כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף ח.
ת"ר בשלשה דרכים שותה סורי' לא"י וכו' והקונה שדה בסורי' וכו' במג"א סי' ש"ו תמה על הרמב"ם דפוסק כמ"ד כיבוש יחיד ל"ש כיבוש ופסק ג"כ דכותבי' עליו אונו אפי' בשבת מנ"ל הא בריי' אתי כמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש והוי ל"ת דאוריי' אבל לפי דפסק דל"ש כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן ולפע"ד נראה דהוציא הרמב"ם דאפי' אי ל"ש כיבוש מ"מ מצוה לקנו' מנכרי וכותבי' עליו אונו בשבת מדהעמיד הש"ס על דקתני בבריי' חייב' במעשר כא"י דס"ל כ"י שמי' כיבוש ולא קאמר כן על תחלת הבריי' בג' דברים שותה סורי' לא"י הול"ל דסבר כ"י ש"כ דקאי על כל דברים דקתני בבריי' ומדציין:
על מסקא דחייב' במעשר ובשביעי' דווקא דס"ל כ"י שמי' כיבוש ש"מ דמשום דקונה שדה בסורי' וכו' דכותבי' עליו אונו אפי' בשבת אין מוכח דאתי כמ"ד כ"י ש"כ דאפי' לדס"ל ל"ש כיבוש מ"מ לענין זה כא"י הוא דכותבי' עליו אונו כנ"ל והי' ראי' נכונה:
ועוד הקשה מג"א שם הא בית מותר למכור בסורי' ואיך מותר לקנות ממנו בשבת בית ונדחק דאפשר מ"מ קצת מצוה איכא ובאמת זה צ"ע מנ"ל לרמב"ם להקל כ"כ דבריי' קתני קונה שדה בסורי' ולא קתני בית ושפיר אפי' למ"ד כ"י ל"ש כיבוש מ"מ מותר בשבת כמו שהוכחתי לעיל משום דמצוה דרבנן הוא עכ"פ אבל בית דאיכא מצוה קצת מנ"ל ובש"ע כ' דקוני' בית בא"י וכותבין עליו אונו בשבת והשמיטו דקוני' בסורי' דבבית בוודאי בסורי' אסור כיון דמותר למכור אפי' כקושי' מג"א על הרמב"ם אבל שדה אפשר מודה הש"ע דמותר בסורי' דאית בי' עכ"פ מצוה דרבנן אלא מדלא כ' דקוני' שדה בסורי' נראה דס"ל אפי' שדה אסור בסורי' כיון דליכא רק מצוה דרבנן דלא כרמב"ם. ונ"ל ראי' כפסק הש"ע מדנקיט הבריי' קונה שדה ולא נקיט רבותא קונה בית בסורי' דאיכא רבותא דליכא רק מצוה דרבנן אפי' למ"ד כ"י ש"כ כמבואר ספ"ק דע"ז עיי' רש"י במתני' ובהרע"ב ובתוי"ט שם וע"כ דבית אסור לקנות בשבת דווקא שדה דדאוריי' הוא ומוכח ממילא בסורי' לדידן דפסקי' כ"י ל"ש כיבוש אפי' שדה אסור דמשום דרבנן לא התירו והש"ע שינה מבריי' ונקיט בית ולא שדה לרבותא דאפי' בית מותר בא"י כ"ש שדה דאית בי' תרתי כמבואר בספ"ק דע"ז עי"ש היטיב ובריי' הוכרח לאשמעי' בשדה משום סורי' כמ"ש אבל הרמב"ם דכ' הקונה בית בא"י וה"ה בסורי' צ"ע:
ע"ב. למאי הלכתא אמר ר"ש שכותבין עליו אונו אפי' בשבת. מדלא קאמר שקוני' מנכרי בשבת משמע דלקנות בשבת אסור הגם דמקח וממכר דרבנן מ"מ אין מתירי' לישראל עצמו לעשות שבות ולא התירו רק כתיבה ע"י נכרי דשבות דאית בי' מעשה דישראל חמירא טובא ואפי' משום ישוב א"י לא התירו שבות כזה ואפי' לשיטת רי"ף ודעימיה דמפרשי' בעירובין ול"ש בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה היינו בין שבות דשבות לשבות א' ומשום ישוב א"י התירו אפי' שבות א' מ"מ מודו גם שיטות אלו דיש סברא לחלק בין ישראל עושה שבות דחמיר מנכרי עושה מלאכה דאוריי' ולכן כאן לא התירו רק לכתוב ע"י נכרי ולא מקח וממכר דישראל עצמו עובר כנ"ל ואפשר דמקח וממכר חמירא יותר מכל שבות דעלמא לפמ"ש רש"י בביצה ל"ז ע"א דמקרא נפקא ממצוא חפציך עיי"ש. ובש"ע סי' ש"ו כתב דקוני' בית בא"י בשבת וכותבין עליו אונו ועיי' מג"א שם בשם הרא"ש וריב"ש דלקנות אסור ולפע"ד מוכרח כן מן הסוגי' כמ"ש וכן פי' רש"י אם לקחה מן הנכרי ורוצה לילך לדרכו היינו שכבר קנהו בחול וכותב אונו בשבת מותר וצ"ע. ואפשר י"ל דס"ל לש"ע דה"ה דמותר לקנות והא דאמר דכותבי' עליו אונו משמע שכבר קנהו לרבותא נקיט דתחלת קנין בוודאי מותר דמצוה לקנות בית בא"י ולגרש הנכרי' כמ"ש רש"י אבל לכתוב אונו שהוא רק לחזק הדבר ויהי' לו ראי' בידו הא אסור כיון שכבר יצא השדה מרשות נכרי לרשות ישראל ע"י שכבר קנהו בחול קמ"ל אפי' זה מותר וכ"ש עיקר הקנין והממכר וא"ש פסק ש"ע אלא דש"ע נקיט קונה בשבת וכותב עליו אונו הכל בשבת ולאו בהכי מוקי ר"ש הבריי' אלא שכבר קנה בחול וכותב אונו בשבת וצ"ע:
מה"ב. והקונה שדה בסורי' וכו' למאי הלכתא אמר ר"ש שכותבין עליו אונו וכו' הרמב"ם כ' וקונה בית כותבין עליו וכן הקונה בסורי' והקשה המג"א סי' ש"ו כיון דפסק כיבוש יחיד ל"ש כיבוש מנ"ל דמשום דרבנן מתירי' לכתוב. ונלפע"ד הנה המג"א בשם רא"ש וריב"ש דאסור לקנו' רק אם קנה מותר לכתוב אפי' בשבת וכן משמע לי' מלשון רש"י שכ' אם לקחה מן הנכרי ורוצה לילך בשבת. ובאמת כן משמע מדקאמר למאי הלכתא לכתוב עליו ולא אמר דקוני' בשבת ש"מ דאסור לקנות. וטעמא נ"ל הגם דקנין ג"כ דרבנן מ"מ שאני שבות דאית בי' מעשה ע"י ישראל משבות דלית בי' מעשה רק עי"נ כבש"ס עירובין גבי האי ינוקא וכו' מעתה דרמב"ם ס"ל מסברא בא"י דאיכא מצוה דאוריי' שלא יהי' לנכרי ישיבה בא"י מותר אפי' שבות דאית בי' מעשה והא דקאמר למאי הלכתא משום דרוצה לומר להלכתא דקיי"ל כיבוש יחיד ל"ש כיבוש מ"מ מותר לכתוב עי"כ דמצות דרבנן קעביד בעצמו התירו לו שבות דלית בי' מעשה רק ע"י נכרי הגם דבריי' כמ"ד כ"י ש"כ מ"מ דרך ש"ס לומר טפי מאי דנפקא מיני' להלכתא ומדויק דקאמר למאי הלכתא ול"א נפקא מיני' או למאי ואמר למאי הלכתא היינו גם להלכתא איכא דמותר לכתוב אונו ומזה נפקא לי' לרמב"ם אפי' להלכתא שרי:
אלא המג"א הקשה עוד בית מותר למוכרו וכ' דצ"ל מ"מ קצת מצוה איכא וצ"ע מנ"ל לרמב"ם דשרי משום מצוה קצת ולזה לא מועיל מ"ש מדמשני דכותבין אונו ול"א דמוכרי' דהא בבריי' קתני הקונה שדה ובזה איכא גם להלכתא מצוה דרבנן אבל בית דאיכא קצת מצוה ומשו"ה מותר מנ"ל ונ"ל דנפקא לי' לרמב"ם מש"ס ב"ק פ"א ע"ב דאמר ר"פ הקונה בית בא"י מותר לכתוב אונו אפי' בשבת ושם קשה ג"כ למה אמר כותבין ול"א רבותא טפי אפי' לקנות מותר צ"ל דמה שאמר בא"י כולל גם סורי' ובסורי' אין מותר רק לכתוב ולא לקנות דקיי"ל כ"י ל"ש כיבוש ומ"מ מותר לכתוב אפי' בקונה בית ומשם נפקא לרמב"ם כל מ"ש בזה והא דלא כ' דבא"י מותר אפי' לקנות משום דאין דרכו לכתוב מה שאינו מפורש הגם דהדין ברור שכן הוא וא"ש נכון ועיי':
והנה המחבר כ' מותר לקנות בית בא"י וזה דלא כרא"ש וריב"ש וצ"ע הא אם גם קנין מותר למה ל"א למאי הלכתא לקנות. ועפמ"ש דמשו"ה אמר לכתוב עליו להלכתא דקיי"ל כ"י ל"ש כיבוש ודוקא לכתוב עי"כ מותר ולא לקנו' ויפה כ' המחבר דבא"י מותר לקנות וא"ש אלא דקשה למה לא כ' המחבר גם בסורי' מותר לכתוב וע"כ דלא ס"ל כרמב"ם משום קושי' המג"א דליכא רק מצוה דרבנן ובבית או דליכא מצוה כלל או רק קצת מצוה אלא לפמ"ש דע"כ המחבר ס"ל דמותר לקנות בא"י ועכצ"ל הא דקאמר לכתוב וכן בב"ק הוא משום סורי' ומוכח כרמב"ם א"כ הו"ל למחבר להודיענו כי בסורי' מותר לכתוב ואפי' בקונה בית כרמב"ם וצל"ע ובתשובה הארכתי יותר:
ואע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א"י ל"ג. הנה תוס' הביא כאן סוגי' דעירובין פ' הדר ס"ח עייננו בסוגי' הלזו ורבו הפרושים בסוגי' ונבארם בעזה"י כיד ד' הטובה עלינו (א) שיטת בה"ג שבתוס' וביתר ביאור ברי"ף שבת פראד"מ הא דקאמר בעירובין ול"ש לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה מחלק בין הזאה לינוקא דאשתפך חמימא דבהזאה דישראל עושה מעשה לא התירו אבל ע"י נכרי מותר אפי' שבות א'. והרי"ף דחה שיטה זו בשתי ידים דאיך יפרש הא דאמר אטו אמרו לי' זיל אחים הא מותר לומר לו זיל אחי' וצ"ל לשיטה זו דמחקו הא. ולא מצאתי ישוב לקושי' זו בשום מקום. ולפע"ד ליישב ולקיים גירסא שלפנינו בטוב טעם. כשנחקור באיסור אמירה לנכרי מה איסור זה ומה טעם יש בו. והן דבר זה נפתח בגדולים בתשובת חו"י סי' מ"ט ונ"ג דנתקשה שם דמשמע בכ"מ דאמירה מדבריה' בעלמא הא נפקא מקרא ממצוא חפציך ודבר דבר והעלה דממצוא חפציך כתיב כל מה שהוא דרך מו"מ ומקח וממכר כמו לשכור פועלים וכיוצא בו אבל לצוות לעשות לו מלאכה לשעה כמו לאדלקא שרגא או להחם חמין וכדומה זה רק איסור משלהם שהוסיפו חכמינו ז"ל עיי"ש. ובספר תוספ' שבת סי' רמ"ג בכלל גדול שלו על איסור שבות ואמירה כ' דא"צ להנ"ל די"ל דמשום ודבר דבר הי' מותר לצורך מצוה דחפצי שמים מותרים אבל חכמי' אסרו גם במקום מצוה או דמשום ודבר דבר הי' מותר מע"ש לצוות לעשות בשבת ומדבריהם אפי' בע"ש אסור כמ"ש הר"ן ב"מ צ' ראי' מר"פ מי שהחשיך דאפי' בע"ש אסור לצוות לנכרי. ועיי' ברש"י ר"פ מי שהחשיך שכ' בקושי' טעמא מאי וכו' הא נכרי שלוחו הוא נראה דס"ל דאסרו חכמים לצוות לנכרי משום דשלוחו הוא הגם שאין שליחות לנכרי מ"מ מחומר' חכמים הוא בשבת דלא יצווה לו לנכרי לעשות בשליחותו ועשוהו כמי שהי' לו לנכרי דין שליחות ועיי' בית מאיר סי' ה' שהאריך בקושי' תשוב' פ"י לרש"י בפ' איזה נשך דלהחמיר יש לנכרי שליחות א"כ פשיטא דאסור לצוות לנכרי משום שליחות וכן קשה מש"ס ב"מ צ' דמסופק אי גם בלאו אסרו אמירה לנכרי תיפוק לי' להחמיר יש שליחות לנכרי והעלה הבית מאיר שם דבאמת בשבת מה"ט אסור אפי' לצוות לו בע"ש משום שליחות לחומרא ובריבית ג"כ ס"ל דיש שליחות להחמיר משום חומרא דאיסור ריבית ובב"מ צ' מספקא לש"ס אי גם בלאו דעלמא החמירו דיש שליחות לנכרי ולכן פי' רש"י בפ' מי שהחשיך הלא הוא שלוחו דאל"ה הי' מותר בע"ש והנראה מטיבותא דבית מאיר דאמירה בשבת יש תרתי איסור אמירה דאסרו חכמים וגם משום שעושה שליחותו ובמצווה בע"ש ליכא רק משום שליחות עיי' בו. ובס' תוס' שבת כ' בפשיטות בלי אריכו' אלא דפשיטא לי' דמשום שהוא שלוחו אסרו לצוות וגם מה שעושה נכרי מדנפשי' לצורך ישראל אסור דמחזי כשלוחו וגם בע"ש מה"ט אסור עיי' בו דלדידי' ליכא איסור באמיר' עצמה אין האמיר' איסור אלא שע"י אמיר' נעשה שלוחו. והנה הבית מאיר כ' שם תחלה סברא ישרה גם אם יש שליחות לנכרי א"א בשבת י"ל דהוי כמצות שבגוף דלא שייך שליחות הנחת תפילין נטילת לולב וכדומה (וכ"כ תוס' רי"ד בקדושין) כן בשבת למען ינוח כתיב דהקפיד' דגופו של ישראל ינוח אבל מה שעשה ע"י נכרי הלא ישראל שבת ונח גופו אלא דכ' דמרש"י ר"פ מי שהחשיך נראה דשייך שליחות גם בזה ולדעתי משו"ה לא צריך לדחות סברא אמית' הנ"ל. אלא דרבנן אסרו והחמירו אבל מעיקר הדין לא שייך שליחות אפי' הי' לנכרי שליחות בכ"מ והנה הב"י סי' רמ"ד הביא מכילתא כל מלאכה לא יעשה בו לא ע"י נכרי והוא רק אסמכתא עיי' נ"ז סי' רמ"ג והנה בר"ה פ' י"ט אין עולין באילן עיי' בגמרא מ"ט די"ט עשה ול"ת עיי"ש וכ' הר"ן דרבנן חזקו והעמידו דבריהם כמו עשה ול"ת דבכל מלאכה דאוריי' בי"ט. ונ"ל במלאכה שע"י נכרי שהוא משום שליחות להחמיר י"ל דל"א רק שיש בו ל"ת דלא יעשה מלאכה דאם הי' שליחות לנכרי הי' שייך שליחות בל"ת אבל בעשה דשבות או למען ינוח דל"ש בי' שליחות דמ"מ גופו של ישראל נח ושבת לא גזרו אומר שיהי' כשעש' ע"י נכרי כיון דל"ש בי' שליחות כנ"ל נכון מאוד והבן:
ואחר שהוצענו כל זה אומר חלוקי' רבים בין שבות הנעשה ע"י ישראל למלאכה גמורה הנעשה ע"י נכרי דמלאכ' דרבנן שע"י ישראל יש בה עשה ול"ת דרבנן כמו בכל מלאכ' שבת וי"ט דמדרבנן לא שבת שהם אמרו דמלאכה הוא אבל העשה ע"י נכרי א"א לומר רק שעבר על ל"ת דל"ת מלאכה ועשה ע"י שלוחו מדרבנן אבל עשה ליכא דשבת ונח ולכן:
ביותר יש להתיר במקו' מצוה ע"י נכרי מע"י ישראל, דהא כן אמרו בר"ה די"ט עשה ול"ת ואינו דוחה, אבל במקום ל"ת לחוד הי' נדחה כנ"ל ועיי' והן הן הדברי' שאמר רבה ול"ש לך בין שבות דאית בי' מעשה ע"י ישראל ללית בה מעשה רק ע"י נכרי כנ"ל:
אלא דיש לעיי' נהי דליכא רק ל"ת בנכרי העושה מ"מ למה תדחי הא לא הוי בעידנא, וכ"כ הר"ן בר"ה שם דלקושטא קאמר ש"ס דהוי עשה ול"ת דבלא"ה אפי' לא הוי רק ל"ת אינו דוחה דליכא בעידנא דמיעקר לאו עי"ש. ולפמ"ש דאין שם חילוק בין שבות ע"י ישראל לע"י נכרי רק משו' דע"י ישראל איכא עשה ול"ת וע"י נכרי רק ל"ת קשה הא מ"מ לאו בעידנא באמת הוא הוא הטעם לרי"ף ורמב' ותוס' דס"ל דוקא שבות דשבו' שרי ע"י נכרי ולא שבו' א' הגם דמודו דבנכרי רק ל"ת איכא כנ"ל מ"מ משום דלאו בעידנא לא דחי ועיי' מג"א סי' תמ"ו, וי"ל הבה"ג ס"ל דכל שהוא דרבנן לא בעי בעידנא דקיל הגם שהעמידו דבריה' שיהי' כעשה ול"ת, אבל לענין בעידנא לפמ"ש תוס' פסחי' גבי עשה דהשלמה דעשה דחמיר' דחי לל"ת שלא בעידנא, כן וודאי דרבנן לגבי דאוריי' עכ"פ קיל יחשב ולא בעי בעידנא כמו עשה דחמירא נגד ל"ת דקיל ממנו, והר"ן בר"ה צ"ל דלית לי' כתוס' פסחי' הנ"ל בחד תי' וכן הרמב"ם והרי"ף דס"ל כר"ן הנ"ל כמ"ש ל"ל כתוס' פסחי', ותוס' בגיטין וב"ק דס"ל כרמב' ורי"ף צ"ל דאזיל באידך תי' בפסחי' הקצרתי ועיי':
אלא דלכאורה דברי הר"ן בר"ה מוכרחי' דצריך בעידנא גם בדרבנן דאל"כ תיקשי למ"ד די"ט רק ל"ת הוא מה יענה למתני' וע"כ משו' דלאו בעידנא, ובאמת קושי' זו קשה ג"כ על השבולי לקט שמייתי מג"א סי' תמ"ו דבמצוה דרבי' ל"צ בעידנא א"כ קשה מתניתן למ"ד י"ט ל"ת וכן הקשה בטורי אבן בר"ה והניח בצ"ע, ואנו מוכרחי' לומר כדברי הר"ן דש"ס לקושטא קאמר דקיי"ל י"ט עשה ול"ת, ולמ"ד ל"ת לחוד צ"ל משו' דלאו בעידנא וא"כ הדר תיקשי לבה"ג למה נתיר ע"י גוי לדחות הל"ת במקו' עשה דלאו בעידנא, ואפשר י"ל דלמ"ד י"ט רק ל"ת צ"ל דאפי' קל נגד חמור צריך בעידנא ואפי' דרבנן נגד דאוריי', משא"כ להלכתא די"ט עשה ול"ת אין זה מוכרח ממתני' דר"ה דקל נגד חמור צריך בעידנא, ויש להוכיח כן מדלא קאמר בר"ה טעמא דבעידנא דא"ש לכ"ע אפי' למ"ד י"ט ל"ת ומ"ש הר"ן לקושטא קאמר הש"ס הוא דוחק וטוב לומר טעמא דאת' לכ"ע וע"כ דסתמא דש"ס ס"ל מסברא דקל נגד חמור עכ"פ כמו דרבנן נגד דאוריי' לא בעי בעידנא, ולמ"ד י"ט ל"ת לחוד צ"ל דאפי' בכה"ג בעי בעידנא אבל לקושטא דמלתא אנן לא ס"ל הכי אלא משו' י"ט עשה ול"ת ומתרץ אליבא דאמת, ועד"ז י"ל גם שיטת השבולי לקט ע"פ דרכו לחלק בין מצוה דרבי' לדיחיד ועיי' וע"פ דרכינו לחלק בין חמור נגד קל והא"ש שיטת בה"ג ודעמי' עיי': וביותר י"ל אפי' נימא שם בר"ה כמ"ש הר"ן דצריך בעידנא א"ש אפי' לתי' תוס' בפסחי' דקל נגד חמור לא בעי בעידנא דחכמי' השוו איסורי' לדאוריי' שיהי' דינו כמו בכל מלאכת י"ט דאין ל"ת נדחה מפני עשה די"ט היכא דלאו בעידנא אבל במילה דהיא חמור' שנכרתו עליה י"ג בריתו' דמי למצות פסח שבפסח חידש תוס' דעשה חמורה היא ודוחה ל"ת ובשיקול זה הוא מצות מילה עיי' פסחי' ר"פ אלו דברי' דעשה צריכו' פסח ומילה דבזה יש חמור שנכרתו יג"ב ובפסח צד חמור שבכרת עיי"ש, ולכן במילה לא בעי בעידנא אפי' נגד ל"ת דאוריי' כ"ש נגד ל"ת דרבנן והא"ש סוגי' דעירובין:
ולפ"ז דוקא במצות מילה התירו ולא בשארי מצות דומה לשופר שאין מפקחי' ואין עולי' באילן כמו דאסור לישראל כן לנכרי משו' דלאו בעידנ'. אלא דבעל העיטור שבטוש"ע סי' רע"ה דאחז בשטת בה"ג וס"ל אפי' לשארי מצות התיר שבו' א' עי"נ, ע"כ צ"ל דס"ל חילוק אחר בין שבות ע"י ישראל לשבו' עי"נ דעי"נ קיל טובא בעצמותו מע"י ישראל, ואין לנו סברא לחלק בראשוני' בשב', רק זה מצאתי ברבינו יונתן בעירובי' כ לחלק דישראל יוכל לבוא לדאוריי' כמו בהזא' שמא יעבירנו דגזרו שע"י הזא' יבוא לדאוריי' והעמידו דבריה' אפי' באקו' מצוה משא"כ עי"נ לעולם לא יבוא לעבור על דאוריי' על ידו עי"ש והוא חילוק נכון, ולדברי' צ"ל הא דבשופ' של ר"ה א"ע על תחומין אי תחומין דרבנן הא ליכא למגזר שילך עוד ויעבור על דאוריי' ודמי כעי"נ, וצ"ל בשארי מצות לא התירו דוקא במילה, אלא הא בה"ע ס"ל כשיטת בה"ג וס"ל בשארי מצות נמי א"כ תחומין בשופ' צ"ל דס"ל דמתני' כמ"ד תחומין דאוריי', או עכ"פ י"ב מיל דאוריי' ויש גזר' שמא ילך חוץ לתחום דמשו"ה אסרו אלפי' אמה משו' י"ב מיל ועיי' הקצרתי:
ומעתה נבוא לתחלת דברינו בזה לישב לבה"ג הא דאמר אטו אמרו לי' זיל אחי' לפמ"ש א"ש בשנקדים לפמ"ש לבה"ג לחלק בין שבות דע"י נכרי לע"י ישראל דבנכרי ליכא רק ל"ת לחוד ואתי עשה ודחי ל"ת והנה כבר נסתפקתי אם אתי עשה ודחי תרי לאוי', ושוב הראוני שכבר עמד על המחקר בזה פרמ"ג בספרו שושנת עמקי' ומסתבר דלא דחי, וממקו' שהוא בא מכלאי' בציצ' דעשה דוחה ל"ת ליכא רק ל"ת חדא. ולפ"ז לצוות לנכרי שיעשה שני מלאכו' דאוריי' אסור במקו' מצוה דאיכא תרי ל"ת דרבנן. והא"ש לפמ"ש הבה"ג דגוי אייתי מר"ה וכ"כ ראשוני' בשמו, ושפיר אמר רבה ל"ש בין שבו' דאית בי' מעשה כו' ואטו אמרו לי זיל אחי' היינו אי הוי מצווי' להחם המים בביתו וגם להביא' דרך רה"ר זה בוודאי אסור דאיכא תרי ל"ת ודמי לעשה ול"ת דישראל אבל הרי לא צונו לו רק להביא דרך רה"ר וליכא רק ל"ת כנ"ל, ולמה שאכתוב לקמן אי"ה בישוב שיטת הרי"ף א"ש ביותר דברינו אלו למה נקיט דוקא אמרו לי' זיל אחים ועיי':
ונבוא לישב קושי' חמורה שהקשה תוס' וראשונ' דהא דאמר נחים לי' אגב אמו אי עי"נ הא שרי להחם בפ"ע, ואי ע"י ישראל למה נתיר לו כיון דמוכח פ"ק דחולין דמרבה בשבילו יש בו איסור ולבה"ג הא שבות דאית בי' מעשה אסור אפי' במקו' מצות מילה זו קושי' תוס' ומ"ש מהרש"א לא זכיתי להבין, ורשב"א בשב' תי' כיון דשבו' זה התירו משו' שמחת י"ט התירו במקו' מצוה אפי' ע"י ישראל, וזה כוונת תוס' במנחות ס"ז ע"א ד"ה שתי' עיי"ש, שזה כוונתם. ואשר אני אחזה ליישב הנה ידוע פלוגתת ראשוני' קדומה בחמימי דצריכי' אחר המילה ואשתפכי לפני המילה אי נדחה המילה ורמב"ן ס"ל דאין דוחי' דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ומה שיהי' אח"כ צריך לחלל שבת ע"י ישראל או נכרי לא איכפ' לן והרז"ה והרשב"א חולקי' עיי' פראד"מ, והרשב"א כ' לבסוף אפשר משו' שבות עי"נ או מלאכה דרבנן לא דחינן המילה כיון שע"כ לחלל שבת בדרבנן ברטי' וכדומה, אבל לעשו' מלאכה דאוריי' לא עיי"ש. וי"ל לפ"ז האי מעשה דאשתפך חמימי ואמרו לה ניחם אגב אמו הי' דאשתפכו חמימא דלאחר המילה קודם המילה, ולכן התיר למול כדי להחם אחה"מ אגב אמו דבכה"ג מותר שבות ע"י ישראל כרשב"א הנ"ל וא"ש. ועוד אני אומר אפי' לס"ד דרשב"א דאפי' מלאכה דרבנן אסור כמו חמימי דלפני המילה, מ"מ להרבו' בשבילו מותר דהא איסור להרבו' בקדירה א' אסרו שמא יבוא לבשל בקדירה בפני עצמו ועיי' רשב"א פ"ק דחולין סוגי' דשוחט בשבת, וי"ל לפ"ז להתיר למול כדי להרבו' אחה"מ מותר דהא אחה"מ אפי' לחמם בפ"ע מותר במקו' סכנה אלא אנן אסור לנו למול שנצטרך אח"כ לחלל שבת הוי כאלו התנה לחלל שבת, אבל להתיר להרבו' אח"כ מותר מה תאמר שמא יבוא לבשל בפ"ע ויעשה איסור הא כשיעשה כן לא יעשה איסור במקו' סכנה, וממילא לא יהי' איסור כלל בריבוי אגב אמו וכשנמול אותו ע"מ להרבות בשבילו אין אנו עושי' מעשה עתה לעשות אח"כ איסור דרבנן דאז יהי' מותר הריבוי אפי' דרבנן כנ"ל והבן כי נכון הוא:
ב) שיטת תוס' רי"ף ורמב' הא דקאמר ול"ש לך בין שבו' דאיתבי' מעש' וכו' כוונתו בין שעשה נכרי מלאכה דאוריי' או דרבנן דוקא שבות דשבו' התירו ולא שבות א'. והרשב"א בשבת הקשה על שיטה זו דלא הו"ל לומר אטו אמרו לי' זיל אחים דהא לא איירי במלאכה זו אלא הו"ל לומר אטו אמרי' לי' זיל אייתי דרך רה"ר והוא דקדוק עצום וקשי' טובא: ועלה במחשבה לפני ליישב קושי' זו הנה ברמ"א סי' ש"ז דכל שאסור לומר לנכרי אסור לרמז לו ועיי' למג"א שם דאפי' נכרי עושה מדנפשי' עבור ישראל אסור להנו' ממנו כ"ש לרמז לו והנה בסי' תקפ"ו ובסי' תרנ"ה מבואר דנכרי העושה מעצמו בשביל ישראל מביא שופר או לולב מותר לצאת בו ול"ח שיצוה לו דלא יעשה מצוה באיסור או מצוה לאו להינות ניתנו עיי"ש, וי"ל דגם לרמז לו כדי שיעשה מותר דרמז נמי אינו אסור רק דלא עדיף מעושה מעצמו וכיון דבמצוה כה"ג מותר גם לרמז לו מותר ואפי' נימא דלרמז גרע מעשה מעצמו כיון שמ"מ ע"י רמיזות מבין ועשה מ"מ במצוה לא מצינו שהעמידו דבריהם רק לומר בפה מלא, אבל כשמבין ע"י רמיז' ישראל שחפץ צריך ורוצה בזה לא אסרו וכ"ש כשלא רמז לו ישראל במכווין רק ע"י שצוה לו על דבר המותר לצוות לו עשה מעצמו עוד דבר שאסור לצווי לו למצוה דמותר דכל שהוא למצוה ל"ח שיצוה לו ג"כ כנ"ל ברור. ומעכשיו אומר אני דהאי מעשה כך הי' שצוו לו לנכרי שיביא חמימי מגו ביתו ולא אשכח חמימי ומעצמו החם חמין והביא' והתיר רבה כ"ז כיון על מה שנצטווה הי' שבו' דשבו' לטלטל דרך כרמלי' ומה שעשה מעצמו והבין כי ישראל צריך לכך הא זה לא נצטווה בפה מלא ואם אולי להכי אתכווין שיבין הגוי ואם אין לו שיחם אין בזה איסור והיינו דאמר לי' ולא שני לך בין שבות לשבות שאין בו מעשה היינו שבו' דשבות, ואטו אמר' לי' זיל אחי' היינו מה שעשה מעצמו מלאכה דאוריי' אנו לא צווינו לו ומעצמו עשה כנלפע"ד נכון:
ג) שיטה היותר מחוורת בפירוש שאני בין שבות דאית בה מעשה היא שיטת רבינו יונה שברשב"א שבת פראד"מ ושבריטב"א עירובין ס"ח דיש חילוק עי"נ בין עושה מעשה הניכר לעשה רק טלטול בעלמא והיינו שבות דאי' בי' מעשה שמחמם חמי' וכיוצא בין שבו' דלית בי' מעשה כגון טלטול אפי' ברה"ר שרי עיי' בהם ושיטה זו עולה יפה בלשון ל"ש בין שבו' דאית בה מעשה ולא נשאר דקדוק קל אפי' אלא דצ"ל לפ"ז בהאי דאמר נחי' אגב אמו איך התיר הא חימום מים מעשה מקרי וצ"ע שלא הרגיש רשב"א וריטב"א בזה ולא אמרו בה דבר. וצ"ל להך שיטה או דס"ל דשבות דשבות מותר אפי' באית בה מעשה אלא מעשה דהתיר רבה הי' להעביר דרך רה"ר ולכן אמר משום דשבו' דלית בה מעשה מותר אבל בשבות דשבו' אפי' אית בה מעשה מותר, וס"ל מרבה בשבילו דרבנן, או י"ל דווקא להחם בפני עצמו להעמיד הקדירה אצל אש מקרי מעשה הניכר אבל להרבו' באותו קדיר' עוד מים במקו' שצריך להעמיד הקדיר' בלא"ה אצל האש משום האם לא מקרי מעשה:
הניכר דאין ניכר שיש בו ריבוי מים יותר מהצריך לאם שמחמם בשבילה כן י"ל וי"ל דכל דניכר אפי' שבו' דשבו' אסור לשיטה זו:
ויש להוכיח לשיטה זו דווקא במילה התירו ולא בשאר מצות אפי' אינו ניכר דהא במתני' דר"ה קתני אין עולי' באילן ואין מפקחי' הגל כו' והא מפקח הגל בוודאי ניכר הוא ולא דמיא לטלטול ואין עולי' באילן דומה לטלטול ועוד קתני התם אין עוברין על התחום ומדכייל להו מתני' תחומין ואין מפקחי' ש"מ דדינם שוה ואי בכל מצות התירו מה שהתירו גבי מילה והיינו שבות דלי' בה מעשה שאינו ניכר הא לא שווי' בדינייהו דאין מפקחי' אפי' ע"י נכרי ואין עוברי' על התחום ע"י נכרי שרי דלית בי' מעשה וע"כ דבשארי מצות אפי' לית בי' מעשה ואפי' תחומין אסור עי"נ. אלא לפמ"ש דבשבו' דשבו' להך שיטה אפשר ע"י מעשה הניכר מותר א"כ א"ש מתני' דר"ה דבין עולין באילן. בין מפקחי' ותחומין הכל שרי במקו' מצוה דפקוח גל דרבנן ומותר במקו' מצוה ובכלהון לא אסור רק ע"י ישראל ועיי':
ודע דמשטיחת לשון רשב"א וריטב"א בעירובין משמע דאין איסור טלטול עי"נ עיי' ודייק בלשוני אלא דזה א"א דמבואר דאסור טלטול עי"נ עיי' ר"פ מי שהחשיך ובביצה בנכרי שהביא מחוץ לתחום וע"כ דכוונתם דבמקו' מצוה לבד לא גזרו טלטול עי"נ אבל ע"י ישראל אסור דהא אסר' לטלטל איזמל דרך בגי' וחצרו' כמבואר בפראד"א וממתני' דר"ה אין ראי' די"ל דאין עוברי' עהת"ח ס"ל תחומי' דאוריי' אבל מהך דאיזמל ראי' וצריך גם להך שיטה לחלק בין שבות ע"י ישראל לעי"נ אלא שמפרשי' במה דאמר רבה ל"ש לך בין שבו' דאית בה מעשה היינו עי"נ עצמו איכא חילוק בין טלטול בעלמא לעושה מעשה הניכר, אלא דצ"ל על רבה כיון דאביי' מקשה לו מהזא' דע"י ישראל למה לא השיב לו דשאני בין ע"י ישראל לעושה ע"י נכרי דהא באמת ע"כ יש חילוק בטלטול עצמו בין ע"י נכרי לע"י ישראל ואי לאודעי דינא בא הו"ל לומר ולאגמורי דינא בפ"ע אבל לקושי' אביי דרמי מהזאה הו"ל לומר החילוק שביניה' ולרי"ף ל"ק דמלחק בין שבו' דשבו' הוא בעצמו החילוק בין עי"כ לישראל דבישראל לעולם שבות א' הוא אבל לשיטה הנ"ל צע"ג:
ד) שיטת הר"ן בשב' פראד"ם מביא שיטת הבה"ג ושיטת הרי"ף ודעימי' ולא הכריע ושיטה דרבינו יונה לא מביא ונרא' דמסתבר לי' יותר כשיטת רי"ף ורמב' כמ"ש הרי"ף דלבה"ג צריך למחוק הא דאטו אמרו לי' זיל אחים וצל"ע דר"ן בביצה גבי ממלא אשה קדירה בשר כו' העלה הר"ן דמרבה על מה שצריך דאוריי' הוא וקשא טובא בעירובין דאמר נחיימו אגב אמו מה לי אגב אמו או נחיימו בפני עצמו וצ"ל מ"מ עדיף להרבות מלבשל בפ"ע כמו דפשיט במנחו' דג' בעוקץ א' עדיף מב' בשני עוקצים וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג ז"ל שהרגיש בזה וכ' דצ"ל דמרבה הוי דאוריי' אבל כמו איסור ח"ש דקיל ואין בו מלקו' וסקילה בשב' אלא דעדיין קשי' לי אי נקיט הר"ן שיטת בה"ג עכצ"ל ומוקי לי' בישראל ועכצ"ל כמ"ש רשב"א דמרבה בשבילו איסור קל הוא דהתירו ביו"ט לכן הקילו בו במקו' מצוה והא לר"ן דאוריי' הוא ולמה נתיר לו ובנכרי א"א לבה"ג דמותר אפי' בפ"ע ואי ס"ל כרי"ף ורמב' וכן משמע דהכי ס"ל ודווקא שבות דשבו' התירו ולמה התיר לחמם אגב הא דאוריי' הוא ואם נימא דאיסור קל דאוריי' הוא אבל לא קל כ"כ כשבות דשבות ודוחק לאו דווקא שבות דשבות התירו אלא מלאכה שיש בה סקילה אסרו משא"כ להרבו' בשבילו וא"כ תחומין דג"כ לא חמירא ככל מלאכ' שבת ואין בה מיתה ג"כ מותר ע"י נכרי לשיטה זו ולשיטת רבינו יונה דמחלק בין מעשה הניכר לאינו כיכר א"ש שיטת הר"ן לפמ"ש לעיל די"ל דמרבה מקרי אינו ניכר אלא בר"ן לא ניכר כלל שיטה זה לכן צלע"ג: ה) בש"ע או"ח סי' של"א פסק כרי"ף ורמב' דאין מתירי' לצורך מילה רק שבית ע"י נכרי ולא מלאכה גמורה ובמג"א ס"ק ה' ציין על סי' רע"ו דיש מתירי' אפי' במלאכה דאורית' וכ' דבמילה יש לסמוך עלייהו ודייק במילה לאפוקי בעה"ע דמתיר בכל מצוה אבל מג"א לא הכריע להתי' ולסמוך על בה"ג רק במילה דבשאר מצות איכא בלא"ה רבתאי דלא מתירין אפי' שבות דשבות ומי כמוהו כבעל מג"א דיעה מורה להכריע ולהתי' ולפע"ד נראה דלענין להוציא לרה"ר יש להקל בטח דלהוציא הא איכא רשב"א וריטב"א בשב' דנרא' להו עיקר כרבינו יונה לחלק בין טלטל למעשה הניכר וטלטל אפי' ברה"ר שרי ואיכא כל הנהו רבתאי להתיר בהוצא' הבה"ג דס"ל דכל מלאכה מותר עי"כ וכן ס"ל לרבינו יהונתן בעירובין ורבינו יונה ורשב"א וריטב"א אבל לעשו' מלאכה גמור' להחם חמין או מלאכה אחר' לתקן איזמל אין לנו רק הבה"ג ורבינו יהונתן ואפשר גם המג"א לא כ' להקל רק בהוצא' דבי' איירי שם כנ"ל לדינ':
י) דעת רוב ראשונים דווקא במילה התירו מה שהתירו ואין ללמוד מיני' לשאר מצות וכן נאמר חוץ בקונה בית בא"י דמצות ישיב' א"י רבה הוא. וכן ס"ל לתוס' ורמב"ן ורשב"א שבת וריטב"א בעירובין ורמב"ם כ' אפי' בשאר מצות הדין כן ובש"ע סי' ש"ז כ' שני דיעות ודעת האוסרין מביא בשם י"א. ודעת המתירי' כ' סתם נראה דס"ל דעיקר כמתירי' וכן פסק בש"ע סי' תקפ"ו. ועיי' מג"א סי' תקפ"ו בשם לבוש דהקשה ממ"ש אח"כ נכרי שהביא חוץ לתחום מותר לצאת בו והרי קודם לזה פסק דמותר לעלות באילן ולשוט ע"פ מים עי"נ וכן דמותר להביאו מחוץ לתחום ואיצ"ל כשמביאו מעצמו ותי' דאיירי במביאו חוץ לי"ב דאוריי' הוא ולפע"ד י"ל דתחומין גרע דבעולה באילן אין לגזור שמא יצוה לו לתלוש שהוא עיקר הגזירה שאסרו חכמים שאין עולין באילן חדא דלא שייך למצות שופר תלישה באילן. וגם הא שני עניני' הם לעלות באילן ומעשה תלישה ולא מחלף זה בזה ובישראל גזרו כשיעלה באילן ישכח ויתלש וכן באין שטין ע"פ מים שיעשה לו חבי' של שייטין כן דרך השטין ע"פ המים וישכח ויעשה אבל לצוות גוי שיעלה באילן או ישוט ע"פ מים בודאי לא שייך למגזר שאם נתיר לו זה יצוה ג"כ שיתלוש או יעשה חבית ש"ש. ומ"מ אסור לצוות לנכרי לשוט או לעלות באילן כיון דלישראל אסור וכל דלישראל אסור אסור לצוות אבל במקום מצוה דמותר שבות דשבות אין לומר לאסור שמא יצוה לו לתלוש ולעשות חבית ש"ש כ"ז פשוט. ולפ"ז בתחומין דחוץ לי"ב מיל דאוריי' בהא י"ל אם נתיר יותר מאלפים תחומין דרבנן יבוא לצוות גם חוץ לי"ב שהוא עושה מעשה הליכה ולא ידע לחלק בין ריחוק מקום י"ב מיל לקירוב מקום אלפים אמה. וברמב"ם לא הזכיר רק לשוט ע"פ מים ולעלות באילן ושביק תחומין דנזכר במשנה ר"ה דע"י ישראל אסור והו"ל לומר עי"נ מותר וצ"ע לכאורה ולפמ"ש א"ש והא"ש דמחבר ג"כ לא כ' בסי' תקפ"ו רק לעלות באילן ושט ע"פ מים דבישראל אסור ועי"נ מותר והא"ש דשביק תחומי' בישראל דאסור כבמתני' משום דרצה לומר עי"נ מותר ובתחום עי"נ אסור. והא דכ' סי' ש"ז להביא מים דרך חצר שלא עירבו פשוט שאין לגזור דרך חצר שלא עירבו אטו שיצוה דרך רה"ר דמינכר משא"כ תחום גזיר' קרובה לבוא כמובן והא"ש דכ' בסי' תקפ"ו אח"כ דאם הביא נכרי מעצמו מחוץ לתחום מותר אבל לצוות אסור אפי תוך י"ב מיל כנלפע"ד ועיי':
ויש לי קצת ראי' לשיטות דס"ל דוקא במילה התירו ולא בשאר מצות ממתני' דר"ה דקתני אין עולין באילן וכו' ולבסוף קתני בין שהוא מדרבנן בין שהוא ל"ת היינו תיקון כלי כדרכו דהוא דאוריי'. ומדכייל ואמר בין משמע דשניהם שווים ולרמב"ם הא כל שהוא דרבנן מותר עי"נ ומה שהוא דאורייתא אסור עי"כ ואין דיניהם שוים ומוכח א' מותרת או כשיטות בה"ג דגם מלאכה דאוריי' מותר עי"נ או דאפי' שבות דשבות אסור בשארי מצות עי"נ והי' ראי' ברורה לכאורה וצל"ע:
ועיי' מג"א סי' ש"ז דהקשה לשיטת האוסרי' מעירובין צ"א דהתירו בשע' הסכנה לטלטל ס"ת לקרות בו וכ' דאין מדמי' בשבות ובאלי' רבה כ' דלכאורה י"ל משום דמצוה דרבנן הוא אלא דהקשה מהגהת מיימו' ורשב"א גיטין דאפי' ס"ת לקרות ברבי' אסור ועיי' במחצית השקל כ' דברי' נכוני' ולפע"ד י"ל עוד כשנבין שם דהשיב שעת הסכנה שאני והול"ל לצורך מצוה שאני ולמחצית השקל א"ש דוקא שעת הסכנה דלימי' הרבה. ואני אומר כיון דעיקר דאסרו לטלטל דרך גגי' וחצרות הכל משום גזיר' רה"ר כמבואר ולעשות המצוה ולטלטל דרך גגי' וחצרו' ג"כ גזרו שמא יעבור דרך רה"ר וי"ל בשעת הסכנה שלא הי' אפשר לטלטל דרך רה"ר רק בצינעה דרך גגים בטלה הגזיר' דיבאו לאתוי דרך רה"ר והיינו דהשיב לו שעת הסכנה שאני ויש קצת ראי' דאי לאו מקום סכנה הי' אסור לצורך מצוה וכאוסרי' ועוד כ"ל דבשעת הסכנה התירו דמצות מגינות עלן כ"ש ת"ת דרבי' בעידנא דעסיק בי' ברבים וכמו שאמרו במגלה הואיל ומסתכנין בה לחד פרושא שם היינו שמסתכנין במצות אבל מצות כהוגן מגיני עלן ולכן התירו בשע' הסכנה שיש בו צורך גדול שיגן בעדם כנלפע"ד והא"ש דמשמע שם דע"י ישראל טלטלו הס"ת והא ע"י ישראל אפי' במילה אסור אפי' שבות ולמ"ש דסכנה שאני דלא שייך שיבוא לטלטל בר"ה א"ש וכן למ"ש משו' סכנה להגין א"ש ועיי' תשוב' פני' מאירות דמתיר לתקן העירוב עי"נ משו' מכשול רבים ועיי' רמב"ן שבת שכ' דמותר לקנו' בא"י משום שהיא מצוה דכל ישראל: והנה במג"א סי' תרנ"ה העיר אי מותר לישראל לצוות לנכרי להביא בשביל ישראל חבירו דאין אומרי' לאדם חטא היכא דפשע ולבסוף כ' אפשר כיון שהתירו שבות במקום מצוה גם לישראל אחר מותר ויש לי ראי' לדבריו שלבסוף מש"ס עירובין ס"ח דהקשה אביי לרבה מ"ש הזאה שבות י"ל בהזאה דאחר מזה עליו לא אמרי' חטא והעמידו דבריהם משא"כ להביא מים ציוה לאב שיצוה לנכרי ובאמת לשון ואמרו לנכרי משמע שהוא צוה שיאמר מי שיהי' י"ל מילה שאני דאם אין האב מוהלו מצוה על כל ישראל ולכ"א יש חיוב להשתדל למולו ואולי לא הי' אב משא"כ בהזאה הגם דבהזאה אינו פושע ואומרי' חטא דבר זה דהיכא דלא פשע אומרי' חטא לאו כ"ע מודי' ועוד מ"מ מנ"ל לאביי להקשו' ולהוכיח דהעמידו דברי' במקום מצוה דלמא לא העמידו רק שאחר לא יעשה בשבילו כיון דבדאוריין כה"ג לא דחי אבל במחויב במצוה עצמה התירו ויותר הי' לו להקשות מאיזמל דאסור אפי' לאב לטלטל ועיי' הגה"מ בשבת דהקשה לא הקשה יותר מאיזמל דמילה דאיירי בי' ולהנ"ל קשה יותר וצ"ע. ומזה יש להוכיח דס"ל מסברא פשוטה כיון שהתירו במקום מצוה גם לאחר התירו ולא גזרו כלל במקום מצוה. ומ"מ עדיין צ"ע מנ"ל לאביי להקשות וצע"ג:
והנה הגה' רמ"א בסי' רע"ו מביא די"א דמותר להדליק נר לצורך ס"ש וכו' ועפ"ז נהגי' לצוות לנכרי להדליק נירות לצורך סעוד' בפרט בסעוד' חתונה או מילה ואין מוחה בידם וכ' מג"א מוטב שיהי' שוגגין: וכו' ולפע"ד אפשר בה"ע לא התיר רק להדליק נר לסעוד' שבת כיון דקביע' וקיימא בכל שבת לא אסרו מתחילה להדליק לצורך סעוד' שבת או כיון שהסעוד' לכבוד שבת עצמו אבל להתיר לסעוד' חתונה או מילה דבאים במקרה בשבת ולא שייכי' לכבוד וקידוש היום מנ"ל להתיר וכה"ג מצינו לענין מלאכה דאוריי' לצורך י"ט ושבת עצמו התירו וכעין דאמרו שבות קרובה התירו וכן לענין קרבנות והרבה כיוצא בו כנ"ל:
ובזה יהי' נעילת דברינו בענין זה ע"ד שנוהגי' להדליק נרות בנעילה ביה"כ ולפמ"ש לעיל לחלק בין הבא מחמת יום עצמו ובין מצוה דמקרי' ביום ש"ק נ"ל גם בתפלת נעילה שחיובא דיומא הוא ויומא קגרי' אבל יה"כ שחל בשבת יש להחמיר יותר דשבת בפני עצמו הוא ותפלת נעילה אינה מצוה דיומא בשבת. ונ"ל לצוות בע"ש או בעיה"כ עדיף טובא לפמ"ש כבר לעיל דבס' ב"מ כ' דיש תרי איסורי' במצווה לנכרי איסור האמירה ושליחות לנכרי ובמצווה בע"ש ליכא רק משום שליחות וי"ל כל הפוסקים חולקים רק לצוות בשבת עצמו אבל לצוות בע"ש קיל דלגבי' רק משום כעין שליחות או גזירה דיצוה בשבת ובמצוה לא חיישי' שיעשה בעבירה כמו בסי' תרנ"ה בנכרי שהביא כנלפע"ד ועיי' גליון מג"א מאמ"ו זצ"ל:
והנה מ"ש רמ"א דע"ז סומכי' להדליק נירו' לסעוד' חתונה ומילה אני בעניי לא ידעתי להם שום סמך להתיר מלאכ' דאוריי' משום מצוה דרבנן סעוד' חתונה ומילה ובה"ע לא מתיר רק בסעוד' שבת דאוריי' ועיי' סי' תרנ"ה במג"א בשם מהרש"ל דלצורך יט"ש אסור לצוות לנכרי אפי' דרבנן ובט"ז דנוהגי' להתיר במצוה של רבי' ובמחצי' השקל הרגיש שם לפמ"ש סי' תמ"ו מצוה דרבי' לא מקרי רק ביחיד מוציא רבי' וכ"ז להתיר שבו' דשבו' אבל מלאכה גמורה מנ"ל להקל כ"כ וגם סעוד' חתונה ומילה לא מקרי מצוה דרבי' כמובן ומג"א כ' בסי' תרנ"ה דבסי' ש"ז מבואר אפי' משום מצוה דרבנן מותר ולא מצאתי רמז רק מ"ש המג"א מעירובין צ"א אלא הא כ' אין מדמי' בשבותי' וכ' מחצי' השקל דבשע' הסכנה שתתבטל המצוה לימי' הרבה שאני א"כ אין ראי' משם וגם שם איכא מ"דר יחיד מוציא רבי' ולפמ"ש אני לעיל בישוב הקושיא ג"כ אין ראי' משם ותפלת נעילה ג"כ דרבנן ואנו השתא אין שליח ציבור מוציא וכ"א מתפלל לעצמו ולא מקרי מצוה דרבי' ואפי' מקרי דרבי' מ"מ מבעל העיטור אין סמך לכל זה להתיר משום מצוה דרבנן ונ"ל עפמ"ש לעיל ח' ע"א בישוב הרמב"ם דס"ל דכ"י ל"ש כיבוש מ"מ מותר לכתוב ע"י נכרי וכתבתי לו סמך וראי' מדמפרש הא דדומה לתרומ' משו' כ"י ש"כ ולא אמר כן על דאמר בג' דרכי' שווה לא"י מוכח דאפי' אי כ"י ל"ש כיבוש מ"מ מותר לכתוב בשב' עי"נ ולשיטת ה"ג ובע"ה דס"ל דבכ"מ מותר מלאכה ע"י עכו"ם ול"ל לחלק בין מילה לשאר מצות וברשב"א שבת כ' שמביא ראי' מהא דכותבי' עליו אונו ול"ל לחלק בין ישוב א"י דרבה היא א"כ מוכח דאפי' משו' דרבנן מותר אפי' מלאכה גמורה עי"נ וא"כ לשיטת בה"ע הסומכי' עליו מוכח ממילא להתיר אפי' משו' מצוה דרבנן כנ"ל אלא לעיקר הדין דפסקי' דווקא שבות דשבו' מותר ועכצ"ל הא דהתירו לכתוב משו' בסורי' שאני ישיב' א"י דרבה היא וכ' רמב"ן בשב' דהיא מצוה של כל ישראל א"כ מנ"ל להתיר משו' מצוה דרבנן וגם אם נימא לולב ושופר ג"כ מצוה דרבי' היא וכ"י חייבי' בה דומה קצת למצות ישיב' א"י לפמ"ש הרמב"ם מ"מ הא המחבר סי' ש"י לא כ' היתר רק לקנו' בית בא"י ולא כ' בסורי' מותר לקנו' שדה דלדידן דכ"י ל"ש כיבוש מ"מ בשדה איכא מצוה דרבנן כתבתי לעיל דע"כ חולק על הרמב' וס"ל דמשו' דרבנן לא התירו אפי' משו' מצוה דרבים וא"כ כ"ש בשארי מצות דרבנן ועוד הא המחבר ס"ל דקוני' בשב' וכותבי' אונו ס"ל אפי' שבו' דמקח וממכר שעושה ישראל בעצמו מותר משו' ישיב' א"י ובשופר אסרו לישראל לעלות באילן ועכצ"ל דמצוה זו דא"י חמורה משופ' שהוא של רבי' וא"כ אין ללמוד משם כלום ולכן להתיר אפי' שבות דשבות במקו' מצוה דרבנן צ"ע ואפי' לדס"ל וסומכי' על בה"ע להתיר אפי' שבות א' וכתבתי לשיטתו יש ראי' אפי' בדרבנן מדמותר לכתוב אונו בסורי' אפי' אי כ"י ש"כ היינו לשיטת הרמב' אבל לשיטת ש"ע דל"ס כרמב' כמ"ש אין ראי' וכל זה צ"ע רבא לדינא: ועיי' בתשוב' פני' מאירו' ח"א סוף סי' ל"א שהעלה דמותר לתקן עירוב שנתקלקל בשב' ע"י נכרי ולסמוך על בה"ע דמתיר אפי' להדליק הנר לסעוד' שבת משו' להציל ע"ה ונשי' ממכשול מכ"ש במקו' שמטלטלי' מרה"י לר"ה ומובא בס' תוס' שבת סי' רמ"ג. בכללי אמירה לנכרי והסכי' עמו וכ' שכן נוהגי' בעירו עיי"ש והנה מה שמתיר משו' מכשול רבי' יש ללמוד קו"ח אם ר"א שחרר עבדו משו' מצוה דרבי' להתפלל בעשרה מכ"ש להציל רבי' מאיסור הרובץ עליה' משם נלמוד אפי' משום מצות תפלה דרבנן כ"ש משו' מכשול אפי' באיסור דרבנן ד"א ברה"ר לדידן דל"ל רה"ר דאוריי' מותר אלא די"ל דווקא במקו' שנכשלין בשוגג דשוכחי' להעביר ד"א או להוציא כיון שרגילי' בש"ק כשהי' עירוב אבל כשעושי' במזיד ליכא ראי' משם ועיי' תוס' בשבת ד' ע"א דמחלק בחטא בין פושע לשוגג או אנוס אלא דמקשה שם מהא דעבדו בה אנשי אסורא ותי' בחד תי' וכן בגיטין מ"א דרבי' שאני נרא, דברבי' נכשלי' אפי' במזיד אומרי' חטא ועיי' בכ"ז היטיב: ת"ר עבד שהביא גיטו כו' עצמו קנה נכסי' לא קנה, איבעי להו כל נכסי כו' הנה מבריי' ומאיבעי' להו נרא' דבעצמך ונכסי פשיטא לכ"ע דפלגי' דבורי' לעצמו נאמן ולנכסי' אינו נאמן ואיבעי להו בכותב כל נכסיו אי פלגי' או לא. ובש"ס ירושלמי, לא מביא ברייתא זו ומבעי' לי' בעצמך ונכסי אי פלגי'. וז"ל ירושלמי הי' כתוב בו מתנה היינו בגט אשה ואמר בפ"נ כו' מאחר שערעורו בטל אצל הגט בטל ג"כ אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט קיי' אצל המתנה, והדר מבעי' לי' דקתני שווי' למוליך ומביא הי' כתוב בו בשחרור מתנה מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיי' אצל המתנה או מאחר שערעורו קיי' אצל המתנה קיי' אצל הגט, והדר מבעי' לי' בכותב כל נכסיו לעבדו מי אמרי' כיון דערעורו בטל אצל הגט בטל ג"כ אצל המתנה או כיון שערעורו קיי' אצל המתנה קיי' אצל הגט עיי' בפני'. והנה נרא' כי לש"ס ירושלמי מספקא לי' בכותב מתנה בגט אשה שא"א רק שכותב לשון הגט ולשון מתנה כ"א בפ"ע ומספקא לי' אי פלגי' דבורי' או נימא כמו שנאמן בגט כן נאמן למתנה וכן מספקא לי' בעבד בכותב עצמך ונכסי כמו בגט אי פלגי' או לא, וזה דלא כבריי' וסוגי' ש"ס דילן בכה"ג בוודאי פלגי', ובכותב כל נכסי' איבעי' להו אי פלגי' ופליגו אביי ורבא אי פלגי' דבורי' וירושלמי לא איבעי' לי' בכה"ג אי פלגי' ולא איבעי' לי' אלא אי אמרי' מתוך שנאמן לזה: והנה כד איבעי' בירושלמי בגט אשה אי פלגי' דבורי' או לא לא מבעי' לי' אי נימא מדלא נאמן למתנה לא נאמן לגט אלא אי פלגי' או מדנאמן לגט נאמן ג"כ למתנה, וכד מביא בג' דרכי' שווי' וכו' ומבעי' לי' כה"ג בעבד אי פלגי' דבורי' או מתוך שלא נאמן לענין מתנה א"כ ג"כ לשחרור ולא מבעי' לי' אי נימא מתוך שנאמן לענין שחרור נאמן ג"כ למתנה, וצריך להבין מ"ש גט אשה דפשיט' לי' דל"א מתוך שאינו נאמן למתנה א"כ לגט ובשחרור מבעי לי' אי נאמר מתוך שא"כ לזה אינו נאמן לזה ולא איפכא מתוך שנאמן לזה כו' וצ"ע לכאורה. ונ"ל עפמ"ש תוס' וראשוני' לקמן הא בעבד ליכא עיגון ותי' תוס' דמ"מ איכא קצת עיגון לישא ב"ח ולחייב במצות ובחי' רמב"ן ור"ן כ' לאמור משו' לא פלוג דמחזו כחוכא שיקילו באיסור א"א דמהני בפ"נ ויחמירו בשחרור עיי"ש. ולפ"ז אומר אני בגט אשה דמשו' עגונא הקילו דסגי בחד מה דלא מהני בשטרו' לא משו' דממון חמור אלא משו' שלא הי' להם טעם וצורך להקל, ובגט אשה מצאו בחכמתם שיש בו צורך להקל, מה דנוגע לענין איסור אבל לא הקילו מה שנוגע לממון לגבו' כתובה ותוספ' כתובה אינה גובה כמבואר לקמן ט' ע"א ברא"ש ור"ן וטוש"ע סי' קמ"א, אבל בכותב מתנה בגט אם לא פלגי' דבורי' וא"א לומר אלא שאינו נאמן כלל או שנאמן גם לענין ממון כיון דא"א למפלג עדותו, ס"ל לירושלמי בפשיטא אי לא פלגי' דבורי' דאמרי' מתוך שנאמן בכל מקו' לגט כן נאמן כאן לענין מתנה הגם לענין ממון אינו נאמן כאן כיון שהאיסור תלוי' בממון הוצרכו להאמין משום תקנת עגונת גם לענין ממון, ולכן לא מבעי' לי' אי רק פלגי' דבור'. או לא פלגי' ממילא מתוך שנאמן לגט נאמן למתנה, כ"ז בגט אשה דתקנו משום עגון, אבל בעבד ס"ל לירושלמי דיותר מסתבר משום לא פלוג אמרו דשוה גיטי נשי' לשחרורי עבדי' בכותב עצמך ונכסי אי לא פלגי' דבורר מסתבר יותר לומר מתוך שאינו נאמן למתנה אינו נאמן ג"כ לשחרור, מלומי' כשם שנאמן לשחרור דהא הא דהאמינו בשחרור משו' לא פלוג דגט, וכה"ג שיכתוב מתנה בגט או שחרור לא שכיח וכיון דא"א למפלג דבורי' מסתבר שיהי' צד האיסור נגרר בתר צד ממון שבו והדר מספקא לירושלמי בכותב כל נכסיו לעבדו דפשיטא לירושלמי דלא פלגי' דבורי' אי אמרי' מתוך שנאמן כו' או מתוך שלא נאמן לענין ממון, דאפשר גם בשחרור יש קצת עגון כמ"ש תוס' ונגרר ממון בתר האיסור או לא כנ"ל לבאר באור נכון ועיי':
הדר אמר אביי' מתוך שלא קנה נכסי' כו' כ' תוס' לא משו' דרבא הדר אלא מסברת עצמו דיד בעל השטר על התחתונה. וצריך ישוב דמשמע דהדר אביי משו' מה שאמר לו רבא ועיי' מהרמשיף. והנ"ל לפע"ד בשנבין הא דאמר רבא בשלומא עצמו לקני מידי דהוי אגט אשה מה לו לתלו' שחרור בגט אשה הא גט אשה תקנתא היא ושחרור דתקנתא היא, ולמה תלה שחרור בגט אשה לא הו"ל לומר רק בשלמא עצמו לקני מידי דהוי כל שחרור, אבל נכסיו לא לקני מדי דהוי אקיום שטרו' וזה דקדוק עצום דבעי ישוב. ונ"ל עפמ"ש בסמוך דהא דהאמינו בשחרור בפ"נ איכא ב' טעמי' תוס' ס"ל משום עיגון ורמב"ן ור"ן כתבו משום לא פלוג בגט אשה שלא יהי' נראה מקילי' באיסור חמור ומחמירי' בקל ממנו, גם כתבנו דבגט אשה דמשום עיגון הוא ס"ל לירושלמי בוודאי אין לומר דניגרר הגט בתר ממון אלא איפכא ממון בתר הגט ל"א פלגי' דבורי' ובגט אשה לא שייך ענין זה לסוגי' דידן דהכי בבריי' מפורש בעצמך ונכסי פלגי' דבורי' ולית דפליג וא"כ בגט אשה א"א רק כה"ג דכותב כ"א בפ"ע בוודאי פלגי' וכותב כל נכסיו א"א רק בשחרור ובהא דס"ל לא פלגי' ותחלה סבור הי' דבשחרור ג"כ טעם שהאמינו משום עיגון לכן פשיטא לי' מתוך שקנה עצמו קנה נכסי' ג"כ משום עיגון כמו דס"ל לירושלמי לפי שיטתו בגט אשה. ואמר לי' רבא בשלמא עצמו קנה מידי דהוי אגט אשה כו' פליג עליו בתרתי חדא דאין הטע' דהאמינו בשחרור משום עיגון, אלא שהאמינו בשחרור מידי דהוי בגט אשה משום שהאמינו בגט אשה משו' לא פלוג האמינו ג"כ בשחרור וכי כן אי לא פלגי' דבורא מסתבר טפי לומר:
יותר לומר מתוך שלא קנה נכסי' ל"ק עצמו דאין בשחרור טע' לומר דממון בתר איסור דגם לענין איסור אין טע' להאמינו רק משום לא פלוג ובכה"ג לא שייך משום לא פלוג דלא שכיח שיכתוב שחרור ומתנה בב"א כמ"ש הר"ן. וגם הא לפי סוגי' דידן בגט אשה לא שייך ענין כזה דהא בגט שא"א לכלול מתנה וגט כמו כל נכסיך בעבד ואם חלוקי' כמו עצמך ונכסי לר"מ פלגי'. וא"כ בכל נכסיך נגרר האיסור בתר ממון אי לא פלגי' אלא דרבא ס"ל פלגי' ואמר עצמו קנה נכסי' ל"ק, ואביי בתר ששמע מרבא כי עצמו קנה מידי דהוי אגט אשה ולא משום עיגון קבל זה ממנו אבל לא קבל ממנו מה דס"ל פלגי' דבורא, ולכן חזר אמר אביי מתוך של"ק נכסי' ל"ק עצמו וא"ש נכון מאוד ועיי':
וא"ש בזה פי' רש"י שפי' באיבעי' להו כל נכסי אי פלגי' דבורא אי מהימן אהאי מהימן אהאי, ולא כ' הך צד אי שאינו נאמן אינו נאמן אהאי כדס"ל לאביי באמת, והר"ן כ' גם הך צד וקשי' לרש"י, ולפמ"ש דהך צד לומר מתוך שנאמן כו' היינו אי בשחרור הטע' משום עיגון והך צד מתוך שאינו נאמן כו' היינו להך צד אם בשחרור האמינו משו' לא פלוג ואם הי' האיבעי' בשני צדדים אלו ג"כ ומספקא לבעל האיבעי' אי הטע' דהאמינו משום עיגון או משום לא פלוג ופשיט לי' אביי מתוך שנאמן והיינו דס"ל מסברא דשייך גם בזה עיגון ואיך משום דאמר לו רבא בשלמא עצמו קנה מידי דהוי אגט אשה ולא משו' עיגון הא רבא לאו מלתא בטעמא אמר למה הכי ס"ל והרי הי' לפני אביי מתחלה שאפשר לומר כן, ופשיט' לי' דלא כן הוא אלא משום עיגון ולמה הדר בי' בלי טעם וסברא, וע"כ דמתחלה לא עלה על דעתו של בעל האיבעי' כלל דבשחרור משום לא פלוג ולא מבעי' לי' רק אי אמרי' פלגי' דבורו אם כשם שהאמינו כו' ופשיט לי' אביי' דלא פלגי' דבורא ממילא כשם שנאמן לזה כו' ובתר דשמע מרבא דפשיטא לי' דבשחרור האמינו משום דהאמינו בגט אשה ולא כדפשיטא לי' לבעל האיבעי' משום עיגון הדר אביי ואמר מתוך שלא קנה נכסי' כו' כנ"ל גם זה נכון ועיי': והיתה לבאר דמ"ש דחידש רבא משום לא פלוג האמינו לשליח בשחרור לכאורה כאן לא שייך זה דהא איירי בעבד עצמו שהביא שחרורו כמ"ש רש"י בבריי' וע"ז קאי האיבעי', וכיון שבא לידו משתחרר מיד א"כ הוי במקו' עיגון דאי ניחוש למזויף לישא שפחה אינו יכול וב"ח אינו יכול אלא הא ליתא דבמביא בעצמו ג"כ צ"ל דאמר לי' דתהוי שליח הולכה עד שיבוא לב"ד ושם יעשה שליח לפני ב"ד כדלקמן ספ"ב גבי אשה, ולפ"ז א"ש דליכא עיגון כשלא נאמין לו לא יהי' משוחרר ומותר בשפחה דלא יעשה שליח ופשוט: שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח כ' רש"י דר"מ פ"ל מדהאי שייר עבד נמי שייר, וצ"ל טעמא דר"מ ולא אמרו כן בכל מתנה כשמשייר דבר דעוד שייר, נ"ל להסביר ולהמתיק עפמ"ש רשב"א ור"ן דצריך לכתוב כל נכסי הגם בכ"מ כשכותב סת' נכסי הכל בכלל אפי' עבד אבל בכותב לעבדו שאין דרך שישחרר ויתן לו במתנה כאחד לכן בעי שיכתוב דוקא כל, וי"ל זהו טעמא דר"מ במשייר בנכסי' חזי' דכל דקאמר לאו דוקא ולא בדיוק אמר כל דהרי נאמר בו חוץ הדרי' דלא דעתו על העבד עצמו דאין דרך בכך וכל דקאמר בלא"ה לא בדיוק אמר כנ"ל. וטעמא דר"ש דס"ל דל"א דעבד נמי שייר, ס"ל דוודאי כל אינו מדוקדק דהא שייר, אלא אם לא שייר העבד מדיוק ביותר כל דאמר הגם שאמר חוץ מ"מ משו"ה אמר כל דאי הוי אמר סתם נכסי קנוין לא הוי עבד בכלל לכן אמר כל שיהי' עבד בכלל ואמר חוץ מקרקע פלוני, אבל אי נימא דלא התכווין על העבד כלל, כל דאמר מיותר לגמרי, אבל באמר חוץ מ"א מריבוא אמרי' דעבד לבד משייר ולא התכווין דהא אם נימא דל"א מקרקעות התכווי' ג"כ כל דקאמר שלא בדקדוק הוא, וכל שי"ל דשייר העבד אמרי' היון דאין דרך לשחרר העבד ומתנה כא' ולכן אמרי' יותר שהתכוין לעבד עצמו ולחנופי לי' אמר שיהי' סבור שמשחררו ונותן לו מתנה כמ"ש ר"ש לר"מ, וכל דקאמר דאי לא אמר כל לא הוי העבד בכלל וידע העבד מיד שלא שחרר אותו והכל בטל לכן אמר כל להטעותו, ואמר חוץ מ"א מריבוי ולו התכווין כנלפע"ד לבאר במלתא בטעמא לר"מ ור"ש:
אבל ראה זה מצאתי בפי' המשניות לרמב' במשנה פאה פ"ג מ"ח. שכ' דא' בריבוא הוא בכל נכסיו וגם בעבד עצמו א' מריבוא שב עיי' בו והוא נכון מאוד. וי"ל לפ"ז טעמא דר"ש דס"ל דלעולם הוא ב"ח ול"א דשייר העבד ג"כ וכתבתי בסמוך כיון דכל לאו דוקא הדרי' לסברא שאין דרך שישחרר העבד ויתן לו נכסיו בפ"א, וצ"ב א"כ טעמא דר"ש וא"ל דר"ש דרש יתור דכל אם לא התכוון על העבד ל"ש כל כשיכתוב סתם נכסי יהי' ג"כ הכל בכלל, וע"כ דאמר כל שיהי' גם העבד כלול במתנה, אלא לפי' רש"י קשה א"כ כשאמר חוץ מ"א מרבוא שלמה ניחוש שמא על העבד התכווין א"כ כל למה אמר וע"כ שאין זה טעמו דר"ש, אבל לפי' המשניו' י"ל כמ"ש, חוץ משאמר חוץ מ"א מריבוא גם העבד בכלל א' מריבוא שבו כנ"ל וק"ל:
עוד י"ל בטעמא דר"מ דמהדר לומר דשייר העבד דע"כ איירי דאינו מחויב לשחרר עבדו בשביל דמי' או טובה שעשה לו העבד דאם מחויב בוודאי ל"א דשיירי, אלא משחרר ונותן לו מתנה לטוב' העבד ועובר בעשה לכן כל שאפשר לומר ששיירו לא מחזקי' לי' שעושה איסור ואמרי' גם העבד שייר, וי"ל משו"ה בכותב לעבדו צריך שיכתוב כל דאל"ה אמרי' בוודאי לא כיון על העבד דאסורא הוא, ור"ש ס"ל כיון דאמר כל מאי דגלי גלי כיון של"א חוץ מעצמו ע"כ לא שיירי, אבל במשייר א' מריבוא די"ל לדידי' אתכווין אמרי' דמסתמא לא יעשה איסור וא"ש עיי':
והנה בפירוש הא דאמר כמאן כר"ש רבו הפרושים שיטת רש"י דהוכיח מדאמר לעולם משמע אפי' אי אמר חוץ מבית כור עפר דלא חל המתנה כלל ומ"מ מהני השחרור דפ"ד ור"מ פליג דל"פ דבורא ובהא דאמר ר"מ שייר קרקע כ"ש היינו במפרש איזה קרקע ורי"ף ג"כ אזיל בשיטת רש"י דפלוגתא דפ"ד משום דל"מ המתנה משום שאין מבורר מה משייר אלא דרי"ף מפרש הא דאמר ר"מ שייר קרקע כ"ש היינו שלא הזכיר איזה קרקע ולכן ס"ל לר"מ דל"מ השחרור דלא פ"ד ור"ש ס"ל פלגי' כן ס"ד בש"ס וחי' ר"ן ג"כ הלך בדרך זה אלא שנ' שלא מפרש דר"מ קאי בשייר כ"ש ולא הזכיר איזהו אלא גם במשייר במפורש מ"מ ס"ל לר"מ דל"פ דבורי ומתפשט השיור בכולו והוי כמשייר בעבד ור"ש ס"ל פ"ד ובנכסים שייר ולא בעבד ועיי' פי' משניו' לרמב"ם דכ' דפליגי כמ"ש הר"ן אלא דר"ן כ' כן לס"ד בש"ס ולמסקנא פליגו בכרות גיטא ופי' המשניו' כ' דלמסקנא טעמא דל"פ דבורי' ולא כרו' גיטא הוא דהוי כמשייר בעבד ור"ש ס"ל דפ"ד והוי כרות גיטא ודבריו תמוהים וצ"ע. ושיטת תוס' מבואר' דסמך אבריי' דאמר ר"ש אפי' לא הי' לו רק קרקע או עיר א' וכן ס"ל לרשב"א ורמב"ן. ובשיטה זו יש דוחק דלא הוזכר מסיו' הבריי' כלל ושיטה המובחר הוא שיטת הרי"ף:
ושיטת רש"י כולה מוקשה והיותר חמורה קושי' רשב"א דמנ"ל דר"מ פליג במשייר חוץ מבית כור א' משום דל"פ דבורי'. דלמא משום דאמרי' דעבד נמי שייר כמו דס"ל לר"מ במפרש חוץ מקרקע זו. והנה באמת לפי פי' רש"י הא דמסיק משום דלאו כרות גיטא היינו טעמא דאמרי' דעבד נמי שייר וכ' רש"י דהי' ס"ל אפי' במפרש איזה קרקע כן אלא דקשה טובא מאי ס"ד לומר דר"מ משום דלא פ"ד. כיון דלפנינו דס"ל מדהאי שייר וכו' וגם צ"ע לבסוף קרו לי' דלאו כרו' גיטא ול"א דאמרי' דעבד נמי שייר כמו דס"ל בס"ד דר"מ דס"ל שייר כ"ש לא יצא ב"ח דאמרי' דעבד נמי שייר ולא ידע עדיין מכרות גיטא ולמה שינה שמו וטעמו לבסוף וכ"ז צ"ע. ולחומר הקושי' הי' נ"ל לשאת משא ישוב רש"י עלי עפמ"ש לעיל בטעמא דאמר ר"מ דאמרי' עבד נמי שייר ול"א כן בכ"מ דעוד שייר משום דיש לנו לומר דלא שחרר העבד ונותן לו מתנה בב"א רק מדאמר כל ע"כ לנו לומר דגם עבד בכלל וכיון דשייר וע"כ לא דקדק בלשונו וכל לאו דווקא שוב אמרי' דעבד נמי שייר וי"ל לפ"ז באופן שמשייר חוץ מבית כור סתם ולא מפרש איזהו ותולה בדעתו לברר לבסוף ועכשיו נכסיו כל הנכסים בספק שיהי' לו כי מכולן יברר ב"כ א' ולכן אמר כל נכסי' קנוי' לך היינו שכולם נכנסי' בבית הספק איזה יהי' לו חוץ מבכ"א ולא גרע כ"כ לשון כל משא"כ אם נימא דשייר העבד והוא אינו נכלל בכ"א ששייר ע"כ שהוא אינו נכנס כלל במתנה ושיירו לגמרי ואיך אמר כל כיון שהעבד אינו בכלל וכל לא בדיוק נאמר והי' לנו לומר דעבד לא שייר ומדס"ל לר"מ דלא יצא ב"ח ע"כ לאו טעמו דעבד נמי שייר כמו במפרש איזה כ"ש אלא משום דס"ל לא פלגי' דבורי' ולבסוף מסיק דטעמא דר"מ משום דלאו כרות גיטא הוא ופי' רש"י דכתיב וכתב ובעי כרות גיטא היינו הגם דיש לנו לומר דלא שייר העבד דייק לישנא דכל שאמר מ"מ כיון דלא מפורש כתב את ונכסי לאו וכתב קרינן בי' אלא משמעות הלשון הוא אלא אם לא נחית לשיורי כלל הוי כמפורש אבל כיון דנחית לשיורי וי"ל דעבד ג"כ שייר הגם דאינו במשמעות לשונו ולכן ל"א בכ"מ דעוד שייר אבל כאן דצריך כרות גיטא בעי' מפורש טפי וכה"ג כ' רשב"ם בב"ב דאנן משום כרות גיטא מתנינן אף דבכ"מ עבדא לא מטלטל מ"מ כיון דבעי כרו' גיטא ואפשר לומר דעבדא מטלטלי קרו לי' הגם שאינו במשמעות הלשון מ"מ לאו כרו' גיטא הוא עיי"ש והא"ש דהוצרך לומר משום כרות גיטא. משא"כ בשייר כ"ש ומפרש השיור א"צ משום כרות גיטא אלא כיון שאין במשמעות הלשון להוכיח מדאמר כל דלא שייר העבד כיון דכל בלא"ה אינו מדויק אמרי' בפשיטות דעבד נמי שייר כנלפע"ד עיי':
והנה תוס' הקשה על שיטה זו מש"ס ב"ב חצי שדה אני מוכר לך דמהני הקנין לחצי הכחוש וע"ז תי' הר"י מגאש לעצמו דשם מסיי' השדה עכ"פ. אלא שהקשו מש"ס ב"ב שדה בין שדות מכור לך דנוטל הקטן וכן מדקל לברת. ונ"ל דהא וודאי פשיטא דווקא כשמוכר או נותן עתה ואינו מברר בהא ס"ל לרש"י ודעימי' דל"מ כיון שאינו מבורר לשעתו ויוכל לדחותו לא חל הקנין כלל אבל במודה שכבר מכר או נתן אחת משדותיו ואז הי' מבורר ועכשיו אינו יודע או סות' דבריו כה"ג כ"ע ס"ל דמחויב לתת לו א' אלא שיוכל לברר לו הגרוע וזה פשוט. ולפ"ז י"ל שדה בין שדות מכור לך היינו שכבר מכר לו א' משדותיו וכן דיוק הלשון מכור לך מאי נותן לו הקטן וזה דומה לשטר בין שטרות פרוע דמייתי התם תחלה ועלה שדה בין שדות מכור לך וכן י"ל בדקל לברת שאמר שכבר נתן דקל לברת ואז הי' מבורר הדקל ועכשיו סת' צריכי' היורשים ליתן לה א' מן הדקלים. וכאן נותן לו לעבד עכשיו כיון שאינו מברר ל"ק כלל כנ"ל. אלא שהקשו עוד מש"ס מנחות בית מן הבתים אני מוכר לך דמראהו נפל ושם עכשיו הוא מוכר לו ומן חצי שדה אני מוכר לך דג"כ:
מוכר עכשיו י"ל כמו שמתרץ הר"י מגאש שמסיי' לו השדה אבל ממנחות קשי'. ועיי' הראב"ד בפ"ג מהלכ' זכי' ומתנה מבתר דהשיג על הרמב"ם מש"ס מנחות מתרץ לי' היכא דמבורר הגרוע ויש רק גרוע א' כמו מראה נפל כיון שידוע שיד בעל השטר על התחתונה מיד סמכ' דעתי' דמקנה וקונה על הגרוע ואתברר לשעתו עיי"ש. ובהה"מ כ' אינו מיושב בזה רק שיטת הרי"ף ולא שיט' הרמב"ם ועיי' לח"מ דכוונתו דרמב"ם מפורש כ' שם שאינו יוכל לומר תן לי הגרוע משמע אפי' מבורר הגרוע שאין לו רק א' גרוע. אלא גם בשיט' הרי"ף הרגיש הלח"מ דאינו עולה יפה סוגיא דכאן דצ"ל שיש לו יותר מגרוע א' וכיון של"ק העדיו' גם הגרועו' ל"ק דל"פ דבורי' ואין לו מובן הא ר"ש ס"ל פ"ד. ולפע"ד נראה ע"פ מה שחידש הראב"ד דיש לחלק היכא דידוע הגרוע מעיקר' סמכו דעתי' על הגרוע יש ליישב סוגי' דכאן ע"פ פי' הרי"ף די"ל דהכא דווקא ס"ל לרי"ף דלא קנה כיון דאמר כל ואמר חוץ וסותר דבריו וחוזר ממה שאמר כל. ויש לפרש כוונתו כל נכסי קנוי' לך חוץ מבית כור א' היינו שכולם נכנסי' בגדר הספק איזהו מהם שיהי' נתונים לו חוץ מבית כור א' ואין במוסכ' אצלו איזהו שיברר לעצמו והיינו כל נכסי קנוי' לך דקאמר היינו שכולן נכנסי' בקנין שאפשר שיהי' קנוי' לו ועל כ"א וא' הספק בזה גילה דעתו שאין מבורר עכשיו כלום. ולא שייך מ"ש הראב"ד שידוע בעל השטר עה"ת וידוע וקונה ומקנה מיד הא אמר כל וכולם נכסי' בספק קנין. משא"כ במנחות א' מבתים מוכר לך מיד ידוע כי על הגרוע מתכווין וחל הקנין עליו מיד וכיוצא בו כנ"ל נכון. ועיי' הה"מ שם שכ' לחלק בין מכירה למתנה והרגיש כי מדקל לברי קשה ונדחק. ולפמ"ש לעיל מדקל לבר' בלא"ה לק"מ די"ל דמודה שדקל א' לברי הוא שכבר נתן לה וכן משמע מדל"א דקל יתנו לברת אלא לבר' שכבר הוא לה. אלא דרמב"ם פ"י מהלכת נחלות כ' האומר תנו דקל לפלוני או מנכסיו וכו' הרי שינה לשון הש"ס וכ' שיתנו דקל או מנכסיו לפלוני ולא שכבר נתן א"כ קשה משם גם הי' מקום לומר בדקל לבר' שאני שדעתו קרובה אצל בתו וגמר ומקני כהא דאמרי' לענין דשלב"ל דעתו קרובה אצל בנו. אלא לרמב"ם לא יועיל לנו גם זה דהא כ' תנו לפלוני ועיי' פ"י כאן שכ' כתי' הה"מ ומיישב ביותר מדקל לברת:
ודע דעלה ברוחי לומר כשאומר כל נכסי קנוי' לך חוץ מא' ולא מברר דלשיטת תוס' ודאזלו בשיטתי' דצריך ליתן לו אלא דיוכל לברר הגרוע דיד בעל השטר על התחתונה וכבר כתבתי דאומר כל ומשייר לשון כל שלא בדיוק וחזר' היא שאמר כל ואמר חוץ וכל שיש ליישב דבריו מפרשי' ומיישבי' וכאן הי' לנו לומר דמה שאמר כל נכסי קני' היינו שנותן לו רשות על כל נכסיו באיזה שירצה יברר לעצמו ויהי' לו בו קנין רק יתן לו א' איזה שירצה הוא ואי לא אמר כל הי' ידו על התחתונה ואינו יכול לברר עד שיברר הוא שלו כל שיחפוץ בו ולכן אמר כל נכסי שיהי' ידו על העליונה ליקח כל שירצה ויניח לו א' כרצונו ולפ"ז אפי' לשיטת רי"ף ורמב"ם דכל שאינו מברר לא חל הקנין היינו בדתלי' השיור בנותן אבל בכה"ג דביד המקבל לשייר כל שירצה סומך דעתו שפיר וחל הקנין על כולנה רק שישייר א'. אלא דרמב"ם בהלכת מכירה כ' הכותב קרקע מנכסי נתוני' לך או כל נכסי וכו' הואיל ולא סיים וכו' לא קנה כלום מפורש כ' אפי' בכ' כל ל"ק כלו' או ס"ל דגם דאמר כל ויד המקבל על העליונה מ"מ ל"ק כלום כיון שבשעת הקנין לא הי' מבורר איזה ישייר לא חל הקנין על א' מהם דבעינן שיהי' קנין מבורר בשעת הקני' ואפי' תלי' בדעת המקבל וכן נרא' שהוא שיטת רש"י כאן דמפרש דאיירי דאמר כל נכסי וכ' בשאינו מברר לו לא קנה וכ' דעל כ"א איכא למימר מדלא כ' דעל כ"א יאמר היינו הנותן ידחהו מדחי אל דחי ש"מ דלא מטעם דחי' אתינן עלה אלא כיון שבשעתו בשעת קנין אינו מבורר איזהו שיקנה לא חל הקנין ולכן בכ' לו כל הגם שיד בעל הקונה על העליונה מ"מ עכ"פ אינו מבורר לשעתו על איזה חל הקנין ולכן כ' שעל כ"א איכא למימר זהו ששייר היינו שאין אנו יודעי' איזהו שיהי' השיור לבסוף לכן ל"ק כלל כנ"ל ועיי'. אלא ברמב"ם לא משמע כן דכ' ואינו יכול לומר תן לי הפחות וכו' משמע דאפי' בכ' לו כל לאו בעל השטר על העליונה אלא יד הנותן אלא דאפי' גרוע לא קנה וכן נראה מתוס' דדחי פי' רש"י דבכה"ג לא יוכל לדחותו מכל וכל אלא שיד העבד על התחתונה נראה ס"ל אף בכותב כל יוכל לדחותו אלא שצריך ליתן לו וידו על התחתונה גם נראה דתוס' לא ס"ל ברש"י משום שלא סמכה דעתו אלא משום שיוכל לדחותו מדחי אל דחי משדה לשדה מבית לבית ויש לעיי' טובא בכ"ז לעת הפנאי:
ואינו חוזר בעבד. בקושי' תוס' ותירוצו הנכון כמ"ש מהרש"ל דקושי' תוס' איך מותר בב"ח מפני שיצא עליו שם ב"ח דאם כי אמרו שלא לשתעבד בו אבל בב"ח מי התיר לו דאי לפי' מהרש"א מה תי' תוס' דניחא לי' כל מה שיאמרו חכמים עדיין קשה למה יאמרו חכמים כן כיון שלא יצא עליו שם ב"ח כמ"ש מהרש"א וגם לשון הבריי' קשה שהרי יצא עליו ולכן הנכון כמ"ש מהרש"ל. אלא דקשה לו על קושי' תוס' אמאי אינו חתר כיון דסתמא דעתי' שיחזור בו הא הא דשכ"מ חוזר הוא מכח אומדנא דמוכח דלא שביק לנפשי' ערטולאי ודעתו שאם יעמוד יחזור אבל עבד זה שאסרו חכמים עלי' להשתעבד בו עוד ומסתמא גם למסור לו שפחה בע"כ לוולדות אינו יוכל שזה בכלל שיעבוד שוב ליכא אומדנא שחפץ ורוצה בו ודעתו לחזור בו כשיעמוד וצ"ע לכאורה. ונ"ל דכוונ' תוס' כיון שעכשיו רוצה לחזור וחזיני' לדעתו שאינו יודע כי אמרו חכמים דלא לשתעבד בי' וגם בלא"ה לאו כ"ע דינא ותקנתא דחכמים גמיר שוב איכא אומדנא דבשע' שנתן הי' דעתו שיהי' יוכל לחזור ועכשיו שחוזר למה לא יועיל. ועל זה מתרץ שפיר דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים וכיון שרוצה בתק"ח והם אמרו שלא ישתעבד בו ממילא אין אומדנא לחזור בו ע"פ תקנת חכמים שלא ישתעבד כנ"ל. ומדויק לשון רש"י שהרי יצא עליו שב"ח ואסור להשתעבד כוונתו לא אמרו חכמים דל"מ חזרתו אלא שאסור להשתעבד וממילא ליכא אומדנא ול"מ חזרתו ממילא ועיי':
מה"ב הלכה כר"מ כ' רש"י דלא יצא לחירות וס"ל משום דל"פ דבורי' ולבסוף מסיק משום דלא כרות גיטא הוא כ' רש"י דהא כמברר חוץ משדה פלוני ס"ל לר"מ דל"י לחירות ומשום דעבד נמי שייר וצ"ע דקארי לי' מ"ק לי' וכי לא ידע דר"מ ס"ל אפי' במברר דמהני לשאר נכסי' מ"מ ס"ל דל"י לחירות וע"כ משום נמי שייר. ומה"ט ס"ל ג"כ באינו מברר דל"י לחירות דעבד נמי שייר וכן הקשה הרשב"א ופי' רש"י תמוה עוד צ"ע מה דמשני התם ה"ט משום דלאו כרות גיטא הוא כ' רש"י וצריך שיהי' מבורר מתוך השטר שחרור וכיון שאפשר לומר דלדידי' נמי שייר ל"כ גיטא הוא. ואינו מובן הא ידע בתחלה דס"ל לר"מ להאי כמי שייר ולא הי' קשה למה כמו דס"ל במפרש חוץ דאמרי' עבד נמי שייר כן ס"ל באינו מברר ומה דנותן טעם דס"ל לר"מ דל"י לחירות כיון שאינו מבורר אין בו צורך ליישב דר"כ אדר"נ ובפשוט הי' יוכל לתרץ דטעמא דר"מ דעבד נמי שייר ולא משום ל"פ דבורי' וכ"ז צע"ג על פי' רש"י. ולחומר הנושא הי' נ"ל ליישב עפמ"ש כבר לעיל להטעי' טעם הא דס"ל לר"מ דעבד כמי שייר משום דסתמא דמלתא לא הי' העבד בכלל לולי שאמר כל דכולל הכל וכיון שמשייר וכל לאו דווקא אמרי' דעבד נמי שייר וי"ל זה דוקא במפרש חוץ משדה פלוני אבל כשאינו מברר י"ל דכל בדיוק הוא דכל הנכסי' נכנסי' בספק איזהו מהם שיתן לו ולא נימא שדעתו על הגרועו' ויברר לו היפה שבהם אלא כולם בספק זה וכתבנו לעיל משו"ה ס"ל לרש"י ורי"ף דלא מהני כאן כיון שאין הגרוע מבורר לשעתו לפ"ז מדויק כל דאמר להכניס כולם בספק איזהו מהם שיהיו לו וכ"ז בבית כור עפר ששייר כל אבל אם גם העבד שייר לא א"ש כל דאמר דהא שייר העבד ואין לומר דגם על העבד חל הספק דהא בית כור עפר עבד בודאי אינו בכלל כמ"ש רש"י ובזה ס"ל למקשן בוודאי לא ס"ל לר"מ דעבד נמי שייר אלא טעמו משום דלא פ"ד ומקשה שפיר ע"ז מתרץ ר"א התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא וכ' רש"י כיון דאפשר לומר דעבד שייר שוב לא מבורר ומפורש שהתכווין לו מדאמר כל ובמק"א לא הוי אמרי' כן מ"מ לאו כרות גיטא כיון שאפשר ששייר ג"כ העבד כיון דנחית לשיעורא ולכן גם באינו מברר שמדוקדק יותר לשון כל כשלא שייר העבד מ"מ כיון שאפשר לומר כיון דנחית לשיעורא גם אותו שייר לא הוי כרות גיטא. וכעין זה כ' רשב"א בב"ב לפי שיטתו הגם בכ"מ אין מטלטלי' בכלל עבד מ"מ לאו כרות גיטא כיון שאפשר הגם דרחוק הוא. ומיושב קושי' רשב"א וקושית על רש"י ויגעתי ומצאתי מקום ישוב לפי חומר הקושיות בעזה"י: ואינו חוזר בעבד בכוונת קושי' תוס' ראשונה ושני' הנכון כמ"ש מהרש"ל דלפי מהרש"א בקושי' ראשונה וקושי' ג"כ הכי מתפרשא הא לא יצא עליו שם בן חורין כיון דכל שכ"מ אם עמד חוזר אין מובן מה שתי' תוס' דניחא בתק"ח אם כי בוודאי ניחא לי' אבל קשה למה יתקנו חכמי' כן שאם לא יתקנו שאינו חוזר בעבד לא יצא עליו שם ב"ח. ולכן הנכון כמ"ש מהרש"ל דקושיו' תוס' איך יתירוהו לישא ב"ח ואם כי אפשר להו לומר כך מ"מ למה להו. אלא דצ"ל לפ"ז קושי' שני' של תוס' הא כיון דסתמא דדעת שכ"מ לחזור בו כשיעמוד אמאי אינו חוזר והיינו למה יהי' מותר בב"ח הא כל עיקר דיוכל לחזור משום דאומדנא דמוכח הוא בנותן כל נכסיו דלא שביק נפשי ערטולאי וכו' וכיון דאמרו חכמים דאסור ל שעבד בו ואין לו בו זכות גם למסור לו שפחה וכדומה שוב ליכא אומדנא דרוצה לחזור משחרורו מה לו ולו עוד בו זכות ותועלת וכיון דליכא אומדנא דמוכח גם כשחוזר בו ל"מ. וצ"ל כוונת קושי' תוס' אם עומד לפנינו ורוצה לחזור אם יודע שאסור לשעבד בו בוודאי לא הי חוזר ללא צורך בו ע"כ דאינו יודע תק"ח שאסור לשעבד בו וכ"ע לאו דינא גמירא שוב איכא אומדנא דהי' דעתו בשעת צוואה שיהי' חוזר בו א"כ מאי מהני מה שאומרי' לו אח"כ כי תק"ח היא שאסור לשעבד בו מ"מ שישא ב"ח מהני חזרתו כיון דמעיקרא ע"ד שחררו שאם יעמוד יחזור בו כן קושי' תוס' ומתרץ דאמרינן דעתו מסתמא כמו שאמרו חכמים ואלו ידע שאמרו חכמים שאסור לשעבד לא הי' בדעתו שיחזור משחרורו כיון שאין לו בו תועלת ממילא הגם שעכשיו חוזר בו משום שאינו יודע תק"ח מאחר שאומרי' לו כי חכמים מוחי' על ידו לשעבד בו מעיקרא לא הי' דעתו שיחזור בו כשיעמוד דרצונו ודעתו לקיים תק"ח ואיכא אומדנא דמוכח דאין רצונו לחזור בו כנ"ל והבן:
התם ה"ט משום דלאו כרות גיטא הוא פי' הרי"ף כיון שיש לו לאדון זכות בשחרור שנאמר בו חוץ לאו כרות גיטא שצריך שיהי' כולו זכות לעבד וכ' רשב"א ור"ן לפ"ז ה"ה בכותב עצמך ונכסי ולרא"ש ותוס' דיוקא בכותב כל נכסיו וכן מפורש ברמב"ם הלכות עבדי' אפי' בכותב:
עצמך ונכסי ועיי' טור יו"ד סי' רס"ז שמביא ב' דיעות לרמב"ם לאו כרות גיטא הוא ולרא"ש כ"ג הוא:
ואני בעניי ראיתי ראי' א' ברמב"ם שם שכ' הכותב עצמך וכל נכסי כו' חוץ כו' ל"י לחירו' דלאו כרו' גיטא הוא וקשי' לי למה כ' הרמב"ם שכ' וכל נכסי כיון שמפרש עצמך ל"צ כל וכ"כ הרמב"ם אח"כ בעצמך ונכסי דעצמו קנה וכשכ' במשייר כ' עצמך וכל נכסי הא כל מיותר הוא ומכח זה עלה בדעתי דס"ל לרמב"ם דווקא בשכותב עצמך וכל נכסי אבל כשכותב עצמך ונכסי ולא כל הוי כרו' גיטא. ואפרש שיחתי ואימא מלתא בטעמא דלכאורה שיט' רי"ף ורמב"ם צריך הסבר דס"ל כיון שנאמר חוץ לטוב' האדון לאו כרו' גיטא שצריך שיהי' הכל לטוב' העבד תינח אי כתיב בי' שהעבד מתחייב לתת דבר להאדון הוא לחוב' העבד וטוב' האדון אבל אדון זה נותן מטוב לבו מתנה לעבד ומשייר לעצמו אין בזה חוב' העבד ולא זכות לאדון ששלו היא מעיקרא והענין תמוה ולא ידעתי לפרש רק כיון דכ' כל נכסי קנוי' לך בלשון זה מקנה לו הכל וכלתה מעשה המתנה אלא שכתוב אח"כ באותו שטר חוץ והקורא שטר זה הכתוב תחלה הכל לעבד ואח"כ איכא חזרה לטוב' האדון לאו כרות גיטא הוא כיון שמגרע הכתוב אחריו ממה שכתוב תחלה וחזרה איכא וכל זה בכותב כל נכסי דמפורש אמר שמקנה לו הכל ואח"כ חוזר מכל דכ' ומשייר לעצמו אבל בשכותב נכסי קנוי' לך דיש לפרש כל ויש לפרש מקצת אלא כשאינו מתנה חוץ סתמא כפירושו כל נכסי' אבל כשכותב חוץ לית כאן חזרה רק ביאור ופירוש מה שאמר נכסי לאו כל רק מקצת כי כן ליכא חוב' עבד וטוב' אדון כי גם מה שכ' מעיקרא להכי אתכווין ומפרש דבריו אח"כ ואין חזרה וסתיר' בדבריו ומי שקורא הכתוב נכסי נתוני' לך ספק בלבו אם כל או רק מקצת וצריך לראו' אם כתוב אח"כ חוץ ואם לאו סתמא כפירושו מדלא התנה ולא שייר מפורש ואין זה רק משלילו' תנאי ידוע כי לכל התכווין א"כ כשכותב חוץ לאו טוב' האדון אית בי' שמוחזק בשלו ואין רעה לעבד ולכן בדיוק כ' הרמב"ם עצמך וכל נכסי לאו כרות גיטא הוא אבל עצמך ונכסי הוי כרות גיטא והטור שכ' בכותב עצמך ונכסי איכא פלוגת' בין הרמב"ם לרא"ש ולפמ"ש כה"ג שלא כ' כל גם לרמב"ם כ"ג הוא וליכא נפקותא רק בכותב כל נכסי לרמב"ם לאו כ"ג הוא ולרא"ש כ"ג הוא עוד נפקותא במ"ש הרא"ש אפי' אין לו רק עיר א' כה"ג נ"ל גם שלא כ' כל לא הוי כ"ג לרמב"ם דמיד כשכותב נכסי ידוע ומפורש דאות' עיר נותן לו דהא אין לו יותר וכשכותב חוץ מעיר זו הוי חזרה לטובת האדון וגורע חלקו של עבד כנ"ל. עוד נ"ל לרמב"ם איכא קולא כשכותב כל נכסי חוץ משדה פלוני קנוי' לך כיון שקנוי' לך כתוב לבסוף לאו חזר' הוא דהא התנה ואמר חוץ קודם שכתוב קנוי' לך אבל לתו' ורא"ש כיון שכלולה המתנה בתיב' א' א"א לחלק גם כשכ' קנוי' לך לבסו' לאו כרות גיטא הוא ויש קולא לרמב"ם וחומרא לרא"ש ויש חומרא לרמב"ם וקולא לתוס' כנלפע"ד לדינא ועיי' בכ"ז:
והנה פסקו כל הראשוני' כר"מ בכותב כ"נ ומשייר לאו כרו' גיטא הוא אבל בכותב כל נכסי' לענין נאמנ' דבפ"נ כו' פסקו כרבא דעצמו קנה נכסי' ל"ק דפלגי' דבורא וראשוני' ה"ה מלחמו' ד' בריש וכו' ור"ן כאן הגדילו התימ' על הרי"ף דכאן פ' כרבא ובירושלמי כאן מפשיט האיבעי' דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ל בעדי' מעידי' שא' כתב נכסי לפלוני ופלוני וקרובי' לא' מהם לר"י בטלה כל העדו' והרי"ף פ' כר"י ריש מכות ואיך פסק לדרבא כאן והר"ן נדחק מאוד ומצאנו ג' תירוצי' בישוב זה ברא"ש ריש מכות כ' בשם ר"י דטעמא דר"י משו' אחלופי שיאמרו דעדו' קרובי' כשר וזה לא שייך גבי בפ"נ דלא אתי לאחלופי וכ' הגם שירושלמי מדמה להדדי אבל אנן פסקי' כרבא עיי"ש. הנה תירוצו דחוק מאוד מאחר דירושלמי ל"ל לחלק איך אנו ניקו' ונאמר טעמא דר"י משו' אחלופי דלא שייך בשחרור ומכין לנו לחלק ומשו' דרבא אולי רבא ס"ל כר"ל בירושלמי וכן ס"ל לר"א שהביא הרא"ש דהלכתא כר"ל וכרבא והי' נ"ל דבירושלמי איתא דר"א אמר ראי' לר"י ממתני' דעדות שבטלה מקצתו ופליגו או יאות אמר ר"א חד אמר לא יאו' אמר דאינו דומה לדאמור במתני' והפשיט דמ"ד לא יאות אמר ר"א היינו דר"י דאינו דומה למתני' אלא כר"ל וי"ל דרי"ף ס"ל דאליבא דר"י פליגי' דר"א מפרש טעמא דר"י משו' דהוי עדו' שבטלה מקצתו כבמתני' נמצא א' מהם קרוב פליגו אי יאות אמר ר"א אליבא דר"י חד אמר לא יאו' אמר דאינו דומה לדמתני' ומחלק מסברא אלא דר"י גזיר' בעלמא היא משו' לא אתי לאחלופי ולאו דינא קאמר וירושלמי פשיט האיבעיא ומדמה להך דבפ"נ לפי דמפרש ר"א טעמא דר"י אבל לפי דס"ל לא יאות אמר ר"א לא דמי להך דהכא דלא שייך משו' לא אתי לאחלופי' ולהך מ"ד נפשט האיבעי' דלכ"ע פלגינן לולי משו' אחלופי וגזיר' ובהא לא גזרי' וכיון דמאן דאמר יאות אמר ר"א לא יהיב טעמא שפיר איך מדמה הא דר"י למתני' וגם שלא נצטרך לומר דרבא פליג על דר"י פסק הרי"ף כמ"ד לא יאות אמר ר"א אלא דר"י משו' אחלופי הוא כנ"ל נכון בישוב ר"י הגם שהוא לא התכווין לזה מ"מ הדבר בעצמותו נכון בישוב הרי"ף ורמב"ם דאחז בשיטתו בשניהם: תי' ב' הוא תי' בה"ע דמביא הרשב"א כאן לחלק בין פלוגתא דר"י לדהכא דבפלוגתא דר"י ור"ל מעידי' בדבר א' שהקנה כל נכסיו לפלוני ופלוני משא"כ כאן תרי עדו' נינהו עצמו ונכסי' ותי' זה אין עולה לפי הירושלמי דמדמה להו וצריך לדחק כמ"ש רשב"א ור"ן דהכי קאמר לר"ל וודאי פליגו ואפי' לר"י י"ל שאני הכא, ועיקר חסר ודוחק ואפשר י"ל דירושלמי דמספקי לי' אפי' בכותב את ונכסי אי פלגי' דבורא ולא הי' הבריי' לפניו שהובא' בגמרא דילן ולכן ס"ל דתלא בדר"י ור"ל דלר"י עדו' שבטלה מקצתו וא"א למפלג וס"ל ה"ה בשני עדו' כמו עצמך ונכסי אבל לפי דאיכא לפנינו הבריי' דבעצמך ונכסי קנוי' לך פלגי' ול"א עדו' שבטלה מקצתו וקשה לר"י ועכ"ל לכנוס בחלוקי' כיון שהעדו' בשני עניני' נכסי' ועצמו ל"א עדות שבטלה מקצתו ה"ה בכותב כל נכסי קנוי' לך הגם שבדבור אחד נאמרו מ"מ פלגי' דבורא ול"א עדו' שבטלה מקצתו כיון ששני עניינים הם משא"כ במעידי' פלוני כ' כל נכסיו לפלוני ופלוני הוא חד עדות כנ"ל ועיי':
תי' ג' העולה על כולנה ע"ש רמב"ן בחי' כ' דיש חילוק רב דכאן דליכא רק גילוי מלתא דאינו מזויף ל"א עדו' שבטלה מקצתו והא דירושלמי מדמה להו היינו למ"ד דלא יאו' אמר ר"א אלא טעמא דר"י משו' דלא פלגי' דבורא כן נמי כאן לא פלגי' דבורא אבל למ"ד יאות אמר ר"א משו' עדו' שבטלה מקצתו יש לחלק דכאן ל"א עדו' שבטלה מקצתו ופסק הרי"ף כמ"ד יאות אמר ר"א אלו דבריו ז"ל ומתוקי' מדבש ונופת צופים:
אלא אם כי ישובו וחילוקו עולה נכון בישוב שיטת הרי"ף אבל רמב"ם תלמידו דהולך בעקבותיו בדיני' אלו אינו מיושב עד"ז דלדברי רמב"ן אמרי' בכ"מ עדו' שבטלה מקצתו בכה"ג חוץ בעדו' בפ"נ שהוא רק גילוי מלתא ולפ"ז בפלוני בא על שורי שבסנהדרי' יו"ד ע"א לא נאמן גם על פלוני וכן שיטת הראב"ד ורא"ש במכו' ורמב"ם לא כן פסק פי"ב מעדו' הלכה ב' ונהפוך הוא דכשם שנאמ' על פלוני הורגי' גם השור עיי"ש ובהשגו' ובכ"מ שם ורמב"ם נקיט שיטת תוס' ורש"י ואנו אין לנו אלא כתי' ר' יואל שברא"ש מכו' דווקא בשטר משו' אתי לאחלופי או כתי' בה"ע שברשב"א לחלק בין אם הוא עדו' א' וי"ל דפלוני רבע שורי הוי שני עדו' פלוני רבע שור ורבע שורו ועדיף מכאן דיותר הוי עדו' א' כיון שבשטר א' נכתב והוא מקיי' בדבור' בפ"נ אלא שתי' בה"ע וחלוקו הוא נגד הירושלמי וצריך לדחוק לכן היותר נכון בשיטת הרמב"ם כמו שתי' הרבינו יואל וע"פ שישבנו לעיל שיטתו ע"ד שתי' הרמב"ן אלא דלר"י פסק הרי"ף דלא כר"א דאמר יאות אמר ר"י וכן נכון כמ"ש ועיי':
והנה במרדכי כ' לתי' הרבינו יואל דווקא בכתב אבל בע"פ לא שייך אתי לאחלופי ומבי' בטור סי' נ"א בח"מ וכן פסק הרמ"א ובתומי' התפלא הא רמב"ן ור"ן ורשב"א חילקו באופן א' וכן בה"ע כ' חילוק אחר ולדדהו אין חילוק בין בע"פ לבשטר ולמה תפס כתי' רבינו יואל ונדחק עיי"ש ולפמ"ש ראוי' ונכון לפסוק כתי' רבינו יואל דרוב ראשוני' דנקטו כחילוק רמב"ן ותירוצו עולה נכון מאוד בישוב שאינו מתנגד לירושלמי אבל מרמב"ם מוכח דל"ל כן כמ"ש ומסתמא רי"ף ורמב"ם בחד שיטתא אזלו כבכ"מ ולא נשאר לנו רק חד לגבי חד או כתי' רבינו יואל או כבעל העיטור ומסתבר יותר כרבינו יואל דלא קשי' לדידי' מירושלמי ומיושב בלי דוחק ודבר אלקי' בפיו של רמ"א הגם שלא התכווין לכל מ"ש מ"מ ד' עמו שהלכה כמותו כנלפע"ד:
וכשאני לעצמי הי' נלפע"ד ישוב נכון לשיטת הרי"ף ורמב"ם עפמ"ש חי' ר"ן בסנהדרין ט' ע"ב דהתכווין מדנפשי' לומר דא"א לומר פלגינן דבורי' רק כמו פלוני רבעני או בא על אשתי דהוא בע"ד דלא שייך עדו' שבטלה מקצתו משא"כ כשהוא קרוב כשיטת הראב"ד שברא"ש וכ' דהא דהכא דאמרי' פ"ד משום דמעיד על עצמו דנכסי אדונו נתן לו במתנה הגם דבסנהדרי' מבואר א"א קרוב אצל ממונו היינו שם לחוב הוא דמעיד אלא דכיון דצריך ב"ד ועדי' לדון השור והוא נוגע פסול לממונו אבל לאו קרוב הוא משא"כ כאן שמעיד לזכותו שנכסי אדונו נתוני' לו בוודאי קרוב הוא וכמעיד על עצמו לכן שייך עדו' שבטלה מקצתו עיי"ש כי זה כוונתו ויש בו גמגום לשון. והנה לפ"ז א"ש פסקי הרי"ף ורמב"ם דפסקו לדר"י ופסקו לדרבא דכאן לא שייך עדו' שבטלה מקצתו דבע"ד הוא ורבא ואביי קאי על בריי' דעבד שהביא גיטו וע"ז איבעי' בכתוב בו עצמך ונכסי היינו במביא בעצמו וכ"כ הרמב"ם בסידור זה בהלכ' עבדי' פ"ז הלכה י"ב ול"ק מירושלמי דמדמי להו דלמעיי' בירושלמי דתחלת האיבעי' על מתני' המביא גט ממדה"י צריך שיאמר כו' ע"ז העמיד האיבעי' בכתוב בגט מתנה וכן איבעי' לי' בעבד דשוה בג' דרכי' והכל בשליח המביא וכתוב בו מתנה עיי' בירושלמי ותרא' בעין כן ושפיר מדמה להא דר"י אי אמרי' עדו' שבטלה מקצתו דע"י שליח לאו בע"ד הוא ודומה לדר"י ור"ל. ורי"ף ורמב"ם לא מייתי בשליח המביא דאינו נאמן דסמכו על שהביאו לפסק הלכה הא דר"י ול"צ לאתוי' בשליח המביא שחרור דאינו נאמן וא"ש שיטו' הרי"ף וגם הרמב"ם א"ש והא דפסק בהלכ' עדו' דנאמן על שורו מתוך שנאמן שאני התם דשני עדו' הם של רובע ושורו וכ"כ הרמב"ם בכותב בשטר א' עדו' על פלוני שנתן לזה וכן נתן לזה וא' קרוב דכשר בכה"ג כיון ששני מיני עדו' הם וכן י"ל בזה כנלפע"ד ישוב נכון וברור בעזה"י:
ומלתא דתמיהא לי טובא במ"ש הרמב"ן בחי' ור"ן סביב הרי"ף:
דמספקא להו במייתי קרוב אי אמרי' בטלה מקצתו נרא' דבעבד עצמו פשיטא להו דלא שייך עדו' שבטלה מקצתו כיון דבע"ד הוא כמ"ש חי' ר"ן שהבאתי ולא ידעתי למה מסתברא להו טפי בקרוב יותר משליח רחוק ולא קרוב שהביא אי אמרי' בטלה מקצתו מה לי אם בטלה עדות מחמת קורבא אי מחמת שאינו נאמן וכן מוכח מירושלמי כאן דהא מדמה מלתא דר"י למלתא דהכא וירושלמי איירי משליח דעלמא וכ"כ הרא"ש במכות לפי דפסק ר"ח כר"י א"א בכותב כל נכסי רק ביש עידי קיום נרא' דאפי' בשליח דעלמא שהביא אינו נאמן ולכן דברי רמב"ן ור"ן צ"ע: