כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף יא.
אבל בשמו' שאין מובהקי' נעש' כמו שנעש' בהדיוט, הרמב"ן במלחמו' הקשה מה זה דמיון שאינו עולה יפה בשורו' הנעשי' בהדיוט' הטע' משום דמשקרי ובגט באינו מובהקי' משום דאתו למסמך עלייהו ונלפע"ד ליישב בשניישב ג"כ הא דסבור תחלה דר"ש קאמר ל"א אלא בזמן שנעשה בהדיוט ומקשה לפלוג בדידי' שנתקשה בו רמב"ן. ונ"ל עפמ"ש לעיל ע"פ שיט' רש"י דבשטר מתנה ל"ש משום מזוי' מתוכו כיון דבדין יסמכו כיון שכשרי' לעדו' ולא משקרי, אבל שטר מתנה הנעשה בהדיוטת: גם דאיכא ע"מ פסול משום מזוי' מתוכו וכתבנו עוד אפי' בש"מ פסול לר"ש דגזרי' אטו ערכאו' דאפי' בא"מ כשר. ולפ"ז י"ל דס"ד דר"ש קאמר גם אלו כשרו' היינו ג"כ וש"ע ושטר מתנה דפסלו חכמי' בכולהו מכשיר הוא אלא גט דוקא בשמו' מובהקי' ושטר מתנה אפי' אין מובהקי' דליכא משום מזוי' מתוכו, ובהדיוטו' נהפוך הוא גט כשר בשמו' מובהקי' ושטר מתנה פסול אפי' במובהקי' כמ"ש וזהו דקאמר דל"א דשטר מתנה פסול רק בזמן שנעשה שטר מתנה בהדיוט, ומקשה לפלוג ולתני בדידי' בערכאו' עצמו בגט דוקא במובהקי' כשר ולא בא"מ, ולמה פליגי דינא דשטר מתנה בהדיוטו' דפסול ולא בגט עצמו ואפי' בערכאו'. ומתרץ ה"נ קאמר בשמות שא"מ נעשה כשטר מתנה בהדיוטו' דפסול משום מזוי' מתוכו ואפי' בש"מ כן פסול גט בערכאו' בא"מ מהאי טעמא דמזוי' מתוכו וחד טעמא אית להו כנ"ל ומיושב קושי' רמב"ן. וי"ל הא דמתרץ ואב"א דרבנן אמרו לכולהו מלתא, משום דמה דמתרץ נעשה א"ש לל"ב תני חוץ מכג"נ ור"ש מכשיר י"ל לא אמרו קאי על שטר מתנה ומשום מזוי' מתוכו ומדמה מלתא דגט בשא"מ לשטר מתנה בהדיוטו' דחד טעמא אית להו כדכתיבנא. אבל לל"ק דר"ש לא קאי רק על גט וש"ע לא א"ש נעשה דמה ענין פסול שארי שטרו' לפסול גט בא"מ, ולל"ק הוצרך לומר ואב"א דכולהו רבנן אמרו על שאר שטרות וא"ש הכל ועיי': לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט כו' שיטת תוס' דפליגי במסר בפני ע"מ רבנן גזרו דיתן בלא ע"מ ור"ע ל"ל הך גזיר' אבל בלא ע"מ לכ"ע פסול דמשקרי. ורש"י נראה דס"ל בע"מ לכ"ע כשר ופליגו בלא ע"מ ותמה הרא"ש מ"ט דר"ע דמכשיר כיון דמשקרו ועיי' פ"י דבריו דחוקי' לעשו' פלוגתא מהיפוך להיפוך. ולפע"ד נראה וודאי היכא דאין מכירי' הדיוטו' אלו סתמא בחזק' דמשקרו אלא ר"ע מכשר בהדיוטו' כעין ערכאו' דמוחזקו לנו דל"מ דלא מרעו נפשיי' כן בהדיוטו' הגם דסתמא משקרו. אבל בשמכירי' אותו וידועי' לנו דלא משקרו מהני, ורבנן ס"ל גם בכה"ג פסול כיון דרוב' משקרי חיישי' שיבואו להכשיר גם בא"מ אות' ושאני ערכאו' דכולם בחזק' דלא משקרו בלי שידענו אלו דלא מרעו נפשייהו כנ"ל נכון לשיט' רש"י. אבל תוס' לטעמי' דס"ל דנכרי' פסולי' לעדו' ותקנה תיקנו בערכאו' משום דקפדו, וכ"ז בערכאו' אבל בהדיוטו' דלא קפדו גם בשידענו דלא משקרי לא מהני דמד"ת פסולי' לעדו' ותקנה ליכא, וע"כ דר"ע מכשיר באיכא ע"מ ורבנן פוסלי' משום גזירה דערכאו' שיכשרו בלא ע"מ כנ"ל לבאר ועיי':
רבינא סבר לאכשורי בי כנופייתא דארמאי כ' רש"י דלאו ערכאו' נינהו משמע גם לאו הדיוטות נינהו וכן נרא' מרא"ה שכ' פלילי' ואין שופט ממונה ע"כ. ונ"ל הא דלא דייק רבינא מתני' ערכאו' תנן משו' דס"ל כל"ק דכל השטרו' אפי' שטר מתנה בכלל והיינו משום דינא דמלכותא דינא וי"ל להכי קתני ערכאו' משום דינא דמלכות' ומשום שטר מתנה. אבל בי כנופי' דארמאי ליכא דינא דמלכותא הגם דנאמני' דלא מרעו נפשיי' מ"מ פסול דלאו בני קנין נינהו והוא רצה להכשיר שטר מכר משו' דל"מ נפשיי' ורפרם אמר ערכאו' תנן ס"ל כל"ב תני חוץ מכג"ב וע"כ הא דקתני ערכאו' דוקא בערכאו' יש חזק' אלימא דל"מ נפשיי'. אבל בבי כנופי' לא אלימא כ"כ דלא משקרו ולפי דקי"ל כל"ב קיי"ל כרפרם כנ"ל וא"ש:
האי שטרא פרסא' כו' עיי' רא ש ביאור שיטו' רש"י ותוס' וכ' דלתוס' צ"ל דאיירי בערכאו' וקמ"ל דאפי' בע"מ לא גבי ממשעבדי. והקשה א"כ הו"ל לרבא לומר על מתני' בד"א מבנ"ח ואפי' בע"מ ועיי' מהרש"א, ולפע"ד נרא' דס"ל לתוס' דבשטרי מכר טורף אפי' ממשעבדי כדס"ל להה"מ בשיטת הרמב"ם דוקא בשטרי הלואה גובה רק מבנ"ח. וא"כ מתני' דאיירי בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה לא יוכל לומר סתם במד"א מבנ"ח דבשט"מ גם ממשעבדי גובה, ולכן הוצרך לומר האי שטרא פרסא' בשטר הלואה גובה מבנ"ח כנ"ל, ולקמן יבואר אי"ה וק"ל:
והנה הרא"ש שייר שיטה לעצמו דאיירי בליכא ע"ח כלל דבע"ח פסול משום מזויף מתוכו. ולרש"י צ"ל דל"ש בממון משום מזויף מתוכו וכ"כ כ"מ אליבא דרמב"ם ונדחק לחלק בין שטרא מתנתא, אלא תוס' ס"ל אפי' בממון ונכסי' איכא משום מזויף מתיכו ועיי' תומי' סי' ס"ח שתמה מאוד על הרמ"א כדמייתי המחבר שיטת הרמב"ם בשטרי מתנה פסול בערכאו' כ' אפי' בע"מ משו' מזויף מתוכו וכד מייתי לדרמב"ם בשטרי הלואו' שהדיוטו' כשר לגבו' מבנ"ח לא הגיה כלום וקשה הא הוי מזויף מתוכו עיי' בו ודבריו קשה להבינם. והנלפע"ד בזה דס"ל לרש"י ורמב"ם ודעימי' דלא אמרו חכמי' דפסול משום מזויף מתוכו אלא היכא שצריך לשטר זה כמו בגט ומתנה דקונה בו בשטר וכיון שיש בו עדי' נכרי' שאפשר לבוא ע"י לקלקול בפ"א פסלו השטר ועשאו כחספא דלא למקני בו כיון שכל קנינו ע"י השטר שאפשר שיבוא קלקול ע"י הם אמרו שפסול וממילא לא קנה מידי, וזהו שפי' רש"י בסנהדרין בשטרי מתנתא דחספא הוא היינו שחכמי' עשאוהו כחספ' דלא למקני בי' משום חשש וגזיר'. אבל היכא דא"צ לשטר כלל כגון בהלואה דשטרי הדיוטו' דמסרו באפי סהדי, ודל שטר מהכא גובה מבנ"ח ע"פ עדי' רק כיון שיש שטר יש לחוש במק"א דיגבה בו מב"ח בלי ע"מ ומשום זה לא אמרו שיפסיד חובו כיון שהעדי' לפנינו והאמת אתו ובלא שטר גובה שלו וא"צ לשקר כלל, לא אמרו חכמי' בכה"ג להפסידו מפני חשש תקלה במק"א כיון דאין צריך לשטר כלל איך יפסיד ע"י השטר כנ"ל נכון מאוד וכיון שלא הי' אפשר להפסיד הכל משום השטר שוב מהני לו השטר לענין פרוע שלא יוכל לטעון הגם שלענין זה צריך לשטר והי' יכולי' לומר דל"מ השטר מ"מ כיון שלא פעלו בזה מידי דעדיין יש תקלה דמזויף מתוכו במק"א, שוב הניחו הדבר על דינו דמה להו להפסידו במקום דלא פעלו כלום מאחר שא"א לתקן שיפסיד הכל כנ"ל הקצרתי והבן:
וכ"ז לשיטת רש"י ורמב"ם אבל תוס' דס"ל דשטרי הדיוטו' פסול משו' גזיר' בלא ע"מ כמו ערכאו' חזינן דהפסידו כה"ג הגם שא"צ לשטר כלל, וכן ראוי לפוסלו משום מזויף מתוכו ואני ליישב שיטת רש"י ורמב"ם ורמ"א באנו וא"ש כל מ"ש ועיי':
אי הכי ממשעבדי נמי וכו' כ' הרא"ש דמשמע דבכ"מ גובה בע"מ ממשעבדי ובשטר הדיוט גרע וכ"כ סמ"ע ונ"ל להסביר דנפיק קלא דהלוה לו על שטר הדיוטו' והוא כחספא בעלמא דאפי' מב"ח לא גבי' ולא ידעו דבע"מ הלוהו ולכן גרע מהלוהו בע"מ בלא שטר דקלא אית לי' דהלוהו ומסתמא הלוהו באופן שאין יוכל לכפור משא"כ כשישמעו שהלוהו בשטר הדיוטות כנ"ל. והנה שיטת הרמב"ם דבשטרי ערכאות אינו גובה ממשעבדי והה"מ כ' דבמכר גובה ועיי' לח"מ דמרמב"ם משמע אפי' מכר לא דג"כ ל"ל קלא ונ"ל דודאי לא מגרע שטר ערכאות ואי מכר בע"מ ישראל דבכ"מ גובי' ממשעבדי בלי שטר גם בערכאות גובי' ממשעבדי דבשטר ערכאות לא שייך דל"ל דמגרע ניהו דשטר ערכאות קלא ל"ל אבל בע"מ לא מגרע דאם ישמעו דיש לו שטר בערכאות לא מגרע דהא שטר מעלי' הוא דלא שייך לטעון להד"מ אלא דקלא ל"ל וכן בהלואה לשיטת הרא"ש דבכ"מ גובי' ע"י ע"מ ממשעבדי כן בשטר הלואה דערכאות בע"מ דלא מגרע כנ"ל נכון וברור ועיי':
מגבינן בי' מבני חרי, שיטת רבותיו של רמב"ם דוקא במכר אבל שטר הלואה ל"מ אפי' בערכאו' ואפי' מב"ח אינו גובה וכ' הראב"ד מלתא בטעמא כיון דאינו גובה ממשעבדי יוכל לטעון פרעתי. ובתומי' הקשה קושי' עצומה איך אמר רבא דגובה מב"ח אי דלא יוכל לטעון להד"מ הא איכא ע"מ, וע"כ דא"י לטעון פרעתי ועוד מדמקשה והא יוכל להזדיי' ואי משום טענ' להד"מ גם ביוכל להזדיי' א"י לטעון להד"מ וע"כ דא"י לטעון פרוע ולא מצא ישוב לקושי' זו. ולפע"ד נרא' עפמ"ש הרא"ש לשיט' ר"י הא דנקיט רבא דמסרו באפי סהדי רבות' קמ"ל מ"מ אינו גובה ממשעבדי. וי"ל לרבותיו של רש"י דבאמ' ל"מ שטר זה כלל דיוכל לטעון פרוע ולהד"מ בלא"ה א"י לטעון וקמ"ל רבא דאינו גובה רק מב"ח דלא נימא דגובה ממשעבדי ג"כ וממילא א"י לטעון נגד השטר פרוע קמ"ל דאינו גובה רק מב"ח וממילא יוכל לטעון ג"כ פרוע. והא"ש דמקשה ש"ס והא יוכל להזדיי' ובלא"ה אינו גובה ממשעבדי ומאי קמ"ל הגם דאיכא ע"מ לא גבה ממשעבדי אפי' בעידי ישראל לא גבה ממשעבדי אינו יוכל להזדיי' ומתרץ בדעפצן כו' ובלא"ה הי' גובה ממשעבדי קמ"ל רבא כיון דנעשה בפני נכרי לא גבה ממשעבדי וממילא יוכל לטעון פרוע ג"כ וא"ש:
עוד כ"ל ליישב הנה התומי' סי' ס"ו כ' מלתא בטעמא דרמב"ם דא"י לטעון פרוע בשטר העולה בערכאו' דכ"י שאני שיוכל לומר דסמך על הימנותא דידי' ולא יוכל המלוה לומר הרי לא האמנתי לך דלקחתי שטר יוכל הלוה לומר בלי כתב כלל אסור להלוות דגורם קללה לעצמו ועובר על ל"ע. וכ"ז בכ"י אבל בהחתי' עליו עדי' מדטרח אחר עדי' ש"מ שלא האמין לו יוכל המלוה לומר כן לא האמנת לי ושטרך בידי מה בעי אלו דברי התומי' ז"ל. ויש להשיב מה לי כ"י או עדי' כיון דלא אפשר אלא בכ"י או בעדי' ועוד ואלא מאי משום דלא האמינו רצה דוקא בעדי' הא גם בכ"י סגי דלא יוכל לכפור בו דלא לוה. ואנן ליישב רבותיו של רמב"ם והראב"ד באנו. נ"ל דס"ל דליכא חילוק בין כ"י או שטר חתו' בערכאו' דלא גבי ממשעבדי דיוכל לטעון פרעתי דהאמין לו וליכא הוכח' דלא הימנ' מלוה ללוה כיון דמה"ד צריך או כ"י או חתוי בעדי'. אבל היכא דאיכא ע"מ דכבר יצא ידי הדין דמותר ללות בע"מ הגם דיש לחוש שמא ימותו או ילכו למדה"י מ"מ ליכא תו משום לפ"ע או גור' קללה עיי' סי' ע', ומדלקח שטר ע"כ משום דלא האמין לו דחשש שמא ימותו עדי' או לכו למדה"י ויכפור בו וכמו שהוא המלוה לא האמין לו כן לא הי' מאמין לו ולא הניח שטרו בידו. והא"ש רבא דאיירי שמוסרו בפ"ע מסירה א"י לטעון פרוע כנ"ל ועיי'. וא"ש ג"כ מה שהקשה הרא"ש על שיט' הר"י דרבא בערכאו' איירי למה צריך לע"מ ולמ"ש דבלא ע"מ אינו גובה דיוכל לטעון פרוע והבן:
ע"ב עדי' החתומי' עה"ג וכו' שיטת רש"י דהספק אי בדרבנן נסמוך לומר דמסתמא ישראלי' נינהו אבל בדאוריי' בוודאי ליכא למסמך עיי' רא"ש אבל תוס' כ' דבין לר"מ ובין לר"א בע"מ מספקא לי' ועיי' מהרש"א שנתקשה לענין מאי כ' תוס' לר"א בע"מ דלהך צד דשמא נכרי ל"מ ע"מ ולהך צד דישראל נינהו מה בעי ע"מ לפנינו כיון דחתמו ישראל מסתמא לפני ע"מ מסרו. ונ"ל דהר"ן פ' המגרש פקפק על סברא זו דמסתמא בע"מ מסרו כדינא ותוס' דס"ל הכי דאמרי' מסתמא מסרו כדינא היינו בדאנו יודעי' בודאי דע"ח ישראל אבל שנאמר מסתמא הי' ע"ח ישראלי' ומסתמא מסרו כדינא תרי מסתמא כולי האי ל"א דהוי כעין ס"ס שמא ע"ח נכרי:
ואף אם ע"ח ישראל שמא לא מסרו בפני ע"מ ולכן ס"ל לתוס' כאן בודאי בעי שתביא ע"מ לפנינו כנ"ל פשוט וק"ל:
אעפ"י ששמותי' כשמות עכו"ם וכו' כ' רש"י ואפי' בלא ע"מ כ"ש בע"מ נ"ל דרש"י רצה ליישב הא דס"ד להקשו' ולא ידע התם כדקתני טעמא ותוס' נדחק ולכן כ' רש"י דאפי' בלא ע"מ ואיכא חשש דאורייתא סמכי' היכא דרוב שמותי' כשמות נכרי' כ"ש דאיכא למימר באיכא ע"מ דליכא רק חשש דרבנן ואפי' באין רוב שמותי' כשמות נכרי' כך ס"ל למקשן ודחי התם כדקתני טעמא מפני שרוב שמותי' וכו' ובהא אפי' בדאוריי' סמכי' אבל באין ר"ש כשמות נכרי' אפי' בדרבנן לא סמכי' כנ"ל. ולולי דמסתפינא הי' נ"ל הא דכ' רש"י וכי אמר ר"י בא"י דאין ר"ש וכו' ואפי' בע"מ לא כרבנן דמתני' ונתקשה רשב"א הא לרבנן אפי' בש"מ לא ולתירוצו עדיין קשה הא רש"י ס"ל דרבנן היינו ר"מ וכן הקשה במהרמשי"ף ופ"י. ולי נראה דכוונ' רש"י דלר"י פסול אפי' בע"מ וליכא רק חשש דרבנן מ"מ חיישי' כמו לרבנן דמתני' דהם ר"מ דלדידי' חששא דאוריי' בוודאי חיישי' כן חייש ר"י הגם דס"ל כר"א ובע"מ ליכא רק חשש דרבנן מ"מ חיישי' כנ"ל וק"ל:
מה"ב עדי' החתומי' על הגט כו' מהו כ' רש"י מהו לאכשורי בע"מ נראה דס"ל לרש"י דוקא לר"א דליכא רק פסול דרבנן מבעי' לי' אי סמכי' דישראל נינהו אבל לר"מ דפסול דאוריי' הוא בוודאי חיישי' דלמא נכרי נינהו וכ"כ הרא"ש, ותוס' כ' דמבעי' גם לר"מ. ונ"ל דרש"י הוכיח כפרושו בשניישב הא דכ' רש"י לקמן בבריי' אע"פ ששמותי' כשמו' עכו' כשרי' אפי' בלא ע"מ וכ"ש בע"מ וצ"ב מה רצה רש"י בזה ומנ"ל דאפי' לר"מ דלמא דוקא בע"מ ור"א דלא פסול רק מדרבנן, ונראה לי דהי' קשי' לרש"י איך ס"ד להקשו' על ר"י מבריי' הא קתני טעמא מפני שרוב כו' וכדאמ' באמת התם כדקתני טעמא כו' ותוס' הרגיש בזה ונדחק מאוד עוד קשה איך מבעי' לי' לר"ל ור"י מעצמו השיב לו דחיישי' ולא פשיטא להו לר"ל ור"י מבריי' דקתני מפני שרוב כו' אבל בלא"ה חיישינ' וליישב כ"ז כ' רש"י דבריי' סתמא קתני משמע אפי' לר"מ דחשש פסול דאוריי' הוא. וס"ל למקשן לר"א דליכא רק חשש דרבנן אפי' ליכא רוב דשמותי' כשמו' נכרי' לא חיישי' מדר"מ ברוב שמותי' כשמו' נכרי נשמע לר"א בליכא רוב כך ס"ד דמקשן ודחי התם כדקתני טעמא משום דרוב שמות' ואפי' לר"מ ל"ח, אבל כל דליכא רוב אפי' לר"א חיישי' וא"ש פי' רש"י בבריי' ומ"ש אח"כ וכי אמר ר"י בא"י דאין רוב שמות' ואפי' לר"א. והא"ש דלא פשיט ר"ל ור"י מבריי' טעמא דאיכא רוב אבל בא"י דליכא רוב חיישי' די"ל בריי' נקיט דוקא רוב משום דאתי' כר"מ דוקא. אבל לר"א י"ל גם בליכא רוב כמו בא"י ל"ח. וא"ש דמפרש רש"י האיבעי' מעיקרא דוקא לר"א. דאי לר"מ ג"כ קשה איך לא פשטו מבריי' דקתני רוב דוקא וע"כ דלא מבעי' רק לר"א. ותוס' לשיטתו דכ' די"ל בריי' לא דוקא וה"ה בא"י שפיר מפרש דהאיבעי' ג"כ לר"מ והא דלא פשטו מבריי' דחיישי' די"ל רוב לאו דוקא, אלא דפי' תוס' דחוק, ופי' רש"י מרווח יותר ע"ד שכתבתי וק"ל:
התם כדקתני טעמא כו' הרמב"ם פי"ו מגירושין כ' המביא גט מח"ל לא"י ומא"י לח"ל ואמר השליח בפ"נ כו' אע"פ שאין שמותי' וכו' ואפי' שמות' כשמו' נכרי' כשר והקשה בלח"מ בין לל"ק בין לל"ב דוקא בח"ל שרוב שמות' כשמו' נכרי' לא חיישינן אבל בא"י חיישי' והא הרמב"ם כ' בין במביא מא"י ומה שתי' הוא דחוק ורחוק מאוד במח"כ והתמי' רבתא. ולחומר הנושא נלפע"ד דס"ל לרמב"ם בוודאי לרבנן דגזרו מובהקי' אטו אין מובהקי' וליכא אופן דאכשר הגט בחותמי' נכרי' בוודאי חשש רחוק ביותר הוא שהחתי' הבעל עדי' נכרי' לחוש שמא טעה כי ישראלי' הם בוודאי רחוק כמ"ש רשב"א על ר"ח כיון שעומדי' לפניו, ולהחתי' נכרי' ג"כ רחוק מאוד איך יעלה על דעת בר דע' לחתום נכרי על גט מה שלא יראה וימצא לעולם גבי גט והאיבעי' רק לר"ש דס"ל מובהקי' כשר שיש ויש גיטי' שחתומי' בחתימ' נכרי' חיישי' שמא טעה וסבור גם בשמו' שא"מ כשר וחת' נכרי כיון שנמצא חתימ' נכרי' גבי גיטי נשי' וכן בריי' דקאמר טעמא מפני שרוב שמות ישראל כו' משום דר"ש נקט הכי דלולי רוב הי' חוששי' שמא החתי' נכרי'. אבל לפי דפסק הרמב"ם כרבנן דמתני' דגם שמות מובהקי' פסולי' כמ"ש הה"מ שם לכן לא מביא הרמב"ם דין זה כלל בגט לרבנן ס"ל לרמב"ם בוודאי אין מקום לחוש שמא נכרי' נינהו וכיו' דפסק כוותי' יפה פ' אפי' שמות' כשמות נכרי' כשר כנלפע"ד ישוב נכון ועיי':
ועיי' פ"י שכתב דבשליח המביא גט בוודאי צריך שנדע דע"ח ישראלים הם דאל"ה חיישי' שמא זייף נכרי' הדיוט י' וליכא מרתת דאין עבידא להתגלו' ונעלם ממנו במח"כ מ"ש הרמב"ם פ"ו הנ"ל דאפי' לא נודע לנו שמותי' ואפי' שמותי' כנכרי' כיון שאומר בפ"נ ל"ח. והטעם נראה כיון דאומר ע"כ שישראלי' חתומי' בו ירא שמא יבוא הבעל ויטעון מזויף והוא לא יוכל לברר דישראלי' הם ויתרא' שקרותו וגם זה בעצמו שחתם עדי' שאינם ידועי' לנו ושמותי' כשמו' עכו"ם מחזי כשקרא כמו הרוצה לשקר בוודאי ירא שיהי' נראה שזייף ולכן ירא ובוודאי שליח הבעל הוא והחתי' שמות כאלו שאינם ידועי' לנו כנ"ל ויש להאריך עוד ועיי':
מתני' האומר תן גט זה לאשתי וכו' אם רצה לחזור בשניה' וכו' הא דנקיט פלוגתא דר"מ בחזר' ולא נקיט אם משוחרר מיד קודם שבא לידו והנפקותא אם קדש אשה קודם שנודע ובא לידו או לענין מה שקנה עבד י"ל לרבותא דר"מ דאפי' יוכל לחזור בו האדון דלא נימא דלענין חזר' ר"מ ג"כ מודה דליכא צד חוב כמ"ש הרז"ה לשיטת הרי"ף דלענין חזר' ליכא צד חוב עיי' רז"ה ורמב"ן שהשיג עליו דאקרובי שחרור הוא עיי' ולרי"ף באמת רבנן דאמרו אבל לא בשחרורי עבדי' לענין חזר' א"ש ולראשוני' דחולקי' עליו דזוכה מיד לגמרי י"ל להכי אמרו דזכי' לאדם וכו' לומר דזוכה בו לגמרי שיהי' משוחרר ממש כנ"ל וק"ל:
בגיטי נשים אבל לא בש"ע בתוס' בשם ירושלמי הגע עצמך וכו' ל"ל אלא כהדא. מ"ש מהרש"א ומדמה למ"ש תוס' לעיל יו"ד ע"א אינו מן המדומה ועיי' מ"ש אני לעיל בכוונ' תוס' שם. אבל אלינו כדברי מהרש"א בש"ס קדושין כ"ג דאמר אביי לר"מ בכסף ע"י אחרי' משו' דמקנה לאחרי' אלא דלר"מ מחלק בין כסף לשטר עיי"ש וירושלמי ס"ל לרבנן גם בשטר כן. אלא דלא א"ש על מתני' דאמרו רבנן משו' דזכות הוא לו. וצ"ל דמשו' הא לחודא מפני שיוכל למוכרו לאחר לא הי' מהני רק בצירוף דזכו' הוא הגם דאיכא צד חוב בעבדו של קצין כיון דיוכל למוכרו שלא מדעתו לא מזיק מה שיש קצת חוב משא"כ באשה שא"א שלא מדעתה ע"י אחר לכן בעי' כולו זכו' וכיון שגם במוכת שחין יש קצת חוב שמפסד' מזונו' לכן הגם שיש צד זכו' במוכת שחין לא מהני דבעי כולו זכו' כיון שא"א לגרש ע"י אחר שלא מדעתה כנ"ל לפרש ע"פ דרכו של מהרש"א ועיי' פ"י ובספר תורת גיטין ועיי':
והנה שיטת הרי"ף דווקא שלא יוכל לחזור בו האדון אבל אינו משוחרר עד שבא לידו ממש והרא"ש נתקשה איך אפשר לחלק שיזכה לחצאי' ממ"נ כיון דזכו' הוא זוכה בו לו ומשוחרר ועיי' לעיל תוס' ט' ע"ב ונ"ל להסביר דס"ל לרי"ף בשחרור יש בו להפקיע כח האדון שהוא קנין כספו ועובד בו כשורו וחמורו וגם יש בו צד איסור שאסור בב"ח ואינו מחויב במצות כאיש והמפקיר עבדו ויצא לחירות מהאדון ואין רשות אדון עליו מ"מ קיי"ל דמעוכב ג"ש אסור בב"ח וכיוצא בו עד שיקבל ג"ש וס"ל לרי"ף דמה שנוגע לענין ממון ע"י שמוסר לו האדון לשליח שטר שחרור זוכה בו שאינו יוכל לחזור בו ונפקא רשות האדון אבל מ"מ אינו משוחרר מה שנוגע לענין איסור ואפשר לחלק זכות זה לחצאי' כיון שיש במציאו' שיהי' עבד לחצאין למה שנוגע לענין איסור והוא ב"ח מה שנוגע לענין אדון כנ"ל: ולפ"ז בגט אשה היכא דזכות הוא לה כגון דלקמן היא אמר' התקבל וכו' וכן בגט מומר דקיי"ל זכות הוא לה עיי' א"ע סי' א' וסי' קמ"א ברמ"א גם לרי"ף מגורשת מיד כיון דזכות הוא לה הגם דרי"ף ס"ל דאין בזה צורך וזכות שיה' העבד משוחרר מיד או האשה מגורשת מיד רק שלא יהי' יכולי' האדון ובעל לחזור בו מ"מ כיון שבאשה א"א לחלוק הקנין לחצאי' דהא בהא תלי' אם תאמר שזכה לה ממילא מגורשת ואם אינה מגורשת לא יצא' מבעלה ויוכל לחזור בו לכן ממילא זכות לה שתהי' מגורשת מיד דא"א באופן אחר משא"כ בשחרור דאפשר לחלק חזר' מעיקר השחרור כנלפע"ד:
כתבתי זה לאפוקי ממ"ש מהרי"ק ומובא ברמ"א בא"ע סי' קמ"א דס"ל לרי"ף בגט מומר דזכות הוא לה לחוש לרי"ף דאינה מגורשת עד שבא לידה ולפמ"ש הרי"ף מודה בגט אשה ומה שהביא מהרי"ק ראי' מדמביא הרי"ף כאן איבעי' דש"ס יבמות כבר דחה הט"ז שם דאינו ראי' עיי"ש כנ"ל:
והנה בט"ז סי' קמ"א דחה דברי מהריק דרי"ף ל"א רק בשחרור דיש קצת חוב דאסור בשפח' אלא דעדיף לי' שיצא מתחת יד רבו כמ"ש תוס' לקמן י"ג ע"א עבד' בהפקיר' ניחא לי'. ולכן די לנו שאינו יוכל לחזור אבל לא שיהי' משוחרר מיד, משא"כ בגט שיש רק זכי' ולא חובה אלו דבריו, ובבית מאיר כ' עליו שדוחה דברי מהרי"ק בדברי' בעלמא, ובאמת דברי' בעלמא נינהו. והנלפע"ד לחלק בין שחרור לגט מלבד מ"ש לעיל בסמוך. עוד י"ל בשנאמר טעמא דרי"ף דאינו משוחרר מיד כיון שעיקר השחרור זכות הוא למה לא יזכה לו לגמרי, וי"ל דבאמת ניחא לי' שיהא מותר בשפחה, אלא דעדיפא לי' שיצא מתחת יד רבו ומקבל ברצון חוב זה שיאסר בשפח' אבל כשאפשר לו שיצא חפשי מיד רבו מבלי שיאסר בשפחה בוודאי טוב לו ומי שזוכה לו שיאסר בשפח' חוב הוא לו, ולכן ס"ל לרי"ף דאינו זוכה רק שלא יהי' האדון יוכל לחזור בו ואין רשו' רבו עליו לשעבד בו. אבל ניחא לי' שלא יזכה לו לגמרי שיהי' משוחרר עד שיבוא לידו דבנה' מותר בשפח' ועד שיגיע לידו ויקבלו זוכה שאין רשו' רבו עליו ומותר בהפקיר' בשפח' כנ"ל וכבר כתבתי מזה לעיל ט' ע"ב עיי"ש בישוב רש"י מ"ש. והא"ש דבגט אשה דלא שייך כ"ז דזוכה מיד שמגורשת לגמרי כנ"ל:
ואיכא נפקותא גם לענין שחרור בעבד קטן דליכא בהפקור' ניחא לי' דמשוחרר מיד גם לשיטת רי"ף. וי"ל בזה קושי' ראשוני' מלקמן עשיתי עבדי ב"ח י"ל בעבד קטן ועיי':
ובאמת דמהרי"ק לאו יחידאי הוא דמדמה לרי"ף גט ושחרור דכן נרא' מכל ראשוני' שהקשו על רי"ף מיבמו' ומלקמן הולך ותן נרא' בעין דל"ל חילוק בין גט לשחרור, ודלא כט"ז דצווח על מהרי"ק כאלו הוא יחיד בדבר, אבל מ"מ אנן לעצמינו נוכל לחלק כמ"ש ועיי':
והנה הרמב"ם כ' לחלק בין תן לזכי ועיי' לח"מ, והטור יו"ד סי' רס"ז: כ' דכן י"ל שהיא שיטת הרי"ף, וכן נרא' דע"פ הרוב הרמב"ם ורי"ף בחדא שיטתא אזלו ועיי' קצה"ח סי' קכ"ג שכ' דבתן ג"כ מעיקר הדין משוחרר מיד אלא דהוי בתנאי עד שיבוא לידו יהי' משוחרר למפרע עיי' בו, שהי' נ"ל דבריו נכוני' מאוד, אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש רי"ף דמיון מהא דהולך מנה שיוכל לחזור וכ' הלח"מ לפי החילוק בין תן לזכי צ"ל דמביא ראי' דמצינו זכי' לחצאי'. ולפמ"ש הקצה"ח אין בשחרור זכי' לחצאי' רק תנאי התנה ופשיטא שיוכל להתנו' כפי שרוצה, וא"צ הרי"ף ראי' וגם אין דומה לשם, וע"כ דלא כקצה"ח, אלא כשח"א דמדין אינו זוכה בתן רק לחצאי' כנ"ל ועיי':
והנה הראשונים דהקשו כל הנך קושי' לא ס"ל בשיטת הרי"ף לחלק בין תן לזכי וכן ס"ל למהרי"ק דחש לשיטת הרי"ף במזכה לאשה אפי' בזכי. והרמ"א בא"ע סי' קמ"א מביא שיטת מהרי"ק בגט מומר לחוש לשיטת הרי"ף והיינו אפי' בזכי, וביו"ד סי' רס"ז כ' המחבר שיטת הרמב"ם לחלק בין תן לזכי והרמ"א כ' עליו שיטת ר"ת ביש מי שאומר אפי' בתן משוחרר מיד, ולא כ' ג"כ י"א דאפי' בזכי לא משוחרר מיד ש"מ דס"ל כמ"ש הטור דרי"ף ג"כ כרמב"ם ס"ל ולא חש כלל לומר דרי"ף אית לי' שיטה אחר' ובא"ע מביא לחוש למהרי"ק דס"ל כרי"ף אפי' בזכה ל"מ וצלע"ג. ובתשובתי סי' ק' הארכתי בכ"ז לדינא בעזה"י עיי"ש:
התופס לבע"ח קנה כ' רש"י אדם מן השוק צ"ל מה רצה רש"י במ"ש א' מה"ש נ"ל דהי' קשה לי' פשיטא דבמקום שאינו חב לאחרי' דקנה מטעם זכי' ומכ"ש כשעשה אותו שליח לתפוס. ולכן כ' א' מן השוק, וקמ"ל לאפוקי משיטת תשוב' רי"ף שברא"ש ב"מ דיוכל לומר לאו בע"ד דידי את ולא יוכל לתפוס רק בירד מנכסי' משום תקנתא. ועיי' ברא"ש לקמן ס"פ דכתב דמדינא יוכל לתפוס רק משום לא שבקת חי לא יוכל רק בירד מנכסיו עיי"ש ובב"מ חולק על הרי"ף והקשה בפלפלא חריפתא ובב"מ סי' ק"ה הא לקמן הרא"ש מודה לדינא של רי"ף ומה לי אי מעיק' הדין או מתקנתא ועיי' בש"ך ובתומי' שם ולפע"ד פשוט דהנפקותא בעשאו שליח לתפוס דלרי"ף יוכל לומר לאו בע"ד דידי את חוץ כשכותב לו הרשא'. אבל לרא"ש לקמן דמדין יוכל לתפוס רק משום לא שבקי חי דכ"א יתפוס משל חבירו ויאמר עבור בע"ח תופס. וזה לא שייך בעשאו שליח כנ"ל נכון ופשוט. והא"ש דכ' כאן רש"י ש"מ תופס לבע"ח קנה א' מן השוק דלא עשאו שליח מ"מ מהני תפיסתו כנ"ל וק"ל:
ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה אמר לי' ר"י ואפי' במקום שחב לאחרי' אמר לי' אין ותוס' וראשוני' טרחו לפרש מאוד. ואפשר לי לומר ע"פ תשוב' הרי"ף שהביא הר"ן כאן ורא"ש בב"מ דס"ל מדינא אפי' מלוה עצמו אינו יוכל לתפוס רק היכא דמפסיד נכסי מתקנתא דיוכל לומר לאו בע"ד דידי את וברא"ש ב"מ הקשה מדאמר ר"י תופס לבע"ח ל"ק פשיטא אם מיני' דלוה אין יוכל לתפוס רק מתקנתא ופשיטא דלא יתקנו תקנה במקום דחב לאחרי' עיי"ש. וי"ל עפ"ז מאן דאמר הכא ש"מ מדרבנן תופס לבע"ח קנה כוונתו להוכיח דמדין קנה ולא מתקנתא ואפי' לא ירד מנכסיו דהא מתני' קתני דאין יוכל לחזור ויוכל לתפוס משום דחב לו האדון אלמלא דעביד לי' ניח נפשי' כו' ולא שייך בזה תקנתא דאינו חוב כ"כ וגם מתני' סתמא אפי' אית לי' לשלם לעבד מה דעביד לי' נייח נפשי' ממק"א או בזמן אחר ומ"מ מהני ש"מ תופס לבע"ח קנה מדינא לעולם אפי' לא ירד מנכסיו מעיקר הדין ולא מתקנתא ואמר לי' ואפי' חב לאחרי' דס"ל לרב יצחק בר יוסף דאי מדינא לא יוכל לתפוס אפי' מלוה רק מתקנתא היכא דחב לאחרי' לא קנה אפי' ירד מנכסיו דבמקום דחב לאחרי' לא התקינו תקנה לחוב לאחרי' אבל כיון דמוכח ממתני' כאן דמדין תופס לבע"ח קנה ה"ה כשחב לאחרי' או דלמא כיון דחב לאחרי' ל"ק דלאו כל כמיני' לזכו' במקום שחב לאחרי' דלא יוכל לעכב תפיסתו כיון דמדין קתפס מיד הלוה ור"י מייתי מדר"י דאמר התופס לבע"ח ל"ק וא"ת משנתינו כל האומר תנו כו' היינו דר"י ס"ל אם מדין יוכל לתפוס מן הלוה גם במקום דחב לאחרי' קנה ולית לי' דיוכל לומר לאו כל כמינך אלא דס"ל לר' יוחנן דמעיקר הדין אינו יוכל לתפוס מן הלוה רק מתקנתא היכא דירד מנכסיו ואמר התופס לבע"ח במקום שיוכל לתפוס במקום שחב לאחרי' ל"ק, וקמ"ל דלא נימא דמדין יוכל לתפוס מן הלוה אפי' היכא דלא ירד מנכסיו ואפי' לא מפסיד נכסי או דוקא היכא דמפסיד נכסי וזה תקנה כמ"ש רא"ש לקמן ס"פ דמדין יוכל לתפוס רק התקינו דוקא במפסיד נכסי וא"כ גם במקום שחב לאחרי' הי' יוכל לתפוס דל"ל דיוכל לומר לאו כל כמינך קמ"ל ר"י דבמקום שחב לאחרים ל"ק דגם מן הלוה דמהני תפיסה רק תקנתא הוא ובמקום שחב לאחרי' לא תיקנו וכן צ"ל לשיט' הרי"ף דקמ"ל ר"י כ"ז ול"ק קושי' הרא"ש בב"מ הנ"ל. והא"ש דקאמר ר"י וא"ת משנתינו דמוכח דמעיקר הדין יוכל לתפוס דבמתני' לא שייך תקנתא כמ"ש ולפי דס"ל כל דמהני תפיסה מעיקר הדין מהני ג"כ במקום שחב לאחרי' לכן אמר מתני' באומר תנו כאומר זכו אבל בלא"ה ל"מ תפיסה מן האדון וה"ה תפיסה מן הלוה רק מתקנתא ובמקום שחב לאחרי' ל"ק:
אמר ר"י התופס לבע"ח וכו' לא קנה כ' תוס' אפי' עשאו שליח כדמוכח בהכותב ביימר בר חשו דלא כפי' רש"י בב"מ דבעשאו שליח לב"ע קנה ועיי' מהרש"א בכתובת שם דכ' רש"י לא ס"ל דמהני שליח רק היכא דשייך מגו דזכי לנפשי' ועיי' מג"ש שם. והתומי' קלסי' ויפה תמה בקצה"ח הא רש"י כ"כ בב"מ בתופס לבע"ח. ונלפע"ד לקיים דברי מהרש"א לפמ"ש תוס' דר"י מחלק בין מציא' דשייך מגו דזכי לנפשי' לתופס לבע"ח דליכא מגו וכ' הראשוני' ה"ה בחוב היכא דחייב גם לתופס מהני תפיסה בלא מגו וכן פסק בטוש"ע סי' ק"ה וצ"ל איך מדמה ר"ח ור"נ מגבי' מציא' לתופס לבע"ח הא שני ושני במציא' שייך מגו משא"כ בתופס לבע"ח צ"ל דר"ח ור"נ ס"ל גם בתופס לבע"ח אפי' חייב לו לתופס דאיכא מגו מ"מ ל"ק וה"ה במגבי' מציא' והא"ש דכ' רש"י הואיל דלא שווי' שליח אבל אי שווי' שליח בצירוף מגו גם ר"נ ור"ח מודה דקנה דאיכא תרתי לטיבותא כמ"ש מהרש"א והא דלא כ' רש"י במגבי' מציאה הואיל דלא שווי' שליח. י"ל לרבותא נקיט גם בתופס לבע"ח דאיכא חוב יותר ממגבי' מציא' דליכא רק מניעת הריוח ועיי' זה בחי' ר"ן ובש"מ ב"מ בשם רמב"ן לכן גם בחוב ס"ל לרש"י כל דשייך מגו דזכי והוא שליח מהני תפיסה או י"ל במציא' ס"ל דגם שליח ל"מ דאין שליחות במציא' שעד שלא זכה אינו לו בה כלום ועיי' זה בש"מ ב"מ שמיישב כן קושי' ראשונים על רש"י מדמייתי רק ראי' ממתני' דאיירי בשליח ומדהקשה רבא על ר"נ מפועל דבמציאה גם רש"י ס"ל דל"מ שליחות עיי' בו כן נ"ל לקיים דברי מהרש"א אלא דהדברים בעצמות' דחוקי' לעשו' פרופי' ממגו דזכי לנפשי' ושליחו' אין בזה טעם וסברא הגם דקלסי' התומי' ועיי':
ועיי' ש"ך שהעלה דכוונ' רש"י אם שכרו שיהי' שלוחו כמו פועל דאמרי יד פועל כיד בעה"ב משום דשכרו גם זה דוחק דרש"י כ' סתם הואיל ולא עשאו שליח ובתומי' הסכים על הש"ך במקצתו דנפקא לרש"י דשליח מהני משום דמתרץ שאני פועל דידו כיד בעה"ב היינו משום דהוא שלוחו וידו כיד בעה"ב לדבר הזה לתפוס במקום שחב לאחרים וה"ה כשעושה שליח בחנם דמ"ש ע"י שכר או בחנם סוכ"ס במקומו עומד וכ' דלפ"ז לק"מ מה שהקשו מדהקשה רבא מפועל הא שליח שאני דכ"ז ידענו בתר דמתר' שאני פועל וכו' ורש"י כן כ' הואיל ולא עשאו שליח למסקנא עיי' בו. והנה כפי התומים הפסדנו תי' הש"ך מכתובת דשם שליח בחנם הוא ולמ"ש התומי' ליכא חילוק בין שכרו או בחנם והדר קשי' מכתוב'. ונ"ל לקיי' תי' של הש"ך מכתוב' ע"פ דברי התומי' די"ל הא דכ' רש"י בכתוב' לר"נ ור"ח כן משום דלדדהו דס"ל מגבי' מציא' ל"ק ול"ל מגו קשי' מפועל וצריך לפרש פועל שאני דידו כיד בעה"ב והיינו ע"י שליח מהני לכן כ' רש"י לר"נ ור"ח הואיל ולא עשאו שליח אבל לר"י דס"ל מגבי' מציא' קנה משום מגו כמ"ש תוס' ותופס לבע"ח ל"ק לק"מ מפועל משום מגו מהני ולא צריך לחדש שאני פועל וה"ה שליח דידו כיד בעה"ב וא"ש סוגי' דכתוב' דר"פ ור"ה בדר"י ס"ל כר"י דווקא תופס לבע"ח ל"ק ומגבי' מציאה קנה ולא הוצרכו לחדש שליח שאני וס"ל אפי' בשליח ל"ק וא"ש:
ויש להקשו' מדאמרו ר"פ ור"ה בדר"י תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' את ואמר ר"י תופס לבע"ח וכו לא קנה הרי לא מעצו' אמרו דל"ק רק מדאמר ר"י מנ"ל דר"י ס"ל אפי' במקום שליח דל"ק הגם דלר"י דס"ל מגבי' מציא' קנה אין מוכח מפועל דשליח שאני. מ"מ הרי לר"כ ור"ח מוכח חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו הרי דיש מקום לחלק הגם לר"י אין מוכרחי' לחלק מ"מ דלמא מסברא לא ס"ל דל"ק רק בלא עשאו שליח ומנ"ל דס"ל לר"י מסברא דנפשי' אפי' עשאו שליח ל"ק. וליישב זה י"ל מדאמר ר"י המגבי' מציא' קנה ובתופס לבע"ח ל"ק מדלא קמ"ל דגם בתופס לבע"ח דליכא מגו מ"מ איכא דקנה כגון בעשאו שליח ש"מ דס"ל דלעולם בתופס לבע"ח ל"ק אפי' עשאו שליח והיכא דחייב גם לתופס לא צ"ל דזה בכלל המגבי' מציא' דאיכא מגו ומ"ש. עוד י"ל מדהקשה ר"י לנפשי' דמגבי' מציא' קנה וא"ת משנתינו דאמר תנה לו ואי ס"ל בתופס לבע"ח בעשאו שליח קנה גם כן הי' יוכל להקשות לנפשי' ממתני' דשליח שווי' וע"כ בתופס לבע"ח אפי' בשליח ל"ק כנ"ל:
והא"ש בדברינו הא דכ' רש"י בכתוב' בהא דמייתי מדר"י התופס לבע"ח שליח התופס והרגיש בגדולי תרומה דסתר שיטתו שבב"מ דשליח מהני. ולמ"ש א"ש דלא כ"כ רק לר"נ ור"ח לדדהו מוכח דבשליח מהני תפיסה כמו פועל אבל לר"י לשיטתו לא מוכח ומוכח מר"י עצמו מדלא קמ"ל רבותא אפי' בתופס לבע"ח איכא דמהני כגון ע"י שליח ש"מ אפי' שליח התופס ס"ל דל"מ. והא"ש ג"כ הא דמייתי ר"ה ור"פ מדאמר ר"י ולא מייתי מדר"ח ור"נ דלדדהו צ"ל ע"כ בשליח מהני ויימר ב"ח ע"י שליח תפס לכן מייתי מר"י דווקא וא"ש:
וכשאני לעצמי נ"ל בישוב קושי' תוס' על רש"י ויישב תחלה קושי' רא"ש ב"מ על תשוב' הרי"ף דמסיק דמדין זכי' בלא חייב לאחרינא לא יוכל לתפוס רק מתקנתא במקו' דמפסיד נכסי א"כ איך אמר ר"נ ור"ח המגבי' מציא' כו' מידי דהוי אתופס לבע"ח בתופס לבע"ח פשיטא דלא יעשו תקנה לחוב לאחרי' אלא ע"כ דלא שייך לאו בע"ד דידי רק כשרוצה לבוא עמו בדינא ודיינא משא"כ כשתופס מעצמו ועיי"ש. ונלפע"ד ליישב דדבר זה בפלוגתא תלי' בב"ק ע' ע"א אי תפס שליח ס"ל לאמימר דל"מ ור"א אמר שליח שווי' ופי' רש"י בחד פי' דאי תפס שליח עבור משלחו ס"ל לאמימר דל"מ מיני' ור"א אמר שליח שווי' דהוי תופס לבע"ח עיי"ש ופי' רש"י צ"ע הא הוא תופס במקו' שאינו חייב לאחרינא דלא איירי שם מחב לאחרינא ובתומי' סי' ק"ה מביא רש"י זו והקשה הא בשליח ס"ל לרש"י דתופס לבע"ח קנה עיי' בו ואני תמה הא לא קאי:
שם כלל בחב לאחרינא וצ"ע. ולכן נ"ל דכוונ' רש"י להך פי' דאמימר ור"א פליגי אי שליח יוכל לתפוס אפי' באינו חב לאחרינא אם יוכל לומר לאו בע"ד דידי את כתשוב' הרי"ף ואמימר ס"ל דווקא לדון עמו צריך לכתוב זול דון ואפיק לנפשך אבל אי תפס זכה לו ור"א אמר שליח שווי' ול"מ תפיסתו דגם בשליח ובתפיס' יוכל לומר לאו בע"ד דידי את והא"ש דכ' רש"י דהוי תופס לבע"ח כמו דאי תופס מעצמו לבע"ח אפי' אינו חב ל"מ כל דלא אפסד נכסי כן אם שווי' שליח וכתשוב' הרי"ף כנ"ל:
והא"ש די"ל דר"נ ור"ח דאמרו מידי דהוי תופס לבע"ח ס"ל כאמימר דלולי שחב לאחרי' הי' מועיל תפיסה מעיקר הדין אפי' בלא אפסד נכסי רק בחב לאחרי' לאו כל כמיני' לחוב לאחרי' ולזכו' לזה ה"ה במגבי' מציא' אבל תשוב' הרי"ף להלכתא אמר דקיי"ל כר"א בב"ק ע' וא"ש:
ומעתה אומר אני דרש"י כ' בב"מ דלא עשאו שליח אבל בעשאו שליח מהני היינו לר"נ ור"ח דס"ל דלולי דחב מדין יוכל לתפוס רק משו' שחב לאחרי' וס"ל מסברא בעשאו שליח מהני אפי' בחב לאחרי' כיון דמכחו בא וכמוהו הוא אבל למאן דס"ל דאפי' בלא חב לא יוכל אפי' שליח לתפוס דיאמר לאו בע"ד דידי את רק מתקנתא במקו' דמפסד נכסי א"כ בחב אפי' שליח ל"מ דלא עשו חכמי' תקנה במקו' שחב לאחרי' והניחו על עיקר הדין ממילא גם שליח ל"מ והא"ש דל"ק מיימר ב"ח בכתוב' י"ל דס"ל כר"א בב"ק ולכן גם שליח לא מהני ומיושב קושי' תוס':
אלא דיש להקשו' מה דמייתי שם מר"י דאמר התופס לבע"ח ל"ק מנ"ל דס"ל אפי' בשליח לא דלמא ס"ל ע"י שליח מהני דס"ל מעיקר הדין מהני תפיס' בלא חב נ"ל בשנדקדק למה הביאו מר"י הא גם ר"נ ור"ח ס"ל דתופס ל"ק ואפי' מגבי' מציא' ל"ק י"ל דתוס' הקשה דר"י אדר"י דס"ל מגבי' מציאה קנה ותופס לבע"ח ל"ק ותי' דס"ל דשאני מגבי' מציא' משו' מגו וצ"ל דר"נ ור"ח ס"ל דליכא לחלק מדמדמי להדדי ובהא פליגו אבל נ"ל ע"פ שיטת הרי"ף הנ"ל ל"ק דר"י אדר"י די"ל בתופס לבע"ח כיון דמעיקר הדין לא יוכל לתפוס ולכן במקו' דחב לאחרי' לא עשו תקנה משא"כ במגבי' מציא' אבל ר"כ ור"ח ס"ל דמעיקר הדין יוכל לתפוס לכן מדמי שפיר מציא' לתופס לבע"ח כנ"ל ועיי'. והא"ש דמייתי בכתוב' ראי' מר"י דאמר תופס לבע"ח ל"ק והוא ס"ל מגבי' מציא' קנה וע"כ דס"ל דבתופס לבע"ח מעיקר הדין ל"מ תפיסה כלל ואפי' בלא חב לאחרי' וא"כ ממילא אפי' ע"י שליח ל"מ ומייתי שפיר ראי' מדר"י אבל מר"נ ור"ח ליכא ראי' בשליח ומיושב הכל עיי' היטיב:
והנה רש"י בביצה גבי מילא מים כ' שעשאו שליח למלאו' לו מים והקשה בתומי' דזה סותר למ"ש רש"י בב"מ דבשליח לכ"ע תופס לבע"ח קנה וקושי' זו ל"ק לפמ"ש הש"מ בב"מ דווקא בחוב דבאפשר לכתוב הרשאה ואז בכח יוכל לתבוע לדינא לכן בעשאו שליח יוכל לתפוס אפי' בחב לאחרי' משא"כ במציא' וא"כ ל"ק מרש"י ביצה. אלא דקשה מה רצה רש"י ומה ראה על ככה דאיירי שם בעשאו שליח למלאות. ונלפע"ד הנה הש"מ בב"מ הקשה שם לשיטת רש"י בביצה דס"ל לר"ל כל דלא זכה לחבירו זכה המגבי' ממילא קשה מתני' דמלקט פיא' יתן לעני הנמצא ראשון כיון דזכה בו הוא צריך לקיי' נדרו לתת לאותו עני שהגביהו ונדר לתת לו ותי' דאיירי מעשיר לעני ובתומי' הקשה א"כ מוכח אבל מעני לעני ס"ל דקנה והא ר"ש ס"ל המגבי' מציא' לא קנה חבירו עיי' בו. ונלפע"ד דר"ש ס"ל דמגבי' מציאה ל"ק ול"א מגו דזכה היינו דל"א מגו דבעי זכה לנפשי' ל"א אבל כל שיש לו זכו' בהגב' זו לנפשי' ג"כ אמרי' מגו זכה כמי לחברי' וס"ל כל מגבי' מציא' דבשע' הגבה' ספק איכא שמא לא ירצה במציא' זו מי שהגבי' לו וכל שמגלה דעתו לבסוף דלא ניחא לי' לא קנה למפרע כמ"ש רמב"ן ומובא בהה"מ פ"ג ממכירי ואם לא ירצה בו חבירו קנה המגבי' ע"י הגבה' זו וכ' הש"מ בב"מ דאינו דומ' לעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו דלא קנה דשם לא התכווין לשוה קנין משא"כ הכא דמכווין לקנין אלא שרוצה לזכו' לחבירו וכל שלא קנה חבירו קנה הוא עיי"ש וכי כן כל שמגבי' לחבירו ואינו יודע אם ירצה חבירו הגבהה זו קנין בספק שמא לא יקנה חבירו וזוכה הוא וכיון שיש צד זכי' בו לנפשי' אמרי' מגו דזכה לנפשי' כו' ור"ש דאמר במילא מים דל"ק משו' דעשאו שליח ובשע' הגבה' ליכא ספק דהגבה' זו לחבירו ואם אח"כ לא ירצה לקבל הוי חזר' משע' ההיא אבל בשע' הגבה' קנה ולית שם זכו' בו למגבי' בזה ס"ל לר"ש דל"ק כיון דל"ש מגו דהגבה' זו לנפשי' דאם מהני לחבירו אין לו בקנין זו שום צד זכו' לכן לא קנה חבירו אבל במלקט הפיא' איירי בלא עשאו שליח מודה ר"ש דאמרי' מגו ולכן פליגו דווקא במעשיר לעני והא דמקשה ר"כ לעולא ממתני' דתנה לי ולפמ"ש יש לחלק במתני' ע"י שליח גרע כמ"ש משו' דר"נ לשיטתו דל"ל כל שלא קנה חבירו קנה הוא וליכא גריעותא ע"י שליח וכן ס"ל לר"י לכן מתרץ מתני' דאמר תנה לי אבל ר"ל דס"ל דקנה המגבי' באמת ל"ק ממתני' ומיושב קושי' ש"מ והא"ש דהוצרך רש"י לפרש בביצה דאיירי ע"י שליח הקצרתי והבן: עוד נ"ל בישוב שיט' רש"י בשנדייק במ"ש רש"י ב"מ מידי דהוי תופס לבע"ח וז"ל כאדם הבא מאיליו ותופס ממון חבירו וכו' ובא לקדם עד שלא יתפסנו בע"ח אחר וכו' נראה דרצה לומר דמקרי חב מה שתופס הוא עד שלא יתפסו אחרים דאם לא תפס הוא תפסו הם ואפי' על חלק המגיע ע"פ חלוק' ב"ד לא זכה לו דאי לא תפס הוא הי' הם תופסי' הכל והפסיד הוא שלו. ועיי' סמ"ע רסי' ק"ה דמשמע מדבריו דחלק המגיע לו אין יכולי' לתפוס ממנו כי גם אם לא תפס הי' ראוי לו חלק זה ע"פ ב"ד. ואין זה חב לאחרי' שאלולי שתפס הי' הם תופסי' והפסידו מה שראוי לו ע"פ ב"ד וממ"ש רש"י לא נראה כן אלא גם חלק המגיע לו ע"פ ב"ד לא זכה לו דהוי חב לאחרי' שהי' תופסי' לעצמם הכל. ומנ"ל לרש"י לומר כן בפשיטות. ונ"ל עפ"מ שהעיר בפ"י כתוב' לומר מלתא בטעמא דתוס' דאפי' עשאו שליח ל"מ הא בכ"מ שלוחו של אדם כמותו ורצה לומר משום דהוי כשליח לד"ע כיון דע"פ ב"ד הי' עושי' חלוק' לפי החשבון והוא תופס להפסיד לאחרים ולעשות שלא ע"פ ב"ד הוי כשליח לד"ע דל"מ וכן ביתומי' בכתוב' דע"פ ב"ד הי' נותני' ליורשי' והוא תפס שלא בדין ב"ד אלא שכ' דמוכח נגד זה איך מדמה ר"כ ור"ח מגבי' מציא' לתופס לבע"ח שני ושני בתופס לבע"ח ל"ק משום אין שליח לד"ע משא"כ במגבי' מציא' וע"כ דליתא לזה עיי"ש. ונ"ל דקשי' לרש"י איך מדמה מלתא דמגבי' מציא' לתופס י"ל בתופס לבע"ח משום דעבירה הי' בידו דע"פ ב"ד הי' חולקים לכן התחכם רש"י וכ' שחב לאחרים שתפס ואלולי תפס הוא הי' הם תופסי' ואפי' לחלק המגיע לו ע"פ ב"ד ס"ל לר"נ ור"ח דל"ק דחב הוא שלא תפסו הם ולאו כל כמיני' לתפוס ובחלק זה המגיע לו ע"פ ב"ד ליכא נדנוד עבירה כלל דהא ראוי' לו מדינא מ"מ לא מהני תפיסה כיון שחב בזה לאחרים לאו כל כמיני' הה"נ במציא' דלא קנה ומדמי מלתא למלתא שפיר וכ"ש הוא מגבי' מציאה מתופס לבע"ח אפי' חלק המגיע לו עפ"י דינא בחלוקי ב"ד ל"ק כ"ש במציאה דאין לו בו שייכו' כלל דל"ק וא"ש ועיי':
ואחר דברי' האלו אומר אני מ"ש רש"י שם הואיל ולא עשאו שליח היינו לפי דאמרו ר"נ ור"ח דתופס לבע"ח ל"ק והיינו אפי' חלק המגיע לו ל"ק דאל"ה אין דמיון מציאה לתופס לבע"ח כמ"ש בזה ס"ל לרש"י בחלק המגיע לו ע"פ ב"ד דליכא נדנוד עבירה כלל מהני בעשאו שליח דשלוחו כמותו ממש אבל ביתר על חלק שהי' מגיע לו ע"פ חלוקת ב"ד דאיכא נדנוד עבירה ל"מ שליח משו' אין שליח לד"ע ור"נ ור"ח דקאו גם על חלק המגיע לו כ' רש"י דע"כ איירי בלא עשאו שליח והא"ש דלק"מ מיימר ב"ח דשם כל התפיסה להפקיע מן היתומי' כעביר' היא ביד התופס ל"מ שליחו' משום אין שליח לד"ע ומייתי מדר"י דאמר תופס לבע"ח ל"ק וס"ל מגבי' מציא' קנה וסתר שיטתו כקושי' תוס' ולפמ"ש י"ל דר"י ס"ל הגם דחב לאחרי' במציא' קנה דל"ש לאו כל כמיני' לחוב לאחרי' אלא בתופס לבע"ח דאיכא נדנוד עבירה כה"ג ל"ק ודווקא בהמותר על חלקו המגיע לו ע"פ חלוק' ב"ד ל"ק דאיכא משום אין שליח לד"ע ומיושב קושי' תוס'. ולפ"ז דר"י לא קאי רק על המותר על חלקו ע"פ ב"ד גם עשאו שליח בפירוש ל"מ דאין שליח לד"ע. והא"ש דכ' רש"י בכתוב' לר"י שליח התופס דאפי' שליח התופס ל"מ לר"י כמו דל"מ בלא עשאו שליח משום אין שליח לד"ע ומינה מייתי ר"פ ור"ה בדר"י ראי' בדדהו בתופס במקום יתומים דכולו עבירה דל"מ כנ"ל נכון ועיי':
והנה הראשונים בב"מ הקשו מדמייתי ר"כ ראי' ממתני' והא במתני' שליח שווי' ומ"מ ל"מ וכן מדהקשה רבא מפועל הא שלוחו הוא וכבר כתבנו דבש"מ מחלק בין מציא' דלית לו בה זכו' יותר מאחר לא יוכל לעשו' שליח משא"כ בבע"ח. ונלפע"ד לעשו' סמוכי' עפ"ז לשיטת רש"י דיש חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו דתוס' חולק בגיטין בלא"ה מסברא על רש"י כיון דזכי' מטע' שליחו' מ"ש עשאו או לא עשאו שליח ונ"ל דחילוק זה יש לו ראי' דיש דקדוק עצום בסוגי' דב"מ דמקשה רבא לר"נ מפועל ולא הקשה כן על ר"ש ג"כ והתומי' נתקשה בזה. ונ"ל דעל ר"ש ל"ק לי' לרבא די"ל שליח שאני ולכן הקשה על ר"נ דמביא ראי' ממתני' דמגבי' מציא' ל"ק והא במתני' שליח שווי' ומוכח לפי ראי' דילי' דאפי' שליח ל"מ והקשה עליו שפיר מפועל אבל לר"ש דס"ל נמי המגבי' מציא' ל"ק לא יוכל להקשו' דאפשר דס"ל בשליח קנה וס"ל במתני' או דרישא באמר תחלה או כר"י דאמר תנה ול"א זכה לי. וס"ל מגבי' מציא' ל"ק מדרבנן דר"א כמו שאמר בגיטין כאן תופס לבע"ח פלוגת' דרבנן ור"א ולרבנן ל"ק ודווקא שלא ע"י שליח וא"ש. ומינה דיש לחלק בין ע"י שליח לתופס מעצמו אלא דר"כ לפי הוכחתו ממתני' מוכח אפי' ע"י שליח ל"ק והא דאמר ר"נ המגבי' מציא' ל"ק אפי' ע"י שליח וממילא ר"ח ור"נ דאמרו תרווייהו משמע כמו דאמר ר"נ כן ר"ח אפי' בשווי' שליח וס"ל לרש"י ממתני' לא מוכח לר"נ רק במציא' דלית לי' זכו' בגווה ל"מ שליח אבל בחוב לכ"ע מהני ע"י שליח וחילוק שיש בין עשאו ללא עשאו מוכח מדלא הקשה רבא רק לר"נ כמ"ש ורבא לולי ר"נ לא הי' יוכל להקשו' דאפשר גם במציא' מהני שליח ומר"נ ממתני' מוכח אפי' שליח ל"מ ודווקא במציא' אבל בחוב קיימינן בהאי סברא דיש חילוק בין עשאו ללא עשאו כנ"ל ועיי':
ובמ"ש מצאנו ישוב לקושי' תוס' בב"מ על רבא דלעיל ח' דחי דרמב"ח וס"ל מגבי' ל"ק וכאן הקשה לר"נ והוכיח דקנה. ולמ"ש י"ל לעיל דחה רבא לרמב"ח דליכא ראי' ממתני' דקנה אפי' בלא עשאו שליח וכאן הקשה לר"נ מפועל דמוכח ע"י שליח מיהא מהני ור"ן ס"ל אפי' ע"י שליח לא מהני וא"ש עיי':
עוד דרך אחר לפנינו בישוב שיטת רש"י להצילו מקושי' תוס' מכתוב' ומקושי' ראשוני' מר"ן דמביא ראי' ממתני' אפי' ע"י שליח ורבא הקשה מפועל וליישב כל קושי' אלו בחדא מחתא אקדי' הנה תוס' פקפק מסברא על רש"י מ"ש עשאו שליח ללא עשאו הא זכי' מטע' שליחו' ובמקומו עומד. ונ"ל דס"ל לרש"י די"ל חילוק רב בין עשאו או לא עשאו לא מבעי' לפי שיטת הרא"ש דמייתי הטור סי' ק"ה דסתמא לא קבל ואינו מחויב באחריו' כ"ז בלא עשאו שליח אין אחריו' על השליח וגם המלוה חוזר על הלוה לפרוע ממנו כשנאבד מיד התופס אבל כשעשאו שליח הוא במקומו והוא על אחריותו של המלוה אפי' לשיטת דס"ל דסתמא באחריותו של התופס הוא הלא כ' דמלוה תובע מלוה והלוה מוציא שלו מן התופס אבל בעשאו שליח בוודאי אין המלוה חוזר על הלוה דהא שלוחו הוא ובמקומו עומד והוא פשיט ולפ"ז חילוק רב בין עשאו שליח ללא עשאו דבלא עשאו שליח וחב לאחרי' יכולין לומר לאו כל כמינך להטיב לזה ולחוב לנו מאי חזי' כמו דעשית עצמך מדעתך שליח לזכו' לזה כן היית יוכל לעשו' שליח לנו ועוד הרי חייבת לנו בכפלי' דעדיין לא פקע חוב של זה דאם נאבד מידך תובע מן הלוה שני' ומי יודע אם יהי' לך לפרוע ללוה כדי שמשלם לנו אבל בעשאו שליח עומד במקומו ממש ונסתלק הלוה לגמרי מן המלוה וגם לא יוכלו לומר מה חזי' להיות שליח לזה כן היית יוכל לעמוד מעצמך לזכו' לנו הלא אם יתפוס בשבילם יהי' האחריו' עדיין על הלוה ויהי' חייב לזה שעשאו שליח יותר ממה שהוא חב להם עכשיו וזהו החילוק בין עשאו ללא עשאו שליח והחילוק רב הוא וכ"ז בחוב אבל במציא' לא שייך כ"ז אפי' עשאו שליח יכולי' לומר כמוהו כמוני היית יוכל להיו' שליח לזכו' לנו כמו לזכו' לו ותהי' כמונו בשליחו' זה כמוהו שעשה אותך שליח ומיושב קושי' ראשוני' מראי' ר"נ ממתני' ומקושי' רבא מפועל במציא' ליכא חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח ודווקא בחוב איכא חילוק כמ"ש. והא"ש נמי דל"ק מימר ב"ח דשם לא שייך דעשאו שליח עומד במקומו יותר דנסתלק הלוה לגמרי משא"כ אם הי' תופס לאחרי' שלא עשאו שליח דהא שם מטלטלי דיתמי הוא והו"ל ערבא ולא שייך דיחזור המלוה על היתומי' ודמי' למציא' ומייתי ראי' מדאמר ר"י התופס לבע"ח ל"ק בלא עשאו שליח וה"ה בנדון דדהו אפי' בשליח דביתומי' ליכא חילוק בין שליח כמ"ש ומיושב כל הקשיו' ע"ד סלול וישר לפע"ד:
ברם דא נשאר בקושי' מ"ש רש"י בכתוב' לר"י שליח התופס שנתעורר בגדולי תרומה ובאמת תוס' וראשוני' לא הקשו על רש"י דסתר עצמו נרא' דלא הי' לפני' כמ"ש לפנינו ברש"י בכתוב' ויותר נ"ל דאין כוונת רש"י שליח התופס שהוא עשאו שליח אלא שהוא שלוחו עומד במקומו מעצמו לזכו' לו בתור' שליחו' וזכי' לאדם כו' מטע' שליחו' לאפוקי אם אינו רוצה לזכו' לו רק תופסו כדי לתת לידו אפי' אינו חב לאחרי' יוכל הלוה להוציא מידו כ"ז שהוא ביד התופס כיון דלא צריך לו עדיין ולא הי' ר"י צ"ל חב לאחרי' ועוד איך מייתי ר"פ ור"ה ראי' מר"י דבנדון דדהו התכווין לזכות לכן כ' רש"י שליח התופס היינו שעשה והעמיד עצמו שליח במקומי כנ"ל פשוט וברור בכוונת רש"י ולכן לא הקשה תוס' וראשוני' דרש"י סתר עצמו כנ"ל:
ורב חסדא אמר תופס לבע"ח תנאי היא דרבנן ס"ל דמגבי' מציא' ל"ק משום דחב לאחרי' דיאמרו לאו כל כמינך לחוב לנו וה"ה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' גם אם מדינא יוכל לתפוס מן הלוה מ"מ במקו' שחב לאחרי' ל"ק כמו במציא' והכי ס"ל לר"ח ור"נ בב"מ מגבי' מציא' ל"ק מידי דהוי תופס לבע"ח מדמי מלתא דמגבי' מציא' לתופס לבע"ח ורא"ש נתקשה בזה לשיט' הרי"ף איך מדמו מלתא למלת' בתופס לבע"ח דמלוה עצמו רק תקנתא הוא בדין דלא תקנו במקו' דחב לאחרי' עיי"ש, וי"ל דר"נ ור"ח ס"ל תופס לבע"ח מדינא מהני דס"ל תן לאו כזכי ומוכח ממתני' דהכא דמדין יוכל לתפוס וס"ל מ"מ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' ל"ק משום דיאמרו לאו כל כמינך לחוב לנו וה"ה במגבי' מציא' דחד טעמא איכא אבל ר"י ס"ל ממתני' דהכא ליכא ראי' דמדין יוכל לתפוס מלוה וס"ל רק תקנתא הוא ולכן ס"ל באמת דוקא תופס לבע"ח ל"ק דלא התקינו כה"ג אבל מגבי' מציא' קנה ומיושב קושי' תוס' לקמן דר"י דס"ל תופס כו' ל"ק ומגבי' קנה ולמ"ש לק"מ ושיטת הרי"ף כר"י דלא כר"נ ור"ח דקי"ל כר"י לדינא בזה כנלפע"ד בביאור סוגי' דכאן שנתלבטו בה כל חכמי לב ולא מצא מקום ישוב ויגעתי ומצאתי בעזה"י ליישב הסוגי' ורווחא שמעתת' בישוב קושיו' אחרות ועיי' כי דרך נכון לנו בזה ובתשובה בארתי שיט' הרי"ף ורא"ש לקמן ס"פ לדינא משם תדרשנו:
וע"ד פלפול י"ל בשנדקדק הא דקאמר ש"מ מדרבנן הא גם מר"מ משמע כן דהא אמר מלתא בטעמ' דחוב הוא לעבד ולולי כן הי' מהני תפיס' ש"מ תופס לבע"ח קנה ואפי' חב לאחרי' כדמסיק ואזיל. ונ"ל דממתני' כפשוטו לא מוכח רק דתופס לבע"ח קנה כמ"ש תוס' דהאדון חב לעבד דלולי דעביד לי' נייח נפשי' כו' אלא במקום שחב לאחרי' לא מוכח דהא לא חב לאחרי' כקושי' תוס' וי"ל הא דאמר אפי' במקום שחב לאחרי' דמשמע לי' מתני' סתמא אפי' בעבד של ב' שותפי' וא' מן ב' אדוני' מסר שחרור על חלקו לא' ואם תופס בשביל העבד ויהי' משוחרר חצי' כופי' רבו השני לעשו' אותו ב"ח כדלקמן פ' השולח והוי תפיס' זו חב לאחר אדון השני שיש לו בו חצי' השני ומוכח דאפי' במקום שחב לאחרי' מהני תפיס' ומיושב קושי' תוס'. והא"ש דלא אמר ש"מ מדר"מ ג"כ מדאמר מלתא בטעמא דחוב ש"מ בלא מהני תפיסה ס"ל בחב לאחרי' לא ור"מ הוצרך לומר דחוב הוא משום דבלאו האי טעמא בעבד של אדון א' הי' מהני תפיס' דתופס לבע"ח במקו' שאינו חב מהני תפיס' אבל במקום שחב לא מוכח דס"ל לר"מ דמהני והוצרך לטעמו דאפי' בעבד של אדון א' ל"מ תפיסתו דחוב הוא ובכל גווני איירי פלוגתיי' ולכן אמר רק ש"מ מדרבנן מדס"ל בהחלט סתמא דמהני תפיסה ואפי' בעבד של ב' אדוני' ש"מ דקנה אפי' במקום דחב לאחרי'. ואמר לי' ר"י ב"י ואפי' במקו' שחב לאחרי' היינו דהי' מקום לומר דלא הוכיח רק במקום שאינו חב ומתני' בעבד של אדון א' אלא מדקאמר ש"מ מדרבנן הא גם מר"מ מוכח כן ש"מ דרצה להוכיח מדרבנן יותר ממה דמוכח לר"מ היינו ואפי' במקום דחב לאחרי' וזהו דקאמר לי' ואפי' במקום שחב לאחרי' רצית להוכיח מדקאמרת ש"מ מדרבנן אמר לי' אין כנ"ל עד"פ קצת ועיי': ובדברינו מצאנו מקום ישוב למ"ש הה"מ בהלכ' מלוה ראי' לדינו של הרמב"ם היכא דהלוה בעצמו נותן לא' בשביל המלוה זוכה לו אפי' במקום שחב לאחרי' מסוגי' דהכא דאמר ר"י מתני' באמר תנו ש"מ דהוא יוכל לעשות כרצונו והלח"מ כ' דראי' זו נכונה ויפה תמה בקצה"ח הא כאן לא חב לאחרי' רק האדון לעצמו ופשיטא דמהני לחוב לעצמו. ולמ"ש בביאור הסוגי' דהכא בחב לאחרי' ממש דחב לאדון השני ומ"מ אמר ר"י משנתנינו באמר תנו כזכי דמהני מוכח דינו של הרמב"ם וא"ש עיי'. ובתשובה סי' רפ"ו אמרתי מלתא בטעמא בשיט' הרמב"ם הנ"ל משם תדרשנו:
התופס לב"ח במקו' שחב לאחרי' ל"ק כ' הרי"ף ש"מ דאי אינו חייב לאחרי' דקנה ור"ן מביא מתשוב' הרי"ף דווקא בירד מנכסיו וכדומה ותקנה הוא שהתקינו אבל בלא"ה ליק דיאמר לו לאו בע"ד דידי את ורא"ש בב"מ חולק על הרי"ף מכח קושיו' שהקשה עליו ומסיק דלא יוכל לומר לאו בע"ד דידי את רק ברוצה שילך עמו בדיני ודיינא אבל בתופס לא הא תפוס ועומד במקו' המלוה וכיון דחייב לו ל"ש לאו בע"ד דידי את, ונ"ל להסביר טעמא דרי"ף עפמ"ש הרא"ש בעצמו לקמן ס"פ דיוכל הלוה לומר קבל עליך אחריו' ואי לא צריך למיהדר וכ' הסמ"ע מ"מ המלוה תובע מן הלוה והוא הלוה יתבע מן התופס וס"ל לרי"ף דמה"ט יוכל לומר לא בעינא דתתפס הגם דשטר מקוי' ואין לו טענה מ"מ יוכל לומר הא המלוה יתבע ממני ובעינ' לתבוע ממך ואולי לא יהי לך וגם לא בעינא לתבוע בדינא כנ"ל. ולפ"ז אם שלח שליח לתפוס הגם להכריח לדון עמו בפני ב"ד בעי הרשא' ושיכתוב דן וזכי לנפשך ואל"ה יאמר לאו בע"ד דידי את מ"מ בתפס בעשאו שליח לבד מהני תו ל"י לומר לאו בע"ד דידי כיון דלית לי' נפקותא דשוב אין המלוה יוכל לתבוע ממנו כיון דשלוחו שווי' ועומד במקומו כנ"ל. עוד נ"ל דבשליח מודה הרי"ף עפמ"ש הרא"ש ב"ק פ' מרובה הא דבעי הרשא' ולכתוב לו דן וזכי לנפשך הא שלוחו כמותו דיוכל לטעון שמא חזר בו המשלח אבל כיון שכ' לו דן וזכי כו' שוב ל"י לחזור בו. ולפ"ז אומר אני תינח אם תובעו לדינא ורוצה להפקיע ממנו יוכל לטעון שמא חזר בו אבל כשתפס לא יוכל לבקש שיחזיר לו שמא חזר בו דמספק שמא חזר א"צ להחזיר לו וגם מסתמא לא חזר ואיך יוציא ממנו בטענו' זו. ועוד בה שלישיה עפמ"ש פ"י ב"ק ע' ע"א בטעמא דבעי למכתב דון וזכי כו' דיאמר נוח לי הראשון שמא לא יוכל להעיד בשקר כמוך עיי"ש וכ"ז ברוצה לילך עמו בדינא ודיינא אבל בתופס דל"ל טענה רק לאו בע"ד דידי את כיון שהחוב ברור והוא שלוחו עומד במקומו לא יוכל לטעון לאו בע"ד דידי את כנ"ל ברור בשיט' הרי"ף:
ולפ"ז לק"מ קושי' הרא"ש בב"מ על הרי"ף מדמדמה ר"נ ור"ח מגבי מציא' לתופס לבע"ח תופס לבע"ח שאני דמה גם מיני' דידי' ל"י לתפוס רק מתקנה ובמקו' דחב לאחרי' לא תקנו. ולמ"ש א"ש דמדמי תופס לבע"ח בעשאו שליח דמדינא יוכל לתפוס מלוה ובחב לאחרי' ל"מ תפיסה וכן לק"מ מה שהקשה מדאמר ר"י התופס לבע"ח במקו' שחב לאחרי' ל"ק פשיטא דלא יתקנו לחוב לאחרי' ולמ"ש י"ל ר"י קמ"ל אפי' ע"י שליח דמהני תפיס' מה"ד מ"מ בחב לאחרי' קנה. ומוכח לפ"ז דרי"ף ס"ל דלא כרש"י דס"ל בשליח קנה והא"ש מה שצריך להבין על ר"פ ור"ה בכתוב' דמייתו ראי' מר"י לנדון שלה' דהי' ע"י שליח דלמא ר"י דווקא שלא ע"י שליח קאמר ולמ"ש ניחא דאי שלא ע"י שליח פשיטא דל"ק דלא תיקנו במקו' דרב לאחרי' וע"כ דאפי' ע"י שליח קאמר ואיכא מזה סייע לשיט' הרי"ף ועיי':
עוד נ"ל בישוב קושי' הרא"ש הנ"ל דנ"ל דהיכא דגם לתופס חייב מודה הרי"ף דמהני תפיסה מעיקר הדין אפי' לא מפסיד נכסי דהא הי' יוכל לתפוס לעצמו ועיי' בב"ק ע' ע"א היכא דכ' דון תני אפי' לפלגא מגו דמשתעי דינא בפלגא כו' וה"ה ה"נ לענין תפיסה וכ"ש אם חייב לו כנגד כל מה שתפס וי"ל דר"נ ור"ח אמרו מידי דהוי תופס לבע"ח דל"ק אפי' חייב לתופס דל"ק דמלוה מדין מהני ומ"מ בחב לאחרי' לא וה"ה במציא' אלא דעדיין קשה מר"י דאמר ל"ק פשיטא ואין לומר דר"י קמ"ל:
אפי' בשחייב לי' דל"ק דהא ר"י ס"ל מגבי' מציא' קנה וכ' תוס' משו' מגו דזכי לנפשי' ובחוב דל"ק ע"כ דלא חייב לי' וקשי' פשיטא דגם מלוה ל"מ מדינא. וי"ל דרי"ף ל"ל כתי' תוס' על ר"י אלא כמ"ש רמב"ן ומביאו חי' ר"ן וש"מ בב"מ דבמציא' ליכא חוב כ"כ רק מניע' הריווח ולתי' זה י"ל בחוב אפי' בחייב לי' ס"ל לר"י דל"ק וא"ש. או י"ל ע"פ שיט' הסמ"ע דל"א מגו דזכי לנפשי' רק בחייב לי' כנגד כל מה שתפס ולענין דאינו יוכל לומר לאו בע"ד דידי מהני אפי' אין לו בו רק מקצתו כמבואר בב"ק ע' ע"א. ולפ"ז א"ש דר"י קמ"ל בחייב לו ג"כ דמהני תפיסה מדינא נגד הלוה ובחייב לאחרי' מ"מ ל"מ וא"ש ועיי' בכ"ז:
ועיי' רא"ש ס"פ דכ' דמדינא מהני תפיס' אלא מתקנתא ל"מ רק היכא דמפסיד נכסי. נ"ל בשווי' שליח לא תקנו ואפי' לא מפסיד נכסי מהני דזיל בתר טעמא דכ' הרא"ש דלא שבק' חי וכיון דשליח שווי' לא שייך לא שבק' חי דכ"א יתפוס הא שליח שווי' לתפוס. ועיי' ב"ח שהקשה כיון דרא"ש מודה לו לרי"ף לדינא דאין יוכל לתפוס רק במקום דמפסיד וכדומה מה לי אם מתקנתא או מדינא הוא וכן הקשה בג"ת ובלח"מ בפלפלא חריפתא בב"מ ועיי' בב"ח מה שתי' ובתומי'. ולפמ"ש י"ל דס"ל לרא"ש לרי"ף גם בשווי' שליח ל"מ תפיס' דיוכל לומר לאו בע"ד דידי את עד דכ' לי' הרשא' וזכי לנפשך משא"כ לשיטתו דמדינא יוכל לתפוס רק מתקנתא ל"מ משום לא שבק' חי בשליח מהני. ועוד נ"ל נפקותא במ"ש הסמ"ע סי' ק"ה דנפקד יוכל לתפוס אפי' היכא דלא מפסיד נכסי וב"ח חולק עליו ועיי' ש"ך ובאמת דינו של הסמ"ע לא מסתבר מסברא מה לי מסר לו ברשו' לפקדון סו' כ"ס תפיס' שלא ברשו' אבל נ"ל לשיט' הרא"ש דמדינא יוכל לתפוס רק מתקנתא דוקא במפסיד נכסי משום ל"ש חי וצ"ל מאי לא שבק' חי איכא הא כדין הוא דחייב למי שחייב והוא תופס ונותן למלוה וצ"ל דכ"א יתפוס ויאמר בשביל בע"ח ויעכב לעצמו ויברח וילך לו וכ"ז בתופס דעלמא אבל בנפקד הוא האמין לו שלא יכפור בו ולא יעכב שלו אם עכשיו תופס בשביל מלוה ליכא לא שבקי חי דיעכב לעצמו הא האמין לו שלא יעשה עול כה"ג מהני תפיס' אפי' אינו יורד מנכסיו וזהו הנפקותא בין רי"ף לרא"ש והמחבר פסק כרא"ש ואתי' דינו של הסמ"ע נכון לדינא ובתשובה הארכתי: והנה תוס' הקשה דר"י אדר"י דאמר מגבי' מציא' קנה וכו' והא בהא תלי' דהא ר"נ ור"ח מדמו להו להדדי נרא' לולי דר"נ ור"ח מדמו להדדי הי' מקום לומר דלא דמי אלא הא הם מדמי' להדדי וצ"ב מה הי' מקום לחלק בין מציא' לחוב ואי כמ"ש תוס' לבסו' דשאני מציא' מגו דזכי א"כ עדיין קשה הא ר"כ ור"ח מדמו ול"ל לחלק והא תוס' ידע חילוק זה מיד בקושי' ולא הי' תוס' לתרץ רק דבהא פליגו דר"נ ור"ח מדמו מלתא למלתא ור"י ס"ל לחלק. ונ"ל דתוס' הרגיש בחלוקו של רמב"ן שהבאנו לעיל דשאני מציא' דאינו רק מניע' ריווח וליכא חב כ"כ כמו חוב וי"ל דזהו טעמא של ר"י ולכן הקשה דהא ר"כ ור"ח מדמו להדדי ול"ל לחלק בין חב דמציא' לחב דבע"ח ומ"ט דר"י ולא רצה לומר דבהכי ובסברא בעלמא פליגו ולכן תי' דר"י ס"ל במציא' משום מגו דל"ש בחוב והיינו דתופס לבע"ח דקאמר ר"י דוקא בשאינו חייב לתופס ג"כ והא דר"נ ור"ח דמדמו להדדי היינו בתופס לבע"ח אפי' חייב לי' דג"כ ל"מ ודמי' למציא' או דל"ל מגו ור"י אית לי' מגו והא במגו דזכי לנפשי' פליגו תנאי ר"א ורבנן לר"נ ועולא ס"ל מעשיר לעני מחלוק' ולכ"ע אית להו מגו ור"י כעולא ור"נ לשיטתו דלרבנן ל"ל מגו וא"ש כנ"ל נכון:
וכתבו הראשוני' לפי תי' תוספ' היכא דחייב גם לתופס מהני תפיסתו משום מגו כמו מציא' וכן פסק בטוש"ע. ולפע"ד יש לעיי' די"ל דטעמא דר"י במציא' לא משום מגו דזכי לנפשי ויש לו בו זכות אם ירצה יש בכחו לתפוס עבור חבירו אלא כיון דאי בעי זכי לנפשי' ליכא חב לאחרי' דיאמר נא הא אי בעי החזקתי בעצמי באין מוחה ואני מטיב מטוב לבי לזכו' לזה אין זה חב לכם דאני כמטיב משלי לתת לזה, וכ"ז במציא' אבל בחוב הגם שהי' יוכל לתפוס לעצמו והוא מוותר נגד זה וזוכה לו מ"מ יאמרו דחב לנו בתפיס' זו דאם הי' לוקח לעצמו הי' נפטר הלוה מכל חובו אבל עכשיו שזוכה לזה עדיין לא נפטר ממנו ל"מ לשיט' הרא"ש דאין האחריו' בסתמא על התופס אך אפי' לדסוברי' דסתמא באחריותו הוא מ"מ המלוה תובע מן הלוה ואולי לא יוכל להוציא מן התופ' או לא יהי' לו ואכתי איכא חיוב ולא דמי' למציא' אפי' בחייב גם לתופס וכן נרא' ומשמע מדל' כ' תוס' דר"י תופ' לבע"ח היינו בשאין חייב לו דווק' מסתימ' תוס' שכ' מציאה איכא משום מגו. נראה אבל בחוב לעולם לא אמרי' מגו דזכי לנפשי' מטעמא דכתיבנא כן נ"ל לולי דראשוני' וטוש"ע לא ס"ל כן ואפי' לפמ"ש בכוונ' תוס' מ"מ בעשאו שליח בו וחייב לשליח ג"כ דמי' למציא' כיון דבעשאו שליח כבר נפטר הלוה ממנו לגמרי וכיון שהי' יוכל לזכו' לעצמו ג"כ שוב ליכא חב כלל כמו במציא' ואם נימא דר"י גם בחייב גם לתופס אמר דל"ק צ"ל דלאו בשליח איירי כנ"ל עיי' והבן:
אמר ר"ח התופס לבע"ח כו' באנו למחלוק' ר"א ורבנן. נ"ל הא דלא נרא' לר"ח לחלק בין מלקט הפיא' דאיכא מגו כדדחי ר"פ באמת נ"ל דר"ח ס"ל דמתני' סתמא קתני בין בעשיר בין בעני מחלוק' ואי טעמא דר"א משום מגו ואפי' תרי מגו ס"ל ורבנן אפי' מעני לעני פליגו ול"ל אפי' חד מגו זו פלוגת' רחוקה מן הקצה אל הקצה ולכן ס"ל דר"א ג"כ לאו מטע' מגו אתי עלה רק משום דס"ל תופס לבע"ח דליכא מגו כלל קנה ורבנן ס"ל תופס לבע"ח ל"ק ובחדא מלתא פליגו אי יכולי' לומר לאו כל כמינך לזכו' לזה ולחוב לזה או לא. ור"פ דדחה לו טעמא דר"א משום מגו דמפקיר נכסי ואי בעי זכי לנפשי' דס"ל תרי מגו וס"ל ג"כ דפליגו בין מעשיר לעני בין מעני לעני ור"א אפי' תרי מגו אית לי' ורבנן לא פליגו מסברא דאפי' חד מגו ל"ל אלא דבדרשא דקרא פליגו דרבנן ילפי מלא תלקט ור"א דרש קרא להזהיר על שלו וליכא פלוגת' רחוקה מסברא כנ"ל. ובזה יובנו דברי תוס' בב"מ ט' ע"ב דאמר ר"כ ולימא מר מעני לעני מחלוק' כ' תוס' דפליגו בתופס לבע"ח כדאמר ר"ח ונתקשו חקרי לב הפ"י ותומי' בכוונ' תוס' מ"ש דר"נ ס"ל הכי דלמא ס"ל לר"א כדדחי ר"פ משו' מגו. ונ"ל דס"ל לתוס' הא דאמר ר"כ ולימא מר מעני לעני היינו גם מעני לעני דמעשיר לעני וודאי פליגו כמ"ש רש"י שם אף מעני לעני וכ' ש"מ בכוונתו בוודאי מעשיר לעשיר מחלוק' ג"כ מדקתני יתננו לעני הנמצא ראשון משמע דהמלקט לאו עני הוא ולדידי נרא' מדקתני יתכנו לעני ולא קתני דיחזיק לעצמו ש"מ דגם בעשיר מלקט קאי ור"נ אמר לימא מר גם מעני לעני דמתני' סתמא קתני ועוד הוכיח כן ממתני' דב"מ ועולא השיב דמוכח לומר דוקא מעשיר לעשיר פליגו מדקתני סיפא תחלה והיינו דרישא דאמר תחלה ואל"ה קני ש"מ מעני לעני כ"ע מודי' וע"כ לדחוקי במתני' פיא' דוקא מעשיר לעני פליגו. ולפ"ז לפי דס"ל לר"כ בשני' פליגו ושלא לעשו' פלוגתא רחוק' דר"א ס"ל ב' מגו וחכמי' אפי' חד מגו ל"ל עכצ"ל דלא פליגו כלל במגו אלא טעמא דר"א דתופס לבע"ח קנה אפי' ליכא מגו ורבנן ס"ל תופס לבע"ח ל"ק ומביא תוס' ראי' לזה מר"ח דס"ל דפליגו בתופס לבע"ח ולא נרא' לי' דטעמא דר"א משום ב' מגו ואית לי' תרי מגו משום דדחיק לי' לעשו' פלוגת' רחוק' בין ר"א ורבנן ור"פ שהשיב לו טעמא דר"א משום ב' מגו מפרש דרבנן מקרא ילפי ופליגו בקרא ולולי כן ג"כ הי' מודה לר"ח וכיון דר"ח ור"פ שני' ס"ל דלא נעשה פלוגת' רחוק' בין ר"א ורבנן ג"כ ר"נ בודאי הכי ס"ל וכיון דס"ל לרבנן דל"ל מגו כלל ולא מקרא דהא ס"ל ה"ה במציא' ובתופס לבע"ח כן ע"כ דס"ל לר"נ דפליגו בתופס לבע"ח ור"א ג"כ ל"ל מגו כלל כנ"ל נכון וברור בכוונת תוס' ולחנם נתלבטו בהם פ"י ותומי' במחכ"ת זצ"ל: