אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף יג.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף יג.

דף יב.

מתנ' תנו גט זה לאשתי כו' כ' רש"י תנו גרסי' כו' לפיכך לא נחלקו חכמי' בדברים ולעיל ט' ע"ב כ' רש"י דאפי' לחכמי' לא זכה רק שאינו יוכל לחזור בו וכ' תוס' לעיל דרש"י חזר בו ועיי' מ"ש שם ליישב ועוד נ"ל כעת דרש"י ג"כ ס"ל כשיטת הרמב"ם דוקא בתן אמרי' דלא רצה שיזכה לו רק שלא יחזור בו כיון שאמר תן ול"א זכה לשון מבורר יותר וע"כ דרצה שלא יזכה רק בעיקר הזכו' שלא יהי' השחרור בטל עוד ע"י חזרתו אבל רצה שיבוא לידו אלא די"ל היכא דמת בנתיי' עד שנתן לידו הי' לנו לומר כיון שחפץ שלא יתבטל השחרור מכל ויזכה לו שלא יהי' אפשר לחזור ולבטלו היכא דמת בנתיי' במקרה ויתבטל השחרור כולו רוצה שיזכה לו לגמרי ויהי' משוחרר ע"י קודם מותו וכאלו אמר אם אפשר ליתן לו יתן לידו ולא יזכה לו רק לענין חזר' אבל כשיקר' מקרה שלא אפשר לתת לו יהי' משוחרר על ידו כדי שלא יתבטל השחרור לגמרי והא דלא פירוש כן דמיתה לא שכיח ולא צריך לפרשו אבל כך רצונו ודעתו אלא בשכ"מ שאמר תנו והוא מצוה מחמת מיתה ועומד למות אלו כך דעתו הי' לו לומר זכה. או עכ"פ להתנו' אם ימות יזכה לו לגמרי קודם ומדסתם ואמר תן ע"כ שמקפיד דוקא שיבוא לידו ולא באופן אחר כנ"ל. והא"ש דכ' רש"י כאן תנו גרסי' כיון דאיכא מ"ד מתני' בברי ומת בכה"ג הי' להו לרבנן לחלוק דיתנו דאומדן דעת שרוצה שיזכה לו לגמרי אם ימות וע"כ דבמתני' קתני תנו וא"ש גם למ"ד מתני' בברי אבל לעיל לא כ' רש"י מן הגירסא כלל רק כ' דחכמי' מודי' והיינו במוסרו לידו מ"מ לא קנה רק לענין חזר' היינו לפי האמת דמתני' בשכ"מ כר"פ בכה"ג לרבנן לא יתן שלא זכה רק לענין חזר' ורש"י לעיל דינא קאמר אבל במתני' בוודאי תנו גרסי' דאל"כ קשה למ"ד מתני' בברי ולעיל מפרש רש"י תנו מנה שכ"מ עיי"ש ועיי' פ"י שם ורש"י כ' בשכ"מ כיון דקיי"ל דמתני' בשכ"מ דמע"ש אפי' במלוה. ושפיר כ' רש"י דגם חכמי' מודי' כנ"ל עיי' וק"ל:

מתני' האומר תנו גט זה לאשתי ושחרור זה לעבדי לא יתנו לאח"מ כ' רש"י דגיטא לא הוי עד דמטא לידי' וכי מטי' לידי הא מיית לי' משחרר ופקע' לי' רשות'. דברי רש"י אלו צריכ' ביאור דפתח בגט דגיטא לא הוי וה"ה שחרור ומסיי' בשחרור דמית לי' משחרר ופקע' לי' רשותא גם מ"ש רש"י דפקע' לי' רשותא צ"ע מה רצה בזה פשיטא כיון שמת אין כאן גט ושחרור דאין גנו לאח"מ ולעיל ט' ע"ב כ' ג"כ טעם דאין שחרור לאח"מ דפקע רשותו וזכו היורשי'. ובכ"ז נצטערתי עד שמצאתי ראיתי בקצה"ח סי' קפ"ח שהרגיש במ"ש רש"י בשחרור דפקע לי' רשותא וכן לעיל וכ' ע"פ שיט' הרמב"ם דממנה שליח כשהוא פקח ונשתפה דמה"ת יוכל השליח לתת לה הגט ומדרבנן לא יתן שלא יאמרו שוטה יוכל לגרשה וכ' לפ"ז גם בשמת יוכל השליח ליתן אח"מ מה"ת דשליחותו לא בטלה והקשה ממתני' משמע מה"ת לא יתן וכ' בשחרור ה"ט כיון דפקע מרשותו וזכו יורשי' הוי כאלו עשה שליח ומוכרו עד שעשה השליח שליחותו דל"מ הנתינה אח"כ וכן בזה ובגירושין ג"כ כבר יצאו מרשו' הבעל דמית' מתר' ומותר' להתנסבא ולזה כ' רש"י בשחרור דפקע רשותו וזכו יורשי' עיי"ש. והנה דבריו נכוני' במ"ש רש"י בשחרור מלתא בטעמא דפקע רשותו אבל עדיין לא נתיישב למה לא כ' רש"י טעמא בגירושין כיון דפקע לי' רשותו של בעל ולמה קשה לרש"י טפי בשחרור מבגירושין:

ולכן כ"ל דבאמ' מ"ש הקצה"ח בגירושין דיצא מרשותו ומותר' לעלמא ל"מ לאח"מ כמו בשחרור יש לפקפק טובא דהא אגידה בי' לדבר הזה שיועיל ויפעול הגט לאח"מ שתהי' מותר' לעלמא ולא תהא זקוק' ליבם מחמ' קדושין שלו וכיון שלדבר הזה שתהי' פעולת הגט עדיין מכח הבעל הוא והוא אסר אותה והוא שרי לה ע"י שלוחו שעומד במקומו ובשחרור ניחא כבר יצא מרשותו ונכנס לרשו' אחר לגמרי והוי כמוכרו משא"כ בגירושין. ולכן נ"ל בגירושין איכא טעם פשוט אחר דלא מצינו גירושין רק להתיר איסור א"א דכתיב וכ' לה ספר כריתו' כו' ויצאה והיתה לאיש אחר אבל לא מצינו גירושין להתיר לעלמא אלא חליצה ועיי' תוס' לקמן ר"פ המגרש סוגי' דחוץ דכ' בפשיטו' היכא דאינה מגרש' רק שלא תהיה לזקוק' ליבם לכ"ע גם לר"א ל"מ ועיי' פ"י שם שתמה בטעם הדבר ולפע"ד נראה מה"ט שכתבתי דלא מצינו גט להתיר זיק' יבם רק להתיר איסור א"א והה"נ אח"מ הגם שאיסור א"א פקע דמיתת הבעל התיר' ונשאר איסור זקוק' ליבם לדבר זה לחוד ל"מ גט רק יבו' או חליצה כנ"ל נכון. והא"ש דלא הוצרך רש"י לתת טעם דל"מ גט לאח"מ דפשוט להפקיע איסור יבמ' לשוק ל"מ גט ותוס' ג"כ לא כ' רק דאיכא רבותא במתני' זו מה דלא נשמע ממתני' דלקמן דלא נימא דשליח במקומו עומד קמ"ל, אבל בשחרור טרח רש"י למצוא טעם דל"מ שחרור לאח"מ דפעולת השחרור לממון ולאיסור כמו שהי' בחיותו לכן כ' דפקע רשותו. ולעיל ט' כ' יותר דזכו יורשי' צד ממון שבו ועיי':

אלא דיש לעיי' במ"ש רש"י לעיל גם לרבנן לא זכה לו רק דא"י לחזור אבל אינו משחרר עד דמטי' גיטא לידי' וכיון דא"י לחזור בו וא"א עוד לשעבד בו כשרוצה ליטול השחרור איך יזכו בו היורשי' במיתת האדון הא אין לו בו זכות לשעבדו ונפקא מתור' ממונו ולהיו' כי לולי שזכו בו יורשי' הי' אפשר לשחרר לאח"מ ממילא לא יזכו בו יורשי' כיון דמורישם הי' מוכרח לשחרר אותו וא"י לחזור בו ממילא אין רשות יורשי' עליו ויוכל לתנו לאח"מ ג"כ ולא הועיל רש"י מידי בטעם שכ' דאין שחרור לאח"מ וצל"ע:

ואפשר לומר בכוונ' רש"י מ"ש דטעמא דלא יתנו לאח"מ עיקר דינא וטעמא נקט בשליח להולכ' דעלמא וה"ה לר"מ כשאמר תן לא יתן לאח"מ דפקע לי' רשותו וזכה ונכנס לרשו' יורשי' ומ"ש גם לרבנן דס"ל זכו' הוא אינו משוחרר מיד רק שא"י לחזור ולדדהו לא יתן לאח"מ מדרבנן שלא יאמרו יש שחרור ע"י שליח הולכה לאח"מ ובשליח הולכה ל"מ מדאוריי' לכן גם בכה"ג לא יתן כיון דמחיי' לא זכה לכן נתינה לאח"מ מדרבנן הוא דאסור כן י"ל:

וי"ל בזה הא דכ' רש"י כאן דתנו גרסי' לפיכך לא נחלקו רבנן וסתר שיטתו לעיל ט' ע"ב. ולהנ"ל י"ל דמשמע לרש"י מדלא קתני במתני' פלוגת' בין רבנן לר"מ בזה משמע דשני' שווי' בדבר הזה דלא יתנו לאח"מ ואם הגרס' תן לר"מ מדאוריי' לא יתן ואם נתן פסול מדאוריי' ולרבנן רק מדרבנן לא יתן ואם נתן כשר מדאוריי' שוב איכא פלוגת' בין ר"מ לרבנן לכן כ' דתנו גרסי' ולכ"ע מדאוריי' לא יתן לאח"מ מטעם שכ' דפקע רשותו והיינו ונכנס לרשו' יורשי' ולעיל ט' דמקשה לרבנן דל"א ושוו צ"ל דקושי' ש"ס כיון דעכ"פ מדרבנן לא יתן בשחרור הנ"ל למחשב דשווי' גם בזה הגם בגט מדאוריי' פסול הא קתני לא יתן לכתחלה כך י"ל ועיי': וצ"ע לקמן כ"ט ע"ב דאמר ר"א מת הראשון בטלו כולם דס"ל כולם במקום שליח הראשון עומד גם לדעתו מ"מ כיון שעשה אותו שליח בחייו ה"ה עומד במקומו ובבעל שעשה שליח ומת ג"כ הי' יוכל ליתן לאח"מ הבעל אלא שכבר יצא' מרשו' הבעל כמ"ש קצה"ח או מטע' שכתבתי דאין הגט יוכל להתיר איסור יבמה לשוק אבל במת שליח של השליח למה לא יוכל לקיי' שליחותו של משלחו. גם צ"ל הא דאמר מבר"א הא דאבא דקטנותא היא אטו אם מת הבעל מידי מששא אי' בי' כולהו מכח מאן אתו מכח הבעל קאתו איתא לבעל איתנייהו לכולהו כו' נראה דמודה לו אלו כולהו שלוחי דשליח ראשון נינהו אם מת הראשון בטלו כולם וקשה כהנ"ל וגם דמיונו של נובר"א אינו עולה יפה אטו אם מת הבעל נימא מיתת הבעל שאני כיון שמת פקע' האישות ואין כאן אשה לגרשה משא"כ במת השליח וכ"ז צ"ע:

ונחזור לדברי קצה"ח שהקשה על הרמב"ם ממתני' דהכא דלא יתנו לאח"מ ומשמע מדאוריי' הוא לא ידעתי שום משמעו' דמדאוריי' הוא אפשר מדרבנן שלא יאמרו יש גט ושחרור לאח"מ כמו בשונה. ונ"ל להביא ראי' דבגט וודאי מדאוריי' לא יתן לאח"מ ומנא אמינא לה מלקמן כ"ח ע"א דמקשה רבא על מתני' מדתני' המגרש שעה א' קוד' למיתתו דאינה אוכלת בתרומה ואם הא דלא יתן לאח"מ רק מדרבנן לק"מ במתני' גם אם יתן לאח"מ מדאוריי' מהני סמכי' בדרבנן ונותני' לה בחזק' שהוא קיי' אבל במגרש שעה א' קודם מיתתו לענין תרומה דאוריי' חיישי' שמא ימו' ול"ס על חזק' כזו באיסור דאוריי' וגם אם נדחוק דמשמע לרבא אפי' בתרומה דרבנן לא תאכל מ"מ קשה הא דלא יתן לאח"מ מדרבנן הוא שלא יאמרו יש גט לאח"מ וכיון שאין אנו יודעי' שמת רק דיש לחוש שמת וכיון דאיכא חזקת חי הגם דלא סמכי' על חזקה זו לענין איסור מ"מ שמא יאמרו יש גט לאח"מ ליכא דהא אין יודעי' שמת ומסתמא לא מת שהוא בחזקתו כמו שהי' ולא יאמרו דגרשה אח"מ ואפילו יהי' נשמע אח"כ שמת וכי ידעו מתי מת אחר נתינה או קודם ולק"מ קושי' רבא מתרומה אפי' מתרומה דרבנן וע"כ מוכח דאין גט לאח"מ ע"י שליח שעשה בחייו מדאוריי' הוא וזו ראי' מוכרחת לפע"ד:

ויש להוכיח דגם בשחרור מדאוריי' הוא דמתני' כייל להדדי גט ושחרור דלא יתן לאח"מ משמע דשווי' בשני' מדאוריי' לא יתן וע"כ צ"ל טעמא בשחרור משום שיצא מרשותו ונכנס ברשות יורשי' וצ"ל מתני' דווקא בסתם עבד אבל בעבד שהפקיר האדון או שיצא מרשותו בשן ועין וכדומה דצד ממון שבו כבר נפיק מידי רבו ואין ליורשי' זכות בו ואיסורא לא קמוריש כדלקמן פ' השולח ואין תועלת השחרור רק לצד איסור שבו שיש ביד האדון להתיר ע"י שטר שחרור כה"ג אם עשה שליח ומת יוכל לשחררו אחר מיתת האדון אלא מדרבנן לא יתן שלא יאמרו יש שחרור אח"מ. אלא דכבר כתבנו לעיל לשיט' רש"י לעיל ט' דאינו זוכה לעבד רק שלא יוכל לחזור בו איך יוכלו היורשי' לזכות בו אחר שאין למוריש' רשות עליו ממילא יוכל ליתן לו אח"מ. וקשה לרמב"ם ורי"ף דס"ל כן וצ"ל באמת:

לא יתן לאח"מ מדרבנן הוא ולפמ"ש בגט בוודאי מדאוריי' ממילא נשמע גם בשחרור מדאוריי' הוא דלא יתן לאח"מ וצ"ע. ויש אתי מקום ישוב לזה עפ"י מ"ש הרמב"ם בהלכת עבדי' דיש חילוק בין תן לזכי דבתן דווקא אינו משוחרר ולא זכה רק שלא יוכל לחזור בו ועיי' קצה"ח סי' קכ"ה שכ' דאינו אלא תנאי כשיגיע לידו יהי' משוחרר משעת נתינה. וכ' הא דלא יתן לאח"מ הגם שכל תנאי אפשר לקיים אח"מ צ"ל מדרבנן הוא כיון שהתנאי בגט עצמו יאמרו יש גט לאח"מ עיי"ש שכ' שכ"כ בב"ח. לפ"ז א"ש דכייל ומשווה גט ושחרור דלא יתנו לאח"מ דגם בגט רק מדרבנן לא יתן דמדאוריי' מהני לאח"מ כיון דמקיים תנאו וא"ש עיי':

אלא דעדיין קשה על הרי"ף גם אם נימא דרי"ף ג"כ דווקא בתן ס"ל דלא מהני רק דא"י לחזור ועיי' טור יו"ד סי' רס"ז דאפשר דכן הוא וב"י מסכים עמו דמלתא דמסתבר הוא אלא לרי"ף אין לומר כמ"ש קצה"ח דהוא תנאי בעלמא דא"כ איך מייתי ראי' ממנה לפלוני בידי פשיטא שיוכל להתנו' תנאי כמו שירצה וא"צ ראי' וגם אין משם ראי' כלל ועכצ"ל או כדס"ל לרוב ראשונים דלאו דווקא בתן ה"ה בזכה ס"ל לרי"ף כן ומשו"ה הקשה מש"ס קדושין ומתוספתא ומגירושין או אם כדעת הטור בשיט' הרי"ף צ"ל כיון דאמר תן ול"א זכה גלי דעתו דאין רוצה שיזכה לו לגמרי כמ"ש הלח"מ בכוונ' הרמב"ם וא"ש הראי' ממנה לפלוני כמ"ש הלח"מ ואם באפשר י"ל בכוונת הרמב"ם כמ"ש הקצה"ח דתנאי הוא אבל בכוונ' הרי"ף א"א להעמיס כן רק כמ"ש הלח"מ. וא"כ אם נותן הגט לאח"מ מדאורייתא פסול משום אין גט לאח"מ ובשחרור רק מדרבנן וקשה דבמתני' משווה להו ודוחק ורחוק לומר לצדדי' קתני וצ"ל דרי"ף ל"ל כשיט' הרמב"ם בשוטה אלא כטור דמדאוריי' לא יתן כשהוא שוטה וה"ה וכ"ש בשחרור וגם שלא יתן לאח"מ ועיי' בכ"ז:

וכ' רש"י דתנו גרסי' שלא מסרו ליד השליח בחייו ומדקתני לא יתנו לאח"מ משמע אבל בחייו יתן כדלקמן ע"ב וצ"ל כיון שלא מסרו לידו בחייו ונוטל השליח אותו מעצמו מע"ג קרקע אח"מ אם לא מת והי' נוטל מע"ג קרקע הי' מהני ומוכח דשליח הולכה אפי' נוטל מע"ג קרקע מהני וזה דלא כמ"ש במכתב מאלי' כשיט' בה"ג דלא ישלח ע"י נכרי לתתו לשליח הולכה דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע. והנה ממ"ש תוס' דאפי' גרסי' תן א"ש ואפי' נוטלו בחייו כיון שלא נתן מיד ליד לא תן כזכי נראה דס"ל דשחרור אפי' נוטל העבד או שליח לקבלה מע"ג קרקע מהני דאל"ה אפי' תימא דתן כזכי מ"מ ל"מ דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע וע"כ לתוס' דבשחרור אפי' מע"ג קרקע מהני ועיי' קצה"ח סי' קכ"ה שהרגיש בזה וכ' לדעתו דילפי' לה לה מאשה גם לדבר הזה ואפי' תן כה"ג כזכי מ"מ ל"מ מתורת שליח לקבלה לזכו' לו דהא נוטל מע"ג קרקע אבל אי נתן בחייו מהני מתורת שליח הולכה כיון דל"מ בתורת שליח לקבלה שווי' שליח הולכה אלו דבריו ז"ל. והנה מ"ש דבחייו מהני מתורת שליח הולכה הגם דשווי' שליח קבלה מזה מבואר לקמן ר"פ האומר אדם יודע שאין יוכל לעשות שליח קבלה ועיי' רש"י שם ויש לחלק שם כל אדם יודע אבל כאן לאו כ"ע דינא גמירא דטלי מע"ג קרקע ל"מ. ונ"ל משו"ה ס"ל לתוס' דע"כ בשחרור מהני טלי מע"ג קרקע. ונ"ל עוד ראי' לזה מדלא הקשה ש"ס לעיל ט' ע"ב ולתני דשווה ג"כ לשחרורי עבדים בטלי מע"ג קרקע כמו דמקשה והאיכא לשמה ומחובר ש"מ דטלי שחרור מע"ג קרקע מהני דלענין זה לא ילפי' לה לה מאשה רק במה דשייך לכתיבה וחתימה דכתיב וכ' לה וילפי' לה לה אבל בנתינה דלא כתיב לה לא ילפי' שחרור מגט כנ"ל. אלא דקשה לי אם תמו בשחרור היינו שלא נתן מיד ליד כן בגט שלא נתן מיד ליד ובגט טלי מע"ג קרקע ל"מ ומוכח ע"כ דבשליח הולכה מהני מע"ג קרקע דלא כמכתב מאלי' ועיי':

והא לא משך עיי' פ"י במתני' שהקשה לשיט' רי"ף ורמב"ם דמתני' שמסר לידו ובשחרור לא זכה לו רק דלא לחזור בו ולרמב"ם דבמתנה ג"כ תן כזכי ה"ט דמתני' דיתן לאח"מ משום דתן כזכי ובחיי' זכה בו וכ' לבסוף דליכא רבותא דיתן לאחר מיתה כיון דמחיי' זכה פשיטא דיתן לאח"מ מה שכבר מחיי' זכה לו עיי' בו. ולפע"ד רבותא רבה איכא לשיט' הרמב"ם דמחלק בין תן לזכי דבתן לא זכה רק שלא יהי' יוכל לחזור וכ' הלח"מ מכיון שאמר תן ול"א זכה ש"מ שמקפיד שלא יהי' משוחרר עד שיבוא לידו וצ"ל במתנה ג"כ נימא הכי בתן מדל"א זכה ש"מ שאינו רוצה לזכות לו רק שלא יוכל לחזור ובשלהי פרקי' מבואר למ"ד הולך כזכי יתן ליורשי' והא הולך גרוע מתן שכבר זכה אביה' בחייו ועיי' פ"י דמביא ראי' זו דבמתנה ל"א דלא זכה לו רק לענין חזרה ולא כ' טעם למה ונ"ל דבמתנה אין ראי' מדאמר תן ולא זכה שרוצה שלא יזכה לגמרי עד שיבוא לידו דבמתנה לשון נבחר הוא תן דהא המכוון ותכלי' המתנה שיהי' ביד המקבל ויהנה ממנו ויעשה בו כרצונו ושייך לשון תן הגם שחפץ ורוצה שיזכה לו מיד לגמרי אבל בשחרור שאין תכלי' השחרור שיהי' נייר השחרור שכ' עליו השחרור של העבד אלא שיהי' משוחרר ואם יצטרך העבד שטר השחרור לראי' בידו יחוש לעצמו ויקחהו מן השליח ועיקרו שיהי' משוחרר ממנו ויהי' מותר בב"ח ומדאמר תן ול"א זכה ש"מ דמקפיד שלא יהי' משוחרר עד שיבוא לידו כנ"ל חילוק נכון. ומ"מ רבותא איכא שיתן לאח"מ דליא דלא זכה בו מחיי' מדאמר תן ולא זכה כמו בשחרור והדרא קושי' פ"י ועיי' תומי' סי' קכ"ה שעמד ג"ב בקושי' זו ולא ידע לתרץ רק משו' דלא קתני זה בסיפא ש"מ דאינו נותן לו מיד ליד עיי"ש. ולדידי נרא' דבאמ' תוס' פ"ל במתנה ל"א תן כזבי רק בחוב ושחרור ג"כ כחוב אי לאו דעבד לי' נייח נפשי' לא הוי משחרר לי' ועיי' תוס' לעיל י"א ע"ב ונ"ל דרמב"ם דס"ל גם במתנה תן כזכי משום דבמתנה ג"כ קיי"ל מתנה כמכר אי לאו דעביד לי' נייח וכו' ויש פלוגתא דאמוראי בזה במגלה כ"ו ע"ב וב"מ ט"ז ע"א ונ"ל רב דמוקי מתני' בציבורי' לר"ז במעמד ג' ולר"פ בשכ"מ ולא רצה רב בלא צבורי' ומשו' תן כזכי דס"ל במתנה תן לאו כזכי דס"ל כמ"ד מתנה לאו כמכר ולפי דקיי"ל מתנה כמכר במתנ' תן כזכי ומיושב קושי' פ"י ותומים. וצ"ל הא דכ' הרמב"ם דין דמתנ' בשכ"מ הגם דלהלכתא י"ל מתני' דאמר תן ומשום תן כזכי כיון דאוקימתא זו לא נאמרה בגמרא לא כ' הרמב"ם וכן דרכו בקודש בכ"מ ועיי':

והנה קושי' תוס' מבואר' ונתקשו כל הראשונים דלא אמר דיתן לאח"מ משום מצוה לקיים דברי המת ותוס' בחד תי' כ' דלא רצה לאוקמי מתני' כיחידאי הגם דקיי"ל מצוה לקיים וכו' טוב יותר למוקמי מתני' כרבי' ומביא ראי' מלקמן דלא מוקי שמואל מתני' כיחידאי כר"י הגם דס"ל הלכתא כוותי' ומוקי טפי מתני' כרבי'. ונתקשיתי בראי' תוס' דלכאור' צריך להבין למה נוח לו יותר לשמואל למוקמי מתני' כרבי' בזוכה לו ע"י אחר א"כ מתני' דלא כהלכתא דלר"י לא צריך לזכות ע"י אחר ועיי' תוס' שבועת פ' שבועת שתים בנשבע שלא אוכל וכו' דקאמר ש"ס דר"י לא מוקי כר"ל דמוקי מתני' כדברי הכל וכ' תוס' אם מתני' במפרש דגם רבנן מודי' מ"מ כיון דלר"ע אפי' בסתם שוב לא אתי' ככ"ע. חזינן הגם דאין מפורש במתני' דווקא מפרש מ"מ כיון אם אתי' כרבנן במפרש לא הוי כר"ע דל"צ מפרש א"כ שמואל לקמן דמוקי מתני' בזיכה לו עי"א מתני' דלא כהלכתא ורחוק לומר דניחא לשמואל להוציא מתני' מהלכתא כדי לאוקמ' כרבים דאם כרבי' ע"כ דלא כהלכתא היא. ונ"ל דא"ש דמתני לקמן המלוה מעות וכו' מפריש עליו בחזק' שהוא קיים לא אתי מתני' לאשמועי' שום חידוש בענין הפרשה עד שלא בא ליד כהן אלא דרצה לאשמועי' דאין חוששי' שמת בנתיים וע"ז הקשה איך אפשר כלל להפריש וע"ז מתרץ שמואל בזיכה לו היינו לר"י עשו שאינו זוכה וכו' וגם לרבנן אפשר הך דינא כשיזכה לו ואתי' מתני' ככ"ע המפריש באופן שיוכל להפריש לכל מר כדאי' לי' לר"י בלא זיכה ולרבנן בשזוכה לו עי"א מפריש עליו בחזק' שהוא קיים ולא רוצה שמואל לומר מתני' דווקא לר"י קמ"ל דמפריש עליו אלא גם לרבנן איכא דינא שיוכל להפריש וקמ"ל לכ"ע היכא דיוכל להפריש מפריש עליו אפי' אינו יודע שהוא קיים דחזק' שהוא קיים ואין לדייק הא לא זיכה לו לא דלא כר"י דמתני' לאו בהך דינא עסיק ובא משא"כ בשבוע' דקמ"ל דנשבע שלא אוכל ואכל נבילות וכו' דחייב דחל שבוע' על נבילות ולרבנן אזל רק במפרש וקמ"ל במפרש ח"ש חל השבועה זה דלא ככ"ע דלר"ע חל בלא מפרש על ח"ש וא"ש:

ולפ"ז אין ראי' תוס' מלקמן ראי' לדהכא דשם ניחא לי' למוקמי ככ"ע הגם דהלכתא כר"י מ"מ נוח לי' לפרש דין דמתני' כרבי' ג"כ ואתי' כרבי' וגם כהלכתא כמ"ש אבל כאן לפי דמוקי מתני' בצבורי' ובמע"ג או בשכ"מ דווקא יתן לאח"מ ובלא"ה לא מתני' דלא בהלכתא דבלא"ה לא יתן והא מתני' בהך דינא עסיק ובא וקמ"ל דצריך ליתן ולהלכתא אפי' בברי ובלא מעמ"ש צריך ליתן משו' מצוה לקיים ולומר דניחא לי' יותר למוקמי מתני כרבי' דלא כהלכתא אין ראי' מלקמן וצ"ע:

וליישב נ"ל הנה הר"ן כ' דמתני' לא איירי בהכי רק שהוא זוכה מחיי' ולא משום מצוה לקיי' ונ"מ רק ביתומי' קטנים וכ' ומנ"ל הא מרישא דמשום מצוה לקיי' הא ברישא כופין לשחררו וע"כ מתני' לאו בהכי והנה תוס' דהקשה לא ס"ל דמוכח מרישא דלאו בהכי איירי. ובוודאי י"ל דמתני' איירי שזוכה בו מיד ונ"מ ביתומי' קטני' אלא דקשה לתוס' מנ"ל דמתני' לאו בהכי איירי ולזה מתרץ שפיר דרצה לאוקמי מתני' כרבי' הגם דהלכה כר"מ מ"מ עדיף לי' למוקמי מתני' כרבי' ואי משו' מצוה לקיי' לא כרבי' אתי' ולכן בחר לו טפי דמתני' לאו משו' מצוה לקיי' איירי אלא במעמ"ג או שכ"מ ומ"מ מתני' כהלכתא ג"כ אתי' דלק' ל"ל מעמ"ג או שכ"מ בלא"ה חייב ליתן משו' מצוה לקיי' כו' י"ל מתני' לא עסיק ובא משו' מצוה לקיי' רק מה שהוא משו' קנין בחייו ונ"מ ביורשי' קטני' וא"ש דמיון וראי' תוס' מלקמן דניחא לשמואל למוקי מתני' כרבי' הגם דהי' יוכל למוקמי כהלכתא וכיחידאי מ"מ נייח לו יותר ומהדר למוקמי מתני' גם כרבי' וכהלכתא וכן כאן רב מהדר למוקמי דיהי' מתני' ככ"ע הגם שהי' יוכל למוקמי כיחידא' והלכתא וא"ש נכון ועיי' היטיב:

וע"פ דברינו עלה לנו ישוב לקושי' א' שהקשה התומי' סי' ס"ו לפמ"ש תוס' דעדיפא למוקמי כרבי' קשה על ר"פ דל"א כר"ז דס"ל אמר רב אפי' בפקדון והא בקדושי' מ"ח ע"א רבנן ס"ל דווקא בפקדון ורב פסק הלכתא כר"מ וא"כ י"ל דרב מוקי מתני' במעמ"ג ובצבורי' דווקא כדי דאתי' מתני' כרבי' כרבנן דר"מ והיא קושי' שכלי' עיי' בו. ולפמ"ש לק"מ דאם מוקי מתני' במעמ"ג ובצבורי' דווקא הוי מתני' דלא כהלכתא דלהלכתא לא בעי צבורי' ובוודאי עדי' לתרץ מתני' כהלכתא וכיחידאי מלמוקמי כרבי' דלא כהלכתא ומ"ש תוס' דמשו"ה לא מתרץ מתני' משום מצוה לקיי' א"ש ע"ד שכתבתי דאת מתני' כהלכתא וכרבי' וא"ש ועיי':

והרווחנו עוד דמיושב קושי' תוס' לקמן ע"ב על רב גופא דלא מוקי במעמ"ג ובאין צבורי' ולמ"ש א"ש דנייח לו לרב יותר למוקמי מתני' בשכ"מ ולא איירי במעמ"ג ודווקא שכ"מ דאתי' מתני' ככ"ע מלמוקי מתני בברי ובמע"ג בלי צורי' דלא אתי' מתני' ככ"ע הגם דהלכתא כר"מ מ"מ מהדר טפי למוקמי מתני' באוקימתא אחרינא דתהי' ככ"ע וא"ש נכון ועיי' בכ"ז ולקמן תמצא עוד ישוב לקושי' תוס' וקושי' תומים אי"ה:

עוד תי' תוס' דמצוה לקיי' ליכא רק במוסר מידו לידו ומתני' לא משני הכי דלא קתני זה. והקשה במהרש"א הא לפי אוקימתא בשכ"מ ודווקא מנה זה נותני' צ"ל דחסר תיב' זה וכן הי' יוכל לתרץ מתני' משו' מצוה לקיי' וכשנותן מיד ליד וזה חסר במתני' וכ' ויש לחלק בין זה דשכ"מ ולא מצא טע' לחילוק זה. ולפע"ד נרא' אי מתני' בשכ"מ וקמ"ל דברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמי ודברי שכ"מ מהני באמת אפי' ל"א זה דקונה לו בכ"מ שהוא ורב דאמר והוא שצבורי' ומונחי' היינו דא"צ ליתן לו מנה שלפנינו דלמא התכוון למנה קבור ואם נמצא מנה קבור צריך לתת לו דקנה ע"פ דברי שכ"מ ולא חסר במתני' בעיקר חידוש דין דקנו דברי שכ"מ מידי דקנה מנה שציוה וצריך ליתן לו רק דיש לדחותו למנה קבור עד שתמצא מנה קבורה ורב אמר לעצמו והוא שמונחי' כו' דא"צ לתת לו רק כשאמר זה ואין זה ענין לקנין דברי שכ"מ אבל כד נוקי מתני' משו' מצוה לקיי' וקמ"ל הך דינא דמצוה לקיי' וזה ניחא רק כשמוסר מיד ליד ואמר תן מנה זה עיקר חסר ממתני' דהכל תלי' בזה שמסר מיד ליד ואל"ה א"צ ליתן כלו' והמ"ל למתני' לדייק שאמר זה דבזה תלי' הכל משמע דלאו בזה תלי' מלתא דלאו משו' מצוה לקיי' אתי' עלה כנ"ל נכון וברור:

והנה הרמב"ן ור"ן ורשב"א כתבו דמתני' ע"כ לאו משו' לקיי' דה"מ דא"כ רישא נמי יכו' היורשי' לשחרר כדלקמן פלוני' שפחתי עשתה לי ק"ר כו' וצ"ע על תוס' שהקשה ועיי' פ"י ולי נראה עפמ"ש רשב"א פ' השולח הא דכופי' הגם דאיכא איסור עשה דלעול' בהם תעבודו וכי משום מצוה לקיי' נכוף היורשי' לעשו' איסור וכ' דתלי' דלולי דמחויב הוא גמול לשחרר אותו לא הי' משחררו והוי כמוכרו לו עיי"ש. ולפ"ז י"ל להכי לא קתני ברישא דלא יתן לאח"מ אבל כופי' היורשי' דליכא מלתא דפסיקא אם אנו יודעי' שאין חייב לו גמול ומשחרר באיסור אין כופי' ולכן ל"ק שכופין היורשי' אבל בסיפא הקשה תוס' שפיר י"ל משו' מצוה לקיי' דתמיד כן הוא כנ"ל:

ויש לחזק דברי ראשוני' עפמ"ש בנב"י קמא סי' ע"ה לחד תי' בתוס' ב"מ בשליח לד"ע בטלה השליחו' לגמרי אין אפשר לשחרר ע"י שליח הולכה רק כשיש מצוה ולרבנן דר"מ דזכו' הוא נעשה שליח של העבד אבל לר"מ דשליח קבלה הוא והוא שליח האדון הוי שלד"ע ליכא אופן רק לדבר מצוה כמו ר"א ששחרר עבדו כו' עיי"ש וה"ה ויותר א"ש לפי דברי רשב"א הנ"ל היכא דחייב לו גמול. והא"ש מתני' דהכא ע"כ איירי במשחרר כדין שחייב לו גמול דאל"ה ל"מ שליחות כלל ואפי' בחיי' א"י ליתן לו ע"י שליח הולכה ולר"מ שליח הולכ' הוא ולרבנן ג"כ דתנו גרסי' כמ"ש תוס' ורש"י ואי מתני' משו' מצוה לקיי' קתני סיפא דיתן ה"ה ברישא הול"ל דכופי' היורשי' דהא קאי במשחרר משו' שחייב לו גמול דווקא וכל היכא דמשחרר ע"י שליח מצוה לקיי' איכא ומלתא דפסיקא הוא ברישא וע"כ מתני' לאו משו' מצוה לקיי' אתי עלה וא"ש ועיי':

והלכתא לקבורה ל"ח הה"מ פ"י מזכי' כ' דאפשר דרמב"ם ס"ל באומר תן מנה שוה קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בלא נמצא אתו מנה טבוע אמרי' שוה קאמר ובלח"מ הקשה הא מרב דאמר חוששי' למנה קבור מוכח דס"ל דווקא קאמר כמ"ש הר"ן ורב ס"ל בסלעי' דינרין שוה קאמר והכא ס"ל דווקא וצ"ע ומ"ש הלח"מ דרב איפכא ס"ל אין לו מובן דמנ"ל להה"מ לומר להלכתא איפכא מדרב. והנ"ל דרב ס"ל הכא דווקא קאמר משו' דיד בעהש"ט על התחתונה ואולי דווקא קאמר אלא שלא נמצא אתו מנה מקוד' שנאמר שהוציא דבריו לבטלה הי' לנו לומר דשוה בוודאי קאמר אלא לרב דס"ל דחוששי' למנה קבור לא שייך דבר זה שא"א מוציא דבריו לבטלה דהרי י"ל דווקא קאמר וכוונתו על מנה קבור אבל לדידן דל"ח לקבור דהי' לו לפרש ואם לא נמצא אצלו מנה טבוע ע"כ דשוה קאמר כנ"ל נכון ופשוט:

ושיטת הר"ן ורשב"א בתשובה דכשאין לו מנה טבוע אין נותני' לו דדווקא קאמר ובקצה"ח סי' רנ"ג ס"ק י"ט הקשה א"כ לא הי' צריך להביא אידך דרבא אלא נימא דאיירי בשכ"מ וצריך דווקא צבורי' ומונחי' דאי לית לי' מנה ממש אין נותני' דאמרי' דווקא קאמר מנה טבוע עיי' בו ולפע"ד לק"מ דהא גופא מנ"ל דדו קא קאמר מדרב דאמר חוששי' למנה קבור ואי שוה מה חוששי' שייך כאן כמ"ש הר"ן ולכן הוצרך להביא אידך דרב דמוכח דס"ל דווקא קאמר ומפני למנה קבור ל"ח ומ"מ שייך שפיר למוקמי מתני' בשכ"מ ובציבורי' דווקא דדווקא קאמר כנ"ל פשוט. ועוד נ"ל לומר הא דס"ל דאם ל"ל טבוע ל"ל ליתן לו ולכאורה סבר' הה"מ נכונה דהי' לנו לומר א"א מוציא דבריו לבטלה ושוה קאמר וי"ל הגם דמסתמא ל"ח למנה קבור ואפי' בשכ"מ וכ"ש בבריא היינו כשיש כאן מנה טבוע ל"א דלמנה קבור התכוון דרחוק שהתכוון לקבור ולא פירש אבל כשאין כאן טבוע כלל ומסתמא דווקא קאמר אלא דנוכיח דיש להוציא דברי' מפשוטן דלא יהי' דבריו לבטלה וכיון שיש לתרץ דמנה קבור קאמר מנ"ל לתרץ דבריו דשוה קאמר דלא כפשוטן דלמא מנה קבור קאמר וי"ל כך וי"ל בך לכן אין מוציאי' כנ"ל: והא"ש כ"ז אחר דחידש לנו דמנה דווקא קאמר ולא שווי' וגם דיש מקו' לפרש האומר תנו מנה דמנה קבור קאמר הגם דלית הלכתא כוותי' בזה ולא חיישינן למנה קבור היינו בסתמא אבל היכא דלא נמצא לו מנה ול"א מנכסי תלי' ע"כ דקבור קאמר והא"ש דהוצרך להביא הא דרב דממנו נלמוד כ"ז להלכתא וכיון דמביא אידך דרב לרב ע"כ מתני' בשאמר תנו מנה זה ולדידן להלכתא מתני' דווקא בציבורי' ומונחי' דהא במתני' לא קתני מנכסי כנ"ל בישוב הרשב"א אלא מסתימ' רי"ף ורמב"ם דכתבו דין דמתני' בשכ"מ ולא כ' כלל דצריך עכ"פ צבורי' ומונחי' נראה דלא ס"ל כרשב"א ור"ן ועיי': ע"ב. קסבר ר"פ כי אמר רב ל"ש מלוה ל"ש פקדון והקשה תוס' על רב גופא קשה למה לא מוקי מתני במעמ"ג ובאין צבורי' וכ"ל עפמ"ש הר"ן לאוקימתא דמתני' במעמ"ג הא דלא מהני בשחרור מעמ"ג דלא תקני מע"ג רק מגו דיוכל לזכו' לנפשי' משא"כ בשחרור ונרא' דר"ן ס"ל גם בשטרו' מהני מעמ"ג רק בשחרור לא מהני ועיי' קצה"ח סי' ס"ו. ונ"ל עוד מ"ש הר"ן דבשחרור משו' שא"י לזכו' לעצמו ל"מ מעמ"ג דווקא למ"ד בפקדון דווקא דלא הוי הלכתא בלא טעמא כיון דרבנן הוא ויוכל לזכו' לעצמו ג"כ ותיקנו שיהי' כאומר זכה לפלוני ועיי' רש"י לקמן שכ' מאי טעמא במלוה אבל בפקדון טעמו נכון ועיי' פ"י שם ועיי' קצה"ח סי' קכ"ו וסי' רנ"ג והדברי' פשוטי' בכוונ' רש"י. ולזה א"ש מ"ש הר"ן בשחרור דא"א לזכו' לעצמו לא תיקנו אבל למסקנא גם במלוה והוא הלכתא בלא טעמא שוב אין מחלקי' בין יוכל לזכו' לעצמו או לא סו' כ"ס הלכתא בלא טעמא הוא כן י"ל ולפ"ז מיושב קושי' תוס' אי רב ס"ל גם במלוה ע"כ הלכתא בלא טעמא הוא א"א למוקמי מתני' במע"ג דקשי' רישא גם בשחרור למה לא מהני מעמ"ג וא"ש עיי' ועיי' לעיל ע"א כתבנו ישוב אחר לקושי' תוס'. ושם נאמר ישוב לקושי' תומים סי' ס"ו:

ר' זביד מ"ט ל"א כר"פ יש להקשו' דלמא משו"ה ל"א כר"פ דלא ידע אידך דרב דאמר תנו מנה זה מתני' ועוד דנייח לו יותר למוקמי במעמ"ג ובצבורי' דל"צ לומר זה ולא חסר במתני' זה אבל אי בשכ"מ צריך לומר דווקא זה וחסר במתני' וניחא לי' יותר לפרש דרב במעמ"ג וי"ל קושי' בחברתה ע"פ קושי' קצה"ח סי' רנ"ג לשיט' רשב"א ור"ן היכא דל"א מנכסי ואין לו בנמצא מנה אין נותני' לו כלל לא הי' צריך ר"פ להביא אידך דרב דבלא"ה יש לומר דבעי צבורי' לאפוקי היכא דלא נמצא לו מנה והא במתני' ל"ק מנכסי וכבר ישבנו קושיתו לעיל ובפשוט י"ל כיון דידע ר"פ מהא דרב מביאו דלאמת כוונת הרב והוא שצבורין ומונחים שיאמר זה דווקא וי"ל לפ"ז דקושי' ש"ס ר"ז ל"א כר"פ דמשמע דלא ידע מאידך דרב דר"פ הוא המביאו וכיון דלא ידע הי' יוכל לפרש דרב בשכ"מ וצבורי' ומונחי' דקאמר לאפוקי שאין לו מנה ולא צריך לומר זה ולא חסר במתני' תיב' זה רק שצבורי' ומונחי' וזה צריך לומר גם לאוקימתא במעמ"ג ומ"ט ל"א כר"פ היינו בשכ"מ ובצבורי' וא"צ לומר זה כן י"ל קצת ע"ד פלפול ועדיין צע"ק:

אמר ר"ה אמר רב מנה לי בידך כו' כ' בבעה"ת בשם רמב"ן אפי' אמר סתם תן מנה לפלוני קנה ול"א שמא אמר תן שילוה לו מנה ויתנהו לזה ומביא ראי' מדלא קתני במתני' מנה לפלוני בידי ש"מ דליכא קפיד' ובג"ת הרעיש על ראי' זו הא לאוקימתא מתני' בשכ"מ עכצ"ל דחסר במתני' תיבת זה כן י"ל דחסר מנה לי בידך או תיב' זה ואם אמר זה בוודאי לאו להלוא' קמכווין ועיי' תומי' סי' קכ"ו ובקצה"ח סי' רנ"ג ולפע"ד הראי' של רמב"ן נכונה לאוקימתא מתני' בשכ"מ וקמ"ל דדברי שכ"מ ככתובי' ומסורי' דמי וקונה ורב אמר דווקא במנה זה דאל"ה חיישי' למנה קבור מ"מ בעיקר הקנין אין חסרון כשל"א זה דעכ"פנ קנה ואם נמצא קבור קנה אותה מנה ורב מפרש דהיכא דל"א זה אין ותני' ממה שהוא בעין ובעיקר הקנין דקמ"ל מתני' לא חסר דבר דתלי' בו הקנין אבל לאוקימתא במעמ"ג דקמ"ל דמעמ"ג מהני וחסר מנה לי בידך או זה שהוא העיקר ובלא"ה ל"ק חסר במתני' העיקר דתלי' בו הקנין דבלא"ה ל"ק וע"כ דאין בזה קפידא וראי' רמב"ן חזקה וכראי מוצקת כנ"ל נכון פשוט וברור:

והנה הטור מביא תשוב' הרא"ש דוקא באומר מנה לי בידך או הלואה שיש לי בידך באותו הלשון שאמר רב ושמואל דדייקו ואמר מנה לי בידך מלוה לי בידך דוקא כה"ג וצ"ע אכן ראי' רמב"ן לאוקימתא דרב מוקי מתני' במעמ"ג הא חסר כל זה במתני'. וליישב נראה לי וודאי לולי דרב דייק ואמר מנה לי בידך ולא קמ"ל טפי באמר תן מנה לפלוני דקנה יש להוכיח דוקא באומר מנה לי בידך אלא אם רב דוקא בפקדון אמר ונקיט מנה לי בידך דמשמע לשון פקדון ולא מלוה ושמואל מפורש אמר מלוה ולמ"ד רב דוקא בפקדון אמר מלשונו יש לדייק כן י"ל דלא צריך לומר דוקא מנה לי בידך גם בתן מנה לפלוני ושני' יודעי' ומודי' שיש לו בידו פקדון קנה כשיט' רמב"ן והא דקאמר רב מנה לי בידך דאי הו' אמר תן לפלוני ה"א ה"ה במלות קנה ואין מלשונו ודבריו משמעות דדוקא פקדון ולכן דייק ואמר זכה לי בידך הייני פקדון תן לפלוני קנה אבל מלוה לי בידך לא קנה ואין לדייק ולהוכיח מדברי רב דוק' באמר מנה לי בידך:

דקנה י"ל ה"ה בתן מנה ויש לו פקדון מנה בידו מהני אלא לאמת דרב גם במלוה אמר מוכח מדנקיט מנה לי בידך ול"א סתם תן מנה והא לא בא לשלול מלוה ע"כ דבדיוק נקיט מנה לי בידך לאפוקי תן סתם וכן מוכח משמואל דאמר מלוה לי בידך. והא"ש דלק"מ לר"פ דמפרש דברי רב במעמ"ג והא לא קתני במתני' מנה לי בידך או זה לפי דס"ל לר"ז דרב דוקא בפקדון ס"ל דקנה לא מוכח מרב דיש קפידא לומר דוקא מנה לי בידך ורא"ש בתשובה להלכתא כ' שפיר דוקא באומר מנה לי וא"ש נכון ועיי':

ועפ"ז מצאנו עוד הפעם מקו' ישוב לקושי' תוס' על רב דלא מוקי מתני' במעמ"ג ובאין צבורי' ולפמ"ש לק"מ לר"פ דס"ל דרב ה"ה במלוה אמר מוכח מתוך דברי רב דס"ל דוקא באומר מנה לי בידך שוב א"א למוקמי מתני' במעמ"ש דקשה דחסר במתני' כל זה וע"כ מתני' לאו במע"ג איירי וא"ש: והרווחנו עוד לישב קושי' תומי' סי' ס"ו על ר"פ דלמא רב משו"ה מוקי מתני' בצבורי' כדי לאוקמי כרבי' כרבנן דר"מ קדושין מ"ח דס"ל דוקא בפקדון הגם דרב ס"ל להלכתא כר"מ מ"מ ניחא לי' טפי למוקמי מתני' כרבי' כמ"ש תוס' לעיל ע"א להכי לא מתרץ מתני' משום מצוה לקיים כו' וכבר ישבנו קושי' זו לעיל ע"א. ועכשיו עלה בידינו עוד ישוב כיון דס"ל לרב גם במלוה ע"כ לנו לומר דס"ל דוקא באמר כהאי לישנא מנה לי בידך כמה דאמר שמואל ג"כ. שוב א"א למוקמי מתני' בטענ"ג ואפי' בצבורי' לא א"ש כרבנן ומיושב קושי' תוס' ותומי' ע"ד נאה וסלול ומכ"ז ראי' לשיט' תשוב' הרא"ש ועיי' בכ"ז:

והנה באמת יש לדייק קצת מדנקיט רב בהאי לישנא מנה לי בידך משמע באומר כן קנה ובלא"ה לא וברא"ש בתשוב' ובש"ע מביא שני דיעו' בזה והי' נלפע"ד דרא"ש לשיטתו שפיר מוכח מלישנא דרב דוקא בהאי לשון תקנתא דמעמ"ש אבל לשיטת הרי"ף ודעימי' דס"ל דקנה דאמר רב היינו שהנותן מסולק לגמרי ואין המקבל יוכל לחזור עליו י"ל דבדיוק אמר רב מנה לי בידך משום חזר' המקבל על הנותן דנ"ל לשיטת הרי"ף דאינו חוזר עליו דהוי כפוטרו לגמרי וכתבו דאמר הנותן הא אוקמי גברא בחריקאי היינו ביודע המקבל שיש לנותן אצל המקבל והוא כדין מע"ג כיון דהלוה או הנפקד יוכל לחזור בו וסמך דעתו דמקבל על זה ופוטרו לנותן אבל כשאינו יודע שיש לו אצלו הגם שאין הנפקד או הלוה יוכל לחזור בו דמסתמא להלוא' או פקדון שבידו התכוונו כמ"ש רמב"ן אבל הוא המקבל לא ידע מזה מאומה וסבור הוא שמצווה להלוות לו בוודאי לא פטר את הנותן ומ"מ דין מעמ"ש י"ל שאין הנפקד חוזר בו דגם הרי"ף מודה כשמתנה המקבל שאין פוטר לנותן מ"מ דין מעמ"ג י"ל וכ"כ התומי' בפשיטו' וכן בזה כנ"ל נכון לדינא:

ולפ"ז י"ל לרי"ף ודעימי' דס"ל דקנה היינו לגמרי ואין לו עוד על הנותן י"ל להכי נקיט רב מנה לי בידך דאל"ה יוכל לחזור על הנותן ולא שייך קנה אבל מ"ע הלוה ונפקד לא יוכל לחזור בו אבל לרא"ש דס"ל לעולם יוכל לחזור על הנותן ולא דייק לשון קנה כמבואר מדנקיט רב דוקא מנה לי מוכח דוקא בלשון זה אבל בלא"ה אין לו דין מעו"ג כלל כי הלכתא בלא טעמא הוא וקפדו ותיקנו בזה"ל כנ"ל לבאר ועיי':

במעמד שלשתן קנה. הוכיח תוס' דאפי' בע"כ קנה מש"ס ב"ב באיסור גיורא דאמר אמר לא איזול וע"כ לאו משום בושה דהי"ל לחוש ג"כ שיאמר זכה ור"ן כ' דאפשר שיוציא מתח"י ונראה לי בוודאי אי שתק לכ"ע מהני ולא פליגו תוס' ור"ן ויתר ראשוני' רק בצווח שאינו רוצה דאי שתק הוי כצווח ויוכל לומר אח"כ דלא הי' מרוצה והי' בוש מלומר שאינו רוצה איך כ' תוס' שאין לומר מפני הבושה ור"ן כ' באמ' מפני שבוש לא אבל הי' לי' לשתוק ובוודאי בשתיק' בושה אין כאן רק כשאומר בפה מלא שאינו רוצה וע"כ שתיקה וודאי מהני לכ"ע ובע"כ היינו כשאומר שאינו רוצה וכן נראה מסתימ' הפוסקי' וכ"כ בתומים מפורש דשתיקה לכ"ע מהני וכן נראה דהא תיקנו מפני תקנ' השוק ואם דוקא שצריך שיאמר בפה שרוצה לאו כ"ע דינא גמירי שיאמר אין בוודאי תיקנו אפי' בשותק כנ"ל:

ולפ"ז מוכח דתוס' וראשוני' ס"ל דבזכה ושתק דלא יוכל לומר אח"כ שלא רצה לזכו' לו דהא כ' תוס' וראשוני' דאין לומר שלא הלך מפני הבושה הי' לו לחוש ג"כ שיאמר זכה ואי בזכה בשתק יוכל לומר שלא רצה לזכו' לו י"ל לכן לא חשש שיאמר לו זכה ישתוק ובושה אין כאן אבל כשיקנהו במעא"ג יהי' בוש לומר בפה מלא שאינו רוצה ש"מ גם בשאמר זכה ושתק שוב א"י לומר שלא רצה דשתיק' בזה כהודאה דמי' ועיי' טור סי' קכ"ה ובסמ"ע וש"ך שם ועיי' פ"י ב"מ סוגי' דתופס לבע"ח:

וראיתי דבר נכון בג"ת שכתב לדחו' ראי' תוס' מאיסור גיורא די"ל מפני איסור גיורא שהי' סמוך למיתתו לבושת השעה מפניו לא חש אלא שהי' בוש מפני ר"מ בר רחל שנשאר בחיי' ואם ירצה להקנוי במעמ"ג במעמד ר"מ ב"ר יבוש מפני רמב"ר אבל כשיאמר זכה שלא בפני ר"מ ב"ר לא הי' בוש מפני איסור גיורא לחיי שעה שלו לא הי' לבושה ונכון אשר דיבר:

ועיי' תומי' שכ' דראי' שמביא הרא"ש לשיט' רמב"ן דאם המקנה עושה שליח ל"מ מדאמר רבא לא אזילנא דלמא שליח וע"כ דל"מ וכ' דראי' זו אינה רק לרא"ש לשיטתו דס"ל מעמ"ג בע"כ מדאמר לא אזילנא ואין לומר משום בושה דהו"ל לחוש שיאמר זכה אבל לרמב"ן ודעימי' דס"ל דוקא ברצון ומפני הבושה לא הלך ליכא ראי' דע"י שליח ל"מ דאי ישלח שליח יאמר שאינו רוצה ובושה ליכא דא"ג לא הי' שם אלו דבריו ז"ל ודבריו תמוהי' הלא הר"ן ס"ל דמעמ"ג ברצון ורבא מפני הבושה לא הלך ומביא ראי' דע"י שליח ל"מ והתם וקשה הא ע"י שליח יאמר שאינו רוצה אבל הפשוט דאם שלח שליח ויקנה לר"מ ב"ר במעמדו יהי' בוש מפני ר"מ ב"ר וגדולה הבושה מפני ר"מ ב"ר יותר מפני איסור גיורא שילך לעולמו ופשוט:

והנה הרא"ש כ' דמדאמר ר"א בההוא הנאה כו' אין ראי' דדוקא מרצונו די"ל דאמדו כי כ"א רוצה בסתמא בההיא הנאה כו' ואם א' אינו רוצה בטלה דעתו. והקשה בג"ת א"כ מה מקשה אלא מעתה הנהו דב"ב אלישב וכי תימא ה"נ נתת דבריך לשעורי' נימא בטלה דעתו ככל שאינו רוצה והניח בצ"ע ובמח"כ אפי' ריח קושי' אין כאן הא בבני ב"א לכ"ע לא ניחא להו דהשני קשה מראשון ולא בטלה דעתו שאינו רוצה דכ"ע אינו מרצי' לדדהו ופשוט: עוד הקשה לדסוברי' מועמ"ג בע"כ מה מקשה אלא מעתה כו' וכ"ת ה"כ נתת דבריך שעורי' הלא כשאומר אינו רוצה בכ"מ לא מהני ואפי' אם האומדנא דנייח לו ונתנו דברי' לשעורי'. גם קושי' זו לק"מ דהא חידש ר"א דאיכא אומדנא דגמר ומשעבד נפשי' וכ' רש"י דגמר בלבו ואנן סהדי כי בלב שלם משעבד נפשי' כהא דאמרו בב"מ בהאי הנא' דקא מהימנא לי' משעבד נפשי' להיות כשואל ולולי האומדנא בההיא הנא' דמהימנא לי' לא הי' מהני תנאו, וה"נ לולי האומדנא דבלב שלם משעבד עצמו לא הי' מהני אמירה דילי' שרוצה אלא דאיכא אומדנא דמשעבד נפשי' בלב שלם בההיא הנאה ומקשה שפיר בבי ב"א דליכא אומדנא אפי' יאמר בפה שרוצה לא מהני וכ"ת ה"נ נתת דבריך לשעורי' לפעמי' מהני אם יאמר רוצה אני ולפעמי' ל"מ אבל כשאמר איני רוצה לא נתנו דברי' לשעורי' דלא תקנו מעיקרא רק כשיאמר רוצה אני או ישתוק ולא בעמד וצווח שאינו רוצה ולק"מ וגם זה פשוט:

תוס' בשם ר"ת דבמעמ"ג א"י למחול ומביא ראי' מש"ס קדושי' דלא מתרץ דפליגי רבנן ור"מ אי סמכה דעתה ש"מ דבמע"ג א"י למחול ושוב הקשה מש"ס ב"מ דאמר רבא ש"מ דשמואל וקשה אולי מכרה במעמ"ג, ונ"ל ליישב קושי' תוס' מב"מ עד"פ קצת ע"פ שיטו' החולקי' על הראב"ד וס"ל בכותב משעבדנא לך כו' יוכל למחול ועיי' רא"ש כתוב' פ' הכותב דמסתמא אינו רוצה לשעבד לכל דאתי מחמת שעבוד גופו רק שעבוד נכסי' וכאן כ' דמשו"ה במע"ג א"י למחול כיון דהלכתא בלא טעמא כמו ששעבדו לו שעבוד נכסים הגם שאינו מה"ד כן שעבדו לו שעבוד גופו כדי שא"י למחול ויש בו צורך לתקנת השוק שתיקנו. ולפ"ז לפי דאמר אמימר דהוא כהלכתא ובטעמא דנעשה כאומר לו משעבדנא לך לא תיקנו יותר רק כפי הדין באומר משעבדנא לך כו' דיוכל למחול וה"ה במעמ"ג יוכל למחול דלא אמרו רק למה שהוא כהלכתא אבל למסקנא דהוא הלכתא בלא טעמא כיון דע"כ דלא כהלכתא הוא מה לי שעבוד נכסי או שעבוד הגוף בוודאי תיקנו שא"י למחול לאלומי תקנתו ויש בו צורך. ואקדי' עוד למ"ש תוס' לקמן דקושי' ש"ס הקנה לנולדי' אינו אלא לר"ה אבל לר"נ דס"ל מזכה לעובר קנה לק"מ ועיי' פ"י שם לר"נ י"ל הלכתא בטעמא הוא ע"פ הדין. וא"ש די"ל דש"ס בקדושין דשקל וטרי שם אליבא דרב דס"ל מקדש במלוה אינו מקודש' ומתרץ אליבי' דפליגו במלוה של אחרי' ובמלוה ע"פ במעמ"ג דאמר ר"ה אמר מנה לי בידך כו' לא יוכל לתרץ דכ"ע אפי' במלוה ופליגו אי סמכ' דעתה דהא לר"ה אמר רב ע"כ מלתא בלא טעמא הוא בוודאי תקנו ג"כ שלא יוכל למחול. ול"ק מרבא בב"מ דאמר ש"מ איתא לדשמואל י"ל ס"ל כר"נ דמזכה לעובר קנה לא צ"ל דתקנו הלכתא בלא טעמא אלא דהוי כאומר משעבדנא לך כו' ולא יותר ויוכל למחול כמו באומר משעבדנא לך כו' ולר"ה אמר רב דהוא הלכתא בלא טעמא ואינו יוכל למחול י"ל מתרץ הבריי' כאביי בב"מ בשטר כתובה יוצא מתח"י והלכתא דר"פ ס"ל הלכתא דמזכה לעובר ל"ק ע"כ הלכתא בלא טעמא הלכתא ג"כ דא"י למחול וא"ש ועיי':

והנה בחי' רמב"ן קדושין וכן בר"ן שם בשמו מדהשמיט הרי"ף ולא כ' דמקד' במלו' בע"פ דאחרי' דמקודש' דהא קיי"ל מעמ"ג אפי' במלוה ש"מ דס"ל דמקדש במעמ"ג יוכל למחול ולא סמכה דעתה וקיי"ל כרבנן במקדש בשט' דל"ס דעתה והא דלא מתרץ כ"ע אפי' במלוה ובסמכה דעתה פליגו דרצה לתרץ דפליגו בעיקר הקני' כמו דמתרץ תחלה דפליגו בשטר אם קנת' או לא. וכל עין רואה יראה גדול הדוחק עכ"פ הי' לי' לתרץ ואיבעי אימא דפליגו בסמכ' דעתה כמו דמתרץ בשטר וזה תי' מרווח יותר דלא צ"ל דרב נקיט הלכ' כר"מ נגד רבנן. ולפע"ד נראה בישוב הרי"ף עפמ"ש הרמב"ן בקדושין די"ל בכ"מ דבמע"ג יוכל למחול והא דלא מתרץ דפליגו בסמכ' דעתה דס"ל לש"ס כל דמקדש אותה במע"ג בוודאי סמכה דעת' דיהי' בוש למחול וכ' דקשה על הרי"ף בין לטעמא דא"י למחול ובין משו' דוודאי סמכה דעתה הו"ל להביא הך סוגי' דלהלכתא מקודש' או משום דא"י למחול או משום דוודאי סמכה דעתה ונדחק בישובו כהנ"ל. ונ"ל לומר דרי"ף ספוקי מספקא לי' אם משו"ה לא מתרץ דפליגו בסמכ' משום דכל מעמ"ג ל"י למחול או דיוכל למחול רק בוודאי סמכה דעתה ולדינא ספק הוא אם במעמ"ג יוכל למחול או לא וכיון דספיקא דדינא הוא ממילא אם:

המוחל א"א להוציא מן המומחה מספק וכיון שא"א להוציא ממנו לא סמכה דעתה כמו אם הי' בודאי דיוכל למחול דסו' כ"ס כשימחול א"א להוציא מידו ובוודאי לא תסמוך שתתפוס ממנו ויפה עשה הרי"ף שלא כ' שהיא מקודש' כיון דאם ימחול לא תוכל להוציא ממנו מספק ל"ס דעתה אלא דעדיין קשה הא א"א לומר שיוכל למחול רק כשנאמר דלכן לא מתרץ ש"ס דפליגו בסמכ' דעתה דס"ל דכה"ג במעמ"ג סמכה דעתה א"כ השתא דמספקא לן בטעמא דש"ס דלא מתרץ דפליגו בסמכה דעתה אי משו' דא"י למחול או משום דסמכה דעתה כה"ג והו"ל לרי"ף לכתוב עכ"פ דמקודש' מספק שמא כה"ג סמכה דעתה. וי"ל דס"ל כשיט' רי"ו שבב"י א"ע סי' כ"ח דמקדש במעמ"ג מקודש' רק מדרבנן ועיי' ר"ן ריש קידושין גבי נתן הוא דכל ספק קדושין מדרבנן דאוקמו' על חזק' פנוי' אלא דהקשה דרי"ף לא ס"ל כן. אבל כאן דגם וודאי רק מדרבנן מקודש' בספק דרבנן לקולא וכ"ש שיש לאוקמ' בחזק' פנוי' וא"ש עיי':

והנה בש"ע ח"מ סי' קכ"ו פסק המחבר דא"י למחול כשיט' רוב פוסקי' ובא"ע סי' כ"ח כ' וי"א דאינה מקודשת ועיי' ח"מ וב"ש בחומר א"א חושש לשיט' הרי"ף. וראיתי בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל קושי' עצומה כיון דנקטי' לדינא דא"י למחול ממילא הי' סומכ' דעת מה לנו לחוש לשיטת הרי"ף דיוכל למחול ואינה מקודשת משום דלא סמכה דעת' כיון דלענין ממון א"א חוששי' לשיט' הרי"ף וא"י למחול היא סמכה דעת' וגם לשיט' הרי"ף עכשיו היא מקודש' דסמכה דעתה וכ' די"ל לרי"ף דיוכל למחול ואין סומכ' דעתה לא תקנו בקדושי' כלל מעמ"ג כיון דלא מהני משו' דל"ס דעתה ושפיר אנו חוששי' לשיטתו הגם לדידן סמכה דעת' מ"מ חוששי' לשיטתו דלמא לא תיקנו כלל מעמ"ג מעיקרא לענין קדושין אלו דבריו הקדושים זצ"ל וש"י. ויש לפקפק קצת בוודאי משום קדושין לא הי' מתקני' מעמ"ג כיון דל"מ. ואפי' כדס"ל דל"י למחול ומקודש' מ"מ מה להם לתקן מעמ"ג בקדושין דתקנת השוק ליכא. וצ"ל כיון דתקנו דמהני מעמ"ג משו' תקנת השוק מהני בכ"מ שמקנה דבר במעמ"ג גם היכא דליכא תקה"ש וכן צ"ל במתנה דליכא תקה"ש ועיי' סמ"ע ס"ק ב' ולזה חזרה קושי' הנ"ל על מקומה ועיי' ב"ש שנראה שהרגיש בזה וכ' שהיא סבורה כר"י דיכולה למחול ול"ס דעתה וזה כעין דאמרו בפ' הניזקין טעה בדר"י וכ"ז דוחק וצ"ע. ובתשובה הארכתי והעליתי ישוב נכון לקושי' אבא זצ"ל:

ודע מ"ש המחבר י"א דאינה מקודש' וחושש משום חומר א"א לשיטת הרי"ף לשיטתו אזל דחולק בב"י על שיט' הרי"ו וס"ל דמקדש במעמ"ג מקודש' מדאוריי' ולכן חושש לשיט' הרי"ף אבל לשיט' רי"ו דכל קדושי' במע"ג דרבנן בוודאי אין לנו לחוש בדרבנן לשיט' הרי"ף ועוד שאין נפקותא לחוש לו דהא הנפקותא לחוש לחומרא כשקבלה קדושי' מאחר דצריכה גט משני ולשיט' רי"ו לכל השיטות צריכה גט משני דקדושין של מעמ"ג רק דרבנן ושל שני מדאוריי' וליכא נפקותא רק אם גם השני קדשה במעמ"ג ולדסוברי' דמהני קדושי' במעמ"ג א"צ גט משני אלא בכה"ג גם לרי"ף ל"צ גט משני ממ"נ אי של ראשון קדושין דשני ל"מ ואי דראשון לאו קדושין גם דשני לאו קדושין וממ"נ א"צ גט ואפי' קדושי' מעמ"ג דאוריי' א"צ גט משני כשקדש' ג"כ במעמ"ג מכח ממ"נ הנ"ל ועיי':

נחזור לשיט' הרי"ף דהקשו עליו מש"ס קדושין דמוכח דא"י למחול ממילא להלכתא דמעמ"ג אפי' במלוה מקודש' ולפע"ד לישב עוד ע"פ מ"ש הריטב"א לקמן דיש לפרש הא דאמימר כמאן דאמר משעבדנא לך היינו בשע' שמעמידו לפניו משעבד לי' ולא למפרע משע' הלואה דלא כרש"י ואפי' נתעכלו המעות מהני כמו מקדש אשה אחר למ"ד יום דמקודש' אפי' נתעכלו וכ' דווקא בגדולה אבל קטנה שאינה ראוי' עכשיו להתקדש לא וזהו דמקשה ש"ס הקנה לנולדי' דאין ראוי' עתה להקנו' להם גם אח"כ לא מהני דכבר נתעכלו המעות אלו דבריו. וצ"ל הא דקאמר ש"ס ואפי' לר"מ דאדם מקנה וכו' היינו אם הי' אפשר להקנו' לעובר או קודם שנתעברה כשתתעבר לא הי' קשה מנולדי' דחל בשע' שמעמידו לפניו וגם בשע' הלואה הי' אפשר ולכן הוצרך לומר דל"מ הקנין עכשיו לנולדי' ממילא ל"מ גם אח"כ. והנה מה דפשיטא לריטב"א באשה קטנה שא"א לקדש אחר למ"ד כשתתגרש משום דנתעכל ועכשיו אינה ראוי' זה תלי' בפלוגת' דרב ושמואל בבכורות מ"ט ע"א בפודה תוך למ"ד לרב אפי' נתעכלו הגם שאין ראוי' לפדות עכשיו ושמואל מחלק בין מקדש אשה שראוי' עכשיו לפודה תוך למ"ד אין ראוי' עכשיו וריטב"א כ' בפשיטו' דל"מ לפי דקיי"ל כשמואל התם. אלא דקשה לי דקושי' ש"ס מהקנה לנולדים ל"ק בין לרב הגם דר"ה ס"ל מזכה לעובר ל"ק הא רב ס"ל דמהני הקנין לאחר למ"ד הגם דנתעכלו והה"נ דמהני הקנין כאן כשמעמידו לפניו הגם דנתעכלו ולשמואל דס"ל דווקא כשראוי עכשיו הא שמואל ס"ל בב"ב מזכה לעובר קנה וצ"ע. וצ"ל דריטב"א ס"ל גם מאן דס"ל מזכה לעובר קנה דווקא עובר אבל כשאינה מעובר' לא ועיי' פ"י דעובר איתא בעולם ועיי' קצה"ח סי' ר"י. ולפ"ז י"ל דקושי' ש"ס לשמואל ועיי':

וע"פ הוצע' זו י"ל בוודאי לרב י"ל דהלכתא בטעמא הוא כאמימר דהוי כאומר משעבדנא לך כשיעמידהו לפניו ומשועבד לנולדי' הגם שהמעו' אינו בעולם וכיון דלא הי' צריכי' לעשות מלתא בטעמא מה להו לעשות מלתא בלא טעמא ועשו כאומר משעבדנא לך ולשיט' הראב"ד ודעימיא דבאומר משעבדנא לך ל"מ מחילה כן במעמד ג' ל"מ דנעשה כאומר אבל לפי דקיי"ל מזכה לעובר ל"ק וקיי"ל נמי כשמואל בבכורו' דפודה תוך למ"ד אינו פדוי בנתעכלו עכצ"ל דהלכתא בלא טעמא הוא והבו דלא לוסי' לומר דל"מ מחילה וכמו במכיר' שטרו' דרבנן דלא תיקנו שא"י למחול כן בזה כשיט' רי"ף ורמב"ן דסגי בתקנה זו. והא"ש ש"ס בקדושין דסובב הולך על דמקדש במלוה אינה מקודש' ולדידי' הלכתא בטעמא הוא לא יוכל לתרץ דרבנן ס"ל ג"כ אפי' במלו' דל"ס דעתה לרב אם תקנו במלוה הלכתא בטעמא תקנו וא"י למחול אבל להלכתא דקיי"ל הלכתא בלא טעמא הוא ס"ל לרי"ף דיוכל למחול ויש ראי' מש"ס ב"מ מכח קושי' תוס' והיינו להלכתא וא"ש שיט' הרי"ף ועיי' בכ"ז:

מסתברא מלתא דרב בפקדון ואלקי' אמר רב אפי' במלוה אתמר נמי וכו' צריך להבין כיון דלאמת אמר אלקי' אמר רב אפי' במלוה מה לו לומר מסתברא מלתא דרב בפקדון ונ"ל דצ"ל למה באמת לא אמר רב מפורש כשמואל מלוה לי בידך מזה נראה דס"ל דווקא בפקדון אלא די"ל דלרבותא נקיט מנה לי דכייל פקדון ומלוה עפמ"ש הרא"ש בתשוב' דבעי דווקא שיאמר מנה או מלוה לי אבל אמר סתם תן מנה לפלוני הגם שיש בידו יוכל לומר דהתכוון דיתן לפלוני בהלוואה הגם דסתמא משמע מה שחייב או פקדון שבידו כיון דהלכתא בלא טעמא הוא אין לנו אלא בלשון שאמר כוונתו דלא תיקנו רק בלשון מבורר שלפקדון או הלוא' שבידו קמכוון. והנה מ"ד דרב דווקא בפקדון ס"ל מעמ"ג קנה הוי הלכתא בטעמא קצת כיון דשייך בי' קנין תיקנו שיהי' כאמר זכה לא בעי דווקא שיאמר פקדון שיש לי בידך אלא דלאמת דגם בהלואה תיקנו משו' תקה"ש הלכתא בלא טעמא בין בפקדון בין מלוה לא תיקנו רק כשאמר מנה או פקדון ומלוה לי בידך וכ"כ קצה"ח ופשוט. והא"ש דאי הוי אמר רק מלוה לי בידך ה"א דווקא ביש לו מלוה בידו דהוא הלכתא בלא טעמא כלל צריך לומר דווקא לשון מבורר אבל בפקדון תיקנו יותר אפי' ל"א לשון מבורר דיש בו טעם יותר לתקנתם. לכן נקיט רב מנה לי בידך דכולל בין מלוה בין פקדון בעי שיאמר מנה לי ולא סתם תן מנה וזהו שהקדים שרצה לומר אלקי' אמר רב אפי' במלוה או דשמע ממנו כך במק"א שאמר במלוה או מדסתם מנה לי משמע הכל ודלא תיקשי מדל"א רב מפורש במלוה כמו שמואל לכן הקדי' מסתברא מלתא דרב בפקדון ולכן אי הוי אמר מלוה לי בידך ה"א בפקדון אפי' ל"א פקדון לי בידך מהני קמ"ל וכהנ"ל. ועיי' סוגי' כזו כתוב' ר"פ הנושא ושם ישבנו ג"כ ואכ"מ ועיי':

וטעמא מאי כ' רש"י במלוה קנה הא ליתא בעינא בחנם טרח הפ"י במח"כ דכוונת רש"י רצוי' בפקדון דאיתא בעינא ושייך בי' קנין כשאומר תן זכה תיקנו שיהי' כאומר זכה וכמו שתיקנו כמה קניני' אבל במלוה דליתא בעינא ול"ש קנין כלל מתמה טעמא מאי והוא פשוט וכ"כ בקצה"ח סי' קכ"ו ס"ק ג' אלא עיי' רש"י קדושין ס"ח ע"א ד"ה בפקדון שכ' דאיתא בעינא וסמכ' דעת המקבל וכו' כ' תרתי משום דאיתא בעינא ועוד דסמכה דעת' וכבר הרגיש בזה במהרימ"ט ח"ב סי' צ"ג ד"ה ועוד דעיקר טעמא ומ"ש בכוונ' רש"י אינו מובן. ונ"ל דהוצרך שם להוסי' וסמכה דעת המקבל לפי הסוגי' שם דקשה למה מתרץ פלוגת' דר"מ ורבנן אם תקנו במלוה וצ"ל רב כר"מ ס"ל ול"א כ"ע ס"ל גם במלוה תיקנו ופליגו אם יוכל למחול או לא כמו דאמר דפליגו במוכר שט"ח אם יוכל למחול. וכתבו הראשונים והוכיחו מזה דבמע"ג א"י למחול והרא"ש כ' טעמא דאי יוכל למחול לא הועילו בתקנת' דלא יסמוך כשמעמידו לפני בע"ח דירא שמא ימחול וזה עצמו נ"ל פשיטתו של הש"ס דס"ל במעמ"ג לכ"ע לא יוכל למחול היכא דתיקנו מעמ"ג דאי יוכל למחול מה הועילו וע"כ או דתיקנו כ"כ שא"י למחול או לא תקנו כלל ולכן הוצרך לחכמים דס"ל במלוה לא תקנו כלל דלומר שתקנו אלא שיוכל למחול זה א"א. ואקדים עוד דכ' הרשב"א לקמן בהנהו גנאי דבפקדון בוודאי כ"ע מודים דא"י למחול דכיון שהוא בעינא כבר זכה בו המקבל וא"י לחזור ולא פליגו ראשונים רק בהלואה והא"ש דכ' רש"י בפקדון דאיתא בעינא וסמכה דעתה היינו כיון דאיתא בעינא ל"י למחול סמכה דעתו ממילא אבל במלוה דליתא בעינא וגם אם קנה יוכל למחול ל"ס דעתו ולתקן כ"כ שיקנה הקנאה גמור' עד דל"י למחול לא ס"ל לרבנן שיתקנו כ"כ ממילא ס"ל דלא תקנו כלל מעמ"ג בהלוואה כנ"ל נכון והבן:

אמר אמימר נעשה כמו שאומר לו משתעבדנא לך וכו' מכאן מביאין הראשונים ראי' להראב"ד היכא דכ' משתעבדנא לך א"י למחול ויש דוחי' דל"א אמימר דל"י למחול רק דמשעבד לי' ואדרבא הקשו מכאן על הראב"ד לפי דס"ל דנעשה כמי שאומר נסתר שמואל מחמתו שאמר המוכר שטר וחזר ומחלו מחול הא משועבד לי' מעיקרא לכל דאתי מחמתו, ונלפע"ד ליישב בטוב טעם הנה הרא"ש בכתוב' דחה מסברא שיט' הראב"ד דאיכא אומדנא דלא משעבד לדאתי מחמתו רק שיעבוד נכסי' ולא שיעבוד גופו ונ"ל דראב"ד ס"ל כיון שכותב לו סתם משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ולא התנה דווקא שעבוד נכסי' ש"מ שמשעבד לכל דאתי מחמתו כמו שמשעבד לו לעצמו ועוד אי כוונתו רק לשעבוד נכסי' בלא"ה יוכל למכור שט"ח ומה לכתוב וע"כ לאלומי כחו שיהי' גם גופו משועבד לכל דאתי מחמתו ועיי' כעין זה כתוב' ר"פ הכותב בקנה מיני' עיי'. ולפ"ז א"ש כ"ז בשכותב לו מוכח נגד האומדנא דלא ישעבד לו גופו אבל אמימר דאמר נעשה כאומר לו שיש אומדן דעת דרוצה לשעבד נפשי':

לכל דאתי מחמתו בוודאי ליכא אומדנא דחפץ ורוצה רק לשעבד נכסיו דלית לו פסידא מה לו הוא או אחר אבל לשעבד גופא ליכא אומדנא דנפסד עי"ז שלא יוכל למחול לו כשיפייס אותו בזוזי למחול לו בוודאי אין סברא שישעבד לו שעבוד גופו ול"ק על הראב"ד מאמימר כנ"ל נכון:

ונהפוך הוא דיש להביא קצת ראי' להראב"ד מדיוק לשון אמימר נעשה כאומר משעבדנא לך לדילך ולכל דאתי מחמתך הך לדילך שני' שאמר מיותר דלא הול"ל רק נעשה כאומר משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך. נ"ל דרצה בזה דלא תימא דנפקע שעבוד הגוף ג"כ וכשמשתעבד לאתי מחמתו נפקע לגמרי מהמלוה אלא דמשועבד לשני' למלוה שעבוד הגוף ולדאתי מחמתו שעבוד הנכסי' והיינו נעשה כאומר משתעבדנא לך לגמרי גוף ונכסי' ולדילך ולכל דאתי מחמתך היינו שמשעבד לו ולכל דאתי מחמתו ג"כ לו הגוף ולאתי מחמתו שעבוד נכסי' ומדויק שפיר לשון אמימר, ומינה היכא דכותב סתם משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך משועבד לאתי מחמתו לגמרי דאומדנא דאמימר ליכא כמי שאומר לך ולדילך ולאתי מחמתך וה"ה לדידן כשכותב כן לך ולדילך ולאתי מחמתך יוכל למחול אבל בכותב סתם לך ולדאתי מחמתך ל"י למחול כנלפע"ד נכון בעזה"י:

הקנה לנולדי' מהו כו' עיי' פ"י ועיי' קצה"ח סי' ר"מ דברים נכוני' וברורי' מאירי' כספירים:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה