אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף י.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף י.

דף ח.

מלתא דאיתא בקדושין לא קתני כ' רש"י ופסול דערכאו' לר"א רק דרבנן דע"מ כרתי ובקדושין לא שייך דיאמרו דקדושי' ותהא מותרת לעלמא וכתב תוס' וראשוני' ומשו' להצריכה גנו כשמקבלת קדושי' מאחר לא שכיח ופ"י הקשה א"כ לתני לשמה דג"כ ליתא בקדושין דבגט ג"כ רק מדרבנן פסול משום מזויף מתוכו והניח בצ"ע. ולפע"ד לק"מ לא מבעיא לפמ"ש הרשב"א לעיל במודה ר"א במזויף מתוכו דדאוריי' הוא דעדי' שיש לסמוך עלייהו בכלל כתיבה הם משא"כ בשמות נכרים דא"א למסמך עלייהו אינם כלום ולפ"ז גם בקדושין איתא וא"ש. אלא אפי' למ"ש תוס' לעיל שם דעדים חתומי' שלא לשמה רק מדרבנן מ"מ נ"ל דאיתא פסול זה גם בקדושין דזיל בתר טעמא דכ':

תוס' שמא יכתוב ג"כ שלא לשמה כמו דעדים לא בעי לשמה יטעו גם הכתיבה כן וטעם זה שייך בקדושין ג"כ שאם עדים יחתמו תמיד שלא לשמה יאמרו גם הכתיבה כן ויתבטל תורת כתיב' שטר קדושין לשמה והא בעי לשמה לכן מן הדין לפסלו שלא לשמה בקדושין משא"כ בפסול ערכאות דלא שייך למגזר שיכתבו גם השטר ע"י ערכאות ושלא לשמה והיא קושי' תה"ד ושם נאמר לעיל במקומו ישוב ע"ז עיי"ש וליכא רק שמא יבוא לסמוך עלייהו וע"ז שפיר כתבו ראשונים דנבוא לאסור המותר ולא לאסור המותר ומשום שמא תקבל קדושין מאחר לא שכיח ולא גזרו כנ"ל ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרשב"א דקדושין בערכאות לא שכיח אבל בשלא לשמה לא שייך זה כנ"ל וק"ל: בשליחות בע"כ דבגירושין איתא בקדושין ליתא כ' רש"י דהא שליח זה נשתלח אצלה לגרשה בע"כ וכן לעבד לשחררו ע"כ וכו'. והנה קושי' תוס' חמורה דאי בשליחות בע"כ רבנן נמי מודו דחוזר בעבד ואין זכי' לו בע"כ ולפע"ד בכוונ' רש"י לאו דאשה ועבד גילו דעתם דאינם רוצי' בגירושין ושחרור בהא בוודאי א"א שיעשה שליח בע"כ ואפי בזכי' גמור ל"מ כיון שאין רוצה בכך לחוב תחשב לו אלא כוונ' רש"י שנשתלחו דאם לא ירצו לקבל ימסר להם בע"כ דדהו והיינו שיזרק לה הגט ולעבד שחרורו ומהני ע"י שליח וממילא איכא סברא לומר כיון שיש יכולת בידו לגרש ולשחרר בע"כ מה איכפ' להו אם יזכה הוא ויהא שלוחם או לא סוף כ"ס יהי' הדבר ובוודאי אם בא השליח ואינם רוצי' בכך ל"מ למפרע רק עד שיבוא לידם אבל כשבא ומרוצה לכך מ"מ בדבר שבחובה ל"מ גילוי דעת על למפרע דאמרי' עכשיו הוא שמרוצה כמבואר בהה"מ הלכו' זכיה בשם רמב"ן וה"א בכה"ג כיון שע"כ לקבל כשמגלי' דעתם עתה שמרוצי' לכך אמרי' דלמפרע נעשה שלוחא דדהו קמ"ל דמ"מ ל"מ כיון שהדבר בעצמו חיב בעי גילוי דעת גמור בשעת שעשה שליח שמרוצי' לכך ואפי' לא חזר בו האדון ל"מ. דוודאי אם האדון או הבעל חוזר דל"א כבר נעשה שלוחם דהא זה עצמו חוב במה שיזכה שלא יהי' האדון חוזר אלא אפי' אינו חוזר זכה לא השליח כיון שהדבר בעצמותו חוב וחדוש זה לא שייך בקדושין דא"א רק ברצונה בוודאי אמרי' גם כשרוצי' בקדושין אמרי' עכשיו נתרצה כיון שחוב הוא לה והכל תלי' ברצונה דאין הכרח בקדושין ולכן רבותא זו ליתא בקדושין והא דכ' רש"י באופן דאיירי ליתא בקדושין היינו בוודאי באופן שעושה הבעל והאדון שליח באופן שאם לא ירצו לקבל ברצון הטוב לא יתן להם בכה"ג בוודא' דומה לקדושין אלא דלאו בהכי איירי הכא אלא דאיירי באופן שעושה שליח לתת להם כשלא ירצו לקבל ג"כ וזה לא שייך בקדושין כנ"ל נכון בכוונ' רש"י כעין פירש ר"ח והבן:

מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח וכו' הקשה איך יוצא בה דהא חשידי אלפני עור וכ' מהרש"א דמרישא ל"ק כיון דעיס' ישראל הוא שמא חימצה די"ל כיון דעיס' ישראל הוא מרתת ועיי' בהפלאה קדושין למפרשי' דברי המרש"ל הא דבעי' דווקא חותך כזית בשר בשל נכרי דלא מרתת דלא יפסיד כשלא ירצה לאכול משא"כ בעיסת ישראל כשיתברר שהחמיצו יצטרך לשלם לו עיי"ש אלא דצ"ל למה צריך מהרש"ל למרתת יאמר נא דנותן לו חזי' לאכול ונ"ל דא"כ עדיין קשה הי' לתוס' להקשות מרישא ולתרץ דמיירי שנותני' לו לאכול כמו בחולין שם וע"כ דפשיטא לתוס' דלא צריך לאוקמי באוקימתא דמרתת ובלא מעשה יוכל לסמוך עליו דמרתת כנ"ל ועוד נ"ל דס"ל למהרש"ל אי לא מרתת מתחלה ומשמר לא נוכל לסמוך עליו כשנותנו לו ואוכל דיש לחושדו בשביל שמתירא מפני הפסד ממונו אוכל איסור הגם דבלא"ה כזהר מחמץ אבל משום הפסד ממונו יאכל משא"כ בשלו סמכי' שפיר כשאוכל לכן כ' מהרש"ל דירא שמא יתנו לו ומתחלה מרתת ומשמר העיסה לא יבוא לידי כך כנ"ל אלא דבחולין בשוחט בהמה משמע דבשל ישראל איירי ומ"מ סמכי' אחותך כ"ב וכו' אלא דזה בלא"ה קשה למהרש"ל דחזי' דבעי דווקא נותן לו וכן הקשה הפלא"ה ועיי':

אלא דקשה לי דתוס' בתי מביא ראי' מחולין קוטע ראשו של א' דסמכי' על זה, הא גם בקושי' ידע תוס' זה מדלא הקשה מרישא ע"כ די"ל דסמכי' כשיאכל ממנו ואפי' אין נותן לו דמרתת, ומאי האי דמבוא ראי' כדמתרץ סיפא דסמכי' על זה. ונ"ל בקושי' פשיטא לתוס' דסמכי' דמרתת וכ"ש בנותן לו ואוכל דליכא כאן חזק' חימוץ דאפשר גם אם לא הוי אדעתי' ולא שמר העיס' כהוגן מ"מ לא נתחמץ ואין כאן רק ספק וסמכי' כשאוכל ממנו ואפי' על מרתת שיתנו לו, אבל בסיפא שיוצא בה דבעי שימור בכוונה לשם מצה, והעיסה בחזק' שאינו לשם מצוה לצאת בי דבעי מחשבה לשם מצוה, הי' מקו' לומר דל"ס עליו כשיאכל ממנו לכן מביא תוס' ראי' אפי' היכא דאיכא חזק' לאיסור סמכי'. דהא קוטע ראשו ואיכא חזק' שאינו זביח. ועכ"פ בעי מעשה זביח' ומ"מ סמכי' כנ"ל וי"ל עוד הא דפשיטא למהרש"ל דסגי במרתת והא בבריי' בשחיטה קתני חותך כזי' בשר אפי' בבהמ' ישראל ולא סמכי' על מרתת י"ל התם שאני דבחזק' איסור הוא לא סמכו על מרתת, משא"כ כאן ברישא. עוד יש להבין בתוס' דמביא מן קוטע ראשו של א' מהם ולא מביא מן המוקד' שם חותך כזי' בשר. י"ל תוס' לטעמי' שכ' בסוגי' שם ג' ע"א דל"צ לחותך כזי' בשר רק משי' אפשר לברורי דביוצא ונכנס סגי וכי כן אין ראי' דיש סמך גמור על חותך כזי' בשר כיון שאינו צריך רק לחומרא משו' דאיכא לברורי, לכן מביא מקוטע ראשו והבן:

והנה המרש"א כ' דמרישא ל"ק די"ל דניכר שאינו חמץ והקשה פ"י א"כ ר"א דאוסר מ"ט כיון שניכר. ונ"ל לקיי' דברי מהרש"א, בהקדי' בלא מ"ש תוס' דאיירי בעיס' ישראל בוודאי לא קשה מרישא איך נאכל מעיס' כותי הא נחשד על ל"ע י"ל שעשה העיס' לעצמו ואח"כ נותנו לישראל, ויותר י"ל בשלו לא נחשד דהא עובר בב"י, אבל לפמ"ש תוס' דאיירי בעיס' ישראל קשי' מרישא דחשוד על ל"ע ולזה כ' מהרש"א די"ל בניכר. ואקדי' עוד קושי' תוס' הא גזרו על פתן לא קשי' על סיפא איך יוצא י"ח הא פת אסור, י"ל כשאין לו מצה אחר' לצאת בווודאי לא העמידו גזרת' שגזרו על פתן במקו' מ"ע דבערב ת"מ, והא דאמר יוצא בה כיון שאין לו לו יהי' שאין מוחזקי' לשמור לשם מצוה כיון שאין לו מה יעשה אולי שמרו. י"ל דקמ"ל אפי' יש לו אח"כ כבר יצא ומתחלה לא ידע שיהי' לו ואכל בהיתר יצא י"ח וא"צ לאכול עוד. ול"ק לתוס' מעיקרא רק מרישא מצת כותי מותר' לאכילת רשות בפסח כולו והא אסור משו' פתן והוצרך לתרץ רישא בעיס' ישראל, והדר הקשה איך יצא בו הא חשוד על ל"ע זה קשה גם בעיס' נכרי דלמא לא שמרו למצוה והוא יאכל ויצא י"ח במצה אחר' ותי' בשאני יודעי' שאין לו אחר' לצא'. ואחר הוצע' דברים אלו א"ש דברי מהרש"א די"ל רישא שניכר, והא דר"א על סיפא קאי דסיפא בעיס' כותי ג"כ איירי ומותר לאכול לצאת בה כיון שאין לו אחר' לא העמידו גזירתם כמ"ש ר"א אוסר, בוודאי הי' יוכל לאכול לצא' כיון שאין לו אחר' אולי יצא בזה, אבל אסור לו לאכול שמא חמץ הוא ופ"י כ' דצ"ל ר"א אסיפא קאי וכבר דחה רש"י בחולין דא"א לומר כן דהא אוסר קתני, ולמ"ש שפיר קאמר ר"א אוסר כנ"ל לקיי' דברי מהרש"א אם כי לא התכווין לכ"ז:

ובמאי דכתיבנא נ"ל לקיי' גרס' ש"ס שלפנינו בחולין שאין בקיאי' כו' דלא בקיאי בשימור, ורש"י מחק. ולמ"ש דסיפא באין לו מצה אחר' קאי, ולפמ"ש תוס' ורשב"א לקמן לר"א ליכא רק חשש דרבנן יש מקו' לומר דווקא אכילת רשות אוסר מחששא, אבל במקו' מ"ע דמצה ואין לו אחר' מתירר"א כיון דמדאוריי' לא חשדי' לי' רק מדרבנן ובמקו' מצוה מותר לאכול ולסמוך כי אין העיס' חמץ ולכן הוסי' ש"ס שאין בקיאי' ג"כ בשימור, וא"כ איכא ס"ס שאין יוצא שמא לא שמרו מחימוץ ואת"ל שמרו מחימוץ שמא לא בקיאי בשימור לשם מצוה והיינו דמוסי' והולך על ר"א לפי שאין בקיאי' ג"כ בשימור למצוה לכן אוסר אפי' במקו' מצוה וא"ש:

ואדם יוצא בה י"ח בפסח כ' תוס' זו אף זו קתני ואשמועי' דבקיאי בשימור לשם מצוה, וכן הוא בש"ס חולין דקמ"ל סיפא דבקיאין בשימור. ורבי הקשו דאין זה לא זו אף זו כיון דבסיפא נכלל הכל דאין בו משו' חשש חמץ וגם דבקיאי בשימור לשם מצוה ועיי' הפלא' בקדושי' מ"ו ומ"ש בישוב דבר זה, ומאז קיימתי מעצמי ועכשיו מצאתי ראיתי שכיונתי לדבריו וק"ל. ונ"ל עפמ"ש דסיפא יש לפרש באין לו מצה אחר' לצא' בה וה"א דוקא כה"ג לא חששו לחמץ דמדאוריי' סמכי' עליי' רק מדרבנן מחמירי' וחושש ובמקו' מצוה מותר, אבל אכילת רשו' אסור שמא יש בו חימוץ שיאור דרבנן קמ"ל דמותר' בפסח אפי' לאכילת רשות:

עוד נ"ל דמסיפא ה"א דאיירי דניכר שאין בו חימוץ כלל אפי' שיאור דרבנן, וכל דדאוריי' הוא וכתיב' סמכי' עלייהו דמשמרי' כראוי לשם מצוה, אבל באין ניכר שלא נתחמץ ה"א דחיישי' להו דלא משמרו כראוי וחשידו על חמץ דרבנן כמו שהקשה פ"י ובסו' דבריו בסוגי' כ' בדרבנן סמכי' עלייהו אפי' לא אחזקו ולא כתיב' וזה לא ידענו רק מרישא ולא נשמע מסיפא כיון דיוצאי' בו בוודאי שמרו כהוגן, ומשום חימץ איירי בעינינו ראינו דאינו חמץ ולכן הוצרך לרישא וא"ש:

ועוד בה שלישי' די"ל דמסיפא ה"א דבריי' ס"ל מצה בזה"ז דרבנן וסמכי' עלייהו במצוה דרבנן כמ"ש פ"י לענין איסור דרבנן, ועוד י"ל גם אי בדרבנן משום דלא כתיב' ל"ס עלייהו אבל במצוה זו למ"ד דרבנן דמוקי בערב תאכלו מצות לטמא ודרך רחוקה כמבואר בש"ס פסחי' קט"ו ע"א, וזה ע"ד דרש' חכמי' אבל לדדהו לכותי' דנקטו פשטא דקרא בערב ת"מ למצה בזה"ז לעולם תאכלו וא"כ לדדהו כתיב' ודאוריי' הוא ומדקדקי' בהו ולדידן לא כתיב' ודרבנן הוא בודאי יש לנו לסמוך עלייהו בדבר דלדדהו חמור ולדידן קיל, ומשום חימוץ איירי בניכר שאינו חמץ, אבל אכילת רשו' ה"א חיישי' או משום חמוץ גמור דכל דלדידן ג"כ דאוריי' לא סמכי' עלייה הגם דלדדהו ג"כ דאוריי' או דחיישי' לחמץ דרבנן קמ"ל רישא וטובא קמ"ל ולפ"ז סיפא גם למ"ד מצה בזה"ז דאוריי' א"ש דכל דכתיב' סמכו עלייהו אפי' בדאוריי' וא"ש עיי':

ר"א אוסר וכ' רש"י דחשדינן להו שמא מחמיצין, ובחולין פי' רש"י דאינם בקיאי' בין הכסיפו פניו כ"ל דשם פי' לפי הגירסא שם דאמר ר"א לפי שאין בקיאי' בדקדוקי מצות כישראל משמע דמשמרי' ובקיאי אלא דלא בקיאי' כ"כ כישראל ולכן פי' רש"י דאינם בקיאי' להבחין בין הכסיפו פניו כמו שישראל יודע, וכאן פי' לפי הגירס' דאין בקיאי' כו' ולא מסיי' כישראל ולכן כ' דחשידי' דמחמיצון, וכן מוכח דסוגי' דכאן אזל דחשידי דמקשה בפשיטו' ר"א אפי' גנו אשה נמי לא, ואי בחמץ אוסר משו' דלא בקיאי כ"כ כישראל מנ"ל לש"ס דלא בקיאי לר"א בגיטין, דוקא להבחין בין הכסיפו לא בקיאי שצריך הבחנה רבה ותלי' בשמיר' יתיר'. אלא ע"כ: סוגי' דהכא ס"ל דטעמא דר"א דאוסר משום דחשידי להחמיץ במזיד כנ"ל וק"ל:

אי ת"ק אפי' שאר שטרו' נמי כו' עיי' פ"י שהקשה הא לר"א רק מדרבנן פסול משום מזוי' מתוכו וכ' אי ת"ק עכצ"ל כר"מ אתי דע"ח כרתי ואני לא אבין הא יש פלוגת' בין ר"מ לר"א אי וכתב היינו חתימ' או כתיב' הגט ופשיטא דקרא כר"א וכ' ספר כריתו' הגט עצמו ור"מ מפרש וכ' וחתם ואיך נסמוך עליי' משום דכתיבה דלמא כר"א ס"ל ולא בעי חתימ' לשמה לדידי' רק מדרבנן והוי לי' כתיבה וצ"ל דזה ידוע לן דס"ל הלכתא כר"מ וחתימ' לשמה כתיבא, אבל לא אחזקו לן היינו דהמוניי' לא אחזקו דמקיימו מה דכתיבא בזה, ומה שאנו יודעי' דס"ל הלכתא כר"מ לא מקרי אחזוק לן דפוסקי הלכותי' ס"ל כר"מ, אבל משו"ה לא אחזקו לן דעושי' כן כצ"ל ועדיין צ"ע. ופ"י בסו' הסוגי' חזר בו דדוחק לאוקמי דוקא כר"מ אלא להלכתא כר"א ג"כ א"ש דבדרבנן סמכי' עלייהו עיי' בו שהאריך למעניתו בכ"ז. ולמ"ש עכצ"ל ר"א היא דלר"מ בוודאי אין לסמוך. כיון דלדידן דאוריי' ולדדהו דרבנן. אלא דקשה הא כל זה לא מפורש בת"ק דהכי ס"ל דבדרבנן סמכי' עלייהו אלא די"ל כן וא"כ אין לת"ק שייכו' לכאן במה דס"ל כל דכתיב' דהא כאן לא כתיב' כלל רק אחזקו בדרבנן וצל"ע: עיי' מהר"מ שיף שהקשה בלאו בריי' דמצות כותי הי' יוכל להקשו' ממתני' מ"ש גט מ"ש שאר שטרות. ומ"ש בישוב זה דבריו אינם עולי' יפה בסוגי' מלבד מה שהשיב המגיה על דבריו. ולדידי הי' נרא' דבלא"ה הי' אפשר ליישב מתני' דס"ל הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרו'. ולכן בגיטין ושחרור דליכא פסול בחתימ' רק מדרבנן סמכי' עלייהו משא"כ בשטרו' דפסול חתימ' מדאוריי' לא סמכי' עלייהו. ולכן הקשה אי ת"ק שאר שטרו' נמי דהא ס"ל כל דכתיבה סמכי' בדאוריי' אפי' א"כ שארי שטרות נמי. וכן הקשה מר"א אם הוא ר' אלעזר והוא ס"ל ע"מ כרתי א"כ מ"ש גיטין משטרו' דבש"ס דרבנן. ואי הגרס' ר' אליעזר בבריי' וי"ל דס"ל לר' אליעזר בגיטין ע"מ כרתי ובדרבנן ס"ל דסמכי' עלייהו ובשטר' דאוריי' לא ובחמץ דאוריי' ל"ס עלייהו. אלא הא דקאמר אי רשב"ג כו' י"ל הא רשב"ג לשיטתו ס"ל הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות א"כ א"ש דנאמן לגיטין דבדרבנן ס"ל דסמכי' אפי' בלא אחזקו, משא"כ בשטרו' דאוריי' דוקא, ולא אחזקו באמת וצ"ע:

לעולם ר"א, וכגון דחתי' ישראל לבסוף כ' רשב"א דוקא באחזוק אלא דס"ל לר"א דחיישי' דאינם מדקדקי' כ"כ לכן סמכ' על סברא אי לאו דכותי חבר כו' אבל בלא אחזוק כלל לא סמכי' על זה ולכן לא אמר לעולם רשב"ג וכגון דלא אחזק אלו דבריו ז"ל. ולא הבנתי א"כ מה מקשה אי הכי שאר שטרו' נמי אלא רווחא שבק נימא בשאר שטרו' לא אחזקו ול"ס על סברא דאי לאו דכותי חבר כו' וע"כ דס"ל לש"ס דלר"א אחזק כלא אחזק דס"ל דחשידי לעולם ולא משום שאינם בקיאי' כ"כ כמ"ש לעיל וצע"ג. שוב הראוני התלמידי' שכבר עמד ע"ז בספר קרבן נתנאל והניח בצע"ג:

ולחומר הקושי' י"ל דדוחק לומר דבגט אחזקו ובשטרות לא אחזקו ולא קמ"ל מתני' רבותא בזה דגם בשטרות אם אחזקו כשר ולא קמ"ל רק דכך הי' דאחזקו בגיטין ולא בשטרות ולר"א דסמכי' דאי לאו משום דכותי חבר הוא ביותר הי' למתני' לחלק בדידי' בגיטין ושחרור דווקא בשחתם ישראל לבסוף אבל תחלה לא אפי' אחזק ולרשב"ג כס"ד דליכא אופן דבגט פסול בין חתם תחלה או בסוף מתרץ שפיר די"ל דאתחזק בהא ולא בשטרות אבל לר"א קשה לפלוג ולתני בדידי' ולכן הוצרך לתרץ כדמסיק דאיכא רבותא טובא דבגט אין חותמי' זה בלא זה ובשטרו' חותמי' ואפי' אתחזק וחתם לבסוף לא מהני כן י"ל לחומר הקושי' ועדיין צ"ע:

ע"ב. אמר ר"פ זאת אומר' אין עדי' חותמי' כו' כ' רש"י הלכך ע"כ ראה את הכותי חותם למעלה כו' נרא' דס"ל לרש"י דלמסקנא ג"כ צריך דוקא דחתי' ישראל לבסוף וכ"כ ראשוני' דכן משמע דלא אמר אלא דקאי אדלעיל דחתם ישראל לבסוף ומשום רווח' שביק לא שייך כיון שאין חותמי' אלא זה בפני זה, אבל כשחתם ישראל תחלה חיישי' שמא כותי דעלמא הוא וישראל ידע דכותי הוא וחתם עמו. ועיי' חי' רמב"ן. אבל בירושלמי חולק בתרתי וס"ל דאם חתם ישראל לבסוף אפי' אי חותמי' זה שלא בפני זה מהני דל"ח דרווחא שביק למאן דקשיש דזה חשש רחוק, ובש"ס דילן דחי זה דא"ה שאר שטרו' נמי ובירושלמי מתרץ דחשידי אממון ולא חשידי על עריו' רק דאינם בקיאי' בדקדוקי גיטין ונגד זה סמכי' על דחתמי מקמי וע"כ דחבר הוא. ועוד בירושלמי דלמ"ד אין חותמי' זה בלא זה אפי' חתום ישראל תחלה מהני דאי לאו חבר הי' לא הוי חתם עמו עיי' בפנים ובמפרש. וכ' רמב"ן דירושלמי חולק עם תלמוד שלנו דס"ל דוקא בחתם ישראל לבסוף ומשום שאין חותמי' אלא זה בפני זה, ולפע"ד יש לתת טעם בפלוגתא זו דבעיקר סברא לא פליגו. אלא דתלמוד דידן לא מצא מקו' בישוב המשנה רק לר"א ולדידי' אחזק כלא אחזק לכן לסמוך בהכשר הגט על סברא בעי דוקא סברא חזקה. ואי חתם ישראל תחלה דליכא חזק' דאי לאו דכותי חבר לא מחתם מקמי, ואין לנו רק הוכח' מועטת דלא הוי חתם עמו כלל סברא זו חלושה ואינה כדאי להכשיר הגט לר"א דחשידי טובא ולכן מצריך דוקא תרתי חתם לבסוף אלא דהא לא סגי כיון שי"ל דרווחא שביק לדקשיש הגם דרחוק הוא מ"מ כיון שאפשר בכך לא סמכי' להכשיר הגט רק בצירוף דאין חותמי' אלא זה בפני זה ואז נתחזק לנו דע"כ כותי חבר הוא, וכ"ז לפי תלמוד שלנו דלא מצא למוקמי מתני' רק כר"א ולדידי' חשודי' בכל עיקר דין דגט דמשקרו או דלא חתמו לשמה במזיד. אבל ירושלמי דלא כלל פלוגתא דתנאי, ומתרץ לעצמו דחשידי על ממון ולא חשידי בעריות. והא דלא כשר בתרי משום דאין בקיאי' בדקדוקי' היינו דיש חשש שאין מדקדקי' כ"כ וזה רק חשש בעלמא כמ"ש רשב"א לפי שיטתו אליבא דר"א היכא דאחזקו ליכא רק חשש דאינם מדקדקי' כ"כ. אלא דכתבתי לפי סוגי' ש"ס א"א לומר דס"ל לר"א כך, אבל ירושלמי דמפורש אמר דאחזקו דלא משקרי אלא דלא מדקדקו כ"כ, לכן ס"ל דלזה סגי' בסברא כ"ד דלא מחתם מקמי' ול"ח לרווחא שביק, לכן למ"ד אין חותמי' אלא זה בפני זה סגי אפי' חתם לבסוף דאי לאו חבר הוא לא חתם עמו, וגם זה אינה סברא כ"כ מ"מ סמכי' נגד חשש שאין מדקדקי' כנ"ל לבאר ועיי':

וי"ל בזה מה דנתקשה בו פ"י דמקשה אי הכי תרי נמי זה קשה בלא"ה על המתני' בלי פלוגתא דתנאי ובוודאי הא דמקשה לת"ק אפי' שאר שטרו' ולא הקשה אפי' תרי נמי, לק"מ דעדיפא מקשה דהא הא דחד דוקא לא מפורש כ"כ במתני' עד דבא ר"א ואמר חד דוקא, לכך עדיפא מקשה על ת"ק שאר שטרו' נמי, אבל קושי' פ"י. דתרי נמי קשי' על מתני' לעצמינו למה דוקא חד וקשי' לר"א דאמר חד דוקא. ולפמ"ש י"ל דבפשוטו הי' אפשר לומר דאחזקו בגיטין, אלא דמ"מ חיישי' שאין מדקדקי' כ"כ. ולזה י"ל או שחתם לבסוף וסמכי' דחבר הוא ול"ח לרווחא שביק, או דאין חותמי' אלא זה בפני זה, ואפי' לא חתם לבסוף וסמכי' בכ"ז על סברא מועט' כבירושלמי. אבל לרשב"ג מקשה שפיר אי אחזקו והא ס"ל באחזקו סמכ' לגמרי ול"ח דלא בקיאי כ"כ א"כ אפי' תרי נמי. והוצרך לאוקמי כר"א ולר"א אחזקי כלא אחזקי וחשידי לגמרי, וא"כ ל"מ סברא מועטת ובעי דוקא חתם לבסוף וחותמי' זה שלא ב"ז כנ"ל עיי' וק"ל:

מה"ב אמר ר"פ זאת אומר' עידי הגט אין חותמין זה בל' זה עיי' רמב"ן דמבי' ירושלמי דס"ל למ"ד דאין עידי הגט חותמין זה בלא זה גם כשחתם ישראל תחלה אמרי' אי לאו דכותי חבר לא הי' חותם עמו וכ' רמב"ן דש"ס דילן פליג מדלא אמר אלא ש"מ דצריכי לתרווייהו דאין זה חותמין בלא זה וחתם ישראל לבסוף. ועיי' רמב"ם הלכות עבדים שכ' באם דכותי חבר הוא כשר. ובלח"מ הקשה דלא מחלק הרמב"ם בין חתם ישראל לבסוף או תחלה. ונראה לי דרמב"ם ס"ל כירושלמי דמ"ד דאין חותמין זה בלא זה כשר אפי' חתם ישראל תחלה וס"ל ש"ס דילן אינו חולק על הירושלמי ולא מדייק משום דל"א אלא דחולק על הירושלמי משום דקדק מזה לא נעשה פלוגתא בין התלמודא. אלא דלשון הרמב"ם שכ' אם ידוע קשה אם כוונתו שידוע לנו ומכירי' בו בהאי כותי דהוא חבר א"כ תרי נמי אם יודעי' לנו שהם חברי' ואם כוונתו ואם ידוע ע"י שחתם ישראל עמו וס"ל אפי' חתם ישראל תחילה כיון שחתם עמו ידעי' עי"ז דכותי חבר הוא כדס"ל לירושלמי א"כ מאי אם ידעו דכ' הא לעולם ידוע הוא לנו ע"י שחתם ישראל עמו דכותי חבר הוא זה ומה אם ידוע דכ'. ואי ס"ל דווקא חתם ישראל לבסוף אז ידוע לנו דכותי חבר הוא וא"ש אם ידוע דכ' דלאו בכל אופן שחתם ישראל עמו ידוע רק היכא דחתם ישראל לבסוף א"כ הקשה קושי' לח"מ דהו"ל לפרש איך וע"י מה ידוע לנו דחבר הוא כגון שחתם לבסוף. ולא ידעתי לפרש כוונת הרמב"ם רק דס"ל כירושלמי ולכ' לא כ' דווקא בשחת' ישראל לבסוף. והא דכ' אם ידוע לאפוקי כשאנו מכירי' ויודעי' כי אינו חבר בוודאי לא מהני מה שחתם ישראל עמו והיינו אם ידוע שכ' שע"י חתימ' ישראל אנו יודעי' סתמא כי הוא חבר כצ"ל ודוחק. ועיי' ש"ע יו"ד סי' רס"ו שכ' כלשון הרמב"ם ולפמ"ש דרמב"ם כירושלמי ס"ל והרי רמב"ן ורשב"א חולקי' על הרמב"ם. והו"ל להביא י"א דלא כרמב"ם וצ"ע:

רבא אמר לעולם תרי ורשב"ג מפלג פליג וחסורי מחסרא וכו' עיי' פ"י שהאריך למעניתו ותמה תמיה' רבה למה דחקו כ"כ אביי אמר תני עדו ורבא אמר חסורי מחסרא ולא מתרצו מתני' כרשב"ג הא דאתחזק הא דלא אתחזק ומשום דאמר ר"א לא הכשירו בו אלא ע"א מנ"ל לר"א הכי דלמא מתני' רשב"ג ואפי' תרי נמי. ואי ר"א ס"ל הלכה כר"א קשה על ר"א ואביי ורבא עיי' בו. ולפע"ד דלק"מ לפמ"ש תוס' דמש"ס חולין נראה דס"ל דרשב"ג ס"ל כתיבה ולא אחזק ג"כ מהני וכ"ש הוא מדס"ל דאחזק לחוד מהני כ"ש כתיבה ולא אחזק. והא דקאמר אי רשב"ג דאחזק בהא וכו' היינו דאפשר לומר כן וכ"כ רשב"א חולין וריטב"א שם דלאמת רשב"ג ס"ל כתיבה ג"כ מהני וש"ס הכא דרך שקלא וטריא קאמר אפי' ת"ל דס"ל דווקא אחזוק מ"מ קשה. ולפ"ז לק"מ על ר"א ואביי דלא רצו לתרץ מתני' כרשב"ג דס"ל לרשב"ג דכתיבה לחוד מהני מכ"ש מדס"ל דאחזוק לחוד מהני. וגם לרבא דאמר חסורי מחסרא לר"ג דפליג דתרי מהני וכ' תוס' ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא הרי ס"ל דר"ג ס"ל דכתיבה ל"מ ואחזוק מהני והי' יוכל לומר רישא רשב"ג ואחזוק בהא. גם לרבא לק"מ דלר"ג ניחא לי' לתרץ אחזוק בגיטין ולא אחזוק בשטרות דס"ל לר"ג תרתי בעי כתיב' ואחזוק וכ"א לחוד לא מהני אבל אי רישא רשב"ג הא רשב"ג ס"ל אחזוק לחוד לא מהני כדהוכיח ש"ס בחולין ולומר דאחזוק לחוד מהני:

וכתיבה לחוד ל"מ זה נגד הסברא דאיכא קו"ח דכתיב' לחוד מהני כמ"ש תוס' וע"כ מתני' לאו רשב"ג לכן הוצרך לתרץ חסורי מחסרא הא וודאי אין לומר מתני' ר"ג דהא מייתי אח"כ ר"ג וגם אין הלכה כר"ג וא"ש: מתני' כל השטרו' העולי' בערכאו' של נכרי' אעפ"י שחותמי' נכרי' כשרי' כו' מלשון זה משמע דהי' מקום לפסול שטרו' העולי' בערכאו' בלא חותמיהן נכרי' מדאמר אע"פ שחותמי' נכרי' משמע לא מבעי' קאמר כמובן, ונ"ל דמיירי מתני' שכתוב בלשון וגופן שלהם והא דפסול עיי' לקמן י"ט ע"ב שטר' פרסא' מאי קמ"ל דכל לשון כשר דהא דוקא בגט כשר עיי"ש. וי"ל דהא קמ"ל מתני' לא מבעי' כשכתוב רק בלשון שלהם כשר אע"פ שחותמי' נכרי' כשר. ומ"מ צריך אמימר לאשמועי' כיון דלא מפורש במתני' רק מדיוקא שמעי' די"ל מתני' כשכתוב בלשון ובכתב שלנו כנ"ל. וכן מ"ש הרשב"א דלכן לא מקשה ר"א כל הנהו קושי' והא בעינא כתב שאינו יוכל לזייף על מתני' די"ל בכתב ישראל היינו דאפשר לומר כן וליכא לאקשויי בחזקה כ"כ כמו על רבא לכן העמיד ר"א קושיותיו על רבא, אבל באמת משמע מלשון מתני' דבכתבי נכרי' איירי היינו בשארי שטרו' אבל גט בכתב ישראל דוקא משום לשמה, ואפשר בכתב ולשון נכרי' אלא שידוע שכתבו ישראל, וכן ס"ל לרמב"ן במלחמו' דכ' דוקא ערכאו' דקלא אית לי' ונתברר דכתבו ישראל משא"כ בהדיוט חיישי' שכתבו נכרי, ואי בכתב ולשון ישראל איך יש לטעו' דכתבו נכרי וודאי אין בקיאי' לכתב בכתב ולשון שלנו וע"כ דרמב"ן ס"ל דהכי בכתב ולשון נכרי, ודלא כתוס' ד"ה חספא בסוף ורשב"א דכתבו דבגט בוודאי בכתב ישראל כנ"ל ועיי' עוד: (מה"ב) כל השטרות העולי' בערכאות ש"כ אע"פ שחותמי' נכרי כשרי' נראה דאיכא רבותא בשטרות העולי' בערכאות וחותמי' ישראל דכשרי' וקמ"ל אע"פ שחותמי' ג"כ נכרי' דכשר דאי ליכא חידוש דין רק כשחותמי' נכרי מאי אע"פ דקאמר הא בלי שחותמי' נכרי פשיטא דכשרי' ולא הו"ל לומר רק שטרות העולי' וחותמי' נכרי' כשרי'. ונ"ל ראי' לבה"ע דמביא רשב"א דבערכאות אע"פ שיוכל לזייף וגם לא מהדר בשור' אחרונה וכו' מ"מ כשר וכן שיטת הרמב"ם פכ"ו מהלכ' מלוה וא"ש דגם בעדים ישראל ונעשה בערכאות דיוכל להזדיי' ולא מהדר בשיטה אחרונה כשר ואיכא חידוש דין בזה וקמ"ל עוד אפי' חותמי' ג"כ נכרים כשר דאינו פסול משום עדות נכרי. ולסוברי' דבערכאות ג"כ פסול יוכל להזדיי' כמו בשטרי הדיוט צ"ל בדוחק דגם באין חותמי' נכרי קמ"ל דשטר כשר בכל לשון כדלקמן י"ט ע"ב וכיון דאין מפורש כן במתני' רק מדיוקא קמ"ל ר"פ לקמן דמהני ונפקא לי' מדיוקא. ורשב"א דכ' לקמן דממתני' ל"ק והא יוכל להזדייף די"ל מתני' בשכתב ישראל היינו דאפשר לומר כן הגם דמדיוק דמתני' מוכח דאיירי בשכתב נכרי מ"מ כיון שאין מפורש במתני' דבהכי איירי רק מדיוקא ולשון מתני' לכן מקשה טפי על רבא כצ"ל. ויותר נראה מזה כבעל העיטור ורמב"ם והטעם דבערכאות כשר ביוכל להזדייף עיי' תומים סי' ס"ח ויבואר לפנינו אי"ה:

קפסיק ותני וכו' בשלמא מכר וכו' דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוי מערו נפשיי' וכו' עיי' בהג"א שהקשה הא אפי' משה ואהרן פסולי' לעדות והעלה בשם ס' החכמה דנכרי כשר לעדות בגופ' ואין פסולי' רק משום דחשוד לשקר וערכאות דלא מרעי נפשיי' כשר ומביא עוד דר"י הכי ס"ל דכל שאנו יודעי' שאין משקרי' כשרי' לעדו' וכן שיטת רש"י לעיל ט' ע"ב דכ' דפסולי' לגט משום דלאו בני כריתות נינהו ולא משו' דפסולי' לעדות וכ"כ תוס' ב"ק שזה שיטת רש"י דנכרי כשר לעדות ולשיטה זו לא תיקנו חכמים מידי בשטרות דכשרים דמדין הוא כיון דלא מרעו נפשיי' מד"ת כשרי' לעדות ונ"ל דווקא תרתי דחתימו אבל חד לא דלא עדיפו מעד ישראל דפסול לממון ודווקא חותמי' תרתי כשר ובתרי אפי' לאו ערכאות אלא כל שאנו מכירי' ויודעי' באלו דלא משקרו עדות' כשירה ושיט' תוס' לעיל ט' ע"ב דנכרי פסול לעדות וכל שטרות חוץ מתנה כשר מתקנתא דרבנן ובהג"א כ' הטעם משום דקפדו אם לא נכשיר שטרותי' ולפ"ז ה"ה אם חתום רק א' דמהני לדדהו ג"כ כשר דמה לי חד או תרי הא מד"ת אפי' תרי פסולי' רק תקנתא הוא משום דקפדו וחד נמי אם מקפידי' וכן הוא בש"ע סי' ס"ח. ובהדיוט אפי' ידעי' דלא משקרי לא מהני דליכא קפידא ומדינא פסולי' אפי' לא משקרי דנכרי פסול לעדות מד"ת:

והנה לשיטת רש"י ור"י שבהג"א דנכרי כשר לעדות קשה מ"ש שטר מתנתא דפשיטא לש"ס דחספא בעלמא הוא כיון דכשר לעדות וידענו דלא משקר למה כחספא יחשב עיי' תומי' ססי' ס"ח שכ' משום דלאו בני קנין נינהו ועיי' קצה"ח. ולשי' תוס' דכל השטרות פסולים דלאו בני עדות נינהו רק מתקנתא משום דקפדו צ"ל למה לא נימא גם בשטר דפסול מד"ת משום תקנתא כמו שאר שטרות שהכשירו ומ"ש. ועיי' תומי' שלא מצא טעם הגון לחלק ולפע"ד נראה בשארי שטרות כמו שטר מכר וכדומה כיון דאתברר ע"י ערכאות דהמעשה אמת דלא משקרי דלוה או מכר רק גזה"כ הוא דפסולי' לעדות כמו קרובי' אפי' משה ואהרן והיינו שאין ב"ד יכולי' להוציא ע"י עידי קרובי' או עדות נכרי אבל המכר קיים והלוה חייב לשלם ואם כופר בו הוא עושה שלא כדין רק שאין בכח ב"ד להוציא ע"פ עדי' פסולי' דקורבא או נכרי אם הוא כופר בכה"ג תקנו דכשרי' להוציא ע"פ ב"ד מטעמא כיון דהם מקפידי' על זה וסו' כ"ס לא יהי' למוציא מה שאינו שלו דוודאי חייב לו ובודאי מכור הוא לו כיון דלא משקרי. וכ"ז בשטר מכר והלואה אבל בשטר מתנה דהשטר עושה קנין וכשחתומי' עליו ערכאות דפסולי' בגופ' לא קנה המקבל כלל ואינו חייב לתת לו אפי' בדיני שמי' לא רצו חכמי' להוציא מנותן את שלו ולתת לזה מה שאינו שלו משום תקנתא כנ"ל נכון מאוד:

וע"פ מ"ש בטלו דברי התומי' שכ' כמו שהכשירו מתקנה שארי שטרות כן הכשירו בהו יוכל להזדייף וכדומה כיון דבלא"ה פסול מדאוריי' עיי' רס"י ס"ח. ולפמ"ש הא ליתא דווקא כשהענין אמת רק מגזה"כ ל"מ עדות נכרי בזה אמרי מתקנתא דמהני אבל ביוכל להזדייף דחיישי' שמזויף מ"ש בו אינו אמת שמחק וזיי' וכתב כה"ג לא תקנו תקנה שיהי' זה נוטל מה דאין ראוי' לו וכדומה וכיוצא פסולי' כאלו כנ"ל נכון לדינא: חספא בעלמא הוא כ' תוס' דאפי' בע"מ פסול משום מזויף מתוכו ולא תיקנו חכמים להאמינ' אלא בשטרי מכר וכו' כבר הרגיש הפ"י באריכ' זה דלא שייך כאן. ונראה דכוונ' תוס' דלא נימא כיון דנאמני' שכך נעשה ממילא נוכל לסמוך דמסתמא כדין נעשה בפני ע"מ כשרים וליכא חשש דמזויף מתוכו דב"ד יסמוך עליהם דכדין יסמכו עליה' בזה דהא לא משקרי והא מה שנוגע לענין נאמנו' הגם דפסולי' לעדות הא תיקנו חכמי' לסמוך עליה' בדבר שבממון במה שנוגע בנאמנו' כמו בשטרי מכר רק במתנה לענין קנין ל"מ אבל לחוש שיסמכו ב"ד שהי' ע"מ ליכא למיחש דבדין יסמכו לכן פי' תוס' דווקא בשטרי מכר תיקנו אבל בשטרי מתנה לא תיקנו כיון שלא הי' יכולי' לומר דשטר שלהם מועיל וקנה בו כמ"ש בסמוך שוב לא תיקנו כלל בשטר מתנה דצריך ע"מ ישראל דנסמוך עליה' אפי' במה שנוגע לנאמנו' שיעשה גוף הדבר כיון דא"א לעשות כרצונם דקפדו שיועיל שטר מתנה דדהו וזה א"א לנו להכשיר רק צריך ע"מ שוב מה לנו להכשיר עדותם בגוף המעשה כיון דפסולי' לעדו' ולא הרווחנו קפיד' שלהם דאעפ"כ קפדו כיון דבעי ע"מ דווקא ישראל לכן הניחו הדבר על הדין ואסור לב"ד לסמוך עליה' שהי' כך ונעשה ע"פ ע"מ ממילא הוי מזויף מתוכו ובגט פשיטא דהוי מזויף מתוכו דבאיסורא לא תיקנו כלל לסמוך על נאמנותם אבל בשטרי מתנה הוצרך תוס' להאריך כנ"ל מדברי גדולי אחרוני' בהוספ' תוספ' מרובה משלי ועיי' ומ"ש תוס' ואפי' אם נאמר שם שחתמו ישראל כו' עיי' ביאור כוונ' תוס' בתומי' ססי' ס"ח:

ומ"ש תוס' דאין לומר דלהכי חשיב לי' חספא משו' דכתיבתו נכרי דהשתא ל"מ ע"מ מידי וכו' דברי תוס' אלו לפי הפשוט חסרי הבנה דמה יזיק לנו כתב ולשון נכרי ומפורש לקמן י"ט ע"ב דכשר בכל לשון ועיי' פ"י ומ"ש תומי' רסי' ס"ח כבר כתבתי בטולן לעיל במח"כ. והנ"ל ע"פ דרכו דס"ל לתוס' כשיטת בה"ע שברשב"א וכן ס"ל לרמב"ם דבערכאו' לא בעי שאינו יוכל לזייף וכן שיחזור בשיטה אחרונה אלא דטעמי' לא ידעני למה והרשב"א כ' משו"ה דלא מחוור ונ"ל עפמ"ש בתשוב' הרשב"א ומובא בב"י ובד"מ דעכשיו שכותבי' בפנקסאו' שלהם כל הנעשה לפניהם מרתת לזייף וגם יודעי' ומכירי' סיום שלהם גם דיוכל לזייף ולא מהדר ומרחיקי' ב' שיטות כשר עיי"ש ונ"ל דבעה"ע דמתרץ דלכן ל"מ ממתני' כל הנהו קושי' דבערכאו' לא בעי כ"ז היינו דכך הי' אז כ"א בזמן הרשב"א ולכן ליכא למיחש לכל הנ"ל כנ"ל וכן שיטת הרמב"ם דפשיט לו דכך הי' והוא בזמנו. ונ"ל דתוס' ג"כ ס"ל כן וכשר במתני' אפי' בכתבי נכרי' ומהא דלא יוכל למקריא ל"ק דלזה לא יועיל כל הנ"ל כיון עכ"פ לא ידעו ע"מ מעידי' ומה נעשה לפניהם אלא דזה בלא"ה ל"ק כיון דחותמי' נכרי' שהם מכירי' ומביני' וכ"כ הרא"ש. והא"ש דכ' תוס' בשטר מתנה דבעי ע"מ ישראל והם לא ידעו בסתמא למקריין לכן קרו לי' חספא וזהו שכ' דהשתא מה מהני ע"מ היינו כיון שלא ידעו מה נעשה לפניה' כנ"ל נכון וברור יותר ממה שראיתי בו ועיי':

מה"ב ואיבעי' אימא תני חוץ מבגיטי נשי' הקשה מהרש"ל למה מפרש שחרורי עבדי' כיון דקתני חוץ מכגיטי נשי' גם שחרור בכלל ותי' דאי לא קתני שחרורי עבדי' ה"א חוץ מכגיטי כשי' שחרור ויש לפקפק הא ש"ס מקשה בפשיטו' חספא בעלמא הוא ואיך ס"ד דבגיטי נשי' היינו שחרור לחוד ולא שטר מתנה וי"ל דה"א מתנה לא אמעט משום דינא דמלכותא ולכן קתני שחרור וע"כ חוץ מכגיטי ממעט שטר מתנה אלא לפמ"ש הרא"ש דהנהו לישנא לא פליגו והיכא דאיכא דינא דמלכותא גם לל"ב כשר הדר תיקשי היכא דליכא דינא דמלכותא לא נטעה דאין בכלל חוץ מכג"נ והיכא דאיכא מלכותא באמת כשר אלא לדידי בפשוט לק"מ קושי' מהרש"ל דניחא למתני' יותר לפרש מה שהם פוסלי' ג"נ וש"ע והא דלא מפרש ג"כ מתנה ומרמז בחוץ מבגיטי נשי' א"ש עפמ"ש הר"ן ה"ה במכר בדלא יהיב זוזי וקונה בשטר דפסול במתנה היכא דקונה בק"ס דשטר כשר וש"ס דנקיט מכר דרוב קני בזוזי ומתנה רובם בשטר עיי' בו וכי כן לא יוכל לפרש חוץ משטר מתנה דאיכא שטר מתנה דכשר ואיכא שטר מכר דפסול לכן כייל ורמז לנו חוץ מכגיטי כשי' ושחרורי עבדי' כל מה דדמי' לג"נ וש"ע דשטר עושה קנין וכלול הכל מכר ומתנה כל שעושה קנין פסול ושחרור כיון דהוא תמיד כגט מפרש שחרורי עבדי':

וכ' רש"י ה"ה דהי' יוכל לתרץ מתני' בע"מ ישראל אלא דשנוי' דחיקא: משניין לעיל הכי ותוס' כ' דמשו"ה לא משני כר"א משו' מזויף מתוכו וצ"ע על רש"י הא בשטר מתנה פסול משו' מזוי' מתוכו ופ"י נדחק די"ל בשמו' מובהקי' ובשטר לא גזרו מובהקי' אטו אין מובהקי'. ולפע"ד נראה ליישב עפמ"ש פ"י לקמן מה דכתב רש"י והא מודה ר"א במזוי' מתוכו שמא ימסר באפייהו ולא כ' כפשוטו דב"ד יסמכו עלייהו דכדין יסמכו דהא לא משקרי וידוע ע"פ אמיתת הדבר שבא הגט מיד הבעל ליד האשה ואמרי' שוב מסתמא כדינא מסר בע"מ ולכן כ' רש"י דהבעל יטע' היינו דסבור הוא דכשרי' לע"מ כמו דכשרי' לעידי חתימה עיי' בו וצריך אני להוסי' על דבריו דלכאורה עדיין קשה מ"ש משטר מתנתא בפ' זה בורר דחתימו קרובי' דידענו אמית' הדבר ומ"מ פסול משום דאתי ב"ד למסמך עלייהו התם שאני דקרובי' פסולי' מד"ת הגם דאמת הוא מ"מ אסור לב"ד למסמך עלייהו דקרובי' דפסלו' תורה מגזה"כ אפי' משה ואהרן אבל נכרי יהא ס"ל לרש"י דכשרי' לעדו' לולי דמשקרי וכיון דערכאו' לא משקרי הוא עדו' כשר רק שלאו בני כריתות נינהו וכיון דאיכא ע"מ דכרתי מותר לב"ד למסמך על ערכאו' דנמסר מיד הבעל לאשה וממילא אמרי' כדינא נמסר בפני ע"מ ולתוס' ודעימי' דנכרי פסול לעדו' בפסול דגופו א"ש כפשוטו הא דמוד' ר"א במזוי' מתוכו דב"ד אתי למסמך והוי כשטר מתנתא בקרובי' דפסול כנ"ל:

והנה נ"ל מה דס"ל לרש"י דחיישי' דבעל יטעה דכשרי' לע"מ וכ"כ הרא"ש נ"ל דלא ס"ל דידמה מלתא דגיטין לשארי שטרו' דזה רחוק שילמד ויטעה לדמו' גט לשארי שטרו' אלא דיש לו מקו' לטעו' מגט עצמו דבעי' לכתחלה ע"ח וגם ע"מ משו' תק"ע שנדע שהי' ע"מ וסבור הוא דיש קפידא ועכובא בע"ח ומ"מ ערכאו' כשרי' לחתו' הגט יטעה דגם לע"מ כשר ולא ידע לחלק דלעיקר כריתו' פסולי' דלאו ב"כ נינהו כנ"ל לרש"י. והא"ש דס"ל שטר מתנה ליכא חשש שיטעה דכשרי' לע"מ כמו דכשרי' לחתו' לפמ"ש בשטר גם לר"א דע"מ כרתי מ"מ מהני ג"כ שטר בע"ח או כ"י לחוד ולפ"ז ידע ויראה כי אינם כשרי' להקנו' דלאו בני קנין נינהו דאם בני קנין נינהו למה לו כלל ע"מ הא בע"ח ישראל סגי בלא ע"מ וע"כ משו' דהם פסולי' לעדו' זה בעי ע"מ ואיך יטעה למסור בפני' ולכן לא שייך בשטר מתנה שיטעה הנותן והמקבל ומשו' ב"ד ליכא חשש דבדין יסמכו כיון שנמסר מידו של הנותן ליד המקבל מסתמא כדין מסרו בפני ע"מ וא"ש שיטת רש"י ותוס' לשיטתו דשייך כאן דלמא אתו למסמך היינו הב"ד דנכרי פסולי' לעדו' בגופם ודבר זה שייך גם בשטר מתנה וכ' שפיר משו"ה לא יוכל לשנויי מתני' כר"א דאכתי קשה חספא הוא משו' מזוי' מתוכו כנ"ל והדברים נכונים:

עוד הקשה פ"י על רש"י איך אפשר לתרץ מתני' כר"א ובע"מ איך קתני בבריי' לאפליגו אלא בזמן שנעשו בהדיוט ומשו' גזיר' שמא יתנו בלא ע"מ כמ"ש תוס' תינח במכר אבל במתנה דגם בערכאו' אינו כשר רק בע"מ ובש"מ למה בהדיוט' פסול וכן קשה מר"ש דאמר לא אמרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט ודוחק דקאי דווקא בשטר מכר ולא במתנה עיי' בו. ולפמ"ש הא דס"ל לרשי' דבשטר מתנה ליכא משו' מזוי' מתוכו דלטעו' דע"מ נכרי כשרי' ליכא למיחש ומשו' ב"ד ליכא דבדין יסמכו עליה' דהא לא משקרו וכשרי' לעדו' וכ"ז בערכאו' דלא מרעו נפשיי' אבל בהדיוט' דמשקרו פסול משו' מזוי' מתוכו דב"ד יסמכו עלייהו שלא כדין וא"ש. ונ"ל עוד דבשטר מתנה שנעשה בהדיוט גם ר"ש מודה דגזרי' מובהקי' אטו אין מובהקי' דווקא בגט דגם בערכאו' אינו כשר רק במובהקי' ס"ל דל"ח לטעו' אבל בשטר מתנה דבערכאו' כשר אפי' אין מובהקי' דליכא משו' מזוי' מתוכו ואם נכשיר בהדיוט' בש"מ יבואו לטועו' להכשיר גם בא"מ כמו בערכאות כנ"ל ויש להאריך עוד בזה עד"פ:

והנה תוס' לשיטתו דס"ל דנכרי' פסולי' לעדו' תי' דלהכי לא משני מתני' כר"א דאיכא משו' מזוי' מתוכו ומ"ש תוס' דלא תיקנו חכמי' להאמינם רק בשטרי מכר שהן לראי' אבל שטר מתנה לא עיי' פ"י ביאור דברי תוס' מה שרצה בזה הא כבר ידענו החילוק בין מכר למתנה ודבריו אין מספיקי' ונ"ל עפ"מ שכתבתי לעיל מלתא בטעמא דתקנו דשטר מכר כשר הגם דמד"ת פסול ולא תקנו כן בשטר מתנה דבשטר מכר עכ"פ הענין קיי' וחייב לו רק דאין ב"ד יוכל להוציא מגזה"כ תקנו שיהי' כשר משו' דקפדו משא"כ בשטר מתנה דלא מהני הקנין דלאו בני קנין נינהו להוציא מזה שלו וליתן לאחר מה שאינו שלו כה"ג לא תקנו תקנה אלא דקשה היכא דאיכא ע"מ דמקנו וליכא רק משו' וחוי' מתוכו דלמא אתו ב"ד לסמוך והיינו שהם פסולי' מגזה"כ והוי כשטר מתנתא דחתימו קרובי' מ"מ הא הענין אמת ולא יוציאו הב"ד ע"פ השטר ויתנו לו מה שאינו שלו דהא קונה מה"ד רק גזה"כ דב"ד לא יוציא ע"פ נכרי' והא פסול כזה הכשירו בשטר מכר ולמה לא יכשירו במתנה מה שאינו פסול רק משו' גזה"כ דב"ד לא יעשו מעשה ע"פ פסולי' וי"ל כיון דלא יוכלו לומר דכל שטר מתנה שנעשה בחתימ' ערכאו' כשר כיון דאינו קונה רק ע"י ע"מ קונה כיון שלא יוכלו לתקן דכשר כמו שהם מכשירי' כבר אין עושי' שלא כרצונם ולא חששנו לקפיד' דדהו מה לנו לתקן דבע"מ מהני ולא ניחוש לזיופא כמו בשטרי דידן כיון דסו' כ"ס מקפידי' מה שאין מכשירי' בלא ע"מ כנ"ל ברור ויש להעמיס כן בכוונ' תוס' דהי' קשה להו מה שהקשנו וכ' כיון דאין כשר לקנו' רק בע"מ וזה א"א להכשיר דלא קנה כלל וע"כ בעי ע"מ הגם שמקפידי' מה לנו להכשיר בע"מ דאיכא משו' מזויף מתוכו כנ"ל ועיי':

ומ"ש תוס' אפי' נאמר ששטר מתנה כשר בע"ח ובהודא' עצמו עיי' כוונת דברי' בזה בתומי' ססי' ס"ח ומה שכ' תוס' לבסו' דאין לומר משו' דמשמע אפי' בכתב נכרי ואין עדו' ע"מ מהני והקשה מהרמ"ל למה יגרע כתב נכרי בשטר מתנה דווקא בגט ל"מ דלאו בני לשמה נינהו עיי' תומי' רסי' ס"ח שהעלה ישוב לזה באומרו דבערכאו' לא בעי כ' שאין יוכל להזדיי' וכדומה כיון דבלא"ה הכשירו ותיקנו שכשר הגם דמדינא פסול אבל בשטר מתנה שלא תיקנו פסול גם משו' שיוכל להזדייף אלו דבריו ז"ל. וכבר כתבתי לעיל כל שיש לחוש שהענין שקר לא תקנו מידי גם בשטר מכר דלא תקנו רק כשידעינן אמית' הדברי' והוא חייב לו ושלו הוא באמת. והנה התומי' כ' ליישב שיט' בעל העיטור שברשב"א דס"ל בערכאו' לא בעי שא"י להזדיי' כ' כן ושוב כן שכן שיטת תוס' ג"כ ובאמת כן הוא שיט' הרמב"ם כשיט' בה"ע ובעי טעמא ינ"ל עפמ"ש הרשב"א בתשובה ומובא ברמ"א היכא דכותבי' השטרו' בפנקס שלהם תו ליכא חשש שזיי' וגרע והוסי' דמרתת שיבוקש וימצא כתוב בפנקס שלהם עיי"ש ולזה אומר אני דבה"ע מתרץ הא דלא מקשה ממתני' כל הקושי' שהקשה על רבא דהי' בזמן מתני' כמו עכשיו שהעתיקו כל שטר בפנקסאו' שלהם ומרתת ומדויק לשון מתני' כל השטרו' שעולי' בערכאו' היינו השטרו' מועתקי' שם וכבר כתבתי במתני' דקמ"ל רבותא דכשרי' גם בחתימ' ישראל איכא רבותא דל"ח לזיופא ועכשיו מצאנו טעמא דמלתא. וא"ש גם הרמב"ם דלא כ' דבעי שיהי' א"י לזיי' וכדומה דבימיו הי' כן וכן בזמן מתני' וא"ש. וי"ל תוס' ג"כ הכי ס"ל ולכן לא הקשה ממתני' הגם דתוס' לשיטתו עכצ"ל דרבא בשטר הנעשה בערכאו' קאי כמ"ש הרא"ש ומהרש"א לקמן י"ל דהי' יוכל לתרץ באמת דאיירי שהעתיקו בפנקס שלהם אלא דעדיין קשה הא לא ידעו למקרי והוצרך לתרץ בדידעו לכן מתרץ כולהו בדאיכא וגם רבא לא דייק לומר שטר שעולה כמו במתני' ש"מ אפי' בלא הועתק כשר ולפ"ז בשכתבו ערכאו' שטר מתנה ליכא רק משו' דלא ידעו ע"מ למקרי ובמכר כשר דהא חותמי' נכרי ידעו כמ"ש הרא"ש אבל שטר מתנה דבעי ע"מ דלא ידעו למקרי פסול והיינו דכ' תוס' דהשתא ל"מ ע"מ מידי כנ"ל ועיי'. שוב הראוני מ"ש במהרש"א מהדורא בתרא והמעיי' יבחר ויקרב:

וע"ד פלפל י"ל דלמ"ד מפקיר עבדו א"צ ג"ש א"כ י"ל בשחרור ג"כ דמהני בערכאו' שנותן לו ג"ש שחתומי' בו נכרי' ויוצא לחירו' דלא גרע ממפקיר עבדו ושטר לראי' בידו, והא דקתני חוץ משחרורי עבדי' כשאינו מפקירות רק שיהי' משוחרר ע"י שטר וא"כ גם בשחרור לאו כל אנפין שווי' ודומה למתנה ומכר. וי"ל לכן שמואל לשיטתו הוצרך לומר משום דינא דמלכות' וק"ל:

והא לאו בני כריתו' נינהו כ' תוס' ה"ה דיוכל לומר לאו בני עדו' נינהו וכ' מהרש"א ה"ה דיוכל תוס' להקשו' הא לאו בני שליחו' ולשמה נינהו וחדא נקיט ולפע"ד מ"ש תוס' ה"ה די"ל לאו בני עדו' נינהו היינו דאם הי' יאמר כן הי' כולל ג"כ פסול בשטר מתנה לל"ב תני חוץ מכג"נ ורש"י מכשיר בגט ושטר מתנה וקשה הא לאו ב"ע נינהו אבל מלשמה ולאו בני שליחו' אינו כולל יותר מלאו בני כריתו' דלא שייך רק בגט וחדא קאמר וה"ה שארי פסולי' כנ"ל. אלא דקשה למה באמת לא נקיט הך פסולא דלאו ב"ע ננהו דכולל גם פסול דשטר מתנה ונראה דס"ל לתוס' שטר מתנה ג"כ פסול משו' דלאו בני קנין נינהו כמ"ש התומי' לשיט' רש"י דס"ל דנכרי כשר לעדו' ולתוס' ס"ל דפסולו של שטר מתנה בתרתי לאו ב"ע ולאו בני קנין נינהו וש"ס דקאמר לאו בני כריתו' ובשחרור לאו בני שחרור ובמתנה לאו בני קנין נינהו וכ' תוס' ה"ה דהי' יוכל לומר לאו ב"ע דג"כ כולל הכל וחדא נקיט כנ"ל ועיי':

ועיי' מהרי"ק שורש כ"א דהוכיח מדלא קאמר הא לאו בני נאמנו' נינהו ש"מ דהך חזק' דלא מרעו נפשייהו דאוריי' היא ואפי' בחומר א"א סמכי' על זה ולכן לא הקשה רק דלאו ב"כ נינהו ומזה דן דה"ה להתיר אשה שמת בעלה סמכ' על סברא דלא מרע נפשי' ועיי' ח"ס סי' צ"ד שנתקשה הגאון מו"ה הרש העלליר זצ"ל על ראי' מהרי"ק הא כ' תוס' דהי' יוכל לומר ג"כ דלאו ב"ע נינהו עיי"ש וי"ל דמהרי"ק ס"ל דנכרי כשר לעדו' ולק"מ קושי' תוס' ודייק מהרי"ק שפיר מדל"א לאו בני נאמנו' באיסור א"א נינהו אלא דיש לדחו' משו"ה ל"א דלא בכי נאמנו' לחומר א"א נינהו משו' שחרור דלא חמיר יותר מממון ועוד דרצה להקשו' גם על שטר מתנה לר"ש ומשו' נאמנו' מ"ש מכר מ"ש מתנה ולכן הקשה לאו ב"כ וה"ה בני שחרור ובני קנין ובתשוב' הארכתי:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה