אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף יב.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף יב.

דף יא.

דלמא לא הי' וכו' כ' תוס' הגם דר"פ ס"ל בכתוב' תופס לבע"ח ל"ק דיחוי בעלמא הוא דקמדחי ויש מן הקושי' כיון דס"ל באמת דתופס לבע"ח ל"ק למה מדחה הכי ועושה פלוגתא בין ר"א ורבנן בדרשות דקרא מה לי' לדיחוי וטורח כ"ז כיון דסו' כ"ס ס"ל דלא קנה. ולכן נ"ל ליישב קושי' תוס' לפי דאמר ר"ח דבתופס לבע"ח פליגו וכתבנו בסמוך דס"ל דפליגו בין מעשיר לעני בין מעני לעני ורבנן ס"ל דל"ק ש"מ דל"ל מגו כלל ואפי' תופס לבע"ח היכא דחייב גם לתופס ל"ק דל"ל מגו כלל. ולר"א אפי' דליכא מגו קנה וע"ז דחה ר"פ דמר"א לא מוכח רק היכא דאיכא מגו ואפי' ב' מגו אמרי' ורבנן פליגו מדרשות דקרא ולא משו' דלית להו מגו דגם רבנן אית להו מגו כר"א ואפשר אפי' בתרי מגו ועכ"פ בחד מגו ובלקט שאני דגלי קרא וגזה"כ הוא אבל בכל דוכתא אית להו מגו ומגבי' מציא' קנה וה"ה בתופס לבע"ח היכא דחייב לי' דאיכא מגו דלא כר"ח לדידי' אפי' היכא דאיכא מגו ס"ל תופס לבע"ח ל"ק. והא"ש הא דאמר ר"פ בכתוב' תופס לבע"ח ל"ק היכא דל"ח לתופס כבעובדא דדהו ומייתי מדר"י דאמר נ"ק ג"כ בליכא מגו דזכו דהא ר"י ס"ל דמגבי' מציא' קנה ומיושב קושי' תוס'. אלא לכאורה לא הי' ר"פ צ"ל דילפי מקרא אלא דפליגו מעשיר לעשיר ר"א אית לי' תרי מגו ורבנן ל"ל תרי מגו אבל מעני לעני מודי' דאיכא מגו ולפמ"ש תוס' דדחי' בעלמא הוא רצה ר"פ לדחוי' דאפי' תופס לבע"ח במקום דליכא מגו לא מוכח דל"ל דרבנן די"ל שאני הכא דגלי אבל לפמ"ש אני דלאמת קאמר ר"פ דאין ראי' מרבנן דס"ל גם במגו דל"ק אלא היכא דליכא מגו ס"ל דל"ק א"כ הי' יוכל לדחוי' דפליגו רק מעשיר לעני. וצ"ל דפשיטא לי' לר"פ מסתימ' מתני' דבין מעשיר בין מעני לעני פליגו וכדס"ל לר"ח וכן ס"ל לר"כ כמו שכתבתי בסמוך בכוונת תוס' ב"מ וק"ל: ועד כאן לא קאמרו רבנן אלא דכתיב לא תלקט וכו' וכ' תוס' דר"ח דאמר כאן תופס לבע"ח ל"ק י"ל דמקרא יליף לבכל מקום דל"ק ולפ"ז איכא איסור ג"כ להגבי' מציא' או לתפוס ואי עביד ל"מ מדכתיב לעני ולגר תעזוב כמ"ש תוס'. וכ"ז י"ל לר"ח וה"ה לר"נ בב"מ אבל ר"י דס"ל מגבי' מציא' קנה ותופס לבע"ח ל"ק ע"כ דלא יליף תופס לבע"ח מקרא א"כ מגבי' מציא' כמי וע"כ ר"י מסברא דנפשי' ס"ל תופס לבע"ח ל"ק וכן ר"פ דס"ל בכתובת תופס לבע"ח ל"ק ודחי שאני התם דגלי קרא לא תלקט וא"א למילף מקרא הא דס"ל תופס לבע"ח ל"ק מסברא הוא ומביא דר"י ס"ל תופס לבע"ח ל"ק הגם דס"ל מגבי' מציא' קנה ולא יליף מקרא רק מה דסבירא לי' מסברא מגבי' מציא' איכא מגו ובתופס ליכא מגו:

ובזה מצאנו עוד הפעם מקום ישוב לרש"י דכ' בב"מ לר"נ ור"ח ולא עשאו שליח ובכתובת ס"ל לר"פ ור"ה אפי' עשאו שליח וכ"כ רש"י בעצמו בכתובת לר"י שליח התופס. י"ל הא דכ' רש"י לר"נ ור"ח דס"ל גם מגבי' מציא' ל"ק דילפי מקרא דלקט דל"ק ואפי' דאיכא מגו וגזה"כ הוא בלקט וילפי' בכ"מ ס"ל לרש"י דמקרא לא מוכח רק היכא דלא שוי' שליח אבל בשווי' שליח מנ"ל ולכן כ' רש"י דלא שווי' שליח אבל ר"פ ור"ה בדר"י: ס"ל מקרא ליכא למילף דשאני הכא דגלי קרא וס"ל כל דאיכא מגו קנה רק בבע"ח דליכא מגו ל"ק ס"ל מסברא דנפשי' גם בשווי' שליח אבל ר"נ ור"ח מקרא ילפי אנו אין לנו רק מה דכתיב' ומנ"ל להוסיף גזה"כ והא"ש דכ' רש"י שליח התופס לר"י דלא יליף אפי' בשליח ס"ל כדס"ל לר"פ ור"ה בדר"י ולכן מייתי מדר"י ולא מר"נ ור"ח דלדדהו היכא דשווי' שליח קנה ומזה עצמו הוכיח דלר"נ ור"ח דילפי מקרא דווקא בלא עשאו שליח כנלפע"ד ועיי':

ודע דנ"ל להו דקאמר ר"פ דשאני הכא דגלי קרא דלא תלקט לעני ואיכא איסור ללקט לעני ה"ה אם מלקט לעני ואינו מכווין לזכו' לו עד שיתננו לידו ג"כ איכא איסור שלא ימציא לא' מה שכל א' יש לו חלק בו דמ"ש ולמ"ש דר"ח יליף מקרא בכ"מ מגבי' מציא' ותופס לבע"ח דל"ק והיינו דאיכא איסור דלא תלקנו בשביל אחר ובבע"ח לא תתפוס בשביל א' להפסיד לאחרי' אפי' תופס ולוקח ואינו מכווין לזכו' עבורו רק עד שיתן לידו ג"כ אסור. ונ"ל עוד כ"ז כשאין זוכה בעצמו אבל כשזוכה לעצמו תחלה ואח"כ נותנו לחבירו פשיטא דליכא איסור הגם דמתחלה הי' דעתו לתת במתנה לחברו דבשלו רשאי לעשות כרצונו כנ"ל:

וע"פ דברינו אלו יש להסביר טעמא דר"ש בביצה גבי מילא מים לפי שיט' רש"י שם דס"ל לר"ש כיון דמי שנתמלא לו ל"ק קנה הממלא ותוס' הקשה מ"ט יש כיון שלא התכווין לעצמו. ולמ"ש י"ל כיון דבמילוי זה לתת לחבירו בין שזוכה לו בין דלא מהני זכותי' עד שנותן לידו עושה איסור שממציא לזה מה שאחרי' הי' יכולי' לזכו' בו ונפקא מקרא לא תלקט וכו' הגם דהממלא לא ידע מכ"ז ומילא לחבירו כיון דחבירו ל"ק דהמגב' מציא' ל"ק אנן סהדי דהוא רוצה לזכות בו כדי שלא יעשה איסור במה שנתנו לחבירו אח"כ דשוב הוי כנותן משלו כמ"ש ור"נ ס"ל מ"מ דל"ק הממלא או דל"ל אנן סהדי הנ"ל או דלית לי' כלל דרשא דחידש ר"פ לא תלקט או דס"ל רק דלא ילפי' מהכא והא דמגבי' מציא' ל"ק מסברא ס"ל ולכן ס"ל דגם הממלא ל"ק ויש להאריך בזה ותן לחכם וכו':

ועיי' פ"י ב"מ שכ' ר"נ דמדמה מגבי' מציא' לתופס לבע"ח לשיטתו אזיל דס"ל בביצה דל"ק הממלא דלר"ש לפי שיט' רש"י לא דמי' מציאה לבע"ח במציאה כיון דאם לא יקנה למי שהגבי' יקנה הוא שוב ליכא חוב לאחרי' משא"כ בחוב עיי' בו. ועיי' תומי' שהקשה לר"ש מדקתני מתני' אני זכיתי בה למה לנו לאמירתו כיון דלמי שהגבי' ל"ק ממילא קנה הוא ותי' דכיון דעשאו שליח ל"ק המגבי' עיין בו. ולפע"ד לתת תבלין לדבריו ע"פ מה שהקשה בש"מ ב"מ מ"ש מעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דל"ק ואיך סובר ר"ש דקנה המגבי' ולא התכווין לקנות ומתרץ שאני בעודר דלא התכווין כלל לקנין משא"כ במגבי' נתכווין עכ"פ לשום קנין. ולפע"ד יש להמתיק יותר במגבי' מציא' נכנס מיד בספק או שיקנה הוא או חבירו מי שהגביה בשבילו אולי לא ירצה חבירו במציאה ומתנה יחזיק לעצמו ולכן כיון דמדינא חבירו ל"ק קנה הוא כיון שמתחלה הגבי' בספק לו או לחבירו משא"כ בעודר כנ"ל. ולפ"ז בעשה שליח להגבי' כבמתני' דלא הי' ספק בשעת הגב' דלחבירו מגבי' דחפץ ורוצה בו ולא התכווין לעצמו ל"ק לא הוא ולא חבירו כנ"ל ועיי':

אלא דקשה לי לפ"ז מהא דמקשה ר"נ לעולא ממתני' דמוכח דל"א מגו דאי בעי זכה לנפשי' י"ל בוודאי כל דחב לאחרי' לומר משום אי בעי זכי לנפשי' יש לו כח וזכות לזכות לחברי' ל"א אבל אמרי' כיון דאם לא יזכה חבירו יהי' שלו של המגבי' ממילא ליכא חב לאחרינא מה להם אם יהי' של המגבי' או של מי שהגב' בעבורו וליכא חב לאחרי' ולכן קנה חבירו וכ"ז בלא עשאו שליח אבל בעשאו שליח דל"ק המגבי' כשלא יקנה הוא שהגבי' בשבילו הוי חב לאחרי' ומשו' אי בעי זכי יש לו כח לזכות לחברו ל"א. אלא דר"נ לשיטתו בביצה ס"ל דגם המגבי' ל"ק הוכיח שפיר ממתני' אבל לר"ש לק"מ:

ומצאתי מקום ישוב לקושי' ש"מ על ר"כ דאמר ולימא מר מעני לעני ושוב מייתי דתנן במתני' והוא קושי' לעולא והי' לו להקשו' עליו ממתני' ולמה אמר ולימא מר מעני דמקשה מנ"ל לך דמודה מעני לעני דשמא גם מעני לעני פליגו ומה לך לומר כן הי' לו להקשות בחוזק דמתני' עומד' נגדו עיי"ש שנדחק ולמ"ש י"ל דלא יוכל להקשו' על עולא ממתני' דהי' יוכל לחלק לחדש לו דס"ל כל שלא קנה זה שהגבי' עבורו קנה הוא וליכא חב לאחרי' ומתני' בשליח דל"ק לעצמו וחב לאחרי' הגם דר"נ לעצמו לא ס"ל כן מסברא דקונה לעצמו מ"מ על עולא לא יוכל להקשו' ממתני' דאפשר לתרץ כן ולכן אמר ר"כ ולימא מר מעני לעני מחלוק' דהא ממתני' מוכח כן וע"כ אתה צריך לחדש דבר מתוך דבר דלא תיקשי ממתני' דאם ל"ק חבירו קונה הוא ושליח שאני למה לך כ"כ הא אפשר לך לומר מעני לעני ג"כ מחלוק' והיינו ולימא מר דקאמר למה לך כל זאת והשיב עולא דאינו צריך לחדש שם דבר מכח מתני' וטעמא הוא המגבי' ל"ק ל"ק ממתני' די"ל באמר תחלה והוסיף והוכיח דרישא בהכי איירי ומוכח ממתני' עצמה דאם ל"א תחלה דקנה הגם במתני' בשליח אם ל"ק חבירו ליק הוא מ"מ אם לא אמר תחלה קנה חבירו ומוכח מעני לעני כ"ע מודים משום מגו דיש לו כח לזכו' לעצמו מהני גם לחבירו הגם דחב לאחרי' וא"ש ומיושב ומדוקדק הסוגי' היטב הדק ועיי':

וע"פ דברי' הדברי' האלו אתיישב לנו עוד דקדוק עצום שעמד בו הש"מ דקאמר לר"נ ור"ח. וטעמא מאי וכו' הא ר"נ מביא ראי' ממתני' דמגבי' ל"ק ועוד מאי דקאמר מידי דהוי תופס לבע"ח תלה דלא תני' בדלא תני' והדקדוקי' עצומו' ובעי ישוב. ונ"ל ע"פ הנ"ל אי הי' ס"ל לר"כ ור"ח כר"ש בביצה דקנה המגבי' אם ל"ק חבירו הי' ס"ל לר"נ מגביה מציאה קנה דליכא חב לאחרי' כמ"ש פ"י. אלא דר"נ ס"ל דל"ק הוא כיון שלא נתתכווין לקנו' בעצמו והוא חב לאחרי' כמו בתופס לבע"ח והיינו דקאמר טעמא ס"ל דהוי חב מידי דהוי תופס לבע"ח דל"ק חבירו וגם התופס ל"ק דאין לו זכו' בו כן במציא'. וי"ל עוד דמדמה לחוב אפי' גם חייב גם לו מ"מ ל"ק התופס בלי כוונה לפמ"ש לעיל דלהכי קנה לר"ל הגם שלא התכווי' לעצמו דנכנס מיד לספק שמא לא ירצה חבירו במתנה זו וכ"ז במציא' אבל בחוב המגיע לו בוודאי ירצה בו וכה"ג מחלקי' ראשוני' בענין תן כזכי במתנה. לחוב ועיי' פ"י כאן חילוק זה וכיון שלא נכנס לספק שלא ירצה חבירו גם הוא ל"ק ור"נ ס"ל גם במתנה ל"ק הוא כיון שלא התכווי' לעצמו והיינו דמדמה ש"ס מידי דהוי תופס לבע"ח דל"ק הוא התופס אפי' חייב גם לו והוא חב לאחרי' כן ס"ל לר"נ במציא' דל"ק המגבי' והוא חב לאחרי' כנ"ל. והא"ש דאמר טעמא מאי הגם דר"נ מביא ראי' ממתני' דממתני' עצמה ליכא ראי' לפי דס"ל לר"ש דקונה המגבי' י"ל במתני' שאני דשווי' שליח משא"כ במגבי' מעצמו אלא דר"נ ס"ל גם במגבי' בעצמו ל"ק הוא כשלא יקנה חבירו ולכן מביא לו ראי' ממתני' וזהו עצמו דקאמר טעמא מאי ס"ל לר"נ כן ממתני' משום דס"ל מידי דהוי תופס לבע"ח כמו שם ל"ק לעצמו כן במגבי' מציא' וא"ש עיי' היטיב כי נכון הוא ע"ד פלפלא טבא חריפתא: ואתי' לן שפיר עוד במ"ש הא דאמר ר"י שם וא"ת משנתינו דאמר תנה ול"א זכה לי' יש מן התימא הא דאמר ול"א זכה שפת יתר כיון דאמר מתני' באמר תנה לי נדע דכוונתו מפני שמקפיד שיתן לו ממילא בזכה לי מהני. ולמ"ש י"ל דאי ל"א מפורש ול"א זכה ה"א גם זכה ל"ק דר"י מתרץ מתני' דאמר תנה לא משו' דתן לאו כזכי אלא משום שעשה אותו שליח ול"ק המגבי' לעצמו כשלא יקנה הוא ממילא הוי חב לאחרי' משא"כ במגבי' מציא' דקנה המגבי' כשלא יקנה חבירו ליכא חב לאמרי' ולזה אפי' בזכה לי כיון שעשאו שליח ל"ק לכן הוצרך לפרש ול"א זכה לי אבל בזכה קנה הגם דעשאו שליח ול"ק המגבי' מ"מ קנה משו' מגו דיש כח לזכו' לעצמו ולא משו' דקנה הוא ומתני' בתנה לי ול"א זכה דרוצה שיתנו לידו דווקא וא"ש ועיי':

וא"ת משנתינו כל האומר תנו כו' הרמב"ם פ"ב מהלכ' מלוה כ' בשנותן הלוה בעצמו בשביל פלוני אפי' בחב לאחרי' קנה וכ' הה"מ ראיה מכאן דאמר כל האומר תנו חזי' דמהני והוא תמוה הא כאן ליכא חב לאחרי' רק לעצמו ופשיטא דמהני ומצאתי שכבר תמה בקצה"ח סי' ק"ה וצע"ג ולחומר הנושא נ"ל דבאמת כל הסוגי' דכאן תמוה דאיך יליף מכאן לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' כקושי' תוס' ותירוצו דחוק מאוד ונ"ל די"ל דמתני' סתמא קתני ואפי' בעבד של שני שותפי' ומשחרר חצי שלו ועי"ז כופי' רבו שני ועושה ב"ח והוי תופס לבע"ח וחב לאחרי' לרבו האחר שיהי' כופי' אותו לשחרר בע"כ כנ"ל ומיושב בזה הא דאמר ש"מ מדרבנן הא גם מר"מ מוכח דלא פליג רק משו' דחוב הוא לו ולפמ"ש א"ש דר"מ הוצרך לומר משו' דחוב הוא אפי' בעבד שכולו שלו דלא הוי חב לאחרי' אבל מרבנן מוכח שפיר וא"ש וממילא מיושבי' דברי הה"מ דבכזה מהני אפי' בחב לאחרי' כנ"ל וק"ל:

דילמא לא היא עד כאן ל"א ר"א אלא משום דאי בעי מפקר נכסי כו' צ"ל דכאן אמר בפשיטו' דר"א בעשיר לעני ס"ל ג"כ וס"ל תרי מגו ובב"מ דחי ר"נ דלמא מעני לעני מחלוק' ומנ"ל דר"א סבר תרי מגו ופליג כולי האי והרגישו האחרוני' בזה וצ"ע. ונ"ל דלפי דאמר דרבנן ס"ל דשאני הכא דגלי קרא דכתיב לא תלקנו לעני דרשי' לא תלקט לו לעני וקרא קאי על בעה"ב ולקט קצירך לא תלקט ודרשי' לא תלקט לעני והיינו הבעה"ב דעליו קאי קרא ולא נוכל למילף רק דל"א תרי מגו דמפקר נכסי ומגו דזכה לנפשי' דבשלו לא יוכל לזכו' אפי' עני רק בשמפקיר השדה עיי' רש"י ב"מ ובש"מ שם ומנ"ל לרבנן דאחר שליקט דאמרה התורה לא תלקט חד מגו אמרי' ולכן ר"פ דרצה לומר דחכמי' מקרא ילפי הוצרך לומר דבמעשיר לעני מחלוק' ורבנן פליגו מעשיר לעני משום דגלי קרא אבל מעני לעני באחר לא פליגו דלא נפקא מקרא ועיי':

וא"ש בזה הא דבש"ס ב"מ אמר לר"כ ור"ח מידי דהוי תופס לבע"ח, ול"א דילפי מקרא דלא תלקט וכמ"ש תוס' דר"ח אפשר מהכא יליף ולפמ"ש א"א לומר כן דאי מקרא לא מוכח אלא דל"א תרי מגו אבל במגבי' מציאה דאיכא חד מגו מנ"ל דלא ויש להוכיח דבמגבי' מציא' וה"ה בפיא' באחר מהני מדגלי קרא בבעה"ב ואי בכל מגבי' מציא' ל"מ אפי' בחד מגו למה כתיבא קרא בבעה"ב המלקט דצריך תרי מגו דלא וע"כ דבאמת מהני בחד מגו ומדס"ל לר"ח דמגבי' מציא' לא קנה ע"כ דלא דרש כלל קרא דלא תלקט אלא מסברא ס"ל דמגבי' מציא' ל"ק ולכן לא יוכל לומר בב"מ דמקרא יליף ודלא כתוס' כאן כנ"ל ועיי':

וי"ל ר"י דס"ל מגבי' מציא קנה ותופס לבע"ח ל"ק ומחלק בין מציא': לתופס לבע"ח משום דדרש קרא דלא תלקט כו' ומוכח דמגבי' מציא' קנה דחד מגו אבל תופס לבע"ח לא מוכח ואיפכא מוכח מקרא דלא תלקט דל"א תרי מגו וכ"ש תופס לבע"ח דליכא כלל מגו דזכה ור"פ ג"כ ס"ל כוותי' כמ"ש תוס' דהדר בי' והיינו די"ל מהכא ולפי' דתופס לבע"ח ל"ק ומגבי' מציא' קנה כנ"ל:

והא"ש בזה ליישב הא דכ' רש"י בב"מ דע"י שליח קונה ובכתוב' כ' רש"י תופס לבע"ח ע"י שליח וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' דאי ילפי' מקרא דלא תלקט כמ"ש תוס' לר"ח דמהכא יליף וקרא סתמא משמע אפי' ע"י שליח העני אבל אי מסבר' חוץ דתופס לבע"ח ל"ק ס"ל לרש"י ע"י שליח ליכא סברא ועפ"ז י"ל רש"י דב"מ וסוגי' דכתוב' ולפמ"ש א"ש ביותר דבב"מ לר"ח ור"נ דס"ל מגבי' מציא' ל"ק ע"כ דלא דרשו קרא רק מסברא וס"ל לרש"י דמסברא ע"י שליח קנה אבל בכתוב' שם ר"פ מביאי' מדר"י דמחלק בין מציא' לבע"ח ומשום דדריש קרא וכמ"ש מוכח אפי' שליח לא וא"ש דלכן מייתי מדר"י דוקא ולא מר"נ ור"ח עיי' בכ"ז וק"ל: שמעת מיני' יוכל הרב לומר עשה עמי כו' כ' תוס' דס"ד דרגילות הוא שעובד אותו אם גם אם אמר לו צאי מע"י מחויב לתת לו מזונות והקשה מהרש"א א"כ מה השיב לו התרצן הכא במ"ע באמר לו צאי כו' הא המקשן ידע מזה אלא דס"ל כיון דעובד אותו חייב לולי שיוכל לומר עשה עמי ואיני זנך ונדחק. ולולי שכ' תוס' דס"ד דהי' לו להתחייב הי' נ"ל דמקשן ג"כ ידע שאינו חייב לו היכא דספקה לי' אלא כיון דעבד רגיל לעשו' לו ועובד אותו הגם שאינו מחויב דהא אמר לו צאי מע"י כו' גם האדון עושה חסד עמו מטוב לבו חטיבה מול חטיבה ונותן לו מזונות כדי שיהי' לו בריווח וכיון שרגילי' ומסתמא יעשה כן העבד לאדונו והאדון לעבדו לכן הוא חוב לעבד כשמשחרר אותו הגם שאם ירצה יאמר לו צאי מע"י והוא לענין מזונו' כמשוחרר מ"ל חוב הוא לעבד דאם יאמר לו כן מ"מ הוא יעבוד לו מרצונו והוא גם הוא האדון ייטיב עמו ולכן הוכיח המקשן ש"מ יוכל לומר עשה עמי ואיני זנך ודחה התרצן הכא במאי עסקי' דאמר לי' צאי כו' היינו דאין להוכיח מזה די"ל דרבנן אמרו היכא דכבר אמר לי' צאי מע"י ואין העבד עובד לו כלום או שעובד לו ואין האדון משלם לו גמול נגדו לתת לו מידי כה"ג לאו חובה הוא לו ומדוקדק דאמר המתרץ הכא במאי עסקי' נראה דמוקי מתני' כה"ג וקשה טובא כיון דאפשר שיוכל לומר לו צאי מע"י בכל רגע שוב לאו חוב הוא לו ולמה אמר הכא במאי עסקי' דמתני' בהכי איירי ולמ"ש בהכרח הי' צ"ל דמתני' בהכי איירי והאדון אין נותן לו מידי וא"ש. ומובן בזה עוד הא דמקשה אשה נמי כו' קושי' זו קשי' בלא"ה כיון שיוכל לומר צאי מע"י ליכא חוב שבכל שעה ורגע יוכל לומר לה כן ולמ"ש א"ש בלא"ה לק"מ י"ל כיון שאין רגילו' שיאמר איש לאשתו צאי ורובא דרובא מתפרנסי' משלו ומע"י שלו משו"ה שאפשר לומר לה כך חשוב גט חוב דכ"ז שהוא תחתיו לא יאמר לה כך עד שיוציא' מתחתיו אבל כד מתרץ בעבד איירי דאמר לו צאי מקשה שפיר כה"ג דאמר באשה נמי כשאמר צאי ליכא חוב ויש להוסיף עוד דברי' בזה ועיי': ורבנן סברו מאן דמרחם אב"ח אעבד נמי כו' הקשה תוס' דרבנן אדרבנן ורשב"ג על רשב"ג ולפי תי' תוס' פליגו בסברו' הפוכו' ונראה דקושי' תוס' לשיטתו דלקמן ע"ב דגם לר"י ס"ל דיוכל לומר צאי מ"מ רבנן ורשב"ג ע"כ לא פליגו רק ביכול דבשנת בצור' לכ"ע א"י לומר עשה עמי כו' ופליגו באמר צאי ורבנן ס"ל מאן דמרח' לפ"ז גם לפי דמתרץ אביי לקמן פלוגתא דרשב"ג ורבנן לאחר יאוש ורשב"ג לרבנן קאמר אי לפני יאוש כשם שמצוה לפדו' ב"ח והיינו דרשב"ג מספקא לי' מה דקאמרו רבנן ולאמת י"ל רבנן לאחר יאוש קאמרו ולפני יאוש ס"ל דל"ח דימנעו כשם שמצוה לפדו' כדס"ל להו כאן ול"ק רבנן אדרבנן אלא רשב"ג אדרשב"ג אלא די"ל כתי' תוס' דלפדותו שלא יטמע בין הנכרי' ס"ל דכשם שמצוה לפדו' ב"ח כו' משא"כ כאן להחיותו וליכא עכ"פ סברות הפוכות וי"ל רב דס"ל דא"י לומר עשה עמי ס"ל כדמתרץ אביי לקמן דלאחר יאוש פליגו ול"ק רבנן אדרבנן ולרשב"ג יש לחלק בין לפדו' בין לזונו ורבא דמתרץ לקמן דפליגו לפני יאוש י"ל ס"ל כר"י לקמן דיוכל לומר ופליגו כאן ביכול אלא דתוס' לשיטתו דס"ל לקמן גם לר"י צ"ל דפליגו אי מרחמ' אעבד הקשה שפיר והוצרך לתרץ בסברו' הפוכ'. אבל לשיט' רי"ף ורמב"ם דלר"י פליגו ביוכל וא"י י"ל כמ"ש עיי' והבן:

וקושי' תוס' אפשר ליישב דיש לעיי' לפי דס"ל לרמב"ם בטעמא דמשחרר עבדו עובר בעשה משו' לא תחנם א"כ איך ס"ל לרבנן מאן דמרח' על ב"ח כו' הא אסור לתת לו מתנו' חנם וצ"ע לכאורה וצ"ל או רבנן ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשו' או דס"ל כר"מ דמותר לתת מ"ח לנכרי כ"ש לעבד וע"כ לעולם בהם תעבודו לאו משום מ"ח הוא. או ביותר י"ל ע"פ קושי' רשב"א לקמן פי השולח הלא אפי' לגר תושב מותר לתת מ"ח דכתיב לגר אשר בשעריך כ"ש לעבד דמחויב במצות. ונ"ל דרמב"ן ס"ל בעבד ג"כ מותר מתנה כמו לגר אלא לשחרר אותו מתנה גדולה כהאי שיוצא לחירו' עולם. אסור להניחו בחנם שהיא מתנה לעולם ולק"מ מגר. והא"ש דס"ל לרבנן מאן דמרחם כו' ולזה י"ל רשב"ג ס"ל דלא מרחם על עבדי' ס"ל גם מתנה כזו אסור לתת לו או גם דליכא איסור מ"מ ממנעו מלתת לו כיון דחזי' דתור' אסרה לרחמו לצא' לחירו' ש"מ דגרוע הוא לפני ד' כעין נכרי שאסור לחוננו. וכ"ז לענין לתת לו לפרנסו אבל לקמן לענין פדיון שבוי' שלא יטמע בין הנכרי' וחוזר לעבודתו בוודאי ליכא נדנוד מתנת חנם דאין עושי' רק שלא יהי' משוקע בין הנכרי' וא"ש ועיי':

ע"ב הקדש גופא ניחא לי' כי היכא דלשבח עבדי' נראה להסביר הא דניחא להקדש יותר דלשבח עבדי' מהאדון י"ל מאחר שהקדיש מע"י ואין לו ממע"י כלום מקמץ מזונותיו כל האפשר וניחא להקדש שיאכל יותר ממה שהדון נותן לו עכשיו אחר שהקדיש מע"י ולא יהי' מזונותיו בצמצום עוד וביותר י"ל האדון שנותן לו כל מזונותיו לא נותן לו עוד העדפה כי היכא דלשבח טפי דבלא"ה מוציא עליו כדי מזונותיו לא מוותר ולא מעדי' לו כדי דלשבח טפי אבל להקדש דלא יתן רק העדפה בעלמא ניחא לי' בכך כדי דלשבח: ועיי' רמב"ם הלכ' עירוכין פ"ו הלכה י"ט שכתב מותר מכדי מזונותיו להקדש והוא לוה ואוכל ועוש' פחו' פחו' מש"פ ובמל"מ שם ציין על ש"ס דגיטין י"ב ע"ב וצל"ע למה לא כ' הרמב"ם הך חידוש דין דאוכל יותר ממה שרגיל לאכול אצל אדונו דניחא לי' להקדש והא לרב עכצ"ל דהא ס"ל דא"י לומר עשה עמי ואיני זנך ולא מצינו מי שחולק עליו בזה דהקדש ניחא הגם לפי דקיי"ל דיוכל לומר עשה עמי ואין אנו מוכרחי' לומר להעדפה וניחא לי' להקדש מ"מ כיון דסברי רב כך הוא דהקדש ניחא לי' מנ"ל לחלוק עליו. ולפמ"ש א"ש כיון דרמב"ם אזל להלכתא דאומר עשה עמי ומקדיש כל מעשי ידיו אלא דניחא להקדש שיאכל פחו' מש"פ כי היכי דלא למות ברעב כמ"ש תוס' ד"ה ולימא לי' דזה פשיטא שלא יתאכזר הקדש שימות ברעב ועיי' רמב"ם דכ' דאכזריו' הוא לומר עשה עמי ואיני זנך ופשיטא דהקדש לא יתאכזר ושל גבוה הוא ורחמיו על כל מעשיו כתיב כנ"ל להסביר אלא כיון שנותני' לו הקדש כל צורכו כפי שהי' האדון רגיל ליתן שוב אין מרוויחי' לו העדפה ולא ניחא להו בזה יותר מכל אדון דלא ניח' לי' לוותר נגדו אחר שנתן לו עיקר מזונותיו הצריכי' ביותר כנ"ל ועיי': אלא דעדיין קשה הי' לי' לרמב"ם להביא הך חידוש דרב כשאינו אומר עשה עמי כו' ומעלה לו האדון מזונו' דיאכל העדפה מן ההקדש וי"ל דס"ל לרמב"ם כיון שאפשר בכל שע' שיאמר הרב עשה עמי ואיני זנך ומע"י להקדש ואינו רוצה לזונו עוד ואז מזונותיו מן ההקדש גם עתה עד שלא אמר עשה עמי לא ניחא להקדש שיאכל יותר להעדפה אולי יאמר האדון עשה עמי ולא יתן לו משלו יהי' כל הוצאו' מזונותיו עליה' לכן אין מרוויחי' נגדו גם עתה כדי שיהי' להקדש כשיאמר לו איני זנך ולרב דא"א לומר לו כן איני זנך שפיר ניחא לי' להקדש ומשו' שמא יאמר לו צאי מע"י במזונותיך ויהי' הכל על ההקדש לא חייש הקדש מכיון שכבר הקדיש מע"י ל"י לומר לו צאי מע"י במזונותיך הא הקדישו ושילוה ויפרע פחו' פחו' מש"פ שיעשה כן לעולם ל"י לומר צאי מע"י רק כשיוכל לאכול במרווח עושה ואוכל אבל להלכתא דיוכל לומר עשה עמי ואינו זנך יש לחוש בכל שע' שיאמר כן כנ"ל ועיי' היטיב:

אלא ש"מ יוכל ש"מ וכ' תוס' ורא"ש לחלק דבשנת בצור' ל"י לומר עשה עמי כו' דאל"כ תיקשי פלוגת' דרשב"ג ורבנן ורי"ף ורמב"ם לא כתבו לחלק בין שנת בצור' והביאו לדר"י סתם דיוכל כו' וכ' הכ"מ דצ"ל דס"ל לר"י פלוגתא דרשב"ג ורבנן ביוכל והוצאני לחירות ושנת בצור' לאו דוקא. והנה קושי' דהוצאני לחירו' י"ל כמ"ש תוס' לעיל לחירו' היינו כמו ב"ח וכן נראה דמקשה תחלה מדקתני הוצאני לחירו' ועוד מ"ש שנת בצור' דנקיט הו"ל להקשו' תחלה משנת בצור' דקתני תחלה ואח"כ ועוד מדאמר רשב"ג הוצאני לחירו' נראה דמקשה תחלה מהוצאני לחירו' ועוד מוסי' והולך קושי' חזקה את"ל לחירו' לאו דוקא אלא להיות כמו ב"ח מ"מ קשה יותר מ"ש שנת בצורת דנקיט. וי"ל לר"י דס"ל באמת הוצאני לחירו' להיו' כמו ב"ח אלא קשה מ"ש שנת בצורת דנקיט. ונ"ל דס"ל לרי"ף ורמב"ם דכ"ע ס"ל יוכל שלא בשנת בצורת ופליגו בשנת בצורת רבנן ס"ל גם בשנ' בצורת יוכל ורשב"ג ס"ל בשנת בצורת אינו יוכל וליכא פלוגת' רחוקה עיי' פ"י בביאורו לקושי' תוס' ולמ"ש ליכא פלוגת' רחוקה דלא פליגו רק אם יוכל גם בשנת בצורת וקיי"ל כרבנן דגם בשנת בצורת יוכל וא"ש רי"ף ורמב"ם כנ"ל נכון וברור:

ויש להם ראי' מכח קושי' תוס' לעיל מלקמן דקשי' דרבנן אדרבנן ורשב"ג אדרשב"ג לכן ס"ל לר"י הפלוגת' ביוכל וא"י ולק"מ מלקמן ולרב צ"ל כמאן דמוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן לקמן לאחר יאוש ול"ק רבנן ארבנן ורשב"ג אדרשב"ג ל"ק דשאני פדיון שבוי' מרחמו לי' ומצוה הוא שלא יהי' משוקע בין הנכרי' ורבנן ג"כ הכי ס"ל וכבר כתבתי מזה לעיל ועיי':

שאם הי' עבד כהן פוסלו מן התרומה הקשה תוס' יאמר טפי שאוסרו בשפחה דשייך אף בעבד ישראל ותי' לדבריה' דרבנן קאמר צ"ל לפמ"ש תוס' לקמן דבעבד קטן ישראל ר"מ מודה דליכא שו' חוב י"ל בפשוט להכי אמר דפוסלו מתרומה אפי' עבד קטן של כהן חוב הוא לו מה"ט וצ"ל דלא ניחא לתוס' לומר כן דיותר הי' לי' לומר טעמא דאוסרו בשפח' שהוא טעם הכולל גם לעבד ישראל גדול דמצוי יותר מעבד כהן:

וקטן. ובאמ' מה דפשיטא לתוס' לקמן דוקא בעבד כהן ישראל לר"מ זכו' הוא ולא לעבד קטן של כהן לולי תוס' הי' נ"ל דאפשר הך חוב שפוסלו מתרומה ס"ל ג"כ לר"מ דאינו מכריע נגד זכו' שיוצא לחירו' ולא פליג על רבנן רק הך חוב דבהפקר' ניחא לי' מכרע' נגד זכות שיוצא לחירו' דס"ל לרבנן זכו' שיוצא לחירו' עדיף מצד חוב דבהפקיר' ניחא לי' ור"מ ס"ל דהך צד חוב עדיף והשיב ר"מ בעבד כהן לדבריה' דרבנן אודו לי מיהת בעבד כהן גדול של ישראל דאיכא תרתי דניחא לי' בהפקיר' וגם פוסלו מתרומ' דאיכא ב' צדדי חוב המכרע' לזכו' שיוצא לחירו' אבל בעבד כהן קטן דליכא רק צד חוב זה דפוסלו מתרומה גם ר"מ מודה דיותר עדי' לו שיוצא לחירו' מחוב דפוסלו מתרומה כן הי' נ"ל דלולי דתוס' לא כ' כן לקמן ד"ה עבדא כו' דמודה ר"מ בעבד ישראל קטן משמע אבל של כהן לא ועיי' תוס' כתוב' י"ג ע"א והנלפע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה