כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף ו.
אפי' קן קולמסא כו' ויש בזה פירושים שונים בראשוני' ועיי' הג"א דאפשר דאי עביד כחד מינייהו מהני ועיי' ביאור פרושי' אלו במהרח"ש סי' ב' ובמכתב מאלי' סי' ל"ז ול"ח וכמאן עיקר להלכתא: והנה הרמב"ם כ' כפי' שני של רש"י וכ' כשרואה חתימ' עדים נראה דבחתימת עדי' לא מהני קן קולמסא וגם לא מהני ראי' במקצתו וכ"כ הטור ופסק בש"ע ועיי' ב"ש שכ' מלתא בטעמא כיון דלרבא דקיי"ל כוותי' לא בעי בפ"נ רק משום אחלופי סגי במקצתו ובקן קולמסא אבל ח"י עדי' משום חשש זיופא הוא בעי דווקא שיראה חתימ' עדי' כולו. משמע מדברי ב"ש לרבה דבעי בפני נכתב משום לשמה לא מהני רק ראי' כל החתימו' והקשה בס' בית מאיר הא הראב"ד מביא ראי' מכל זה דהלכתא כרבה ש"מ גם לרבה מהני מקצתו וקן קולמסא ועכנ"ל כמ"ש מהרח"ש דווקא בפני נכתב לרבא משום אחלופי ולרבה רק משום לעז דלשמה סגי במקצתו ובקן קולמסא אבל בפני נחתם משום זיופא ל"מ דחשש גמור הוא מדרבנן מיהת דלא כב"ש. ולדידי צ"ע ביותר על הב"ש מבריי' דמייתי ש"ס ראי' לרב אשי מהוא בבית וסופר בעלי' שא"א לפרש אלא דשמע קן קולמס' וקשי' לרבה לא מהני כיון דיש חשש משום לשמה ומוכח גם לרבה מהני דליכא רק חשש לעז סגי בקן קולמסא. והא דלענין חתימ' ל"מ משום דיש חשש גמור וצ"ע על הב"ש: ויש בידי ליישב דברי ב"ש בוודאי לרבה ולמאן דס"ל דהלכה כמותו מוכח דגם משום לשמה מהני מקצתו וקן קולמס' ומוכח מבריי' כן ומ"מ בחתימ' ל"מ דהוא חשש גמור אבל לפי דקיי"ל דלא כרבה יש לחלק בפשוט דווקא בפני נכתב מהני קן קולמס' דאינו רק משום אחלופי וכיון שראה מקצתו או שמע קן קולמס' ויוכל לומר בפני נכתב שוב יצאנו מידי חשש אחלופי ואין זה קולא דהרי באמת ליכא חשש אחלופי אבל כל שיש חשש או משום זיוף או אם ליכא רק חשש לעז מנ"ל דסגי בראי' מקצתו או קן קולמסא לסמוך כיון שכ' מקצתו או שמע קן קולמס' בוודאי גמרו ועשו כראוי' מנ"ל לומר כן דאין ראי' לזה לא מרב אשי ולא מבריי' כנ"ל:
והנה מהרח"ש סי' ב' הקשה על שיטת רמב"ם וטור מדל"א ריש מכילת' איכא ביניי' לרבה סגי במקצתו או בקן קולמסא משא"כ לרבא צריך דווקא לראות חתימ' עדי' כולה והקשה כן לפי שיטתו דלרבה משום לשמה סגי בקן קולמס' ולב"ש לק"מ כמובן אלא גם לפי שיטתו והסברתו של מהרח"ש לק"מ דהא בס"ד כדאמר מ"ב אכתי לא אסיק דסתם ספרא דדיינ' מגמר גמירא וליכא רק חשש לעז וס"ד דאנן חיישי' עד דמקשה אח"כ ובבעי תרי ולס"ד גם לרבה משום לשמה ל"מ קן קולמסא ולא ראי' מקצתו כמו בחתימ' עדי' לרבא ובתר דאסיק דמשום לשמה ליכא לעז בעלמא באמת איכא ביניי' כהנ"ל אלא הא לא חזר ומקשה מ"ב רק בתר דאסקי' רבה אית לי' דרבא פשיטא דל"י לומר איכא ביניי' הנ"ל דהא רבה אית לי' דרבא ולשני' בחתימ' עדי' ל"מ רק ראי' ח"י כולו ולענין כתיבה ליכא חילוק בין רבה לרבא לשני' מהני קן קולמס' אפי' ולק"מ קושיתו. אלא דיש להקשות כדאמר תחלה א"ב הי' יוכל לומר א"ב לרבה משו' לשמה וס"ד דחשש גמור הוא צריך שיהי' בכתיבה כולה וכ"ש דל"מ קן קולמסא. אבל לרבא יוכל לומר בפני נכתב הגם שלא עמד בכולה או רק שמע קן קולמסא וצ"ע:
ולא ידעתי ישוב לזה או דצ"ל דלא אסיק עדיין טעמא דרבא דצ"ל בפני נכתב משום אחלופי וזה דוחק דהא אין לנו לרבא דצ"ל בפני נכתב רק משו"ה. ולכן היותר נראה דבס"ד דמשום לשמה חשש גמור הוא ושלא תקשי לרבה מבריי' דהוא בבית וסופר בעלי' עכצ"ל הגם דחשש לשמה חשש גמור הוא מ"מ סגי בקן קולמס' וא"ש דלא יוכל לומר א"ב לרבה ל"מ קן קולמס' הא מוכח דמהני מבריי' הגם לרבא לא מוכח דמהני בפני נחתם:
בקן קולמס' די"ל דווקא בפני נכתב דאינו רק משום אחלופי מהני מ"מ ליכא איכא ביניי' הנ"ל דלרבה ג"כ מהני בפני נכתב כמו לרבא כן י"ל ועיי':
ויש להקשות מ"מ כדס"ד דמשום לשמה חשש גמור ומוכח לרבה דמהני קן קולמס' אפי' במקום שיש חשש גמור אבל לרבא דבפני נכתב רק משום אחלופי לא מוכח מבריי' רק לענין בפני נכתב דאין רק משום אחלופי אבל כל שיש חשש גמור לא מוכח ולענין בפני נחתם ל"מ קן קולמס' ואיכא בינייהו טובא בין לרבה בין לרבא לדינא וכן יש להקשו' לשיט' ב"ש דס"ל לרבא דווקא כל שאינו רק משום אחלופי מהני ק"ק ומקצתו אבל כל שיש בו חשש לא וכתבתי לרבה מוכח ה"ה כל שיש בו חשש מהני וב"ש רק להלכתא כ"כ א"כ גם למסקנא דרבה אית לי' דרבא הא יוכל לומר א"ב לרבה גם בחתימ' מהני ק"ק דכן מוכח מבריי' דמהני לענין בפני נכתב דלרבה משום חששא הוא וה"ה חתימ' משא"כ לרבא לא מוכח רק מה שהוא משום אחלופי אבל בחתימ' דהוא חששא לא מהני ועיי' וי"ל:
ויש לי קצת ראי' לב"ש מדהקשה לעיל ה' ע"א על רבא ממתני' דא"י לומר בפ"נ מה מהני קיום בחותמיו הא בעי לשמה י"ל דאיירי שראה מקצתו או ק"ק ומשום לשמה מהני דליכא רק חשש לעז אבל משו' קיום ל"מ והיינו א"י לומר בפ"נ ובפ"נ דמהני לענין קיום ולמ"ש תוס' דלא מוקי ר"י באלם דא"י לומר משמע עכשיו א"י לומר א"ש חבל לפי ד' ר"ן ויתר ראשונים דמתרצי משום דאלם יוכל לכתוב ולא דייק לשון ואינו יוכל משמע עכשיו קשה כהנ"ל דל"ק על רבה דמתרץ מתני' כה"ג ולשיטו' ב"ש א"ש היינו דס"ל להלכתא כרבא לא מוכח רק מה דהוא משום אחלופי מהני אבל מה שהוא משום חשש ל"מ ק"ק וכתבתי דלרבה בוודאי מוכח דגם מה דהוא משום חשש מהני אבל לרבא ולהלכתא לא מוכח והא"ש דמקשה לרבה כמו דמהני משום לשמה בראי' מקצתו או ק"ק כן מהני לענין חתימ' עידי' ושפיר מקשה אי ראה מקצתו או ק"ק גם משום קיום מהני כמו משום לשמה דדמי להדדי אבל לרבא י"ל דווקא לענין בפני נכתב משום אחלופי מהני דתו ליכא אחלופי אבל כל שיש בו חשש זיופ' או משום לעז ל"מ כנ"ל:
הארכתי בכ"ז מפני שיש בו נפקותא לדינא דראיתי בגליון ש"ע מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' דבמקום שיש הרשא' מקוימת ביד השליח דמחמיר הריב"ש דיש לחוש ללעז הבעל שיאמר שאבד השליח הגט או נשרף ואין זה אלא חומרא דלעז ולפמ"ש מהרח"ש דווקא משום זיוף דהוא חשש גמור ל"מ ק"ק אפשר בכה"ג יש להקל וכ' שלא מלאו לבו להקל במקום דליכא חשש עיגון דאפשר בכתיב' גט אחר אלו דבריו זצ"ל. והנה למ"ש ב"ש דווקא משום אחלופי מהני דליכא משום חשש א"כ הה"נ בהרשא' מקוימ' לריב"ש דחיישי' משום לעז דבעל ג"כ אין להקל אלא דשיט' ב"ש קשי' כמו שהקשה ב"מ וכמו שהקשיתי מבריי' ולפי שישבנו דבריו ועשינו לו סמוכי' יש לחוש לדברי ב"ש חוץ משנאמר אנן נקטי' כריב"ש לחומרא דרשב"א לא חייש ללעז זה ולכן כולי האי לא נחמיר לחוש לשיטת ב"ש וצ"ע לדינא:
אתמר בבל רב אמר כא"י לגיטין וכו' כ' תוס' היינו ממדינה למדינה בבבל אבל מבבל לא"י פליגו לקמן ר"א ור"י. והקשה פ"י א"כ מאי מקשה לרב ממתני' אבל בבל דמרחקי גם ר"מ מודה י"ל דווקא מבבל לא"י אבל בבבל עצמו ממדינה למדינה לא צ"ל בפ"נ ונדחק בקושי' זו. ולי נראה די"ל היינו דמתרץ לי' לבר מבבל ולשון לבר אינו מדוקדק הל"ל בר מבבל היינו בבבל נאמר חוץ דאי' לי' היתר כמ"ש רש"י ולמ"ד לבר יתיר' וי"ל דמתרץ לי' לבר מבבל היינו כשמוציא לבר לחוץ לבבל אז ס"ל לר"מ צ"ל בפ"כ אבל בבבל עצמו ממדינה למדינה לא ולרב אביתר דס"ל מבבל לא"י אצ"ל צ"ל מתני' בבל שאני בר מבבל כנ"ל נכון:
מכי אתי רב לבבל פי' רש"י אבל מעיקר' לא וגמירא משבא החרש והמסגר לבבל לא פסקה תורה מהם. נראה דס"ל דשוב לא פסקה לעולם בשום זמן מן הזמני' עד רב ובמהרמשי"ף כ' אם קבלה נקבל אכל י"ל דהוכיח אי משום לשמה א"כ נגזור שמא יחזור הדבר וע"כ משום קיום והדר הקשה אי משום קיום נמי נימא שמא יחזור הדבר ונדחק משום קיום ל"א שמא יתבטל עוברים ושבים עיי' בו. ולדעתי י"ל עפמ"ש תוס' מגילה פ"ק ג' ע"ב כרך שחרב ולבסוף ישב נדון ככרך הא דנקיט דחרב ולא אמר כפר שנעשה כרך דיש רבותא יותר דה"א כיון שפעם הי' כרך וחרב ניחוש גם עתה יתבטל קמ"ל נראה דיש סברא יותר לומר שנחוש שיתבטל הדבר שהוא עתה במקום זה אם כבר ראינו שהי' ונתבטל והנה הא דשמא יחזור הדבר לקלקולא אין פשוט רק לרבה הוצרך לחדש כן ולדינא לא פסקי' ולא חיישי' להא כמ"ש ראשונים וי"ל אבל הא פשיטא לש"ס דאם כבר הי' נתבטל ושוב חזר לקדמותו יש לחוש שיתבטל עוד כמו שכבר הי' ולכן הוכיח דאי משום לשמה הלא היו בקיאים כשהי' חרש ומסגר ואם נתבטל אח"כ והדר בקיאי בימי רב יש לחוש בוודאי שיחזור הדבר לקלקולא וע"כ משום קיום ולא הי' שכיחי מעולם רק בימי רב לא חיישי' שמא יתבטל ויחזור לקלקולא כנ"ל:
מה"ב ובפשיטות י"ל הא דצריכי' לחדש דחיישי' שמא יחזור הדבר לקלקולא הוא לרבה לדידי' צ"ל מתני' אחר שלמדו ומשום קושי' דיכול נמי צריך לומר דחיישי' שמא יחזור הדבר לקלקולא ולרבה באמת גם היכי דשכיחי חיישי' לענין קיום שמא יחזור אבל לרבא א"צ לחדש חשש זה שמא יחזור דל"ל כלל משום לשמה ורב י"ל ס"ל כרבא ול"ל חשש שמא יחזור הדבר מכמו' שהוא עתה ורמב"ן למביא דל"ח היכי דשכיח מהא דכי אתי רב לבבל ש"מ דל"ח והיינו דרב ס"ל כרבא וכיון דאין אנו מוכרחי' ממתני' לומר דחיישי' שמא יחזור הדבר מעצמינו לא נחדש חשש וגזירה זו דשמא יחזור הדבר כנ"ל פשוט:
ולפ"ז קשה על רש"י דמה לו לפרש דהוכח' הש"ס מדהי' החרש והמסגר וצ"ל דמקובלים הי' דלא פסק עד רב ולא פי' כפשוטו אי רב כרבה ומשום לשמה ע"כ צ"ל דחיישי' שמא יחזור הדבר וע"כ דס"ל כרבא ומשום קיום ושכיחי ול"ל חששא דשמא יחזור הדבר. ונ"ל דרש"י הוכיח דע"כ קבלה היתה בידם משבא החרש והמסגר לבבל שוב לא פסק' תורה וגמירא דאלת"ה אלא דאתמר נמי דאי משום לשמה נחוש שמא יחזור הדבר לקלקול וע"כ כרבא ס"ל קשה למה לש"ס לדחוקי לעשות פלוגתא בין רב לשמואל דשמואל ס"ל בגרסיי' טרידא ורב ל"ל ובמלתא בעלמא פליגו הול"ל דשמואל כרבה ס"ל משום לשמה ג"כ ועכצ"ל דחיישי' שמא יחזור הדבר ולכן ס"ל לשמואל בבל כחוץ לארץ כמו כל ח"ל דחיישי' שיחזור הדבר לקלקולא ורב ס"ל כרבא וא"ש פלוגתיי' במרווח בפלוגת' דרבה ורבא ומדלא אמר הכי ש"מ דהי' קבלה בידם דמאז שבא חרש והמסגר לבבל לא פסקה תורה וגמירא והוצרך ע"כ לתרץ טעמא דשמואל דבגרסיי' טרידא וא"ש. אלא דעדיין קשה יאמר נא דשמואל ס"ל כרבה ולדידי' צריך לחדש חששא דשמא יחזור הדבר לקלקולא הגם משום לשמה אין לגזור בבבל דמעולם גמירי משבא החרש והמסגר לבבל ולא בטלה מ"מ משום קיום חיישי דיחזור הדבר ולא יהי' שכיחי'. ורב ס"ל כרבא ולא מוכח דחיישי' משום לשמ' שמא יחזור ה"ה לענין קיום משא"כ שמואל כרבה וה"ה לענין קיו' חיישי' ולכן אנו צריכי' למ"ש מהרמשי"ף דמשום קיום ל"ח לשמא יחזור רק משום לשמה שישכחו למודם וא"ש ועיי': אלא מ"ש מהרמשי"ף בזה דחיישי' שמא ישכחו ולא חיישי' דלא יהי' שכיחי' הא אם בבבל גמירו מדאתי רב לבבל ע"י בני ישיבה וחשש שמא יחזור לקלקולא דפסקה ישיבה ואי לא יהי' שכיחי ג"כ דהא שכיחי משום בני ישיבה ותלי' זה בזה ודבריו לשיטתו אין להם מקו' במחכ"ת. אבל לפמ"ש ע"פ פי' רש"י דחרש ומסגר לא בטל ומשו"ה אמר אתמר נמי י"ל שפיר דל"ח דתפסוק ישיבה ולא יהי' שכיחי'. ולכן לענין קיום ל"ח ושפיר הוצרך לומר לשמואל דטעמא משום דבגרסיי' טרידא ולא משו' חשש דיחזור הדבר ולא יהי' שכיחי' ועיי' בכ"ז:
והנה קושי' תוס' מבואר' על רש"י דא"כ מה מקשה ממתני' הא אז לא הי' שכיחי וראיתי בחי' ר"ן ישוב נכון דהכי מקשה דבוודאי דר"י ור"מ לא פליגי אי עכו שכיחי או גמירי אלא בהא פליגי דר"י ס"ל דעכו הגם דמקרבי לא"י מ"מ משום שלא תחלוק במדה"י צ"ל ור"מ ס"ל דעכו כא"י דמקרבא ס"ל דלא שייך שלא תחלוק אבל בבל דמרחקי גם אי הי' שכיח מודה דצ"ל משום שלא תחלוק וקשה לרב דס"ל בבל כא"י הא מרחקא ומתרץ בר מבבל דלא שייך שלא תחלוק דשמה מוכיח עלי' אלו דבריו ותי' זה נכון מאוד. אלא לפ"ז לא הי' צריך להקדי' והא בבל לצפונ' דא"י וכו' כמובן. ובפ"י תי' דהא פשיטא דמבבל לא"י הי' שכיחי עיי' בו והוא תמוה דהא רב אביתר ור"י פליגי לקמן מבבל לא"י גם בימי רב כ"ש קודם. והנ"ל בישוב קושי' תוס' דרש"י ס"ל ג"כ בימי חרש ומסגר וגם זמן הרבה אח"כ הי' שכיחי ע"י תלמידים רבים רק אח"כ קרוב לזמן בדורו של רב הי' ממעט והולך ולא הי' שכיחי כ"כ מ"מ התורה לא פסק' מהם עד שלא יהי' בקיאי' לשמה והי' כמו בכל ח"ל אחר שלמדו דלא שכיחי ולא קביעי מתיבתא ומ"מ למדו ובקיאי והוכיח שפיר דע"כ משום קיום דמשום לשמה גמירי דמשבא חרש והמסגר לא פסקה תורה היינו שלא פסקה לגמרי עד שיהי' אינם בקיאים אבל נתמעטה התורה ומתיבתא ולא הי' שכיחי אחר זמן זמני' טובא מעת שבא החרש והמסגר עד שבדורו של רב לא הי' שכיחי עד שבא רב לבבל והרבה תורה והרבה תלמידים חזרו לכמות שהי' דשכיחי והא"ש דמקשה ממתני' דידע דאז הי' עדיין שכיחי בבבל ומ"מ צ"ל ע"כ משים דבגרסיי' נורידא כנ"ל והוא נכון מאוד בישוב חומר הקושי' וק"ל:
ומבי ארדשיר לאקטויספון לא מצריך כו' הקשה תוס' נגזר מוליך אטו מביא דלמסקנא דרבה א"ל דרבא לכ"ע ל"ג מוליך אטו מביא והקשה מהרש"א בס"ד דמקשן דרבה ל"ל קשה נגזור מוליך אטו מביא ותרוצו דחוק מאוד ועיי' מהרמשי"ף ישוב קצת יותר נכון. ולפע"ד נראה בס"ד דלא ידע דרבה אית לי' לא ידע מתני' וי"ל הא דגזרו מוליך אטו מביא דווקא קודם שלמדו אבל אחר שלמדו דבמביא עצמו רק משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולא וכולי האי ל"ג מוליך אטו מביא ור"ח קאי אחר שלמדו ומאקטיספון לארדשיר עצמו לצ"ל רק משום גזיר' כולי האי לגזור מבי ארדשיר מוליך אטו מביא לא גזרי'. הגם דמתני' ע"כ אחר שלמדו כדמוכח ממתני' דאינו יוכל לומר וכ' תוס' ממילא כל מתני' בהכי איירי משו"ה ליכא קושי' כ"כ על דס"ד דקאמר נימא קסבר משום שאין בקיאים לשמה אי קס"ד דמתני' ריש מסכ' דגזר מוליך אטו מביא קודם שלמדו ועוד הא דצ"ל מתני' אחר שלמדו הא מוכח מתני' דאינו יוכל לומר יתקיי' בחותמיו צ"ל אחר שלמדו וכשאנו מקשים ממתני' זו בלא"ה צ"ל רבה אית לי' דרבא מדקתני יתקיים בחותמיו ודחי ביותר הא ביותר בקיצור הא רבה את לי' דרבא ול"ק קושי' תוס' לכאורה אלא דתוס' הקשה לאמת כדדחי הא אית לי' דרבא והני כיון דאזלו לשוקא וכו' הקשה תוס' נגזור מוליך:
אטו מביא כמו דגזרי' משום לשמה קודם שלמדו וה"נ לענין קיום נגזור וע"ז מתרץ שפיר למסקנא דרבה א"ל דרבא לכ"ע ל"ג כיון דאין אנו מוכרחים לחדש גזיר' זו ול"ק מס"ד דרבה ל"ל דרבא י"ל שפיר דס"ד מתני' קודם שלמדו ור"ח אחר שלמדו כדכתיבנא:
ודע דיש לי מקום עיון דבאמת צ"ל לרבה גם למסקנא דאית לי' דרבא דגזרי' מוליך אטו מביא לענין לשמה דאלת"ה קשה איך אמרו חכמי' מוליך ומביא הא במביא צ"ל גם שנתקיים משום לשמה משא"כ במוליך לצ"ל כשנתקיים ואיך השווה מוליך למביא ועכצ"ל לרבה דגזרו מוליך אטו מביא וגם במקוים צ"ל כמו במביא דלא כתוס' וצ"ע:
ונ"ל בכוונת תוס' דלמסקנא לכ"ע ל"ג מוליך אטו מביא היינו כמו לרבא ל"ג כן לרבה הגם לרבה צ"ל דגזרי' כנ"ל היינו די"ל בוודאי ל"ג שיטעו כמו במוליך ל"צ כן במביא כולי האי ל"ג במקום שאין לטעות אלא דגזרו כיון דבמוליך ג"כ צ"ל משום קיום ואם יאמרו כשהוא מקוים אצ"ל במוליך יטעו כ"כ במביא אצ"ל כשהוא מקוים כמו במוליך דצ"ל ואין צ"ל במקוים וזו גזיר' קרובה די"ל מקום לטעות משא"כ לרבא דאין מקום לטעות לא גזרי' שמעצמם יאמרו מה לי מוליך מה לי מביא וכסברא זו כ' הר"ן בע"ז לענין איסור יי"נ בהנאה כיון שאסרוה בשתי' הוצרכו לאסור דאל"ה יאמרו גם יי"נ מותר בהנאה כמו סיי"נ שאסור בשתי' ומותר בהנאה משא"כ אם הי' סיי"נ מותר בשתי' וכן כ' כה"ג לענין בכדי שיעשה ולס"ד דרבה ל"ל דרבא צ"ל דגזרו רבנן מוליך אטו מביא בלי שיש להם מקום לטעות דמוליך לעולם אצ"ל ומביא צ"ל מ"מ גזרי' והוקשה לתוס' לר"ח וע"ז מתרץ דלמסקנא ל"ג מוליך אטו מביא כמו לרבא דל"ג והיינו במקום דאין מקום לטעות דל"ג כן לרבה אלא במתני' דמוליך צ"ל משום קיום בקל יטעו כשם שמוליך אצ"ל כשהוא מקוים כך במביא אבל מארדשיר לאקטיספון דשכיחי ולא צריך בשום פעם גם משום קיום דשכיחו ואין מקום לטעות מוליך אטו מביא למסקנא לכ"ע כה"ג ל"ג כנ"ל בכוונת תוס' ועיי':
ובמאי דכתיבנא עלתה בידי ישוב נכון לקושי' מהרמשי"ף לעיל דמתרץ לרבה דפליגו ת"ק ורבנן אי גזרי' מוליך אטו מביא ולרבא מתרץ דרבנן לפרושי דת"ק אתי ולמה לא מתרץ גם לרבה כן דלפרושי קאתי והוא מפרק לה דבאמת לפרושי דת"ק דוחק הוא ולרבא הוצרך לתרץ כן ולרבה א"ש במרווח אלו דבריו ז"ל עי"ש. ועדיין לא ניחא הא לאמת דרבה אית לי' דרבא צריך לרבה ג"כ לומר דרבנן לפרושי דת"ק אתי והו"ל לתרץ מיד לרבה כן כיון דסו' כ"ס אין מנוס לאמת לרבה רק לדחוקי. ולמ"ש א"ש דגם למסקנא רבה אית לי' דרבא לא צריך לדוחק דלפרש דברי ת"ק אתי אלא דת"ק לא גזר מוליך אטו מביא ממילא לא שוה מוליך למביא דבמביא צ"ל לעולם אפי' במקוים משא"כ במוליך ולכן לא נקיט מוליך רק מביא דצ"ל לעולם ורבנן אמרו מוליך ומביא דגזרו מוליך אטו מביא וא"ש נכון:
ע"ב. ואי עבדת אהנית כ' תוס' דהא דאמר בספ"ב דבארץ דלאו אדיבורא סמכי' וכו' איירי בשל"א בפ"נ כסתם מביאי גט בא"י וכן שיטת רוב הפוסקים אבל שיטת רשב"א דבא"י גם כשאמרו לא מהימני דלאו דינא גמירי עיי' בב"י וב"ש סי' קמ"ב. ולפע"ד נ"ל דמעיקר הדין אין ראוי' להאמינם בא"י גם שאומרים בפ"נ. הנה הדרישה הקשה קושי' חמורה בסי' קמ"ב למה בח"ל נאמנים משום דאי אתי הבעל לא משגחינן בי' ולא יוכלו לקלקל הא תקולקל כשיביא הבעל עדים דמזויף הוא ותי' שני תרוצים דתאמר האשה שהם עדים אחרים שהלכו למדה"י ותי' זה לא אבין דא"כ בשליח נמי אם הבעל מביא עדי' דאין זה חזי של אלו שאנו מכירים הגט פסול נאמר שמא עדי' אחרי' הם וגם למה אין אנו חוששי' לזיופא בכ"מ דעבידא לאגלוי ניח' שיאמר שעדים אחרים חתם והלכו למדה"י וע"כ שזה בכלל לא עביד אינש לחתום עדי' ויאמר שהלכו להם דניכר שקרותו דהרוצה לשקר ירחיק עדותו. עוד תי' דכולי האי ל"ח שיביא עדים דהא בשליח דחיישי' לערעור דבעל ול"ח שמביא עדים שמזויף ול"מ אמיר' בפ"כ. ודבריו תמוהים דבמביא גט דאנן ל"ח למזויף באמת רק מחומרא שיביא הבעל ויערער ולא יהי' ע"מ לקיימו וכיון שאמר בפ"נ שוב אין הבעל נאמן ואם באמת יהי' מזויף ויביא עדי' נפסלהו מדינא אבל ל"ח להכי אבל בנשי' דאנן חיישי' שמא זייפו לקלקל אותו ושנא' מקלקלת השורה וחציפי לזייף בוודאי קשה טובא גם כשיאמרו בפ"נ יש לחוש שזייפו וסומכי' דבעל יביא עדי' דמזויף הוא ותקולקל. לכן נ"ל בישוב הקושי' כיון דבח"ל אין עדי' מצוי' לקיימו וגם אינם מצוי' להעיד שאין זה כת"י החתומי' שוב לא יזייפו כדי לקלקלה כיון שבעל אינו נאמן דק כשימצא עידים להעיד על זיופו וזה רחוק שימצא וזה ודאי רחוק שיזיפו עדים הדרי' בא"י וימצא הבעל עידי זיוף דהא הן מביאים גט בשם הבעל בח"ל מהיכן חתמו עידים שבא"י ויתברר מיד ששקרו וזייפו וא"ש. והא"ש דבא"י דעדים מצוי' לקיים ולהעיד שאין זה ח"י החתומים בגט גם כשיאמרו בפ"נ חיישי' שרוצים לקלקל ע"י עידי זיוף כנ"ל נכון לדינא ועיי':
אלא דכ"ע בעינן לקיימו וכו' הנה שיטות רוב ככל הפוסקים חוץ הראב"ד דהלכה כרבא ול"ח כלל משום לשמה ומראש צורי' אראנו הוא הרי"ף בעל הלכות שכן פסק. והן תחלה הביא פלוגתת רבה ורבא דרבא ס"ל דווקא בשאין עדי' מצוי' לקיימו אבל היכי דמצוי' אצ"ל בפ"נ דכל בקיאי' לשמה נראה דס"ל דרבה ורבא פליגי אי כל בקיאי או יש מיעוטא דמיעוטא ורבא ס"ל דהכל בקיאי' וכ"כ רש"י לעיל כדמסיק רבה אית לי' דרבא אבל רבא לא ס"ל דרבה דהכל בקיאים ועיי"ש מ"ש מה שהכריח לרש"י כן גם כתבתי בקיצור וכאן ארחיב יותר דלכאורה פליגו במציאו' אי כולם בקיאי או לא והוא תמוה וכ"ל דלא פליגו בהכי וכ"ע תחלה לא הי' בקיאי כולם ואחר שלמדו בקיאי אלא דרבה ס"ל די"ל משום לשמה הגם שאתני' אחר שלמדו מ"מ עיקר התקנה מעיקר' משום לשמה ג"כ הי' ועכשיו דלמדו מ"מ הניחו התקנה משום גזירה ורבא לא רצה בזה לומר גזיר' משום שיחזור הדבר ואם יאמר דמעיקר' הי' משום לשמה ג"כ ועכשיו משום קיום לחוד זה א"א דקשי' מתני' דואינו יוכל לומר דע"כ צריך לאסוקי אחר שלמדו ויוכל צ"ל משום גזיר' וזה ל"ש ולכן נאיד מכולהו מלתא דרבה ולא צ"ל משום דלתני בפ"נ לשמה כדאמר מתחלה עד דלא אסיק כ"ז ולמסקנא לא א"ש הך טעמא כמ"ש לעיל ברש"י גבי רבה א"ל דרבא וכן נראה דהי' כוונו' הרי"ף דכ' דכולם בקיאי' היינו אחר שלמדו וממילא א"א לומר דקוד' הי' משום לשמה כמ"ש ודברי רש"י לעיל ורי"ף מתאחדים ועיי':
אלא דלשון הרי"ף מגומגם ולישנא דמסורס הוא דהול"ל דכל בקיאים לשמה והוא אמר כל לשמה בקיאים זה לשון מהופך גם לישנא קטיע' הוא הול"ל הכל לשמה בקיאי' ומה לשון כל. לכן נלפע"ד בכוונת הרי"ף עפמ"ש לעיל ב' ע"ב בכוונ' ריב"ל בירושלמי לפי שאין בקיאי' בדקדוקי גיטין היינו וודאי בעיקר הדרשא דלשמה בקיאי' אלא שאינו בקיאי' בדקדוקי גיטין שהוסיפו מדברי' ומדקדקים בה עיי"ש בדברינו וזה כוונות הרי"ף דרבא ס"ל לא לבד שבקיאי בעיקר הדרש אלא כל לשמה היינו כל מה ששייך ונכנס בגדר לשמה בקיאי' ואפי' דקדוקי' כנ"ל נכון מאוד:
וכתב דהלכתא כרבא דסוגין כוותי' דכל דהיכא דאיכא עידי קיום לא צ"ל בפ"נ אבל היכא דליכא צ"ל בפ"נ גם בלשון זה יש גמגום דהול"ל היכי דעדי' מצוי' לקיים לא צ"ל והיכא דאין עדים מצוי' צ"ל בפ"נ ולמה כ' היכא דאיכא עדי' לקיימו ושינה לשונו ממ"ש תחלה לרבא דתלי' בעדי' מצוי' ואינם מצוי' גם צ"ב מאחר שכבר כ' דרבא ס"ל דתלי' בע"מ ואינם מצוי' לא הי' צריך לומר רק דסוגין כרבא והלכתא כוותי' ולישב כ"ז דהרי"ף כוונתו רצוי' לומר טעמא דסוגין כרבא ולא אמר לנו למה סוגי' משמע כרבא וכתבו ראשונים כי דמקשה לרבה הגם דמפרק אשנוי' דחיקא לא סמכי' עיי' רשב"א וי"ל שינוי' דחיקא הוא מה שמקשה ממתני' דאין יוכל לומר וצ"ל לאחר שלמדו וצריך לחדש גזיר' חדשה משום שיחזור הדבר ולחלק בין פקח לחרש וכיוצא בו זה ודאי שינוי' דחיקא ופשטו' מתני' מתפרש טפי שפיר כרבא ואין צריך לכ"ז ומוכח ממתני' כל היכא דאיכא עידי קיום לא צ"ל גם בח"ל. וכן מבריי' דולא אמר הוי ל"א להחמיר דקשי' לרבה וצריך לדחוק בשנוי' ולדחוק בהוי ל"א להחמיר ולרבא מתפרש בפשיטו' דסגי בעידי קיום לחוד וזהו שכ' הרי"ף דסוגי' כרבא ואמר טעמא ובמאי הסוגי' כרבא דהיכא דאיכא עדי' לקיימו אצ"ל ובדבר הזה מוכח מפשטות הסוגי' כרבא דלדידי' שהדין כן אתי' כפשוטו מתני' דואינו יוכל לומר וגם בריי' דלא אמר והוי שלא אמרו להחמיר דמשני' אלו מוכח דסגי בעידי קיום לחוד כנלפע"ד נכון בכוונ' הרי"ף ועיי'. ועיי' פ"י לקמן ט"ז ע"ב ד"ה רש"י בד"ה כשרים:
ונראה לי דעוד אשמועי' חידוש כמ"ש היכא דאיכא עידי קיום ולא כ' היכא דעדים מצוי' לקיימו דה"א במקום שאין עידי' מצוי' לקיימו ואקרה שיש לפנינו עידי קיום מ"מ צ"ל בפ"נ כיון שכבר תיקנו לומר שלא תחלוק בשליחות ושלא ישנה ממטבע שטבעו חכמים ועכ"פ לכתחלה ה"א דצ"ל קמ"ל היכא דאיכא עדי' לקיימו גם במקום שאין מצוי' אין צ"ל והוכיח כן מבריי' הוי ל"א להחמיר אלא להקל ומתפרש לרבא כפשוטו שלא הצריכו רק שלא יהי' צריך לעדי' ואי נימא אחר שתיקנו שיאמר גם באיכא עידי קיום לכתחלה צ"ל נפקא מתקנתא דחכמים חומרא וע"כ דכל דאיכא עדי' אפי' לכתחלה אצ"ל כנ"ל גם זה נכון לפע"ד:
והנה הרמב"ן בחי' כ' דבמקום דשכיחי עתה הגם שלא הי' שכיחי מעיקר' לא צ"ל דל"ח לשמא יחזור לקלקולא ומביא ראי' מכי אתי רב לבבל בבל כא"י ולא חששו שיחזור הדבר וראי' זו אינה אלא לפי' רש"י דכי אתי רב לבבל משם ואילך הי' שכיחי ולא קודם אבל לפמ"ש תוס' דבימי חרש ומסגר הי' שכיחים ליכא ראי' כמובן אלא דלא מצינו גזירה זו רק לשמא יחזור הדבר לענין לשמה ולא לענין קיום ומהרמשי"ף כ' דאפשר לענין שכיחי ל"א שמא יחזור ובלא"ה כיון שלרבא לא צריך לחדש הך גזיר' מנ"ל למגזר אלא היכא דהי' שכיחי מתחלה ונתבטל ושוב שכיחי י"ל דחיישי' כיון שהי' ונתבטל כן יש לחוש שיתבטל לעתיד כסבר' תוס' דמגילה ג' ע"ב לענין כרך שחרב ולבסוף נתיישב עיי"ש וכבר הארכנו בזה לעיל. וגם לפי שהביא רמב"ן ראי' מעשינו עצמינו כא"י מכי אתי רב לבבל אין ראי' נגד זה די"ל דלא הי' שכיחי מעיקר' ועכשיו ל"ח שיתבטל אבל בהי' שכיחי ונתבטל חיישי' שגם עכשיו יתבטל לעתיד אלא לפמ"ש לעיל בישוב קושי' תוס' על רש"י דס"ל לרש"י דהי' שכיחי בזמן חרש והמסגר רק שוב נתמעטו הישובי' ולא הי' שכיחי עד שבא רב לבבל א"כ מוכח דגם בכה"ג ל"ח שיחזור הדבר לקלקולו ועיי':
ובד"מ ובהג"ה ש"ע דלכתחלה יאמר בלה"ק וראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל טעם הגון דאם יאמר בפ"נ ובפנ"ח בלשון לע"ז צריך להרבות בדברים דתיבת בפני בלשון לע"ז צ"ל לומר כמה תיבות כידוע וחיישי' דגאיז:
הגם דקיי"ל כרבא דל"ח לגאיז מ"מ כל מה דאפשר למיעבד ע"צ היותר טוב עבדינן אלו דבריו זצ"ל ודפח"ח וש"י. ונ"ל להוסיף לפמ"ש כבר לעיל כדמסיק דלרבה עכצ"ל מתני' אחר שלמדו ומשום גזיר' שיחזור הדבר לקלקולא הטעם פשוט דרבא ל"א כרבה דלא רצה לומר משום גזיר'. א"כ י"ל רבא ג"כ חייש דאתי למגזיא ושפיר כ' רמ"א דלא יאמר רק בלה"ק ורק לכתחלה אבל בדיעבד כשר דחשש דאתי למגזייא רק לכתחלה דרש"י כ' ואי אתי למגזייא יהי' פסול מדאמ' כל המשנה וכו' ואנן דלא קיי"ל כר"מ כשר בדיעבד ומ"מ לכתחלה חיישי' שישנה ויבליע אי אפושי דיבורא כנ"ל. עיי' יש"ש אם אמר בפ"נ ונחתם ול"א שני פעמים בפני דל"מ:
והנה בריי' מפורשת דבעל שהביא אצ"ל בפ"נ וכו' והטור השמיט דין זה והרמב"ם כתבו ותימ' על הטור שלא הביאו וראיתי בב"מ שהרגיש בזה וכי לרוב פשיטתו שאין לחוש שבעל עצמו לא כתבו וצ"ל למה נאמר בבריי' ונ"ל דבריי' אשמועי' דה"א דטעמא משום לשמה וה"א גם הבעל צ"ל קמ"ל דלא צ"ל אי משום דטעמא משום קיום לחוד או גם לרבא לצ"ל כדמתרץ מינקט נקיט לי' אבל הטור דכ' תחלת סימן קמ"ב דצ"ל בפ"נ משום ערעור דבעל שמזויף הוא שוב ל"ל לומר דבעל עצמו אצ"ל דפשיטא כיון שבעצמו מביא לא יערער לטעון מזויף כמ"ש דלכן לא קשי' לרבא מבריי' רק לרבה כנ"ל וק"ל: והב"י סי' קמ"א בנוסח הגט ושטר שליחות מביא בשם או"ח דבעל עצמו שמביא בזמה"ז דלא בקיאי ב"ל בפ"נ כו' כדאיתא בגיטין ה' והוא דשם מבואר בבריי' דאצ"ל בפ"נ כו' והב"ש כ' דס"ל דווקא אחר שלמדו אין הבעל צ"ל אבל עכשיו הוא כקודם שלמדו עיי' בו. ודברי הב"ש תמוהי' לי ג"כ דהא כדמתרץ מה טעמא אמרו רבנן שלא יבוא הבעל ויערער קא על קודם שלמדו דזה הי' הטעם שאמרו שצ"ל דלאחר שלמדו ליכא חשש ערעור רק משום שמא יחזור הדבר וכי כיון קודם שלמדו ג"כ לא הבעל צ"ל דאטו מנקט נקטו לי' ערעור קמערער וצ"ע. והנ"ל ע"ד ב"ש הנ"ל דאו"ח ס"ל דעכשיו אין בקיאים יותר ממה שלא הי' בקיאי' אז קודם שלמדו ואז קודם שלמדו סתם מגמר גמיר ורוב בקיאי' ועכשיו נתמעט' התורה הרבה בעו"ה וליכא רוב וסתם ספרי וכו' ואנן חיישי' בבא ערער הבעל ולכן גם הבעל צ"ל בפ"כ ומייתי ראי' מדף ה' דמקשה ש"ס לרבה ופי' תוס' דה"א דכי אתי הבעל ומערער אנן חיישי' לו מדינא דיאמר דלא הי' בקי וע"ז מתרץ דליכא רק לעז ועכשיו דאין בקיאי' הוי פסול ממש ע"י ערער הבעל ולרש"י אנן חיישי' כמ"ד דש"ס בקושי' ולכן גם בעל צ"ל ומייתי ראי' מדף ה' מקושי' ש"ס דס"ל דאם פסול מדינא ע"י ערעורו גם בעל עצמו צ"ל ומהני הגדתו כנ"ל נכון:
ובהכי א"ש מה שחקר הפ"י איזה פעמים בסוגי' דלמה אנו מצריכים לשאול לסופר ולעדים על לשמה ולפמ"ש ע"פ או"ח הנ"ל א"ש דאנן לא בקיאי' יותר מאשר הי' בקיאי' אז קודם שלמדו כנלפע"ד. ולפמ"ש לא צ"ל דהאו"ח ס"ל כראב"ד אלא דרבא מודה ג"כ בזה"ז לפמ"ש לעיל דלמסקנא רבא לא רצה לומר משום לשמה דמתני' ע"כ אחר שלמדו ולא רצה לומר דגזרו שמא יחזור לקלקולא וע"כ דמתחלה לא התקנה משום לשמה וטעמא דגם מעיקר' הי' רוב בקיאי' ולא חששו למיעוט שאינו מצוי' אבל עכשיו הוא מיעוט המצוי' גם רבא מודה כנ"ל. אלא דמ"ש האו"ח עוד דצריך הבעל שטר שליחות אין לו פתר רק ע"ד שכ' הרמ"א משום שלא תחלוק בשליחות אבל אצ"ל כמ"ש הרמ"א דאנן נטע' ביותר בין שליח לחסרון בקיאתינו דזה לא תלי' בבקיאו' אלא אז שלא הי' הבעל צ"ל כלום ידעו הכל חילוק בין בעל לשליח אבל מכיון שהצריכו לומר משום דמצוי שלא בקיאי' לשמה שוב צריך שיהי' הכל בידו ככל שליח האומר דאל"כ ילמדו לשליח אחר וקרוב להחליף כמובן כנ"ל ועיי':
והנה בתשוב' הרשב"א דכל שיש שטר שליחות מקוים ביד שליח אצ"ל בפ"כ והביאו הרמ"א סי' קמ"ב סעי' ד' אבל הריב"ש ומרדכי ס"ל גם בכה"ג צריך לומר בפ"נ והב"ש סי' קמ"א ס"ק כ' דאינו רק חומרא ועיי' בפנים בריב"ש שכ' דאלו נשרף או נאבד ממנו גט שמסר לו הבעל וזייפו זה שבידו הגם דבמק"א ל"ח כולי האי מ"מ הכא הצריכו לומר בפ"נ מה"ט ועוד כ' שם דהוי דבר ולא חצי דבר כיון דצריך לעדי' שבפניו מסר הבעל לידו וע"מ עיי' בו בפני' שנראה דלא מחומרא הוא מכ"ש לטעם השני. ולפע"ד גם הרא"ש ס"ל כשיטה זו מדכ' ריש פרקין דע"כ המניהו חכמים על שליחות דאם תאמר דאינו נאמן וצריך שטר שליחות וע"כ שצריך לקיימו כן יקיים הגט ולמה צ"ל בפ"כ וכו' ומדלא כ' הרא"ש כפשוטו כיון שיש לו שטר שליחות מקוים למה צ"ל בפ"נ כיון שידענו שהבעל שלחו בגט וע"כ דס"ל דיש לחוש שמא נאבד ממנו או נשרף כנ"ל ומהתימא שלא הרגיש אדם בזה וגם הטור לא הזכיר מזה כלום וצל"ע. ונ"ל עוד דגם רשב"א מודה לו במקצת דלמדייק ברמ"א שהביא רשב"א בתשובה דאם יש בידו שטר שליחות שנזכר בהם עידי הגט נראה שצריך דווקא שיוזכר בשטר שליחות מי המה עדי הגט ואל"ה אין מועיל וצ"ע למה לנו הזכרה זו דעדים כיון שמעידים שהבעל מסר לו גט מה לנו לחוש עוד. ולכן נ"ל דרשב"א ס"ל ג"כ שיש לחוש קצת שאבד הגט או נשרף וזה גט אחר הוא ועכ"פ חשש לעז הוא אלא כיון שבלא"ה חזק' זו אלימא דלא חציף אינש לזיופי במלתא דעבידי לאגלוי אלא הגם דמחומרא הצריכו לומר בפ"נ אבל כשידענו שהי' בידו גט מחותם בעדים אלו החתומים בו עכשיו ל"ח תו שמא אבדו ושוב זייף גט בחתימות עדים כאלו כולי האי ל"ח אבל כשלא נזכרו עדי' החתומים בגט בשטר שליחות ליכא חזק' אלימא כ"כ שלא זייף דהוי מלתא דע"ל אולי חתם עדים שלא ניכרו ויאמר שהלכו למדה"י ואינם אלו בשם זה שידועים לנו הגם דבכ"מ ל"ח לטענה כזו דגם זה בכלל לא חציף לזיופי ולטעון שהלכו למדה"י ואינם ידועים לנו כי הרוצה לשקר וכו' ושקרותו ניכר לנו מ"מ לא אלימא חזק' זו וס"ל לרשב"א דכיון דהצריכו לומר בפ"כ וחששו כאן לטענ' זיוף גם כשהי' בידו שטר שליחות ולא נזכרו עידיו בתוכו שיש לחוש שאבד הגט וזייף וכ' עדים אחרים שיוכל לומר שהי' חתומים עדים שהלכו למדה"י צ"ל בפ"נ כנ"ל עיי' והבן. ועיי' לקמן ט' ע"א ד"ה ואם יש עליו שכתבתי ראי' נכונה לשיטת הריב"ש:
ע"ב. אמר ר"י מאן לימא לן דר"א בר סמכא הוא ועוד איהו דשלח וכו' וצ"ל מאחר שידע מעשה דשלח וכתב בלא שרטוט מזה הוכיח לדעתו דלאו ב"ס הוא מאי האי דקאמר מאן לימא לן דבר סמכא הוא והול"ל מיד הא לאו בר סמכא הוא גם צ"ל מה שהשיב אביי אטו כל דלא ידע דרי"צ לאו גברא רבא הוא ר"י אמר דלמא לאו ב"ס הוא ועוד וכו' הו"ל לאביי לומר בלשון ריו"ס אטו כל דל"י דרי"צ לאו ב"ס הוא וכ"ז מידי דבעי ישוב הוא. ונ"ל דלהורות הוראה ולסמוך על הוראתו בעי שני דברים א' שיהי' גמיר וסביר סיני ועוקר הרים וגם שיהי' יראתו קודמת ואמרו ז"ל לאוקמי גרסא סייעתא דשמיא ומפרש הרי"ף לאוקמי גרסא לכוין הלכה לאמת צריך סייעתא דשמיא וד' עמו שהלכה כמותו ואומר מעתה דאמר ר' יוס' תרתי מאן לימא לן דבר סמכא הוא היינו שיש לו סייעתא דשמיא מכח יראתו דמכווין הלכה לאמת וראוי' לסמוך על הוראתו ודבר זה מספקא לי' לריו"ס בר אביתר ועוד גם אם מצד יראתו בר סמכ' הוא הלא עובדא ידענא דלאו גברא רבא הוא בתורה לא למד כל צרכו דהרי שלח וכו' וכ' בלא שרטוט והשיב לו אביי על הא דאמר ר' יוסף דלא הגיע להוראה בוודאי מכח האי מעשה דלאו גברא רבא הוא בתורה אטו מי דלא ידע דרי"צ לאו גברא רבא הוא ונגד מה שאמר ריו"ס מאן לימא לן דר"א בר סמכא הוא היינו שד' אתו שהלכה כמותו בל יבוא מכשול מתח"י הא ר' אביתר הוא דמסכי' מרא על ידו חזינן דמכווין האמת וגברא דמרא סייע' הוא ומיושב הכל על נכון:
אמר אביי אטו כל דלא ידע דרי"צ לאו גברא רבא הוא הקשה הלח"מ הלכ' יבום וחליצה וכן הפ"י הא גם בריי' לא ידע הול"ל אטו כל דל"י בריי' ודרי"צ. והלח"מ נדחק ופ"י הולך דרך דרושי קצת. וראיתי בספר בני יונה סי' רפ"ג שכ' דיש לישב דרי"צ אינו נגד הבריי' ע"פ שיטת הרמב"ם דאין כותבי' מגלה לתינוק דווקא ב' אבל ג' כותבי' וי"ל בריי' ד' אין כותבין היינו בשרטוט מ"מ ד' אין כותבי' משום אין כותבי' מגלה ורי"צ אומר ג' אין כותבין בלא שרטוט אפי' ג' אין כותבי' ומזה עצמו הוציא הרמב"ם דאין כותבי' מגלה דווקא ד' אבל ג' כותבי' אם שרטט, וכ' עוד דאם צריך לדבר מצוה כמו ר' אביתר שהי' צריך להוכיח' תוכחת מוסר מותר לכתוב מגלה כמו שהתירו לכתוב משום עת לעשות לד' ול"ק לרא"י מבריי' דלצורך תוכחת מוסר שרי ול"ק עליו רק מדרי"צ דכ' בלא שרטט והא דמביא הבריי' דבלא רי"צ הי' אפשר לפרש דרי"צ משום אין כותבי' מגלה ג' אין כותבי' אבל איסור לכתוב בלא שרטט מנ"ל ול"ק מדר"א דלצורך כתב וליכא משום אין כותבי' מגלה ולכן מביא הבריי' דמוכח דרי"צ ע"כ משום איסור כתיבה בלא שרטט קאמר וקשי' לר"א מרי"צ וא"ש דאמר אביי אטו מי דלא ידע דרי"צ דמבריי' ל"ק אלו דבריו זצ"ל וש"י:
ויש בדבריו אם כי בנוי' על אדני השכל צח ומצוחצח מ"מ לא יצא מידי דוחק לומר דלא ידע ר' יוסף בירור דברי רי"צ אם משום שאין כותבי' מגלה או משום שרטט לכן הביא הבריי' וזה דוחק דלא ידע כוונת ר' יצחק רק שמע כך אמר רי"צ ולא ידע על מה קאי רק מכח בריי'. והיותר נ"ל ע"פ דרכו בקודש בהקדם מ"ש פ"י בסוגי' די"ל דרב אביתר דרך צחות הלשון כ' ושבח אותם שקיימו בעצמם ויתנו את הילד וכו' ולא חסו על בניהם ובנותיהם כדאמרו ז"ל שחור' כעורב שעושה עצמו כעורב ולזה ליכא איסור בלא שרטט כמ"ש תוס' וראשונים עוד כ' הפ"י דנראה לו דגם בכותב דרך צחות איכא מיהא משום אין כותבי' מגלה עיי' בו. ואחר הוצעה זו אומר אני דידע ר"י שפיר כוונ' ר"י בלי בריי' דמשו' איסור שרטוט קאמר דג' אין כותבי' אלא דמספקא לי' במה דכתב ר"א אם לתוכחה ומוסר או לשבח ולצחות הלשון ולכן מביא הרי"צ ובריי' ממ"נ קשה אי לתוכח' ומוסר כ' וליכא משום אין כותבי' מגלה כמ"ש הבני יונה א"כ קשה מדרי"צ שכ' בלי שרטוט ואי כתב לצחות לשון לשבח וליכא משו' דרי"צ איכא משום דאין כותבי' מגלה דהא כותב יותר מד' וקשי' מבריי' לכן הביא דרי"צ ובריי' והי' אביי יוכל לומר דלצחות כ' ואטו כל דלא ידע הבריי' וכו' אלא דרצה לומר יותר דלא ידע דרי"צ מאומר דלא ידע הבריי' ולכן אמר אטו דלא ידע דרי"צ ור"א בריי' ידע אלא שכ' לתוכחה ודרי"צ לא ידע וא"ש נכון:
והנה הבני יונה כ' פירושו לשיטת הרמב"ם ומזה היינו מבריי' הוציא הרמב"ם דמגלה אין כותבי' רק ד' וג' כותבי' ודבריו ז"ל נפלאו אם הרמב"ם מפרש הבריי' ששרטט ומשום אין כותבי' מגלה ודרי"צ בלי שרטוט א"כ אין מחלוק' בין רי"צ לבריי' ומנ"ל לרמב"ם דפסק בהלכ' ס"ת דג' כותבין בלא שרטוט ד' אין כותבי' דלא כרי"צ וע"כ משום דפוסק כבריי': ולדבריו לית דפליג על דרי"צ. עוד קשה על דבריו מדב' הרמב"ם אין כותבי' בלא שרטוט ג' כותבי' אבל ד' אין כותבי' בלא שרטוט והא ד' אפי' בשרטוט אסור וגם הא דבלא שרטוט אין כותבין לית לי' מקו' דג' כותבי' וד' בלא"ה אין כותבי' אפי' בשרטוט. ולקושי' האחרונה י"ל באופן שצריך למכתב כמו ר' אבי' להוכיח וליסר ליכא משום אין כותבי' מגלה אבל משום שרטוט איכא אבל קושי' הראשונה מנ"ל לרמב"ם דלא כרי"צ תמיה' קיימת על הבני יונה במחכ"ת וצ"ע:
ואחר העיון נ"ל לתקן ולקיים דבריו בהוספת תוספת מרובה ע"פ סוגי' ש"ס יבמות ספי"ב דמ"ז שרטט וכתב ומר בר"א הקשה הא אין כותבין מגלה ומסיק דמ"מ הלכה כמ"ז וכ' רש"י דווקא להתלמד אסור לכתוב אבל כל שלא להתלמד מותר ומר בר"א ע"כ ס"ל גם שלא להתלמד אסור עיי"ש. ואומר בוודאי לפי דקיי"ל כמר זוטרא דכל שלא להתלמד מותר רחוק לפרש דבריי' ד' אין כותבין משום אין כותבין מגלה דהא כל שלא להתלמד מותר ודוחק לומר בכוונת הבריי' דאסור לכתוב להתלמד וע"כ דבריי' משום איסור שרטוט קאי וד' דווקא אסור דלא כרי"צ אלא על רי"צ ל"ק די"ל דהוא ס"ל כמר בר"א גם שלא להתלמד אסור לכתוב מגלה ומפרש הוא הבריי' משום אין כותבין מגלה ובשרטט ועל זה סובב הולך הא דר' יוסף ואביי דר' יוסף הקשה מרי"צ ע"ד שמפרש הבני יונה או ע"ד שפירשתי אני בעניי. אבל לפי דקיי"ל כמ"ז ביבמות דווקא להתלמד אסור א"א לפרש הבריי' רק משום איסור שרטט מוכח מבריי' דלא כרי"צ ולכן יפה פסק הרמב"ם ד' אין כותבין בלא שרטוט כבריי' הגם דרי"צ מפרש הבריי' לענין כותבין מגלה אנן להלכתא א"א לפרש כן ומ"מ א"ש ג"כ הא דס"ל לרמב"ם לענין אין כותבין מגלה רק בד' דמוכח כן מדרי"צ דמפרש הבריי' ד' אין כותבי' בשרטוט ומשום אין כותבי' מגלה ש"מ דאיסור דאין כותבי' רק בד'. הגם דאנן להלכתא. לא מפרשי' הבריי' כמו שמפרשה רי"צ כמ"ש מ"מ הרי בזה לא מצינו פלוגתא וחולק על רי"צ דס"ל דאין כותבי' מגלה רק בד' הכי נקטי' להלכתא ומ"ש הרמב"ם ג' כותבי' בלא שרטוט וד' אין כותבי' היינו כשאינו כותב להתלמד משום אין כותבין ליכא ומשום שרטוט איכא או דצריך לכתוב להוכיח וכדומה וא"ש הכל על דרך מרווח בעזה"י:
ובדברינו אלו יש אתנו ליישב מה שהקשה הרא"ש ביבמות מדלא כ' אביי לא חפץ לקחתה שאינם רק ג' תיבות וקיי"ל ג' כותבי' ובמג"א סי' ל"ב הקשה בשם ברכת הזבח הא הרא"ש פסק במגלה דג' אין כותבי' כר"י ותי' המג"א דס"ל לרא"ש דהי' אביי משרטט וכתב לולי משום דאין כותבין מגלה ולכן קשי' לי' הא קיי"ל ג' כותבי' מגלה עיי"ש ובס' בני יונה הקשה מנ"ל בפשיטות דג' כותבין מגלה ואי מדאמר ר"י דג' אין כותבין בלי שרטוט משמע בשרטוט כותבין י"ל דאמר דיש ג"כ איסור שרטוט ועוד כשכותב תפילין וס"ת דאסור ג' בלא שרטוט עיי' בו. ולכאורה י"ל דמפרש הבריי' דלא חולק על ר"י דאיירי מאיסור מגלה וע"כ דג' כותבין וא"ש אלא דהרא"ש ע"כ ל"ל כן דהא כ' במגלה אע"ג דבריי' דלא כר"י אינה עיקר ואי ס"ל דבריי' בכ' בשרטט ומשום דאין כותבין מגלה אין כאן פלוגתא וע"כ דלא מפרש הבריי' רק משום איסור בלא שרטוט והדרא הקושי'. אבל לפמ"ש בסמוך י"ל דוודאי למסקנא והלכתא דבש"ס יבמות בריי' מאיסור שרטוט איירי כמ"ש לעיל אלא כיון דאביי דאמר הכא דלא ידע דר"י ול"א דלא ידע הבריי' ע"כ דמבריי' ל"ק מעיקר' דמאיסור מגלה איירי ומשום איסור מגלה ג' כותבין וקיי"ל הכי הגם דלמסקנא לא מתפרשי' בריי' הכי מ"מ כיון דאביי הכי ס"ל ואין חולק עליו בזה הכי קיי"ל וכמ"ש לעיל לרמב"ם ושפיר הקשה הרא"ש על אביי ביבמות דקיי"ל ג' כותבין ובמגלה כ' שפיר הגם דבריי' ל"ל כר"י מ"מ אינה עיקר דלמסקנא ע"כ בריי' מאיסור שרטוט איירי כן י"ל. אלא לפ"ז קשה למה פסק באמת כר"י די"ל דר"י לא פליג על בריי' רק משום דמוקי לה כאביי דבריי' באיסור מגלה איירי אבל אנן דלא מוקמי' הבריי' בהכי כבריי' קיי"ל וכמ"ש לרמב"ם ולכן לרא"ש לתנייהו לדברינו ועיי':
והנה דברינו יתכנו בשיטת הרמב"ם לפי דפסק בהלכת ס"ת כבריי' אבל בהלכת יבום פסק דג' אין כותבין אלא דכבר כ' הכ"מ הלכ' ס"ת דהלכת יבום טעות הוא והלכת ס"ת במקומו עיקר ועפי"ז סובבי' הולכים כל הדברים שכתבנו. ולסתיר' הרמב"ם לא מצאתי ישוב נכון המישב דעת ומ"ש בס' ב"י רחוק. אבל ראה זה מצאתי ראיתי אחרי רואי בספר עיון יעקב על אגדת ש"ס מבעל שבות יעקב וחק יעקב שכ' די"ל דר"י ובריי' לא פליגו דבריי' בכותב פסוק מכתובי' לא חמירי' כ"כ קדושתיי' לכן ד' דווקא אין כותבין אבל ר"י בכותב פסוק מתורה דחמירא יותר גם ג' אין כותבין והא דהקשה לר' אביתר הוא מבריי' ולולי דר"י היינו אומרים דבריי' בכותב פסוק מתורה לכן מייתי דר"י וע"כ בריי' בכותב מכתובים אבל קשי' דר"י ואמר אטו מי שלא ידע דר"י וכיון דלא ידע דר"י מוקי הבריי' בכותב מתורה. ולפ"ז א"ש הרמב"ם בהלכ' ס"ת כ' בכותב מכתבי קודש ואפי' על הנייר היינו פסוק מתנ"ך ג' כותבין כבריי' ובהלכ' יבום כ' דאסור לכתוב היינו במה דאיירי בי' מפסוקי תורה שבגט יבמין שפיר כ' דג' אין כותבין אלו דבריו זצ"ל ולאשר תירץ זה נראה לי יותר נכון בישוב הרמב"ם ממה שראיתי בו לכן כתבתי ועיי':
ולפע"ד נראה דרמב"ם הולך בסברת תוס' דלצחות הלשון יש סברא להתיר יותר מכותב דרך דרוש וכדומה אלא דקשה לי' דרי"צ נגד הבריי' ויש לישב דרי"צ ובריי' דרי"צ קאי בכותב דרך דרש גם ג' אסור ובריית' בכותב דרך צחות קיל ג' מותר ד' אסור. ובזה י"ל הא דאמר אביי וכי משום דלא ידע דרי"צ וכו' ולא אמר אטו מי דלא ידע הבריי' י"ל עפמ"ש הפ"י די"ל דר' אביתר לצחות ולשבח כ' ולפמ"ש דרי"צ בכותב דרך דרוש ג' אסור ל"ק מדר"א כלל דהוא ע"ד צחות כ' אלא דקשה עליו מבריי' דקתני ד' אסור והוא כ' יותר אלא בלא רי"צ ל"ק מבריי' די"ל דבריי' בכותב דרך דרש אבל כל בדרך צחות הלשון מותר אפי' כמה ולכן מביא דרי"צ דאמר ג' אסור ודלא תיקשי עליו מבריי' ע"כ דבריי' דרך צחות דווקא ד' אסור וקשי' לרא"י מבריי' והשיב אביי אטו מי דלא ידע דרי"צ די"ל דר"א בריי' ידע רק דרי"צ לא ידע ומפרש הוא רא"י הבריי' בכותב דרך דרש אבל כל לצחות שרי לגמרי וא"ש נכון עיי':
והא"ש שיטת הרמב"ם אנן דידענו לדרי"צ כל דרך צחות ד' אסור ג' מותר וכל שאינו דרך צחות אפי' ג' אסור ומ"ש בהלכות יבום דאסור אפי' ג' שם אינו דרך צחות לצחצוח הלשון הוא כדרך דרש שאסור ומ"ש בהלכ' ס"ת כל כתבי הקודש אין כותבי' בלא שרטוט ואפי' על הנייר ג' כותבי' ד' אין כותבין קאי על א"ש אפי' על ה נייר וכ' הכ"מ אפי' אגרת שלומים לצחות הלשון אסור על זה כ' הרמב"ם דווקא ד' אסור ג' שרי. ולא כ' ה"מ אגרת שלומים לצחות ג' מותר אבל כל שאינו לצחו' אפי' ג' אסור דסמך על מ"ש בהלכות יבום דג' שאינו לצחות הלשון אסור והוציא הרמב"ם כ"ז מדרי"צ עצמו שלא יהי' נגד הבריי' וממה דאמר אביי אטו כל דלא ידע דרי"צ ול"א דל"י הבריי' כמ"ש וזה ישוב נכון לפע"ד. שוב ראיתי אחרי רואי בספר בני יונה רפ"ד שכ' בישוב סתיר' הרמב"ם כמ"ש ולא ביאר כ"כ. אלא דהוקשה לו לעצמו ממ"ש בסי' רפ"ג בישוב הסוגי' ורי"צ ולמ"ש א"ש הכל ורווחא לנו שיטת הרמב"ם ועיי':
ומלתא דתמיה לי דבש"ע סי' רפ"ד כ' המחבר כלשון הרמב"ם הלכות ס"ת אפי' על הנייר אסור ואח"כ כ' אבל באגרת שלומים מותר והוא שיטת ר"ת ובכ"מ הלכ' ס"ת מביא שיט' ר"ת ומירושלמי לא משמע הכי וכ' כן נראה דעת הרמב"ם לאסור דכ' אפי' על הנייר אסור והיינו אגרת שלומים ואיך בש"ע מביא תרתי דסתרו דעת הרמב"ם דאפי' על הנייר והיינו אגרת שלומים אסור ושוב מביא שיטת ר"ת אגר' שלומים מותר שוב ראיתי בב"י שם שתמה על הטור דמביא אחר שיטת הרמב"ם ור"ת פי' ודקדק הב"י בלשונו דמשמע דר"ת חולק על הרמב"ם ואינו כן דהרי לא נזכר קודם לזה דלא כר"ת ותמוה לי הא הרמב"ם ור"ת חולקי' באגרת שלומים כמ"ש בעצמו בכ"מ וא"ש דכ' הטור ור"ת פי' דלא כרמב"ם ולפי שיטתו של הב"י א"ש דמעתיק בש"ע לשון הרמב"ם ושיטת ר"ת דס"ל דלא סתרו וצ"ל דס"ל בב"י מ"ש הרמב"ם אפי' על הנייר לאו אגר' שלומים אלא לומר אפי' לא כתב כדין כתבי הקודש על קלף מ"מ יש בו איסור בלא שרטוט אבל אגרת שלומים לצחות הלשון אפשר דמודה לר"ת דלא כמ"ש בכ"מ בב"י חזר בו. אלא דמ"מ לא הו"ל לתמוה על הטור כיון שהוא בעצמו בחבורו כ"מ ס"ל דפליגו ר"ת ורמב"ם והדר חזר בו בב"י ועכ"פ תמיה' ליכא על הטור וקבע בש"ע כמו דס"ל בחבורו ב"י וכ"ז צע"ג: עוד מלתא דתמוה לי דבטור יו"ד סי' רפ"ד מביא שיטת ר"ת ורא"ש דכל ששירטט שורה ראשונה או לא כ' פסוק בשורה ראשונה א"צ לשרטט אח"כ ובמג"א סי' ל"ב מביא קושי' בשם ב"ז למה שירטט כולה הלא סגי בשורה ראשונה ותי' המג"א או דשירטט רק ראשונה וכ' אח"כ בלא שרטט או דלא ידע לאמן ידיו ועיי' ביאורו במחצית השקל שם. והנה הרמב"ם בהלכ' יבום כ' צריך לשרטט ובלא שרטט אסור אפי' ג' תיבות נראה דס"ל דצריך לשרטט כולה ול"ל כר"ת ורא"ש מגלה וכן משמע מטוש"ע שם ונ"ל מה"ט נדחק הכ"מ בהלכ' ס"ת וכ' לרמב"ם הא דתפילין א"צ שרטוט באופן שכ' ב' ב' או ג' ג' תיבות בשורה א' וצ"ע למה חידש תי' מדילי' ולא כ' כמ"ש ר"ת דדי בשרטט שורה א' ונ"ל משום שראה בהלכ' יבום דרמב"ם ס"ל דלא סגי בשורה א' וכולו בעי שרטוט לכן הוצרך לדחוקי לרמב"ם בכ' רק ב' ב' תיבות כנ"ל אלא דצ"ע למה לא הביא בש"ע יו"ד סי' רפ"ד דעת הרמב"ם ופוסק בפשיטות כר"ת ורא"ש וגם בהלכת יבום משמע מטוש"ע דס"ל דבעי לשרטט כולה וצל"ע:
ראיתי בס' בני יונה סס"י רפ"ד דנראה לו הא דשנים כותבי' ג' אין כותבי' היינו אם אינו רוצה לכתוב רק ב' אבל כשרוצה לכתוב ג' אסור לו לכתוב ב' בלי שרטוט ותיבה ג' בשרטוט אלו דבריו ז"ל ולא כ' שום ראי' לזה והי' לו להביא ראי' מדהקשו הראשונים מהא דתפילין א"צ שרטוט וחדשו מזה חדשו' דסגי בשרטט שורה ראשונה ולא כתבו דבתפילין אפשר לכתוב ב' בלי שרטוט וג' בשרטוט ש"מ דס"ל בפשיטות כה"ג אסור ויש לדחות דוודאי הי' יכולים לתרץ הא דתפילין א"צ שרטוט נפקא מיני' דיוכל לכתוב כשרוצה ב' בלי שרטוט ותיב' ג' בשרטוט משא"כ במזוזה. אלא דתקשי מש"ס מנחות פ' הקומץ דמקשה הא תפילין ל"ב שרטוט וכ' תוס' דש"מ שאין רגילים לשרטט דמקרי הדיוט והיינו אי סגי בשרטט שיטה ראשונה אבל אי לא סגי בהכי רק דאפשר לכתוב תיבה ג' בלא שרטוט בוודאי אין מי שיעשה ועושה כן ומי שמשרטט כולה לא נקרא הדיוט מפני שהוא משרטט גם במקום כל תיבה ג' ולכן הוצרך לתרץ דבשורה ראשונה סגי הגם כדמקשה תוס' ומתרץ עדיין לא הביא הא דש"ס מנחות:
מ"מ לא רצה לתרץ ולחזור ולהקשות מש"ס מנחות וכיון דע"כ לחדש דבשור' א' סגי מתרץ מיד כן ואין שום ראי' מזה. אלא דיש קצת ראי' מכ"מ הלכ' ס"ת דמתרץ הא דתפילין א"צ שרטוט היינו שיוכל לכתוב ג' ג' תיבות לרמב"ם או ב' ב' לאינך פוסקים מדלא מתרץ דיש אופן שיכתוב ב' תיבו' בלא שרטוט וג' בשרטוט ש"מ דאסור. אלא דקשה לי על הכ"מ מה יענה להא דש"ס מנחות דמקשה והא מזוזה בעי שרטוט הא וודאי אין דרך לכתוב תפילין כה"ג אלא שאפשר ומסתמא כ' שורות ארוכות ושרטוטו ולפמ"ש דכ"מ הוצרך לזה דראה דרמב"ם ל"ל דסגי בשורה א' א"כ צ"ע על הרמב"ם מש"ס מנחות וצל"ע:
וכ' תוס' בשם ר"ת דאין לשרטט תפילין דכל הפטור מהדבר ועושה נקרא הדיוט וכן הוא בירושלמי ועיי' מג"א סי' ל"ב שנתקשה בזה דכ"פ מצינו דמחמיר תע"ב ועיי' בהלכ' סוכה אם ירדו מים ואינו יוצא נקרא הדיוט ומצאתי בספר שנות אלי' מהגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל במס' ברכות פ"א משנה ג' שנכנס לחלק כל היכא שיש מצוה בעצם אלא שפטור והוא מחמיר בעצמו תע"ב עיי' בו שהאריך קצת בזה וכן נ"ל ראי' לפי דקיי"ל נשים סומכין רשות וכן כל מ"ע שהז"ג שפטורות ועושו' וע"כ שכיון שיש מצוה בעצם אלא שהיא פטורה ממצוה זו אינה נקראת הדיוט וכן כל כיוצא בזה בגמרא כנ"ל. ואפשר שיש להסביר קצת בטעם דנקרא הדיוט כיון שעושה דבר שאינו מחויב שוב אין ניכר בעושה מצוה שעושה מפני שמחויב בדבר ומוטל המצוה אקרקפתא דגם מה שאינו מחויב עושה ויש להאריך ע"ד אגדה וק"ל: הקשני תלמיד א' המייחד הרב הוותיק כש"ת מו"ה זוסמאן סופר כי' רב בק"ק האלאש על ספיקו' תוס' סוטה י"ז ע"ב ד"ה כתב אי מהני שרטוט אחר הכתיבה תפשוט מש"ס מנחות דמקשה הא מזוזה בעי שרטוט ואי מהני שרטוט אחר הכתיבה לק"מ קושי' ש"ס והיא קושי' עצומה לחומר הקושי' אמרתי ליישב דקושי' ש"ס קאי אדלעיל דמקשה הא מזוזה על דכסוסטא ומתרץ למצוה פי' וכיון שכתובה כאן לפנינו מזוזה שלימה הוי כדיעבד וי"ל דמקשה אח"כ הא בעי שרטוט וכמו שהיא לפנינו אינו ראוי' למזוזה רק לשרטט עכשיו הוי ככותב מזוזה לכתחלה ולכתחלה בעי על הדכסוסטא כן י"ל או י"ל לש"ס גופא מספקא לי' אי מהני שרטוט אח"כ ולא רצה לתרץ דמשרטט אח"כ דלא תפשוט מהכא דמהני ולכן מתרץ ביותר תנאי היא כן נ"ל ובתשובה הארכתי לדינא ואכ"מ:
ר' אביתר אמר זבוב מצא וכו' מדכ' תוס' טעמא של"א זט' ממש דרצה להחזיר' ולא הי' נוהגי' בכך כדמצינו בפלגשי דוד ש"מ דתוס' ס"ל דפלגש בלא קדושין ועיי' רש"י סוף פ' ח"ש וברא"מ שם ועיי' בפרשת דרכים ובתשוב' שאילת יעבץ בסוף הספר קונטרס ארוך בזה וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' מדכ' רש"י לקמן ש"ד כי הכא ולא כ' בג"ע כי הכא דהי' בפלגש בגבע' ש"מ דס"ל פלגש בלא קדושין ולא הוי ג"ע ובפ' ח"ש ס"ל פלגש בקדושין והניח בצ"ע:
שלשה דברים צ"א לומר וכו' עשרתם ערבתם וכו' ותוס' כ' דהנכון כמ"ש רש"י בשבת בע"ת קאי התנא ובשבת פי' רש"י במתני' ערבתם ע"ח וע"ת וכאן כ' רש"י ע"ח ועיי' פ"י וכן קשה על טור או"ח סי' ר"ס שכ' ע"ח ועיי' בהגה' מהרל"ח וט"ז דע"ת לא שכיח והעיקר משום ע"ח אלא דקושי' ש"ס משום ע"ח לא הי' צריך לשאול עם חשיכה ומתרץ משום ע"ת אמרו שישאול עם חשיכה ועיי' מג"א ומחצית השקל שם. ולפע"ד להוסיף ע"פ שאמר בש"ס שבת מנ"ל מדכתיב וידעת כי שלום אהלך ועיי' בגליון ש"ס בשם שאלתות כ' דכולהי נפקו מזה דעשרתם והדליקו דבלעדם ליכא שלום בית וכן ערבתם אי לא שרו לטלטל כלי בית ליכא שלום בית עי"ש וכ"ז בע"ח אבל ע"ת לא שייך מניעת שלום בית משום שלא יוכל לילך כחפצו ולכן עיקר השאלה משום ע"ח וכללו גם ע"ת ולכן תקנו לשאול עם חשיכה כדבריהם הנ"ל וי"ל עוד דיטעו דשאלת ערבתם על ע"ת נזכרו שמותר לערב בספק חשכה לכן תיקנו לשאול עם חשיכה ובזה א"ש יותר דכ' הטור רק ע"ח ורש"י בשבת כ' תרתי ע"ח וע"ת א"ש ג"כ כהנ"ל אלא דעדיין צ"ע למה כ' כאן רק ע"ח ושביק לע"ת דלא כמו שפי' בשבת וצ"ע:
ונ"ל ע"פ הדרישה מובא במחצית השקל סי' ר"ס הא דבעי למימר בניחותא כי היכי דלקבלו מיני' מהיכי תיתי לא יקבלו דבריו. אלא דבא לאפוקי דלא למימרינהו באימה יתירת' כי מפני היראה יהי' יראי' לומר כי עדיין לא עשו אלא שיעשו פי' שיראו לומר כי המתינו כ"כ ויאמרו כבר עשו ושוב לא יעשו בבל ירגיש כי לא עשו ועושים עכשיו עיי"ש. ואומר בוודאי בועשרתם שייך שיאמרו שכבר עשו וא"א לו לברר אם עשו או לא וכן בערובי חצירות יכולי' לומר שערבי בפת והוא אינו יוכל לברר אבל בערובי תחומין אין לחוש שיאמרו מחמת אימה כי כבר עשו מלתא דעבידא לאגלוי שילך למקום ההוא ויראה שאין שם פת שערבו בו ולכן משום ע"ת א"צ לומר בניחותא כי א"א להו לשקר שעשו ולא עשו ולא יעשו אח"כ רק משום כיון דכלול בו ערובי חצירות שאפשר להם לשקר צריך למימר בניחותא. והא"ש דכ' רש"י כאן על רבב"ח שלשה דברים שאמרו צריך לממרינהו בניחותא כ' לרש"י ערובי חצירות משום ע"ח צריך למימר ערבת' בניחותא ובשבת במתני' כ' לרש"י ע"ח וע"ת דבאמת משום שני' שואל ערבתם כנ"ל והוא ישוב נכון: