אור ברסלב
כתב סופר גיטין חלק א גיטין › דף ה.

כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר

גיטין · דף ה.

דף ד.

אילימא חרש כו' כ' תוס' ולא בעי למימר אלם כו' דהול"ל ולא אמר עיי' במהרמ"ל פרושו וכ' דר"א דאמר אילימא חרש הי' יוכל לדחות א"כ לא אמר הול"ל אלא דעדיפא מקשה. וצ"ל לפ"ז דקושי' תוס' לא אזיל על אילימא דר"א מנ"ל להקשו' מתחלה אילימא חרש ולא אלם או לא ראה דלפ"ז לא תי' תוס' כלום אלא דתוס' על מסקנ' דא' ר"י דמוקי בחרש ולא באלם, אלא דצ"ל למה לא מוקי באלם דנשתתק בשעת נתינה ושייך שפיר אינו יוכל עתה לומר, נ"ל דבאמ' צ"ל קושי' תוס' דלא אמר אלם או לא ראה מה חילק יש היי' אלם וחד נקיט, אלא דקשי' לתוס' מה לי' לר"י לדחוק לאוקמי מתני' באופן רחוק שנתחרש בשע' נתינה הול"ל באלם שהי' אלם מעיקר' או לא ראה וע"ז תי' שפיר דהול"ל לא אמר ועכצ"ל באופן שא"א לו לומר עכשיו ותו ל"ק דיאמר ג"כ באלם חדא מתרי נקיט וה"ה אלם כנ"ל פשוט וק"ל:

והנה מוכח מתוס' דס"ל ע"כ דאלם שכותב הקיום ל"מ מדכ' דהי' יוכל לומר אלם וכן שיט' הרמב"ם דכ' נשתתק צריך לקיימו וכ"כ בטוש"ע סי' קמ"ב, ועיי' ב"ש לפי דס"ל לרמ"א ח"מ סי' מ"ו דקיום בכתב מהני, צ"ל דאלם שאינו ראוי' לדבר גרע לענין קיום. ועיי' ר"ן לקמן ט' שכ' דהא דלא מוקי באלם משום שיוכל לכתוב דקי"ח מדהאמינו בעדי' אשה בכתב דלא האמינו לה' נשי' קו"ח בעדו' זו שהאמינו לנשי' דגט מסייע' שמהני בכתב, נרא' דס"ל בכ"מ ל"מ קיו' בכתב מדכ' בזה טעמא ולמד בקו"ח מעדו' אשה והוא קולא דעגונא קו"ח בזה נרא' דס"ל בכ"מ דווקא בפה, משא"כ בקיו' זה הקילו, אבל אין מוכרח רק באלם דס"ל דלא מהני בכ"מ וכ' קו"ח מעדו' אשה דמשמע דאפי' באלם מהני בכתב. וכ"מ כ' דרמב"ם ס"ל דמפיה' ולא מפי' כתבם הוא מגזה"כ ולאו משום נאמנו' ולכן אין ללמוד מעדו' אשה וכ"כ בב"י סי' קמ"ב ונרא' דר"ן ס"ל דמשום נאמנו' אין מועיל בכתב דבקל לשקר בכתב מבע"פ ובהא פליגו. והנה מדקשה לי' לר"ן דלא אמר באלם היינו באלם מעיקר' כדי שלא נדחק דעכשיו לא יוכל וע"כ דל"ל לר"ן כתי' תוס' דאינו יוכל משמע לי' כן וכי כן לא אבין עדיין מה הועיל הר"ן בתי' דיוכל לכתוב תינח אלם אבל למה לא מוקי בלא ראה מתחלה וצ"ע ואפשר דקשי' לר"ן יאמר באלם היינו אלם נשתתק עכשיו כיון דהכל בדבור תלי' מה לו לומר שנתחרש ג"כ כמ"ש הה"מ לרמב"ם דנקיט נשתתק כיון דעיקר הדבור לכן תי' ר"ן תירוצו אבל לא ראה ל"ק לי' כמ"ש תוס' וא"ש: ואמר ר"י הכא במאי עסקינן כו' הקשה רשב"א בלא דר"י קשה על רבה ותרוצו דחוק והנכון ישובו של מהרש"א מיישב דעת דבלא ר"י הוי מתרצי' מתני' באלם דכותב בפ"נ ומהני משו' לשמה אבל ל"מ משו' קיום דקיום בכתב ל"מ כמו דס"ל לתוס' מדהקשה נוקמי באלם. והנה מ"ש מהרש"א דמשו' לשמה מהני עדותו בכתב זה חידש מהרש"א מדנפשי' ומהר"משיף כ' דאינו מוכרח. והודה שאפשר לומר כן. אלא דהקשה דהו"ל לש"ס לומר איכא ביניהו בדס"ד דרבה ל"ל דרבא כותב א"ב לרבה מהני ולרבא ל"מ. ולדידי לק"מ דמהרש"א כ' מלתא בטעמא כיון דמשו' לשמה רק חששא בעלמא שמא יבוא הבעל ויערער ויוציא לעז סגי בכותב בפ"נ וכ"ז לאמת אבל בס"ד דחשש גמור הוא עד דלא ידע דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי ומקשה לבעי תרי גם משו' לשמה ל"מ כשכותב בפ"נ וכו' והא"ש לעיל כדקאמר מ"ב עד דלא אסיק דמשו' לעז הוא ל"י לומר איכא ביניהו כותב. ולבסו' בתר דמסקינן רבה אית לי' דרבא כבר אסקי' דחשש בעלמא הוא כיון דרבה אית לי' דרבא ליכא א"ב כותב דהא גם לרבה צריך שיאמר בפה וא"ש והוא פשוט:

עוד נ' ליישב עפ"מ שהערותי לעיל דבח"ל ממדינה למדינה יש לחוש יותר לטענ' לשמה דנאמן במגו דמזויף הגם דל"ח רבה שיטעון מזויף דלא שכיח שיטעון אבל נאמן לשמה במגו, ולכאורה יש לחקור עוד למה יאומן השליח יותר מבעל דאי אתי לא משגחי' בי' הא איכא מגו לבעל ואם כי אמרו דמעיקר' מידק דייק מ"מ קשה לומר דיהי' זה עדיף ממגו והרי ס"ל לחד מ"ד בב"ב למ"ד דמגו אפי' נגד עדים שני' מהני ואנן דלא פסקי' כוותי' מ"מ נגד ע"א מהני ושיהי' סברא זו דדייק אלים כ"כ להאמין נגד מגו דבעל רחוק, אלא דל"ק דמאחר שאמר בפ"נ ובפנ"ח ליכא עוד מגו דגם מזויף אינו שכבר נתקיי' ע"י שליח ופשוט, ולפ"ז לא מועיל לרבה בפ"נ בכתב משום לשמה דאם יבוא הבעל יהא נאמן במגו דמזויף דהא נגד הזיוף ל"מ עדו' בכתב ולא מהני בכתב רק היכא דנתקיי' בחותמי' דליכא מגו וכמ"ש המרש"א כאן די"ל דכותב בפ"נ ומועיל משום לשמה כיון דנתקיי' בחותמיו, אבל איכא בינייהו לא יוכל לומר היינו במדינה למדינה במדה"י דלשני' צ"ל ולרבה מגו בכתב ולרבא דוקא בפה, דעד שלא נתקיי' גם לרבה לא מועיל כנ"ל ועיי':

וקושי הצריכה עיין וישוב הוא קושי' פ"י למה לא מתרץ לרבה דמתני' באלם איירי וכותב בפ"נ מהני לענין לשמה ולא לענין קיום והא דלא קתני ולא אמר היינו בשהי' אלם מעיקרא דרבותא קמ"ל הגם שעשה כדינא ושלח שליח הראוי' לומר מ"מ צריך לקיימו. והנה מ"ש פ"י דאיכא רבותא הגם דעשה כדינא מ"מ בעי קיום כ"כ רשב"א דקמ"ל מתני' דבעי קיום הגם שעשה כדינא דאל"ה אין רבותא כלל דבעי קיום ודמהני קיום ג"כ פשיטא. ולכאורה תוס' ל"ל כרשב"א מדהקשה דהו"ל לר"י למוקמי מתני' באלם או שלא ראה, ולפמ"ש רשב"א א"א למוקמי מתני' בהכי דפשיטא דבעי ומהני קיום וע"כ בנתחרש עכשיו וה"א מפני שעשה מתחלה כל שאפשר לו ל"ב קיום קמ"ל וע"כ דתוס' לא נחית לרבותא זו של הרשב"א ממילא א"ש סברת מהרש"א דאי באלם הול"ל ולא אמר שהי' אלם מתחלה וי"ל דתוס' ג"כ ס"ל כרשב"א דהרבותא דבעי קיום הגם דעשה כדינא ומ"מ הקשה תוס' שפיר נוקמי באלם מעיקרא או לא ראה וקמ"ל הגם שלא עשה כדינא מ"מ סגי בקיום דה"א דכה"ג לא סגי וכ"כ פ"י דס"ד לומר והוצרך תוס' לתרץ דהול"ל ולא אמר וע"כ בנתחרש עתה וקמ"ל הגם שעשה כדינא מ"מ בעי קיום. והקשה פ"י שפיר נתרץ לרבה בנעשה אלם אחר שנתן וקמ"ל דמ"מ בעי קיום והניח בצ"ע. ונלפע"ד ליישב, הנה הר"ן לקמן כ' דלכן לא מוקי ר"י מתני' באלם דאלם יוכל לכתוב הגם דל"מ ומשום עגונא הקילו לכתוב הגם דל"מ במק"א עיי"ש. ותוס' לא ס"ל דהקילו משום עגונא דהא אפשר שישלח שליח שאין אלם אבל מודה תוס' אם נעשה אלם אחר הנתינה הקילו לכתוב משום עגונא ומ"ש הכ"מ שאפשר שיחזר למשלחו מי יודע אם ימצאהו או ירצה ליתן גט אחר לאשתו או לא ימצא שליח ועוד י"ל עפמ"ש רשב"א דה"א כיון שעשה שלו הקילו דל"ב קיום קמ"ל כ"כ לא הקילו בלי קיום כלל, אבל כל שיש קיום י"ל הקילו דמהני קיום בכתב כיון שעשה שלו ועכשיו אנוס הוא. ובזה א"ש מה דצ"ב למה אמר ר' יוסף בפקח ונתחרש ול"א דאיירי באלם וצ"ל דה"ה אלם כה"ג אלא דקשה הא באלם איכא רבותא יותר דצריך לקיי' בחותמיו דווקא דלא סגי בכותב ורבותא טובא איכא. ולמ"ש א"ש דתוס' באמת ס"ל כשיעשה אלם אחר הנתינה דמהני כתיבה וקושי' תוס' לא הוי רק דנוקמי באלם מעיקרא דל"מ כתיבה ומיושב קושי' פ"י דלא מתרץ לרבה מתני' באלם שנעשה אלם אח"כ הרי כה"ג באמת מהני כתיבה ובאלם מעיקרא לא א"ש דל"ק ולא אמר כנ"ל. וא"ש ביותר תי' מהרש"א דבלא"ה הי' מתרץ מתני' באלם ולא צ"ל בלא"ה לא היינו מדייקי' לשון ואינו יוכל ולא קתני ולא אמר אלא דהוי מוקמי' מתני' שנעשה עכשיו אלם אבל מדמתרץ ר"י מתני' בחרש ולא מתרץ בשנעשה אלם עכשיו וקמ"ל רבותא דפסול לכתוב ש"מ דס"ל באמת כשנעשה אלם עכשיו כשר לכתוב וקשי' לרבה וא"ש:

ועד"ז יש ליישב ג"כ לשיטת הר"ן דס"ל דאלם כשר לכתוב ומשמע אפי' באלם מעיקרא דהא לא כ' ולא דייק בלשון ולא יוכל או לא אמר ולשיטתו ליתא לישוב המרש"א. ולמ"ש י"ל עד"ז דבלא ר"י לא הי' קשה על רבה י"ל באלם וכתיבה לא מהני משום קיום ולכן מביא הא דר"י דנדחק במתני' ולא מוקי באלם ע"כ דס"ל דמהני כתיב' אלם משום קיום ג"כ וקשי' לרבה:

והנה הרמב"ם כ' המביא גט ול"א עד שנשתתק וכ' הה"מ היינו טעמא דחרש משום שלא יוכל לומר וצ"ע למה שינה הרמב"ם ממה דאמר ר"י והחליף ונקיט תחת חרש נשתתק ואי קמ"ל הך דינא דל"מ כתיבה באלם וזה לא ידענו מנתחרש למה ל"א ר"י הך רבותא למוקמי מתני' בהכי ומדל"א ר"י הכי לאשמועי' רבותא ש"מ דבאמת דמהני כתיבה באלם וגם אם נימא כמ"ש תוס' מדלא קתני ולא אמר, מ"מ מוכח עכ"פ דאם נעשה עכשיו אלם דכשר כשכותב דאל"ה יאמר ר"י רבותא באוקימתא דמתני' בשנעשה עכשיו אלם ע"כ דבאמת כשר וקשי' לרמב"ם וטור דפסק כוותי' וצ"ע:

ונרא' דרמב"ם הי' לו הגירסא כן דר"י מוקי בנשתתק וקשה מה מקשה ש"ס דלמא בכותב וסגי לענין לשמה ע"כ דבאמת גם לענין לשמה אין מועיל כתיב', ועיי' פ"י שהקשה למהרש"א עדיין מה מקשה לי' דלמא מוקי רבה באשתתק, וכ"ש דקשה לרמב"ם ע"כ כהנ"ל ועיי':

אלא דקשה בעיני שלא יהא נאמן לשמה בכתב והרי ריב"ש ס"ל דכל קיו' סגי בכתב ואנן דלא פסקי' כוותי' באלם שאינו ראוי' לדבר כמ"ש ב"ש ועיי' תומי' סי' מ"ו, אבל בלשמה דלא בעי עדו' והוא ענין חדש דלא נמצא כמוהו במק"א למה לא יועיל בכתב. ולכן נ"ל דרמב"ם הי' לו הגירסא כמו שלפנינו דר"י מוקי בנתחרש והוא לא יוכל לאוקמי בנשתתק אבל רמב"ם להלכ' כ' שפיר נשתתק ועפ"ז יתישב הכל. הנה לכאורה יש להבין אם כי בכ"מ ל"מ קיו' בכתב דבעי עדו' מפיה' מגזה"כ ולא משום נאמנו', מ"מ כאן הי' ראוי' שיועיל לנו, דהא עיקר החשש הי' שלא יבוא הבעל ומסיק לעיל מעיקר' מידק דייק וכ' רש"י שיודע שהסכין בדעתו לגרש ולא אתי לאורועי נפשי' ולא יבוא וכ' רשב"א שם דמשמע ממרוצו' לשון ולא אתי לאורועי' דאם יבוא ויערער מהני ערעורו ומ"מ פעלנו הרבה שלא יבוא, אלא דכ' מלקמן אי עבדי' אהני מוכח דאפי' בא:

ומערער אינו נאמן וע"כ דמסברא דמידק דייק נאמן השליח יותר, אבל גם אי לא הי' נאמן הי' סגי לנו דע"י אמירתו לא יבוא וא"כ למה יתקנו שלא יועיל בכתב הגם שאין מועיל מצד עדו' וכשיבוא הבעל יהי' נאמן דאין קיו' בכתב מ"מ פעלנו מה שרצינו שלא יבוא ויערער והרי לא יבוא דשליח דייק כיון שצריך לכתוב בפני שנים בפ"נ, וגם הבעל לא יבוא כמו דניחא לי' לרשב"א אי נאמן הבעל מ"מ הוא לא יבוא דחושב שלא יאמינו לו כן במעיד בכתב, ודוחק לומר אם ישמע הבעל שכתב יודע שיאומן לו יותר אבל למעיי' בכ"מ יראה שנשמר מזה וכ' שלא מועיל בכתב שלא תחלוק בעדו' כיון דבכ"מ צריך בפה לא חלקו בזה והא"ש הגם שאנחנו לא צריכי' לעדו' המועיל בדין רק שיהי' דייק וידע שהסכים הבעל לגרש וגם הבעל ירתע לאחריו מלבוא מ"מ עכשיו שאומר השליח לקיים שלא יבוא לטעון מזויף נדמה לקיום ואמרו שצריך דוקא בפה ככל קיום כדי שלא תחלוק בעדות וא"ש. ואומר לפ"ז לרבה דגם משום לשמה צ"ל גם אם נתקיי' א"כ לא ניכר שמשום קיום הוא ואנו מצווי' לו לכתוב בכתב בפ"נ משום לשמה ובזה לא שייך שלא תחלוק בעדו' דקיום דאין זה עדו' דקיום ואינו דומה ללמוד לשאר עדות וכיון שכ' בפ"כ ומועיל לענין לשמה רק לענין קיום, אבל אין לנו עוד לחוש שיבוא לטעון מזויף כיון דדייק ולא אתי לאורועי עוד ושלא תחלוק בעדו' לא שייך כיון שכתב משום לשמה וממילא יצאנו ג"כ מחשש טענ' מזויף, ולפ"ז לרבה מהני כתיב' משום לשמה וממילא לא צריך קיום עוד משא"כ לרבא כנ"ל והבן זה. ומעתה א"ש דמקשה לרבה דאין לומר באלם וכותב וסגי משום לשמה ממילא לא צריך קיום וע"כ מתני' בחרש, אבל לרבא באמת י"ל באלם ג"כ, וכדמתר' לרבה לאחר שלמדו לא בעי לשמה באמת י"ל מתני' באלם ג"כ וכיון של"צ לשמה רק משום קיום לא מועיל בכתב כמו לרבא, וכדמסיק דמשום גזיר' שיחזור לקלקולא צ"ל ופקח ונתחרש לא שכיח והיינו דשלא שייך שלא תחלוק בשליחו' וכ' רש"י ותוס' דזה אינו יכול אבל אלם שיכול לכתוב צריך לכתוב משום לשמה וממילא מהני לקיו' ג"כ כמו קוד' שלמדו, והא"ש דר"י מוקי מתני' דוקא בנתחרש דס"ל כרבה ולאחר שלמדו ומשום גזיר' א"כ באלם דיוכל לכתוב וצריך לכתוב ומהני לקיומא ג"כ לא מתוקמא מתני' באלם רק בחרש, והא"ש הרמב' להלכ' דפסק כרבא דלא בעי משום לשמה נקיט נשתתק ולמה לנו לחרשותו, דאלם ג"כ אינו יוכל דכתיב' ג"כ ל"מ מידי ומיושב הכל ע"ד נכון וישר לפע"ד עיי': (מה"ב) ונ"ל דרמב"ם מתרץ הא דמיית דר"י להקשו' על רבה דאל"ה הוי מוקמי' מתני' באלם והיינו שנעשה עכשיו אלם וא"ש לשון ואינו יוכל הגם שנעשה עכשיו אלם מ"מ ל"מ כתיבתו לענין קיום ולכן מייתי מדר"י מדלא מוקי' ר"י מתני' כה"ג להודיענו דין זה ש"מ דבאמת כשר ומקשה לרבה. וי"ל כדמסיק ומתרץ לרבה מתני' אחר שלמדו ובכ"מ גזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולא ובחרש דלא שכיח א"צ לומר וכ"ז חידוש דין וי"ל דמוקי ר"י מתני' בחרש רבותא קמ"ל הגם דאינו יוכל לומר ולכתוב בפ"נ מ"מ סגי' בקיו' משו' דחרש ל"ש לא גזרו שמא יחזור הדבר לקלקולא. ואי הוי מוקי מתני' בנעשה אלם לא הוי ידעי' דבחרש כשר דה"א דווקא באלם כשכותב בפ"נ דמהני משו' לשמה לכן מוקי מתני' בחרש ורבותא טובא קמ"ל דלא גזרו בחרש דלא שכיח משו' שיחזור הדבר ולפ"ז לא מוכח דר"י ס"ל דבאלם לא מהני כתיבה הדרינן לסברת חוץ דהי' סבירא לן בלא ר"י דלא מקשה מעיקרא אלא משו' דמוכח מר"י דמהני כתיבה באלם וכדמתרץ לדרבה לא מוכח מר"י נגד זה די"ל ר"י כרבה ס"ל וכמ"ש. והא"ש דפסק הרמב"ם דנשתתק ל"מ והוכיח דין זה מדלא הי' קשי' לרבה רק מכח ר"י ש"מ אי לאו דר"י הוי ניחא לן דבאלם ל"מ כתיבה לענין קיום, ולמסקנא לא מוכח מר"י נקטי' לדינא כדהי' ס"ל מתחלה דלא מהני כתיב' אלם אפי' נעשה אלם אחר הנתינה ורמב"ם להלכת' דפסק כרבא דל"ב לשמה כלל לא נקיט בנתחרש דל"ב לשמה דהרי להלכתא ל"ב מעולם בפ"נ משום לשמה לכן נקיט הרמב"ם הך דינא דמתני' באלם להודיענו רבותא דלא נשמע מחרש דבאלם ל"מ כתיב' בפ"נ וא"ש עיי' כי נכון הוא:

ובחי' אבא מאוה"ג זצ"ל מצאתי ראיתי ישוב לקושי' מהרש"א דלא מקשה בלא ר"י לרבה דהי' מקו' לומר דמתני' בחרש או אלם מעיקרא וליכא משו' לשמה דאינו אלא לעז בעלמא וכששולח אלם או חרש מעיקרא לא יאמינו לבעל כי יאמרו משו"ה שלח שליח שא"י לומר בפ"נ כדי שיהי' יוכל לערער. ולכן מביא לדר"י דמתני' בפקח ונתחרש ולא מוקי באלם מעיקרא דקשי' לי' לשון ולא יוכל. וא"א לתרץ מתני' אלא בנתחרש או נעשה אלם עכשיו מקשה שפיר והאיכא לשמה שיאמינו לבעל כשיבוא ויערער ואיכא לעז אלו דברי קדשו זצ"ל וש"י:

אי הכי יוכל נמי. מלבד קושי' מהרש"א על פי' ר"ת קשי' לי הא י"ל לרבה קמ"ל דבעי קיום, דה"א כיון שעשה כדינא ל"ב קיום קמ"ל ולפמ"ש לעיל גם תוס' ס"ל כסברת הרשב"א והיא נכונה ומוכרחת. וביותר קשה לי על הרשב"א דמביא פי' ר"ת והוא כתב דהרבותא דמתני' דצריך קיום וצ"ע:

ומשמי' דרש"י כ' תוס' דקושי' ש"ס בס"ד דרבה ל"ל דרבא ורמב"ן ורשב"א הקשו הו"ל להקשו' למה באינו יוכל צריך לקיים הא ל"ל דבעי קיום והוא קושי' עצומה. ונלפע"ד לחומר הקושי' די"ל הא דרבה ל"ל דרבא דל"ח שיערער הבעל ויטעון מזויף כיון דבאמת ל"ח לזיופא דלא חיישי' לזיופא רק כשבא וטוען חיישי' לטענתו ס"ל לרבה דל"ח שיבוא ויטעון דירא לנפשו כי השליח יהדר ויטריח עצמו למצא עידי קיום שלא יחזיקוהו לזייפן. הגם דאפשר דשליח הלך לו. הא רש"י ס"ל בבי תרי א"צ לומר שהם יקיימו כן ה"נ יש לבעל לחוש שיהי' השליח שם או ישמע ויבוא ויצדיק עצמו וכ"ז בפקח אבל בחרש שאינו בר דעת חייש גם רבה שיטעון מזוי' ולכן לא הקשה קיום ל"ל. והקשה יוכל נמי לא צ"ל בפ"כ כנ"ל. שוב ראיתי בתומי' סי' מ"ו ס"ק ד' ישוב נכון:

פקח ונתחרש מלתא דלא שכיח הוא הקשה פ"י יאמר נא קוד' שלמדו ומשו' דלא שכיח לא חששו דהא עיקרו דלשמה משום לעז ובלא שכיח לא חששו ומ"ש בישוב דבר זה מפוקפק דלא דמי חשש לשמה לחשש זיו' דאי מערער חוששין מדינא או מדרבנן או מדאוריי' לרמב"ם ורבינו אביגדר. והנ"ל דקוד' שלמדו לא שייך לומר דלא שכיח לא חששו בוודאי משו' לא שכיח לא נמנו לתקן תקנה אבל מאחר שכבר עשאוהו משו' מעשי' בכ"י וכי משום דחרש לא שכיח יוציאוהו מן הכלל הא גם בדידי' שייך אותו חשש והוא בכלל הגזיר' והחשש, אבל כדמוקי אחר שלמדו דליכא חשש רק גזיר' שמא יחזור לקלקולא והיינו שאם לא יאמרו עכשיו גם כשיחזור לקלקלא יאמרו דאצ"ל. שפיר מתרץ כיון דיוכל צריך לומר שוב אין לגזור דאם יחזור לקלקולא יאמרו דל"צ משו' לשמה בחרש, הא חרש לא שכיח וגם לא ילמדו ממנו ואין למגזר וא"ש ופשוט:

אי הכי בעל נמי. פי' תוס' דס"ד דחיישי' שיבוא ואמר מתחלה לא ידע ועכשיו ידע ומתרץ כיון שאינו אלא לעז ל"ח שיערער ויוציא לעז והוא דוחק דעיקר חסר במה שמתרץ טעמא מאי וכו' הא ידע גם המקשן טעמא שיבוא ויערער אלא דס"ל ע"פ ערעורו נאמן שאמת אתו והתרצן חידש דאינו נאמן וליכא רק לעז. ולולי פי' התוס' הי' נ"ל מרווח יותר דמקשן ס"ל דאנן חיישי' למעוטא כמ"ש רש"י לעיל דאנן חיישי' בלא ערער הבעל לאשכח כתוב ומקשה בעל נמי ומתרץ טעמא מאי שמא יבוא הבעל ומערער ואנן ל"ח רק מכח ערעורו ויהי' לעז וכיון דמנקט נקט לי' לא יבוא ויערער וא"ש וי"ל גם רש"י דפי' לעיל דאנן חיישי' היינו משום דמקשן הקשה הכי בפשיטו' לרבה ולפי התרצן צ"ל דאנן ל"ח רק מכח ערער הבעל:

והקשה הרשב"א קושי' זו ל"ש לכאן דבלא"ה קשה לרבה מדבעל אצ"ל בפ"נ ונדחק ועיי' מהרש"א. ולפע"ד נראה ליישב עפמ"ש הראשוני' לעיל הא דמהני בפ"נ מנ"ל דלשמה קמסהיד כתבו בחד תי' דהחשש הוא שמא אשכח כ' ועומד וכיון שאמר בפ"נ תו ל"ח כ"כ שבמקרי הי' שם בשעת כתיבה וחתימה וכשהוצרך הבעל לשליח עשה אותו שליח כל כהאי לרחוק כ"כ לא חיישי' עיי"ש. וי"ל כ"ז בשליח אבל בעל המביא אין רחוק כ"כ שהי' רואה כתיבה וחתימה שרצה לכתוב גט לאשתו והי' במקום כתיב' גיטין ואקרה שכ' א' ששמו כשמו ולא נתנו ולקחו ממנו ולא מהני אמיר' הבעל בפ"נ וע"כ צריך לשואלו אם נכתב לשמה והיינו טעמא דבעל עצמו שהביא אצ"ל בפ"נ כיון שצריך לשואלו תרתי למה לי כך הי' מקום לומר אבל כדמשני משו' שלא תחלוק בשליחו' הצריכו להאשה שתאמר הגם דליכא חשש אחר שלמדו וגם משו' גזיר' ל"ש מ"מ חייבו' לומר משו' שלא תחלוק בעל נמי יצטרכו לומר הגם דשואלי' אותו ע"כ ומתרץ בבעל ל"ש כלל חשש דלשמה דמשו' לעז הוא ומעולם לא הי' צריך לומר לא משום קיום וא"צ לשואלו משו' לשמה ואינו נכנס בסוג זה ואין דומה לאשה דיש בה כל החששות קוד' שלמדו וא"ש נכון:

בד"א נ"ל ליישב קו' הרשב"א שהקשה מאי שייכו' קושי' זו לכאן בלא"ה קש' לרב' בעל נמי ונדחק. והנלפע"ד וכבר כתבתי מזה קצת לעיל לפמ"ש הראשונים דלהכי מהני בפ"נ הגם שאינו אומר עוד כלום ואנן לא שיילינן לי' כיון שאומר בפ"נ רחוק מאוד שאחר כתבו בפניו ואח"כ אקרה ששלחו בעל זה. וכ"ז בשליח או באשה המביא' אשה מה בעי' בכתיב' גט אחר ולכן רחוק הוא לחוש לכל כי האי, אבל בעל עצמו אין רחוק שעמד שם בשע' כתיב' יב"ש אחר ואולי רצה לכתוב לו גט ומצא זה שכ' לו הסופר ונתחרט ולקחו הוא, ולא יועיל לנו בבעל לומר בפ"נ, ולפרש לשמה הא חיישי' דגאיז וע"כ דשיילינן לי', וכיון דצריך לשואלו הגדתו מה לנו ול"ק לרבה מידי, אלא כאן דחידש דשלא תחלוק בשליחות הצריכו לאשה לומר הגם שאין צריך עכשיו משום לשמה ושלא יחזור הדבר לא שייך באתתא דלא שכיח מ"מ שלא לחלוק במביאי' הצריכוה לומר הקשה אי הכי בעל נמי כיון דעיקר חשש לשמה שייך ג"כ אצלו דאנן חיישי' לרש"י רק בבעל אינו מועיל אמיר' רק שאלה מ"מ כדי שלא תחלוק במביא הי' לנו להצריכו לומר ג"כ וע"ז מחדש מפני מה הצריכו לומר שלא יבוא ויערער וחידש לנו עתה דאנן ל"ח כלל רק מפני ערעור דלעז דבעל, וזה לא שייך בבעל וגם שאלה אין צריך וכ"ע יודעי' דלגבי' לא שייך לעז וכן י"ל לשיטת תוס' דסבר דע"י הבעל מדינא יופסל שיאמר שלא ידע וכן בבעל עצמו בלא"ה ל"ק דאמירתו ל"מ דעדיין יאמר שסופר כתבו להתלמד והי' שם אצלו משא"כ בשליח רחוק שאקר' שהי' שם בשע' שסופר כתבו אבל כדאמר שלא תחלוק בשליחו' קשה ומתרץ דליכא רק לעז ולא שייך שלא תחלוק דלגבי ליכא חשש ואפי' לכתוב א"צ אלא לרש"י] א"ש הסוגי' ביותר כמ"ש ועיי':

ויש להוסיף דברי' דגם למסקנא עיקר דאנן חיישי' כפי' רש"י לעיל ובבעל ל"מ הגדה וע"כ צריך לשיילי' כמ"ש וקושי' ש"ס דמשו' שלא תחלוק יאמר גם הוא ככל האביאי' וע"ז מתרץ מ"ט אמרו רבנן שיאמר:

היינו דלכאו' למה באמת הצריכו לומר ולא תיקנו לשואלו אם לשמה נכתב ונחתם ופשוט דדייק יותר כשיודע שהוא מעצמו צ"ל מתשוב' על שאלה ודייק לא צריך רק משו' ערער דבעל והיינו דמתרץ על קושי' דיאמר גם הבעל כמו כל שלוחי' דלא סגי בשאלה ומתרץ מ"ט הצריכו לומר בפ"נ ולא סגי בשאלה משו' שלא יבוא הבעל ויערער אחר ששאלנו ואז יהי' לעז והשתא מינקט נקיט כו' וכ"ע יודעי' שלא שייך בבעל זה ולכן ל"א לומר בפ"נ מעצמו עיי' בכ"ז וק"ל:

ת"ש דבעי מיני' שמואל מר"ה שנים שהביאו וכו' לרבא ניחא לרבה קשה עיי' רשב"א שנתקשה דנראה דהאיבעי' הי' אי כרבה אי כרבא ופשיט לי' דאצ"ל וכרבא והול"ל ש"מ דכרבא ס"ל דהא כך הי' האיבעי' מתחלה ומהרמשי"ף הוסיף עוד לדקדק מה קאמר לי' א"צ שיאמרו ומה אלו יאמרו בפנינו גרשה כו' הא בעל האיבעי' ידע דלרבא אצ"ל מהאי טעמא ולא הי' לי' להשיב רק דאצ"ל. ולפע"ד נראה דלרבא עצמו מבעי' לי' לשמואל מר"ה אי נאמר דשנים צריכי' ג"כ שיאמרו משו' שלא תחלוק בשליחו' או לא והשיב לו דאצ"ל דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה כוונתו דלא שייך בזה שלא תחלוק בשליחו' דנגזור תרי אטו חד דכ"ע ידעו לחלק בין א' לשנים דאטו אלו יאמר לפנינו גרשה תאמר דלא מהימני דנגזור אטו חד שיאמר בפניו גרשה דנאמינהו דא"כ אין לדבר סוף לעולם נגזור תרי אטו חד בכל עדות וע"כ דלא אתי למטעי בכה"ג וכן בזה באמיר' בפ"נ וע"ז מקשה לרבא ניחא אבל רבה קשי' באמת תרי צריכי' משום לשמה ומתרץ אחר שלמדו ובעי' דשמואל אי נגזור בתרי אחר שלמדו שמא יחזור הדבר לקלקולא ופשוט לי' דלא גזרי בתרי כדמסיק ואזיל דב"ת לא שכיחי והא דאמר דמה אלו יאמרו בפנינו גרשה לפי דאיבעי' הי' אי נימא דגזרי' משו' שמא יחזור ע"ז לא שייך אלו יאמרו כמובן. וצ"ל כדי שלא נאמר שלא תחלוק בשליחו' כמו באשה וכ' תוס' שלא תחלוק בשליחו' דחד אבל תרי אנו חד לא גזר והיינו טעמא דבי תרי כ"ע יודעים דנאמנים יותר וחלוקי' מא' והיינו אלו יאמרו בפנינו גרשה לכן אצ"ל וק"ל:

מה"ב בד"א קצת הי' נ"ל דמספקי לשמואל לרבא אי בי תרי צריכי' לומר משו' גזיר' בי תרי קרובי' דצריכי' לומר דבמה שאומרי' שהם שלוחי הבעל לא מהני קרובי' ולא מהימני כשיאמרו בפנינו גרשה וכ"כ רשב"א ומבעי' לשמואל אי גזרי' בי תרי משו' בי תרי קרובים וא"ל א"צ לומר ומה אלו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני וכי תימא כשיאמרו בפנינו גרשה דלא מהימני משו' חשש קרובי' בי תרי שיאמרו בפנינו גרשה א"כ בטלת כל עדות כשרי' גזיר' משו' עדות קרובי'. וכיון דבי תרי נאמני' לומר בפנינו גרשה כשאומרי' שהם שלוחי' בכלל דבריו שאינו מזויף כ"כ הראשוני' לעיל ולא אתי למטעי להכשיר הקרובים בלא אמיר' בפ"נ כנ"ל. אלא דצ"ל לפ"ז כדמתרץ אחר שלמדו דמקשה חד נמי ומפרש ר"ת דלאחר שלמדו ע"כ הספק אי גזרי' אטו קוד' שלמדו ומקשה חד נמי יש מקו' ספק זה, ולמ"ש גם אחר שלמדו י"ל דלא מבעי' לי' אי גזרי' אלא אי חיישי' לענין קיום בבי תרי אטו קרובי' וא"ש:

ולפי' ר"ת כדמוקי אחר שלמדו האיבעי' אם גזרי' אטו קודם שלמדו פצ"ע מאי האי דהשיב לו אצ"ל אטו אם יאמרו בפנינו גרשה כו' הא לא מבעי' לי' משום קיום אלא משו' גזיר' דלשמה, ואפשר י"ל דהכי קאמר לכן בתרי ל"ג משו' שמא יחזור דל"ש ובאשה משו' שלא תחלוק בשליחו' וכ' תוס' בשליחו' דחד אבל תרי אטו חד ל"ח, ויש להסביר דמשו' גזיר' לחוד לא הצריכו לומר אלא כיון דבלא"ה צ"ל ממדינה למדינה משום קיו' ובאותה מדינה איכא ג"כ טעם קצת משום גזיר' שיחזור כו' הניחו על הדין כדמעיקר' שיאמר בכ"מ, אבל בי תרי משו' קיו' לא צ"ל בשום מקום ומשום גזירה שמא יחזור הדבר וכיון דבי תרי ל"ש משו' שלא תחלוק לא הצריכו ויש להוסי' אשה דצריכה לומר ממדינה למדינה ונכנס' בסוג הצריכי' לומר לכן משו' לא תחלוק בשליחות אמרו שתאמר בכ"מ אפי' באותה מדינה. משא"כ בי תרי דאצ"ל בשום מקום לא נכנסו בכלל האומרי' אחר שלמדו והא"ש דהשיב א"צ לומר מ"ט אלו אמרו כו' וכיון דמשום קיום א"צ לומר ליכא משו' שלא תחלוק בין האומרי' כנ"ל ועיי':

מה"ב ת"ש המביא גט ממדה"י ונתנו לה כו' לרבא ניחא. הקשה הפ"י בשם בנו ז"ל דלמא באלם וכ' ומשו' לשמה מהני ומשום קיום ל"מ קיום בכתב והא כאן ולא אמר קתני והניח בצ"ע. ויש לתמוה על אותו ואת בנו הא קתני הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ להחמיר עליה אלא להקל. ואי בעי בפ"נ משו' לשמה ולא סגי בקיו' הרי אמרו שצ"ל להחמיר עליה' ולק"מ. אלא דיש להקשות דלמא הכי קאמר הרי ל"א שצריך לומר דייקא שלא אמרו שצריך דוקא לומר בפה מלא בפ"נ ול"מ כתיבה דקיום בכ"מ ל"מ בכתב זה לא אמרו להחמיר אלא להקל עלי' ומשו' לשמה לא אמרו שצריך דווקא שיאמר בפ"נ אלא דסגי גם כשכותב, כן יש להקשות אבל הפ"י לא כ"כ ואולי קיצר בדבריו ולהכי אתכווין וצ"ע. והנראה בישוב הקושי' כשנדקדק ונדייק בלשון ברייתא נתן לה ול"א לה בפ"נ כו' לכאורה שפת יתר יש כאן דלא הול"ל רק המביא גט ול"א בפ"נ פשיטא דנותן לה ולא אמר כשנתן גם ול"א לה מיותר ובאמת כן יש לדקדק לקמן בבריי' בפלוגתא דר"מ ורבנן קתני ג"כ נתן לה ול"א לה עיי' ב"י סי' קמ"ב שדקדק לקמן לשון ול"א לה. כ"ל דטובא קמ"ל ונתן לה ול"א לה היינו שבשע' נתינה לא אמר לה דכשאומר בשע' נתינה ממילא לה הוא אומר וכ"כ ב"י שם והדיוק אבל אמר אחר הנתינה ולא לה בשע' נתינה אם נתקיים בחותמיו כשר ואי לאו פסול הגם שאמר אחר הנתינה מ"מ פסול דיעבד ומדויק לשון בריי' ודלקמן. ומיושב קושי' פ"י דלמא באלם הא אלם א"י לומר אח"כ ואין לדייק בשע' נתינה ל"א ואמר אח"כ הא באלם גם אח"כ ל"י לומר ולומר שנעשה אח"כ מדבר ואמר אח"כ זה בוודאי אוקימתא רחוקה ודחוקה ביותר בבריי' וא"ש. כן תירץ ידי"נ הרב הגדול הצדיק מו"ה יודא פראנקפארט ני' חד מחכמי עירינו:

ויש להקשו' לפמ"ש דברייתא קמ"ל הגם שאמר אחר הנתינה ל"מ וצ"ל הא דלא קתני יחזור ויטלנה דאיירי היכא דהלך לו השליח או האשה וא"א לתני שני' אם נתקיי' כשר לפ"ז י"ל דאיירי דכתב בפ"נ ולא אמר בשע' נתינה דמהני הכתיבה משו' לשמה ול"מ לענין קיום ואף אם אמר בפ"נ אחר הנתינה ל"מ ואם נתקיים בחותמיו כשר משו' קיום ומשו' לשמה סגי במה שכתב בפ"נ וצ"ע:

ונ"ל מכח קושיתינו ראי' למ"ש ב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"א דווקא באלם ל"מ קיו' בכתב אבל ביוכל לדבר מהני וכיוון לדבריו בתומי' סי' מ"ו ס"ק ז' מדנפשי'. והא"ש דלא מתוקמי בריי' ביוכל לדבר וכתב דכתיבה בדידי' מהני גם משו' קיום ול"ב תו קיום בחותמיו וזו ראי' ברורה לדין זה ועיי':

מה"ב הכא במאי עסקינן כשלמדו וכשניס' כ' תוס' הא דתני לקמן הוולד ממזר כשלא נתקיי' בחותמיו כ' פ"י דצ"ל הגם דס"ל לר"מ כל המשנה ממטבע וכו' כל שמקיי' לא מקרי' שינוי דאגלאי מלתא דל"צ לומר ועיי' רשב"א לקמן שם שכ' אפשר לר"מ מהני כשחוזר ונוטלו דמעוות שיוכל לתקון הוא גם לר"מ. מ"מ נראה דווקא כשחוזר ונוטל ואומר בפ"נ אבל כשלא אומר כלל ומתקיים בחותמיו בוודאי לר"מ הוא משנה ממטבע שתיקנו לומר כדי שלא תצטרך לחזור אחר עידי קיום ולכן נ"ל כד דייק' בלשון תוס' שכ' דאיירי כשלא נתקיי' בחותמיו לא כ' כשאינו מקיי' וגם עדיין קשה למה לא אמר ר"מ דיתקיי' בחותמיו להודיענו דזה לא מקרי משנה ממטבע ונ"ל דבאמת כשאינו מקוי' לקיי' עכשיו ל"מ כיון כשהלך בשליחותו כבר חל עליו תק"ח לומר בפ"נ כדי שלא תצטרך לטרוח לקיי' ואולי לא תמצא עידי קיום בח"ל דאין מצוי לקיים אבל כשכבר מקוים בתחלת שליחותו לא חל עליו כלל תק"ח שיאמר בוודאי מהני לר"מ ואין בזה שינוי ממטבע כיון דמקוי' ועומד הוא ולכן כ' תוס' דאיירי בלא נתקיי' בחותמיו מכבר אבל לקיי' עכשיו ל"מ לר"מ ולכן ל"א ר"מ תקנתא דיקיי' דלדידי' ל"מ ולרבנן דמהני קיום אח"כ ל"א דיקיי' דאומרי' כיצד יעשה כשלא ימצאו לקיים. ולר"מ ליכא תקנתא שיקיים כנ"ל בכוונת תוס' ברור:

והרווחנו לישב הא דקתני אם נתקיים בחותמיו כשר ונתקשה הרשב"א למה קתני נתקיי' מכבר ולא קתני יתקיים בחותמיו כדקתני מתני' וא"י לומר יתקיים בחותמיו וגם מאי רבותא לרבא דאם נתקיי' כשר פשיטא דקיום מהני ואם לאו פסול ומשו' קושי' זו מוחק גרסא שלפנינו ולפמ"ש י"ל בריי' זו ר"מ הוא דס"ל כל המשנה ממטבע כו' ודווקא בשכבר נתקיים כשר וקמ"ל טובא אם נתקיי' כבר כשר ואם לאו שלא נתקיים עכשיו רק אח"כ פסול ולפי הגרסא שבתוספתא דמביא רשב"א יתקיים בחותמיו, י"ל רבנן היא ולפי גרסא שלפנינו ר"מ היא וא"ש. ובהכי א"ש נמי דהקשה תוס' לר"מ והקשה פ"י הא לא קיי"ל כר"מ אלא באמת גם לרבנן קשה וכן הקשה רשב"א כקושי' תוס' לרבנן וכ' דבלא נתקיי' איירי ועדיין לא ניחא למה לא הקשה תוס' לרבנן דהלכתא כוותיי' ולמ"ש א"ש דהוכיח תוס' דבריי' כר"מ מדקתני אם נתקיים והקשה מדאמר ר"מ בהחלט הוולד ממזר וכ' דבלא נתקיים מכבר איירי. ולרבנן צ"ל דא"א לקיי' עכשיו וא"ש עיי':

והקשה תוס' לחשבי' בשלשה גיטין פסולי' וקשי' להך לישנא דר"י ס"ל משו' לשמה והוא ס"ל בג' גיטין לא תצא. ונ"ל לישב דלכאורה יש להקשו' הלא מתרץ בריי' זו בשנוי' דחיקא בשניס' ואחר שלמדו הא יוכל לתרץ בריי' כשאמר בפני ב' ולמ"ד בפני ג' ל"מ בפני ב' רק משו' לשמה ומשום קיום לא והוי כלא אמר וגם למ"ד בפני ב' דוקא כשאין השליח קרוב וכשהוא קרוב או אשה בעי ג' משום קיו' וקתני בריי' המביא ול"א בפ"נ היינו דל"א כראוי' באופן דמועיל שלא הי' ג' בצרופו שהי' קרוב אם נתקיים בחותמיו כשר ומשום לשמה ליכא דהרי אמר בפני ב' ואין זה דוחק כ"כ ואפשר מרווח יותר מאוקימתא כשניס' דהרי בריי' עסק ובא בדין קיו' ומלשמה לא איירי רק מה יעשה כשלא אמר לענין קיו' יתקיים בחותמיו וקתני כשלא אמר בפ"נ דמהני לענין קיום יתקיי'. וע"כ בלא"ה צ"ל ול"א לאו שלא אמר כלל דגם אם אמר ולא אמר כראוי' בפני ג' דמצטרפי לא מהני וע"כ לפרש ולא אמר אמירה כראוי' הוי כלא אמר. וי"ל בהנ"ל ולק"מ על רבה וצ"ע לכאורה. וי"ל דבאמת הי' יוכל לתרץ הכי אלא עד דלא הביא פלוגתא דר"י ור"ח בפני כמה נותני' ולמ"ד לשמה סגי בב' מתרץ בריי' בשניס' וכן דרך שקלא וטרי' דש"ס ולאמת כד מביא פלוגתא בפני כמה נותנים ותני' כוותי' דר"י י"ל כהנ"ל. ולזה לק"מ קושי' תוס' להך לישנא לקמן דר"י ס"ל משו' לשמה מתרץ הברייתא ע"ד שכתבתי וא"ש: (מה"ב) ע"ב. טעמא מאי דלמא אתי בעל ומערער כו' שיטת רש"י דקאי לאחר שלמדו וצ"ע איך קאמר טעמא:

מאי דלמא אתי בעל ומערער הא לאחר שלמדו ליכא למיחש לערער דבעל רק שמא יחזור הדבר והנ"ל לומר טעמא משו' שמא יחזור ובניס' לא מחמירי' כולי האי להוציא' מבעלה וכן הקשה פ"י ולא העלה מידי. ולחומר הנושא נ"ל דיש מקו' לומר דבניס' תצא משו' שמא יחזור הדבר לקלקולא ויאמרו אם ניס' ל"ת והיינו דאמר וכי תימא להחמיר עלי' ולפקה מה"ט שמא יחזור כו' הוי לא הוצרכו לומר כו' טעמא מאי דלמא אתי כו' היינו בוודאי אם קודם שלמדו הי' חשש גמור דאנן חיישי' דלא נכתב לשמה ואם ניס' תצא מדינא שמא לא נכתב לשמה הי' מקום להחמיר גם אחר שלמדו שתצא שמא יחזור הדבר לקלקולא ויאמרו ג"כ דלא תצא ויהי' מכשול אבל באמ' טעמא מאי שמא יבוא הבעל ויערער וליכא רק משו' לעז דבעל. ודי חומרא שנאמר שתצא עד שלא בא קודם שלמדו וה"ה אחר שלמדו כשכבר בא אבל אנן ניקו' ונערער קודם שבא ולגזור כ"כ האי אחר שלמדו שמא יחזור הדבר לקלקולא ויאמרו ג"כ עד דלא בא דלא תצא כולי האי ואולי אין לנו למגזר כנ"ל לישב שיטת וגרס' רש"י ופירושו:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל פי' הסוגי' ע"פ גרס' רש"י דלא גרס ואב"א דבאמת צ"ל לפי גרסא זו דווקא אחר שלמדו לא תצא אבל קודם שלמדו תצא למה כיון דאינו רק חשש ערעור ולעז למה נוציא' משום חשש לעז קודם שבא וערער ונ"ל דקודם שלמדו ניהי דעיקר שצ"ל בפ"נ הוא דאם לא יאמר יערער ויוציא לעז ומדין לא הי' יוכל לפסול דלא יאמנו דבריו לב"ד כי נגד הרוב דרוב גמירא וליכא אלא לעז שיאומן להמוני' השומעי' דבריו כ"ז קודם שתיקנו לומר בפ"נ אבל אחר שתיקנו לומר והוא ל"א יש לחוש שלא אמר מפני שבאמת לא נכתב לשמה ואין מוכח אפשר נכתב לשמה והוא לא עמד אצל כתיבה וחתימה וכשבא הבעל ומערער שלא נכתב לשמה יש רגלים לדבריו דהרי שליח לא אמר כמצווה עליו מפי חז"ל ובעל מגלה לנו דלא אמר מפני דלא נכתב לשמה ונאמן מדינא ולכן תצא עד שלא בא שאם יבוא יהי' פסול מדינא וכמו שמשו' קיום תצא משום דחיישי' לזיופא מדרבנן כשמערער דמזויף הוא כמ"ש תוס' וכן לענין לשמה אבל לאחר שלמדו הגם שתיקנו לומר משום שמא יחזור לקלקולא והוא לא אמר מ"מ גם כשיבוא הבעל ויאמר משו"ה לא אמר בפ"נ שבאמת לא נכתב לשמה מ"מ לא נאמין לו כיון דכולהו גמירא ואפי' מיעוט ליכא מ"מ לעז איכא דיאמרו השומעי' שיש רגלים לדבריו מדלא אמר השליח כתקחז"ל ש"מ דלא הי' לשמה אלא משום לעז בעלמא אנן לא ניקום ונערער כ"ז שלא בא. והא"ש דקאמר וכי תימא להחמיר עלה ולפקה היינו עכשיו שתיקנו לומר משום שלא יחזור הדבר הגם בשביל גזיר' זו אין טע' להחמיר מ"מ נחמיר משום לעז מאחר שתיקנו לומר והוא לא אמר איכא לעז הוי ל"א להחמיר וכו' טעמא מאי היינו טעמא מאי נחמיר עלה דלפקה אין טעם לומר להחמיר עלה משום גזיר' שמא יחזור וכו' אלא משום שמא יבוא הבעל עכשיו ויערער ויהי' לעז גם אחר שלמדו משום שלא אמר כמחויב עליו השתא בעל לא קמערער אנן ניקו' ונערער ודווקא אחר שלמדו אבל קודם שלמדו דאם יבוא ויערער אחר שתיקנו לומר ולא אמר יהי' נאמן לב"ד שפיר תצא שמא יבוא ויופסל מן הדין. וא"ש דלא אמר טעמא מאי אמרו רבנן דצ"ל בפ"נ וכו' כדקאמר לעיל גבי בעל ט"מ אמרו רבנן דצ"ל וכו' וכאן קיצר. ולמ"ש א"ש דאין הכוונה ט"מ הצריכו לומר דאין זה הטעם אחר שלמדו אלא משום שמא יחזור לקלקולא אלא טעמא מאי נחמיר דלפקה עכשיו אחר שלמדו וכמ"ש. ולכן רש"י שמפרש טעמא מאי דבעי רבנן למימר כו' א"א להעמיס בכוונתו מ"ש אבל לעצמינו לולי פי' רש"י הדברי' נכוני' בעזה"י:

והנה לפי גרס' תוס' ואב"א צ"ל דמשום לשמה דגם כשיבוא ליכא אלא לעז כ"ז שלא בא ל"א דתצא ודי כשיבוא משא"כ משום קיום תצא דאם יבא נחוש לזיופא. ועדיין גם משום קיום לא א"ש כל הצורך כיון דכל שלא בא אנן ל"ח לזיופא רק כשטוען ולמה תצא עד שלא בא דיה לצרה בשעתה כשיבוא ובאמת שיט' רב האי גאון מובא ברא"ש בפ' המגרש פ"ו ע"א דגם משום חשש זיו' ל"ת וכן שיטת הרמב"ם ויבואר לפנינו אי"ה. והסוברים דתצא וכן מוכח לפמ"ש לרבה בשניס' קשה למה תצא קודם שבא. ונ"ל להסביר ע"פ שיטת תוס' דבממון אנן טענינן שלא בפניו טענת מזויף חוץ בגט בא"י לא טענינן משו' עגונא ובח"ל דאין ע"מ לקיים גזרו אומר לומר בפ"נ או לקיים שמא יבוא הבעל ויטעון מזויף אבל בלא"ה אנן לא היינו חוששים לזיופא משום תק"ע עיי' תוס' לעיל ב' ע"א. ואומר אני כ"ז בא"י או בח"ל אם לא משום חשש שיבוא הבעל לא היינו חוששי' לזיופא משום תק"ע אבל עכשיו שתיקנו לומר בפ"נ משום תקנתא דבעל אוקמוהו אדינא דבכ"מ חוששי' לזיופא וטועני' מזויף בלא טענת הבעל וכיון דכבר תקנתא מצאו לומר בפ"נ כשלא אמר אנן חיישי' ותצא אפי' קודם שבא הבעל וכ"ז לענין חשש זיוף אבל משו' לשמה דאנן לא חיישי' כלל רק משום ערעור דבעל כל זמן שלא בא מה לנו להוציא' די אם יבוא ויערער כנ"ל נכון לולי דמתוס' לא משמע כן מדכ' משום לשמה ליכא אלא לעז ולמ"ש גם אם הוא פסול מדינא כשבא הבעל ומערער מ"מ אין מן הראוי' שתצא מבעלה קודם שבא. ואפשר דתוס' עדיפא קאמר כ"ש גם כשבא ליכא אלא לעז דאמת כן הוא אבל משום זיוף כל שלא נתקיים דתצא הטעם כמ"ש והבן:

והרווחנו עוד דא"ש דברינו הניתני' למעלה בביאור הסוגי' דאחר שתיקנו לומר בפ"נ קודם שלמדו כשלא אמר כשמערער הבעל מצד הדין יהי' נאמן ולפי גרס' ואב"א א"א לומר כן דא"כ מ"ש חשש טענת מזויף לערער דלשמה בשני' והי' פסול מן הדין כשיבוא ויערער וע"כ משום לשמה גם עכשיו לא יהי' רק לעז דלא כמ"ש. אבל לפי דברינו הסמוכים דבטענת זיוף אנן חיישי' אחר שתיקנו לומר בפ"נ תו ליכא משום תק"ע דמשום מקרה דא' לא יאמר ל"ש משום תק"ע. א"כ א"ש דברינו דשאני לשמה דל"ח רק כשבא הבעל ודי כשיבוא לומר דתצא משא"כ חשש זיופא אנן חיישי' קודם שיבוא עיי' והבן:

מה"ב ותסברא הא רבה אית לי' דרבא וכו' הקשה רשב"א דלמא בשמקיימו הוא דאמר משום לשמה ליכא ותי' מדאמר תו לא צריכת משמע דא"צ לקיימו. וצריך להוסיף דעדיין קשה דלמא איירי שכבר הי' מקוים ולכן אמר תו לא צריכ' דהו"ל להביא המעשה שהי' שהביא גט מקוים ש"מ דלא הי' מקוים אלא דקשה דלמא אמר לא צריך אם יקיים ולזה כ' רשב"א מדאמר לא צריך משמע דל"צ למידי:

ולי נראה ליישב הא דלא רצה לומר דלצ"ל כשיקיימו עכשיו. לפמ"ש רש"י לעיל ג' ע"א דרבה חייש לדלמא אתי למגזייא והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ועיי' רשב"א שם דע"כ רבה ס"ל כר"מ ועיי' רשב"א כאן לקמן בבריי' דר"מ ורבנן ופ"י שם. ולפי מ"ש לעיל ע"א לר"מ לא מהני אם מקיים מעכשיו דכבר שינה ממטבע שטבעו רק כשכבר נתקיים לפ"ז א"ל דמקשה הא רבה אית לי' דרבא וכיון דריב"ל כרבה ס"ל ושלא תיקשי קושי' רבא לעיל צ"ל דאתי למגזיא וכר"מ ס"ל דכל המשנה וכו' א"כ ל"מ תו אם יקיימו מעכשיו ודאיירי שהי' מקוים מכבר א"א דעיקר חסר מן המעשה וכן צ"ל לתי' הרשב"א ול"ק רק שמא אמר דלא צ"ל כשיקיימו עכשיו וזה ל"ק כמ"ש ועיי' וא"ש:

מה"ב תסתיי' דר"י דאמר בפני שנים וכו' ואמר לי' הב לה בפני ב' וכו' גם בכאן יש להקשות דלמא ר"י ס"ל משום לשמה ג"כ חיישי' ואמר לי' בפני ב' דמהני משום לשמה וכשמקיימו ליכא משום זיופא וכדאמר לקמן דר"י ע"כ ס"ל כרבא א"ש אלא עדיין לא אסיק הוכחה זו ואיך אמר בפשיטו' תסתיים י"ל ר"י אמר בפני ג' היינו כל שליח צ"ל בפני ג' משום קיום ובמעשה שהי' דאמר זיל הב בפני ב' היינו שיקיימו כקושי' רשב"א לעיל וצ"ל כתי' רשב"א לעיל מדל"א לקיימו משמע דסגי בהכי ואי כשקיימו כבר עיקר חסר מן המעשה ולמ"ש אני בישוב קושי' רשב"א א"ש גם כאן וק"ל: לימא בהא קמפלגי מ"ד בפ"ש וכו' פי' רש"י הלכך בתרי סגי דלהוי סהדי דאמר שליח בפ"נ עיי' בפ"י פי' נכון לפי' רש"י דלשמה לא בעי ג' דלא הוי עמפ"ע כיון דבחד סגי דסתם ספרי גמירי משא"כ לענין קיום דאם בא הבעל איכא חשש גמור או מדרבנן או מדאורייתא ועכ"פ איכא חששא כמו בכ"מ דצריך קיום בטענ' מזויף לכן האמנם הקילו דסגי בא' ודווקא א' המיוחד הוא השליח דדייק אבל ע"א דעלמא אינו נאמן ולכן בעי קיום כמו בכ"מ דצריך ג' דווקא דבפני ב' הוי עד מפ"ע כמבואר שזה הטעם דקיום בתלתא ועיי' קצה"ח סי' מ"ו זה תוכן כוונ' פ"י והוא קיצר במקו' שהי' לו להאריך. ומ"ש פ"י הא דכ' רש"י וכי אתי בעל ומערער שכוונתו דלכן לא סגי שיאמר בפני א' כדי שידייק כדאמרי' לעיל כיון דצריך ליתן בב' דייק יותר ושוב נתקשה הא תרי בעי בלא"ה משום ע"מ ולדעתי לק"מ דרש"י ס"ל משום ע"מ סגי בא' והוא השליח נעשה עד והוי ב' דקיי"ל שליח נ"ע אבל משום דדייק טפי צריך שנים אחרים דוקא שע"י שאמר בפ"ש דייק יותר משאומר בפ"א ועיי' סי' קמ"א פלוגתת ראשונים אי שליח מצטרף להיות ע"מ ורש"י כדסוברי' דמהני עיי':

וא"ש בזה מה דאמר ר"י זיל הב לה בפני ב' לא הוה לי' לומר רק זיל הב לה וידע דלא בעי ג' כיון דל"א לי' בפני ג' ובלא ב' לא יתן דהא צריך ע"מ. ולמ"ש א"ש משום ע"מ הי' סגי צירוף שליח. ולכן אמר לי' זיל הב לה בפני ב' אחרים ולס"ד משום לשמה ולאמת משו' דשליח מצטרף לשנים למשווי' ב"ד של ג'. ומובן בזה הא דקאמר לקמן כ"ע עד נעשה שליח ובעד נעשה דיין קמפלגי וצ"ל מאי ענין שליח נעשה עד לכאן הא שליח דגט ודאי נעשה עד קיום דהא הכי תיקנו שיאמר בפ"נ ושליח נעשה עד במק"א אין ענינו לכאן. ולמ"ש אמר מדאמר ר"י בפני ב' ש"מ דשליח נעשה עד א' מעידי מסירה ואמר דבהא כ"ע לא פליגו דמהני כי פליגו אי עד נעשה דיין וא"ש וק"ל:

ויש לעיי' לעיל דאמר מ"ב הול"ל דלרבה סגי כשנתנו בפני שנים משא"כ לרבא צריך ג' הגם דתני' כוותי' דר"י דלא בעי רק ב'. מ"מ הא בקרוב או באשה צריך ג' ולרבה בב' סגי ולפמ"ש בסמוך דשליח מצטרף לעידי מסירה ולא בעי רק בפ"א רק משום דיהי' דייק צריך בפני ב' ומעיקרא דלא אסיק מהא דמידק דייק א"כ לרבה סגי כשנותנו בפני א' ולרבא צריך בפני ב' כשאינו קרוב וי"ל דבס"ד דסבור דחשש לשמה הוא חשש גמור לא סגי אמירתו רק בפני ב"ד של ג' כמו קיום דאל"ה הו"ל עד מפי עד ולמסקנא דאינו רק חשש לעז בעלמא סגי בעד מפ"ע כמ"ש פ"י משא"כ בס"ד וכדאמר א"ב עדיין לא אסיק דמשום לעז הוא ולמסקנא דסתם ספרי דדייני וכו' דכדאמר מ"ב לא יוכל לומר הך איכא בינייהו דהא כבר אמר רבה אית לי' דרבא וא"ש. אלא לרש"י דס"ל:

דאנן חיישי' ולא משום לעז וקשה לכאורה למה משום לשמה סגי בפני תרי אלא לפמ"ש לעיל דרש"י לא פי' כן רק עד דלא אסקינהו לבסוף בדף ה' ע"א טעמא מאי אמרו רבנן שמא יבוא הבעל ולאמת רש"י מודה משום לעז כאשר הארכתי לעיל ה' ע"א ולפ"ז א"ש דקאמר הכא א"ד בפני שנים ס"ל משום לשמה וסגי בפני תרי אבל על הפ"י דל"ל ברש"י דמודה למסקנא צ"ע עיי'. ולפי דברינו הדר תיקשי כדמסיק רבה אית לי' דרבא ועדיין לא אסיק דמשום ערעור ולעז דבעל הוא עד לבסוף כדמקשה בעל נמי א"כ כדמקשה מ"ב הוי יוכל לומר איכא ביניהו אי צריך שניים או ג' כהנ"ל וצ"ל לרש"י כמ"ש תוס' לעיל ע"א בשיטת רש"י דל"א א"ב דלזה מועיל ולזה אין מועיל רק א"ב דלזה צריך לומר ולזה א"צ ולהנ"ל ל"ק ג"כ קושיתי ועיי': והא קיי"ל דאין בדרבנן עד נעשה דיין רש"י ותוס' מחקו הגירסא והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין ה"מ מדאוריי' כיון דפשיטא בדרבנן עד נעשה דיין ואיך הקשה בתחלה דאין עד נעשה דיין בדרבנן כמ"ש תוס' ועיי' רשב"א שכ' לקיים הגרסא ועיי' כ"י. ואני בעניי מצאתי מקו' ישוב גרסא זו ע"פ רז"ה ורמב"ן בכתובת ר"א ע"ב דכ' הרז"ה די"ל גם בדרבנן בקיום שטרות עד המעיד אין נעשה דיין אלא עד הרואה דבדאוריי' אין נעשה דיין ובקיום נעשה דיין והא דאמר רב שלשה שישבו לקיים עד שלא חתמו מעידים בפני' היינו אחרי' והרגיש בעצמו הא הכא עד המעיד נעשה דיין שאני בגט דהקילו דקיום דא' סגי הקילו גם בזה והרמב"ן טען עליו איך מקשה בפשיטות והא קיי"ל בדרבנן עד נ"ד הא לא קיי"ל כן רק בעד הרואה ולא במעיד ואם שי"ל דבגט הקילו טובא אבל קושי' ליכא אלא דאין לחלק עיי"ש היטיב. וי"ל לפ"ז דמקשה תחלה והא קיי"ל אין עד נעשה דיין וס"ל אפי' בדרבנן לא מקלינן כ"כ יותר מדאוריי' רק בחד דרגא דעד הרוא' נעשה דיין ולא המעיד והא דקיי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ס"ל דוקא עד הרואה. ומשני ה"מ בדאוריי' גם עד המעיד דווקא בדאוריי' לא נ"ד אבל בדרבנן אפי' המעיד נ"ד ומקשה כיון דבכלל עד נעשה דיין הוא עד המעיד קשה איפכא הא קיי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ואפי' במעיד כנלפענ"ד לקיים הגרסא ועיי':

זימנין דמייתי לי' אתתא כ' תוס' ה"ה דהי' יוכל לומר קרוב ורשב"א העלה מכח דל"א טפי קרובים דקרוב לדיינים כשר לקיים וכן קרובי' למלוה ולוה ובעל אבל דיין פסול כשהוא קרוב למלוה ולוה והא דל"א הכא משום קרוב שיהי' קרוב לבעל או לאשה ויצטר' לג' ואין קרוב נעשה דיין הכא בגט הקילו טפי דאפי' דיין קרוב כשר וקשה לי טובא הא זו קולא חדתא דחידש רשב"א דבגט הקילו יותר מבכ"מ דאפי' דיין קרוב כשר לקיים בפניו א"כ הי' יוכל לתרץ פלוגתא דר"י ור"ח דכ"ע ס"ל עד נעשה דיין אלא מאן דאמר ג' משום חשש קרוב לבעל או לאשה וזה פסול להיות דיין כבכ"מ דפסול דיין קרוב ור"י ס"ל דליכא למיחש להכי דבגט משום עגונא הקילו להכשיר דיין קרוב ג"כ וכמו דרצה לומר תחלה דבעד נ"ד קמפלגי כן י"ל בהך דינא פליגו אי דיין קרוב כשר לקיים ממילא ליכא חשש קרוב או פסול ואיכא למיחש וזה מרווח יותר מלומר משום אשה ולא נמצא טעם לפלוגתא למה זה חייש וזה לא חייש ולפמ"ש רווחא פלוגתא ובדינא קמפלגי אי הקילו כולי האי או לא וצל"ע:

ולולי דברי הרשב"א הי' נ"ל ע"פ שיטתו דעידי' קרובים למלוה ולוה ועידי' קרובים דייני' בכל קיום כשרים רק דיינים קרובי' למלוה פסולים הכא נמי בגט כן הוא ולא הקילו לענין ב"ד יותר כמ"ש רשב"א בסוף דבריו דאין טעם להקל בהכשר ב"ד כיון שאפשר בב"ד כשר כבכ"מ. והא דל"א דמ"ד בפני ג' משום צירוף קרוב היינו לבעל או אשה ודיין קרוב פסול כקיום. נ"ל דמאן דחש באשה שמא יבוא לצרפה היינו משום שיש מקום לטעות כיון שבכל קיום אשה פסולה להעיד וכאן כשירה יאמרו כן כשיר' לב"ד ור"י ס"ל דכ"ע יודעים מ"מ לב"ד פסולה כ"ז באשה דפסולה לקיום וכאן כשירה יש מקום לטעות אבל בקרוב לבעל או אשה דבכ"מ קרוב למלוה ולוה כשר ופסול לב"ד אין כאן מקום לטעות לצרף לשליח קרוב לב"ד כנ"ל נכון מאוד: תני' כוותי' דר"י וכו' צל"ע למה לא מקשה על מ"ד בפני ג' מברייתא דקתני בפני שנים. וליישב נ"ל די"ל דבריי' איירי בנתקיים הגט דמשום קיום ליכא רק משום לשמה וקודם שלמדו ולר"מ כיון ששינה הוולד ממזר ולרבנן תצא לפ' שיטות רש"י לעיל דל"ג ואב"א וקוד' שלמדו גם לרבנן תצא ולגרס' תוס' ואב"א ואפי' קודם שלמדו לא תצא לרבנן דליכא אלא לעז וי"ל משו"ה הקשה תוס' לעיל כדמתרץ בניס' מדאמר ר"מ הוולד ממזר דצ"ל בלא נתקיים ולא ניחא לתוס' דפלוגת' דר"מ ורבנן בנתקיים ומשום לשמה וקודם שלמדו משום דקשה עדיין לואב"א דאפי' קודם שלמדו לא תצא לרבנן. וגם לגרס' תוס' ואב"א דאפי' קוד' שלמדו לא תצא היינו כן י"ל אבל לפי אתוקמא דווקא אחר שלמדו לא תצא ול"ק למ"ד בפני ג' י"ל ס"ל דקודם שלמדו משום לשמה ג"כ תצא ובריי' בהכי איירי וכבר נתקיים ומשום לשמה סגי בב' וכ"ז י"ל לר"ח דס"ל לפני ג' י"ל ס"ל כרבה אבל לר"י דס"ל כרבא כדהוכיח תחלה ולדידי' מוכח דמשו' קיום ג"כ סגי בב' ולכן אמר תני' כוותי' דר"י לשיטתו. ולר"ח ליכא תיובתא די"ל ס"ל כרבה וכהנ"ל. ורי"ף כ' הלכה כר"י דתני' כוותי' הא פסק כרבא ושפיר איכא ראי' מבריי' דבב' סגי וא"ש נכון:

ובדברינו אלו מצאתי מקום ישוב לקושי' א' שנתקשיתי בכתוב' כ"א ע"ב דאמר ש"מ מדרב תלת וחדא מינייהו דעד נעשה דיין הא כן מוכח מבריי' דהכא דקתני בפני ב' וע"כ דעד נ"ד. ולרז"ה דס"ל דהכא הקילו טובא אפי' המעיד נ"ד ליכא ראי' מבריי' לקיום דעלמא ובאמת אינו דומה דהכא אפי' עד המעיד נ"ד אבל לפי שיטת הרמב"ן דכ' דאין חילוק מה שנוגע לב"ד בין קיום דעלמא וכמ"ש הרשב"א דמה להו להקל דאפשר בב"ד הכשר בכל קיום ורמב"ן כ' איפכא מסתברא כשיש רק ע"א דלא נעשה דיין וא"כ איכא קו"ח מהכא למק"א דעד נ"ד ואיך קאמר ש"ס ש"מ מדרב דס"ל בדרבנן עד נ"ד וצל"ע:

ולמ"ש בסמוך דלר"ח לא קשה די"ל כרבה ס"ל ולא מוכח מברייתא מידי א"ש נמי דאפשר דרב ס"ל כרבה ולא מוכח מבריית' ולכן אמר ש"מ מדרב עצמו דס"ל בדרבנן עד נעשה דיין. ולפמ"ש רמב"ן בע"א ביותר י"ל אין עד נ"ד אפשר לרב באמת כה"ג אין עד נ"ד אלא דא"כ ל"מ הכא מידי הא קיי"ל עד נ"ד דלמא דווקא בב' עידי' וע"כ צ"כ מלשון הא קיי"ל עד נעשה דיין משמע אפי' א' וכך הי' מקובל ועיי' בכ"ז. ועיי' לקמן ו' ע"א דרב ס"ל משום אין עידי' מצוי' לקיימו י"ל גם כרבה ס"ל ועיי' בכ"ז:

המביא גט ממדה"י ונתן לה ול"א לה בפ"נ כו' עיי' ב"י סי' קמ"ב שמדקדק לשון ול"א לה ועוד יש לי לדקדק בבריי' זו דבסיפא קתני כיצד יעשה וכו' ויתננו לה בפני שנים ומזה הוכיח כר"י דסגי בשנים וצ"ב מאי קמ"ל כאן דבעי וסגי בשנים כשחוזר ונותן לה הרי דבר זה ענין בפ"ע הוא דבעי וסגי בשנים ואין כאן מקומו ולא הו"ל לומר רק כיצד יעשה יחזור ויתננה לה ופשיטא דפחות משניים ל"א כמו בתחלת נתינה והוא דקדוק עצום דבעי ישוב. ונ"ל דרישא רבותא קמ"ל ולא אמר לה דאי הוי נקיט ול"א בפ"נ הי' מקום לומר דאיירי שאמר ול"א כדינא בפני ב' דהוי כלא אמר ועכצ"ל כן בבריי' דלעיל המביא ול"א דה"ה אמר ול"א כדינא היינו ול"א. וה"א דווקא כשאמר ול"א כדינא ס"ל דאין הוולד ממזר משום חשש זיופא כשיטעון הבעל אין הוולד ממזר ומשנה ממטבע לית ליה אבל כשלא אמר כלל דיש רגלים לדבר מדלא אמר ש"מ שבאמת הוא מזויף ה"א דס"ל לרבנן דהשתא אנן חיישי' קודם שיבוא הבעל ומודו בכה"ג הוולד ממזר ולכן מפרש הבריי' ולא אמר לה שאפי' לה לא אמר שלא אמר כלל דאם אמר בשעת נתינה אלא שלא אמר בפני ב' הרי אמר לה ולכן דייק נקיט ולא אמר לה שלא אמר כלל מ"מ ס"ל לרבנן דאין הוולד ממזר. וסיפא כיצד יעשה יחזור ויטלנו כו' ואי לאו דינו כמו דקתני ברישא דתצא ה"א דווקא בל"א כלל כדקתני ול"א לה ס"ל דתצא אבל באמר ול"א כראוי' ה"א דלא תצא כיון שאין רגלים לחוש לזיופא דהרי אמר רק שלא ידע או לא נשמר לומר כדין בפני ב' הגם דל"מ מידי אבל לא נתחזק חשש זיופא עי"ז ה"א דל"ת קמ"ל כיצד יעשה יטלנו ויתנו בפני ב' בזה הודע לנו כי החסרון הי' תחלה שלא נתן בפני ב' כראוי' אבל אמר ואם חוזר ונותן כשר ואם לאו תצא כמו בלא אמר כלל ולשיט' דס"ל לרבנן לא תצא י"ל סיפא רבותא קמ"ל לר"מ אפי' באמר רק ל"א כדינא הוולד ממזר אפי' בחוזר ונותן או באינו מתקן ואין חוזר ונותן כדינא הוולד ממזר וא"ש ועיי':

כיצד יעשה יטלנו וכו' הרמב"ם כ' המביא גט בין שנתן לה בינו לבינה בין שנתן לה בפני ב' ול"א בפ"נ יטלנו הימנה וכו' כוונתו בין שנתן לה בינו לבינה ואמר בין שנתן לה בפני ב' ולא אמר יטלנו הימנה וכן מפרש הב"י סי' קמ"ב כוונת הרמב"ם אלא שהקשה מה רצה רמב"ם בזה פשיטא שהכל חד בין לא אמר כלל ובין אמר ול"א בפני ב' כראוי'. ונ"ל דזו ואצ"ל זו קאמר הרמב"ם עיי' רשב"א לעיל ג' ע"א דכל דיש מקום לומר כשלא אמר מיד ואומר אח"כ דתו לא מהימן מדלא אמר מיד ומשו"ה חייש רבה לגייז וכששואלי' אותו ואמר לשמה תו לא מהימן אלא מדאמרו רבנן כיצד יעשה יחזור ויטלנה שם הגם של"א מיד מהני כשמתקן דבריו אח"כ ולבסוף כ' דיש לחלק כשלא אמר כלל יש לתלות בשכחה משא"כ כשמגייז תיב' לשמה עיי"ש. ואומר מעתה כי יש רבותא כשלא אמר כלל תחלה דמהני שיחזור ויטלנה מאם אמר ול"א כדינא. דאם אמר ול"א בפני ב' כדינא אין הוכחה דשקר בימינו מה שאומר אח"כ מדל"א תחלה הרי אמר רק דלא מהני וה"ה לדינא כלא אמר אבל אין הוכחה מדל"א כדינא דשקר בימינו מה שאומר אח"כ כדינא אבל בל"א כלל יש מקום לומר דל"מ מה שמתקן אח"כ ואיכא רבותא טפי דמהני דלא מחזקי' ברשיע' ואולי שכח והא"ש שכ' הרמב"ם א' שנתן לה בינה לבינה ואמר רק של"א בפני ב' ודאי מהני שיחזור ויתננו לה ואומר בפ"נ אבל נתן בפני שנים ול"א מידי מ"מ מהני כשחוזר ונותן ואומר והנך ב' אופני לא כ' רמב"ם מדנפשי' אלא שכ' אופנים האמורי' בבריי' ולא אמר לה היינו של"א כלום וסיפא שיתנו בפני ב' היינו שאמר רק שלא נתן בפני ב' כמ"ש לעיל בסמוך וא"ש נכון:

כיצד יעשה וכו' הרא"ש בשם הר"י מקינון ובטור בשם הרמ"ה דמיירי דע"מ הלכו להם והוי דבר ולא חצי דבר. וצ"ע הא בפ"נ הוא קיום ב"ד ולא עדות יחשב ועדות מסיר' וקיום ב"ד שני דברי' הם נ"ל להסביר דלאחר שהלך השליח אין כאן עוד ב"ד אלא שנים שמסר לפניהם והוא והם הי' ב"ד אלו שנים מעידים שבפניהם אמר בפ"כ והי' קיום בתלתא ואין זה עד מפי עד דשנים אלו מעידים מעשה שנעשה לפני ב"ד פלוני:

וה"ה שמעידים שהם היו ב"ד בדבר וקבלו עדות וזה בתו' עדות ולכן הוי חצי דבר עם ע"מ ששנים אלו בתורת עדות מעידים שהי' קיום בב"ד ולפ"ז אם כתבו הקיום או שהי' שלשה אחרים שמסר לפניהם צ"ע לדינא:

יחזור ויתננה כו' עיי' ב"י בשם ריב"ש דאם מת הבעל קודם שחזר ונתן לה ל"מ כיון שמת הבעל בטלה שליחותו והנה קיום פשוט דמהני אח"מ הבעל אלא אמירת השליח שצריך שיאמר בשעת נתינה ואין נתינה אח"מ. ולשיטת הרמ"ה ור"ש מקינין שברא"ש דבאיכא ע"מ ל"ב לחזור וליתן לה מהני אמירה גם לאח"מ דליכא אמירה זו רק כקיום בעלמא דמהני לאח"מ כנ"ל פשוט. ויש להקשות ר"י דדחיק טובא במתני' ואינו יוכל לומר בפקח ונתחרש הו"ל לאוקמי בפקח מתחלתו ועד סופו ונתן ול"א ועד דרצה לומר מת הבעל בנתיי' ושוב ל"מ אמירתו והיינו וא"י לומר דלא מהני. וי"ל דלשון ואינו יוכל לומר לא משמע הכי הגם שכ' תוס' דהי' יוכל לומר ואינו יוכל לומר היינו בלא ראה כתיב' וחתימה היינו כיון דלא ראה ולא ידע לא יוכל לומר האמת חוץ אם משקר והיינו אינו יוכל אבל זה יתכן לומר בפה מלא האמת בפ"נ וכו' אלא דלא מהני מפני שמת אין הלשון וא"י לומר מדוקדק ופשוט:

ור"מ משום דל"א בפ"נ וכו' יוציא והוולד ממזר כ' רש"י והא גט כשר הוא ובפניו נכתב וכ' הפ"י מדכ' רש"י ובפניו נכתב מנא ידעינן בפניו נכתב ע' אמירת השליח נראה דס"ל לרש"י אי בדלא אמר כלל ל"ק על ר"מ דס"ל משום חשש זיופא הגם שהוא מדרבנן ס"ל הוולד ממזר והתמיה' רק בשאמר ול"א כראוי או כשחוזר ונוטל דס"ל לר"מ ממזר ע"ז מקשה משום דל"א בפ"נ וצ"ל היינו שלא אמר כראוי' או לא אמר מיד בפ"נ אלו דברי פ"י ויפה דייק ברש"י ודבריו נכונים ע"פ הוספת נופך משלי דגם סו' דבר מ"ש משום שלא אמר היינו של"א מיד או שלא כראוי' כלא אמר וכלשון הש"ס. אלא דקשה למה בל"א כלל ניחא דהולד ממזר דלולי הבעל ל"ח כלל וגם כשבא הבעל רק דרבנן הוא ועד דלא בא בוודאי אין ראוי' שיהי' הוולד ממזר לולי משום כל המשנה כדמסיק לבסוף והפ"י רוצה להמתיק ולהסביר ובכ"ז לא הסביר בטוב. ונ"ל כל דלא אמר יש קצת רגלי' לחשש זיופא מדלא עשה כתיקון חכמים שהטילו עליו וגזרו אומר שיאמר יש רגלים לדבר דזייפי' ומה"ט ס"ל הוולד ממזר אבל כשאמר ולא אמר כראוי' אין ראי וגילוי לחשש זיוף ושפיר תמה על ר"מ כנ"ל. ועיי' רשב"א שכ' דאפשר דירושלמי לא פסק כר"מ רק בלא חזר ונוטלו ונותנו לה. ולפמ"ש מסברא כן הוא דכל שלא אמר יש קצת הוכח' לחשש זיוף בהא ס"ל לירושלמי כר"מ אבל כל שאמר אח"כ וכ"ש כשחוזר ונוטלו משום משנה ממטבע ל"ל לירושלמי. וא"ש נמי לעיל ג' ע"א לרבה דחייש לגייז וכ' רש"י כר"מ ס"ל י"ל דווקא שם מדל"א לשמה יש קצת הוכחה דלאו לשמה קאמר הוי הוולד ממזר כר"מ ועיי':

והנה רוב ככל הפוסקים ס"ל הלכה דלא כר"מ אלא כרבנן יחיד ורבים הלכה כרבי' ורי"ף ורא"ש ס"ל לרבנן תצא ורב האי גאון ס"ל דלא תצא בכל הפסולים מדרבנן וגם בלא נתקיים בכלל ומביא ראי' מדמתרץ ש"ס לרבה בריי' בשניס' לא תצא והפ"י כאן הרבה לתמוה הא מוכח איפכא דקתני ואם לא נתקיים פסול והיינו תצא דהא בריי' בניס' לרבה ומרבה נשמע דאם לא נתקיים תצא דוודאי רבא לא מקיל בקיום מרבה וכן תמה על הרמב"ם דכ' פסול והיינו דלא תצא. והעלה דס"ל לרב ה"ג ורמב"ם דרבה מוקי הבריי' כר"מ ותצא בלא נתקיים משום כל המשנה וכו' והיינו לפי גרס' רש"י דל"ג ואב"א ומשום גזיר' שמא יחזור לקלקולא ס"ל לר"מ דל"ת ולתוס' בואב"א לא א"ש דלר"מ פסול כל המשנה אלו דבריו ז"ל בקיצור ונכונים המה. ולפמ"ש לעיל ע"א מדקתני בברייתא אם נתקיים דאתי כר"מ ודווקא כבר נתקיים א"ש ביותר דלא צ"ל רבה כר"מ ס"ל אלא דבלא"ה בריי' זו כר"מ אתי' וא"ש:

אלא בכל דבריו לא הועיל לישב ראי' של הרב ה"ג מדמתרץ לרבה בריי' בשניס' לא תצא ה"ה בכל דרבנן ובחשש דזיוף לא תצא מנ"ל הא דלמא דווקא בחשש דלשמה אחר שלמדו דליכא רק משום גזיר' ואפי' לר"מ ליכא משום משנה ממטבע ליכא בהא לא תצא ומנ"ל בכל דרבנן ומכ"ש בחשש זיוף והא לפי דברי פ"י דכר"מ אתי ע"כ ל"ג ואב"א ולא מוכח מבריי' זו מידי וצ"ע:

ולכן נ"ל דהי' לבה"ג ורמב"ם הגירסא ואב"א. וס"ל כמו דל"ת משום לשמה כיון דעד השתא לא בא הבעל כן בחשש שיערער מזויף לא תצא כ"ז שאינו עומד ומערער ואנן ל"ח לזיופא אלא לרבה דיש חשש משום לשמה ויש חשש משום ערעור דזיוף בצירוף שני' יחד גזרו אומר דתצא אבל משום חדא מיניי' לא דכל ערעור בפ"ע ל"ש כ"כ לחוש כ"כ עד שנאמר שתצא והיינו דמתרץ בואב"א דאפי' קודם שלמדו לא מחמירי' דתפקה כיון דאנן ל"ח רק שמא יבוא הבעל כ"כ האי לא מחמירי' שתצא שמא יבוא משום ערעור דלשמה לחוד. אבל בלא נתקיים תצא משום צירוף ב' חששו' דערעור שלא לשמה או ערעור דזיופא ולכן אם לא נתקיים תצא והא"ש דאמר ואב"א אפי' קודם שלמדו ג"כ ל"ח מה דחקו לתרץ כן להקל וכ"ש לדלא פוסקים כרבה אין נפקות' לדינא בתרוצים אלו ולמ"ש יש בו נפקותא דלתי' קמא לרבה אחר שלמדו צ"ל באינו מקוים תצא משום חשש זיוף לחודא ומדרבה נשמע לרבא דלא יחלקו בזה ולכן אמר ואב"א לפ"ז לא צ"ל משום חשש זיופא לחוד תצא אלא בצירוף שני' ולפי דקיי"ל כרבא לא תצא כנ"ל. והא"ש דפסקו הרב ה"ג ורמב"ם דלא תצא כתי' ב' של הש"ס אליבא דרבה וא"ש ראי' בה"ג מדמתרץ לרבה בשניסת והיינו לואב"א דל"ת משום לשמה הגם שהוא קודם שלמדו. כן בכל דרבנן וגם באינו מקוים ולרבה תרתי איכא לשמה וזיו' משא"כ לדידן דל"ח משום לשמה כלל כנלפע"ד ישוב נכון בעזה"י:

אתא לקמי דר"א דהוי ממונא אגיטין וכו' כ' רש"י דקיי"ל כל שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין וכו' מצאתי ראיתי בס' טיב גיטין להגאון מהר"ז מרגליות זצ"ל בשמו' אנשים אות שי"ן ס"ק ד' בשם הגאון מוהר"י זצ"ל דלכן אמרו כל שאינו בקי בטיב ול"א כל שא"י הלכ' גיטין דזה בעי בכל דבר הלכה והורא' כהא דאמרו כל טבח שאינו יודע הלכ' שחיטה אבל בגיטין דמחמירי' אפי' מה שאין הלכה כדאתקין שמואל בגיטין לאפוקי מדר"י כ' רש"י הגם דהלכה כר"י מ"מ בגיטין בעי למיעבד דאתי' ככ"ע והיינו דאמרו שאינו בקי בטיב גיטין לידע לתקן שיהי' אליבא דכ"ע והאריך שם בתוכחת מוסר עיי"ש. ולי נראה להוסי' עוד דברים מנפשאי דבכל הוראו' אם אינו בקי בטיב הדבר על בורי' ואינו ברורה לו כשמלה יוכל להחמיר הגם כשם שאין רשאי להתיר האסור כך אינו רשאי לאסור המותר מ"מ אם מסופק בדבר יש לו להחמיר אבל בגיטין אם מחמיר יש לחוש ללעז כדלקמן ויש לחוש להוצא' לעז על בניו וכן בקדושין הגם דאם הוא מסופק צריך להחמיר אבל לא יהי' לו עסק אם אינו בקי בטיב דיני גיטין וקדושין שלא יבוא לו ספיקא דדינא כנ"ל:

תוכן העניינים

כתב סופר גיטין חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה