כתב סופר גיטין חלק א· רבי אברהם שמואל בנימין סופר
גיטין · דף ד.
מודה ר"א במזויף מתוכו מסקנת תוס' דמשום גזיר' חתימה אטו כתיבה פסול לר"א. והקשה בתה"ד סי' רכ"ח וכן הב"ש סי' קנ"א מלקמן י' ע"ב בשמו' מובהקים של נכרי כשר והא נכרי לאו בר כתיב' לשמה הוא ולא גזרי' חתימה אטו כתיבה ולפע"ד בישוב קושי' זו בשנסביר הא דלר"א גזרי' חתימה אטו כתיבה ולר"מ ל"ג כתיבה אטו חתימה וכן הקשה במהרמ"ל. ונ"ל לחלק לר"מ ל"ג כיון דע"ח כרתי והם העיקר ל"ח שילמדו מכתיבה לחתימה דיבינו וידעו דהכל הולך בתר הגמר והחתימ' עיקר, אבל לר"א דכשחותם עדים כדי לסמוך עליה' כשימותו ע"מ או ילכו להם וע"י ע"ח נדע כי בא מידו לידה והכל בהכשר איכא סברא דעכ"פ הם כמו כתיבה כי צריכי' להם ועיי' סברא זו ברשב"א שכיון שסומכי' עליה' הם בכלל כתיב' הגט ומדין פסול שלא לשמה, אלא דתוס' לא ניחא לי' בזה כיון דוכ' דקרא על כתיבה ממש קאי אבל מ"מ יש סברא לומר כן ויש מקום לטעו' לומר מדחתימ' לא בעי לשמה ה"ה כתיבה וחשש קרוב הוא כנ"ל נכון. שוב הראני בני שי' כי כ"כ במהרש"א מהדור' בתרא אבל לא נסתייע מרשב"א הנ"ל ולפ"ז ל"ק תו מלקמן בשמו' מובהקי' של נכרי' דשם אין החותמי' מועילי' כלום דאין לסמוך עליה' מידי ולכן דווקא מובהקים כשרי' עיי"ש וא"כ לא ילמדו מחתימ' דידהו לכתיב' כיון דחתימ' זו כדיוטא בעלמא היא ולא מעלה כלום וא"ש:
ובהא ארווח לן להבין לשון הש"ס כי לא בעי ר"א חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי ופי' רש"י וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה ועיי' רשב"א נראה שהי' לו הגירסא וכי לא בעי חתימה לשמה אבל אין מובן לשון ש"ס וכי לא בעי לשמה היכי דליכא עדים אי לא חתימו עלה עדים כלל האיך יחתמו לשמה והלשון תמוה כמובן. ולפמ"ש א"ש דבדיוק אמרו כן דקשה מלקמן גבי שמות מובהקים גם דחתים עליו נכרי' שלא לשמה מכשיר ולא גזר אטו כתיבה לכן הקדי' היכא לא בעי חתימה כלומר לשמה היכא דליכא עדים כלל היינו שאינם עדים ע"י חתימה למסמך עלייהו מידי ואין חתימ' מועיל כלום והוי כדיוטא בעלמא כזה לא בעי לשמה אבל היכי דאיכא עדים היינו שפועלים לנו לעדים למסמך עלייהו בעי לשמה משום גזיר' דכתיבה כמ"ש כנ"ל נכון מאוד:
ועיי' בתה"ד הנ"ל שהאריך אם בכל הפסול בכתיבה פסול בחתימ' לר"א משום גזיר' או דווקא בלשמה גזל דשכיח ביותר כמ"ש תוס' לעיל או דלא משמע להו דרשא דלשמה גזר טפי משא"כ באינף פסולים לא גזר והביא ראי' מדקשה לתוס' למה נקיט רבה משום דלא בקיאי לשמה ול"א משום מחובר ושינה שמו. ואם יש לחלק בגזיר' לר"א בין מחובר לפסול דלשמה י"ל דרבה נקיט לשמה דפסול גם בחתימה לר"א משא"כ מחובר אינו פסול בחתימה וע"כ דלכל הפסולי' ס"ל לתוס' דגזר עיי' בו וראי' זו אינה מוכרח' דמ"מ תיקשי לפי דמוקי ר"א כר"י דכתיבה וחתימה שווין אלא דכבר כתבתי שם לעיל די"ל בלא"ה כיון דאמר בפנ"כ שוב לא שכיח אלא על צד הרחוק יותר שיהי' חתימ' מחובר ול"ח בחתימה רק משום לשמה ולכן אמר משום לשמה. ובספיקו' התה"ד נלפע"ד דבפסול מחובר בוודאי אין למגזר חתימ' אטו כתיבה דכיון דבעי כתיבה בתלוש שוב לא שכיח שיהי' החתימה אח"כ במחובר רק על צד הרחוק יותר כמ"ש תוס' ואם כי לכתחלה יש לגזור דאם יהי' מותר הכתיבה במחובר ישתלו העדים ויחתמו גם במחובר כמ"ש תוס' היינו לר"מ דכתיבה כשר וחתימ' פסול אבל לר"א נהפוך הוא ולא שכיח שיהי' כתיבה בתלוש וחתימ' במחובר ולא יקרה מקרה כזו אלא לעתים רחוקי' שיחתמו במחובר ונכשיר ומשום הא בוודאי אין לגזור חתימ' אטו כתיבה כנ"ל ברור: והנה הרמב"ן בחי' וכן בחי' ר"ן הקשו לרי"ף דבע"ח לבד סגי לר"א מתני' שפיר מתוקמי כר"א דבעי לשמה בלא ע"מ ואין לומר כיון דאפשר בלי ע"ח וכתב דקרא אכתיבה קאי ממילא גם כשיש רק ע"ח לא בעי לשמה דאיך מתרץ מודה ר"א במזויף מתוכו הא אפי' ליכא רק ע"ח לבד לא בעי לשמה וע"כ דהיכא דאיכא ע"ח לחוד גם לר"א בעי לשמה א"כ קשה מה מקשה אי ר"א הא כתיב' בעי ותירצו כיון דע"כ שליח זה המביא גט צריך ליתן בפני שני' כדי שיאמר בפנ"כ לפניה' והוי עידי מסירה תו ל"צ בפנ"ח כיון דאיכא ע"מ לא בעי ע"ח לשמה. וצ"ל הא דתני מודה ר"א במזויף מתוכו הא כאן יש ע"מ או דתרצן מחדש כיון דסגי בע"ח לחוד ואז בעי לשמה ואזיל וכ' גם אע"ח שוב גם כשיש ע"מ צריך חתימ' לשמה דוכ' קאי גם על חתימה כל שחותם צריך לשמה וכ"כ הרשב"א אליבא דרי"ף אם בעי לשמה כשיש ע"ח לחוד ממילא גם כשיש ע"מ צריך לשמה חוץ בחתומי נכרי' דהוי כדיוטא בעלמא וכמאן דליתא. אלא דרשב"א כ' אח"כ דלא נרא' לו שיהי' צריך לר"א כלל חתימ' לשמה אף כשיש ע"ח לחוד כיון דוכתב לא קאי על חתימ' דאפשר בלא ע"ח והוכיח דמזויף מתוכו פסול דהוי בכלל כתיבה כיון שיש לסמוך עליה' אבל הרמב"ן ור"ן דס"ל דלרי"ף כשיש ע"ח לחוד בודאי צריך לשמה י"ל שפיר דתרצן חידש לו גם כשיש ע"מ צריך לשמה כיון דע"ח לבד ג"כ מהני קאי הקרא גם על החתימ' כל שחתומי' בו עדים צריך לשמה כנ"ל אלא דרמב"ם דפסק כשיטת רי"ף דע"ח לבד סגי ומ"מ ס"ל חתום שלא לשמה לא הוי רק כמזויף מתוכו פסול מדרבנן מוכח דל"ל סברת הרשב"א אליבא דרי"ף אלא היכא דא"צ ע"ח כשיש ע"מ גם שחתומי' עליו עדים לא צריך לשמה רק מדרבנן, ובאמת ברמב"ם אין מפורש דכשיש ע"ח לבד שפסול שלא לשמה דאוריי' אבל גם אין מבואר ההיפך דלא בעי וי"ל דס"ל כרמב"ן ור"ן דזה פשיטא דכל שיש ע"ח לבד בעי לשמה אבל ס"ל הא דמשני גם בע"מ מודה ר"א במזויף מתוכו הוא רק דרבנן ולא צריך לומר כתוס' חתימה אטו כתיבה אלא גזיר' קרובה היא חתימ' אטו חתימה אם יהי' כשר כשיש ע"מ ג"כ יטעו להכשיר כשליכא ע"מ וגם ע"פ הרוב יש ע"מ דהא לכתחלה צריך ע"מ גם כשיש ע"ח כמ"ש הרי"ף פ' המגרש וכן ס"ל לרמב"ם וחשש וגזיר' קרובה היא כנ"ל ועיי' בכ"ז. ועיי' לח"מ שהקשה לעצמו כקושי' רמב"ן ור"ן ומ"ש דיש לחוש דמייתי ע"מ ויבוא הבעל ויאמר דלא הי' ע"מ וע"ח לא חתמו לשמה דברי' אלו אין להם מובן א"כ מה הועלנו בתקנתא דבפנ"כ שיאמר לפני שני' או ג' הא הם ע"מ ואם ימותו יאמר שלא מסר לפני שני' ולא אמר בפנ"כ וע"כ דלא באו לתקן משום שמא ימותו שני' שימסור לפניהם דלית לנו בזה תקנתא נגד ערעור הבעל אבל הנכון כמ"ש רמב"ן ור"ן בחידושיו. ועיי' ר"ן לקמן פ' המגרש שהוכיח שיטת הרי"ף מדמשני מודה במזויף מתוכו ואי ע"ח לבד ל"מ משום דסומכי' עליה' לא הי' פסול נרא' דס"ל הא דמשני ש"ס מודה ר"א כו' היינו בע"ח לבד וזה סותר למ"ש בחי' כאן אלא צ"ל דכוונתו בוודאי אי ליכא אופן דע"ח לבד כשר לא הי' מודה במזויף מתוכו אבל כיון שיש הכשר בע"ח לחוד אז גם דאיכא ע"מ פסול או מדאורייתא או מדרבנן כמ"ש, ועיי' רמב"ן במלחמ' פ' המגרש נרא' דס"ל מזויף מתוכו דרבנן עיי"ש:
והנה התה"ד סי' רכ"ח הי' לו הגירסא כרמב"ם דמזויף מתוכו כשר וכו' כי נראה לו כן מדנאיד ר"א למוקמי כר"א ע"כ דל"ל דמודה ר"א ועכ"פ בלשמה ל"ל כקושי' תוס' אלא דגירסא שלפנינו כרמב"ם דמזויף מתוכו פסול מדרבנן וכן פסק בטוש"ע וצ"ל הא ר"א בתרא דל"ל דמודה ר"א. וכן הקשה הפ"י כאן והי' נעלם ממנו לשעה תה"ד הנ"ל. ועיי' ב"מ סי' קל"א בסופו. והנלפע"ד פשוט דר"א ג"כ מודה בגוף הדין אלא דדחיק לי' לומר דתיקנו לומר בפנ"ח משו' דרבנן ולכן מוקי כר"י דחתימ' ג"כ דאוריי' ופסקו הפוסקי' שפיר הא דמזויף מתוכו ואפשר משו"ה פסק הרמב"ם דמדרבנן פסול דממ"נ אי נימא הך דמודה ר"א הוא דאוריי' א"כ ר"א ע"כ פליג על הך דמוד' ופסקי' כר"א. אלא די"ל דר"א להכי נאיד מתי' זה כיון דדרבנן היא ואין לנו לפסול יותר רק מדרבנן כנ"ל נכון ועיי':
ולבאר יותר הא דסתמא דש"ס מתרץ דמודה ר"א וכו' וניחא לי' לומר דתיקנו לומר משו' חשש פסול דרבנן ורב אשי לא ניחא לומר שתיקנו לומר משו' דרבנן. ובאמת לעיל כדאמר וכ"ת וכי לא בעי ר"מ כתיב' לשמה מדאוריי' וכו' נראה ג"כ דפשיטא לש"ס די"ל דתיקנו משו' דרבנן. ונראה לי להוסיף דגם ר"א מודה בהא דאין רחוק שתיקנו משו' חשש פסול דרבנן אלא דקשה למסקנא דרבה אית לי' דרבא וצ"ל הא דנקיט טעמא דלשמה חדא מנייהו נקיט ונקיט לשמה דכולל טעם דבפנ"כ ג"כ משא"כ טעמא דקיום רק על בפנ"ח אלא אי בטעמא דלשמה ליכא רק חשש פסול דרבנן ביותר הול"ל גם טעם דקיו' משום חתימה שהוא דאוריי' ואיך שביק חשש דאוריי' בחתימ' ונקיט חשש פסול דרבנן וזה ודאי קשה אלא דסתמא דש"ס דמתרץ מודה ר"א דרך שקלא וטריא מתרץ כן בה"א עד דלא ידע דרבה אית לי' דרבא. אבל ר"א דמתרץ לאמת דע"כ רבה אית לי' דרבא לא סגי לי' לתרץ דמודה ר"א וכו' דמ"מ לרבה קשי' דשביק טעמא דקיום חשש דאוריי'. ועיי' תוס' לעיל ג' ד"ה מאן האי תנא דכ' דדוחק דכל שקלא וטריא ור"א דמתרץ הא מני ר"מ הוא בה"א. וכ' תוס' ור"א דבאמת משקלא וטרי' ל"ק דכן דרך ש"ס לפלפל להקשו' ולפרק עד לבסוף דמסיק האמת אבל ר"א שהוא בתרא שיתרץ לה"א ע"ז הי' עיקר הקושי' ועפ"ז א"ש דברינו ועיי' כי טוב הוא:
ובזה א"ש מה דמקשה הפ"י דנראה דר"א ס"ל כר"ל דמתני' דאין כותבי' על המחובר כר"מ דאי כר"א לא מוכח דר"י ס"ל כתיב' וחתימ' דר"י ע"כ קאי על התופס ותורף וחתימה היינו תורף כמו לר"א חתמו גמרו והאריך מאוד בקושי' זו. ולפמ"ש דמודה ר"א במזויף מתוכו וגם לפמ"ש כבר לעיל דר"י ושמואל דמוקי' מתני' כר"א הכי ס"ל ומפרשי' חתמו גמרו תורף וחתימ'. וא"ש דאמר ר"י דבעי כתיבה וחתימה בתלוש היינו כתיבה התופס וחתימה תורף וחתימה ורב אשי ג"כ כר"י ושמואל ס"ל ולק"מ עיי' וק"ל: דקיימא לן הלכה כר"א בגיטין כ' תוס' אף בשטרו' ולפיכך צריך לזהר ליתן לפני ע"מ. עיי' פ"י דהך לפיכך אין לו מובן דאיך תלי' זה בזה. ונלפע"ד עפמ"ש הר"ן לקמן דאין לומר דע"ח לחוד ל"מ ותק"ע הי' דע"י חתימה נדע שנתן לה לפני ע"מ דלאו כ"ע דינא גמירי:
דהא אין רגיל כן בשטרו' משמע דאם הי' רגיל כן בשטרו' י"ל שפיר בוודאי נתן ע"י ע"מ. ותו י"ל שבא כאן לומר דלעולם צריך ע"מ וע"ח ל"מ רק כדי שנדע שהבעל נתן לה וממילא אמרי' שהי' ע"מ והי' קשה אטו דינא גמירא דבגט בעי ע"מ דאין דבר שבערוה פחות משני' ולכן הקדי' תוס' דהלכה כר"א אף בגיטין וכיון שרגיל כן שפיר אמרי' בוודאי מסר לפני ע"מ וזהו שכ' תוס' אחר שהקדי' דהלכה כמותו בשטרו' לפיכך יש לזהר וכו' די"ל דלא מהני ע"ח רק כדי שנדע שמסר לה בע"מ כדמסיים ואזיל כנ"ל. וצ"ל לפ"ז למאן דל"ל הלכה כר"א בשטרו' באמת ליכא תק"ע בע"ח דלעולם צריכי' ע"מ. אלא הא ר"א בעצמו ס"ל כן אף בשטרו' ולא פליגי רק אי הלכה כמותו אבל ר"א בעצמו בוודאי ס"ל אף בשטרו' ועיי' רשב"א לעיל גבי ג' גיטין ושפיר אמר ר"א מפני תק"ע צריך ע"ח שע"י נדע שהי' ע"מ כנ"ל וק"ל:
ודע דצל"ע לפי שיטת הרי"ף דע"ח לחוד סגי וכבר כתבנו לעיל בשם רמב"ן וחי' ר"ן דוודאי בעי לשמה וגם קוד' שמתרץ מודה ר"א ידע דאם ליכא ע"ח בעי לשמה. א"כ איך ס"ד דהיכי דאיכא ע"מ לא בעי לשמה א"כ מה תיקון עולם יש בע"ח וס"ל לרי"ף דתק"ע שסגי בלא ע"מ כלל ונסמוך על ע"ח לבד עדיין מנא נדע שחתמו לשמה אולי תחלה רצה ליתן בע"מ ול"ח לשמה. וגם הא צריך ליתן לכתחלה בע"מ ולא אסיק אדעתי' דיחתמו לשמה ומה מועיל לנו חתימ' עדי' כלל וכדמסיק מודה ר"א וכו' וגם כשיש ע"מ צריכין לחתום לשמה א"ש אבל בה"א קשה ואפשר בה"א ס"ל כשיטת תוס' ולמסקנא כשיטת הרי"ף ויש לדבר ע"ד פלפול וצ"ע:
והנה מ"ש תוס' ראי' מלקמן פ"ו ע"ב כ"כ רז"ה ג"כ לקמן פ' המגרש ראי' זו נגד הרי"ף ועיי' במלחמו' שכ' לר"י דס"ל נתינה לשמה בעי היינו מוכתב נפקא לי' וכתב קאי על הכתיבה ומסירה וכמו דלר"א דכתיבה בעי לשמה גם כשיש ע"ח מ"מ בעי כתיבה לשמה דוכתב קאי בכל גווני כן לר' ירמי' דוכתב ונתן ג"כ לעולם בעי לשמה אפי' יש ע"ח עיי"ש. אמנם למעיי' ברש"י שם יראה דלא כרמב"ן דנפקא לר' ירמי' נתינה לשמה מונתן אלא דס"ל ממילא כן הוא כיון דע"מ כרתי צריך שיהי' מבורר להם בשע' נתינה מתוך נתינה עצמו באיזה גט מגורשת כשמוסר לה עיי' ותראה כן ולפ"ז כשיש ע"ח שהם כורתי' א"צ בירור לע"מ ע"י מסיר' עצמה. וכן ס"ל לתוס' ורז"ה כנ"ל:
ומ"ש עוד דלר"א צריך ע"מ דאין דבר שבערוה פ"מ. וכ' וכן שטר מתנ' ומכר לר"א שהוא לקנין ואינו לראי' אינו מועיל כלום לר"א כשליכא בידינו ע"מ. ושוב כ' דיש לחלק לענין ממון דמהני הודא' בע"ד משא"כ בקדושין וגירושין ע"כ. דברים אלו קשים להבין דמה שייכי' הודא' בע"ד לכאן הא לא מצד נאמנו' אתי עלה אלא שקיום הדבר צריך להיות בשני' והלא כן התחיל כיון שאינו לראי' רק לקנין וא"כ הודא' בע"ד לא מעלה והודא' בע"ד אינו עושה קנין ועיי' קדושין ס"ה דמסופק אי לא איברי סהדי אלא לשקרא או צריך דווקא עדי' ול"מ הודא' בע"ד ופשוט דלא איברי אלא לשקרא ומפורש דבממון לא בעי עדים לתועלת הענין אלא לשקרא וחלוק' מהני וכן בקנין ומכר דחלוקא כמו מכר ומתנה ותוס' דתחלה רצה לומר גם בממון היכא דצריכין קנין צריך עדי' לקיום הקנין ועכצ"ל דס"ל בחלוקא דהתם בקדושי' שחולקי' שלהם שאני גם זה דוחק אבל מ"ש אח"כ משו' הודא' בע"ד אין לו מובן. וגם מ"ש אבל בקדושי' ל"מ הודא' בע"ד ל"מ ע"ח. לא ידעתי פתר דאם הודא' ל"מ אבל ע"ח שע"י אנו יודעי' מעצמינו שבא לידה לאו משו' הודא' בע"ד הוא ולמה לא מהני ועיי' ר"ן לקמן פ' המגרש בסוף דבריו ודברי תוס' צריכי' נגר להולמם. והנ"ל קצת עפמ"ש רשב"א קדושין שם שטרח ליישב הא דאמר בקדושי' חייב לאחרינא דאין זה מחייב לאחרינא דברצונה הוא ומסיק דוודאי לא דמי לגמרי לחייב לאחרינא אלא כיון דבממון עצמו צריך גילוי קרא דהודא' בע"ד מהני שלא יוכל לחזור בו חוץ בחייב לאחרינא וכיון דקדושי' דומה קצת לחייב לאחרינא לא ילפי' מצד זה דממון דהודא' בע"ד אין צריך עדי' אלא מממון דמחייב לאחרינא והכא גילה קרא דקיום הדבר צריך ב' ולכן ל"מ הודאתם דאין המעשה קיים רק ע"י עדים עיי' בו ובפ"י שם וי"ל דתוס' להכי אתכווין שכ' תחלה דבממון ג"כ קיום צריך ע"י שני' היי' שיהי' בפניו דווקא ושוב כ' כיון דבממון מהני הודא' בע"ד חזי' דלא בעי שנים דווקא ואפי' בדבר דצריך קנין משא"כ בקדושי' וגירושין דחב לאחרינא קצת לא ילפי' מממון בזה ואמרי' דקיו' הדבר צריך שניים כנ"ל ועדיין צ"ע בלשון תוס'. ועיי' פ' המגרש בר"ן שהשיג על רמב"ן דמתרץ בממון שאני דהודא' בע"ד וכו' והוא כמ"ש תוס' כאן ור"ן השיג עליו. ולא אוכל להבין השגתו וצ"ע:
ומר סבר לפי שא"ע מצויין לקיימו. וכ' תוס' וטעמא דר"א משו' שלא תחלוק. וכ' מהרמ"ל דאי משו' דס"ל דהני נמי לא שכיחי כיון דנחית לחלק דיש פלוגתא בהכי מ"ט ל"א דת"ק ורב"ג ג"כ בהכי פליגי והוא נכון. אלא דקשה עדיין לפי דמתרץ דת"ק ורב"ג פליגי בשכיחי או גמיר' הול"ל דר"א פליג דגם מובלעו' לא שכיחי או לא גמיר'. והפ"י הרגיש בזה וכ' כיון דמקשן ל"א הכי לכן גם התרצן ל"א כן ודוחק. והנלפע"ד ליישב ג"כ הא דלא אמר המקשן כלום מה דס"ל לר"א ולא הזכירו תחת לשונו והמרש"א הרגיש בזה. ונ"ל הנה תוס' במתני' כ' הא דהזכיר ר"א מכפר לודי' ללוד דנקרא כפר לודי' ע"ש שלודי' שכיחי שם מ"מ צ"ב עיי"ש. ולכאורה י"ל הא תינח אי משו' דאין מצוי' לקיומו איכא רבותא דשכיח שם לודים וע"ש כך נקרא כפר לודים דשכיחי שם אנשי לוד ויודעי' לקיי' מ"מ צ"ל, אבל אי משו' לשמה וכי משו' דשכיחי שם רוכלי' ההולכי' לסחור בכפר יהי' בקיאי טפי. אלא דא"ש דהא ר"א אמר שלא תחלוק בח"ל דלאו כ"ע ידעו שמקום זה רחוק מא"י וזה קרוב ויתחלפו זה בזה. אבל כפר לודי' דע"ש כך נקרא דסמוך ללוד א"י ושכיחי שם בני לודי' א"כ שמו מוכיח עליו דסמוך וקרוב לא"י וה"א דלית בזה משו' שלא תחלוק במדינת הים קמ"ל ר"א דלא פלוג כל שהוא מח"ל צ"ל כנ"ל. והא"ש דלא יוכל התרצן לומר לרבה דר"א ס"ל גם הני לא גמירי וקשה מה רבותא דכפר לודי' ולכן הוצרך לומר דטעמו משו' שלא תחלוק במדה"י. וכיון שהוצרך לרבה כן גם לרבא מסיק כן כנ"ל והא"ש דמקשן לא הזכיר כלל מר"א מה טעמו לפי שאמר הוא דת"ק פליגי בטעמא דלשמה ור"ג ס"ל משו' קיום ור"א עליו קאי א"כ י"ל דר"א ס"ל גם הנהו לא שכיחי ונקיט כפר לודי' הגם דשכיחי שם סוחרי לוד. או משו' דס"ל שלא תחלוק במדה"י ונקיט כפר לודי' הגם ששמו מוכיח עליו צ"ל ולכן שביק לדר"א. אבל התרצן כדמתרץ לרבה לא הי' לו לומר רק משו' שלא תחלוק ומסיק ג"כ לרבא כן כנ"ל נכון ועיי':
ומיושב בזה דקדוק חמור למה אמר המקשן בפשיטו' דת"ק ס"ל משו' לשמה ורב"ג ס"ל משו' קיום והני לא שכיחי. י"ל ג"כ איפכא ת"ק ס"ל משו' קיום וסמוכי' שכיחא ורב"ג ס"ל משו' לשמה והנהו ג"כ בקיאי וראיתי שהרגיש בזה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל. ולהנ"ל י"ל דלא רצה לומר איפכא דא"כ ר"א דקאי ארב"ג מאי טעמא דאין לומר דהנהו נמי לא גמירי א"כ מאי רבותא בכפר לודי' כמ"ש. ולומר טעמא דר"א משו' שלא תחלוק לא ברירא לי' למקשן לומר כן ולא רצה להכריחו. לכן אמר איפכא דרב"ג משו' דלא שכיחי ועליו קאי ר"א וי"ל לר"א משו' דהנהו לא שכיחי וכפר לודי' רבותא. וכיון שי"ל ג"כ משו' שלא תחלוק במדה"י לכן שבקי לר"א ול"א בו מידי ומיושבי' כל הקושי' ודקדוקי' שיש בזה כנ"ל נכון:
ע"ב. ת"ק סבר לא גזרי' ורבנן סברו גזרי' מוליך אטו מביא וכו' הנה לרבה הי' יוכל לתרץ ג"כ כמו לרבא דרבנן לפרש ת"ק אתי דגזרינן מוליך אטו מביא. אלא דדוחק לש"ס תי' דת"ק חד נקיט ורבנן מפרשי לי' וכיון שיש לרבה תי' אחר תי' עדיף טפי דפליגי בגזר' מוליך כנ"ל אלא דלמסקנא דרבה אית לי' דרבא עכצ"ל לרבה ג"כ דרבנן לפרושי דת"ק אתי, וא"כ קשה למה מתרץ לרבה מתני' בתי' שאינו מספיק לאמת יאמר מיד כמו לרבא דחכמי' לפרושי דת"ק אתי. וי"ל דלאמ' ג"כ לצ"ל דחכמי' לפרושי אתי אלא דפליגי דת"ק ס"ל במוליך לא צ"ל רק בפ"כ כקושי' תוס' לקמן לרבה דס"ל ידענו ל"מ למה צריך לומר בפנ"כ ותי' כיון שכבר תיקנו כן בח"ל הצריכו לומר בכ"מ וי"ל דת"ק לא ס"ל כן ולכן נקיט מביא דווקא צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח משא"כ במוליך. וע"ז אתי חכמי' ופליגי דאצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח רק במביא ומוליך צריך תרתי דגזרו מוליך אטו מביא וצ"ל בכ"מ תרתי. וגם למסקנא א"ש תי' ש"ס דבגזיר' מוליך אטו מביא פליגו כנ"ל וק"ל: אי מההוא ה"א ה"מ דיעבד רש"י פי' אי מההוא מרישא, וכ' תוס' דס"ל אין צריך היינו לכתחלה וכ' דלא סגי בסיפא לחוד דה"א בא"י באותה מדינה אצ"ל ולכן צריך לדיוקא דרישא אלא מההוא דרישא לחוד הו"א ה"מ דיעבד. וצ"ב א"כ עדיין מה קמ"ל בסיפא א"צ לומר אפי' לכתחלה הא מזה אין מוכח רק באותה מדינה דלכתחלה ל"צ וממדינה למדינה לכתחלה לא עדיין מנ"ל ובפ"י הקשה דלמא באמ' לרבה צריך בא"י לכתחלה ממדינה למדינה וסיפא באותה מדינה בא"י קאי, והנלפע"ד דוודאי באותה גווני דאיירי רישא עלה קאי סיפא דבא"י אצ"ל בפ"נ כו' באותו אופן שצ"ל בח"ל דקתני ברישא בא"י אצ"ל כן פשטו' פי מתני', אלא דאם ברישא קתני באותה מדינה בא"י בח"ל צ"ל וקתני בתר הכי בא"י אצ"ל מפרשי' דקאי על חותה מדינה בא"י דאיירי רישא בא"י אצ"ל ובמדינה למדינה לא ידענו, והא"ש דבסיפא לחוד לא סגי היינו אם ינקוט ברישא באותה מדינה בח"ל לא ידענו מסיפא רק באותה מדינה בא"י אצ"ל ולכן צריך לרישא במדינה למדינה בח"ל צ"ל ומדיוקא דרישא לא ידענו רק דיעבד בא"י וקתני סיפא בא"י אצ"ל וידענו דקאי ארישא דאיירי ממדינה למדינה והא דלקמן מקשה מרבא מרישא ולא מסיפא ופי' רש"י דמסיפא הי' נ"ל דבאותה מדינה ולפמ"ש כיון דקתני ברישא ממדינה למדינה ממילא תתפרש הסיפא:
ג"כ במדינה למדינה והי' יוכל להקשו' מסיפא, אלא כיון דאין מוכח מסיפא עצמה רק בצירוף הרישא דעלה קאי הסיפא והי' צריך להביא רישא וסיפא מדייק מיד ומקשה מרישא, אלא דרש"י כ' עוד דמסיפ' לבד הי' יוכל להוכיח ע"פ דיוק אלא דהדר הו"ל דיוקא כנ"ל נכון וברור:
והנה רש"י כ' דמיתורא דסיפא מוכח דאפי' לכתחלה והקשה מהרמ"ל הא מפורש צריך היינו לכתחלה כמ"ש תוס' לפירושו של רש"י. ונלפע"ד בשניישב עוד הא שהקשנו בסמוך דבאמ' מנ"ל לכתחלה במדינה למדינה דלמא דוקא באותה מדינה וקושי' פ"י דלמא באמ' דוקא דיעבד נ"ל דלכאורה צ"ב איך אפשר לומר סיפא דוקא באותה מדינה מאי קמ"ל בזה פשיטא דהא בקיאי וגם שכיחי ומאיזה טעם יעלה על הדע' שצ"ל, ורש"י כ' לעיל לרבא ניחא אפי' דלא בקיאי כו' וכ' פ"י דהוצרך כן דהא אמר לרבא ניחא ועכצ"ל דהא באותה מדינה אין צריך ואי כולהי בקיאי מה קמ"ל עיי' בו ונכון הוא, וכי כן קשה איך כ' רש"י דיש לפרש סיפא באותה מדינה מה רבותא איכא. ונ"ל דקמ"ל דה"א כיון דממדינה למדינה צ"ל ה"א שתיקנו בכל א"י צ"ל כדי שלא לחלק בין מקו' ומקו' ומדינה למדינה קמ"ל דבאותה מדינה אצ"ל, אבל כדאמר לרבא ניחא דקתני ממדינה למדינה בח"ל הא באותה מדינה לא א"א לומר דאשמועי' דלא תיקנו משום לא פלוג גם באותה מדינה דרבותא זו נשמע גם כדנקיט ממדינה למדינה בא"י אבל באותה מדינה לא ובזה אין חילוק בלא פלוג בין א"י לח"ל, לכן הוצרך לפרש דלא בקיאי ויש רבותא בח"ל יותר מבא"י, אבל לקמן לרבא כ' רש"י דסיפא יש לפרש באותה מדינה וקמ"ל דלא נימא דתקנו שיהי' כל המקיאו' שווי' וא"ש, וכן לרבה אי הי' קתני סיפא לחוד ה"א בא"י צ"ל ממדינה למדינה משום קיום ואפי' בדיעבד פסול ושלא נימא גם באותה מדינה משום לא פלוג קמ"ל סיפא דבא"י אצ"ל ולא נשמע עדיין ממדינה למדינה וצריך לדיוקא דרישא אלא דה"א דוקא דיעבד קמ"ל סיפא והשתא אין לומר דסיפא רק באותה מדינה פשיטא כיון דממדינה למדינה רק לכתחלה איך ה"א דגזרו באותה מדינה משום ממדינה למדינה שאינו רק לכתחלה, וע"כ סיפא להורות אפי' ממדינה למדינה לכתחלה לא בעי ומיושב קושי' פ"י והא"ש דכ' רש"י מיתורא דמשנה דבאמ' לא מוכח מלשון סיפא רק באותה מדינה אלא דמיתור' מוכח מאי קמ"ל וא"ש עיי' כי נכון הוא מאוד:
ה"א ה"מ דיעבד קמ"ל לכתחלה כו' קושי' תוס' מבוארת ופרושה לפנינו א"כ הא מוכח ממתני' זו עצמ' דבח"ל אפי' בדיעבד ולא צריך למתני' לקמן דהמביא ממדה"י ול"א כו' דפסול. והנלפע"ד לישב הנה יש לעיי' על קושי' הש"ס על רבה הא באותה מדינה ל"ל לרבה קשי' י"ל דרבה לא חייש משו' לשמה שיבוא הבעל ויערער ויהי' לעז משו"ה לא הי' מתקני וגם משום טענ' ל"ח דלא שכיח שיטעון כמ"ש פ"י לעיל וע"כ צ"ל בה"א כן לרבה דבוודאי כשטוען חוששי' לו כבכ"מ וכמו במתני' אם יש עליו עוררי' אלא דל"ח שיבוא ויטעון, אבל חיישי' לטענ' שלא לשמה שלא הי' בקי ויהי' נאמן במגו דמזויף כמו מודה בשטר שכתבו שנאמן פרוע במזויף ולכן דוקא במדינה למדינה צ"ל דלא שכיחי לקיימו ויהי' נאמן במגו אבל באותה מדינה כשיטעון שלא לשמה בקיימו ויפסוק מגו דילי' כמו בטוען פרוע שמקיימו ואזלה המגו ובאמת אצ"ל לרבה רק ממדינה למדינה והבינייהו בין רבה לרבא במדינ' למדינה בא"י לרבה לא צ"ל דלטענ' מזויף היינו שיבוא ויטעון כן ל"ח ולשמה אינה נאמן דכולם בקיאי והוי אנן סהדי. אבל לרבא צ"ל וצ"ע לכאורה, אלא דא"ש דא"כ בפני נכתב ל"ל יאמר נא בפנ"ח ויהי' מקוים ושוב פסקה המגו דנכתב שלא לשמה ומשו' אחלופי הא ל"ל לרבה דידענו ל"מ וע"כ דרבה ס"ל בלא מגו חיישי' לטענ' לשמה וצ"ל בפנ"כ וכ' ומקשה שפיר. והא אין לומר דמשום טענ' לשמה בלא מגו ל"ח רק לכתחלה והיכא דיש מגו אפי' בדיעבד פסול והא"ש דצ"ל בפנ"כ ג"כ לכתחלה וי"ל מתני' דקתני ממדינה למדינה ולא באותה מדינה משו' דבממדינה למדינה אפי' בדיעבד פסול דהא קתני צריך לומר בפ"נ ובפנ"ח ואי צריך היינו אפי' דיעבד הא בפנ"כ רק לכתחלה ואי צריך לכתחלה א"כ יאמר באותה מדינה ושפיר מקשה ש"ס ועיי':
ולפ"ז לפמ"ש תוס' דאי מההוא קאי אסיפא ועיי' מהרמ"ל דרש"י ס"ל ע"כ דאצ"ל יש לפרש דיעב' ולפי' תוס' דאי מההוא מסיפא ה"א דיעבד ומוכח אבל בח"ל אפי' דיעבד נמי לא והיינו בא"י לכתחלה צריך משו' טענ' מזויף ובדיעבד כשר דטענ' מזויף לא שכיח אבל בח"ל פסול דיעבד משום לשמה לא מוכח אלא במדינה למדינה בח"ל דבא"י לכתחלה צריך ובח"ל דיעבד משום דיש להאמינו במגו דמזויף, קמ"ל רישא דבא"י אפי' לכתחלה לא, והנה לא ידענו מכ"ז רק דבח"ל פסול דיעבד כשלא אמר בפנ"ח דאז יש מגו דהא בסיפא דקמ"ל דבא"י אצ"ל דיעבד היינו בפני נחתם דהא בפני נכתב אין ה"א דבעי רק משום קיום ואגב נקיט בפנ"כ לדיוקא אבל בח"ל אפי' דיעבד אבל ל"א בפני נכתב לא ידענו מזה דפסול בח"ל אפי' ממדינה למדינה כיון שאמר בפנ"ח תו ליכא מגו. ושפיר צריך למתני' דלקמן המביא גנו במדה"י ול"א בפני נכתב פסול דמשום טענ' לשמה בלא מגו פסול, וכיון דהוצרך לאשמועי' ל"א בפני נכתב, נקיט ג"כ אידך גרסא ל"א בפנ"ח ומיושב קושי' תוס':
ויש להוסיף דברי' דמתני' תרתי צריך לאשמועי' דמסיפא דמתני' דהכא לא מוכח רק דבח"ל פסול בדיעבד כשלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח דבא"י אי ל"א כלום כשר בדיעבד אבל בח"ל כשלא אמר כלום פסול אבל כשאמר בפנ"ח כשר מטעם שכתבתי דליכ' מגו, וכשאמר רק בפנ"כ הא דכשר דיעבד הגם שיש לו מגו דחתימ' שלא לשמה במגו דמזויף, י"ל דבאמ' נתקשה הפ"י כיון שאמר בפנ"כ למה צריך תו לבפנ"ח דליכא לא חששא דאשכח והיה דכ' להתלמד ותרצנו לעיל כיון שהצריכו לומר אמרו שיאמר גם בפנ"ח משום מעוטא דמעוטא, וא"כ ה"א כשאמר בפנ"כ סגי בדיעבד הגם שיש מגו דחתימי אבל הוא חשש רחוק וגם במגו לא יאומן ול"ח בדיעבד לכן הוצרך מתני' דלקמן לאשמועי' תרתי ל"א בפנ"כ או לא אמר בפנ"ח וממתני' דהכא לא מוכח רק כשלא אמר כלום כנ"ל עיי' היטיב בכ"ז:
ואיכא דמותיב לה הכי כו' לרבה ניחא לרבא קשי' כו' קשה לי דלמא רבא באמ' ל"ל משום טענ' זיוף דלא שכיח אלא שמא יטעון שלא לשמה, אלא דרבה ס"ל דחיישי' לזה בכ"מ אפי' היכא דליכא מגו ע"ז בא רבא ואמר מפני שאין עדים מצוי' לקיומו ויהי' לו מגו לכן חוששי' לטענ' שלא לשמה וכ"ז בח"ל אבל בא"י לצ"ל אפי' ממדינה למדינה דלא יאומן במגו דכולם בקיאי' והוי כמגו במקום אנן סהדי. ויש לדחוק דהול"ל וה"מ במקום דא"ע מצוי' ומדאמר מפני שאין ע"מ משמע דטעמא בפ"ע קאמר ודוחק וצל"ע: רבה אית לי' דרבא וכ' רש"י אבל רבא ל"ל דרבה דכולם בקיאי' הנה לעיל כ' רש"י אע"פ שאינם בקיאי' וכ' פ"י דהוצרך לומר כן דאל"ה ליכא רבותא, וכאן פי' רש"י דכולן בקיאי' דעכשיו אין מוכח דלרב מיעוט אין בקיאי' אבל מ"מ מנ"ל לרש"י דלרבא מחולק באציאו' וס"ל כולם בקיאי'. ונ"ל דהוכיח רש"י דלפי דמסיק דרבה תרתי אית לי' דצ"ל דלרבא כולם בקיאי' דלעיל מפרש ש"ס טעמא דרבא דמי קתני בפ"נ לשמה וכתבו תוס' וראשונים הגם דסתמא לשמה כיון דכל עיקר דתיקנו לומר משום לשמה, הול"ל לשמה והנה לפי דס"ל לרבה שני טעמי' משום קיום ולשמה ובא"י היכא דלא שכיחי כגון מהגמוני' להגמוני' צריך לומר קיום א"כ ל"ק דיאמר לשמה דהא גם במקו' דבקיאי צ"ל ולתקן שבמק"א יאמר לשמה ובמק"א לא יאמר רק בפ"נ לא רצו וגם יש לחוש שאם יפרש לשמה יטעו דבמקום דכולהי בקיאי לא צ"ל לכן לא תיקנו שיפרש לשמה וסמכו על סתמא לשמה אלא לעיל דס"ל מר אמר חד טעמא ומר חמר חדא כדמקשה רבא מ"ט ל"א כרבה היינו משום לשמה לבד מתרץ שפיר דהו"ל בפ"נ לשמה ואי כדי שלא נטע' דווקא היכא דלא בקיאי א"כ צ"ל דחשש' לקיום שוב מה לו לומר עוד טעם משום לשמה, אבל עכשיו דמסיק דרבה תרתי אית לי', קשה לרבא למה לא אמר גם הוא תרתי דמתרי הצריכו ואם לרבה מוכרח תרי טעמא דמשום קיום לחוד קשי' לי' בפנ"כ ל"ל, ומשום קיו' מוכח מכח רב"ג, ומנ"ל לרבא דליכא טעם ג"כ משום לשמה וחשו גם לזה, ולכן כ' רש"י דס"ל דכולהי בקיאי כנ"ל, ואפשר הא דס"ל דכולהי בקיאי לא במציאו' פליגי אלא דס"ל לרבא כמו לרבה דעכשיו אחר שלמדו קאי דכולהו בקיאי בזמן המשנה ורבה ס"ל דגזרו אטו יחזור הדבר ורבא ל"ל למגזר כולי האי, ולומר עכשיו משום קיום לחוד וקוד' שלמדו משום לשמה ג"כ לא רצה לומר דא"כ קשי' לי' קושי' ש"ס לקמן יוכל כמי כפי' תוס' דיש רבותא יותר לרבה דמהני קיום לחוד אחר שלמדו וצ"ל יוכל צ"ל משום שמא יחזר הדבר וזה לא ס"ל לרבא כיון דעכשיו כולם בקיאי' לא גזרו כ"כ משום שמא יחזור. ולכן הוצרך ממילא לומר דמעיקר' לא הי' הטע' רק משום קיום לחוד עיי' פ"י לקמן ה' ע"ב במ"ש דריב"ל כרבה ס"ל עיי"ש ותבין מ"ש ונכוני' דברי רש"י הן שהוכרח לפרש כן וגם דלא צ"ל במציאו' פליגו עיי' וק"ל:
וכתב תוס' הא דצ"ל בפנ"כ דהא לרבה ליכא משום אחלופי דידענו ל"מ כיון דכבר תיקנו לומר כן משום לשמה במדה"י תיקנו נמי בא"י כן. ומהרש"א כ' הקשה מנ"ל לתוס' דידענו ל"מ בא"י וכ' דס"ל דמשנה דבפנינו קאי על כל מתני' גם בא"י ומלבד שהוא דוחק קשה לתי' תוס' למה ידענו ל"מ כיון שיש היכר ע"י בפנ"כ, וצ"ל שלא רצו לשנו' כלל ממה שאומר בח"ל. ולולי המרש"א הי' נ"ל דקושי' תוס' כיון שיש היכר דידענו ל"מ למה יאמר בפ"נ ואי דידענו מהני בא"י יאמרו ידענו ל"מ ויהי' בזה דומה לח"ל ותו ל"צ לומר עוד דלמעט בדבורא עדיף ולמה יאמר ללא צורך בפנ"כ יאמרו שיהי' קפידא על בפני נחתם ויהי' היכר וע"ז תי' ניהי דס"ל לרבה דהיכא ידענו דל"מ איכא היכר היינו לכתחלה כדי שלא להרבו' בדבור היינו סומכי' על היכר דידענו ל"מ אבל מאחר שכבר תיקנו לומר בח"ל בפנ"כ משום לשמה תקנו שנאמר גם בא"י כן דבפנ"כ איכא היכר יותר והיינו טעמא כמ"ש פ"י לעיל ג' ע"א דרבא דס"ל דידענו מהני וצריך היכר דבפנ"כ הא דלא תקנו שידענו ל"מ ולא יהי' צריך בפנ"כ דבפני ליכא היכר כ"כ דיאמרו גם בשטרו' מהני א' כשיאמר בפני אלו דבריו עיי"ש אלא דרבה ס"ל דלמעט בדבור' עדיף והי' סומכי' על היכר דידענו ל"מ והיינו בתחלת תקנה אבל עכשיו שכבר תיקנו בח"ל תיקנו כן בא"י דאיכא היכר טפי ולפ"ז י"ל דבאמ' ידענו מהני בא"י ואין קפיד' כנ"ל ועיי' לקמן ה' ע"א ד"ה אי הכי יוכל בסופו משמע דידענו ג"כ ל"מ ואין מוכרח:
ויש לי להוסיף עוד ולהטעי' טעם לשבח דתיקנו בא"י היכר דבפנ"כ, דמעיקר' ס"ל לרבה הי' די בהיכר דידענו ל"מ דלא ילמדו כן במק"א דלא יתלו שאומר משום קיום רק משום לשמה כיון שיש שינוי לשון דווקא: בפני שאינו כשאר קיום לא יתלו דמהני בפני בקיום ב"א אלא יאמרו שהוא משום לשמה והא שאינו אומר בפנ"כ דלסופר לא חששו דיטעה דבקיאים טובא משא"כ לעדים חששו יותר דלא בקיאי כסופרי' וכ"כ פ"י באמת לעיל לרש"י דעדי' לא בקיאי כ"כ ועכ"פ י"ל דיתלו לומר כן אבל עכשיו שכבר תיקנו בח"ל לומר בפנ"כ ובפנ"ח ואם בא"י לא יאמר רק בפנ"ח הרי יכירו וידעו כולם כי משום קיום הוא בא"י משום היכר דידענו ל"מ יאמרו גם בשאר שטרו' כן הדין לכן הוצרכו לתקן גם בא"י בפנ"כ ואולי יש להעמיס בכוונת ולשון תוס' והוא נכון לפע"ד: