מהנותן כאלו פוטרו בפירוש דאם נסתלקו לגמרי הנותן מהמקבל ל"ל כופין על מדת סדום לך אצל זה הנותן כיון שאינו עוד בע"ח לפי שהעמידו אצל זה מה לו לתבוע ממנו משא"כ להסוברי' דתמיד ברצונו תלי' שיוכל לתבוע ממנו לכן עכשיו שהנותן בעצמו מודה שטעו' הי' כופי' אותו על מדת סדום שרוצה דוקא ליטול מזה דהא גם מזה הנותן יוכל לתבוע בלא"ה, והרא"ש אזיל לשיטתו כ' דכשיש לו נאמן וכופי' אותו אבל רשב"א לשיטתו דס"ל כרי"ף דאינו יוכל לתבוע מנותן גם עכשיו א"א לכופו לתבוע ממנו כיון שכבר נסתלק מעליו וכן ר"ן דאזיל בשיטות הרי"ף כנ"ל נכון:

איתמר הולך מנה כו' ואם בא לחזור כו' פי' רש"י ואם בא לחזור ולומר החזירו לי שמא יאנסו צ"ל מה רצה רש"י בזה לומר טעמו דבא לחזור אולי בא לחזור שחפץ למעותיו בחזר' ולעכב הפרעון עוד נ"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש דמשו"ה לא יוכל להחזיק בו משום תופס לבע"ח דכל שאינו רוצה התופס לקבל אחריו' צריך להחזיר ללוה כשאומר קבל עליך אחריו' ולכן כ' רש"י דבא לחזור משום שאומר החזירו לי שמא יאנסו ולכן לא יוכל להחזיק בו משום תופס לבע"ח או דרש"י ל"ל כלל תי' ה' משה מאייבר' או דדחיק לי' לאוקמי באית לי' נכסי דוקא כנ"ל וק"ל:

והנה הרא"ש הסכי' עם דינא של הר"מ מאייבר' ובב"מ סוגי' דתופס לבע"ח חולק על הרי"ף דס"ל דמדינא ל"מ תפיסה אפי' בלא חב לאחרי' רק מתקנה היכא דמאבד נכסי ושם חולק הרא"ש על הרי"ף היינו דס"ל דמעיקר הדין מהני אפי' באית לי' נכסי רק מתקנה משום שלא שבקת חי ל"מ תפיסה רק במאבד נכסי זו שיטתו כאן אבל בב"מ חולק על הרי"ף דס"ל איפכא דמדינא לא יוכל דא"ל לאו בע"ד דידי את ע"ז חולק הרא"ש דבתפיסה ל"ל לאו בע"ד דידי את כן פשוטן של דברי' אלא דצ"ל מה נפקותא איכא אי מדינא או מתקנה ועיי' ב"ח וש"ך סי' ק"ה ובתומים ולפע"ד הנפקותא רבה לשיטת הרי"ף אפי' עשה המלוה שליח לתפוס ל"מ דאמור יאמר לאו בע"ד דידי עד דכ' לי' אפיק לנפשך והרא"ש ס"ל דל"ל לאו בע"ד דידי את בתופס אבל משום לא שבקת חי ל"מ תפיסה ובעשאו שליח ל"ש ל"ש חי כיון דמדע' ושליחו' המלוה הוא כנ"ל פשיט וברור:

ועוד נראה לי נפקות' בתופס מנכרי לשיט' הרי"ף ל"מ תפיסה גם מנכרי אם לא כשירד מנכסיו משום תקנתא ואם מישראל תקנו תפיסה בירד קו"ח ישראל מנכרי. אבל לרא"ש דמדינא מהני אפי' לא ירד מנכסיו ומתקנתא דלא יתפוס משום לא שבקת חי פשיטא דישראל מנכרי לא עשו תקנה לטוב' נכרי כמו דלא תיקנו משיכה בקנין שבין נכרי לישראל לטוב' הנכרי ואיכא נפקותא רבתא ובתשובה הארכתי בזה. ועיי' ריטב"א שכ' דמשום תופס לבע"ח ל"ק כאן דלא התכוון לתפוס בע"כ רק בשליחו' הנות' עיי' בו ושם בתשובה בארה: לא דכ"ע הולך כזכי כ' רש"י במתנה דל"ל אחריו' ותוס' כ' היכא דפטרו מאחריו' או בשחרור. נ"ל דרש"י לא כתוב ופטרו דס"ל כל דליכא אחריו' בלא"ה אינו חוזר דיחזיק בו ככל תופס לבע"ח ואפי' בחב לאחרי' ס"ל דאין הלוה יוכל לעכב רק בע"ח אחרי' וכ"כ בקרבן נתנאל דלוה אינו מעכב בשביל אחרים. ושחרור י"ל ס"ל לרש"י דהוי כמתנה ותן שאני כשיטו' הרמב"ם והרמ"ה ולכן הוצרך להמציא נפקותא במציא' כנ"ל. אלא דקושי' תוס' חמורה הא במתנה קיי"ל הולך לאו כזכי. והנלפע"ד ע"פ המבואר בש"ע דבתן והולך במתנה לעני אינו יוכל לחזור משום נדר וכ' הסמ"ע דבאומר אתן יוכל לשאול על נדרו משא"כ כשנותנו לשליח ל"מ שאלה כמו אתי ליד כהן וכמו אתי ליד גבאי. ובתומי' כ' דשאני גבאי דיד עניי' הוא וזכה שוב ל"מ שאלה משא"כ ביד שלית כיון דהולך במתנה לאו כזכי הוי כבידו ואולי יוכל לשאול עיי' בו. והנה מסתברא דכן הוא כל שלא זכה בו: בשביל העני מהני שאלה וצ"ע קושיתו. ונ"ל עפמ"ש ראשוני' ומבואר יותר ברשב"א לקמן ס"ג ע"ב דחילוק בין מתנה לחוב ופקדון דכל שנותן מה שאינו מחויב לאו מזכה לו מיד אולי יהי' חוזר ונמלך מלתת משא"כ חוב ופקדון דע"כ צריך ליתן לבעליו. ונ"ל כ"ז במתנה שאחר שנתן דעתו ליתן ואמר בפה ליתן עדיין יוכל לחזור אמרי' גם כשנותן לשליח ואמר הולך לאו דעתו שיזכה לו אולי יהי' חוזר מן המתנה כיון שלא הסכי' בדעתו בהחלט לתת רווחא שביק לו לחזור כשירצה אבל במתנה לעני מיד כשאמר אתן או תן נעשה עליו נדר וקשה לחזור בו אם לאו בשאלה וחרטה ומי יימר דמזדקק לי' בוודאי קוד' שמוציא נדר מפיו מסכי' בדעתו לתת צדקה לעני וכשאומר הילך דעתו זכה דאין בדעתו שיחזור בו אחר שהסכי' בדעתו ועשה נדר ודומה לחוב דהולך כזכי כנלפע"ד. שוב ראיתי כדברינו בקצה"ח אלא שלא ביאר ולא הסביר הדבר ועל דבריו יש לפקפק. ומ"ש הוא הנכון לפע"ד: היוצא לנו דבמתנה לעני הולך כזכי. וי"ל דמ"ש רש"י במתנה דליכא אחריו' היינו מתנה לעני דהולך כזכי וליכא אחריו' כגון דאמר הולך סלע זו לעני אינו חייב באחריות' כמבואר כנ"ל ועיי':

לא דכ"ע הולך כזכי וכו' דמי והכא בהא קמפלגי מ"ס ל"א מגו ומ"ס אמרי' מגו. והנה אנחנו לא נדע מ"ט דשמואל דס"ל אמרי' מגו מה מגרע המגו כי דס"ל הולך כזכי ונ"ל לבאר ולומר מלתא בטעמא דשמואל ע"פ שכתבו הראשונים לחלק דבחוב ופקדון הולך ותן כזכי ולא במתנה. דבחוב ופקדון שנותן מה שמחויב בוודאי דעתו שיזכה לו מיד משא"כ במתנה רווחת זמן שבק לנפשי' אולי ירצה לחזור בו. וי"ל דס"ל לשמואל היכא דמחויב באחריות אינו מחויב להחזיר לו עד"ז שיהי' עליו באחריו' עד שיגיע לידו וזה משלו הוא נותן דמיא למתנה ורווחת הזמן שביק לנפשי' שיהי' יוכל לחזור בו ולאו דעתי' הולך כזכה והיינו דאמר מתוך שחייב באחריות ממילא הולך לאו כזכה כמו במתנה ורב דלא ס"ל הכי י"ל דס"ל הא דבמתנה הולך לאו כזכה מטעם אחר הוא כמ"ש פ"י יו"ד ע"ב דבמתנה ספק הוא מצד המקבל שמא לא ירצה לקבל דשונא מתנות יחי' משא"כ בחוב ופקדון עיי"ש. ולטעם זה באומר הולך מנה לפלוני שחייב לו גם דאיכא עליו אחריות לא דמי למתנה דליכא ספק בקבלתו כנ"ל לבאר:

ובמ"ש ארווח לן לישב סוגי' דלקמן ס"ג ע"ב דמקשה רב אדרב דס"ל הכא א"י לחזור והקשו הראשונים הא גט דמי' למתנה ואיך מדמה מלתא דגט למלתא דאמר רב בחוב ופקדון עיי"ש שנדחקו ועיי' פ"י שם. ולפמ"ש י"ל דהכי הקשה כיון דרב ס"ל אפי' בחייב אחריו' א"י לחזור וע"כ דס"ל הטעם במתנה דיוכל לחזור משום שמא דספק הוא אם ירצה המקבל במתנה זו משא"כ בחוב ופקדון ולזה לקמן דהיא כבר עשתה שליח לקבלה אין ספק שתרצה בגט זה רק הבעל משנה משליח לקבלה שלה ואמר הולך דמי' ממש להולך מנה לפלוני שאני חייב דס"ל לרב דא"י לחזור ומשני דרב מספקא לי' בשני' ויש לפרש לא דמספקא לי' אי במתנה הולך כזכי. אלא דמספקא לי' בהא בטעמא דשאני חוב ופקדון ממתנה אי משו' שכתבו ראשונים דנותן רווחא דזמנא שביק לנפשי' אולי ירצה לחזור בו וא"כ ה"ה בהולך מנה הולך לאו כזכה וכן לקמן בגט לאו כזכה דרווחא שביק לנפשי' אולי ירצה לחזור או הטעם במתנה משום דאיכא ספק שמא לא ירצה המקבל בו וא"כ בהולך מנה שאני חייב וכן בגט דלקמן שכבר גלתה דעת' לקבל גט הולך כזכי כמו בחוב וא"ש. ומיושב קושי' פ"י לקמן דקשה על רב ממתני' בשחרור הולך כזכה ועכצ"ל משום דדמי' לחוב ולמ"ש בשחרור א"ש בין לטע' הראשונים דשחרור דמי' לחוב מצד הנותן וכן א"ש לטע' פ"י מצד המקבל כיון דזכות הוא לעבד בוודאי יקבל ורב מספקא לי' איזהו מהטעמי' אמת נכון ועיי' בכ"ז: תני' כוותי' דרב עיי' ריטב"א שהקשה למה לא מקשה על שמואל דבריי' מפורשת דלא כוותי' עיי' בו ומ"ש בישוב הקושי' אינו מובן לפי הפשוט. ונלפע"ד עפמ"ש בסמוך בטעמא דשמואל דס"ל כל שעליו אחריו' דמי' למתנה דהולך לאו כזכי לפ"ז לק"מ על שמואל מבריי' די"ל דס"ל דבמתנה עצמו אי הולך כזכי תנאי היא לקמן כדס"ל לרב יוסף לקמן דבברי פליגו ובריי' זו כמ"ד גם במתנה הולך כזכי והוא לעצמו ס"ל כמ"ד במתנה הולך לאו כזכי והא דנקיט הבריי' בחוב ופקדון דווקא משו' דרצה לומר ג"כ דחייב באחריות והא דאמר תני' כוותי' דרב או משום דסתמא הבריי' כהלכתא במתנה הולך לאו כזכי או לפי דס"ל דלא פליגו תנאי במתנה בהולך כזכי ובשכ"מ קמפלגי אבל קושי' לשמואל ליכא וא"ש נכון ועיי':

כשהוחזק כפרן הרמב"ם פ"א משכירות כ' הואיל וחייב באחריות אם בא לחזור חוזר ותמהו עליו הא פסק בהלואה ואפי' חייב באחריות אינו חוזר אלא בפקדון איכא משום אין רצוני שיהי' פקדוני חוץ בהוחזק כפרן ולמה כ' הרמב"ם משום שחייב באחריות ומ"ש הה"מ ולח"מ אינו מובן ועיי' ג"ת ואפשר י"ל בכוונת הרמב"ם דסמ"ע כ' דיוכל לחזור אבל לא צריך לחזור כיון שידע מעיקר' דלא לעולם יהי' בידו ובזמנו יחזירו ע"י שליח. וצ"ל מ"מ לאו זכות הוא לו עד שלא יוכל לחזור בו. ונ"ל דס"ל לרמב"ם אם פטר להנפקד מאחריות בוודאי זכות הוא למפקיד שיחזירו בזמנו ע"י אחר כיון שנפקד לא קבל אחריות אם כי הפקיד בידו לצורך שעה אבל כשיגיע זמנו טוב למהר להגיע לידו משיהי' אפי' ביד מהימן לו בלא אחריות כלל וכעין שהוחזק כפרן דניחא לי' וזכות הוא לו ולכן כ' הרמב"ם הואיל וחייב באחריו' היינו שהופקד בידו באחריו' חוזר אבל כל שלא הופקד מעיקר' באחריות אינו חוזר דזכות הוא לו כנ"ל ועיי':

לסוף אשתמטו להו בדברי תוס' נדחק המרש"א מאוד ועיי' פ"י והיותר נכון ואמיתי מ"ש בקרבן נתנאל דבערוך יש שני פרושי' בהי' לו אשרתא דסרבלי במחוזא או שהי' בהקפה כפי' רש"י או שהי' לו הרבה סרבלי בפקדון וכ' דבשני פרושי' פליגו תרי לשנא. דלישנא דאמר שפיר דלא שוויתן עבד לוה קאי אי פקדון הי' ולישנא בתרא שפיר עבד' עבד לוה קאי אי הלואה הי' ותוס' מקשה ומתרץ ללשנא קמא אלו דבריו והם ברורי' ואמיתי' וק"ל: ע"ב. אמר לי' אמאי תעבד הכי מזה למדו הראשוני' דאסור להשליח להחזיר וכתבו אם החזיר חייב לשלם חוץ בנאנס. ונ"ל לפי סוגי' לקמן ס"ג ע"ב דרב מספקא לי' אי הולך כזכי ובממונא לקולא וכ' רש"י משו' דשליח מוחזק והמוציא ממנו עליו הראי' אם השליח החזיר שלא כדין אין השליח חייב לשלם דאימר אייתי ראי' דהולך כזכי וזכיתי לך. ובאמת במה דאמר אמאי תעבד הכי לא מוכח דחייב לשלם אלא דלא הי' להחזיר מספק שמא הולך כזכי אבל אינו משלם. אלא דמירושלמי מוכח דחייב לשלם דאמר מפקי' מדין ונותני' לדין וצ"ל דירושלמי פשיטא לי' דהולך כזכי בפקדון ורשב"א שם ס"ג כ' דגם לרב באמת וודאי הוא רק למקשן שם מתרץ מספקא לי' גם מוכח מירושלמי דתלי' ברצונו אם רוצה לגבו' משליח גובה וכרמב"ם דכ' שניה' חייבי' באחריותו ואפשר דירושלמי קאי כשהמשלח גבר אלי' אלא שהי' יוכל לעמוד נגדו. לכן א"צ לחזור על המשלח כיון דאלים הוא והולך מיד להשליח אבל כשאינו גבר אלי' הולך תחלה אל המשלח ויש לעיי' בכ"ז: והוכיחו הראשונים מדאמר א"כ שפיר עבד' דאם מאנסי' אותו ואפי' מאיימין עליו שרי לו להחזיר ואפשר יש לדחות ולומר דווקא בכה"ג דהי' גברי דאלמי ומורא אחרי' עליהם בכאלו ל"א הולך כזכי דבוודאי אינם נותני' בעין יפה וסתמא דעתו עוד לחזור בהם ול"ל כ"כ כיון ששל חבירו הוא וע"כ להחזיר בוודאי לזכה התכווין דאלו שמורא' על אחרי' ולא צייתי דינא ליכא אומדנא שנתכוונו לזכה ולכן אמר שפיר עבדת. ואין למדי' ממנו למק"א באמר מפורש זכה או בהא דהג"א ויש לעיי' עוד: ומדברי' מחציה' עיי' רש"י ומהרש"ל. ונ"ל עוד כי באמת דברו דברי' רכי' נקנו מינייכו אהדרו לן ולא באו במורא ובקול רעש ולא הי' לו למיהדר להו מיד אלא שידע ומכיר אותן כי תחלתן רכה וסופ' קשה ואין פיה' ולבם שוה א' בפה וא' בלב. והיינו שאמר מדברי' מחציה' חלק לבם מפיהם שפת חלקו' ידברו. חלק לבם ובסוף יאשמו ויענשו למי שאין עושה כרצונם וק"ל:

הולך מנה לפלוני ובקשו וכו' תנא חדא יחזרו למשלח ות"א יחזרו למי שנשתלח לו וכו' יש להקשות לפי המבואר בש"ע סי' קכ"ה דבמתנה לעני לכ"ע לא יוכל לחזור דנעשה עליו נדר וכבר כתבנו לעיל דממילא הולך זכה קאמר א"כ יש לתרץ דהא דקתני יחזור ליורשי משלח במתנה לעשיר והא דקתני ליורשי שנשתלחו לו במתנה לעני וצל"ע:

תני חדא יחזרו למשלח ות"ח יתנו ליורשי מי שנשתלחו לו וכו' מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס הולך כזכי וכו' עיי' קצה"ח שהקשה לשיט' הרמ"ה שבטור דאין השליח יוכל להחזיק לעצמו כשחייב לו המקבל דאינו זוכה עד שבא ליד המקבל והקשה לפ"ז גם אם הולך כזכי מ"מ לא יחזור למשלח הא לא נתקיים התנאי כיון שמת המקבל ונדחק דכה"ג לכ"ע לו וליורשיו קאמר ובדין זה הארכתי בתשוב' ובישוב קושי' הקצה"ח ומה שהקשה עוד על הרמ"ה ממ"ש הראשונים כולם ומוכח מסוגי' דלעיל דאסור לשליח להחזיר למשלח ואם החזיר חייב באחריותו הא לא זכה עד שיגיע לידו וכ"ז שלא נתקיים התנאי לא זכה המקבל למפרע. ונ"ל דאין כוונ' הרמ"ה בכל הולך אמרי' דתנאי הוא עד שיגיע לידו וזכה למפרע. אלא בכה"ג שהמקבל חייב לשליח וע"י הולך אם זכה חוב הוא לו למקבל דאם לא יזכה לו מיד ל"י השליח לתפוס לעצמו לכן מסתמא לאו הולך ממש כזכה קאמר אלא באופן שיהי' תלי' בתנאי כשיגיע לידו יזכה למפרע לו ועי"ז לא יהי' שום חוב למקבל. אבל בשאומר מפורש זכה ולא פירש בתנאי ל"א דסתמא בתנאי זוכה לו דדברים שבלב הוא דליכא אומדנא דמוכח כ"כ לבטל דבור מפורש זכה אלא כשאמר הולך שאינו דבור מפורש שיזכה לו רק שמסתמא חפץ לזכות לו ונגד זה כיון דאיכא חוב מסתמא אינו רוצה לזכות לו רק בתנאי כהנ"ל. ולק"מ קושי' קצה"ח דאי הולך כזכי נותן ליורשי שנשתלח דלא איירי בשחייב לשליח וזכו' גמור הוא שיקנה לו מיד בלי תנאי כלל וכן לק"מ מדאין רשאי שליח להחזיר למשלח וחייב באחריו' כמובן ונכון הוא:

עוד הקשה הקצה"ח שם על הרשב"א לקמן ס"ג דהניח בצ"ע באומר הולך גט זה לאשתי אם בתנאי תלי' עד שיגיע לידה תהי' מגורש' משע' שנתן לידו או נימא הולך לאו דווקא. והקשה בקצה"ח ב' קושי' שהקשה על הרמ"ה איך אפשר דתלי' בתנאי למה אין השליח רשאי להחזיר למשלח וכן קשה מבריי' לס"ד דהולך כזכה למה יתן לנשתלח לו הא קיים התנאי ועל הרשב"א ליתא לתי' שכתבתי לרמ"ה כמובן. והנלפע"ד דצ"ב:

למה העמיד הרשב"א ספיקתו לקמן גבי גט ולא כאן בפקדון וחוב דהולך כזכי אם קפיד דווקא בתנאי אחר שיגיע לידו מדאמר הולך או תן. ונ"ל דוודאי בחוב ופקדון אין לדייק בלשונו מדאמר הולך או תן דבעי דווקא שיגיע לידו ותלי' בתנאי דהא העיקר שמחזיר לו פקדונו או פורע חובו וכן במתנה אי הולך כזכה תכלי' הנתינה לשליח שיתן ליד מי שנשתלח כו ויפה אמר הולך ותן כי זה סוף המעשה במחשבה תחלה משא"כ בגט שעיקר ותכלית הענין שתהי' מגורשת ואין התכלית לתת לה גויל שהגט כתוב עליו אלא שתהי' מגורשת ממנו ומדאמר תן והולך ול"א זכה יש לדייק דרצה דווקא שלא תהי' מגורשת משעת נתינה לשליח רק בתנאי כשיגיע לידו דאל"ה הול"ל זכה ואי משום שתצטרך הגט לראי' להנשא היא תחוש לנפשה ותקחהו מן השליח וכ"ש שם שעשתו שליח לקבלה ולכן מסופק הרשב"א משא"כ בחוב ופקדון ולמ"ד במתנה הולך כזכי לא נסתפק הרשב"א ולכן העמיד ספיקתו רק לקמן בגט וממילא דלק"מ קושי' הקצה"ח כנ"ל נכון בעזה"י:

הא בשכיב מרע כו' יש בכאן ד' שיטות א' שיטת תוס' רי"ף ורא"ש דמדין דברי שכ"מ כו' אתי עלה וכל מתנ' שכ"מ אח"מ קני' למפרע משע' אמירה ואפי' מת המקבל בחיי נותן קונה למפרע ויורשי' אותו והא דנקיט הכא הולך לאו דוקא וה"ה בדיבור בעלמא ולפ"ז יוכל השכ"מ לחזור קוד' מותו ככל מתנ' שכ"מ. ומה דקשה על שיטה זו מב"ב דמבואר דמתנ' שכ"מ נקנה בגמר מיתה ומשם מוכח דלא נקנה למפרע עיי' בקצה"ח סי' ר"נ. ב' שיטת רש"י דהולך דשכ"מ כזכי וס"ל דדברי שכ"מ קובי' לאח"מ ובמת מקבל בחייו בטלה המתנה והכא משום דאמר הולך ובבריא הולך במתנה לאו כזכי ובשכ"מ כזכי מחיי' ודוקא כשמת אח"כ וגם דלא חזר בו בעודו בחיים, ג' שיטת הרמ"ה כעין זה אלא דס"ל דאין יוכל לחזור קוד' מותו חוץ מאם עמד חוזר ד' שיטת הרשב"א דבמתנ' בריא איירי ולא ממת רק בשע' שצוה הי' שכ"מ והולך דידי' כזכי ממש ואפי' עמד אינו חוזר. והנה לרש"י ורמ"ה נראה דוקא במצוה בכל נכסיו או במצוה מחמת מיתה דהא הם סוברי' דהולך בשכ"מ כמתנ' שכ"מ אלא דאלים דבורו ואפי' עת המקבל מהני ודוקא במה דמהני מתנת שכ"מ דהאלימו חכמי' דבריו, ובתומי' לא ס"ל כן וכבר כ' בקצה"ח כדברינו גם פשיטא לתוס' דבשכ"מ אי הולך כזכי צריך שיהי' מיד ליד. גם זה אינו ברור דלמ"ש רמ"ה דבכוונתו לזכה רק שלא הי' דעתו מיושב' אמר הולך י"ל דכזכה ממש הוא ואין צריך רק ברשותו בכ"ז היתי מסתפק ומצאתיו בקצה"ח:

ונ"ל להוכיח דבשכ"מ ג"כ צריך מיד ליד ממש מדלא מתרץ ג"ב הא כ"ע הולך לאו כזכי ושניהם בשכ"מ אלא הא דאמר הולך ולא נתן מיד ליד והא בנותן מיד ליד והא דל"א כ"ע הולך כזכי ובבריא והא בנותן מיד ליד והא באינו נותן מיד ליד משום דהלכתא הולך לאו כזכה כמ"ש הרא"ש אבל הי' יוכל לומר כ"ע הולך לאו כזכה ובשכ"מ ומדלא אמר הכי ש"מ דבשכ"מ ג"כ בעי דווקא מיד ליד וכל דיני הולך כבברי בפקדון והלוא' ולאו כזכי ממש הוא כנלפע"ד ועיי':

וחכמי' אומרי' יחלוקו מספקא להו כ' רש"י דמספקא להו בתרתי בהולך כזכי ובמצוה לקיי' והקשה בפ"י דלמא בהולך כזכי לבד מספקא אבל במצוה לקיי' ס"ל דליכא מצוה בוודאי והניח בצ"ע וכן הקשה בקצה"ח ונלפע"ד דקשי' לרש"י למה יחלוקו דמדין רואי דנוקמי בחזק' יורשי' מרא קמא כמ"ש תוס' ד"ה וחכמי' אומרי' כו' ולכן מפרש רש"י דחכמי' דאסמוך להם קאי ר"מ דאמר מצוה לקיי' במת משלח ואמרו ע"ז יחלוקו היינו במת משלח ומשום דמספקא להו בתרתי בהולך כזכי ובמצוה לקיים והוי ס"ס ולכן אוגרו יחלוקו דמשום ס"ס אין נותני' להם הכל דבממון לא אזלי' בתר ס"ס להוציא מחזק' מ"א כיון דאיכא ס"ס לדינא אמרו יחלוקו אבל במ"א בוודאי אין סברא לומר יחלוקו כנ"ל ומ"ש רש"י לקמן ט"ו ע"א דמספקא להו אי כר"א אי כרבנן ובמת נמי מספקא להו ג"כ כוונת רש"י דמספקא להו בתרתי בלא מת בדר"א ורבנן ובמת נמי מספקא להו במצוה לקיי' וממילא איכא, במת ס"ס לכן אמרו על דר"מ יחלוקו כנ"ל ועיי':

מה"ב לא דכיע הולך לאו כזכי כו' מכאן מביא ר"ת ראי' דהולך לאו כזכי והרא"ש דחה ראי' זו דהא לא הי' יוכל לומר כ"ע הולך כזכי ולפע"ד לקיי' ראי' ר"ת לפי שיטתו דווקא במוסרו מיד ליד אמרי' הולך ותן כזכי א"כ הי' יוכל לומר כ"ע הולך כזכי כאן בשמסרו מעיקרא מיד ליד וכאן בשלא מסרו מעיקרא מיד ליד וע"כ דהולך לאו כזכי וא"ש:

מה"ב כאן בברי כאן בשכ"מ נ"ל מדל"א כי הא והא בשכ"מ והא כשמסרו מיד ליד והא בשלא מסרו מיד ליד ש"מ דבשכ"מ אפי' לא מסר מיד ליד הוי הולך כזכי לשיט' רש"י רמ"ה ורשב"א דמשו' דהולך כזכי אתינן עלה בשכ"מ ועיי' קצה"ח שמסופק בזה ולפע"ד ראי' ברורה הוא:

ויש להקשו' דבכל הנהו אוקימת' דמוקי לתרץ הבריי', ל"א הא דנותן לעשיר ל"א הולך כזכי והא דנותן לעני הולך כזכי כמ"ש הטור ולפי נועם הסמ"ע וש"ך משו' נדר הוא וא"י לשאול עליו י"ל אבל לפמ"ש הקצה"ח כיון דמחויב לקיי' נדרו ממילא דמי' לחוב ופקדון צע"ק ובתשובה הארכתי:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה